חֵטְא מֹשֶה    🔗

א

כשנגזר על הצדיקים להסתלק מן העולם, המה באים לפני אדם הראשון ומוכיחים אותו לאמור: אתה גרמת לנו כל זאת; אך טוב זרענו בחיינו והנה עלה יעלה עלינו הקוצר! משיב אדם ואומר: אמנם חטאתי אני, אבל גם אתם אינכם נקיים, אין זכאי בתבל ומלואה, איש בחטאו ימות. אף משה הצדיק מכל אדם, איש שנתקדש כולו לגבוה ולא קם נביא כמוהו ועובד לשכינה, נכשל במי מריבה. בידו היה לקדש את השם לעיני כל ישראל קדושה לדורות ולהפוך לכל העולם שפה אחת ולשון אחת; והוא לא דיבר אל הסלע לתת את מימיו להשקות את הברואים כי־אם לקח את המטה ויך את יצור ה' ויבזהו לעיני הקהל. קרא אל־שדי קול גדול: משה, משה! אף אתה בחירי לא האמנת בי ולא עבדתני בדיבור ולא ידעת כי אך בדיבור נברא שמים וארץ, ימים ונהרות, וברוח־פי כוננו המאורות וכל צבא מעלה. דור אחרי דור חיכיתי אל בואך ואמרתי אך אתה תכתרני לנצח ויטו כל בני־אדם שכם אחד לעבדני, והנה נקרע החוט ועלי לארוג אריגה מחדש. הליט משה את פניו באדרתו ויהי אַבל למעלה ולמטה.

ב

אומרים: כאשר הקהילו משה ואהרון את כל קהל המתלוננים בקָדֵש, ויעמוד הרועה לפני עמו בלב רגָז וכועס וקרא לפני השבטים: שמעו־נא המורים! ויטול את מטהו שבידו ויך בו על הסלע. נזדעזעו שמים וארץ, הרים נבהלו וניתקו ממקומם וזרם דם נשפך מן הסלע ויהי לנהר שוטף. נתכרכמו פני ישראל והביטו איש אל רעהו בעיני שממון ותמהון ואמרו: מבול חדש של דם מביא אֵל זועם עלינו. הוא נשבע אך על מבול של מים ושל אש, עתה הוא מערים ומביא עלינו סימני מכת בני־מצרים, אף משה נפחד ונרעש, השליך את מטהו מידו ויאמר: גואל אני ואותי פקד ה' על בני־עמו והנה אך משׂטמה הבאתי להם. צמא העם למים, ואני אשקה את העדה ואת בעירם דם! בכה השליח ועמו בכו אראלים.

ג

משה היה עבד־אלהים ונאמן ביתו. בבריאת העולם היה מוכן ומזומן להיות שליח התורה ומקבל את דברי הברית. הוא זכה להשיג סוד שבעה היכלות. מיד בצאתו מרחם אמו הגיע למדרגת יוסף וַיוסף להשתלם ולעלות למדרגת יעקב; אף קולו היה כקולו של יעקב, ששׂרה עם אל ויוּכל לו. אולם כל הימים שהיה חי, לא היה יכול מיכאל לנהוג את בני־ישראל, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ישב השׂר הגדול על פתח־עינים ואמר: אם לא יכּשל בן־עמרם וחי לעולם, אך לחינם נבראתי ואני יושב בטל בשמי־מרומים, אקריב אך קרבנות־מתים ואין לי דבר עם שבטי־יה, שנועדו להיות לאור גויים, כיון שחטא משה, נגלה אליו אלהים־צבאות ואמר לו: הנה אני שולך תחתך מלאך לעמי והוא מיכאל עבדי ושמי בקרבּוֹ.

ד

מטהו של משה איש־האלהים חקוק היה משני עבריו. מהעבר האחד היה חקוק בו אות של רחמים ומהעבר השני חקוק בו אות הדין. בקריעת ים־סוף השתמש משה בצד הרחמים, ובהכאת הסלע נגע בצד הדין. אמר ה' אלהים: עליך היה לגבּוֹר על הדין ולהמתיק אותו בשרשו – והנה עוד גבר הפירוד, נחלק העולם ונלחמת הטומאה עם הקדושה, הטוב עם הרע, הודאי עם הספק והעקוב במישור. אמר משה: מחה עווני וברא אותי מחדש, אעקור את הרע במלואו ואַשקה כל באי־עולם ממעיין הברכה. אמר אלהים: רוב נתיבות עמדי, לא אתה תעלה את העם לארצי, כי־אם משרתך והוא נער.

אומרים: מטהו של משה היה מעץ הדעת טוב ורע, והרע הוא חלקו של סמאל. וכשידע משה שחטא ושב לאלהיו בכל לבו, נטל אלהים ממנו את המטה הזה ומסר לו מטה מענפי עץ החיים.

מוֹת הַנָבִיא    🔗

א: בּשֵבַח הַמָּקוֹם

כשאמר אלהים אל משה: הן קרבו ימיך למות, קרא את משרתו יהושע ואצוונו – התחיל להתחנן לפניו ואמר: אם אין רצונך שאביא אני את העם הזה אל נוהו, הנח אותי בעולם ואהיה כאחד האדם ולא אמות. אמר אלהים: שמתי קצבה לחיי־אנוש ולא אעבור את הגבול. אמר משה: אהיה כאיילי־מרומים וכצבי־הרים, אוכלי לחמך ושותי מימיך ורואים באריגת העולם, תשוה נפשי כאחד מהם. אמר אלהים: נתתי לאדם נפש־חיה נוסף על החיה ועל הבהמה והמלכתיו על כל אשר בראתי – ואים מלך נעשה שוב עבד, ומי שנושא את דמותי, לא יכול עוד להעביר את צלמו ממנו, אמר משה: הצור תמים פעלו, כל דרכיך משפט.

ב: תַחֲנוּנִים

כשאמר אלהים למשה: רב לך אל תוסף דבר אלי – שינס מתניו ובא לו אל יסודי־ארץ וקרא ואמר: ארץ, ארץ! בקשי עלי רחמים לפני יוצרך, אולי יחנני בעבורך ויכניסני אל אדמת ירושת האבות, אמר לו הארץ: מתוהו ובוהו מוֹצאי ועתידה אני לבלות באחרית הימים, איך אעז ואעמוד לפני מי שהוא חי וקיים לעד וסופר ומונה גם את כל הדורות אחרי! הניח את הארץ ובא ועמד לפני רקיע השמים. פתח ואמר: אי, שמים, בכם בחר אלהים למושב לו, הפילו אַתם תחינה בעדי ואזכה לראות את הר ציון ברינה. השיבו לו פאתי־השמים ואמרו: הלא ידעת, כי עלינו נאמר: שמים כענן גמלהו; גם אנו אין אנו זכאים! הלך לו בן־עמרם אל חָמה ולבנה והתחנן לפניהן, כי תמלצנה בעדו לפני אל־הרחמים. השיבו לו המאורות: גם אתה תאיר כמונו ואיך נתנשא עליך; בא לו בן־עמרם אל הכוכבים והמזלות – וגם אלה נשמטו והלכו להם אחד אחד. אמר משה: אין הדבר תלוי אלא בי. חזר ובא לפני אדון־הכל ואמר: ריבון העולמים! קח אחת משתי עיני והנח אותן תחת ציר דלתי היכלך ואהיה כך משמש במקדש. אמר לו אלהים: חייך, שגם מבניך אעמיד לשרת לפני.

ג: זֵקוּקֵי אֵש

נטל משה גוילי־עור וכתב עליהם את דברי התורה, החוקים והמשפטים, אשר למדהו יוצר בראשית; לא הספיק לגמור והנה הגיעה שעתו להסתלק מן העולם. קרא אלהים לגבריאל ולמיכאל ואמר להם: לכו והביאו לי את נשמת משה עבדי. אמרו לפניו: מסור שליחות זו לאחרים. בא סמאל ואמר לאלהים: עבדיך אלה ימאנו למלא רצונך, פקוד־נא אותי על נשמת בן־עמרם ואמלא דבריך. אמר לו אל־גבורות: הרשות בידך! מיד חגר מלאך־המשחית את חרבו, התעטף במעטה האכזריות וירד למטה בחימה גדולה לשפוך דם טהור וקדוש. בא ומצא את משה יושב לפני אהלו והוגה בפיו מה שהוא כותב בדיו, זיקוקין של אש יוצאים ממנו, טהרו כשמש ואור שבעתים מקיף אותו, נזדעזע ואחזהוּ חיל ורעדה ולא מצא פתחון־פה לדבר וחזר לו אל אל־עולם בבשת הפנים.

ידע משה, שהגיעה שעתו. עמד בתפילה לפני המקום ואמר: זכור את היום, שנגלית אלי בהר־סיני ועיטרת אותי ואת בני עמך בעשר עטרות, קבל אתה את נשמתי ואל תמסרני ביד ציר המשחית, אשר נלחמתי עמו תמיד ואחוֹק כנגדו חוקי־חיים מיד ירד המקום משמי־מרומים לקבל את נשמת אהובו, ואף משה קידש את עצמו כשרף וכמלאך ויחזור את רוחו למקור חוּצבה.

ד: הַנְשִיקָה

כשירד אביר־מרומים משמי שמים להעלות את נשמת משה למעונה ולטפל בגופו, ירדו עמו שלשה מלאכים מבחירי משרתיו, הלא המה: מיכאל, גבריאל וזגזגאל, ובאו ועמדו כלם על הר־ההר. מיכאל הציע מיטתו של משה, וגבריאל פרש בגד של בוץ עליו. מיכאל לימין המיטה, וגבריאל לשמאלה, וזגזגאל למרגלותיו. דומיה בעולם! המאורות עומדים ומחרישים. התקדש הנביא ויעל על המיטה המוצעת לו ויפרוש את רגליו. אמר אלהים אליו: הנח את שתי ידיך על החזה; והניח ידיו על חזהו. אמר אלהים שוב אליו: עצום עיניך; עצם את עיניו. קרא אלהים לנשמתו של החוזה ואמר אליה: בתי, עשרים ומאת שנה גרת באוצר טהור, ועתה הגיעה זמנך לצאת. ענתה הנשמה ואמרה: אלהי מעוזי, אף אני אוהבת את הגוף הזה, יגדל חסדך עלי ואל־נא תגרשני ממשכני. באותה שעה הרכין הבורא את עצמו למשה, נשקוֹ נשיקה עזה ויטול ממנו את נשמתו – בנשיקת־פה.

עוֹד מִמּוֹת הַנָבִיא    🔗

א: הַצַוָאָה

אין הקדוש־ברוך־הוא מואס בתפילתם של רבים. וכשראו בני־ישראל מצוקת הנפש של משה, סבבו כולם כאחד את משכן ה' והתחילו להתפלל על רועם. וירדו מאה שמונים וארבע ריבוא של מלאכי־חבלה ויסתמו את פי המתפללים. מנהיגם של המלאכים האלה היה צקון, ויקם נגד מלאך אחר, ושמו לחש להפילו ולגרש את מחנהו. מיד בא סמאל ואסרו ללחש בשלשלת של אש ויגדור גדר בעדו.

ומשה בראותו כי אין חנינה לו, קרע את חלוקו וכיסה את ראשו כאָבל ונכנס לאהלו, בוכה ומילל וקורא: אוי לי, שלא זכיתי שרגלי תדרוכנה בארץ אברהם! אוי, לָחוּד חידה מבלי למצוא את הפשר! קרא ליהושע משרתו ואמר לו: מחָלה אני פניך, שתדאג לגדיי שאני מוסרם בידיך, תשקם ותאכילם ותבנה להם מחסה משמש ומקור. מצווה אני אותך על אִמי הרתני וגידלתני. אני, הבן האחרון לה, מת ואין לה עוד עוזר ומגן; והיה כי הגיע עִתה למות, קרע את בגדיך ולך לפני מיטתה ועשה לה מספד ואֶבל. מפקיד אנכי בידך את אשת בריתי, גיורת זו שעזבה את עמה ומולדתה ודבקה באלהי העברים. עשה עמה חסד ואל תונו אותה. והנה שני בנַי העלובים, יתומים בני־נשיא שלא זכו לעמוד במקום אביהם; אל־נא יהיו זזים מביתך, זכור להם את ברית אהבתנו ויהיו בין אוכלי שולחנך ואל יהיו נעזבים אחרי מותי ומבקשים לחם. וישא עבד ה' את קולו ויבך.

ב: לא יִשָא פַּנִים

אמר משה לאלהים: ריבון העולמים! הכל שוים לפניך, גזרה אחת לצדיקים ולרשעים, תם ורשע אתה מכלה יחד ומקרה אחד לטובים ולרעים. אֶתמהא! – אמר אלהים: רב לך, אל תוסף דבר. התחיל משה לבכות ויזעק במר נפשו. נזדעזעו שמים וארץ לקולו וכל יסודי־בראשית רעדו ואמרו: שמא הגיע זמנו של אותו איש למות, שעליו נאמר: אשר בידו נפש כל־חי ורוח כל בשר איש, - ואין איש אלא משה. גער בהם אלהים ואמר: אם אני ועבדי חלוקים אנו, אתם מה לכם, עשׂו את אשר הטלתי עליכם! ויצו על כל שרי רקיע ורקיע, לנעול את השערים בפני תפילתו של הנביא, ופקד על כל בית־דין ובית־דין מבתי־דינים של מעלה, שלא להתרצות לו ושלא יבטלו גזר־דינו. כיון שראו גלגלי־המרכבה ושרפי־להבה, שאלהים לא יחון את עבדו ושלא ישא לו פנים, פתחו ואמרו: ברוך הוא זה, שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה, ולא ישא פנים לא לגדול ולא לקטן, לא לתחתון שבתחתונים ולא לעליון שבעליונים.

ג: תַּנְחוּמִין

אמר לו אלהים למשה עבדו: דורות דורות הם בעולם וגילים גילים הם, כבר עבר דורך וגילך, מה מעשיך כאן? אמר משה" לה' השמים ושמי השמים. ולי אין מקום באדמה, אמר אלהים: משה, משה! לא כמו שאתה חושב כן־הוא; לי אין זוג. אתה אין לך בן־זוג, עלה אלי מעלה, והנח לאחרים לרשת את הארץ. יֵדע החלק את הכל ודבק בכּל, וזה הכּוח ניתן למשה.

אומרים: כיון שהשלים משה נפשטו למיתה, פתח אדון־כל בקינה ואמר: מי יקום לי עם מרעים? מי יעמוד לעם סגולתי בעת יקומו צרים עליו? ומי יבקש רחמים עליהם, כי יחטאו לפני ויעשו הרע בעיני? בא מטטרון שר־השרים ועמד לפני רבו ואמר: ריבון עולמים! בחייו משה עבדך שלך הוא, ובמותו שלך הוא, והיה אם יסור גופו מעליו, הן נשמתו לעד קיימת והיא תשמש לפניך ותעטר לך עטרות. אמר אלהים: מטטרון ספרא רבא, ניחמתני בדבריך, ואף אתה היֵה לו לאח ורעיתם שניכם את העולם.

ד: הַלֵל הַגָּדוֹל

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות, ימיך בטלים והולכים, אבל אתה אינך בטל; עלֵה על הר העברים, עליה עולמית היא לך ואין לך עוד ירידה, אני מאיר לך באור חַמה ומכבודי אשים לבושך ומהדרי אשים כסותך ומזהרי אזהיר פניך וממעדני גן־עדן אשׂביע את נפשך ומכסא־כבודי אנחילך ואשׂימך בראש מ שרתי וצדיקי, ועוד הרבה מזה מתוקן לך.

אמר משה לאלהים: מתנתך אלי רבה וקטונתי מכל החסדים, אבל הראני־נא עוד את ארצך משׂושׂ כל הארצות ואלך ואעמוד על אבן־השתיה, שעליה יבנה בית־המקדש. אמר אלהים: הלא נשבעתי, ואפסול את מטבעתי? אמר משה: תן לי רשות, שאהיה כעוף השמים ואעשה את שתי זרועותי ככנפי השחר ואפרח בהן באויר־העולם ואראה ממעל את ארץ־האבות, שוב התחנן ואמר: אלהי כל הבריות ואדון כל המעשים: עשׂני כדג בים, הפוך שערות גופי לקשקשים ושתי זרועותי תהיינה כשני סנפירים ואעבור את הים ואלקק בלשוני את אדמת בני־עמי. עלה על הצור והפיל שוב תחינתו ואמר הושיבני על כנפי עננים ואראה ממעל ואַבּיט אך רגע בצבי כל הארצות מטה. וירא, כי אין עונה, בכה ואמר: ריבּונו דעלמא כוליה! חתכני אברים־אברים והשלך אותם מעבר לירדן והזֵמן שמה את גבריאל להחיותני ולהקימני ואנשק את אבני יהודה ושוב אמות. אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה: כל־כך רבו געגועיך לראות ולהביט באדמת הקודש, אני עושה בך דבר, שלא עשיתי עוד עם כל חי. מיד הגדיל כוח־הראות על נביאו אלף מונים וראה משה ממעמדו את ארץ השבטים מדן ועד באר־שבע ומראשה ועד סופה. הראהו את ההרים ואת הגבעות, את הנמוך והגבוה, הסתר והגלוי, הרחוק והקרוב, והכל בסקירה אחת. התחיל משה מרנן ומשבח ומפאר ומהלל את יוצרו ויאמר: אודך, אלהים, כי גדול חסדך האחרון עמדי יותר מן הראשון! המלאכים והשרפים, כל משרתי עליון וכל שרי מעלה פתחו את פיהם בשירה וברננה, בהודאה ובהלל, ותגל הארץ וישישו השמים, אף כוכבים רקדו. בקשו לעשות חופה לחתן – והוא נאסף אל עמיו.

משֶׁה וִיהוֹשֻע    🔗

א: קֶבֵר הַנָבִיא

ויבן משה משכן ואוהל לה' ויפקוד את בני־ישראל ויצבא צבאותם לשבטיהם ולדגליהם וינהלם מחורב והוביל אותם דרך כל המדבר הגדול והנורא, להביאם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, ולא קמו אויביהם מפניהם, ויאכילם מָן במדבר וישבור צמאונם וידין גם את דינם, ויצו אותם חוקים ומשפטים צדיקים, ותורת־חיים נתן להם, אשר יעשה האדם וחי בהם, וימרו את פיו בכל פעם; והוא נשא להם ויחנכם כאומן את היונק ויתן רוח בם, להיות גוי חזק ואיתן ויודע את האלהים.

וילכו ממסע למסע ומתחנה לתחנה, עד בואם אל הר נבו, אשר בקצה ערבות מואב, והוא הר העָברים. וירא משה כי זקן הוא ולא יכול עוד לצאת ולבוא לפני העם כתמול שלשום ולא יכול לכבוש להם את הארץ, ויפקוד את י הושע בן־נון משרתו, אשר לא מש מאהלו, והוא איש אשר רוח בו, ויצווהו על עמו לאמור: חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל ביתו ואל נחלתו, והתנחלתם בצדק; וגם ללויים שומרי הברית, האומרים איש לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, תתנו אחוזה ביניכם לשבת. ויכל לצוות ויעל אל ראש הפסגה ויראהו ה' את כל הארץ מעבר לירדן, וימת שם על־פי ה'. וימת בנשיקה, וישאו אותו שוכני מעלה בני. ויבכו אותו בני־ישראל ולא ידעו איש את קבורתו. נסתר מקומו מאת בני־האדם, פן יחטאו ויעשו אותו אלהים.

פעם שלחו בני־מלכים צירים רבים לבקש את קברו של משה הנביא בשדה מואב, הלכו ועלו אל ראש ההר וישקיפו, נדמה להם כמו צל קבר למטה, וימהרו לרדת ויבואו אל המקום למטה וישאו עיניהם, והנה צל הקבר למעלה, התפרדו לשתי מחנות, אחת עלתה למעלה ואחת נשארה למטה; והנה אלה שלמעלה חושבים לראות כמו קבר מלמטה ואלה שלמטה ראו אותו מרחוק למעלה.

וייגעו לריק כל המבקשים למצוא את קבר הנביא כל ימי אנוש עלי ארץ.

ב: הַיוֹרֵש

ויהי באמור אלהים למשה עבדו: עלה על הר־העברים והיאסף אל עמך, כי לא תעלה את שבטי אל הארץ, וידבר משה אל האלהים לאמור: את גורלי אשא, כי כך ציוית ולא אַמרה את רוחך; אבל הנני הולך למות, ולא ישאר איש אשר ישא אל עול העם הזה ואשר יהיה להם למליץ בינך וביניהם. יפקוד ה' אלהי הרוחות איש, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, למען אבוא בשלום אל משכבי, ועדא כי אשאיר בני־עמי כצאן בלי רועה. ויאמר אלהים אליו: הנה לך נער משרת, נאמן־רוח וישר־דרך, אשר לא ימוש מאהלך תמיד, ושמו יהושע בן נון, בנער הזה בחרתי להיות לבני לפה; ואתה קום וסמכת את ידך עליו ואמרת לבני־ישראל: הא לכם איש להיות שומר לראשכם, על פיו יצאו כל עניני העם ועל פיו יבואו ואל יזיד איש למרות את פיו.

ויקם משה ויקח את יהושע למטה אפרים ויעמידו לפני העם, ופניו מאירים כפני הלבנה במילואה, ויסמוך ידיו עליו ויאמר אליו: הן קרבו ימי למות ואתה קום והיה לנגיד על כל שבטי בני־ישראל למשפחותיהם, את מלחמותיהם תלחם ואת הארץ הנכבשת תחלק להם בקורל. לשבט רב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, אל תשא פנים, אל תבער חמתך כי לא י שמעו לך, וניהלת את העם הזה בשלום ונחת, ויהי הדבר כן.

ג: הַסֵפֶר

ויכתוב משה בספר את אשר יקרה את עמו באחרית הימים ויתנו ביד יהושע. ויצו אותו על עמו ועל מריוֹ ועל קשי ערפו. ויאמר אליו אל יהושע: הנני הולך אל משכב אבותי, ואתה שמור את הדברים, הכתובים בספר הזה, ודע כי בך בחר אלהים למלא את מקומי בכל דברי הברית.

ובשמוע יהושע את הדברים האלה מפי משה, קרע את בגדיו ויפול לרגליו ויאמר אליו: בי, אדוני, הן אתה שדיברת אל האלהים פנים אל פנים ובכל ביתו נאמן אתה, לא יכולת נשוא בעול הכבד, ואני עבדך, בן אחד מקטני שבטי ישראל, מה אני ומי אני, כי אבוא אחריך ואתפלל אל האלהים, בעת אשר אתה לא תהיה עוד עמנו. והנה וישמעו מלכי האמורי והכנעני, כי סר צל העם מאתם במותך, וקמו כלם כאיש אחד לבלוע אותי ואת עמי. וירם משה את יהושע ויושיבהו על כסאו עמו ויאמר אליו: אל יפול לבך ואל תיחת. ה' עמך בכל אשר תלך, לא בצדקת העם הזה תשמיד את הגויים, כי־אם בצדקת אבותיהם, אשר כרת עמהם את הברית. אתה תראה, כי לא יזנח ה' אותך זנוח ויעמוד ךלימינך לכל אשר תלך ובכל אשר תעשה. ויכל משה לדבּר ויחזק לב יהושע.

מִיתַת מֹשֶה    🔗

א

ויהי באמור ה' אל משה עבדו: עלה ההרה ומוּת בהר, חשב מלאך־המות, שציפה לנפשו של משה מאז, כי כבר ניתנה לו רשות עליו, וימהר ויעמוד לפניו ויאמר אליו: משה, משה, אלהים שלחני אליך לקחת את נשמתך ביום הזה, ואל־נא תמנענה ממני. ענה משה ואמר למלאך: לא אמות כי אחיה ואסַפר לעולם מעשי יה. ולא קיבל המלאך דבריו ויאמר אליו: בן־האדם, למה אתה מתגאה בקילוסך את המלך, ולו כל צבאי העולם מקלסים, ודַיוֹ שהשמים מסַפרים כבוד אל. אמר משה: ואני אשתיק אותם. ויאמר: האזינו השמים ואדבּרה ותשמע הארץ אמרי־פי. וירא ציר־המות, כי לא יכול לו ויפן וילך לו. לאחר שעה בא אליו פעם שניה, ושוב התיצב לפניו ואמר אליו: משה בן־עמרם, מסור פקדונך לאל הרוחות. ולא אבה המחוקק לשמוע אליו, ויזכור “שם המפורש” ויעף, הלא כן גם יספר הכתוב בשמו: כי שם ה' אקרא! והמלאך לא הרפה ממנו, ויעט אליו ויתיצב לפניו פעם שלך ישית לאמור: ה' אלהי שמים ואלהי הארץ שלחני אליך, ואין שלטון ביום המות. וירא משה ויתבונן, כי מן השמים מבקשים את רוחו. ויחל להצדיק על עצמו את הדין ופתח ואמר: הצור תמים פעלו; אבל לא אבתה הנפש לעזוב את מלונה הקדוש, ומשה מדבר עמה רכות לאמור: שובי נפשי למנוחיכי, שובי נפשי למנוחיכי. ותשמע הנשמה בקול רבהּ ותעל למרומים.

באותה שעה פתחו התחתונים ויאמרו: תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. העליונים קראו ואמרו: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם י שראל; ואף האלהים בעצמו משבח את בנו ואומר: ולא קם נביא עוד בישרעל כמשה, אשר ידעתיו פנים אל פנים וימליכני למטה ולמעלה.

ב

ויהי כי קרבו ימי משה למות, העלהו אלהים צבאות לשמי מרומים ו“הראה לומתן שכרו ומה שעתיד להיות”. ותעמוד מידת־הרחמים לפני הנביא ואמרה לו: בן־עמרם, פנה נגד הכסא ותראה, איך אבינו מורנו בונה בית־מקדש מאבנים טובות ומרגליות; בכל אולמיו ותאיו שורה זיו שכינתו, ובמקדש זה יושב המשיח ואהרן אחיך עומד ומקטיר לפני המזבח ומעילו עליו, ויפן משה וירא בית־האל עומד על תלו והכוהן הגדול משרת בו ומביט בו, ויתבונן ו הנה אחיו הוא, אשר מת בהר־ההר על גבול ארץ אדום, ותפּעם רוחו ויגש אליו, ויקרא לו אהרן מן העזרה: אל תגש הלום, בטרם מסרת את רוחך, כי לא יכנס אדם הנה, עד שיטעם טעם מות ויתקדש. החזיר משה פניו אל האלהים ויאמר אליו: ריבון העולמים! מתי תוריד משכּנך זה הבנוי לדרי מטה? ויאמר אלהים אליו: לא גיליתי עד הנה קץ הימין לכל בריה, לא לראשונים ולא לאחרונים. ויאמר משה: אם חסדך עמדי, גלה לי אך מעט מזעיר, בטרם אמות ושלום יהיה לי. ויאמר ה' אליו: אזרה את עמך ישראל במזרח בשערי הארץ ויתפזרו בארבע רוחות העולם בין הגויים, ואוסיף ידי שנית ואקבצם ושבו אל נוֵהם אשר ראית.

ויסתר משה פניו ותעל רוחו השמימה.

ג

ויעל משה לפני מותו בערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה, אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל חלקי ארץ כנען, את ארץ הקיני, הקניזי ואת הקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת היבוסי, שעתידים השבטים לרשת אותם. הראהו יהושע תלמידו עושה מלחמה עם מלכי כנען ומנצח אותם אחד אחד, לא יקום גם אחד נגדו. הראוהו את ארץ הירושה מיושבת מבני־ישראל, איש תחת גפנו ותחת תאנתו והברכה בכל; וחזר והראהו את המציקים, הקמים מכל עבר לנשל אותם מעל אדמתם, בעזבם את דברי בריתו. – הראהו את ברק בן אבינועם עושה מלחמה עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון אשר אתו עם סיסרא וחילותיו וימגרו את עוזו ואת כוחו. הראהו גדעון בו יואש עושה מלחמה עם בני־מדין ועם בני־עמלק ויגרשם מן הארץ, הראהו את תקפו ונפלאותיו של שמשון בן־מנוח, אויב עם הפלשתים, ויראם את ידו. ויראהו אלהים למשה את שלשלת המלכים, שעתידים לעמוד מדויד וזרעו; הראהו את שלמה בנו עושה כלים לבית־המקדש ובונה את היכל המקדש לכבוד ולתפארת. הראהו את בנין הבית, שבית־תפילה יקָרא לכל העמים, אשר ינהרו אליו מצפון ומדרום, מים וממזרח והראהו את חורבנו. הראהו את שיירת הנביאים והחוזים, הקוראים לאלהים ולדברי נביאו, והראהו את גלות אליהו ואת גלות אלישע. הראהו אלהים למשה את מערת־המכפלה, שהאבות שוכבים בה; הראהו את כל העולם כולו, מיום שנברא עד יום שיחיו המתים. הראהו את ימי אדום וארמילוס, הראהו מלחמת גוג ומגוג וכל המוניו, שעתידים ליפול בבקעת יריחו; והראהו את שלוַת הצדיקים ואת מנוחת אלה, שמצאו את הדרך לחיי־עולם. ויאמר משה: רב לי.

וימת משה עבד ה' על פי ה'. ובת־קול יצאה והכריזה לאמור: משה עבדי מת, פתחו שמי־השמים את שעריכם.

האגדה אומרת: שנים־עשר מיל על שנים־עשר מיל אותה בת־קול משמיעה וקוראה: וימת משה בן־עמרם ספרא רבא דישראל. – קול ה' על נביאו, שלא קם כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, ואשר ידעוֹ מנעוריו פנים אל פנים.

ומסורה אחרת תאמר: לא מת משה אדון־הנביאים כלל, ויד המות לא נגעה בשליח ה', אלא חי הוא עדי עד ו“עומד ומשרת למעלה” ביו יושבי עליונים, כמו ששירת על הארץ בין התחתונים. ויעל משה ולא מת.