…בּימי יוֹבל השישים נסעתי עמוֹ לרחוֹבוֹת, בּית־העם היה מלא מפּה לפה קהל שבּא לקבּל את פּני המשוֹרר האהוּב. דּיבּרתי כשעה אל מאוֹת הראשים הנטוּיים אל הבּמה. אך כּל השעה ראיתי רק אוֹתו, היוֹשב ממוּלי בשוּרה הראשוֹנה, לבוּש שחוֹרים וענק לבן לצוארוֹ, נרגש וחיור מסער מחיאוֹת־הכּפּים, והוּא מלטף בּלי הרף את צרוֹר־הפּרחים הגדוֹל שבּחיקוֹ.

איני זוֹכר מה דיבּרתי עליו. אך זאת אזכּוֹר: כּכַלוֹתי לדבּר ניגש אלי, לחץ את ידי ולחש על אזני:

– יפה עשׂית שדיבּרת גם על שירי האחרוֹנים. כּל מבקרינוּ ונוֹאמינוּ זוֹכרים רק מה שקראוּ עד לפני עשׂרים שנה. יבוּשׂם להם!

אחר כּך הוּבאנוּ לבית אחד. שם ישבנוּ עד אחרי חצוֹת בּחבוּרת נלהבים. הוּא הריק על הכּיבּוּד הקל עשׂרוֹת בּדיחוֹת ואניקדוֹטוֹת בּעברית וּבגרמנית וּברוּסית, בּעיקר בּרוּסית. גם צחק להלצוֹת שסיפּרוּ אחרים, מעוֹדָדים על ידוֹ. אף לא מלה אחת על ספרוּת ועל שירה.

אבל לאחר שעה, בּחדר המלוֹן הקטן, דיבּר בּאזני הרבּה על שירה. על המשוֹררים העברים, הצרפתים, האשכּנזים והרוּסים, והעיר רמזי־הערוֹת נוֹקבים עד היסוֹד. דיקלם דפים שלמים מתוך ה“סיד” של קוֹרניי, מתוֹך “ריינקה שוּעל” וּמ“ייבגני אוֹניגין”, וּמחצית “שירת איגור” ושירים ליריים. תמיד מתוֹך הטעמה של הצוּרוֹת הארכאיוֹת. בּשיר האחרוֹן תוֹארוּ הכּוֹכבים. פּתאוֹם קרע את החלוֹן, משכני אליו ונתן לי שיעוּר רב־ענין בּמפּת־השמים הדלוּקה. כּשנתעייף מדיבּוּר התחיל לעשׂוֹת את “מנת ההתעמלוּת שקוֹדם השינה” מתוֹך גמישוּת של תלמיד. וכבר בּלבוּש־השינה ניגש וּמדד את האצבּעוֹת שלוֹ ושלי, אם הן חוֹבקוֹת את הפּרק מעל לכף־היד. האצבּעוֹת קצרוֹת – סימן שלא נוֹלדת להיוֹת מנגן. גם תנוּך־האוֹזן הגדוֹל סימן לפגם מוּזיקלי. ועוֹד כּמה מדידוֹת גוּף – תערוֹבת של מדע אנטוֹמי (הרוֹפא!) עם אמוּנוֹת טפלוֹת. לסוֹף, על דוֹפן מיטתוֹ, פּנה אלי, השוֹכב כּבר תחת הסדין:

– נוּ, אתה ישן יפה? אני, כּשאני נוֹפל על המיטה, מיד אני נרדם וישן כּאלוֹן בּחוֹרף.

אני לא היטבתי לישוֹן בּמיטה הזרה ואחרי הערוּת הממוּשכה. ואוּלם עד אוֹר הבּוֹקר שמעתי את זמר נשימתוֹ הבּריאה, הריתמית. הוּא ישן שנת ישרים. אלהים עשׂה אוֹתוֹ ישר ושלם.

חזק היה מכּוּלנוּ, בּין ער בּין ישן.

תמתק לוֹ שנת־הנצח!