א. קְרָאקוּב 🔗
באוֹתוֹ יום היתה עליזה עד להפליא.
במקרים כאלה היתה אוֹמרת על עצמה, בתנוּעת החן שלמה מחברוֹתיה הפוֹלניוֹת באקדמיה לאמנוּיוֹת היפוֹת וניסחתה בנוֹסח שלה, היהוּדי:
– עליתי על גדוֹתי. היזהרוּ, השֶטֶף בא!
ואז לא יכוֹל עוֹד איש מחמשת מלויה, גם הקוֹדר שבקוֹדרים, להקשיב לניקוּר “יתוּשוֹ”, והפקיר את עצמוֹ בקלות ראש ילדוּתית לנחשוֹלי החדוה הצלוּלים והקלים, שרצו לקראתוֹ, אפפוּהוּ, עברוּ עליו והעמידוּהוּ בתוֹך הזרם הקריר, הירקרק והצלוּל, עירוֹם ובעינים צוֹחקוֹת.
ואז הגיע תוֹרה לפַקד, כשהיא מסרגת בין אצבעוֹתיה במהירוּת להטים את מקל הגֶמי שלקחה מידי אחד מבני לוייתה:
– אל “מיכאליק”, אספסוּף!
ואחרי שנבלעוּ שש מנוֹת גלידת שוֹקוֹלאדה:
– הריקוּ הכוֹסוֹת! אֶכּס!
ושש כוֹסוֹת מים, פוֹשרים וּתפלים אחרי קָרַת הגלידה המתוּקה הוּרקוּ בבת אחת.
אך באוֹתוֹ יוֹם היתה פקוּדתה:
– אל ה“וַאוֶל”!
והפעם קראנוּ כוּלנוּ במלוא גרוֹנוֹתינו:
– הוּררררא! תחי!
ונפנפנוּ לה בכוֹבעינו כלמלכה אמיתית.
לפני שער הברזל הגדוֹל והשחוֹר, ולפני השוֹער המתוּן והנכבד, שקטנוּ, כמוּבן, כוּלנוּ.
ראינו בחוּש את שֶפֶל המים, בשוּב נחשוֹלי החדוה במהירוּת גדוֹלה אל בריכת מקוֹרם.
אך עוֹד קלים ורעננים היינוּ.
כן, קלים ורעננים, עד כי עברנו על ארוֹן הפלדה של “קאזימיר הגדוֹל” התלוּי בשלשלאוֹת באיזה סיפוּן, שאין העין יכוֹלה להשיגוֹ.
ומעבר לארוֹן הזה כבר היינוּ קבוצת אנשים פּרוּפי מעילים וּגלוּיי ראש, פוֹסעים שֶפי וּמבליטים את הפנים להביט.
עברנו על הקוּבוֹת המצוּירוֹת, על הכּוּכין הדוֹממים וּבחנו בעינינוּ את הויטראז’ים הנראים כנוֹטפי דם.
ליד ארוֹן השיש הלבן של “יאדויגה” הצנוּעה עמדנו שעה ארוּכה, והסטוּדנט קצר הנשימה קרא ותירגם את הכתוֹבת הלאטינית.
כתיפיה כמוֹ שוּפוּ. שוּלי מגבעתה הרחבים היוּ תלוּיים ברפיוֹן ובבוֹתיה נתרחבו: נגלה הגילגוּל השני – ציפוֹר חרידה.
וּבעוֹד פקודת תחנוּנים:
– נעלה אל ה“זיגמוּנט”!
התרוֹממה בין חמשת מלויה הנאלמים על המעלוֹת הלוּליָניוֹת.
קצר הנשימה חירף את נפשוֹ כגיבור אמיתי.
למעלה, בתוֹך רוֹּח המרוֹמים החוֹתכת, שזרמה בעד אשנבי המגדל הפריחה את השערוֹת. נגע האחד בקצה משענתוֹ בפעמוֹן הענק.
כתלוּנת עם ניעורה ברנָנה זוֹממת. ועשׂר ידיים היוּ אנוּסוֹת לתמוֹך בציפוֹר החרידה, שלא תצנח על המעלוֹת הלוּליָניוֹת.
כשראינוּ בארבע רוּחוֹתיה את העיר והמרחבים הקוֹסמים למטה, בגיא עמוֹק, והויסלה מתפתלת בברק כספי, היינוּ בעינינוּ כעפים בחבוּרה במרוֹמים קרים.
– הבוּ קרקע! הבוּ אחיזה! – התחננה חיורת.
וּבהיוֹתנו כבר בחוּץ על המרצפת המוּצקה, בא־רץ אחרינוּ הסטוּדנט קצר הנשימה שפיגר, וּבנשימה אחרוֹנה הוֹשיט לה קרנפוֹל לוֹהט:
– מארוֹן מיצקיביץ… גנבתי… בשבילך… כן…
היא חטפה מידוֹ את הפרח:
– אילו תפשוּך הרי היו מקצצים את ידיך, בוּלדוֹג שלי, נשמה כלבית נאמנה שלי!…
וטפחה על עוֹרפוֹ השמן בכף ידה הקטנה לשׂמחתוֹ, לאוֹשרו ולגויעת לבו.
– בוֹאוּ אספסוּף, ונצטלם לכבוֹד המאוֹרע!
ושוּב “עלתה על גדותיה”.
ב. בּרודי 🔗
שמה חוה, וּבגרמנית אֶוָה. וגרמנית מדברים כל משׂכּילי בּרוֹדי.
סוּדר הצמר האפוֹר סרוּג בעצם ידיה והוּא רך וחם. מה נעים לעטוֹף בוֹ יוֹם יוֹם את הכתיפיים העגוּלוֹת והנוֹפלוֹת במקצת, את הגב הבשׂרני ואת הרוֹך הנוֹבל אשר לחזה! העיניים גדוֹלוֹת וּשחוֹרוֹת ולחוֹת מתוך פיקחוּת מתוקה: אוֹתי לא יַרמוּ… שׂער העוֹרב מסתלסל וּמגלה רק תנוּכי אוֹזניים קטנים, לבנים. השפתיים מלאוֹת, מלאות קצת על הראוּי, והלחיים – קטיפה מגוֹן אפוֹר-כחלחל. לא, צעירה איננה עוד, וקוֹלה מנסר קצת כצרוּד. שתי חבירוֹת בנוֹת גילה כבר הספיקו להתגרש מבעליהן, ואחוֹתה הצעירה שבוּרה עתה מרוֹמאן אומלל. האחות הצעירה אף כותבת בספר שירים אירוֹטיים (כל העיר יוֹדעת זאת) – אבל למה לה אלה, והרי יש לה מחלת כליוֹת? (וזאת יוֹדעים רק מעטים). מוטב שתלמד איזה מקצוֹע מעשׂי, למשל, רוֹקחוּת… לא כן אֶוָה: בריאה היא ומיוּשבה וּצריכה להתחתן (הרוֹפא הגוֹי הזקן, ידיד ה“נוֹער” היהוּדי, אמר לה זאת לא אחת ברחוֹב), ובינתיים רשאית היא גם לשחק קצת ברוֹמאנים: אוֹתי לא ירמוּ…
אחרי בניין הגימנסיוֹן הגדוֹל המתנוסס בתוך גן גדוּר שבכת ברזל גבוֹהה, פוֹנה הרחוֹב אל שׂדירת טיוּל הנקראת בשם “סוֹללוֹת”. שׂרידי סוֹללוֹת שם ממלחמת המרד של הפוֹלנים. אך תוֹשבי בּרוֹדי עסוּקים אוֹ עצלים מדי כדי להרחיק טַיֵל על ה“סוֹללוֹת”. הם מסתפקים ב“רחוֹב הזהב” אשר בטבור העיר. וכך נכבשו ה“סוֹללוֹת” על ידי הגימנזיסטים. אלה חשוּבים בברוֹדי כסטוּדנטים בעיר של אוּניברסיטה.
שם יוֹשבת גם אֶוָה בבוֹקר בין עשׂר לשתים עשׂרה וּמחכה ל“מעריץ” שלה – לנתן הוֹפֵי, תלמיד המחלקה השביעית בן השבע עשרה. היא יוֹשבת על ספסל תחת עץ רב צל וקוֹראה את “אלטניילאנד” של הרצל. לכאוֹרה אינה מחכה לאיש. רוּח בוֹקר קיץ קרירה מנשבת מאחוֹר ורשת הצל רוֹעדת על דפי הספר בעל הסגנוֹן הערב כל כך. אך הנה היא שוֹמעת מאחריה רישרוּש בשיחים, הרישרוּש הידוּע, וכרגע עוֹמד לפניה הוּא, המעריץ – נתן הוֹפי.
צנוּם הוּא, גזוּז ראש, תחת המצח הצר לוֹחשוֹת בעצב שתי עיניים כחוּלוֹת. מקטוֹרן התלמידים השחוֹר והמהוּדק נוֹתן לוֹ תמיד את ההבעה של מי שמוּכן לקפיצה. ואמנם בשביל אֶוָה מוּכן הוּא לקפוֹץ אפילוּ – מן השבכה של הגימנסיוֹן. היא מלטפת אוֹתוֹ בידה הבשׂרנית הצוֹננת, ולבוֹ מתחמם כדי מחנק דמעוֹת. פעם בא לביתה, ולא מצא בחדרה איש, רק סוּדרה האפוֹר היה תלוּי על דוֹפן המיטה. הוא הכניס בוֹ את ראשוֹ וגעה בהידוק שיניים כנִצְלֶה. אבל היא מקרבת בנעימוּת ודוֹחה בחן.
– וּמה נתן, עבוֹדתך מתקדמת? (הכוונה להרצאה על “ישוּ והשליחים”, שהוּא מכין על פי “מקוֹרוֹת” שוֹנים זה יוֹתר משלוֹשה חוֹדשים).
– כך… יש מפריעים… – עוֹנה הוּא בסבר פנים ערמוּמי, אך בעיניים עצוּבוֹת.
– אני בכל אוֹפן איני מפריעה לך הרבה, – עוֹנה היא בקריצת עיניים מבעירה, וקוֹלה המנסר מרוּכּך.
– אח, לצערי הגדוֹל, – נאנח הוּא ויוֹשב על ידה בתנוּעה של קאוַאליר.
הוּא רוֹצה לאחוֹז את ידה, אבל היא מסלקת את ידוֹ בחיבה וּמציעה לוֹ לקרוֹא לפניה מתוֹך “אלטניילאנד”, והיא תקשיב מתוֹך עצימת העיניים, כאשר אהבה. אין לפניו ברירה אחרת אלא לציית. דממה. ענפי העצים נעים כחוֹלמים, קוֹלוֹ צעיר וצלוּל, והוּא משכר את עצמוֹ במבטאוֹ הגרמני הטהוֹר – לפני מוּשגי בּרוֹדי. אינו תוֹפס כלוּם ממה שהוּא קוֹרא, אך נוֹח לוֹ בכך, הוּא עוֹבד כך את אהוּבתו, חש הוּא כמו ישיר לפני שיר אהבים.
עוֹבר איזה סוֹכן נוֹכרי בעל מגבעת קדירה ותיק שחוֹר מרוּבע תחת בית שחיוֹ, וּבהגיעו אל מתחת לעצים בצל, הוּא מפשיל את ראשוֹ ושורק לתוֹך הענפים. הוֹפי מפסיק את הקריאה, ואֶוָה פוֹקחת את העיניים מתוֹך חלחלה קלה, וּבראוֹתה את הסוֹכן הפוֹסע לוּ במתינוּת היא קוֹראת:
– הוֹי, איזה רוּח קר נוֹשב! – וּמתעטפת בסוּדר הצמר.
לפני לכתה היא מזרזת את הוֹפי לשוּב אל הגימנסיוֹן. היא פוֹנה כה וכה וּמוֹשיטה לוֹ את מצחה לנשיקה.
בביתה של אֶוָה שׂוֹררים אחרי הצהריים ניקיוֹן ושקט מוֹפתיים. האֵם הזקינה וּנפוּחת הרגליים נתנה לבנוֹתיה חינוּך מצוּין. האב, ששׂב קוֹדם זמנוֹ, יוֹשב באוּלם, לבוש כמו לטיוּל, וּמתוכח עם דניאל בּהרב, המשׂכּיל הציוֹני בן הארבעים, על ענייני הקהילה – מתוכח בשקט ובנימוּס, אף על פי שאינוֹ יכול להבליע את הריתחה שבקוֹלוֹ. אֶוָה ואחוֹתה, הפּייטנית, נמצאוֹת בחדרן: הפייטנית עסוּקה במלאכת יד ואֶוָה מוּטלת על הספה עם “השקרים המוּסכּמים” ביד. נתן הוֹפי צריך לבוֹא “להחליף ספר”, וצריך להיפטר בשעה זוֹ מן הפּייטנית. אבל, הה, הפּייטנית, בכל כשרוֹנה הפיוּטי, לא חוּננה בכשרוֹן הסתכלוֹת וּבהבנת זוּלתה, ואינה רוֹאה כלל לנפש אחוֹתה הבכירה. זוֹ כבר התהפכה כמה פעמים, רמזה לאחוֹתה כמה רמיזוֹת דקוֹת וגסוֹת, והיא יושבת לה על מקוֹמה בלי זיז.
– יוֹדעת את, צילה? – פונה אליה אֶוָה סוֹף סוֹף בקוֹל ניצחון – אחוֹת וֶלבֶּר קיבלה כרך חדש משירי רילקֶה., הערב היא נוסעת ללבוּב. אם תלכי תיכף תוּכלי לקחת ממנה את הספר. הרי ידוע לך, שאני איני חוֹבבת שירה ביותר, אבל רילקה…
בפני רילקה לא יכלה הפּייטנית לעמוֹד, התחבוּלה הצליחה
כשבא הוֹפי (בהיוֹת איש זר בחדר הבנוֹת, לא העז איש בבית לפתוֹח את הדלת – הן ידעוּ זאת היטב) משכתהוּ אֶוָה אל הספה, ואמרה לוֹ בטוֹן קר וּמוֹחלט, כי שטוּיוֹת כאלוּ שעשׂה אמש ב“סוֹללוֹת” לא תרשה לוֹ יוֹתר – ויהי מה. עליה לא רק לאהוֹב אותו, כי אם גם להדריכוֹ. הוּא ילד, תינוֹק, ואינוֹ אחראי בעד מעשיו. ברגעים כאלה, מבין הוּא, גם היא אינה יכולה להיוֹת אחראית, ועל כן היא מזהירתוּ עכשיו.
הוּא מקבל את אזהרתה בהכנעה, אבל מגע שׂערוֹתיה מלהיב את אוֹזנוֹ כל כך, שיש לו חשק לכוֹרתה.
– עליך לדעת, שאם יחסינו צריכים להיגמר בדבר רציני (והיא מביטה מבוּישת לתוך חיקה) חייב אתה להתאזר כהוֹגן. החיים אינם משחק. וּלפניך, נתן, עוֹד לפחוֹת שש שנים של לימוּדים.
– יוֹדע אני, יוֹדע. לעת עתה, עם כל השתדלוּתם הנבזה של הפרוֹפיסוֹרים, לא נכשלתי בשוּם מקצוֹע חשוב… את ה“מַאטוּרה” אעשה איך שהוּא. עיקר הצרה אצלי עכשיו, שאיני יכול לגמוֹר להכין את הרצאתי. כבר שלוֹש פעמים דחיתיה, אי אפשר יוֹתר.
וּבדרכוֹ הביתה, שיכוֹר מריחה חש את חלקת עוֹרפה על שׂפתיו, הוּא חוֹזר וּמהרהר לעצמו, שאילוּ הסכימה היא היה מפסיק את הלימוּדים תיכף וּמיד, וּמתחתן אתה כמוֹ שהוּא. לפרנסה אינוֹ דוֹאג הרבה: יהי פקיד, ספרן, אוֹ אפילוּ מוֹרה לשעוֹת, כמוֹ הזקן טריסקר, למשל. בעצם הרי כל ה“מאטוּרה” אינה שוה קליפת השוּם!
______
אחרי שנה של ייסוּרי אהבה (עם קצת תענוּגים, אין לכחד) והוּא אז בשמינית, כחצי שנה לפני ה“מאטוּרה”, וּבמצב קשה מפני הפרוֹפיסוֹרים, שהתחילו עוֹינים אוֹתוֹ בגלוּי, ודיברוּ גם עם אחדים מחביריו על “מפלתו” הודאית, – בעצם הזמן הזה הגיעוּ לאוֹזניו שמוּעוֹת לחישוֹת על “בגידה” מצדה. אוֹמנם החבירים התייחסו תמיד במעין אי אמוּן לכל ה“יחס” שביניהם, אבל על כגוֹן זה לא העז איש לדבר. ידוֹע ידעוּ היטב שמלבדוֹ אין לה לאֶוָה שום “עניינים”, והנה… מתלחשים על איזה קרוֹב, בן דוֹד כמדוּמה, שגמר סמינאר לרבנים בוין ועכשיו נתקבל להיוֹת“מטיף” באיזוֹ עיירה במיהרן. היוֹם דיברוּ על כך ב“חוּג ההיסטוֹריה” כעל דבר הנעלה מכל ספק.
הוּא מיהר אליה. לא מצא אוֹתה בביתה. רץ אל חברתה וּמצאה שם. היא יצאה אליו אל הפרוֹזדוֹר ושם הציע לה ללכת אתוֹ מיד אל ה“סוֹללוֹת”. הוּא דיבר בקוֹל שבוּר וחנוּק, הרצה, איים, התחנן, תפס את ידיה ונשק את אצבעוֹתיה הצוֹננוֹת. אך היא צחקה, צחקה בקוֹל יוֹתר מן הרגיל, והקוֹל המנסר התנכר וניסר באכזריוּת:
וּמה בכך? לא תמצא לך אחרת? הרי יוֹדעת אני שאלישבע וֶלבֶּר “גוֹועת” פשוּט מאהבה אליך. איזה תינוֹק אתה! עליך בכלל לחשוֹב יוֹתר על ה“מאטוּרה” מאשר על דברים כאלה.
– כן, – תסס הוּא כנגדה בקוֹל צרוּד – אבל אני אאַבּד את עצמי לדעת. את מכירה אוֹתי. חרפה כזאת לא אשׂא. עוֹד הערב אאבד את עצמי לדעת. יש לי אקדוֹח…
עיניו שקיבלוּ עין הפלדה הבהילוּה, והיא שינתה את קוֹלה:
– בכלל מי סיפר לך שטוּת כזאת? אני, אני מסוגלה להינשׂא ל“מטיף”? הגד בעצמך. אני אסכים ללכת לאיזוֹ עיירה נידחת במיהרן לבלוֹת שם את כל חיי עם איזה “שיעמוּם דתי”? מה זה עלה על דעתך? איך יכוֹלת להאמין כזאת אף רגע? וכי אינך יוֹדע שיש לנו שׂוֹנאים, לשנינוּ? לך מפני כשרוֹנוֹתיך, ולי מפני – נוּ לא חשוּב מפני מה. הערב תחכה לי, ילדי, בתשע – עד אז אני עסוּקה. ואל תהא תינוֹק…
היא קיימה את הבטחתה וּבאה בדיוּק. לבוֹ היה רך עד לדמעוֹת, והיא היתה נפלאה, נהדרה בשׂמלתה החדשה בלי הסוּדר. כל כך רכה וטוֹבה וּמסוּרה לא היתה עוֹד אף פעם. עד אחת בילוּ בצל העצים הכבד בליל הירח. על עצם ה“עניין” לא חפצה לדבר בשוּם אוֹפן. – העיקר הרי היא האהבה, האין זאת? אפילו הנישׂוּאים אינם חשוּבים. הנישׂוּאים הם עסק, חשבוֹן, תחבוּלה, מוֹרך לב – אבל האהבה!… הה, נתן! אמת שלא תשכחני לעוֹלם, לעוֹלם? הה, אילוּ אפשר היה לשׂבוֹע אוֹתך פעם אחת לתמיד… אבל, למה הדיבוּרים הריקים. נֵשבה כה חבוּקים ונשתוֹק. אין יפה לאהבה משתיקה, הוֹי, ילד עדין, רפה שלי! ילדי!
והיא לחצה אוֹתוֹ אל רוֹך גופה וכיונה לרפד את ידוֹ הדקה בעריסת שדיה. הוּא היה מאושר? – לא?! נטוּל מחשבה, נטוּל רגש, נטוּל חושים. היה רק חפץ אחד – לגווֹע כאן, לשפוֹך את הנפש אל עדנת חיקה…
למחר היה יום חוֹפשי מלימוּדים. הוֹפי איחר קצת לקוּם, אבל בקוּמוֹ היתה לוֹ הרגשה קלה וטוֹבה, וחשק עבודה נמרץ תקפהוּ. חשק עבוֹדה כזה לא חש זה שנים. הוא ביקש מאמוֹ מהר פת שחרית, אחר כך נסגר בחדרוֹ. פתח את ה“מקוֹרוֹת” והיה קורא בקוֹל ורוֹשם על הגיליוֹן, בקלוּת וּבשקיקה עד כדי שכחת עצמוֹ. והנה דפקה אצבע פחדנית על הדלת. הוא קפץ וּפתחה באחת, והנה – צילה, הפּייטנית, לפניו. חיורת היתה ועצוּבה, כדרכה, ורביד הנוֹצוֹת הצחוֹר עוֹטף את צוארה עד האוֹזניים. היא ביקשה בקוֹלה הרך סליחה, מסרה לוֹ ביד לבנה, עגוּלה, מכתב קטן, חתוּם, ונסתלקה מיד. הוא רץ אל השוּלחן וקרע את המעטפה עם כתב ידה האהוּב של אֶוָה, ודמו קפא בקוֹראוֹ:
“נתן! לא הייתי מזוּיפה אמש: באהבתי (שני קוים עבים תחת המלה) לא בא כל שינוּי. ברכבת השעה השישית אני נוֹסעת עם אבא ואמא לקראקוּב, להינשא שם לבן דוֹדי ה”מטיף". אחרת אי היה אפשר, האמינה. עליך לשאת את גוֹרלך באוֹתוֹ העוֹז בו אני נוֹשאת את גוֹרלי, ויהי לנו ליל אתמוֹל זכרוֹן אוֹשר לכל ימי חיינוּ.
עוֹד פעם, סלח, אחרת אי אפשר. שלך לעוֹלם,
אֶוָה
כאוֹתוֹ האוז השחוּט, שנחלץ מידי השוֹחט והוּא רץ וצוֹבע בדמו את שלג הרחוֹב, כן רץ נתן הוֹפי כל אוֹתוֹ היוֹם ברחוֹבוֹת בּרוֹדי וּמחוּצה לה. היה לפניו רק שטח ריק וחלק, וחייו נשפכים וניגרים לֹעיניו הדוֹעכוֹת שלוּליוֹת, שלוּליוֹת.
אך לפנוֹת ערב שב אל חדרוֹ, ישב על הכיסא, וּבהטילוֹ את ראשוֹ הריק על ה“מקוֹרוֹת” הפתוּחים נשבע בקוֹל – לעשׂוֹת את ה“מאטוּרה” בהצטיינוּת.
ג. לְבוּב 🔗
אוֹמרים: לבוּב עוֹמדת על הקוּרקבן. אין לה בעוֹלמה אלא אכילה גסה. אתה נכנס אל הריסטוֹראן וּמוֹצא שם עלמה מקוּשטה וּמפוּרכסה יוֹשבת אל הפסנתר, ועל שאלתך לארוּחה – היא מרנינה באצבעוֹתיה את המנענעים ועוֹנה בזמר:
קֻרְקְבָנִים כְּבָר אָפְסוּ –
נוֹתָר רַק צְלִי כָבֵד…
דיבה היא. שבע שנים גרתי בלבוּב והן היוּ מיטב השנים. כל יוֹדעַי העידו, שאיני רעבתן. לבוּב קסמה לי ב“הר הארמוֹן” הנפלא שבטבוּרה, ב“גן הישוּעים” רך הצבעים,ב“רחוֹב 3 במאי” הרצוּף עץ והמרכבוֹת מתגלגלוֹת עליו כעל שטיח, ב“חוֹרש קילינסקי” הסבוּך, בבוּלוַאר “קארל לוּדויג”, ב“כיכר שלאחר התערוּכה”, ב“היכל הספוֹרט”, ועל הכוֹל – באוֹתה אמת חיים המצוּיה רק בכרך, ששלוֹשה עמים אחזו בוֹ ואינוֹ שייך אף לאחד מהם. עכשיו סבוּרים הפוֹלנים שהוּא שייך להם, ועל-כן הפכוּ, לפי השמוּעה, את “קארל לוֹדויג” ל“לגיוֹנוֹת”.
בקיצוּר, רוּת רוֹקֶר היא נערה נחמדה. אך לא פחוֹת נחמד ממנה הוּא אביה, הציוֹני הותיק דר. ישראל רוֹקֶר. הוּא אינו “נוֹאם מזהיר” ואינוֹ מארגן את ה“לאנדסמאנשאפטים” בקוֹנגרסים, אינוֹ עוֹרך את העיתון הרשמי ואינוֹ מטיף יוֹם יוֹם למשמעת הסתדרוּתית – אך כל העבוֹדה האמיתית, המכוּונת אל העיקר, לארץ ישראל, העבודה הפנימית, האידיאלית, נעשׂית על ידוֹ, בשתי השעוֹת הפנוּיוֹת שיש לוֹ בכל ערב וערב. גבר נמוּך הוּא וּפקיד גבוֹה בשלטוֹן המדינה. פנים עגוּלים לוֹ וּקטנים ועיניים כחוּלוֹת וּגדוֹלוֹת, וקרחת אצילה מכוּסה שתיים־שלוֹש שׂערות. אין גוֹי סתם חוֹשד בוֹ שהוא יהוּדי, ואף על פי כן הוּא מדבר בבית עברית זהירה. אין פלא, ששם בתוֹ היחידה (גם בן אין לוֹ) הוא רוּת ושגם לה פנים קטנים ועגוּלים ועיניים גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת, ואף היא מדברת עם אביה מקצת מן המקצת עברית.
יוֹשבים הם הרחק מן העיר ושאוֹנה, ברחוֹב החוילוֹת “29 בנוֹבמבר”, ורוּת נושקת יוֹם יוֹם לאבא ואמא ונוֹסעת בטראם אל הגימנסיה הפוֹלנית למחלקה השישית, מכאן שהיא בת שש עשרה. אוֹהבת היא במידה אחת את טֶטמאיר ואת פטר אלטנבּרג, אך יוֹתר מכל היא אוֹהבת את התיאטרון ויוֹתר מכל הארטיסטים את אדוֶנטוביץ. אף כי באהבתה זוֹ אינה מקורית, כי כל הנערות האוֹהבוֹת ארטיסטים אוֹהבוֹת את אדונטוֹביץ. הוא פֶר גינט, הוּא אוֹסואלד, הוּא קראמֶר. כמוֹ רבוֹת אחרוֹת חשקה גם היא לא פעם להתנפל ממקוֹמה אל הבמה בשעות משחקוֹ. אך היא לא הגידה את חשקה זה לשוּם חֲבֵרה.
אל ביתוֹ של דר. ישׂראל רוֹקר, אחרי הצהריים, בא יוֹם יוֹם הקאנד. יוּר. מוֹריץ הֶרבּסט, לפעמים בטראם ולפעמים באוֹטוֹמוֹביל. הוּא מזכיר “הועד המחוֹזי” ובידוֹ כל חוּטי הפעוּלוֹת הציוֹניוֹת. בזמן האחרוֹן הן מצוּמצמוֹת בעיקר ב“לאנדספּוֹליטיק”, למוֹרת רוּחוֹ של דר. ישׂראל רוֹקר. עוֹמדים לפני הבחירוֹת אל הפרלמנט בוין, וּמוּכרח להיוצר שם “קלוּב יהודי”, כלוֹמר ציוֹני. אם אי אפשר לעת עתה לקיים את קריאתו של הרצל: “כבשוּ את הקהילוֹת!” אפשר ואפשר לכבוש את ה“פוֹליטיקה הגבוֹהה”. לשם כך יש גם די כסף: כספי ההסתדרוּת, כספי “תרוּמוֹת מיוּחדות” וּביחוּד כספי הקאנדידטים. עשירים הם, וּבשביל כְבוד נבחר אין מחיר יקר.
לדר. רוֹקר זרה כל העבוֹדה הזאת. יוֹדע הוּא יפה, שבעבוֹדה שקיטה, בחריצוּת וּבצניעוּת, אפשר לכבוֹש כמה “פּוֹזיציוֹת” גם בשלטוֹן וּלהשפיע מבפנים, והמלחמה הגלוּיה תעוֹרר רק שׂנאה והתנכלוּת. הן עיקר עבוֹדת הלאוֹם היא למען ציוֹן, פשוּטה כמשמעה. אבל בוֹדד הוּא בדעתוֹ. מפני כוֹחוֹ המעשׂי והמוּסרי בהסתדרות מכבדים אוֹתוֹ חביריו ונראים כמקבלים מרוּתוֹ, אך קצת בטלן הוּא בעיניהם. על כן משתדלים הם לגנוֹב את דעתוֹ, שיחשוֹב כי עוֹבדים הם בשביל העיקר, העיקר שלוֹ. וּלכך נוסע אליו יוֹם יוֹם בשעה קבוּעה, אחרי הצהריים, המזכיר איש התחבּוֹלוֹת מוֹריץ הרבּסט לשאלוֹ “איך מעשרין את התבן?”, שוֹהה שם רגעים מספר ושב אל משׂרד “הועד המחוֹזי”.
יוֹם אחד השגיח מוֹריץ הרבּסט ברוּת הקטנה. שׂפמוֹ הבהיר חייך ועיניו העמוּקוֹת התרחבוּ. הוּא השתחוה לה עמוּקוֹת. יוֹם אחד נזדמן אתה “במקרה” בטראם וליוה אוֹתה לביתה. בפעם השלישית הזמינה ל“נסיכת הדוֹלארים”, כמוּבן, ברשות אבא ואמא. כעבוֹר חוֹדש ימים כבר ברוּר היה לה לרוּת הקטנה, שאין לה מוֹצא מאהבה זוֹ. נפשה היתה עתה יוֹמם ולילה כמיתר מתוּח, נכון לשיר ולבכי, הכוֹל לפי המגע.
עניין הבחירוֹת הלך והתקרב, הלך והסתבך. מוֹריץ הרבּסט היה מתרוצץ באוֹטוֹמוֹביל ששּ עשׂרה שעה במעת לעת. בשביל רוּת הקטנה נשארוּ רק הרגעים המעטים, החטוּפים, ליד גדר הגן לפני היכנסוֹ אל אביה ואחרי צאתוֹ משם. הוּא הציע לה ברצינוּת שעת בוֹקר, לפני שבע, אוֹ שעת לילה אחרי חצוֹת, במעוֹנוֹ. אך את השעוֹת הללו הן אי אפשר היה לקבל. וּבכל זאת קיבלה לבסוֹף. היא לנה בחדרוֹ, אתוֹ. לילה ועוֹד לילה ועוֹד כמה לילות. איך סידרה הנערה הקטנה, התמימה, את הדבר המסוּכן הזה? האהבה עשתה זאת, האהבה כוֹל תוכל. אחרי כן נגזלוּ ממנה גם שעוֹת אלו: מוֹריץ, פשוּט, לא לן בחדרוֹ. עסוּק היה כל הלילוֹת בהכנת הבחירוֹת, אף התחיל נוֹסע אל הפּרוֹבינציה פעמים אחדוֹת בשבוּע. בה לא התעניין עוֹד הרבה. היא אוֹמנם ידעה כבר את אסוֹנה. הוּא עצמוֹ סיפר לה פעם ברצינוּת, שיש לו עוֹד “פּילגשים” – נשים נשּׂוּאוֹת, כבוּדוֹת, מן ה“חוּגים” הגבוֹהים. פחד שחוֹר פילח את נשמתה עד התהוֹם. אף כי לא האמינה לכוֹל. לבסוֹף הכירה את האמת מאוֹפן נשיקותיו. היא אמרה לעצמה: יהי אשר יהי – מוֹריץ הוּא שלי! והעמיסה את הגהינוֹם על כתיפיה, כתפי הילדה הצרות.
בבית נוֹדע הדבר ראשוֹנה לאֵם. איך? צירי אמוּנים ללב האֵם. אך הלב הזה היה חוֹלה אנוּש וּמאוֹד מאוֹד צריך היה להיזהר בוֹ. האֵם דיברה בחצוֹת הלילה לאוֹר המנוֹרה הקטנה בחדר המיטוֹת עם האב. האב הרחיב את עיניו הכחוּלוֹת וקימט את קרחתוֹ בצער איוֹם, אחר אמר: “אני אדבר אתוֹ, ליל מנוּחה, יקירה!” והאם אמרה “אני אדבר אתה, ליל מנוּחה, יקיר!” וכיבוּ את האוֹר. אך לילה מנוּחה לא היה לא לאב ולא לאם.
בטרם דיברה האם עם רוּת בא הכוֹל כמו שמוֹריץ הרבּסט חיבל: בעצם ריתחת העבוֹדה לבחירוֹת, שעמדוּ מאחרי הכוֹתל, נעלם הוּא יחד עם הקוּפה – קוּפת הבחירוֹת. היוּ שם כספי ההסתדרוּת, כספי “התרוּמוֹת המיוּחדוֹת” וכספי הקאנדידטים. הדבר נוֹדע בבוֹקר, כאשר שברוּ את דלת המשרד. על השוּלחן מצאו מכתב בכתב ידוֹ היפה של הרבּסט, וּבוֹ כתוּב, שאת הכסף הפסיד. היו לפניו שתי דרכים: דרך החרפה ודרך המות. הוא בחר בראשוֹנה. אם גם יתפסוּהוּ – הכסף לא יימצא.
המנהיגים, ביחוד הקאנדידטים, רצוּ מיד אל דר. ישׂראל רוֹקר. אין שׂכל ישר כשׂכלו, אין נכוֹן לעזרה כמוהו. הם היו חיורים, נרגזים, נבוּכים. טענוּ, התמרמרוּ, חירפוּ, אך דר. רוֹקר היה שקט. הוא הביט בפניהם בעיניו התמימוֹת ואמר: “קוֹדם כל, רבוֹתי, יש לשמוֹר על כבוֹד ההסתדרוּת. אסוּר להוֹציא את הדבר החוּצה. אנחנו נמלא את החסר (וּבוֹ ברגע הירהר: אך מי ימלא את החסר לרוּת?). אחד מאתנו צריך לקבל על עצמוֹ את המזכירוּת עד עבוֹר הבחירות. אתה דר. נ…”
עצה טוֹבה מזוֹ לא מצאו כמוּבן גם המנהיגים, אף כי רוּבם עוֹרכי דין. הם נפרדו ממנוּ חפוּיי ראש, אך נכוֹנים לנצח בבחירות.
כצאת המנהיגים הליט דר. רוֹקר את פניו בכפיו והירהר דוּמם: איך יפעל הדבר על רוּת, ואחרי כן על האֵם? עצה אין. לדבר בשעה זוֹ על לבה של רוּת לא ייתכן. יש רק לעמוד איתן בפני הכוֹל.
רוּת השכימה למחרת לקוּם, ורצה כדרכה יוֹם יוֹם אל משׂרד “הועד המחוֹזי”. מפי השמש נוֹדע לה על דבר הבריחה. כעבוֹר שעה שבה כפוּפה, עוֹטיה, ונסגרה בחדרה. איש לא דפק על דלתה. האֵם כבר שכבה חוֹלה במיטה. מימיו לא העלים דר. רוֹקר מאשתוֹ דבר, ועל כן הגיד לה גם עתה מה קרה. הוֹדיע בטלפוֹן לבית השלטוֹן כי אסוֹן במשפחה עצרהוּ בביתוֹ, ושיחררוּהוּ מעבוֹדה לעת עתה ליוֹמיים. הוּא טיפל באשתוֹ שהיתה לאחר התקפה. היא שכבה, החזיקה את ידה על חזה וייבבה חרש: “רוּת, רוּת, האוּמללה שלי! ישׂראל, ישׂראל האוּמלל שלי!” בשׂרה היה תפוח ולבן מאוֹד, רך ושקוף, כאילוּ היא נמוגה כוּלה. הפחד ריטש את לבוֹ של דר. רוֹקר.
לפנות ערב הוּרע מצב החוֹלה. האב הקיש בזהירוּת על דלת החדר של בתוֹ. לא בא כל מענה. אז פתח לאטוֹ את הדלת ונדהם: הילדה לא היתה בחדר. היכן הילדה? התפלצה תחתיו הקרקע. אך באותו רגע באוּ המנהיגים והוּא נכנס אתם להתייעצוּת קצרה אל חדר עבוֹדתוֹ. הוּא ביקש מהם סליחה על שהוּא אנוּס לקצר – אשתוֹ חוֹלה; אך יעץ נכוֹחוֹת. הם הביעוּ צערם ויצאוּ בראשים שחים.
בשוֹכבה על המיטה בחדרה לבוּשה כוּלה, החליטה רוּת רוֹקר למוּת. אך איך תמוּת פה בחדר, וּבידה אין כל רעל? היא יכוֹלה רק לשכב וּלהרעיל את עצמה לאט לאט בייסוּריה הגדוֹלים. רוֹצה היא לשכב כך עזוּבה, שוֹממה, כחיה שכוּלה, בלי אוֹכל, בלי משקה, בלי תנוּעה, עד שתצא נשמתה. אבל דבר זה מן הנמנע הוּא כאן בחדר. הרי יבוֹאוּ לקרוֹא לה, יאלצוּה לקוּם, לאכוֹל. והיא אינה רוֹצה לראוֹת לא את אבא, לא את אמא ולא את קאשה, המשרתת הזקינה הנאמנה. לא, מוּכרחה היא למצוֹא לעצמה מקוֹם סתר, אשר שם תוּכל לדעוֹך באין מפריע. הוֹי, רק מנוּחה, רק לא לזוּז! רק לא להגדיל את הכאב! רעיוֹן טוֹב עלה על דעתה. היא ירדה מן המיטה, פתחה חרש את הדלת, הביטה כה וכה בפרוֹזדוֹר ועלתה במעלוֹת המוֹבילוֹת אל עליית הגג, ששם תוֹלים פעם בחוֹדש את הלבנים לייבוּש. לפני ימים אחדים הוֹרידוּ את הלבנים, וּבכן איש לא יבוֹא שמה במשך שבוּעוֹת. שם תשכב תחת קוּרי העכביש ותמוּת. הדלת לא היתה נעוּלה. היא נכנסה בלי רעש לתוֹך אפילת העליה, הלכה כפוּפה אל הפינה האפילה ביוֹתר, כרעה, שכבה ונלחצה בכל כוֹחה אל שיפוּל הגג. גג הרעפים כבר היה מחוּמם קצת משמש הבוֹקר. דרך פרצה קטנה חדרה רצוּעת אוֹר. ארוּבת העשן היתה פתוּחה, שחוֹרה מבפנים ואוֹר קלוּש יוֹרד לתוֹכה מלמעלה וּמבהיר את הפיח. תמיד פחדה רוּת להיות בעליה, אך עתה לא חשה עוֹד כל פחד.
היא חפצה לחשוֹב על אמה החוֹלה, אך מוֹריץ היה מוּטל במוֹחה כקוֹרה עבה, לוֹחצת וּמכאיבה, ולא הניח מקוֹם לכל מחשבה אחרת. כל היוֹם עבר עליה בדימדוּמי דמיוֹֹן מכאיבים, עד שהרגישה כי בא הערב. האפילה רבתה בעליה, אף נעשה קר לה. היא התכוצה יוֹתר, אספה את רגליה לתוֹך שׂמלתה הקצרה, עד כי ברכיה נגעו בחזה ושכבה בעיניים פקוּחוֹת. השיניים היו נוֹקשוֹת והכאב הלם ברקוֹתיה. הלילה היה הוֹלך ומעבּה עליה את טליתוֹ, עד שחשה בנטל האפילה. חתוּלים טיפסו על הגג, שׂרטוּ וייללוּ. שׂערה סמר לאט לאט ועיניה יצאוּ מחוֹריהן וחדרוּ לתוֹך מעבה החשכה, אך היא שכבה ולא זזה. בפחדה המתגבר היה משהו גדוֹל ואדיר, משהוּ מיסטי, דתי. היא עצמה גדלה בתוֹך הפחד הזה. היא התחילה מאַמצת את אוֹזנה כלפי מטה, אל מעוֹן ההוֹרים. ידוֹע ידעה כי האם שוֹכבת מסוּכנה וחפצה מאוֹד לדעת מה שם. ברוּר היה לה, שהאם הוֹלכת למוּת, אך חפצה לשמוֹע את פרטי מיתתה. הפרידה ביניהן תהיה קצרה: אחרי שתדעך גם היא, תיפגשנה שתיהן שם, בעוֹלם ההוּא. וּמתוך רצוֹנה החזק לשמוֹע – התחילה שוֹמעת. הדלת נפתחה ונסגרה פעמים אחדוֹת. הוּבא רוֹפא, כעבוֹר חצי שעה עוֹד שני רוֹפאים. קוֹנסיליוּם שם. הם הלכו שלוֹשתם. אבא לחץ את ידיהם. המשרתת הפוֹלניה הזקינה מיהרה לאיזה מקוֹם ושבה מיד. הביאה רפוּאה. נשמעו עוֹד צעדים, זרים קלים, חשאיים: הוּבאה כנראה גם “אחוֹת”. היא שמעה הכוֹל מבעד לתקרה, כל הבית נעשה מפוּלש בשביל שמיעתה. הכוֹל התהלכו שם חרש. אבא בנעלי בית רכים, ה“אחות” על בהוֹנוֹת רגליה, קאשה גררה בזהירוּת את צעדיה הזקינים. נכנסוּ ויצאוּ מחדר המיטוֹת. אבא התהלך בחדר עבוֹדתוֹ. סגר את הדלת היטב, הוֹֹריד והידק עליה את המסך הכבד, שהצילצוּל לא יישמע בחדר המיטוֹת ודיבר בטלפוֹן, בחשאי ככל האפשר. עם ה“ועד המחוֹזי” דיבר. הם עוֹבדים שם עתה בלילה. שאל, אם יש להם ידיעוֹת מה על הרבּסט? לא, אין. אוּלי היתה שם במקרה רוּת, רוּת בתוֹ? לא? חבל! שלוֹם אשתוֹֹ? תוֹדה. המצב קשה. אי אפשר עוֹד לדעת. כל הקוֹלוֹת האלה, אם שנשמעו לה באמת אוֹ רק הידהדוּ בדמיוֹנה, חזרוּ וחזרוּ במוֹחה הלוֹהט.
הגיע הבוֹקר, וּפתאוֹם הרגישה שבא הפסק בידיעתה.האוֹר התחיל מאפיר בעליה. הקוֹר נתגבר עם בוֹקר. היא חשה שהדם נס מכל איבריה והתרכז רק בחזה, ושם הוּא שוֹטף בעוֹז. מכוּוצה היא, מצוּמצמה וּכאילו מכוּנסה כוּלה בלבה. עתה היה שקט גדוֹל בבית. כן, אמא מתה. ברוּר הדבר. אוֹתוֹֹ השקט האיוֹם. הנה היא שוֹמעת: אבא מתהלך בצעדיו החשאיים על השטיחים הכבדים. מתהלך, מתהלך ואינוֹ עומד לרגע. ה“אחוֹת” הלכה לה. המשרתת הזקינה יוֹשבת על שרפרף ליד המנוֹחה המכוּסה בסדין לבן, ונרוֹת דוֹלקים למראשותיה. הטלפוֹן מצלצל: אבא מדבר עם השלטוֹן. מצלצל שוּב: אבא מדבר עם ה“ועד המחוֹזי”. מצלצל שוּב: אבא מדבר עם המשטרה. אה, זה מעניין! עליה הוּא מדבר. מחפשים אוֹתה. לעתה עתה אין כל ידיעה עליה. לא ראוּה בשום מקום. לא, אבא אינוֹ מניח שהיא נסעה אחרי מוֹריץ. אי אפשר, שהרי לא ידעה כלל אם הוּא נוֹסע וּלאן הוֹא נוֹסע. קוֹלוֹ רוֹעד בדברו, אך הטוֹן הוא חביב ורך וּמתון כשהיה. “לא, תוֹדה!” הכוֹל כתמוֹל שלשוֹם. אבא יקר. אבא חביב! כתחבוֹשת של חרדל מחוּממה ליהטוּ הרחמים מסביב ללבה, אך בוֹ, בתוֹך הלב, ישב הוא מוֹריץ הרבּסט, לחץ והכאיב. מצלצל שוב: אבא מזמין בדפוּס מוֹדעוֹת אבל. כך, הוּא מצוה לחתוֹם גם את שמה, רוּת. גם היא מתאבלת, כמוּבן בפוֹלנית וּבעברית. אבא לא יותר על העברית שלוֹ. ההלויה תהיה אחרי הצהריים, כנהוג.
אחרי הצהריים שמעה את שיכשוּך המים עת “טיהרוּ” את האם. לחש תפילוֹת. בכי עצוּר. ניקוּשי כלי עץ על הרצפה. המוֹן צעדים, קלים וּכבידים, זהירים וגסים. מרכבוֹת משקשקוֹת וּמצלצלות ברחוב, באוֹת ועוֹמדוֹת. עגלוֹנים מדברים זה אל זה בקוֹל, בצחוֹק, בקללה., וּפתאוֹם: “צדקה תציל ממות! צדקה תציל ממות!” וקישקוּש בקוּפסא. כל איבריה של רוּת התחילו מפרכסים מקוֹר נוֹרא. אך היא התכוצה יוֹתר ויוֹתר מסביב ללבה הכבד והלוֹהט ולא זזה. כל ההמוּלה התרחקה. הבית נשאר דוֹמם, דוֹמם דממה מתוּחה, מכאבת את האוֹזניים. אחרי כן שבוּ האבלים. מי הוּא הגבר השני המתהלך בבית? אה, הרי זה הדוֹד, הדוֹד ליאוֹן, שבא מטארנוֹפּוֹל אל ההלוייה. הוּא לא יפקיר את אחיו, את אבא, טרף לייאוּשוֹ. הנה הוּא יוֹשב בחדר עבוֹדתוֹ של אבא ושוֹתק כנגדו. הוּא לא יסע היוֹם וגם מחר וגם מחרתיים: בעוֹד יוֹם יוֹמיים ישתתף גם בהלוייתה שלה, של רוּת הקטנה. איך ייוָדע להם שהיא מתה? חה-חה-חה! הריח יוֹדיע. אין דבר. יוֹדעת היא יפה את הריח הזה עוֹד מן הבית, שבוֹ גרו לפני שנים אחדות וששם מתה נערה נוֹצרית מוּכת שחפת!
כל הלילה השני עבר עליה בדמיוֹנוֹת אוֹר ועדנים על העולם ההוּא ועל פגישתה עם אמא הצחוֹרה, המזהירה.
כעבוֹר כמה משעות הבוֹקר נשמעו צעדים על המעלוֹת. רוּת פקחה את עיניה לרוחה. הדלת נפתחה וקאשה, המשרתת הזקינה נכנסה, ועל זרוֹעה חבילת לבנים לחים. בעוֹמדה על קרקע העליה התחילה מתבוֹננת בעיניה מרחיקות־הראות כה וכה. פתאוֹם נשמטוּ הלבנים מעל זרוֹעה, והיא התחילה מצטלבת וּנסוֹגה אחוֹרנית, עד שאחזה במשענת המעלוֹת וירדה. כעבוֹר רגעים מספר עלו דר. רוֹקר וליאוֹן אחיו. הם עמדו שניהם והביטו רגע. ליאוֹן התכוֹפף והתקרב אל החבילה הצרוּרה. כפוּף עד ברכיו הסתכל בעיניה הפקוּחוֹת, בחן את עפעפיה, קירב את פניו אל פניה, והנה נשמע קוֹלוֹ: “את, רוּת?” וּבטרם תענה נפנה וקרא בצהלה: “היא חיה!” הוּא לפתה בידיו החזקוֹת, הוֹציאה ממקוֹמה, הרימה וּנשאה אל המעלוֹת. “בוֹא!” קרא לאחיו. זה ירד אחריו כמשוּלל רצוֹן.
בחדר האוֹכל הוֹרידה ליאוֹן מבין זרוֹעוֹתיו. אך היא לא יכלה לעמוֹד על רגליה. השכּיבה על הספר. עיניה היו פקוּחוֹת והיא רוֹעדת כוּלה. הפנים היו צוֹמקים וּקטנים. האף היה חיור וצר. “קאשה, מהרי מעט יין! חממי מעט חלב! עמוֹד עליה רגע, ישׂראל!” וּבעצמו רץ לחדר המיטוֹת, הביא שׂמיכה, הביא צלוֹחית “טיפוֹת”, כיסה אוֹתה עד צוארה והריחה מן הצלוֹחית. אחר משך את הספה לפנים החדר. הוּא עמד מצד אחד והאב מן הצד השני, שניהם אוֹחזים ידיה הצוֹננוֹת וּמשפשפים אותן. השקוּה מעט יין מתוֹק, השקוּה מעט חלב חם. אז התחיל אפה זב. מחה לה ליאוֹן את האף במטפחת. דר. רוֹקר שיפשף את ידה וּדמעות זרמוּ כמים מעיניו, על לחייו, על בגדיו, הוּא לא הרגיש. רק שיפשף את ידה הקטנה ולחש" “רוּת, רוּת יקרה! אמא עזבה אוֹתנוּ! אמא איננה!” רק על המלים האלה חזר עשׂרוֹת פעמים. והנה נעוּ שׂפתיה של הנערה. הוּא גחן והטה אוֹזנוֹ. היא לחשה: “אבא, גם הוּא מת. בלבי, פה, מת!”
– ואת תחיי, רוּת יקרה, רוּת שלי! – צהל האב בדמעוֹת.
– בודאי תחיה, תינוֹקת שכזוֹ! – אישר הדוֹד.
– וּשניהם שיפשפוּ ביתר עוֹז. המשרתת שלפה את נעליה, הלבישתה גרבי צמר וכיסתה את רגליה בכר גדוֹל. – –
באוֹתוֹ רגע צילצל הפעמוֹן. המנהיגים באו לנחם את חבירם האבל וּלהתייעץ עמוֹ בעניין דחוּף מאוֹד: הבחירוֹת צריכוֹת היוּ להיוֹת מחר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.