א    🔗

בסימטה עכוּרה שבקראקוּב הבירה, בבית חרב לחצאין וחשוּך בחלוֹנוֹתיו הרקוּבים והאטוּמים, בדיוֹטה השלישית מצד החצר, בחדר אפלוּלי ושוֹפע טחב, פקעה זכוּכית העששית. השברירים ניתזוּ בצילצוּל מלגלג על השוּלחן, על הדרגש ועל הרצפה, והשלהבת, שנצטמצמה וכהתה, שלחה לשוֹן של פיח ארוּכה ומסריחה כלפי הסיפוּן הקוֹדר.

מאחוֹרי התנוּר בקעה פתאוֹם נהימה משוּנה, ויצור בעל שׂיער מדוּבלל ומכוּסה נוֹצוֹת פשט זוּג ידיים ערוּמוֹת וניענע בהן בחלל העכוּר כלפי לשוֹן השלהבת המתאבּכת, כאילוּ אמר לעוֹצרה אוֹ לעלוֹת עמה למרוֹם. זוֹ היתה פֶּסי האילמת והמטוֹרפת כאחת, שנתחלחלה למאוֹרע המוּזר, ושׂכלה המטוּשטש לא יכוֹל לתוֹפסוֹ.

הבתוּלה הבוֹגרת מיריל, שעל ידה אירעה התקלה – שהעלתה את השלהבת יותר מדי – עמדה תלוּית ידיים גסוֹת ואדוּמוֹת ועל פרצוּפה הנבעת שפוּכה אוויליוּת מתרגשת. שני אגלי דמע נתלוּ על ריסי עיני העגל שלה ולא נשרוּ. חתוּל שחוֹר ולהוּט עיניים חלף בקפיצה וּבנהימת תזזית את החדר באלכסוֹן ונעלם מתוֹך חבטה תחת הדרגש. בפתחוֹ של החדר הסמוּך, האפל לגמרי, שהגיע מתוֹכוֹ קטע של אופּריטה, המוּשר על המעקוֹת שבחצרוֹת בפי השפחוֹת היחפוֹת והחצוּפוֹת, נתגלתה לרגע גוּלגוֹלת נערה חבוּשה מגבעת רחבה, שמתחת לשוּליה הציצוּ שתי עיניים נוֹצצוֹת לתוֹך החדר בסקרנוּת קלה, ועד מהרה נעלמה מתוך רקיקה וּקריאת בּוּז:

– נבילה חשוּכה!

מיריל התנערה מקפאוֹנה, קרבה בחשאי וּבהיסוּס אל הפתח והתחננה בקוֹל ספוּג דמע:

– חנה’לי! שוֹמעת את, חנה’לי? אפשר מצוּיוֹת אצלך עשר פרוּטוֹת, הבי ואקנה זכוּכית חדשה. חנה’לי, כשאמא תחזוֹר הרי תדוּש את בשׂרי ביַתּוּך, הוֹ-הוֹ-הוֹ!

וסיימה ביבבה קוֹרעת לב.

– הניחני, הריני אוֹמרת לך! אין לי כסף בשבילך! בסך הכוֹל יש לי ארבעים פרוּטה ואנוּסה אני לילך מחר אל התיאטרוֹן. בהמה! מצדי אין מניעה, שהאם היקרה תתלה אוֹתך תחת העששית, ולכשתרצה – אף את עצמה… שמא תיאלמי שם ותפסיקי את יללת הכלבה שלך?!

יבבתה של מיריל גברה, ודוֹמה היה, שהיא בוֹקעת דרך הפה, החוֹטם והאוֹזניים בבת אחת.

חנה’לי, אוֹ, כמו שקראוּה בחוּץ: הַנְיָה, נכנסה מגוֹהצת בתלבוֹשתה הבלוּיה לשם טיוּל, כשכל איבריה מרתתים מכעס, רקקה כלפי אחוֹתה ה“גסה והבהמית” בשאט נפש ורצתה לברוֹח, – אבל זוֹ קדמתה בקפיצה זריזה, שלא התאימה עם גוּפה המרוּשל, התייצבה על הסף וּבידיים פשוּטוֹת קוֹננה:

– חנה’לי, אמא תהרגני… אמא תהרגני, הוֹ-הוֹ-הוֹ!

פתאוֹם נמחוּ הזעם והבוּז מעל פרצוּפה של האחוֹת ועיניה השחוֹרוֹת והיפוֹת הסתכלוּ במיריל העלוּבה מלאוֹת חנינה וחמימוּת. חיש העלתה מתוֹך הילקוּט המעוּך, שהיה תלוּי על ידה בשרשרת ברזל שחוֹרה, מטבע, ונתנה לה:

– הרי לך, מהרי קני ואני אלקט בינתיים את השברירים.

וּכשזוֹ נעלמה וקפיצוֹתיה הכבידוֹת, שהגיעוּ מעל המעלוֹת, התרחקוּ ועממוּ, ישבה לה חנה’לי על הדרגש והטילה את ראשה על קרן השוּלחן אגב אנקת קללה:

– הוֹ, לעזאזל!

אחר כך הפנתה את פניה כלפי לשוֹן הפיח הקוֹפצת ותרה אחר נענוּעיה המשוּנים. סנטרה היה זקוּר בעיקשוּת והשׂפתיים חשוּקוֹת בארשת היסטרית. על השׂפה העליוֹנה היתה בהרת כעין מכוָה, וּמתוֹך אישוֹניה נשקף דבר מה מוּזר וּמַבעית, איזוֹ החלטה חשוּדה, אבל תקיפה. פעם בפעם פירכסוּ ראשה וכתיפיה בעוית כלאחר בכי ממוּשך, אגרוֹפה נקפץ ואיים בחלל, אחר כך נזדקפה והתחילה פוֹסעת במרץ על הרצפה, דוֹרכת על שברי הזכוּכית וּמרססתם, דוֹרכת וּמקללת:

– לעזאזל הכוֹל, הכוֹל!

חזרה מיריל עם הזכוּכית, חיממתה בכפיה המגוּשמוֹת וּקבעתה בזהירוּת מרוּבה בעששית – ויהי אוֹר. נתבלט המצע הסתוּר והמזוֹהם שעל גבי המיטה היחידה; נזדקרה האיצטבּה הרחבה שליד הכיריים עם אספסוּף הסירים המפוּיָחים והמלוּכלכים ושיוּרי המזוֹנוֹת שעליה; נתגלה דף הבשׂר עם הריאה-והכבד הממוּלחים והשוֹתתים מוֹהל; וּבזווית, בין המזנוֹן והכוֹתל, עמדוּ עוֹרוֹת יבישים אחדים מעלים סרחוֹן ממית. מיריל דרכה על רסיס זכוּכית ונתּבהלה, גחנה ולקטה את השברירים בזריזוּת וּזרקתם לתוֹך כּוּך התנוּר. אחר כך פרשה אל האיצטבה והתחילה מטפלת וּמנַקשת בסירים, וחנה’לי פתחה את המזוה וּפישפשה בוֹ. מיריל לא הפנתה את ראשה, רק בקוֹלה, שהיה ספוּג דמע, אמרה:

– אין שם כלוּם, חנה’לי, אין כלוּם – אמא בודאי תביא משהו…

וּבקוֹלה היה מעין פיוּס וּבקשת מחילה על חטא שחטאה.

נשמעוּ דילוּגים קלים וּפזיזים אחדים, וּלתוֹך החדר קפצה כאיילה סַאלקה, נערה כבת שתים עשׂרה, רזה וּגבוֹהה וירקרקת, שעיניה גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת וּשׂערה מהוּדק על אוֹזניה כשני כדוּרים, והיא מפזזת אחת לכאן ואחת לכאן וּמבליטה אגב פיזוּז את שוֹקיה החדוֹת בתוֹך השׂמלה הקצרה והצרה. ביד אחת החזיקה ספר מפוּטם וּקרוּע גב ואצבעה תקוּעה בין דפּיו. לאחר שפּישפשה אף היא במזוה ולא מצאה כלוּם, ישבה אל השוּלחן אגב נהימת תרעוֹמת והשתקעה בקריאה מתוֹך סמיכת הראש על הידיים.

חנה’לי התקרבה אליה בלאט, חטפה את הספר מידה ועיינה בשער:

– אין לך, כנראה, שוּם “ייסוּרים” אחרים חוּץ מרוֹמנים, צפרדע ירוּקה!

– ולך מי התיר לבלוֹע שניים ליוֹם? – הרימה הקטנה את גוּלגוֹלתה ושאלה בקוֹל נגיני חצוּף וּבקריצת עיניים ממזרית.

– לי מוּתר הכוֹל, לטאה מנוּולת! אני גם למדתי מתוֹך הרוֹמנים הרבה…

– מה, למשל, למדת משם, מטרוֹנה זחוֹחה? – שאלתה שנית הקטנה בהעויה של אשה חכמנית.

– זה יתברר לך בקרוֹב, תינוֹקת פתיה, – החזירה חנה’לי כמעט שלא מדעת. אדמוּמית הציפה את כל פניה ואנוּסה היתה להסב אוֹתם, כדי שלא תשגיח בכך הקטנה. אך זוֹ כבר השגיחה בכך במבטה האוֹרב והפיקח, נשענה על כפה והשתקעה בהירהוּרים, כשחיוּך טמיר עוֹטר את פיה הקטן. ולמן הרגע הזה לא גרעה עוֹד עין מאחוֹתה ולא פיגרה לצוּד אף אחת מתנוּעוֹתיה, אף על פי שלכאוֹרה היתה שקוּעה בספר שלפניה.

חנה’לי התחילה להלך בחדר, מתעכבת לרגע וּמסתכלת בעיניים עוֹרגוֹת באחת הזוויוֹת, כמוֹ שמסתכלים לפני פרידה עוֹלמית. סקרה לסירוּגין את שתי האחיוֹת המיוּשבוֹת מתוֹך מנוֹד ראש לגוֹרלן. שתיהן נדמוּ לה ברגע זה כיתוֹמוֹת גלמוּדוֹת והיא, האפּוֹטרוֹפסית היחידה שלהן, נגזלת מהן בכוֹח אכזרי, שאי אפשר לעמוֹד כנגדוֹ. וּמה יעלה בסוֹפן של העלוּבוֹת הללוּ? – רחמים רבים תקפוּה למראיהן וּבסדקי עיניה ביצבצוּ שתי דמעוֹת צלוּלוֹת. אחר כך פנתה לאחוֹרי התנוּר והביטה בפני פֶּסִי המטוֹרפת. זוֹ ישבה כפוּפה קצת, רמזה באצבע לתוֹך חיקה המפוּשק וחייכה את חיוּכה שאינוֹ משתנה לעוֹלם. וּכשהשגיחה בחנה’לי התחילה מנפנפת בידיה באויר כאוֹחזת תינוֹק וּפוֹעה למוּלוֹ בשׂפתיים מקוּמצוֹת: אוּ-יוּ, אוּ-יוּ!

בתוֹך כך נשמעוּ על המעלוֹת ניקוּשי מגפיים כבידים, וּלאחר רגע נדחף בפתח סל גדוֹל ואחריו אשה מכוּרבּלת בבלוֹאי בגדים, נוֹשמת ונוֹשפת בקוֹשי – האם. הציגה את הסל על הקרקע והיא גוּפה צנחה כגוּש על שׂק תפוּחי אדמה מסוֹאב והתחילה מתירה את חיתוּליה כשהיא מנסרת בקוֹלה הצרוּד:

– היכן הוּא התינוֹק העלוּב? שוּב אינוֹ בבית! כלוּם האכלתן אוֹתוֹ? כלוּם השקיתן אוֹתוֹ, לפחוֹת, כוֹס חמין? בודאי! כל כך הרביתן לפשוֹט את עוֹרוֹ, עד שאנוּס היה לברוֹח מפניכן, עלוּקוֹת! הַמְתֵּנָה, המתנה, המקוֹם ישלם לכן כפל-כפליים. רצוֹנכן להעבירוֹ מן העוֹלם. ידעתי, כקוֹץ הוּא בעיניכן – התינוֹק, מרשעוֹת! אבל לא בחייכן! אתן תהיינה כפרת כל שׂערה משׁלוֹ… ואת, פאניינקה נאה שלי, למה זה התקשטת כבת מלכה? חוֹשבת את, שאתיר לך להיוֹת יוֹצאת בלילוֹת כמוּפקרת? להשחיר את פני אבי הצדיק בקבר? – את שתי צמוֹתיך העבוֹת הללוּ אעקוֹר, עם השוֹרש אעקרן, אם לא תתפשטי בוֹ ברגע! התפשטי, מוּפקרת!

הבת הבוֹגרת התחילה מטפלת בסירים בזריזוּת וּבביטוּל החוּשים, כמתכוונת להוֹכיח לאחוֹתה, שהיא אינה חייבת בהתנפלוּת זוֹ. הקטנה אטמה את אוֹזניה בשתי אצבּעוֹת והעיפה את עינה על השיטין ישר והפוּך. ורק חנה’לי עמדה כנגד אמה והסתכלה בפרצוּפה הצוֹמק והמשחיר ככוֹתלי הקבר, ולא שמעה אף מקצת משטף לשוֹנה. ידיה כפוּתוֹת על בטנה ועיניה משוֹטטוֹת במרחקים. כל הבוּז והמשטמה, שהיוּ כבוּשים בלבה משכבר הימים ליצוּר תשוּש זה שלפניה – נידפוּ כעשן. מה לה וּלמוּסרה של זוֹ? מה לה וּלקללוֹתיה? היא תלך מזה, לכשתרצה בעוֹד שעה, ולכשתרצה – מיד. מעתה הרי היא בת חוֹרין… מתחילה לא תדע שוּם בריה להיכן נעלמה פתאוֹם, אבל סוֹף הדבר להתגלוֹת בכל כיעוּרוֹ וּמוֹראוֹ… האֵם תיפּח נשמתה מרוֹב צער, אין שוּם ספק. הרְבָב, שיחוּל על ביתה ועל יחוּסה, שכל כך היא מתגדרת בוֹ, ישבוֹר את לבה התשוּש, בודאי ישברנוּ… על אבא אינה חסה כלל: בּרנש זה אינוֹ עלוּל להתפעל משוּם דבר, גניחוֹתיו התפלוֹת לא תתמעטנה ואף לא תתרבינה משוּם כך… בערבים יהא מחבק, כדרכוֹ, את התנוּר ושוֹלף את הפּוּזמקאוֹת הרקוּבים המעלים צחנה ויהא מתחכך בכל חמוּקי גוּפוֹ המנוּול, שריח עוֹרוֹת נוֹדף ממנוּ, לרווחתוֹ ולהנאתוֹ… אך האֵם תמוּת מיד: הרי המות כבר מסתתר בחריצי פניה האפילים ועיניה עשׂוּיוֹת בכל רגע להלבין כזכוּכית… ושמא כך נאה ויאה: האֵם תסתלק ותיקבר בבית העלמין הגדוֹל תחת תלוּלית מעוּגלת נאה, והיא, חנה’לי, תהא פוֹקדת את קברה לפרקים תכוּפים. בקיץ תהא התלוּלית דשוּאה וירוּקה ונוֹחה לישיבה. היא תשתוֹל עליה קצת פרחים אדוּמים אוֹ לבנים – מוּטב שתשתוֹל לבנים: חרציוֹת אוֹ חבצלוֹת, אחת היא! – וּתטפחם בהתמדה מרוּבה, שיעלוּ יפים מכל שאר הפרחים שעל גבי הקברים, והיא תשב שם עם דימדוּמי החמה ותבכה חרש חרש. כל כך טוֹב יהיה אז להזיל דמעוֹת על הפרחים, על הקבר התחוּח, להילחץ אל הקרקע הצוֹנן והרטוֹב בגוייתה הלוֹהטת וּלחבק את המצבה הקרה… כל כך טוֹב יהיה אז!… ואף בחוֹרף לא יהא רע הדבר: לאחר ערב חשק רְוֵה יין והוֹללוּת תימלט שמה, אל מחוּץ לכרך, לבדה. היא תפסע על שיחים עוֹטי שלג ועל גלידי קרח, תיכשל ותפסע הלאה, הלאה, בלי ליאוּת, עד שתגיע אל בית העלמין. מה עמוּקה תהיה שם הדממה! השלג הצחוֹר יהא מנצנץ וּמכחיל קצת תחת אוֹר הסהר, והכרך יהא מוּטל במרחק כענק נרדם חסר תנוּעה וחדל שאוֹן. רצוּעת הוויסלה היפה תיראה מתפתלת וזוֹחלת למרחקים, למרחקים. הלב יגוע מפחד כשתהלך בין הקברים עד שתשׂיג את קבר האֵם, אבל משתשב עליו יתעוֹרר בה לאט לאט הדם, נחשוֹלים חמים יזרמוּ בכל גוּפה והיא תתחיל לשוֹרר לתוֹך הלילה שיר כל כך עגוּם וּמתוֹק, עד שהמתים יוֹציאוּ חרש את גוּלגלוֹתיהם הגרוּמוֹת והנבוּבוֹת מתוֹך לועי הקברים ויקשיבוּ בתמיהה וּבדוּמיה… כל כך טוֹב יהיה אז!

האֵם הפסיקה את הירהוּריה:

– למה את מסתכלת בי כמטוֹרפת? התפשטי ותאכלי רקיק שנשתייר בחמאה. מצוּי עוֹד, כמדוּמני, פירוּר חמאה.

– לא אתפשט, אמא. – החזירה חנה’לי בקוֹל שליו ויבש.

– למה?

– לא אתפשט, אמא. מוּכרחה אני ללכת.

סאלקה פסקה מלקרוֹא. מיריל פסקה מלשפשף את הקדירה, שתיהן הסתכלוּ חליפוֹת באמן וּבאחוֹתן.

– לאן?

– מחר אוֹ מחרתיים ייוָדע לך, אמא.

– ריבוֹנוֹ של עוֹלם, איך היא מדברת? היא יצאה מדעתה. התפשטי כרגע, חצוּפה!

– לא אתפשט, אמא.

– רצוֹנך שאתנפל עליך ואקרעך כדג, ממזרת?

– אני מוּכרחה ללכת, אמא.

– לאן תלכי בלילה, משוּגעת? לאן? שמא לשאוֹל תחתיוֹת? בחוּץ מטפטף גשם והצינה מוֹצצת את מוֹח העצמוֹת. בבקשה, חנה’לי, התפשטי ואל תביאני לידי כעס.

– שוּם כוֹח לא יעכבני בבית, אמא.

– אוֹי לי, מה היה לך? אלמלי ידעת כמה רצוּצה אני! כל היוֹם טיפסתי על גבי המדריגוֹת עם סל המאפה שבידי. בכל פעם נדמה לי, שבא קצי, פשוּט לא הרגשתי עוֹד את רגלי, בניסים נגררתי הביתה – וזוֹ רוֹצה למצוֹת את טיפת דמי האחרוֹנה, קחה-קחה-קחה.

– אני הוֹלכת, אמא.

– וּלואי שתשברי את שתי רגליך על אֵם הדרך, וּלואי ש…

הקללה השניה מתה על שׂפתי האֵם. חנה’לי גחנה בזריזוּת, חטפה את ידה המלוּכלכת והקרוּשה של אמה וּנשקתה. ועד שזוֹ התנערה מתמהוֹנה כבר קפצה הבת בחוּץ מעל המדריגות. שם פגשה באפלוּלית את אביה הנתקל במגפיו הכבידים במדריגות, פיו מלא אלה והוּא מושך באוֹזן אחיה הקטן הצוֹוח מכאב.

הוּא לא הכיר בהתלהבוּתוֹ החינוּכית את בתוֹ, ונהם:

– מוּמר שכזה! לחזוֹר על ה“חוּמש” הוּא חוֹלה, ואל הבריוֹנים הוּא נמשך, מוּמר שכזה!

 

ב    🔗

הכרך היה מעוּלף עלטה לחה, שגוֹנה כגוֹן האבנים והרפש שבחוּצוֹת. האויר והקרקע התמזגוּ לחטיבה ערפלית אחת, והבתים המוּארים, הרחוֹבוֹת עם כל החי והרוֹחש בהם, מרכבוֹת הטראם וּפנסי החשמל נראוּ כתלוּיים באויר, כאיזה מחזה תעתוּעים סבוּך, מתהפך וּמתנוֹעע בתוֹך האנדרלמוּסיה.

הַנְיָה עברה דרך סימטאות מרוּפשוֹת, שמוֹליכוֹת אל טבוּרוֹ של הכרך. הבריוֹת המצוּמצמוֹת והמזוּינוֹת על פי רוֹב בסוֹככים פתוּחים חלפוּ על פניה בבהילוּת וּבזילזוּל כעל סמרטוּט חסר ערך. פרצוּפים מחוּצפים צחקוּ כנגדה מעל המוֹדעוֹת שעל הכתלים בלעג גלוּי והיא נהנתה, שהגשם מטפח עליהם ורוֹחצם כדבעי. הקוֹסטיוֹלים הקוֹדרים והבצוּרים, שמזדקרים בכל צד וּבכל פינה עם השלשלאוֹת הכבידוֹת המקיפוֹת אוֹתם כעיגוּלי קסמים ועם השערים המוּצקים והמוּגפים, הטילוּ עליה אימה והיא מיהרה לחלוֹף עליהם. עוֹד לפני שנתיים עלתה מחשבה במוחה להימלט לתוֹך אחד המנזרים וּלהיפטר כן מן הבית המזוֹהם. בייחוּד היתה מתגברת בה תשוּקה זוֹ, כששמעה את מנגינת העוּגב הכבידה והמרתקת. אז היתה נעצרת בהליכתה ורוֹאה את כל הקוֹסטיוֹל בדמיוֹנה כאיזוֹ בריה ענקית חיה וּמנגנת. הקוֹלוֹת הכבירים בוֹקעים בעוֹז מבעד לעמוּדים, לכתלים ולצריחים, והשער הפתוּח לרוָחה בוֹלע את זרם האנשים כלוֹע פתוּח וּבכוֹח משיכה גדוֹל כל כך שאי אפשר להתנגד לוֹ. וּפעם נמשכה עם הזרם לפנים ועמדה שם כהלוּמה: הציבוּר הגדוֹל, הגברים עם ראשיהם המגוּלים והנשים במגבעוֹתיהן וּבמטפחוֹתיהן האיכריוֹת הצבעוֹניוֹת,

הציבור הכוֹרע, המצטלב וּפוֹרץ פעם בפעם בנהמה כנהמת ים; הנרוֹת הארוּכים הדוֹלקים, שמטפטפים חלב וּמעלים עשן; עמוּדי השיש הלבנים ועמוּדי הפלד השחוֹרים עם גוּלוֹת הזהב המבהיקוֹת; הויטראז’וֹת הפנטסטיות השוֹתתוֹת ארגמן; העֲזָרוֹת המרוּבוֹת המלאוֹת קטוֹרת ועשן נרוֹת; חוּפוֹת האיקוֹנין המקוּשטוֹת עם המאדוֹנוֹת תלוּיוֹת הראש כמתעלפוֹת, ועל כוּלם מנגינת העוּגב האדירה – כל אלה שיכרוּה וכפפוּ את ברכיה. אבל בוֹ ברגע השגיחה בחברתה, שהמירה דתה אשתקד ונישׂאה לאהוּבה הפוֹלני, פקיד בבית האסוּרים, כשהיא כוֹרעת בצד בעלה בעל העיניים הצבוֹת והפוֹלטוֹת דם, מסביב לפניה הירוּקים-חיורים כרוּכה מטפחת מקוּפלת וּמתחת לעיניה בוֹלטוֹת חבוּרוֹת כחוּלוֹת – סימני מלקוֹת – וּפרח לוֹ כל הקסם: הבהיקוּ בעלטה פרצוּפים שטוּפי זיעה וּמשוּלהבים, בעלי עיניים דוֹרסוֹת וּשׂפמים דוֹקרים, עיני נשים ירקרקוֹת צמאוֹת לדם יהוּדי, ניסר קוֹלוֹ היבש והמוֹנוטוֹני של הכוֹמר המפוּטם וגירה את העצבים, הזכירוּ העמוּדים והפסילים מוּשׂגים מטוּשטשים על המוֹקדוֹת וּמכוֹנוֹת העינוּי ששמעה עליהם בילדוּתה, עמדוּ על הכרכוּבים המאוּבקים כוֹהנים לבוּשי שחוֹרים כערפדים ענקיים וּפיהם מפיק נהרוֹת זפת קוֹדחת ושוּלי סוּטאנוֹתיהם מתנפנפים ככנפיים שחוֹרוֹת, וּבריח הקטוֹרת הוּרגש ריח של בשׂר אנשים צלוּי, הוירטאז’וֹת טיפטפוּ דם חם וקוֹל העוּגב המה כנגינת לעג אכזרית, – והלב נתמלא על גדוֹתיו שׂנאה מעוֹרבה בעצבוּת מדכאה, וּפתאוֹם הוּרגשה כעין חניקה בגרוֹן – והיא ברחה משם בברכיים כוֹשלוֹת. למן היוֹם ההוּא והלאה לא העיזה עוֹד מחשבה טרדנית זוֹ לבקר במוֹחה וּמראהוּ הקוֹדר של כל קוֹסטיוֹל הבעית אוֹתה, וּביחוּד בערבים, כשהמוּלת הרחוֹבוֹת נדחתה מאתוֹ כמֵאֵת גוּש של דממה קרוּשה…

הניה התחילה רצה. סוֹכך לא היה בידה, והגשם הדק והחד, שכבר הספיק להרטיב את מגבעתה, עד כי שוּליה נכפפוּ למטה, ואת תלבוֹשתה, שהתחילה מבהקת מרטיבוּת, לא טרד אוֹתה כלל. מה איכפת לה? כבר נגעה צינת המים בכתיפיה והיא נוֹחה לה. אבל למה היא רצה? – קשה לה, כנראה, להרהר במה שייעשׂה, שמוּכרח להיעשֹׂוֹת בה לאחר שעה אוֹ לאחר שעתיים. רוֹצה היא להחיש את הדבר האיוֹם, כדי שתהוּמם ולא תרגיש בוֹ בהיעשׂוֹתוֹ…

פתאוֹם נשבה בפניה הבוֹערים רוּח רגזנית, הטפיחה את שוּלי מגבעתה אל צדעיה, הידקה את השׂמלה הרטוּבה לבין רגליה והכבידה עליה את הריצה. היא נשׂאה את עיניה – וּלפניה נתגלתה כיכר הויסלה המכוּסה גלי אבנים וּלבינים, מטילי ברזל וקוֹרוֹת, תלוּליוֹת ושוּחוֹת, וּבתוך מוּטל הנהר הרחב והשחוֹר, שהגשרים עם כלוּנסאוֹתיהם הגבוֹהים, קוּבוֹת הרחצה השוֹממוֹת הפזוּרוֹת על החוֹף והפנסים הדוֹלקים מהבהבים ברוּח, משתקפים במעמקיו כעוֹלם הפוּך. במרחק הסתמנוּ שׂרטוּטי אילנוֹת מתנענעים וגיבוּב בתים. זהוּ הפּרבר המסוּכן הידוּע, שבריוֹני מַאזוּרים מהלכים בוֹ בלילוֹת, סכינים באפוּדוֹתיהם והם אוֹרבים לעוֹברים-ושבים ללסטמם. היא עלתה על הגשר, נשענה אל מעקה הברזל תחת כיפת גג קטנה ונעצה עיניה בזרם השחוֹר; המים שטפוּ כזפת נמסה והבהיקוּ מלמטה בברק קר, קשה; סירוֹת קיטוֹר אחדוֹת, שהיוּ אסוּרוֹת בשלשלאוֹת אל החוֹף, ניטלטלוּ ושיכשכוּ במים ברוּגזה ככלבים רעים אסוּרים; קטעי רפסוֹדוֹת נגרפוּ בחיפזוֹן כנחשים, חלפוּ בשאוֹן והשאירוּ מאחוֹריהם זנבוֹת קצף מלבינים. מדי פעם בפעם התרוֹמם נחשוֹל, כגוּלגוֹלת של שֵד, ונפל שוּב המימה, והרוּח התהוֹלל על פני הכיכר ויילל כחיה פצוּעה. כל זה הלם את הלך נפשה של הניה. אילוּ יכלה עכשיו לקפוֹץ לתוֹך הנהר, לשׂחוֹת במים הקרים והרוֹגשים כשֵׁדָה עירוּמה וּפזוּרת שׂיער וּליילל יחד עם הרוּח, מה טוֹב היה לה!

פעם בפעם הגיעה מרכבת הטראם בזימזוּם וּבצילצוּל קפדני עד הגשר. אילוּ בריוֹת מכוּרבלוֹת ומצוּמצמוֹת נפלטוּ מתוֹכה, נתפזרוּ לכל צד ועברוּ על הגשר מאחוֹריה, וּלאחר רגעים מוּעטים חזרה המרכבה העירה בזימזוּם וּצילצוּל חשוּב, כמי שמילא את תפקידוֹ יפה ונהנה. אוּלם הניה לא שׂמה לב לזה. היא הסתכלה לתוֹך הזרם השחוֹר והתחילה בחשבוֹן נפש: הרי היא הוֹלכת להיכנס עכשיו לתוֹך החיים, שאין עוֹד חזרה משם, ועליה לגמוֹר איזה חשבוֹן.

את קדמוּת ילדוּתה אין היא זוֹכרת. בכלל מתחילים זכרוֹנוֹתיה מן השנה השישית לחייה. עד הזמן ההוּא היתה – כפי שסחוּ לה לא פעם בבית – חוֹלה במחלה האנגלית. רגליה היוּ כפוּפוֹת ודקוֹת כגבעוֹלים ולא רצוּ לטלטל את גוּפה, שכבר היה מגוּדל בערך. ואף תפיסתה לא היתה מפוּתחה כראוּי. לפי מה שהיא מכירה את הבית שבוֹ גדלה, נקל לה לשער, שכל הימים היתה יוֹשבת בתוֹך מיטה מסוֹאבת עירוּמה למחצה, שׂערה בלתי סרוּק, מדוּבלל ותלוּי על פניה המלוּכלכים, ועיניה השחוֹרוֹת והיפוֹת (כי עיניים יפוֹת לה – דבר זה היא יוֹדעת!) מציצוֹת כמתחננוֹת מבין השמוּרוֹת המלוּכלכוֹת. בודאי היתה מתגרדת תדיר באצבעוֹתיה בתוֹך שׂערה המצוֹרע וּבוֹכה בלי חשׂך. שתי אחיוֹתיה הבכירוֹת, זוֹ שהיא מטוֹרפת וזוֹ שהיא סתם שוֹטה, היוּ מטפלוֹת בה, צוֹבטוֹת את בשׂרה וּמנשקוֹת לה בתאוה, מקללוֹת אוֹתה וּמוֹצצוֹת את לסתותיה, שריח של חוֹמץ נדף מהן. הוי, מה נמאס היה המראה!

ימי אוֹר מעטים ניצנצוּ לה רק בבית הספר. היא סיגלה ידיה בעצמה לָחוֹף את ראשה ולקלוֹע לעצמה מחלפה קטנה ולקשוֹר בקָצֶהָ עניבה אדוּמה. שׂמלוֹתיה היוּ, אמנם, לא נקיוֹת ולא שלימוֹת, אבל הספרים והמחברוֹת היוּ נקיים – עד שנפלוּ בידיה של סאלקה הפעוּטה, שהיתה מחבלתם בלי רחמים. המוֹרה הפוֹלניה היתה בעיניה סמל האצילוּת והקדוּשה. לנשק את ידה היה ראש חלוֹמוֹתיה: קוֹלה של זוֹ בלבד היה מזעזעה וּמעוֹרר בה רגשוֹת נעימים כל כך, שקרוֹבה היתה לבכוֹת, אך חברוֹתיה שבבית הספר לא היוּ חביבוֹת עליה: הן היוּ תמיד מלאוֹת עליצוּת החיים וּמזימוֹת משוּבה, נטפלוֹת אליה וּמלגלגוֹת עליה על דיבוּרה הפוֹלני המשוּבש. אבל היא למדה במהרה את הלשוֹן הפוֹלנית על בוּריה, דיברה בה ברהיטוּת וּבניגוּן המיוחד שלה והשיבה על שאלוֹתיה של המוֹרה בביטחוֹן וּבקוֹל רם, עד שכוּלן היוּ שוֹכחוֹת בוֹ ברגע את תעלוּליהן ומציצוֹת בה בתמיהה מרוּבה. אז התחילו למוֹשכה לתוֹך חברתן וּלשתפה במשחקיהן. וּפעם בשעת המשחק ב“צ’וּצ’וּבּאבּקה” (מחבוֹאים), שהיא לא היתה רגילה בוֹ, נתקלה שלא בכוָנה בילדה פוֹלנית אחת, בת אציל, ענוּגה וּתשוּשה כציפוֹרת, וזוֹ נפלה ונשברה רגלה. הכוֹל התנפלוּ עליה כחיוֹת קטנוֹת ורצוּ לקוֹרעה כדג, ומכל צד פרחוּ קריאוֹת: “יהוּדיה ארוּרה! מצוֹרעת! מוֹתתוּה!” בביתה ספגה גם כן מנה יפה. שני ימים ישבה מצוּמצמת בזוית והתמוֹגגה בדמעוֹת ואוֹכל לא בא אל פיה. מאז היתה בדֵלה מכל ה“חבוּרה”, מסתכלת בהן בפחד כבכלי זכוּכית, נזהרת שלא תיתקל באחת מהן, וכוּלה מסוּרה ללימוּדים, שהשכיחוּה במקצת את עוֹניה וּמרוּדיה.

כשהיתה מביאה את התעוּדה המצוּינת הביתה, הסתכלוּ בה הכוֹל בקנאה וּביראת כבוֹד. היא התחילה כוֹתבת את האדריסאוֹת וקוֹראת את המכתבים הפוֹלניים, שנתקבלוּ בבית לעתים רחוֹקוֹת מאוֹד. וּמשוּם כך נתרבה ערכה גם בעיני עצמה. האֵם השתבחה בה לפני השכינים וקילסתה בכל כוֹח פיה, אך כשזוֹ שאלה דבר מה ועמדה על דעתה בעקשנוּת ילדוּתית, היתה האֵם מוֹלקת בזוית אפילה את בשׂר זרוֹעוֹתיה הדל ושוֹפכת על ראשה קיתוֹן של אָלוֹת. משוּם זה שטמה את אמה, וּבשעה שהיתה מקללתה היה ניעוֹר בה החפץ להתנפל עליה ולנוֹשכה בכל כוֹחה, עד שיהא דמה שוֹתת. אבא, בעל הזקן הפרוּע עם עוֹרוֹתיו המנדפים סרחוֹן, היה שׂנוּא וּבזוּי עליה כל ימיה, ואף על אמה כך. היא שמעה את הגידוּפים הגסים, שהאֵם היתה מגדפתוֹ יוֹם יוֹם, ונהנתה בגלוּי, אף על פי שבעוֹמק הלב חסה עליו, וּמתוֹך רחמים בירכתוֹ במיתה חטוּפה.– לפרקים תכוּפים מאוֹד היתה שרוּיה ברוֹגז, שהיה נמשך ימים אחדים, ולפעמים – גם שבוּע ויוֹתר. וּתמהה היא עכשיו על עצמה איך יכלה להיוֹת קשת עוֹרף כל כך. כל הימים היתה מתהלכת אז ונוֹשׂאת את נפשה כפצע גדוֹל. כל העקיצוֹת הארסיוֹת מצד ההוֹרים גרמוּ לה רק הנאה. האחיוֹת הבכירוֹת היוּ מהלכוֹת סחוֹר סחוֹר ואליה לא קרבוּ, שמא יגרמוּ לה צער, אבל האֵם היתה מקלעתה מזוית לזוית, תוֹלשת את שׂערוֹתיה, מענתה בכל מיני התחכמוּיוֹת, ואבא היה שוֹלח בה את לעגוֹ הטיפשי, משסה בה את ה“שד הקטן”, את סאלקה, וּמשבחה בלשוֹן סגי נהוֹר, כדי שתתפקע מררתה, – והיא כאבן דוֹממת. פעם בלילה, היא זוֹכרת, התעקשה ולא רצתה להיכנס לתוֹך המיטה, וכל הלילה עמדה בחדר הבישוּל וראשה נתוּן בתוֹך ארוּבת העשן שמעל לכיריים. מן החדר הגיעוּ לאוֹזניה קללוֹת וחרמוֹת מבהילוֹת והיא צחקה לתוֹך החלל האפל. הרוּח קרע אבקת פיח ופיזרה על שׂערה, על צוארה, וּלתוֹך עיניה, – והיא לא זזה ממקוֹמה עד הבוֹקר. כוֹח כזה היה לה לשעבר! והיא אז כבת עשר.

בימים ההם השגיחה באמה, שכרסה הוֹלכת וּמתבלטת מיוֹם ליוֹם מבעד לסינר המצהיר בשמנוּנית נוּקשה ורגליה מתנפחוֹת, עד שהן נדחקוֹת כלפי חוּץ בעד סדקי הנעליים. וּכששמעה, שאלה הם סימני הריוֹן – נזדעזעה ונתאדמה וחשה אליה משטמה עזה כל כך, שקיללתה בחשאי. אך בעקב המשטמה היה כרוּך גם רגש אחר, שהיה אוֹמנם סתוּם, אבל לא נוֹפל בתוֹקפוֹ. היא התחילה מסתכלת בסקרנוּת בכל תנוּעוֹתיה של האֵם, ביחוּד בלילות, כשזוֹ היתה מתפשטת לפני המיטה. היא השתוֹממה רק על שויוֹן נפשה של הלזוֹ ל“דבר שכזה”. הוֹי, אלמלי אירע לה מאוֹרע כזה היתה הוֹגה בוֹ יוֹמם ולילה, מהלכת בכבדוּת, מתמתחת על המיטה וּמעסה מעדנוֹת את בטנה, מטה אוֹזן וּמקשבת. וזוֹ כאילוּ מטלטלת בעל כוֹרחה איזה משׂא חסר ערך ורק ממתנת ליוֹם שתפרקוֹ. וכך בא בֶּרֶלי לעוֹלם. פרצוּפוֹ של אבא הבהיק מרוֹב שׂשׂוֹן, והאם חזרה כל היוֹם במיטתה, מאחוֹרי הקלעים, על השם החביב “בּרלי” בהנאה וּביהירוּת, שזה היה שמוֹ של אביה השוֹ“ב, עליו השלוֹם, שהיה “צדיק” וזכה להיטמן בשכנוּתוֹ של הרמ”א הקדוֹש. והיא – אילו יכלה לחנוֹק את התוֹלעת הפעוּטה כמוֹ שחוֹנקים גוּר חתוּל! כאילוּ ניבא לה לבה, שזה יהא מלאך חבלה, שנברא לענוֹת אוֹתה ואת אחיוֹתיה. מיוֹם שזה בא לעוֹלם נעשׂוּ כוּלן מיוּתרוֹת בבית, כאילוּ הן דוֹחקוֹת את רגלי ה“בן יקיר” וּמקפחוֹת את מזוֹנוֹתיו. האֵם, אף על פי שהיתה משלחת בוֹ כל המגפוֹת שבעוֹלם, היתה כרוּכה אחריו כפרה זוֹ שכרוּכה אחר העגל. וּ“מלאך חבלה” זה, כיון שהכיר את ערכוֹ הרב בעוֹלם זה, לא הניח עוֹד שוּם הזדמנוּת שבאה לידוֹ, שלא ישתמש בה לטוֹבתוֹ ולהנאתוֹ באכזריוּת מרוּבה וּבכונה למרר חייהן של האחיוֹת הטפלוֹת. שתי הבכירוֹת היוּ נוֹשׂאוֹת בשׂרן בשיניהן וּמקבלוֹת יסוּריהן, ואוּלם היא, כסאלקה הקטנה, היתה מתנקמת בוֹ בהיחבא, מקפחת את שוֹקיו, צוֹבטת את בשׂרוֹ בראשי אצבעוֹתיה ונהנית לשמוֹע את צוחוֹתיו המחרישוֹת אוֹזניים.

הישיבה ב“בית המזוֹהם” קשתה עליה והיא התחילה שוֹאלת ספרים קטנים מן הבּיבּליוֹתיקה שעל יד בית הספר, יוֹצאת אל ה“פְּלַאנטים”, יוֹשבת על אחד הספסלים בצלוֹ של אילן ובוֹלעתם ברעבתנוּת. דבר זה היה יפה רק בקיץ. הישיבה בצל האילנוֹת היתה אז נוֹחה ונעימה, העוֹברים והשבים, שרישרשוּ על פניה במלבוּשיהם הנאים ובדיבוּרם המהוּקצע הטרקליני, גרמוּ לה נעימוּת והוֹסיפוּ קסם לתוֹכן הספרים הקלוּש. ואולם בערבי החוֹרף הארוּכים סבלה הרבה: פֶּסי ישבה מחרישה עם התנוּר והתנענעה בלי הפסק, מיריל טיפלה בסירים וּשני ה“שדים” הקטנים היוּ מהפכים את הבית וּמחרישים את האוֹזניים בקוֹלוֹתיהם השוֹרקים. אבל מעט מעט התרגלה אף בזה. סתמה את אוֹזניה בשתי אצבעוֹת וּבלעה את השוּרוֹת לאוֹרה של העששית המפוּיחה, וּכשאירעה איזוֹ תקלה לזוֹ – לאוֹרוֹ של נר, ולא הרגישה בכל הזיהוּם הסוֹבב אוֹתה. אך עד מהרה קצה נפשה בספרים הללוּ, שלא נתנוּ לה עוֹד סיפוּק. אלה היוּ סיפוּרים פוֹלנים היסטוֹריים, סנטימנטליים, כתוּבים בסגנוֹן פוֹשר וּמתוֹק, סיפוּרים מחיי האיכרים שלא ידעה אוֹתם ואת דרכיהם, שכמעט כוּלם היוּ דוֹמים זה לזה. אף תיאוּרי המלחמוֹת הנוֹראים עם מעשי הגבוּרה של ה“שמשוֹנים” הפוֹלניים לא עניינוּה ביוֹתר. ואז זנחה בּיבּליוֹתיקה משעממת זוֹ והתחילה לתוּר אחר מקוֹר חדש. היא באה אל הבּיבּליוֹתיקה של גוֹלדמאן, ששם משאילים ספרים חינם, ושם מצאה את עוֹלמה. הספר הראשוֹן שעלה בגוֹרלה, היה הרוֹמן ה“מטרוֹנה הלבנה”. בוֹ היה כבר תוֹכן מסוּבך עם אינטריגוֹת וּמחזוֹת אהבה מזעזעים. אחר כך באוּ הרוֹמנים המחרידים: “מחוֹשך לאוֹר גדוֹל”, “המלכה דרַאגה”. “ברשת השׂטן”, “החטא הנוֹרא” וכוּ‘, וכוּ’. מתחילה לא שׂמה לב לשם מחברוֹ של הספר: וכי מה נפקא מינה?י אבל לאט לאט התחילה משגחת גם בזה. הרבה סייע לה הבּיבּליוֹתיקאר הצעיר – סְפּוֹרְנִי. מה ירעד לבה לזכר שמוֹ! הוּא היה כל כך יפה בבלוֹריתוֹ החוּמה, בעיניו המעוּרפלוֹת-הנוּגוֹת! היכן הוא עכשיו? הוי, אילוּ ידעה – אפשר שזה היה מעכבה מלעשׂוֹת דבר איוֹם כל כך! – איוֹם? חה-חה! הרי זה פשוּט בתכלית הפשטוּת, כלוּם יש לה מוֹצא אחר? – כשהיה מוֹשיט לה את הספר המבוּקש היה מחייך בנעימוּת דקה, אצבעוֹתיו הענוּגוֹת היוּ שקוּפוֹת וחכליליוֹת, ובקוֹלוֹ היה עצוּר גן עדן ממש: “הריני יוֹעץ אוֹתה ליטוֹל עכשיו את “תוֹלדוֹת החטא” של ז’רוֹמסקי”. כמה עדנה היתה בקוֹל זה! כל גיבוֹרי האהבה שהיוּ מתוֹארים ברוֹמנים, קיבלוּ בדמיוֹנה את קלסתר פניו. וּברי היה לה, שהוּא גוּפוֹ משוֹרר. בלילוֹת יוֹשב הוּא בודאי כפוּף על שוּלחנוֹ, בלוֹריתוֹ פזוּרה, והוּא כוֹתב שירים או רוֹמנים יפים. פעם אחת, זוֹכרת היא, כמעט ניתקה שאלה מפיה: והיכן הספרים, שכתב הוּא? – אבל לאוֹשרה התאפקה בעוֹד מוֹעד. בודאי היה מחייך בחיוּכוֹ הטוֹב והנישׂא – והיא היתה מתעלפת מעלבוֹן. הוּא פרח לוֹ ואיננוּ. כמדוּמה לה, שהלך לחוּץ לארץ, לפאריז, וזה שנים אחדוֹת משמש במקוֹמוֹ בּיבּליוֹתיקאר זקן, קפדן וּבעל שיני זהב. כמה ספרים כבר קראה למן העת ההיא! באמת לא ייספרוּ מרוֹב. וכוּלם היו חביבים עליה, לא משוּם תוֹכנם המעניין, אלא – משוּם שהוּא החזיקם בזמן מן הזמנים בידוֹ. אוֹמנם, דמוּתוֹ ניטשטשה כבר וּבשוּם אוֹפן אינה יכוֹלה לתאר לעצמה את שׂירטוּטי פניו; אבל מאז היתה בלבה התשוּקה אל גבר מעוֹלם האצילוּת. לא ברייה מנוּולת כאבא שלה והנלוים עליו. נדמה לה, שגבר כזה עלוּל לאהוֹב בלי מצרים. להיות נאהבה, ולוּ יהא רק רגע, מבן אדם אשר כזה – זהוּ האוֹשר עצמוֹ. וכך היתה מתהלכת וחוֹלמת בהקיץ. בכל צעיר אציל פנים, שפגעה ברחוֹב, גילתה את משׂאת נפשה. וכך אהבה את כוּלם שלא בידיעתם ושלא בידיעתה. בימים הללוּ קיבלה את ה“גיהינוֹם” שבביתה באהבה. מְעַנֶיהָ, שראוּ את שויוֹן נפשה אל כל תעלוּליהם והרגישוּ בה עוֹלם בפני עצמוֹ, השתדלוּ לעוֹרר תשׂוּמת לבה אליהם – על ידי עינוּיים כפוּלים וּמכוּפלים. אבל מה לה וּלעינוּייהם? נפשה תפוּשׂה בחלוֹמוֹת ועתידה ישכוֹן על אי-זהב!

באחד מערבי הקיץ הנפלאים נזדמנה בשדירת ה“פלַאנטים” עם עלמה מכוֹערת, עקוּמת גב וגזוּזת שיער, שחוּטי כסף כבר נראים בוֹ, וּמאז היוּ לחבירוֹת בלתי נפרדוֹת. הלזוֹ ברחה מבית אבוֹתיה החסידים, התכוֹננה לבחינוֹת הבּגרוּת, למדה וּפסקה ולמדה, ולבסוֹף נכשלה בבחינה ונעשׂתה מוֹרה לשיעוּרים פרטיים. את שׂערה גזזה, משוּם שהתחיל נוֹשר מאליו ויעצוּה לגזזוֹ, ועל ידי כך תהא לוֹ תקנה. בָּרְתֶּה בֶּרְלֶר – זה שמה – פתחה לפניה עוֹלמוֹת חדשים שלא שערתם. היא הכניסתה לתוֹך “היכל הספרוּת” במלוֹא מוּבן המלה. בּרתה סייעתה במקוֹמוֹת שקשוּ לה, והיא, הניה, ראתה בה את סמל השלימוּת ואת טיפוּס האשה בת החוֹרין. בּרתה עוֹררה במוֹחה שאלוֹת שלא עלוּ מעוֹלם על דעתה, והעמידתה על כמה וכמה חזיוֹנוֹת בחיים, שעד עכשיו חלפה עליהם בלי להשגיח בהם כלל. היא גוֹללה לפניה בבת הצחוֹק הלגלגנית והילדוּתית שלה את כל הכיעוּר שבחיי המשפּחה, נתנה לה לקרוֹא כמה ספרים העוֹסקים בשאלה זוֹ: את איבסן, את שניצלר, את סטרינדבּרג, את טוֹלסטוֹי, ועוֹד, וסיפּרה לה מעשׂים נוֹראים מחיי מיוּדעוֹתיה הנשׂוּאוֹת. והכוֹל באוֹתה בת הצחוֹק הילדוּתית, שטוֹבעת על הכוֹל את חוֹתם האמת. היא קרעה באכזריוּת תמימה את המסוה מעל פני הצעירים גיבוֹריה, ילדי רוּחה, והראתה לה פרצוּפים מעוּוי תאוָה עם עיני חיה לוֹהטוֹת. היא פקחה את עיניה על הסטוּדנטיוֹת הישראליוֹת, המתרוֹצצוֹת בערבים בשדירוֹת האפילוֹת עם הארטיסטים הפוֹלנים ונעלמוֹת עמהם על פי רוֹב בשערי הוֹטלים מוּצפי אוֹרה; היא הראתה לה את הסוֹחרים המגוֹהצים, שכרסוֹתיהם מעוּגלוֹת והם סוֹבבים בקרנוֹת השוקים, מסיחים וּמדיינים בהתלהבוּת וּבנענוּעים משוּנים – וּנשיהם מקבלוֹת באוֹתה שעה “אמנים” בטרקליניהן. היא נְטלתה אל ה“קינוֹ”, אל התיאטרוֹן, אל קוֹנצרטים והראתה לה את בנוֹת ישׂראל יוֹשבוֹת שלוּבוֹת רגליים עם סטוּדנטים וּפרחי סטוּדנטים, בתוֹכם נוֹצרים. “רק תאוה אחת שוֹלטה בחיים ויוֹצרתם – תאות-המין, ואין מנוֹס מפניה. היא שוֹכנת בכל טיפת דם שלך וּממלאת את ישותך. להילחם בה – הרי זה להילחם עם עצם עצמך. ואשרי המתמכרים לה בעיניים עצוּמוֹת!” – דברי התוֹרה הללוּ, שיצאוּ מפי חברתה, חדרוּ לתוֹך לבה כטפין של ארס, וּבלילה על משכבה החזיקוּ בה כעקרבּים וּלחצוּה, לחשוּ באוֹזניה כנחשים קטנים, זימזמוּ במוֹחה כנחיל של צרעוֹת ולא הניחוּ לה עד שהשלימה עמהם.

בבוֹקר, בבוֹקר היתה יוצאת אל קרנוֹת הסימטאוֹת הנדחוֹת וּמסתכלת בנערוֹת ההפקר, שחוֹזרוֹת מבתי המלוֹן, פניהן הכתוּמוֹת מוּצנעוֹת בתוֹך סוּדריהן הקלים והיפים, שמלוֹתיהן הקצרוֹת והדקוֹת מתנפנפוֹת ברוּח, מבעד לפוּזמקאוֹת החוֹריים מציץ לוֹבן הרגליים המחוּטבוֹת והנתוּנוֹת בתוֹך נעלי לכּה זעירוֹת בעלוֹת עניבוֹת שחוֹרוֹת. הבריוֹת הללוּ מצאוּ עתה חן בעיניה והיא קינאה בהן. בתנוּעוֹתיהן התבטאה איזוֹ אצילוּת. והיא – מה כוֹעסת היא על תנוּעוֹתיה הכבידות והמגוּשמוֹת וּמה שׂוֹטמת היא את אצבעוֹתיה הגסוֹת בעלוֹת הציפּוֹרניים הקצרוֹת והרחבוֹת! ותמוּה: כיון שהגיעה לכך נִתנַוְלָה עליה חברתה עקוּמת הגב. כמה מגוּחכת היא בשעה שהיא הוֹלכת עם איזה צעיר ועיניו משוֹטטוֹת לצדדין, אל העלמוֹת היפוֹת החוֹלפוֹת ככוֹכבים נוֹפלים, והיא נגררת בצדוֹ כסרח עוֹדף! נתרוֹקנוּ, נתרוֹקנוּ החיים מכל ענייניהם המרוּבּים, וּמי שאינוֹ מסוגל לשתוֹת מכוֹס האהבה – טוֹב לוֹ שימוּת משיחיה. וּבּרתה בּרלר הרי היא כלי שבוּר שאין לוֹ תקנה. מי זה יתן עין בה? כמה שפילה היא וּבזוּיה ברדיפתה אחרי הגברים! והיא, הַנְיָה, כלוּם תמתין עד שאבוֹתיה יביאוּ לה בחוּר בעל פיאוֹת, מנוּול ואדוֹם חוֹטם? – לא! חייבת היא להיכנס בחוֹזקה לתוֹך החיים ו“לקרוֹע מהם חתיכוֹת חתיכוֹת!”:

אִם לֶאֱהוֹב – אָז לְהִתְאַוּוֹת עַד מוּת בָּאַהֲבָה,

וְאִם לְהִתְאַוּוֹת – אָז עַד הִשְׁתַּגֵעַ מִתַּאֲוָה.

את ברתה היתה יוֹעצת, שתטביע את עצמה בויסלה: מיתה זוֹ יפה לה. והיא גוּפה צריכה רק לפרוֹץ את הגדר – וחסל. אז תשכוֹר לעצמה מעוֹן מיוּחד וּתקבל “אוֹרחים” נבחרים, וּמה? – אין נפשה סוֹלדת כלל מפני רעיוֹן זה… היא תקשט לה טרקלין מהוּדר, כלב קטן וּקצר רגליים, מפוּטם וחלקלק עם רצוּעה יפה על צוארוֹ, יהא מתרוֹצץ על הרצפה המשוּפשפת. והיא תלבש שׂמלה ורוּדה, דקה וּשקוּפה, ותיהנה מאוֹד לראוֹת את “מעריציה” מתרפסים לרגליה. מה נהדר יהא המראה! הוֹי, היא תתאכזר עליהם!… אבל לפי שעה לבוּשה היא בלוֹאים וּמשוּם כך אין הצעירים משגיחים בה. יש לה שיעוּר אחד, אבל ממשׂכוֹרת זעוּמה זוֹ אי אפשר לחסוֹך כדי תלבּוֹשת הגוּנה. וּבבלוֹאים אלה קשה לצוּד איזה “פַאצֶט”, אף על פי שעיניים יפוֹת לה. אוֹמנם נטפל לה באסיפת-עם יהוּדית המשוֹרר הז’רגוֹני לוין, בחוּר גבה קוֹמה, מצוּלק פנים וּלבוּש מקטוֹרן של קטיפה מחוּק וקרוּע, והתחיל מתנה עמה אהבים, מסתכל בה בעיניו המעוּרפּלוֹת וּמתאנח, אבל משוּם מה שׂנוּא הוּא עליה. היא טיילה עמוֹ פּעמים אחדוֹת, הוּא היה שוֹתק וּמתאנח, כדרכוֹ, וּפתאוֹם התחיל קוֹרא לפניה בעל פּה את שיריו הטיפשיים בהטעמה וּבניגוּן בכייני, ופעם אחת סח לה שהוּא רעב מאוֹד, זה יוֹמיים שלא טעם כלוּם, והוּא “ניזוֹן רק מצערוֹ העמוֹק מני ים”, – וּמאז אינה יכוֹלה עוֹד לראוֹת פניו, בּוּ! אבל, ברוּך השם, בא “גואלה”. כשהתהלכה על פני ה“קוֹרְסוֹ” נתקלה בבחוּר גבה קוֹמה וּמעניין במבטיו המפוּזרים וּבהילוּכוֹ המרוּשל. “זהוּ ארטיסט!”

– ניצנץ מיד רעיוֹן במוֹחה וּמאז לא הסיחה את דעתה ממנוּ. היא פּנתה בשאלה אל בּרתה – כל רז לא אניס לה, למפלצת זוֹ! – והלזוֹ רק שאלה אוֹתה: אוּלי בעל נעלי לכּה קרוּעוֹת? – כן! אם כן זהוּ הצייר היהוּדי, שבא עכשיו מוארשה. אוֹמרים עליו, שהוּא פּיזאז’יסט מצוּין ונוֹסף על זה – דוֹן-ז’וּאן מסוּכן. היזהרי, הַנְיָה! – כמה צחקה בלבּה על אזהרה זוֹ! היא התחילה מחזרת אחריו על ה“קוֹרסוֹ” ואתמוֹל –

– רצוֹנך לטבוֹל במי הויסלה! מחוֹכמה תעשׂי, חי נפשי! לי אין אוֹמץ לב לכך.

הניה נתחלחלה והפנתה את ראשה. בּרתה בּרלר עמדה לפניה מצוּמצמת במעילה הנוֹטף מים, צוארוֹנה זקוּף, ספר תחת בית שחיה וכוּלה רוֹעדת מצינה.

– לאן?

– יש לי “ראיוֹן”. עם מי? – עם “שׂרוֹ של ים”, חה-חה! כן, טוֹב שנזכרתי: וּמה ה“פַּאריס” שלך? – ימים אחדים לא ראיתיו. יוֹדעת את? המיגרינה מוֹצצת את שארית מוֹחי. יש עוֹד בראשי בשיעוּר הזבוּב ולא יוֹתר, חה-חה! טוֹב שנזכרתי: הרי לך ספרוֹ של פּשיבּישבסקי “בני השׂטן”. יקחהוּ אוֹפל! יוֹדע הוּא “לנגן על העצבים”, אבל כדאי לקוֹראוֹ. זהוּ אוֹפיוּם, חה-חה! אינך רוֹצה בוֹ? טְליהוּ, טְליהוּ. נוּ, לבסוֹף – מה העצבוּת השוֹרה עליך? רק הטיפשים עצוּבים…

תחת סוֹכך מבהיק בא מישהוּ. הניה פנתה אליו:

– סליחה, אדוֹני! מה השעה?

– תיכף וּמיד, פּאניינקה. שבע וּמחצה.

– חן חן! – נוּ, עלי לרוּץ. עכשיו הגיעה שעתי.

הלזוֹ הביטה אחריה בתמיהה וּבמנוֹד ראש, רקקה וקראה:

– מטוֹרפת!

 

ג    🔗

שלוֹשה צעירים היוּ מסוּבים בבית הקפה הארטיסטי של מיכאליק. האחד – גבה קוֹמה, מכוּרכם פנים, עיניו מעוּרפלוֹת וּשׂערוֹ הכּתוֹם חלק ותלוּי על עוֹרפוֹ כאניצי פשתן. חברוֹ – בעל בשׂר, גוּץ, פניו זרוּעים צלקות, להוּט עיניים וּשׂערוֹ השחוֹר כזפת סוֹמר. השלישי שבחבוּרה – ממוּצע, בלוֹריתוֹ, הנראית כקלוּיה באש, מסוּלקת כלפי הרקה השׂמאלית, פניו חיורים ורוֹתתים ועיניו שקוּעוֹת ועגוּמוֹת.

הגבוֹה קרע את עיניו מגזוֹזרת הקאריקטוּרוֹת של האמנים הפוֹלנים, שעם היוֹתן ידוּעוֹת מכל צד, מצאה בהן עינוֹ של המסתכל אילוּ נקוּדוֹת מגוּחכוֹת חדשוֹת, כבש בכפוֹ פיהוּק שהתפרץ וקרא בקוֹל ניחר:

– פוּ! שיעמוּם. המשׂחקוֹת אינן באוֹת. אף הציירת הצעירה אינה מראה את חוֹטמה המחוּצף. כבר נתנַולה עלי ההסתכלוּת בגלמים הללוּ. האמינוּ לי!

– ראה! – הצביע הגוּץ בזרת מוּל הגזוֹזרה – הסילוֹן השוֹפע מתוֹך טבוּר כּרסוֹ של מבקר זה, שמתעבה והוֹלך וניתך, לכאוֹרה, רק על גוּלגלוֹתיהם של חבר הציירים, חוּט אחד יוֹצא ממנוּ, מסתלק לצדדין וזוֹרם ישר לתוך פיו הפעוּר של עוֹרך ה“ביקוֹרת”. ישר לתוֹך פיו הקדוֹש!…

– מסתכל בחסד עליוֹן! – שיטה בוֹ הראשוֹן.

– צריך לשלם. רצוֹני לצאת מכאן. יש לי קצת מיחוּש ראש. שלם אתה, מאכּס. בארנקי כבר “העלה השחר”…

בקוֹלוֹ של השלישי שימשוּ בערבוּביה עייפוּת ואפּאתיה.

הגבוה הירהר: למה נתכונה יוּליה כשחייכה אתמוֹל, בשעה שטיילה עם המנגן הפוֹלני המכוֹער, בקריצת עיניים ממזרית? “קַאנַליה”!

והגוּץ הירהר: אמתין עוֹד שעה קלה עד שיבוֹא המלצר הגזבר עם המזלף שבידוֹ ויקלח באויר מי-קוֹלוֹניה. אבקת הבּוֹשׂם תרד על גוּלגלתי וריח נעים יהא נוֹדף משׂערי.

ואגב הירהוּר נעים זה העביר את פיסת ידוֹ בחליקה קלה על גבי שׂערוֹ הסוֹמר.

הממוּצע עיוָה את פרצוּפוֹ כמוּכן לבכוֹת:

– סוֹף סוֹף ישיבה זוֹ אין לה שוּם טעם. נוֹח לי, שאהיה מוּטל בחדרי על הספּה. דוֹמה שה“ערילים” מסתכלים בנוּ בבוּז. לשלם!

והתחיל מקיש בבית-הגפרוּרים של חרסינה, שהיה עוֹמד על שיש השוּלחן.

– לשלם!

הגוּץ פנה אל הגבוֹה, שהעלה מכיס מקטוֹרן הקטיפה מטבעוֹת אחדוֹת והניחן בניקוּש של זילזוּל על השוּלחן:

– חבל! רציתי לשהוֹת עוֹד מעט. שמא תבוֹא זוֹ “בעלת בבוֹת העיניים הארוּכוֹת”. טוֹב שנזכרתי: הרי סחת לנוּ על איזוֹ “מתבגרת” נאה, שהכרת אתמוֹל וּלהיוֹם קבעתם “ראיוֹן”. אוּלי תרשה לנוּ להילוות אליך ונלך יחדיו?

– אֵיך? אַהַא! – נזכר הלה נשכחוֹת – אדרבה, אדרבה, בכוֹל הכבוֹד! איני רוֹצה להיוֹת דוקא יחידי על ה“יריד”.

– והיכן נתחייבתם להזדמן?

– ליד התיאטרוֹן הלאוּמי, בשדירה האפילה, זוֹ שמוֹליכה, כמדוּמני, אל הקירקס.

על שׂפתיו חסרוֹת הדם של הממוּצע ריפרף חיוּך ספק מר ספק מתוֹק ועיניו לא נשתנוּ כל שהוּא.

– לשלם! – הקיש הגבוֹה בתרעוֹמת של חוּצפה.

המלצר בא וּבזריזוּת מדהימה צירף הכוֹל לחשבוֹן אחד ונטל את הסך עם ה“עוֹדף” בלא תוֹדה וּבלא קידה. החברה קמה, התלבשה, הסתכלה במראָה ויצאה.

רוּח סתיו צוֹננת וקפדנית נשבה בפניהם. השלהבוֹת שבפנסי הרחוֹב הבליחוּ, הטרַאם חלף בלי צילצוּלוֹ הרגיל, כשרוּי ברוֹגז על עצמוֹ.

– אומרים, - בישׂר הגוּץ, – כי בקרוֹב ייפתח כאן קאבּאריט חדש עם מחוֹלוֹת חצוּפים, “מחוֹלוֹת בטן”, כאלוּ שבכרכים האירוֹפיים. מי יתן!

– כן, כן. החוֹרף נכְנס עם לילות השאמפּאניה הפוֹשר וּבשר הנשים החריף. הפה מתמלא רוֹק והמוֹח מתרוֹקן. אה! – אמר הגבוֹה בקוֹלוֹ הפגוּם וּפיהק רחבוֹת.

הממוּצע עגוּם העיניים הלך והירהר מתוֹך שתיקה: יש אנשים שמתגאים בייסוּריהם כקבּצנים הללוּ, שמבליטים את מוּמיהם כדי להגביר את הרוֹשם, ואני בּז לעצמי בשל יסוּרי. אילוּ אפשר היה להימלט עמהם אל קצה העוֹלם!

– שוּב אוֹמרים – המשיך הגוּץ בהתלהבוּת – כי בעוֹד חוֹדש תבוֹא סיעת אַתליטים מתגוֹששים. השנה יבוֹאוּ “התנינים הגדוֹלים”: אַבְּס, ציגאנְיֶביץ ועוֹד. אלא – יודע אתה? – חוֹששני, שמא יעשׂוּ שוּב קנוּניה ביניהם, כמוֹ שעשׂוּ אלה שהיוּ אשתקד, ואז לשוא תהא ההמתנה עד כלוֹת הנפש לתוֹצאוֹת הקרב המכריע. רמאים! מנוּצחים בעד בצע כסף!

– חה-חה! – צחק הגבוֹה – מוּבטחני, שעוֹד ישוּבוּ ימי הגלאדיאטוֹרים כבראשוֹנה. אפשר שנזכה עוֹד להיוֹת נישאים באפיריוֹנוֹת, אחא? גלגל ההיסטוֹריה חוֹזר כאוֹתה קארוּסילה…

הם עברו דרך סימטה צרה וארוּכה. מימין השתטח קרפף ריק, שאך אילנוֹת ננסים, ערערים, התנענעוּ ושרקוּ בוֹ באבילוּת. משׂמאל התנוֹססה חוֹמת המבצר הענקית, וּמעליה נשקף מגדל המנזר המרוּבע עם חלוֹנוֹתיו הפרוּצים, שבעדם נתכנסה הרוּח והרנינה את מתכת הפּעמוֹנים הכבידים. הסימטה היתה ריקה מאדם, והדממה, ששרתה על המבצר, יצרה חזיוֹנוֹת מני קדם: נדמה, בעד אוֹתם ה“אשנבים” הקטנים שבמרוֹמי החוֹמה מציצים מלכי פוֹלין לבוּשים בשריוֹניהם המנצנצים וּמזימוֹת כיבוּש במחילוֹת עיניהם, והסוֹללה האפילה על אבניה הבוֹלטוֹת היתה דוֹמה למחנה צבא מעפיל לעלוֹת.

כשנכנסו אל הקוֹרסוֹ ההוֹמה נמחה בבת אחת הרוֹשם המעיק והמדמיע, שעשׂתה עליהם הסימטה המוּזרה. ערבוּביית השׂיחוֹת והצחוֹק הרעננים והליכתם המעוּדדת של שני זרמי המטיילים הביאוּ גם אוֹתם לִמְעֵין טיוּל. מיד התחילוּ בהסתכלוּת לכל הצדדים וּבזריקת הערוֹת מבוּדחוֹת ומפוּלפלוֹת כלאחר יד. מכירים מעטים בירכוּ בקידה קלה ונסחפוּ הלאה, והבחוּרוֹת שהתנוֹעעוּ תחת אוֹר החשמל הכחלחל-האלוּמיני, היוּ דוֹמוֹת לתבניוֹת שעל גבי הבד ב“קינוֹ”. לסוֹף גלשה מעל המגדל תרוּעת החצוֹצרה מרוּבעת ואחריה שמוֹנה צילצוּלים בּוֹקעים.

– תרוּעה זוֹ לפני גמר כל שעה מנהג יפה הוּא, – העיר הממוּצע בקוֹל עצוּב – היא הוֹלמת כל הלך נפש. תחי קראקוּב!

– אם לא נחיש פעמינוּ, – השיב הגבוֹה – אפשר שאוֹתה גראציה תימלך בדעתה ותיפטר לביתה מתוֹך רקיקה גסה.

– נחוּש, נחוּש! – זירז הגוּץ – ודאי “פרידה נאה” וחבל!

וּכשהתחילוּ נכנסים אל ה“שׂדירה האפילה” מילמל הגבוֹה כמוֹ לנפשוֹ:

– השד יוֹדע אוֹתה. היא נגררה אתמוֹל אחרי, נגררה על הקוֹרסוֹ והסתכלה בי מכל צד. מתחילה פעל הדבר, כמוּבן, על עצבי, רקקתי: “מרגלת, לעזאזל!” אך אחר כך פניתי אליה וּשאלתיה: “מה אַת רוֹצה? – והיא נבעתה וגימגמה: לא כלוּם! אחר כך פּיטפּטה, כדרכן, וגילתה לי רז רב ערך, שהיא מכירה בי זה כבר. היא ראתני פּעמים אחדוֹת עוֹבר ב”פּלאנְטים" ואני מוֹצא חן בעיניה. מילא, יהא כך. בכל הרי היא אכּסמפּלאר מעניין. עיניים לה – אש אוֹכלת! עיניים כאלוּ יכוֹל לצייר רק ז’מוּרקוֹ. רוֹצה היא, שאשכוֹר לה חדר מיוחד ואהיה “אוֹרחה” התמידי, כלוֹמר, היא תשמש לי “מוֹדיל”, מבינים אתם? היא פּיטפּטה הרבה על ביתה. בנאמנוּת, לא נשתמר בזכרוֹני מכל פּיטפּוּטה ולא כלוּם. כנראה, רוֹצה היא לברוֹח ולחיוֹת על חשבוֹן עצמה, מבינים? – עיניים לה – אשה של גיהינוֹם, זוֹ אמת. אוּלם מסוּפקני אם היא עדיין…

האילנוֹת שבאוֹתה שׂדירה היוּ נוֹפיהם הקירחים מלוּכּדים וּמאפילים על הספסלים שניצבוּ כה וכה מחוּברים לקרקע כערפדים קוֹפאים. הרוּח הילילה, והתהוֹללה תחתיהם בצחוֹק שׂטן חנוּק. לפרקים חלף איזה טייל חשוּד ואבד במרחק המטוּשטש. בצידי השׂדירה ליד האילנוֹת היה מהלך יצוּר לבוּש שחוֹרים, שרק על מגבעתוֹ רחבת השוּליים הלבינה רצוּעה לבנה. ברצוּעה זוֹ מצאה לה העין אחיזה, וּממרכזה עלתה לה להבחין גם את התלבּוֹשת המקוּמטת ואת שתי הצמוֹת העבוֹת, שבכוֹבדן וּבבלי נוּען היוּ כצמוּדוֹת אל הגב.

שלוֹשת הגברים כבר היוּ מאחוֹריה ועדיין לא הפכה פניה לראוֹתם. פסיעוֹתיה היוּ מפוּזרוֹת וכוֹבעה מוּרד על פניה.

– היא-היא! – גחן ולחש הגבוֹה על אוֹזנוֹ של איש ימינו הגוּץ, וּלאחר ששירבב את שׂפתיו המליט קריאת תסיסה:

– פְּסְטְ!

עיניה הבריקוּ בחשיכה. הגבוֹה הציג לפניה את חבריו. היא הוֹשיטה להם את כף ידה, כף רחבה עם אצבעוֹת קצרוֹת וצוֹננוֹת כגלידי קרח.

– כמה זמן את ממתינה לי? – שאל הגבוֹה.

– כשעה.

– איך זה? הרי קבענוּ את השעה שמוֹנה – ועכשיו רק מחצה אחריה.

– רק מחצה? אבל – סבוּרה הייתי, שתקדים לבוֹא.

– מגוּחך! – זרק הגוּץ מלה אחת כלאחר יד.

הממוּצע עגוּם העיניים נשען בינתיים אל גזע של אילן וסקר את פני הנערה, שמחציתם התחתוֹנה היתה מוּארת באוֹר הסיגארה שבין שׂפתי בעל דברה. סנטרה הסגלגל היה זקוּר בעיקשוּת והשׂפתיים חשוּקוֹת. על העליוֹנה היתה בהרת, כעין מכוה. את העיניים הליטוּ שוּלי המגבעת.

הגבוֹה הוֹציא גפרוּרים, ואחר שחיכּך אחד מהם בדוֹפן הקוּפסא, אמר:

– נוּ, עכשיו שמטי בטוּבך את שוּלי מגבעתך משהוּ כלפי מעלה והראי אוֹתנוּ את עיניך היפוֹת, השחוֹרוֹת והרטוּבוֹת, כזיתים שחוֹרים.

היא נשמעה וצחקה:

– האדוֹנים הללוּ לא ראוּ מימיהם עיניים כעיני, מה? חה-חה, רעיוֹן מטוֹרף!

ושיניה הלבנוֹת הבהיקוּ.

הגוּץ התחיל מכרכר סביבה, כשהוּא משפשף כַּפיו זוֹ בזוֹ בקוֹרת רוּח מיוּחדת:

– נוּ, למה נעמוֹד כאן?… הצינה הארוּרה מפרקת את העצמוֹת ממש… רוֹאים אתם, חביבי, אני מצדי הייתי מציע להיכּנס לאיזה בית מוֹשב סמוּך. כמדוּמני, שגם את לא תסרבי, מה? לא, בודאי שלא תסרבי.

– איני מסרבת. למה זה אסרב? אדרבה, אם רק האדוֹנים רוֹצים בכך… הרי גם סעוּדת הערב עדיין לא אכלתי, ולצוּם קשה, קשה באמת. מי מכם טעם טעם של צוֹם?…

הממוּצע הבחין בקוֹלה המצלצל נעימה של בכי. אך על שאר שני החברים נסך דיבוּרה העירני רוּח של אינטימיוּת יתירה.

– אבל, – אמרה הנערה ועמדה כחוֹששת לדבר מה.

– מה? – שאלוּ שניים בבת אחת.

– לא כלוּם. כלוֹמר, כמה אתם ביחד? – שלוֹשה. נוּ. אין בכך כלוּם. נלך. החזק אתה, אדוֹני, את ספרי!

הממוּצע נטל את הספר, דחקוֹ לתוֹך כיס אדרתוֹ הבלוּיה והירהר: לא, לא, אני לא ארשה נבלה כזוֹ…

הגוּץ משך את הגבוֹה הצדה ולחש על אזנוֹ:

– הריני תוֹקע לידך, שהיא עדיין…

– טוֹב, טוֹב, נראה.

לאחר רגעים מוּעטים היוּ מסוּבים ארבעתם בקוּבה מיוּחדת של הוֹטל-ריסטוֹראן.

 

ד    🔗

– יין שאמפּאניה?

– לא, יין הוּנגרי!

– לא, לא! הניחוּני בבקשה! יין דוּבדבנים פשוּט, חריף! תשעים מעלה!

– כמה?

– רביעית.

– יצאת מדעתך? בשביל ארבעה פיוֹת? חצי ליטרה!

– במה יכוֹל אני לשרת עוֹד?

– מוּטב שאני בעצמי אכנס אל המזנוֹן ואברוֹר דבר מה.

– בבקשה!

הגוּץ הלך גלוּי ראש אחר המלצר אל המזנוֹן.

– הוא קצת מגוּחך, לייבּ’לי שלנוּ. אבל בעצם – בחוּר חביב, לבוֹ – זהב טהוֹר.

כך דיבר הגבוֹה, בשבחוֹ של הגוּץ שלא בפניו. הוּא ישב בפאת המיטה, הרכיב רגל על חברתה, לפת את הארכוּבה בשתי כפיו המלוּכדוֹת ולא גרע עין מפניה של הַנְיָה. הממוּצע ישב בפינת הספה, נשען על ידוֹ ועיניו נעוּצוֹת בשוּלחן הרחצה. דממה כבידה וּמעיקה השׂתררה. רק מלמטה, מתוֹך אוּלם הריסטוֹראן, בקעוּ פעם בפעם ניקוּשי כלים עם קטעי קוֹלוֹת. הניה, שפשטה את מעילה הרטוֹב וישבה בחוּלצתה הדקה, שצורוֹנה פרוּף ושרווּליה ארוּכים, היבהב בעיניה פחד: הם שלוֹשה, כלוּם אפשר? – משנכנסוּ ישבה בקצה המיטה. רגעים אחדים ישבה כאילוּ לא חשב כלוּם. וּלפתע ניתרה ממקוֹמה כנשוּכת נחש. נדמה לה, שתחת השׂמיכה המקוּפלת נזדעזע איזה יצוּר חי. למן הרגע ההוּא הסתכלה בכל פעם במיטה: מי יוֹדע, שמא באמת מסתתר בתוֹכה מישהוּ?

הגבוֹה, שגילה, כנראה, את חששה, הפסיק את השתיקה:

– יקחם האוֹפל! כשאין אוֹר חשמל הכוֹל נראה לך חשוּד.

והוּא העלה את השלהבת בעששית. וּכשגדל האוֹר נדמה, שכוֹתלי החדר נרתעוּ לאחוֹר והחדר נתרחב. נתבלטה למעלה מנוֹרת החשמל חסרת הזכוּכית, ונקב הצינוֹר השחוֹר הציץ בהיקפוֹ הלבן כעין פקוּחה.

הגוּץ חזר מלא שמחה:

– נוּ, מיד יביא הבחוּר המלצר הכוֹל. ציויתי להעלוֹת גם חצי אוז צלוּי. סוֹף סוֹף אין סעוּדה בלי בשׂר. אני כבר “חטפתי” כוס יי“ש וקינחתי ב”יַבֶּלֶת", כלוֹמר בחִילָק ולחם כרוּכים. ציויתי להעלוֹת תיבה אחת של חילקים. הם מגרים את התיאבוֹן. גם שוֹק של חזיר – מפני מה השפלתם כוּלכם את החוֹטמים? פראנק זה עתיד לשכוֹח את הדיבוּר, חי נפשי! ברנש משוּנה, מוֹצא נחת בשתיקה! פתח פיך הקדוֹש!

המלצר הכניס את כל הסעוּדה על טס גדוֹל, הציג את הכוֹל על השוּלחן בזריזוּת. וּכשיצא העיף עין בוֹחנת על הניה.

הגוּץ מזג את הכוֹסוֹת אגב הלצה:

– לכשתרצוּ, יכוֹל אני להראוֹתכם מעשי להטים. עצמוּ לרגע עיניכם ותראוּ, שאשתה את היין דרך קרקע הכוֹס. נסוּ!

איש לא צחק. הגבוֹה קם, ניגש אל הדלת וּנעלה במפתח. הניה נזדעזעה: מה הוּא עוֹשה?

– על צד האמת – המשיך הגוּץ בשינוּי קוֹל – אין דעתי נוֹחה מהלך נפשכם כלל וּכלל. מה פירוּשה של “מרה שחוֹרה” פתאוֹמית זוֹ? ראוּ, הכוֹל מוּכן לסעוּדה: היין מתאדם בצלוֹחית, בת חוה נאה שרוּיה בתוֹכנוּ, נשתה ונאכל ושוּב נשתה ואחר כך נשיר. ומה משלוֹשת הדברים, שהם מנת חלקם של האמנים, יחסר לנוּ? Wein, Weib und Gesang, לחיים!

קוֹלוֹ ועיניו של הגוּץ היוּ ברגע זה יפים. הכוֹל, ואף הניה בכלל, צחקוּ ונטלוּ את הכוֹסוֹת, הקישוּ אוֹתן זוֹ בזוֹ והריקוּן בבת אחת. הגוּץ פשט לכל אחד חילק מוּקע על קיסם שיניים, ואחר כך התחיל מבתר בסכין את צלי האוז החוּם והמתפצל.

– עכשיו טלוּ וסעדוּ לבכם! בלי צרמוֹניוֹת!

לאחר שאכלוּ את הכוֹל, מצצוּ את העצמוֹת וקינחוּ את האצבעוֹת במפה, צילצל הגוּץ, פתח את הדלת וציוה למלצר להעלות ארבע “גדוֹלוֹת” שיכר שחוֹר: בּוֹן-בּוֹק, ידידי!

– נפלא, נפלא! – מחאה הניה כף, אף על פי שלא טעמה מימיה משקה זה. הגוּץ יצק לתוֹך השיכר, שהוּבא בינתיים, מן היי"ש, וּבהחזיקוֹ את הצלוֹחית נטוּיה מעל לכוֹסה של הניה, נסתכל בה בשאלה.

– כלוּם זה טוֹב? – שָאלה.

– מוּבן. משכר מיד.

– צק, אפוֹא, אבל לא הרבה.

הגבוֹה ניגש אל הדלת וּנעלה שנית. דוֹמה, העין של מנוֹרת החשמל נפקחה יוֹתר והיא מבטת באיוּם. הניה נבעתה ורצתה לגמוֹע מן הכוֹס, אך מתוֹך בהילוּת הקדימה קנה והתחילה כָחָה ורָקָה, כשפניה מאדימים ועיניה סחוּפוֹת דמע. הגוּץ והממוּצע הסירוּ את שׂפתוֹתיהם הרטוּבוֹת מעל שוּלי הכוֹסוֹת והחזיקו בה מבוֹהלים. אך הגבוֹה שחזר נטל במתינוּת את מטפחתוֹ, מחה בה את פניה רטוּבי הדמע והחליק בכפוֹ על שׂערה כשהוּא מסתכל בעיניה – ושָקטה.

– מה גדוֹל כוֹחך! – אמרה הניה ברטט קדחתני, כשהיא מאמצת את כפוֹ אל לחיה הבוֹערת.

– מאכּס יוֹדע גם פרק בהיפּנוֹטיזם – קרא הגוּץ.

– באמת?

הגבוֹה ניענע בראשוֹ: הן.

– הפנט אוֹתי, בבקשה, כרגע! – קראה הניה.

הגוּץ נזדקר והתחיל מנענע ידיו כמגן על עצמוֹ מפני איזוֹ התנפלוּת:

– לא, לא, בבקשה! איני אוֹהב “משׂחקים” כאלה. הדבר הוּא בחזקת סכנה. מוּטב שנוֹסיף לשתוֹת וּננשק זה לזה!

– אני רוֹצה! עשה זאת למעני, מאכּס!

והיא נשקה את כפוֹ של הגבוֹה.

הממוּצע גמע בינתיים מן הצלוֹחית גמיעה גסה, עיוה פרצוּפוֹ והעיף מבט אלכסוֹני אל הגבוֹה. אחר כך ישב שוּב בקרן הספה מחריש וּמרוּכז. כל המרירוּת, ששתה בחייו ושהיתה מנמנמת על קרקע נשמתו, כחיה, על ידי השיכּרוֹן שהיה נוֹסך עליה יוֹם יוֹם, התנערה עכשיו למראה נערה זוֹ, הצוֹנחת אל התהוֹם. שאגתה האיוּמה זיעזעה את כל ישוּתוֹ. נוֹצרה בוֹ מחאה קשה כלפי כל שנברא בצלם, בכה לבוֹ על אהבה מתה, צוחה נפשוֹ על טהרת נעוּרים שנתחללה, אבל פיו עדיין היה בלוּם.

הגבוֹה עֵירה את כוֹסוֹ בבת אחת, ישב מוּל הניה, החזיק בשתי ידיה ואמר:

– משתנוּמי הרי תהיי כוּלך ברשוּתי, פתיה פעוּטה, וכל מה שאני מצַוך בעל כוֹרחך את עוֹשׂה!

– הריני בידך כוּלי, וּבלבד שתיַשנני.

– מוּטב.

הוּא צימצם את השלהבת שבעששית. הכתלים חזרוּ ונתקרבוּ זה לזה. חלל החדר נתעכר. והעין הפקוּחה שבמנוֹרה החשמלית נעצמה. הגוּץ התגנב מאחוֹריה ולטף את שׂערה. היא נזדעזעה.

– אל תגע בי!

הגבוֹה העלה מכיסוֹ בתנוּעה מסתוֹרית איזה עצם מבריק בעל קצווֹת רבוֹת, כאבן טוֹבה, הפכוֹ פעמים אחדוֹת בין אצבע ואגוּדל ושאל:

– רוֹאה את יהלוֹם זה?

– כן. אני רוֹאה.

– דעי לך, שכוֹח גדוֹל עצוּר בוֹ. מי שמסתכל בוֹ רגעים מוּעטים בצימצוּם החוּשים נוֹפלת עליו תרדמה עמוּקה, והאוֹחז בוֹ יכוֹל להטוֹת את הנרדם אל כל אשר יחפוֹץ. רוֹאה אני, שעינך השׂמאלית כבר נתעצמה לגמרי והימנית מציצה עוֹד רק בעד סדק צר.

– כן.

– עכשיו נתעצמוּ כבר שתיהן ואת נמה. הכן?

– כן.

– עכשיו הריני מעביר את ראשי אצבעוֹתי על מצחך, על צדעיך, על עיניך העצוּמוֹת וקוֹסם לפניך ארמוֹן הדוּר. מה את רואה, הניה?

– ארמוֹן הדוּר אני רוֹאה.

– תאריהוּ לי!

– כוּלוֹ עשׂוּי זכוּכית ירקרקת, או אוּלי איזמרגד! עמוּדיו אדוּמים כדם וּבוֹערים כאש. שער זהב מעוּלף אבני חן פתוּח בוֹ לרוחה… לאוֹרך הפרוֹזדוֹר שטוּחים מרבדים של נוֹצת ברבוּרים אוֹ אוּלי של שלג!…ולשני עבריו שתי שׂדירוֹת של עציצי שוֹהם, וּבתוֹכם פוֹרחים הדסים ענוּגים נוֹתני ריח… האח, מה ערב ריחם! אַאַה, הריני סוֹפגתוֹ בכל איברי. בעד הסיפוּן מסתננוֹת אלוּמוֹת זוֹהר כקשתוֹת… הנה נפתח הטרקלין: על הכתלים המבהיקים מצוּירים כרוּבים פּוֹרשׂי כנפיים, כנפי כסף חיורות, עדינוֹת… לא, לא! הכרוּבים אינם מצוּירים, הם חיים!… הם קוֹרצים בעיניהם הזכוֹת, זכוֹת התכלת… כנפיהם רוֹעדוֹת, שפתוֹתיהם שׂוֹחקוֹת וּמנחיריהם השקוּפים יוֹצאים אדי קטוֹרת דקים, צחוֹרים, וּמתאבכים אל רוֹם הכיפה המעוּגלת, הזרוּעה כוֹכבים צהוּבים…

– וּמה באמצע הטרקלין?

– מיטת שן עוֹמדת על כרעי זהב חטוּבוֹת… רפוּדה היא ארגמן בוֹער וּמתקמט כפני הויסלה הרכה בשעת דימדוּמי ערב… עליה שוֹכבה-הוֹזה בת מלכה עירוּמה וּכחוּלת תלתלים… גוּפה צח מחלב וּכשלג היא צוֹננת, מה צוֹננת!… זרוֹעוֹתיה המזהירוֹת תלוּיוֹת ברפיוֹן וּמחלפוֹתיה מתפתלוֹת בין שדיה כנחשים… גבוֹתיה שחוֹרוֹת כלילה ועיניה נוֹצצוֹת כשחר…

– מי היא בת המלכה?

– אנוֹכי…

– וּמי כוֹרע לפניך?

– על עוֹר חוֹלד לבנבן כוֹרע בן מלך הדוּר בלבוּש גיבורים… תלתליו שחוֹרים כעוֹרב, עיניו בוֹערוֹת כשתי אבוּקוֹת, אפוֹ עקוּם כחרטוֹם הנשר ושׂפתוֹתיו כפרח האלמוֹג… פניו חיורים ורוֹעדים מתאוָה…

– ומי הוּא בן המלך?

– אתה. ארמוֹני היה עד עתה – קֶרח, ואני – בשנת-כשפים תפוּשׂה. עד שבאת, דוֹדי, שבאת גוֹאל לי…

על שׂפתי הגבוֹה נתגלה חיוּך טמיר.

– איזה כשרוֹן, איזה כשרוֹן! – מילמל ותפשׂ בזרוֹעה, קירבה אל המיטה והוֹשיבה עליה בזהירוּת מרוּבה. היא נשמעה כמשוּללת רוּח חיים. בפאת הוילוֹן המוּרד נשתייר חרך פנוּי, וּבעדוֹ חדרה רצוּעת אוֹר הפנס החשמלי שברחוֹב והבהירה את פניה החיורים של הניה עצוּמת העיניים, ונדמה, כי מסביב לפיה זע חיוּך דק.

הגוּץ עמד נשען אל קרן השוּלחן מחריש ואחוּז פחד ולא גרע עין מחברוֹ הגבוֹה. “כוֹחוֹ” של הלה הממוֹ לגמרי: בן אדם שכזה! זהוּ אדם עליוֹן! זהוּ דימוֹן! מסוּגל היה לקפוֹץ בשבילוֹ לתוֹך הדליקה – אילוּ היה צוֹרך בדבר.

אבל הממוּצע, שהסתכל כל הזמן במחזה בלי ניד עפעף, נתגברה בתוֹכוֹ המחאה הפנימית. היא תססה, תססה, עלתה ותקפה עד שלא עצר כוֹח לכוֹבשה עוֹד. פתאוֹם נזדקף, אחז במסעד הכיסא, בּלוֹריתוֹ סמרה, עיניו בערוּ כשתי גחלים לוֹחשוֹת וקוֹלוֹ רעד בדברוֹ לאט וּבהטעמה נפרזה:

– מה אתם אומרים לעשוֹת, אחים נתעים?… וכי דעך בלבכם הניצוֹץ האחרוֹן של רגש אנוֹשי?… כצבוֹעי מדבר שוֹאפים לדם אתם סוֹבבים-סוֹבבים את טרפכם חסר האוֹנים, משחקים בוֹ להגביר את תאותכם המאוּסה… הוי, את אש האלוֹהים על מזבח לבבכם כיביתם בקיתוֹנוֹת של שוֹפכין מכל המינים… וּבפהק בכם לבכם מאפס – – – –

הניה ישבה נשענת אל דוֹפן המיטה, פניה חיורים, עיניה עצוּמוֹת והחיוּך שמסביב לפיה זע כקוֹדם.

הגוּץ עמד נדהם ועיניו ממצמצוֹת כמזוּמנוֹת לבכי. – שפתוֹתיו ניסוּ פעמים אחדוֹת להגיד דבר מה, אך לא נשמע כל קוֹל.

הגבוֹה ניצב מוּל המתנבא. ידיו חבוּקוֹת על חזהוּ וּפניו כקוֹפאים. פתאוֹם נפנה, ניגש אל הדלת וּפתחה לרוחה, חזר ורמז בידיו לגוּץ. הלז ניעוֹר, נסתכל בחברוֹ, רגע נבוֹך, אך מיד חייך מתוֹך הבנת כונתוֹ. שניהם ניגשוּ אל חבירם שפירכס כבקדחת וּמילמל בלשוֹן עמוּסה: “מאפס… מעשׂה… אתם… אתם…עוֹלה תמימה…” החזיקוּ בוֹ, הרימוּהוּ וטילטלוּהוּ בלי שאוֹן המסדרוֹנה. שם הניחוּהוּ, חזרוּ אל החדר ונעלוּ את הדלת במפתח.

לאחר רגע נפתחה הדלת שנית ואדרתוֹ של המוּצא פרחה מתוֹך החדר וירדה על קוֹדקוֹדוֹ. הוּא התנער מקפאוֹנוֹ: לבוֹ מת, מוֹחוֹ נתרוֹקן וצינה היתה מרתיתה את כל איבריו. הוּא התכנס לתוֹך האדרת, ירד מעל המעלוֹת ויצא החוּצה.

הרחוֹב היה ריק מאדם. הגשם חדל מלטפטף, אבל הרוּח עוֹד שרקה אבילוֹת והרקידה את חוּטי מסילת הטראם. חלפה מרכבת צב עם שני פנסיה המהבהבים וקללת הרַכָּב נוֹתרה מאחוֹריה. רוֹב הפנסים כבר היוּ כבוּיים. אבני המרצפת הרחוּצוּת הבהיקוּ צוֹננוֹת. במרחק נתגלה בן אדם בוֹדד וּמיד נבלע באחד השערים.

בלי משׂים מישמש בכיס אדרתוֹ והרגיש בספר התקוּע בוֹ. רטט חלפוֹ. הוּא שלף אוֹתוֹ מתוֹך התרגזוּת, פתחוֹ ועיין בשער: פּשיבּישבסקי! וּפתאוֹם התחיל קוֹרע את דפי הספר זה אחר זה, קוֹרעם וּמפזר את הקרעים. והרוּח חטפתם מידיו, נשׂאתם וגילגלתם לאוֹרך הרחוֹב.