זכרוֹנותיו של אדם גדוֹל וּמפוּרסם, אם בּעולם המדיניוּת ואם בּעוֹלם היצירה הרוּחנית, מעוֹררים תמיד ענין בּקהל. מבקשים למצוֹא בהם פּשר למניעים החיצוֹניים והפּנימיים, שעשׂוּ, אוֹ שסייעוּ לעשׂוֹת, את האישיוּת למה שהיא; מבקשים למצוֹא בהם אישוּר, אוֹ להפך, סתירה, לכמה מוּשׂגים שנוֹצרוּ ביחיד אוֹ בציבּוּר, אשר ליווּ מרצוֹנם אוֹ בעל־כּוֹרחם את מפעל חייה, להכּיר את תכוּנוֹתיה ואת הכּוֹחוֹת שבהם התנגשה בדרכּה, כוחות שסייעוּ, מתוֹך חיוּב אוֹ שלילה, להתגלוּתה ולעלייתה.
זכרוֹנוֹתיו של אמן הם בּדרך כּלל רפלכּסים פּיוּטיים, אישיים בּיוֹתר, כּאוֹרוֹת חוֹזרים, הגוֹששים על פּני שטח ששקע בּעבר, בּזמן ששלהבת היצירה אף היא עוֹמדת כּבר בּשקיעתה. בּדוֹמה לזה גם איש המדע, הנראה לנוּ על פּי רוֹב בּזכרוֹנוֹתיו כפוֹשט את הסבר המוּשׂכּל החמוּר שלוֹ, את האיצטלה דרבּנן, וּמתגלה כמוֹת שהוּא בחיי יוֹם יוֹם, בּלבוּש החוֹל, מניח כּביכוֹל חיי עוֹלם שלוֹ כדי לעסוֹק בּחיי השעוֹת שבּהן היה “כאחד האדם”. משוּם כּך רוֹב ספרי הזכרוֹנוֹת מקוּטעים, מדלגים מענין לענין, אישיים ולפעמים אינטימיים בּיוֹתר, ויש בּהם מקצת מיצוּרי הדמיוֹן אוֹ מיסוּרי הוידוּי.
ספרוֹ של וייצמן, שהוּא איש מדע וּמדינאי “פַּאר אכּסלאנס” כּאחד, שוֹנה מספרי זכרוֹנוֹת אחרים בּעיקר בּזה, שהוּא בנין ארדיכלי מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. עם כּל הפּרטים האוֹטוֹבּיוֹגרפיים, הן האישיים והן של הסביבה, עם כּל הדגרסיוֹת התיאוּריוֹת מכּוֹבד־ראש אוֹ מהוּמוֹר, הוּא ספר מכוּון כּוּלוֹ לתכלית הסבּרת דרכּוֹ ורצוֹנוֹ של המחבּר, הרוֹאה עצמוֹ, בּצדק, אחראי במידה מרוּבּה למפעל היסטוֹרי גדוֹל. והדרך היא דרך ארוּכּה של ניסוּיים וניצוּל הזדמנוּיוֹת, של כּשלוֹנוֹת והצלחוֹת, של חרדה ובטחוֹן. והרצוֹן – לבנות בּנין מבוּסס על יסוֹדוֹת של מציאוּת, ראציוֹנליים וּמוּסריים כּאחד. גם הפּרטים הנראים כּמקריים בּלבד משמשים לאמיתוֹ של דבר את התכלית המרכּזית – את המפעל הציוֹני.
היסוד האוֹטוֹבּיוֹגראפי, שאינוֹ מוּעט כּלל בּספר, מוּבלע בּעמוּד־האש של המפעל ההוֹלך תמיד לפניו. מבּחינה זוֹ הוֹלם את בּעל־הזכרוֹנוֹת התוֹאר המסוֹרתי “עבד ישׂראל”. גם המדע שהוּא משרתוֹ (בּיחוּד בּראשית דרכּו) מתוֹך שקידה עצוּמה, אינוֹ אלא אמצעי־עזר בּדרך אל המטרה הגבוֹהה – גאוּלת ישׂראל. וּמעניינת בּנידוֹן זה הערה דרך אגב של המחבּר. בּדברוֹ על פליכּס פרנקפוּרטר, שהוּא בעל השׂכּלה והתעניינוּת
מרוּבּוֹת־צדדים, הוּא אוֹמר על עצמוֹ, כּי חוּץ מציוֹנוּת וכימיה, אין לוֹ ענין אמיתי בשוּם מקצוֹע אחר. וכימיה – פּרוּשה כאן מקצוֹע־עזר לעבוֹדה הציוֹנית, בּעקיפין אוֹ במישרים. בּתחילה לא היה הדבר כּך, אבל לא ארכוּ הימים ונתבּרר כּי אמנם כך הוּא.
אף תיאוּרי האנשים הרבּים והשוֹנים, גדוֹלים וקטנים, שהוּא מתאר (ויש בּתוֹכם כּמה כּאראקטריסטיקוֹת מצוּינוֹת, המעידוֹת על כּוֹח ראייה ויכוֹלת עיצוּב, כּגון הנער־המשרת בּמעבּדה, ראש המשטרה הרוּסי, צבי אַבּרסוֹן ואחרים), גם האישים שלא מבּני־בּרית, מוּארים על פּי יחסם אל העניין היהוּדי והציוֹני. כּמעט כּוּלם, כּיהוּדים כנכרים, מפּשוּטי־עם ועד ראשי־עם וּמנהיגי מדינוֹת, כּוּלם משוּעבּדים אצלוֹ ל“דיבּוּק” היהוּדי־הציוֹני ונערכים בּעיקר על פּיו.
לפי מה שבּעל־הזכרוֹנוֹת גוּפוֹ מתגלה בזכרוֹנוֹתיו, הרי זוֹ אישיוּת, שעם כּל פּיזוּרה הרב בּ“קשרים” וּב“מגעים” (מלים חביבוֹת עליו) עם אנשים וארצוֹת, המבלה את רוֹב ימיה בנסיעוֹת, בּקוֹנגרסים וּבאסיפוֹת, הרי היא מכוּנסת כּוּלה בעצמה וּבאידיאה שלה, שאין להפריד בּיניהם; עם כּל הספקנוּת, ולעתים גם הרגשת החוּלשה, אי אפשר שלא תראה עצמה מרכּז ושלא תהיה רגישה לגבּי אלה שרוֹצים אוֹ שנראים כּרוֹצים לפגוֹם בּשלימוּת השיטה. ואז תבוֹא ההערכה הבּיקוֹרתית, הגלוּיה אוֹ המסוּתרת; אוּלם הבּוֹשׂם שהמעריך נטל עמוֹ מן הספירוֹת הרמוֹת של עוֹלם המדע והמדיניוּת בּתקוּפה שהיתה אידיאליסטית בּיסוֹדה, מתלוה אל הערכוֹת להמתיקן וליטוֹל את עוֹקצן. גם הנימוּס הענותני, ה“אנדרסטטמנט”, המיוּחד לסגנוֹן ההרצאה האנגלי בדוֹר שעבר, מעביר אוֹתוֹ בשלוֹם בּמקוֹמוֹת שצפוּנים בּהם מוֹקשי ההתנשׂאוּת והפּגיעה.
בּכל הפּניוֹת שהוּא פוֹנה, בּכל פּעוּלוֹתיו והערכוֹתיו, גם בּמקוֹם שהרגש והדמיוֹן שוּתפים להם, אנוּ רוֹאים את המדינאי הריאלי, את הנסיין המוּבהק, המעוּנין בּתוֹצאה יוֹתר מאשר בּאפקט. גם כּשהוּא נוֹתן ידוֹ ליצירת רוֹשם (כּגוֹן פּתיחת הפּאר של האוּניברסיטה בּאמפיתיאטרוֹן על הר־הצוֹפים בּאביב 1925, בשעה שלמעשׂה לא היתה עוֹד אוּניברסיטה), עינוֹ נטוּיה אל התוֹצאוֹת, אשר אמנם אינן מכזיבוֹת, הוֹאיל והחשבּוֹן וההצלחה עלוּ במקרה זה בקנה אחד. משוּם כּך הוּא מחנך תמיד את עצמוֹ, וּמשתדל לחנך את האחרים, בּמידת הסבלנוּת, לויתוּר לשעה לשם הישׂג מתמיד. והוּא טוֹבע אמרוֹת רבּוֹת, כּאפוֹריזמים של חכמים עתיקים, אוֹ משתמש בּאפוֹריזמים של אחרים הבּאים לסייע לוֹ. למשל, אחת מאמרוֹתיו האוֹפייניוֹת: “ישנם זמנים בהם הדרך הארוּכּה היא הדרך הקצרה”. החידוּש וההדגש במאמר חז“ל זה הם בּ”ישנם זמנים". אין הוּא אוֹמר, שהדרך הארוּכּה היא תמיד הקצרה, אלא שישנם זמנים כּאלה. והוּא עוֹמד תמיד על המשמר להאזין ולהבחין בּכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּסתר כּדי להשתמש בּהם לצרכּוֹ. וּבמקרים רבּים הוּא אמנם יוֹדע לכוון את המעשׂה הנכוֹן לרגע הנכוֹן. וכשהוּא מצליח, הוּא רוֹאה בהצלחה מעין רצוֹן ההשגחה ולבּוֹ מתמלא רגשי תוֹדה. מדי פּעם בּפעם תשוּב להציקוֹ “הבּעיה הנצחית של דרך הפּעוּלה הנכוֹנה”, ולבעיה זוֹ הוּא מקדיש את מיטב מחשבתוֹ ורצוֹנוֹ.
לא לחינם הוּא מעיד על עצמוֹ, כּי “אחד־העם היה אחד הכּוֹחוֹת המעצבים את רוּחוֹ בשנוֹת בּחרוּתוֹ”. הוּא עזר בּידוֹ להגיע אל מה שנראה לוֹ כּפתרוֹן לסוּגיה הציוֹנית החמוּרה, הפּתרוֹן שהוּא קבע לוֹ שם “ציוֹנוּת סינתיטית” (בּקשר עם זה עוֹלה מאליה האסוֹציאציה של הממציא הכימי). וכן הוּא אוֹמר בּאחד המקוֹמוֹת שבּספר: “היתה ציוֹנוּת הרצלית, שהלכה אחרי מראוֹת מדיניים גדוֹלים ודחתה את העבוֹדה המעשׂית; והיתה ציוֹנוּת אחד־העמית, שהדגישה את ההתקדמוּת האיכוּתית של ההתישבוּת בארץ־ישׂראל. בּשנים המאוּחרות יוֹתר נתמזגוּ שתי vהשקפוֹת. והרבּה מחשבה ועבוֹדה הקדשתי להשׂגת המזיגה הזאת”. השאיפה למציאוּתיוּת, לפרימאט של המעשׂה על הדיבּוּר, של היצירה על הג’יסטה, מקרבת אוֹתוֹ אל תנוּעת העבוֹדה בארץ ועוֹשׂה אוֹתוֹ למליצה הגדוֹל, עד כּדי הזדהוּת עם מפעליה הקוֹנסטרוּקטיביים. ואמנם הוּא גם נתמך על־ידה בכמה מוֹמנטים מכריעים.
לא רק בּימים שבּהם טיפּל בּהכשרת הקרקע להכרזת בּאלפוּר, אלא עוֹד שנים קוֹדם לכן, בּשבתוֹ במאנצ’סטר כּוּלוֹ נתוּן לביצוּר עמדתוֹ המדעית, הוּא שוֹמע כּבר את הקוֹל הקוֹרא לוֹ אל מערכוֹת עמוֹ. וכן הוּא כוֹתב: “הנה אני יוֹשב כּאן בּשלוָה במאנצ’סטר ועוֹשׂה למען הקאריירה המדעית שלי, בּעוֹד אשר שם, בּעוֹלם הציוֹני, בּעוֹלם היהוּדי, בּעוֹלם בּכלל, שאלוֹת חשוּבוֹת משוועוֹת לטיפּוּל”. העוֹלם הציוֹני, העוֹלם היהוּדי, העוֹלם בּכלל אינם אליבּא דאמת אלא עוֹלם אחד: העולם הציוֹני. וזה, יחד עם התפקיד המעשׂי שהוּטל עליו על ידי צ’רצ’יל בּמלחמת העוֹלם הראשוֹנה, מוֹציאוֹ מן החוּג הפּרוֹבינציאלי למחצה של מאנצ’סטר ומביאוֹ ללוֹנדוֹן, לבמת העוֹלם, שכּכל חוּטי המדיניוּת העוֹלמית נפגשים שם. כּאן הוּא מקבּל את שיעוּרי השׂחיה הראשוֹנים בּמי הפּוֹליטיקה הגבוֹהה, וּמכאן הוּא מפליג למרחבי האוֹקינוֹס להביא לעמוֹ ממרחק את לחם הגאוּלה. לעתים קרוֹבוֹת לחם ממש.
המאבק האישי, הפּרטי, הוֹלך וּמצטמצם וּמתעלם כּוּלוֹ בּמאבק הכּללי, בּמערכה על הגאוּלה האמיתית, שלפי מערכוֹת העוֹלם ולפי מצב עם ישׂראל בּאוֹתה שעה, אינה יכולה לבוֹא “בבת־אחת, אלא קמעא קמעא”, כּפי שאמרוּ עוֹד חז“ל על “גאוּלתה של אוּמה זוֹ”. וּבספר זכרוֹנוֹתיו מוֹביל אוֹתנוּ ד”ר וייצמן דרך כּל שלבי המערכה, על התקדמוּיוֹתיה ונסיגוֹתיה, בּשעת התקפה ובשעת התבּצרוּת מתוֹך חירוּק שיניים, אך תמיד מתוֹך אמוּנה ובטחוֹן שההתקרבוּת אל המטרה לא תיפּסק.
עם כּל שׂנאתוֹ את האשליוֹת, עם כּל ראייתוֹ תמיד את הסכּנוֹת והמוֹקשים, רוּחוֹ נישׂאת וּמחוּזקת על־ידי האמוּנה, שסוֹף האוֹר לבוֹא. ועתה אשריו שזכה למה שלא זכוּ מנהיגים גדוֹלים אחרים – לראוֹת בּזריחת־הבּרק של הגאוּלה, אף כּי לא לגמרי לפי שיטתוֹ. ואוֹשרוֹ בודאי יגדל עוֹד יוֹתר, שלא רק הוּא, אלא האוּמה כוּלה יוֹדעת ומכירה, שהוּא היה המכין הגדוֹל של פּעמי הגאוּלה. הוּא העביר אוֹתה בחתחתי דרכּה, בּין צוּקי מגוֹר ועל פּתחי תהוֹמוֹת, ועתה שהוֹפיעה בהדר גאוֹנה, מצאה אוֹתוֹ במקוֹם הכּבוֹד שנוֹעד לראש קוֹראיה־קרוּאיה.
עוֹד רק מלים מספּר על סגנוֹן הספר. אין ד"ר וייצמן סוֹפר שאוּמנוּתוֹ בכך. הספר הוּכתב בּעיקרוֹ מפּיו; ועל כּן אין לבקש אצלוֹ את העוֹשר והגיווּן, את ההברקוֹת, הצירוּפים והגילוּיים המפתיעים שנמצא אצל אמני המלה הכּתוּבה (מה שנמצא, למשל, בּמידה מרוּבּה בספרי הימים של ד"ר הרצל). אבל יש בּוֹ משהוּ מקסם אחר, שמשווה עליו יוֹפי לא מעט. הלשוֹן השקוּלה, המכנה את הדברים בּשמם, ההרצאה הפּיכּחת והפּיקחית, המגלה את שני צדי המטבּע, של המלוּמד בּנסיוֹנוֹת, יחד עם הבּהירוּת והדיוּק המדעי, המעדיפים לפעמים לוֹמר פּחוֹת מאשר יוֹתר – משווים לוֹ פּשטוּת שיש בּה מן האצילוּת, ולעתים גם מן הטוֹן הנישׂא.
בּסקירתי הקצרה היתה לי היכוֹלת לעמוֹד רק על קצת קוים יסוֹדיים שבּספר גדוֹל זה. יש בּוֹ פּרטים למאוֹת, פּרטים מאלפים וּמעניינים מבּחינוֹת שוֹנוֹת. הרוֹצה לדעת כּוּלם, ילך אל גוּף הספר. מוּבטח לוֹ שייצא ממנוּ ברכוּש לא מעט, ויתבּסם מחכמת בּעל־הנסיוֹן הגדוֹל, נסיוֹן בּכל המובנים שיש למלה זוֹ בּלשוֹננוֹ.
תש"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.