(על שירת יעקב כּהן)

בּת־שירתוֹ של יעקב כּהן, אחד היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּת שירתנוּ החדשה, נעשׂתה בת חמישים. דרך ארוּכּה, רבּת מראוֹת וחליפוֹת, עברה שירה שוֹפעת זו: למן “רחשי אביב” (השיר האחר, זה שנדפּס בּספר השנה של סוֹקוֹלוֹב, יפה רק לצוֹרך התאריך) ועד לדרמה השירית “אַחר”, שנתפּרסמה בכרך האחרוֹן של “התקוּפה”; למן החרוּזים האביביים:

שׁוּר, מִתְחַדְּשִׁים מַעֲשֵׂי־בְרֵאשִׁית!

חַיִּים רַכִּים, צְעִירִים,

נוֹבְעִים, פּוֹרְצִים בַּעֲתֶרֶת

אוֹרוֹת, פְּרָחִים, שִׁירִים.

* * *

אָשִׁיר עִם קְהַל נוֹגְנֵי־יַעַר,

מְשׁוֹרְרֵי הַתְּחִיָּה,

עִם הֶעָלִים, עִם הַצְּלָלִים

אַמְתִיק סוֹד דּוּמִיָּה –

ועד דבריו האחרוֹנים, הסתוויים, של בּן אבויה לפני מותו:

אֶפְשָׁר, אָסוּר לְאָדָם לִדְרֹשׁ הַרְבֵּה,

וְכָכָה בָאתִי גַּם אֲנִי עַל עָנְשִׁי.

בּדרך ארוּכּה זו עברוּ על שירת כּהן גילגוּלים רבּים, ואף־על־פי־כן נשארה – כּיצירת כּל משוֹרר בּעל עצמיוּת ואוֹפי – אחת בּמהוּתה, בּנשמת אפּה: שירה של יפה־נפש.

בּמוֹעד הראשוֹן ליצירתוֹ היה יעקב כּהן המשוֹרר הלירי, וכן תיארוֹ בּיאליק בּהימנון שלוֹ ל“שירתנוּ הצעירה” בשנת תרס"ז: “הרך והמשוּח, היפה־פה והמעוּדן, הקל והמרפרף – כּולוֹ משי ורוּח בּוֹקר…” – ויפה תיאר. הוּא, כּהן קיים בּעצמוֹ בשלימוּת את תביעתוֹ של וורלין מן השירה: “ראשית כל – המוּזיקה”. שירתוֹ סימלה בספרותנוּ שנים רבּות את המוּּזיקאליוּת, הן בּתכניה, הן בּתפיסתה והן בּלשונה. אף שיריו הלאוּמיים, הציוֹניים, המרדניים, הם ראשית כּל מנגינוֹת. כּולם שמרוּ אצלו את הפרימאט הנגיני.

אחר־כּך עבר הליריקן הטהוֹר רוּבּוֹ אל שירת־הנוֹשאים, אל ההתפּשטוּת האוּניברסלית: אל הפּוֹאימוֹת הקוֹסמיוֹת והלאוּמיוֹת, אל המיסטריוֹת והסימפוֹניוֹת, אל השירוֹת האֶפּיוֹת אל השירה בפרוֹזה, הטאגורית והניצשיאנית, אל המנגינות ההיסטוֹריוֹת ואחרוֹן אחרוֹן – אל הדרמה לצוּרוֹתיה השוֹנוֹת.

רצוֹנוֹת שוֹנים הניעוּ שירה רבּתי זוֹ, ששלחה זרוֹעוֹתיה לחבוֹק עוֹלם וּמלוֹאוֹ, גוֹרל אדם וגוֹרל עוֹלם, עבר ועתיד, חיים ומות, כּמיטב הדוּגמאוֹת של שירת־המוֹפת העוֹלמית, בּיחוּד זוֹ של גיתה (הוּא תירגם, כּידוּע, את “טאסוֹ”, “אפיגניה” ו“פאוּסט”). לשוֹנוֹ נתחסנה ונתגבּשה וקיבּלה אוֹפי קלאסי. בּעיוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת, אנוֹשיוֹת וּלאוּמיוֹת, שימשוּ ענין לשירתוֹ. אבל בכל גילגוּליה ונדוּדיה היא נשארה, בּמיטבה, כּהנית, כּלוֹמר, מוּזיקאלית.

בּשׂדה הדרמה, השׂדה שאוֹתוֹ בּעיקר הוּא עוֹבד זה שנים רבּוֹת, קנתה לה שירת כּהן זכוּת ראשוֹנית כּמעט. בּשקידה כזוֹ, בּתוֹקף רצוֹן וּבהיקף כּזה לא כתב עוֹד דרמוֹת שוּם משוֹרר עברי (חוּץ משוֹהם שנפטר צעיר). בּאחדוֹת מהן הגיע למדרגה גבוֹהה של אמנוּת פּיוּטית. אין ספק שהוּא הניח את היסוֹד לדרמטוּרגיה עברית רצינית, ולא יתוֹאר בּנין דרמאטי בספרוּתנוּ, שלא יתבּסס בּמידה מרובּה על היסוֹד הזה. אפשר שתגיע גם שעתן של כּמה מהן לעלוֹת על הבּמה, לכשתגיע הבּמה העברית לדרמה, שערכּי הפּיוּט והלשוֹן, ולא רק האפקט והפוֹלקלוֹר, מכריעים בּה.

אפשר שנטיה יתירה זוֹ לשירת־נוֹשׁאים החלישה את יסוֹד האצילוּת האינטימית של שירת כּהן, עם שהרחיבה תחוּמיה והעלתה אוֹתה לאויר מרוֹמים. אפשר שהמשוֹרר נתפס בּמידה יתירה לאמוּנה בכוֹחוֹ של הרצוֹן השירי לשלוֹט בּכל נוֹשׂא, וּבזה פגע בּעצמוֹ בשרשים העדינים של נטע שירתוֹ. אבל גם רצוֹנוֹ של משוֹרר אינוֹ מספּיק לנַכּר את טבע שירתוֹ. והיא, בּכוֹח עצמה וטבעה, מקיימת את עצמה בכל מקוֹם שניתן לה. ציצי הליריקה הכּהנית הענוּגה עוֹלים מחגוי כל יצירוֹתיו, אף מאלוּ הבּנוּיוֹת שיש ממחצבוֹת־עולם. עצם טהרת הלשוֹן וצירוּפיה הרכּים מהוים אצלוֹ אלמנט שירי.

לא רק הליריקן הטהוֹר, אלא גם המשוֹרר המוֹרד, הציוֹני השלם, הקוֹרא לגזילת הבּנים מאבוֹתם, השר לחרב הנוֹקמת והגוֹאלת, “ציר הגאוּלה, עצם מן הגאוּלה” – הוּא תמיד “העדנה הראשוֹנה”, תמיד יעקב כּהן: כּוֹהן לאל עליוֹן ש השירה הצרופה.

תש"י