רקע
משה סמילנסקי
חַוַּגַּ'ה נַזַּר: לא מעשה ולא בדותא

מוקדש לזכרון איש־הלב

א.ל. לוינסקי.


 

א    🔗

אותה שעה ליל שבת היה. ישבתי בחדרי אצל שלחני. יושב וקורא בספר חדש. הקריאה לקחה את לבי מאד ושקעתי בה כולי. דאגות העבודה לא הטרידוני: הלא מחר שבת, יום שכולו מנוחה. פתאום החרידני צלצול הפעמון, צלצול מבשר חרדה, חרדת פתאום. מה זאת? האם גנבים הקדימו לבוא בתחילת הלילה, או התנפלות פתאומית?

קפצתי ממקומי וארוץ אל הדלת. ובו ברגע עצמו נפתחה דלתי ברעש לעומתי ואל חדרי פרץ שכני. פניו היו חורים.

– השמעת? מתנפלים על המושבה. יריות מעבר להר…

תפשתי את קנה־הרובה התלוי על קיר ואת אשפת הכדורים וארוץ החוצה. מחדר בעל־הבית הפתוח הגיע לאזני קול רשרוש של בגדים. הצצתי לשם ומבטי נתקל בעיני שכני החרד, המסתתר בין השמלות אשר בפנת החדר.

“ארנבת!…”

ברחוב, על הגבעה, ליד הפעמון, התאספו רבים מבני המושבה: אנשים, נשים וטף. הצעירים – מקצתם מזוינים, ובפני כולם חרדה ופחד.

– מה יש? מה קרה?..

– מעבר להר החול, בדרך יפו, נשמעו יריות… ואף קול צעקה…

– נו… למה נעמוד פה? נתחלק לשני מחנות: המחנה האחד ישאר במושבה, והמחנה השני יעלה אל ההר… מי ומי ההולכים?

– “אני”! “אני”! “כולנו!” – נשמעו קולות בודדים מכל עבר, וכעשרה איש, כולם צעירים, מי במקל, מי בקנה־רובה ומי בידים בלתי־מזוינות, ירדו מעל גבעת הפעמון אל עבר פני הדרך. מאחורינו נשמעה המולת האנשים, שנשארו עומדים ליד הפעמון, עומדים ומתוכחים ביניהם.

– מאיזה צד נשמעו הצעקות?

– מצד הדרך.

– קול קורא לעזרה?

– קול בהלה – דומה. קול של ערבים הוא.

– ערבים? תמיה!…

אז החשנו צעדינו. הלב דופק, דופק בחזקה; הדמיון עובד עבודתו. מוזר הרגש שאתה מרגיש ברגעים כעין אלה… אין זה רגש של פחד, אלא מן הרגשה של יתמות ובדידות בתוך הסביבה הרחבה והגדולה הזאת הגדולה עוד יותר בלילה. ונדמה לך שכולה אויבת לך, נוטרת שנאה לך על אשר תקעת אהלך בתוכה… ואיזה רגש של גבורה מתעורר בך, רגש אדם המרגיש את עצמו יחיד כנגד רבים. ומיני כחות נעלמים וכמוסים מתעוררים ודורשים את תפקידם. ואתה מתפרץ, מתפרץ והולך לעומת הסכנה הנשקפת לך.

– חברים, הביטו!…

– כולנו עמדנו. כבר הגענו עד רגלי הר־החול. והנה מן ההר ירדה לקראתנו בצעדים מדודים איזו בריה ענקית.

– מי זה?

שאלתי ערבית ולחצתי בידי את קנה־הרובה. עמדה גם “הבריה” כחמשים צעד ממנו ומעלה:

– מי אתה?

קול מדבר רוסית… שמע מינה עברי.

– עברי!…

קראו בחדוה קול אחד כל חברי, ובעוד רגע סבבנו כולנו מכל העברים את האיש הזר, נעצנו בו את עינינו.

– עברים?… מן המושבה?…

דבר שוב האיש רוסית. מתוך קולו נשמעה נעימה של ספק.קולו היה קול עב היוצא מעומק הלב. מבטאו הרוסי – נקי, טפּוסי.

– עברים אנחנו, עברים! – ענו אף חברי רוסית. – מה קול הצעקה וקול היריות אשר שמענו?

– נבלים!… שנים התנפלו עלי מאחורי, בקשו לקחת ממני את מלתחתי… כאלו מתוך האדמה צמחו, שדים ארורים!… אחזתי את האחד בידי, לחצתיו, התחיל מילל כשועל, והשני כונן את אקדמו ויור אחת ושתים. נבל שכמותו, בקש להפחידני… אחזתי גם בו.

– ולא הכוך?

– ינסו נא!… הנה הם מוטלים שניהם בחול, כפותים…

– לא ברחו?

– כשהם כפותים? ינסו נא!…

כולנו מלאנו שחוק פינו. איזה דבר טוב וחם התעורר בלבנו למראה זה האיש הענק, העומד לקראתנו ומספר בדברים פשוטים על מעשי גבורתו. חזרנו כולנו אתו יחד אל החול, אשר בראש ההר. את שני הערבים מצאנו במקומם, כשהם מפרכסים בחול ופיהם מלא קללה. חברי הרכינו ראשיהם אל פני הערבים.

– איבראהים!… חי נפשי.

– ואחיו הצעיר מחמד!

צעקו הצעירים בקול אחד. איבראהים היה אחד משומרי כרמינו.

– גֵ’ידַה אִיל חַוַגַ’ה בחיַתּ נֵבּיא מֻסה!…

התפתל איבראהים כנחש, פניו גחכו מתוך חנופה. הוא היה איש בא בימים. ואחיו הצעיר – פניו חורים וקשים כאבן ועיניו בוערות ומזרות זעם כעיני חיה רעה.

– ואתה הנך מנוול, בחַיַתּ נֵביך מחמד! – קרא בזעם אחד מחברי. – שומר כרמינו אתה, אוכל לחמנו, ועודך פושט אל אחינו בדרך?! – ויך ברגלו את הערבי.

– אל תגע בו! הרי הוא כפות, – קרא הזר בקול נזיפה ויאחז בכתפו של חברו. פני הערבי הביעו רגש הערצה.

– גֵ’ידַה, בחַיתּי גֵ’ידַה!…

– מה הוא אומר?

– מהלל את גבורתך.

צחוק קל עבר על שפתיו העבות של הזר. פתאם גחן, הסיר את הרצועות אשר קשרו בחזקה את ידיהם ואת רגליהם של הערבים. הערבי הצעיר קפץ ממקומו, הביט מסביב בפחד ובחשד, כשועל שנפל בפח, וישא את רגליו וימלט על נפשו.

– כמה יפה היא ריצתו!

התפלא הזר ויבט אחרי הערבי הבורח, עד שנתעלם מן העין.

והזקן ישב על החול ויקפל את רגליו מתחתיו. עיניו המלאות ערמומיות, חצין צוחקות וחצין נפחדות, בדקו בפני כולנו, כאלו חקר ודרש, מה יהיה גורלו מעכשיו.

– איך לא תבוש לא תכלם, איבראהים?… שאלתיו בתרעומות.

– רק צחוק עשיתי לי, חוג’ה, בחַיַתִּי, רק צחוק… והוא חשבנו לגנבים…

– יודע אנכי את צחוקך זה!

– אמרתי בלבי: הרי זה חַשים, הבה אפחידהו!… אולם הוא ג’ידה!

הערבי הביט אל הזר בעינים מלאות התפעלות. ואף אנכי הבטתי אליו ולא יכולתי לגרוע את עיני ממנו. זה היה בחור צעיר לימים כבן שמונה־עשרה או עשרים. עוד עקבות הילדות על פניו, עוד לא יבש טל השחרות מעל לחייו. פניו חלקים וזכים כפני אשה: בלא סימן שער, בלא חתימת זקן ושפם. עור פניו היה מוצק, כאלו עשוי עשת. ורענן היה, כאלו רטוב מטל־ליל. וכל גופו הגדול הדומה לתמר והגמיש כלו אומר כח, גבורה, הוד של בחרות. ואור הירח עוד הוסיף חן מיוחד ונסך קסם רב על הבחור־הענק הזה. עיניו השחורות היו נוצצות ברגע ההוא ופניו טובלים בצחוק קל, צחוק נעים ורך.

– היפה היהודי הזה? מה?

שאלו חברי את איברַאהים בקול, שנשמעו בו מעין נצחון ונקמה בבת־אחת.

– יפה!…

והערבי הושיט את ידו לזר וישאלהו:

– מה שמך, חוג’ה?

לקח הלז את ידו ויפתח את שפתיו בצחוק קל. שתי שורות של שנים־ספירים הלבינו מתוכן.

– מה הוא סח?

– שואל הוא לשמך.

– שמי: לַזַר.

– חוג’ה נַזַר? טוב! נכרות ברית שלום בינינו. שב פה אצלי…

תרגמנו ללזר את חפץ הערבי. צחוק קל ונעים האיר שוב את פני הזר ושוב נתגלו שניו הלבנות. אז ישב על הקרקע ליד הערבי ויבקש לחקות אותו ויקפל אף הוא את רגליו מתחתיו. כולנו ישבנו מסביב.

– לא תוסיף עוד לפשוט בדרך? האין זאת?

הערבי בחנו בעיניו והבין כונתו.

– לא!…

ובכל זאת נקח אותו אל המושבה ויקבל שם את ענשו. – העיר אחד מן החבורה.

– לא, הניחו לו! הוא לא יוסיף עוד לגנוב…

לך לך! – הרשיתי לערבי. – אבל הזהר נא לבל תפול שוב בידי חוג’ה נזר.

הערבי נפרד מאיש ריבו מתוך חבה יתירה ויעָלם בשדה.

ואנחנו עוד ישבנו על החול ונשאל את אורחנו לדרכו ולחפצו: רק שלשום בא ליפו, אתמול לָן במושבה הראשונה והיום בא אלינו. רוצה הוא לעבוד במושבתנו. כולנו הבטנו אליו בחבה. כולנו אהבנוהו למן הרגע הראשון. ואף הוא הביט אלינו מתוך רָצון.

– היפה מושבתכם?

– יפה מאד!

– האמצא בה עבודה?

– תמצא!

– מה טוב!

– נו, אל המושבה, חַוַגַ’ה נַזַר! בני המושבה ידאגו לנו.

קמנו ושבנו אל המושבה ושיר התקוה בפינו. גם חוג’ה נזר עזר לנו וקולו היה עמוק ויפה. ליד המושבה פגש אותנו כל הקהל. עוד מרחוק שמעתי את קול שכני, כשהוא מתפלסף ומשמיע דעתו בקול של מומחה לדבר:

– צריכים היו להתחלק לשני מחנות ולסובב את ההר משני העברים…

נפגשו עיניו בעיני – ונשתתק. פניו הסמיקו.


 

ב    🔗

חוג’ה נזר שכר לו דירה בבית אשר ישבתי בו גם אני. לפי מעמד דירתו וסדר חייו נכר היה שיש לו די־אמצעים להחיות את נפשו. מיום הראשון לביאו התחיל לעסוק בעבודה: ימי החורף היו, עונת העבודה בעצם תקפה. בכל בוקר ובוקר ראיתיו, כשהוא עובר דרך החצר ליד חלוני והולך אל הפעמון, במקום שם מתאספים הפועלים. המעדר והסל על שכמו. מביט הייתי אליו ומתענג על מבנה גופו היפה והחזק כארז. עברו שבועות אחדים ולא אנה המקרה לידי להכנס בדברים עם אורחנו מאָז אשר נפגשנו בערב הראשון. אנכי הייתי עסוק מאד בעבודתי; הכשרתי קרקע לנטיעת כרם חדש וברשותי עבדה חבורה של פועלים. כל היום, מצאת השמש ועד בואה, הייתי בשדה ובערב טרוד בהכנות לעבודת המחר. וביום השבת הלכתי למושבות הקרובות לטייל שם. שמעתי מספרים, כי הצעיר החדש מצטיין גם בעבודתו כמו בגבורתו. ביום הראשון לעבודתו שלט במעדר כרגיל וכמנוסה. וביום השני בקשו הערבים, חבריו ל“בחר”, להוגיע את ה“יהודי”. אז הסיר מעליו את חולצתו, הפשיל את שרוֻליו עד לבית־שחיו וימשיך את “נירו” במהירות ובחריצות, עד כי הערבים אשר מאחריו נשארו ממנו והלאה, ואלה אשר מלפניו כרעו נפלו תחת עבודתם. באחרונה השליכו את מעדריהם וקפצו מן ה“בחר” חוצה. מני אז העמידהו בעליו בראש ה“בחר” ויוסף על שכרו ויתברך בו. כל השכנים קנאו בבעליו בגלל פועל זה. ובין הערבים יצא שמו לתהלה. שם “חוג’ה נזר” נתפרסם וידברו בו הערבים ביראת הכבוד.

מדי הפגשו אתי ברחוב או בחצר, היה מתעכב רגע, מברכני לשלום בשפתו הרוסית הטפּוסית – הוא לא ידע לבטא אף מלה יהודית אחת – ועל פניו הטובים, הצעירים והרעננים, רחף צחוק קל של רצון. אנכי ברכתיו תמיד בחבה יתרה, ואף על פניו הייתי מכיר אותה שעה הבעה של חבה וכמעט של הערצה, ולא ידעתי על מה זה ובשביל מה. פעמים אחדות השגחתי בו, כשהוא עובר ליד חלוני, ונדמה לי, שרוצה הוא להכנסת אלי ואינו מחליט בנפשו. ואחפּוץ מאד לבוא אתו בדברים, להתקרב אליו מעט, אבל דחיתי את הדבר מיום ליום.

באחת השבתות נתך מטר סוחף ולא יכולתי ללכת אל המושבות הקרובות, כדרכי תמיד, ואשאר בחדרי, כי גם לצאת אל המושבה לא יכולתי מחמת גשמים. כשעה לפני הצהרים שמעתי קול דפיקה בדלתי, דפיקה קלה וחלשה, כזו של איש, המפקפק ואינו מחליט בנפשו: לדפוק או לחדול?

– יבוא!

הדלת נפתחה ועל הסף נראו פני חוג’ה נזר.

– המותר להכנס אליו?

– במטותא ממך!

שמחתי עליו ברגע הזה באמת. הוא הכיר בשמחתי. פניו האירו מתוך רצון.

– חפצתי זה כבר להכנס אליו. אבל חושש הייתי שמא אפריעהו…

לחצתי את ידו הרחבה ואושיבהו על הכסא השני ממולי ואביט אליו בחבה. לבי נתמלא רגש טוב, רגש של שמחה. מה טוב ומה נעים להביט אל הפנים האלו המלאים חיים, המלאים נוער ויופי ועלומים רעננים. כשֶשָתק, היו פניו המאורכים קשים וכמעט אכזריים, אבל כשדבר, וביחוד כשצחק, נשתפך על פניו מלא חפנים מטוב לבו.

– באיזה מקומות גדֵלים ענקים כאלה, חביבי?

הצחוק הקל, שרחף על שפתיו, התרחב, התפשט על כל פניו.

– על גדות הוָלגה; מסַמַרה אנכי.

– היפה הוא נהר הולגה שלכם?

פניו האירו באור רב של אושר. לשונו, אשר דברה בכבדות, כאלו הותרה מאסוריה. בלשון קלה, שוטפת ונמלצת התחיל לספר לי על יפי הולגה: מה רחב הנהר, מה בהירים וכבירים מימיו – נהר־ים!… יש אשר לא תתפוס העין את עבר החוף השני. ישבתי ואשמע את דבריו, המלאים התפעלות, והתענגתי על רגשות לבו הטובים והיפים, הנשמעים מתוך דבריו. ופתאום עלתה על לבי מחשבה: מה עושה כאן זה, המדבר על הולגה, כאוהב המדבר על אהובת־לבו? זה, אשר לשונו הרוסית ומבטאו הטפוסי בהדגשת ה“ס” מלאים רוח העם הרוסי וריח השדות הרחבים והיערות העבותים אשר לו?….

הוא ראה שאני מסתכל בו.

– למה יסתכל בי ככה?…

– האגיד לו את כל אשר עם לבבי?

– יגיד, בי ידידי!

– מה הביאהו לכאן?…

הוא התאדם, כולו פניו זעפו ונעשו קשים ואכזרים, כמו שהיו קודם לכן, בשעת שתיקתו.

– החושד הוא בי, שאינני יהודי?…

– חא, חא, חא! בזה איני מטיל שום ספק… אבל כלום אין יהודים בעולם שאין להם כלום מן היהדות?

פניו התקדרו ואור עיניו החשיך.

– הצדק אתו. גם אני יש לי מעט מאד מן היהדות.

נשתתק שעה קלה. אחר־כך פתח ואמר:

– אבל אוהב אני את ארצנו…

– מי ספר לו על ארצנו? אבותיו?

– אבותי? לא! בא!… אבי מתבולל הוא… ואמי… – הוא הפסיק פתאום דבורו ונעץ בי את שתי עיניו הגדולות, השחורות, עיני ילד תמים, וכאילו שאלני: המותר לספר לך הכל?… ואחרי פקפוק קל החליט ואמר:

– אמי לא היתה יהודית… מתה בעודני ילד…

ושוב הפסיק דבורו ונשתתק. שתקתי גם אנכי. בחדר נשמע רק קול דפיקת לבבותינו. איזה גל גדול של רגשות עמוקים עבר את לבי ברגע ההוא. ידעתי והרגשתי: בשעה זו מתגלה לנגד עיני אחת מתעלומותיה הנפלאות של נפש האדם. זה האיש הזר, היושב לקראתי, נעשה לי פתאום קרוב קורבת־נפש ובכליון עינים חכיתי להמשך דבריו.

ושוב הפנה אלי את פניו, ושוב הביטו בי שתי עיניו, עיני הילד התמים, הביטו ושאלו: האוסיף לדבר?… מבטי אמץ את לבו ויוסיף:

– ידעתי תמיד, שיהודי אנכי… אבי לא הסתיר ממני את הדבר. אבל לא ידעתי מאומה מעברו של עמנו. ומה שידעתי היה מעורפל ומטושטש ביותר. לא ידעתי מאומה מן היהדות ואף את הבּיבּליה לא ידעתי. רק לפני שנתים, בהיותי בן שמונה־עשרה, נזדמנה לידי הבּיבּליה בפעם הראשונה. קראתי בה, והקריאה לקחה את כל לבי. קראתי וארגיש, כי איזה דבר כביר קם והתעורר בתוך לבי. וארגיש בלבי פתאום אהבה אל הכרמל, אל הירדן… כאלו קרוב אני אליהם… ורוח של גאוה התעורר בי ואתגאה, כי לנו הם, לי ולעמי. ואוהב את הירדן יותר מן הוָלגה. כמה יפה היא מלה זו: י־ר־ד־ן!… כמה נאה צלצולה! ואז ספרתי לאבי. אבי צחק לי. ויחר לי עד מות: לצחוק מה זו עושה?… ואריב עמו בחזקה ולא יכולתי דברו לשלום. ואחליט בלבי: אראה את הארץ, ארץ אבותי! ואת החלטתי זאת קיימתי. אבי התקומם נגד רצוני בכל תוקף, אבל לא יכול לי. השמעתי לו: לא אכנס אל האוניברסיטה עד אם אראה תחלה את הארץ. ורק באניה ספרו לי האופיצרים על התנועה הציונית, על המושבות. וחפצתי לראות קודם את המושבות.

שוב נשתתק ויבט עלי בעיניו הטובות. אחרי רגע הוסיף:

– אהבתי את הארץ עוד יותר אחרי אשר ראיתיה. לא אעזוב עוד את הארץ ולא אלך מזה! רוצה אני להשאר פה כל ימי ולהיות יהודי כמוכם, ככולכם. וכבר כתבתי לאבי…

קמתי ממקומי כולי נרגש. לחצתי בכל כחי את ידו הרחבה של חברי החדש.

– תודה לך, חביבי. בעד התגלות לבך. נהיה ידידים!

פניו נתמלאו אורה ואושר. וילחץ בחזקה את ידי אף הוא.

– אוי!… אל נא באפך, חביבי!

צעקתי מכאב. פניו הרחבים נבוכו ואָדמו.

– לא חפצתי…

– אין דבר, לא אמות!

הבטתי אליו ואתפלא לגובה־קומתו. משכמו ומעלה היה גבוה ממני, גבוה הרבה. וארגיש את עצמי כה חלש לעומתו, כנער בפני גדול ממנו.

– המותר לי להכנס אליו לפעמים?

– אנכי אשמח לו בכל פעם!

הביט אלי מתוך רצון ותודה אין סוף.


 

ג    🔗

באותו יום, לפנות ערב נשמעה שוב אותה הדפיקה הרפה בדלתי, ואדע: חוג’ה נזר הוא זה.

– יבוא!

נכנס. נראה הוא כאשם. עיניו הטובות מביטות בי מבט מתחטא.

– האם לא אפריעהו?

– חלילה, חביבי! ישב נא.

ישב. העמיד בי את שתי עיניו השחורות, העמוקות והטובות. רגעים אחדים שתק.

– ידידי… פתח בדבור ותיכף נשתתק ונתאדם כולו.

– מה יש?

– חפצתי לשאלו… עוד מאז הבקר… האמת הדבר? היודע הוא לכתוב בשפה הביבלית המקורית?

שאל והוריד את עיניו מתוך מבוכה.

– עברית? כן, כותב אני.

הרים שוב את עיניו אלי. מבוכתו עברה. מתוך עיניו הציץ רגש של הפתעה ושל יראת־הכבוד גם יחד. ומה יפה היה מבטו ברגע הזה: מבט טהור ותמים כולו טובל בטל ילדות.

– ידידי… האם בלשון הביבלית כותבים כמו בכל לשון?

ספרתי לו על ספרותנו, על הספרות החדשה ועל התפתחותה בימים האחרונים.

עיניו היו פקוחות לרוחה, והביעו חליפות: התפעלות, התעוררות, שמחה ואמונה. אמונה עמוקה וקדושה. פיו פעור למחצה, כאלו בקש לבלוע את הדברים אשר שמע, ופניו מלאים רוך ועדינות כפני אשה.

– גם שירים?

– כן, גם שירים.

– יַקריא נא לי אחד מהם!

– אלהים לא חנני בכשרון משורר, איני יודע לתרגם שירים.

– לא! יקריא נא בשפה המקורית, הביבלית.

– האם תבין?

– לא, רוצה אני רק לשמוע את הצלצול.

קראתי לו מ“מתי מדבר”. הפסקתי באמצע. הרימותי את מבטי אליו. אז נרתע פתאם ונתעורר.

– מדוע פסק? כה יפה…

הוספתי לקרוא.

– ידידי… האם תוכל השפה הביבלית להיות ככל השפות? האם אפשר גם לדבר בה?

– כן, אפשר גם לדבר בה. פה בארצנו ישנם רבים המדברים עברית. בהרבה בתי־ספר מלמדים גם דברי־מדע בעברית.

– האמנם?!

הוא קפץ ממקומו ויאחז בידי. על פניו רחפה הבעה של אושר ושל התפעלות.

– וגם ידידי יודע לדבר?

– אף אני מדבר עברית.

– ידבר מעט!

לא ידעתי את נפשי. רגע התעורר בי החפץ לצחוק לתמימותו ולהתפעלותו של זה האיש־הילד, אבל צחוקי נדחה מפני רגש חזק ממנו, רגש של הערצה. איזו קדושה טהורה חופפת על הפנים אשר הביטו בי. אז דברתי דברים אחדים בעברית. לא הרפני עוד: צריך הייתי לבאר לו את דברי ולתרגם לו כל מה ומלה לחוד. ויש שחזר על איזו מלה, שצלצולה מצא חן בעיניו ביותר. ומה מגוחך היה צלצול המלים העבריות בפיו! עברית במבטא הַסַמַאַרָי, שאות סמ"ך מודגשת בו ביותר. לא התאפקתי וצחקתי בקול למבטאו, והוא נעלב, נתאדם ובא במבוכה. אבל כרגע הבליג על מבוכתו ושוב חזר לבטא אחרי מלה במלה.

– ידידי, האוכל לדבר אף אני?

– תוכל! אם תרצה – תוכל!

– והמבטא שלי?

– המבטא? אמנם מבטאך קשה מעט.

– ידידי, רוצה אני להיות יהודי!

– הנך יהודי, חביבי! נשמה יהודית יפה, חמה לך…

מבט מלא תודה היה גמולי. אבל באותו המבט עצמו היתה גם תערובת של פקפוק: האמנם?…

בערב ההוא הרבה חברי החדש לשבת אצלי. ובערב ההוא נתקרבו נפשותינו זו לזו ונהיה חברים, ומני אז והלאה התחיל לבא אל חדרי מדי יום ביומו. בערב, בערב כתום העבודה, הייתי שומע את קול צעדיו מאחורי דלתי, קול צעדי ענק כבדים וזהירים כאחד. ואחרי הצעדים – קול דפיקה רפה בדלת. ובכל ערב וערב היינו יושבים שנינו ומדברים. אני מספר לו, והוא שומע מתוך פה פעור ועינים פקוחות ופנים מלאים עיון והתפעלות. ובכל ערב למד מפי לדבר איזו דברים בעברית. ולא על נקלה עלה לו למודו. מובטחני, שידו לא עיפה כל־כך מן המעדר, כמו שעיפה לשונו מן הדבור “הביבלי”… טפות, טפות גדולות של זיעה היו יורדות מעל מצחו ומעל פניו. ופניו המכוסים הזהירו באותה שעה זוהר של אושר רב, שאין דוגמתו.

– אנכי אדע לדבר בִּיבּ… עברית!

כמה מרץ, כמה בטחון היה בקולו! וברגע הזה האמנתי, כי אמנם ידע האיש הזה לדבר “ביבלית”. בטחון כעין זה מפרק הרים ומשבר סלעים. ואמנם: לא היו ימים מועטים וחברי התחיל פונה אלי בעברית. ואת חטאי וחטאי חברי אני מזכיר היום: קנאה גדולה קנא זה הַסַמִַרָאִי לדבור העברי יותר מכולנו. וכמה סבל בעד דבורו! מבטאו הסמראי היה לא־אחת בעוכריו, וחברי היו ממלאים צחוק פיהם, סונטים בו ובשפתו המשונה ועושים אותו ללעג. והוא עמד בפניהם כסלע מוצק ולא שם לבו לצחוקם וללעגם. רק פניו היו נעשים קשים ונזעמים.

חברי החדש התקרב אלי יותר ויותר. בכל אשר הלכתי הלך עמי ובכל אשר עמדתי עמד לידי, ויהי מקנא לכבודי ומגין בכל עוז על עניני. ויש אשר מסירותו זו גרמה לי מעין אי־נעימות… הלכתי עמו ברחוב, והוא שומר על צלי, נדמיתי בעיני עצמי כתינוק וכחלש לעומת קומתו הענקית. ואולם שמח הייתי תמיד לקבלו בחדרי. משנכנס אצלי – נכנסה עמו לחדרי רוח קדושה וטהרה כטוהר לבו של הילד־הענק הזה…


 

ד    🔗

עברו שנתים. חוג’ה נזר התאזרח במושבתנו. בימים הראשונים הרבה אביו להפציר בו, כי ישוב לביתו. אבל הבן עמד על דעתו בכל תוקף: אהבתי את הארץ! לבסוף נתרצה גם אביו בעל־כרחו ויבטיח לשלוח לו מכסת כסף לקנות נחלה במושבה. כמה מאושר היה חוג’ה נזר ביום ההוא! עם מכתב ההסכמה של אביו התפרץ אל חדרי. מבלי לדפוק גם בדלתי:

– הוא מסכים!…

מה רבה היתה שמחתו! שמחה כזאת לא ראיתי מימי. הוא רקד כאיל ולרגעים אחז גם בי לחבקני. וכמעט אשר נחנקתי בין זרועותיו. ובאחרונה פרצו דמעות מעיניו. דמעות־ילד על פני זה הגבר־הענק! והפנים מלאו קדושה…

– ידידי, בן הארץ אהיה לעולם!

עיניו השחורות והעמוקות התיזו ניצוצות, ניצוצות של אורה. וכמה יפה היה ברגעים הללו. כמה יפה היתה שמחתו.

אמנם גם לפני קבלו הסכמת אביו היתה החלטתו גמורה:

– אם אבי לא יעזור לי להתאזרח בארץ, ידי תעזורנה לי, אמר לי פעם. ואנכי האמנתי לו, ידעתי, כי ידיו תוכלנה לעזור לו. חרוץ היה מאין כמוהו ואוהב עבודה. בשנה הראשונה למד את כל העבודות על בורין, ובחורף השני נתפרסם למומחה בעבודות היותר קשות, רבים בקשו את עבודתו ויהי מקבל במושבתנו ובמושבות הקרובות עבודת זמירה והרכבה בקבלנות והרויח הרבה. וכמה אהב את העבודה, את הכרמים ואת השדה ואת יפי הטבע! בימי העבודה היה כולו מזהיר מתוך אושר. עליזותו היתה בוקעת ועולה מתוך פניו הגלויים, מתוך דבורו, מתוך הלוכו ומתוך כל תנועותיו.

חוג’ה נזר נעשה חביב המושבה. הכל אהבוהו. בכל מקרה של סכנה היו עיני כל נשואות אליו. אכר כי חלה – וראו כל בני המושבה את חוג’ה נזר דוהר על סוסו אל המושבה הגדולה הקרובה או אל העיר להביא רופא. הוא היה הראשון לצאת לקראת רועי הערבים, הפושטים בלילות על הכרמים, הראשון – לצלצול־החרדה של הפעמון. וכמה גבורה וכמה מסירות־נפש היה מראה בכל פעם!

וגם הערבים אהבוהו על גבורתו, על למדו במהרה לדבר ערבית צחה. על ידעו לרכוב על סוס דוהר כאחד מהם. ולא אחת ולא שתים יצא להתחרות עם בחורי הערבים במרוץ־הסוסים. ברכבו היה לבוש כאחד מהם: עַבַּיַה, כַּפִיַה ועַגַל, ומזוין היה כמוהם מכף רגלו ועד ראשו. שם “חוג’ה נזר” היה תמיד לתהלה בפי הערבים. שבחו היותר גדול בפיהם היה:

– כמוהו כמונו… אִבִּן עַרַבּ!

חבה יתירה היתה נודעת לו מן הערבים על שמכניס אורחים הוא ומקבל אותם בסבר פנים יפות. הוא למד את מנהגי הערבים לכל פרטיהם ולא היה איש במושבה, אשר ידע לקבל פני אורח ערבי כמוהו ולהכין בשבילו “הכנסת אורחים” בטעם המזרח. שיך כי יבוא אל המושבה – וישאל למעונו של חוג’ה נזר. בדוי נודד ממרחקים כי יעבור וידע אף הוא את שם היהודי המכניס אורחים וידרוש לשכנו. ולא אחת ולא שתים קנה חברי גדי־עזים ויזבח, “זבח” בשביל אורחיו הרחוקים. ויש אשר גם אנשי ריב באו אליו מן הכפרים הקרובים לפשר ביניהם.

גם בנות ערב אהבוהו. ובימי הקיץ, כשהיה שומר כרמים, היתה מתגנבת אליו בלילה איזו בדויה שחורת־עינים מן האהלים אשר בסביבה ועיניה בוערות אז כאש ולבה נפעם… ויש כי אשמע באמצע הלילה את צפירתו בוקעת את האויר ומחרידה את דממתו. וכשתגיע צפירתו עד סוכתי אשר בכרמי – ואדע את סודה ואקנא באשרו…

וידידותנו הלכה הלך וגדל מיום ליום.

בחוץ, בעבודה, בכרמים. ברכיבה בקש את “חיי השעה” ובחדרי בקש את “חיי העולם”. אתי היה מדבר רק עברית. ורק מבטאו המוזר עמד לו לשטן. בביתי היה קורא ועמדי היה מדבר על ספרותנו. הוא למד לקרוא עברית וירבה לקרוא בספרותנו. אבל יותר מן העבודה, מן הרכיבה ומן הדבור העברי אהב את הארץ.

בה היה הוגה תמיד ומדבר עליה מתוך אהבה ומתוך התרגשות יתירה. כשדבר על הארץ, נדמה לי, שנפשו מפרכסת בו ויוצאת מתוך געגועים. נראה היה, כי אין מלה בפיו, כי נוגע הוא בארץ כנוגע בדבר שבקדושה, מתוך זהירות יתירה ומתוך חבה יתירה. ככה נוגע היהודי האדוק ב“ספר התורה”. ככה תחרד אם רחמניה על בנה יחידה, עולל־טפוחה. והנקודה היותר קדושה בארץ־ישראל היתה בשבילו – הירדן. בכל פעם כשהיה מבטא את השם “ירדן” – נדמה לי, כאלו “שם המפורש” יוצא מפיו. וצלצול מיוחד היה ל“ירדן” בפיו. כמה רוך היה מכניס זה הגבר־הענק, שכל דבריו היו כבדים וקשים, לתוך השם הזה, החביב לו ולנפשו! נדמה, שכל העדינות, אשר נצברה ימים ושנים בנפשו העמוקה, הולכת עכשו ונשפכת אל מקום אחד, אל נקודה אחת – אל הירדן. – ובגלל הירדן הזה אבד לי הרבה מערכי ומחני בעיניו. בעת ההיא ואנכי לא ראיתי עוד את הירדן בעיני. ידעתי אז את הארץ רק בגבולות עזו וחברון מעבר מזה ועכו ונצרת מעבר מזה. עוד לא הספיקה לי השעה לראות את כל הארץ.

בעת ההיא. באחת השבתות היה מעשה, ואנו יוצאים לטייל בסביבה הגדולה אשר למושבתנו. מעל הגבעות נשקפו לעינינו הרי יהודה מעבר האחד והים הגדול מעבר השני. דברנו על הארץ. בפעם המאה ואחת ספרתי לו על הר גריזים ועל שכם, על הכרמל ועל התבור ועל עמק יזרעאל. הוא הקשיב אלי כדרכו בפה פּעור ובלב חרד כשעיניו נוצצות מתוך התפעלות, נוצצות ותועות לרגעים בתוך המרחק אשר לפנינו.

– ידידי, מה מראה פני המים אשר לירדן?

– את הירדן לא ראיתי עוד…

עמד. נעץ בי את שתי עיניו השחורות ונרתע צעד לאחוריו.

– לא ראית? את הירדן לא ראית?!…

ומה שלא הגידה לשונו הביע לי קולו: אם אתה לא ראית – מי ראה? אם את זה לא ראית – מה ראית?…

– את הירדן לא ראית?…

נעימה של יאוש רעדה בקולו ואף מעין בטול היה בה ויחד עם זה גם מעין רחמנות…

רגעים אחדים שתק. כאלו דבקה לשונו לחכו. פניו קדרו.

ימים אחדים אחרי שיחה זו נראה לי, כאלו חברי מתרחק ממני וכאלו מתבייש הוא להביט בפני, בפני איש, שנגלה קלונו…

ופעם אחת, בערב, כשעברנו שנינו ברחוב, עוברים ושותקים, נתעורר פתאם חברי והציץ עלי:

– ידידי!

– מה יש?

– רוצה אני לראות את הירדן. איני יכול עוד לחכות…

קולו הנמוך היה עמוק וצלול ומלא געגועים גדולים, כבירים: חברי התאוה זה כבר ללכת ולראות את הארץ, אבל לא רצה ללכת בלעדי, ואנכי לא יכולתי לעזוב את עבודתי וללכת עמו.

– באחרית הקיץ, כתום העבודה נלך. שנינו נלך.

ידו הרחבה חבקה את ידי ותלחצנה כמו בצבת.


 

ה    🔗

אורח בא למושבתנו מן הגליל, אחד המורים. הפצרנו בו לספר לנו על הגליל. בחדרו הקטן, באכסניה, התאספו כל צעירי המושבה, עד כי מלא מפה לפה. הכל עמדו צפופים ודחוקים ושתו בצמא את דברי המספר. בקשתי בתוך הנאספים את חוג’ה נזר. הוא עמד קרוב אל המספר ושתי עיניו היו נעוצות בו, כאלו בקשו לחדור אל תוך־תוכו ולדלות את כל אשר ראה זה בארץ. ראיתי את המספר, איך הרים פעם ושתים את עיניו אל הבחור־הענק, המביט אליו, וכאלו נבוך מפני מבטו. ופני חברי הצעיר היו מלאים ענין רב ורגש של חבה עזה אל המספר עלה מתוך כל רשמי פניו. ויותר ממה שהקשבתי אל דברי האורח, הבטתי אל פני חברי ואקרא מעל פניו. פתאום קדרו פני חברי, נסתלק רגש החבה מעליהם, ונדמה לי, שכולו נשתנה ברגע אחד ויהי לאיש אחר. מה זה? מה היה לו?

–…הירדן בגליל אינו אלא רצועה דקה… בסוף ימי הקיץ ייבשו מימיו… ויש מקומות אשר תעבור בהם אז ברגל…

– שקר הדבר!

הכל הפנו את פניהם התמהים אל עבר הקול הקורא. זה היה קולו של חוג’ה נזר. פניו היו אותה שעה קודרים וקשים. ונדמה היה, שעוד מעט יתרחש בחדר הקטן איזה דבר נורא…

פני המספר הסמיקו כדם.

– הא כיצד? הלא ראיתי את הירדן. ראיתיו לא אחת ולא שתים!

רגע קשה של שתיקה, לבי נתמלא חלחלה. הבטתי בחרדה אל חברי. פניו חורו וכאב רב הביעו.

– האם עבר את הירדן לכל ארכו?

קולו היה קר וקשה. מימי לא שמעתי את חוג’ה נזר מדבר ככה!

– לא…

– אַ – הא!…

כמה עלבון נשמע ב“אַהא” זה למספר, וכמה נקמה בעד עלבונו הוא, עלבון הירדן!

פני המספר חורו ונבוכו עוד יותר. מתוך גמגום גמר את דבריו וכולנו יצאנו מן החדר כמתגנבים. מלאים רגש של עקת־נפש. שבתי אל חדרי. לימיני הלך חברי. שנינו שתקנו שתיקה קשה. עברנו ליד ביתנו, אבל לא נכנסנו לתוכו ונלך הלאה. יצאנו אל השדה.

– ידידי…

– מה יש?

– האמנם?

– עודך חושב בירדן?

– כלום אפשר הדבר, ידידי? “רצועה דקה… ברגל עוברים בה…” הלא שקר, ידידי, האין זאת?

– הגזים כנראה… אבל, באמת, הירדן אינו נהר רחב־ידים. יש בו מקומות, שאינם נראים אלא כרצועה דקה…

– ידידי, אי־אפשר! והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי הקציר… ויעמדו המים, קמו נד אחד… וכל העם עוברים בחרבה…

– אולי בימים הקדמונים היה הירדן גדול יותר. הלא יקרה כי הנהרות ייבשו. ואפשר שגם מתחלה רק דמיונו של העם עשהו לגדול…

– חברי לא ענני דבר. שתק שתיקה קשה. ידעתי, כי לבו סוער, ויצר לי בגללו.

– לא, אי־אפשר! – התעורר פתאום. – בשעת מלחמה היו כובשים את מעברות הירדן. ומזה ראיה, כי מחוץ להמעברות היה הירדן עמוק ביותר, ומחנות הצבא לא יכלו לעבור בו ברגל.

שתקתי. בקשתי עצות בנפשי, איך לנחמו.

– אבל יפה הוא הירדן, חביבי, הכל מהללים את יפיו. מהיר, זורם. קופץ מסלע אל סלע. יפה תחילתו לרגלי החרמון, מן המעינות אשר במערות יצא. ויפה סופו, בהשפכו לים המות. חביבי, כלום היופי רק במרחב?…

הוא שתק. לא ענני. ורק כעבור רגעים אחדים אמר בקול נמוך.

– הולגה… יש שהעין לא תתפוס את חופה השני. ים…

לבי נתכוץ. גדולה, גדולה ביותר היתה תפיסתו של חברי. ולפיכך יאושו עתה מר שבעתים.

– אבל הלא יש, בלי ספק, מקומות שהירדן שם רחב, רחב…

הוא הרים אלי את פניו ואת עיניו המלאות תחנונים. כלום יכולתי להשיב לו: לאו?…

– בודאי יש, חביבי!

– הלא כן?!

נעימה של תקוה רעדה בקולו.

– ידידי, הלא נלך אל הירדן?

– נלך.

– מן הצפון אל הדרום נלך – נעברנו מראשיתו ועד אחריתו!

– עד אחריתו…

– וככל אשר נוסיף ללכת, ילך הוא הלוך ורחב, הלוך ורחב?

– הלוך ורחב…

– לא נפסח על שום מקום; נראה את כולו, את כולו?

– את כולו…

– ונבוא עד המקום אשר שם הוא רחב ביותר. ממלא כל גדותיו, ומימיו מכים גלים, גלים. מקום שם מימיו מכסים את פני כל הארץ…

שתקתי.

– הלוא נבקש, ידידי, מקום כזה?

– נבקש…

– וגם נמצא?

שתקתי.

– נמצא! “בימי הקיץ ייבשו מימיו…” ידידי, כלום אפשר שמי הירדן ייבשו? הלא הגזים?

– מי הירדן לא ייבשו לעולם, מעולם הם עומדים ועד עולם יעמדו. הלא כן?

– כן…

כלום יכולתי להשיב לו אחרת? –


 

ו    🔗

היום המקוּוה בא. לאחרי הבציר יצאנו אני וחברי הצעיר גלילה. בימים האחרונים, לפני הנסיעה, היה ידידי נרגש ביותר. לא חדל אף רגע מדבר עליה ומלהכון לה. פניו השחורים והשזופים משמש חורו מעט. ולאחרונה, ביום בהיר אחד, רכבנו על סוסינו ונשים לדרך פעמינו.

– ידידי, הלא אל הירדן אנו הולכים?

– כן, אל הירדן!

הוא הביט אלי מבט מלא אושר. ככה מביט האוהב, ומסתכל בפני אהובתו.

ובדרך היתה הנהגתו מוזרה. לא הביט לצדדים, לא הסתכל במחזות היפים אשר נגלו לימיננו ולשמאלנו, רק הישיר מבטו לפניו והביט אל האופק הרחוק המכוסה ערפל, כאלו בקש להרים מעליו את המסכה ולחדור אל תוך־תוכו, לדעת את סודו ולמצוא את קסמו.

– ידידי, מתי נראה את הירדן?

– עוד הדרך רבה לפנינו. מחר נעשה בזכרון, מחרתים בחיפו, ובסוף השבוע נבוא ונגיע עד הירדן.

– שבוע ימים נעשה דרכנו?!

כמה געגועים נשמעו מתוך שאלתו זו, כמה כליון הנפש, תוחלת ממושכה!

בזכרון־יעקב, אחרי הצהרים, היה הדבר. נגש אלי חברי ועיניו מלאות תפלה ותחנונים.

– ידידי.

– מה יש?

– נלך מזה ישר אל הירדן.

– ואת חיפו ואת הכרמל לא תראה?

– בחזירתנו… רוצה אני לראות את הירדן קודם. בי ידידי!

– איזו הדרך נלך?

– שומרי המושבה ספרו לי, כי יש דרך קצרה: מבין להרים עד עמק־יזרעל1. כי נעבור את כל העמק לארכו וירדנו ובאנו אל הירדן.

עזבנו את זכרון־יעקב בלוית ערבי, הרוכב על חמורו לפנינו להורות לנו את הדרך הקצרה, אשר נלך בה.

יצאנו מתוך ההרים. הרי אפרים נסוגו מאחרינו והפכו את מהלכם עתה ונראו מימיננו. ומשמאלנו נתגלו שורות הרי נפתלי. קרני השמש האחרונות נפלו על ראשי הכרמל והציתו להבה בהם. ויציתו להבה גם בגג האדום של בית־הנזירים. המתנוסס על פסגת ההר התלול – האחרון בשורת הכרמל מזרחה. עמדנו בתוך מעבר צר, משמאלנו הלך המעבר וירד עד הגיעו לעמק עכו, שכבר נתמלא צללי־ערב, ומימיננו נפרד ועבר לעמק יזרעאל, לזה העמק הגדול, המסתתר מעינינו ואובד מתחת להרים, המכוסים יער. והלב נתמלא מין רגש של עצב, מיני געגועים קשים הכבידו על הנשמה. רגש של יתמות תקפני במקום הזה.

הערבי, אשר הלך לפנינו, עמד ויציע לנו ללון הלילה באחד הכפרים הקרובים ולצאת עם צאת השמש לדרכנו.

– נלין פה הלילה. – הצעתי אף אני לחברי. – פה יודעים הערבים לספר אגדות יפות על הכרמל ועל העמק. ומחר, כאור הבוקר, נצא ונבוא אל התבור בעוד יום.

– ידידי, אל נא נתעכב בדרכנו. גם את התבור נראה בחזירתנו.

שכח ידידי את מחשבתנו הראשונה לרדת לאורך הירדן עד ים־המלח ולשוב ליהודה דרך יריחו.

אבל כלום יכולתי לבלי להסכים לתחנוניו, שנגעו עד הנפש? גם הערבי הסכים לבקשת חברי ובתוך כך נעץ בו מבט חוקר, כרוצה לעמוד על אָפיו. ופתאום פתח הערבי את פיו והתחיל בשיר־עגבים:

– בְּנַתְּ טַבַריַה שְלַבִּיַתְּ…

צחק חברי מטוב לב ויך את הערבי הכאה של חבה על שכמו. אז בקש הערבי הוספה בעד הסכמתו ללכת בלילה ול“סכן” את חמורו, וחברי מלא את בקשתו ביד רחבה.

ונסע ונלך כל הלילה.

לילה נפלא היה זה, ליל שמורים. לילה בתוך לב העמק. הלילה ההוא לא היה ליל לבנה, אבל גם לא ליל אפל היה. במקום הלבנה האירו לנו הכוכבים הרחוקים, המהבהבים מעל לראשינו במרחק רקיע השמים. ואף השמים עצמם, השמים הכחולים והשקופים כתהום הים השקט, הפיקו מתוכם איזה נוגה. ואף־על־פי־כן היה החושך מרובה מן האור.

רק למחצה האירו הכוכבים את הדרך לפנינו, לפני שתי הנשמות הערטילאות, התועות בין משעולי העמק הרבים, תועים ומבקשים למצא את הדרך המובילה אל הירדן… החושך נלחם בנוגה השמים ובאור הכהה של הכוכבים, בקש לבלוע גם אותם וגם אותנו, ויש שנדמה לי, כי האופל סוגר עלינו מלפנינו ומבקש להטרידנו מן העולם. וכאלו לחש זועם נשמע לנו מתוך החשכה: “מה לכם פה ומי לכם פה, נודדים עלובים? מה שהיה לכם כבר מת ולא ישוב עוד לחיות… העמק הזה לא לכם הוא”… ויש אשר חשבנו, כי האופל בלענו וכי אבדנו דרך. אבל ככל אשר הוספנו ללכת כן נסוג האופל לאחוריו, נסוג ונמס וצורתו המבהילה לא היתה לו עוד. והנוגה אשר ירד עלינו ממרומים גלה והאיר לעינינו את המשעולים הצרים, הזוחלים כנחשים על פני הקרקע, זוחלים ומוליכים אל הירדן.

חברי היה נרגש כל אותו הלילה ופיו לא חדל מדבר אף רגע. ויזכור ימים ראשונים, ויזכור רגשות נשכחים, רגשות הילדות, הבחרות ויספר לי דברים רבים, ובספרו כאילו התודה לפני וכל מה שהיה בלבו כמוס ממני עד אז, גלה לפני בלילה ההוא.

ועל הערבי עבר פתאום רוח של חוצפה. התחיל מספר לנו מספורי הליל. ספורים מלאים ריח של דם, ריח של חופש פראי, של נקמת חיתו־טרף. ריח זה בקע ועלה אלינו גם מתוך כל הסביבה הרחבה הזאת, המכוסה ערפל, ומתוך ההרים הרחוקים, הנסתרים מעינינו, אשר רק את צלליהם ראינו.

ויזכור הערבי את הרפתקאות נעוריו. אדם הרג באפו. רוח קנאה עברה עליו בשביל נערה אחת. בדויה היתה. וחמש־עשרה שנה עבד בעכו עבודת פרך… ועיני הערבי נוצצות בתוך חשכת הליל כשתי גחלים בוערות, וככל אשר יוסיף לספר, מתלהבים פניו ועיניו יותר ויותר. ופחד מעיק על לבי: זה הליל וזה הערבי ואלה ספורי־הדם שלו… ואראה את חברי והנה איננו גורע עין מעל הערבי ומעל שני הרובים, התקועים בחגורתו.

ליד ועד אחד, אשר נתגלה פתאם לעינינו, עמדה אתונו של הערבי ויעמדו גם סוסינו מאחריה.

– מה לך, כי עמדת? קרא חברי בקול ויקפוץ מעל סוסו לארץ ויעמוד כנד לפני הערבי.

– תעינו. אבדנו דרך…

ובדברו ירד הערבי מאתונו וישכב על הדרך בפִשוט ידים ורגלים, ואת אזנו הטה לקרקע. נפשי חרדה בי: מי יודע, לאָן הובילנו המנוול הזה? האם לא למקום, שאורבים לנו ולסוסינו?… ירדתי גם אני מסוסי והשתטחנו גם אני וחברי על הקרקע ונבקש למצוא את המשך המשעול הצר בתוך הועד. עינינו התרגלו אל החשכה, ואז ראינו את המשעול, כשהוא מתפתל ועולה מעבר השני לועד. ובעודנו עושים כה וכה, והנה נשמע לאָזנינו קול צפירתו של הערבי אחת ושתים, ומעבר לועד, מתוך החשכה, ענה לעומתו קול צפירה כצפירתו…

– אִבן אִיל ג’הינים!… קרא חברי וקרב אל הערבי, הרימהו מעל הקרקע ויטלטלהו טלטלה עזה ויעמידהו על רגליו. – רכב על חמורך וסע הלאה, ואם לאו – נפשך תהא כפרתך!

הערבי הרגיש, כנראה, בכחו של חברי והבין, כי לא תהיה תפארתו בפעם הזאת, וכרגע כבתה אש החוצפה בעיניו וקולו נעשה רך ומתוק מדבש.

– זהו חברי, חוג’ה. מרביץ הוא את צאנו בעמק הזה, ונהירין לו שבילים אלו מאד. ולכן קראתי לו לשאל בעצתו.

– אין אנו זקוקים לעצות!

מתוך החושך, מעבר לועד, הבליטה לעינינו תמונת ערבי, עוטף כולו עביה על פניו ועל ראשו. אחזנו את סוסינו ברסניהם, הורדנום בזהירות למטה ונעלה במשעול למעלה. ואז עלינו שוב על סוסינו. חברו של הערבי, אשר עמד מעבר לועד, הביט אלינו בעינים מבריקות, הנשקפות מבין לקפיה, המכסה את פניו ואת חטמו. הוא לא ברכנו לשלום ואנחנו לא פנינו אליו. אזני לקחה מתוך החשכה כעין קול נחרה של סוסה.

לא הסרנו עוד את עינינו מעל הערבי, ההולך לפנינו, עד שהאדים המזרח. וכשהאיר לנו הבוקר, עמדו רגלינו על ראש הר טבריה. לרגלינו רבץ ים כנרת.


 

ז    🔗

– ידידי, הירדן?…

רגש מוזר הביעו פניו אותה שעה, רגש של שמחה מהול בספק.

– לא, חביבי, זוהי הכנרת.

– שלנו?…

– כן! הלא הירדן חוצה בה.

– כמה יפה!…

ואמנם, יפה היתה הכנרת. מראש ההר נראתה לנו לכל ארכה ורחבה. ושקטה היתה, שלות־בקר כסתה את כולה, עוד לא התנערה מתרדמת הלילה. וצללים גדולים רחפו עליה, והנה יצאה השמש מתחת להרי גולן, העומדים כשומרים על הכנרת, ותחצה אותה לשתים: חציה אשר למערב הכסיף כמראה הכסף ולבש כולו זוהר, וחציה אשר למזרח נשאר בצל ההרים, והצל נעשה זועם וקודר, כאילו היטב חרה לו על אשר גזלה השמש את ממשלתו מידו. ויהי מראהו שחור.

– ידידי, כמה יפה!…

והשמש התרוממה עוד יותר ועמדה ממעל להרי גולן. ויפשוט האור את ממשלתו על פני כלל הכנרת והצל נסוג אחורנית, אל בין ההרים. ומתוך בקעת מגדל ועמק גינוסר בא הרוח, רוח הים, וינשב על פניה ויעירה לחיים. ותתחלחל הכנרת ותתנער, ותשלח את גליה הקטנים אל כל עברי החופים, ויהיו פניה כקשקשי דג ענקי, והקשקשים נוצצים לעומת השמש כזהב.

ותתרומם השמש עוד יותר מעל הכנרת ותטול את זהרה ממנה. רק ממקום אחד עוד נשקפו פני השמש, ומן המקום ההוא יצא שביל של אש לאורך כל המים. את השלטון בכנרת לקחו להם השמים. השמים שלטו במים. ויהיו המים כחולים, כחולים ועמוקים, ונדמה לך, כאלו שמים של מעלה ושמים של מטה משמשים אלו לעומת אלו.

– ידידי, יפה!… יפה מן הוולגה!…

ועל פני תכלת המים הוטלו פתאם כתמים לבנים. מן המערב, מתחת לרגלי ההר, נראו הכתמים הלבנים, וילכו הלוך וקרב אלינו.

– ידידי, מה אלה?

– סירות.

– סירות־מפרש?

– כן.

ומפרשי הסירות התנפחו בנשוב בהם הרוח ויפרשו את כנפיהם, ותהיינה הסירות כצפרים ענקיות ותפרחנה ותחלקנה, והן קלות על פני המים.

– ידידי, הלא נעבור את הכנרת בסירה?

– נעבור! ונרד מן ההר…

יצאנו מתוך גלי הזוהר של הכנרת והגענו עד העיר טבריה, מקום אשפה וצחנה.

– ידידי, מה נורא המקום הזה! מה מנוּולים האנשים הללו! הגם אלה יהודים הם? אחינו?…

פני חברי, אשר האירו קודם מרוב אושר, קדרו עתה והשחירו. וביחוד גדלה עקת־לבו, כשנכנסנו תחת הקורה הנמוכה של האכסניא ולפנינו עמד בעל האכסניא לבוש חַלַט מזוהם, ושתי פאותיו הארוכות והמסולסלות, שלא רוחצו ולא נסרקו זה עִדן ועִדנים, תלויות לו משני עברי פניו.

– ידידי, נלך מזה אל הכנרת…

אנכי הייתי הולך בחשק לבב אל הכנרת, אבל עיף הייתי ורעב מאד. ומלבד זאת לא יכולתי להלבין את פני בעל האכסניא.

– נאכל דבר מה וננוח ואחר נלך.

קשה היה לחברי לחכות. במבט של אי־רצון הביט אלי, כשישבתי לאכול מדגי הכנרת, אשר נתנה לנו בעלת הבית, ואף כי הדגים טובים היו, לא נגע בהם חברי ולא טעם מהם כלום. וכששכבתי על הספה לנוח קצת אחרי הסעודה, הביט אלי מתוך איבה ממש…

לבסוף חזרנו אל חוף הכנרת. ורוח אחרת היתה עם חברי. שוב מזהירים פניו מתוך אושר. עד מהרה מצא לו “בחרי” כנפשו: ערבי צעיר, אשר עיניו קודחות אש ומבנה גופו – שיש. ויכו איש על כף רעהו ויגמרו אומר לעבור את הכנרת לרחבה. ישבנו שנינו בסירה הרחבה, ומלבדנו ומלבד הבחרי ישבו עוד שני מלחים. המלחים דחפו את סירתנו אל המים וירימו את המפרש. רוח קלה נשבה בקלעים, ויתנפח המפרש, ויחרקו החבלים, ויתמתחו כמיתר. הסירה נטתה על צדה ותנשא עם הרוח על פני חלקת המים אל עבר פני הכנרת מזרחה.

פני חברי הוארו. בתוך עיניו השחורות והעמוקות הבריק ברק של התעוררות. הוא נשם במלא ריאתו ויכונן את מבטו אל המרחק, אל עבר פני הכנרת, המכוסה ערפל.

אהבתי מעודי לשוט בסירה, אבל הפעם נראה לי, כי ממהרים אנו יותר מדי, כי סירתנו נטויה יותר מדי הצדה.

– הרפּו מעט את המפרש.

בקשתי את המלח, אשר ישב ליד התורן.

– אל נא, ידידי!

חברי הביט אלי בתחנונים, כאלו בקשתי לחלל את קדשו לעיניו.

הסירה עפה. טבריה, בתיה וחומותיה כבר נהפכו והיו לנקודות קטנות, המפוזרות לרגלי ההר, ואף ההר עצמו הלך הלוך וקטן.

והרי הגולן הקודרים יוצאים מתוך חתולי ערפלם, ערפל התכלת, אשר הם טובלים בו, יוצאים וקרבים אלינו. לשמאלנו עוברים ונסוגים אחורנית עמק גינוסר, בקעת מגדל העטופה ירק, תַפְחה וראשי אילנותיה הגבוהים, הר כנען השולט על צפת. ולימיננו נראה מתוך הערפל שבמרחק עמק הירדן. בתוך העמק עובר הירדן, עושה את דרכו דרומה ונושא את מימיו אל ים המות. ואולם הירדן עצמו אינו נראה עדיִּן לעין.

הַבַחַרִיים מתחילים בשיר. ושיריהם ארוגים ספורי אגדה על “בַחַר טַבַריָה”, על המלחים החרוצים כבני התופת, ועל בנות הבַדֻוִים מעבר לנהר, אשר עיניהן – אש ונשיקותיהן – להבה… פניו של חברי מתמתחים כמיתר הכנור. אינו מאבד אף מלה אחת משירת המלחים. והוא לומד שירה מפיהם ושר עמהם יחד ושואל אותם לכנרת.

– האם תזעם לפעמים, האם תסער?…

– בודאי!… כשתזעף יגדל זעפה מזעף ים יפו, קשה כשאול כעסה. אוי לו לַבַחַרִי, אשר לא למד לדעת את נפש הכנרת ואת צחוקה השובב. אחת דתו להיות מזון לדגיה הרעבתנים…

וכדי לאשר את דברי המספרים נשב הרוח וילך הלוך וחזק מרגע לרגע. שולי סירתנו התחילו טובלים במים, והגלים הקלים גדלו והתחילו מכים בקצף לבן על פני הכנרת.

– הכנרת מתחילה להשתובב… אמר הַבַחַרִי ובת־צחוק רחבה התפשטה על פניו.

אנכי לא שמחתי כלל לשובבותה של הכנרת… לבי נתמלא פחד. וחברי, כאלו צמחו לו כנפים בבת־אחת, קפץ ממקומו, ישב ליד המפרש ויחזקהו עוד יותר. הרוח הכה בסירתנו ביתר תוקף ונראה היה, שעוד מעט יהפוך אותה על פניה. הסירה נטתה כולה על צדה ושוליה הגיעו עד המים. אנכי צעקתי מפחד ואף שני המלחים פניהם נעשו חורים. המלח היושב ליד המפרש בקש להוציא את חבלו מידי חברי ולדחפו ממקומו. אבל זה אחזו בזרועו מתוך חבה גלויה… הערבי נתן את עיניו בחברי מתוך תמהון ולא הוסיף עוד לעשות דבר. ופני הבחרי הראשי נתמלאו רצון ויבט במבט של חבה והתפעלות אל חברי: מצא מין את מינו…

חוג’ה נזר היה מאושר. את פניו הפך כלפי הרוח, המכה בו בכח, עיניו נוצצו מתוך התרגשות וחזהו התרומם, התרומם…

– מה טוב, ידידי!

קולו לא הגיע לאזני מהמית הרוח ומרעש הגלים, אבל את תנועת שפתיו ראיתי ואבין דבריו.

אז פתח את פיו בשיר. קולו החזק והעבה כאלו בקש להתחרות עם המית הרוח ועם רעש הגלים:

Смѣло, братья, вѣтромъ полный парусъ нашъ направлю я…

והערבים עונים לקראתו בעליצות:

– יא – א – א!… ומוחאים כף מתוך התפעלות.

סירתנו החליקה בין הגלים ותעבור בשלום את לב הכנרת, ונבוא אל סלעי ההרים הקודרים.

עד הערב עשינו על החוף, כי רק עם בא השמש שקטה הכנרת. ועם צללי הלילה הראשונים ישבנו שוב בסירה והחלקנו על פני המים השוקטים. דממה כסתנו. ורק משק המשוט מפריע את הדממה הרבה.

– לו צחקה בנו הכנרת בחרף, כי אז אבדנו. אין גבול לתהומה…

אבל חברי לא שעה עוד לבחרי. מרחף היה בעולמות רחוקים, תפוש במחשבה עמוקה, עמוקה ככנרת. ומבטו היה רחוק, רחוק מכל אשר לפנינו ועיניו בקשו בתוך הערפל אשר בקצה השמים פשר איזה סוד. נראה, געגועים קשים תקפוהו.

באכסניא, בטרם עלינו על משכבנו לישון, פנה אלי ויאמר:

– ידידי, מחר אל הירדן?…

ונמוך היה קולו. קול מלחשים, שהכאב נשמע מתוכו. מה מנבא לו לבו?…


 

ח    🔗

אור וחושך עוד שמשו בערבוביה, כשיצאנו בבקר השכם מטבריה ועשינו דרכנו אל הירדן. שעטות פרסות סוסינו הפריעו את הדממה, דממת העיר הישנה עם שחר. עברנו בודדים בדרך צרה, המלאה חתחתים; מימיננו סלעי ההרים הזעומים, ומשמאלנו – ים־הכנרת. ומי הכנרת עדיין נרדמים… על דרכנו, משני עבריה, פזורות אבנים שחורות גדולות, ונראה כאלו חרוכות־אש הן. מי שרפן? מי פזרן פה על פני הדרך השוממה?

כבר הגענו עד קצה הכנרת. אבל את הירדן עוד לא ראינו; נחבא הוא במקום הזה בתוך חופיו הגבוהים, והאילנות והדשאים, הצומחים על חופיו, מכסים עליו. אך קול המיתו כבר הגיע לאזנינו, נשמעו רחשי גליו המהירים. פניו החורים של חברי נפנו אלי ובלי אומר ודברים שאָלוני עיניו: האם זה קול המיתו? ובלי אומר ודברים ענהו מבטי: הן.

נדחו צללי החשך מפני האור. מתחת להרים אשר מעבר לירדן יצאה השמש ומבין לסבכים אשר לשמאל דרכנו הזהיר לנגד עינינו פלג מים, אשר יצא מאחד המחבואים ושוב נתעלם. זה היה פלג הירדן, אחד מנפתוליו המשונים: הלא דרך נחש דרכו, דרך עקלתון. הבטתי אל חברי. רק את עבר פניו ראיתי, את עיניו לא ראיתי: נטויות היו אל עבר פני הירדן. פניו היו חורים, ולא העזתי להציץ לתוך עיניו… פתאם לחץ את סוסו, כאילו נשכו עקרב, וידהר אל עבר פני הירדן.

– הזהר, אבנים… שיחים…

חברי לא שמע לי.

כשהגעתי אליו, כבר עמד סוסו ליד הנהר. בעמל רב הורדתי את סוסי במורד התלול של החוף ולא יכולתי להבין, איך דבר סוסו במקום הזה. פני חברי היו נטויים כלפי דרום, אל עבר ירידת המים. והמים עשו את דרכם בחפזון, רצו, קפצו מאבן לאבן, לא נחו ולא שקטו, כאילו יד ענקים דחפתם, דחפתם ולא הרפתה מהם אף רגע. ובהירים היו המים ומכוסים רשת של גלים קטנים, ולרשת מראה קשקשת. ואולם המים מעטים היו והנהר נהר לא־רחב, פלג מים…

חברי לא הגיד דבר, רק חורת מות כסתה את פניו ועיניו מלאות מבט של כאב עמוק. ושוב לחץ את סוסו ויעבור הלאה, הלאה… ואנכי נגרר אחריו והולך בעקבותיו. ליד מי הירדן הלכנו, אל אשר פנה פנינו, אל אשר סבב סבבנו, ולא אחת התל בנו: יש אשר דחפנו אל החוף התלול; סלע מזה ומים מזה. ונעבור בתוך המים.

חברי הלך דרומה. את פניו לא ראיתי אף פעם. לא עמד אף רגע, לא פנה אלי ולא דבר דבר. ידעתי, כי רגעים קשים נמנו לו. ידעתי, כי נפשו ונשמתו נתונות בצבת. ידעתי כי הוא מבקש את אשר לא ימצא לעולם. וידעתי, כי נפשו לא תדע עוד מנוחה…

פתאם עמד סוסו, והוא הסב אלי את פניו ואת ידו הרים למעלה.

– ידידי, הביטה וראה!

על פניו החורים רחף כעין צחוק. בתוך עיניו העמוקות, אשר כאילו כבה אורן נצנץ זיק קל.

כשהגעתי אליו ראיתי: הירדן השובב שנה פתאם את מהלכו ויאחז את דרכו שמאלה. מרחוק נדמה כאלו נפסק הירדן במקום הזה. אבל כשמצאה עיננו את מקום סתרו, ראינו אותו והנה התרחב פתאם, גדל כפלים. גליו הכו בכח ומראיהם היה אפור. נדמה, שהפלג הקטן נעשה פתאם לנהר, ומכאן ואילך ילך ויתרחב, ילך ויתגבר, עד כי תמלא כל הארץ כבודו. לא פללנו, כי ממקום זה והלאה שוב ישקוט הירדן ושוב יהיה פלג מים כשהיה.

חברי ירד מעל סוסו, השליך את רסנו ויעמוד ויבט על המים. ירדתי אף אני מסוסי ואשב ליד החוף. – פתאום התעורר חברי, בתנועה מהירה השליך מעליו את בגדיו ויעמוד ערום כביום הולדו.

– האנסה לעבור בו ברגל?

איזה כאב נעכר, נשמע בקולו. וגם כעין צחוק קל נשמע בו, צחוק של נקמה. למי? אולי לאותו המורה העלוב? בצעדי און צעד חברי אל תוך המים. והירדן היה עמוק במקום הזה, ועוד טרם הגיע חברי עד חצי הנהר, והמים עלו עד צוארו. ויסב את פניו אלי. והפנים מוארים, צחוק אושר מרחף עליהם. ויפרוש את כפיו ויך על פני המים ויתחיל שוחה. בעוד רגעי מספר עמד בכל גובה קומתו מעבר הנהר ויבט אלי.

– שלום לך מעבר לירדן!

קולו הבריא והרענן צלצל מעבר לנהר והד ענה לעומתו מבין ההרים, מתוך בקעת הירמוק.

מעבר לנהר, במקום סבובו, התנשא החוף על פני המים ויעמוד עליהם כנד. והמים הכו לרגליו בכח ובשצף קצף. ויעלה חברי על החוף ויעמוד מלמעלה ויעביר את מבטו על כל הסביבה ויקפוץ מלוא־קומתו אל תוך המים…

– אוי!… צעקתי מפחד ואקפוץ ממקומי. אבל ברגע הזה שב חברי ונראה על פני המים וינער את שערות ראשו, ויתפזרו רסיסי המים לכל עבר ויזהירו לעיני השמש כספירים, ופניו נוהרים בצחוק אושר.

– פה המים עמוקים, ידידי! והזרם אשר מתחת חזק מאד. אפשר לטבוע על־נקלה…

כמה שמחה ועליצות־נפש נשמעו לי מתוך דבריו אלה! ושוב ירד ונעלם מתחת למים ויתמהמה עד־בוש. עד כי נפשי התחילה מפחדת בי… ושוב עלה ופניו צוחקים ורסיסי מים, רסיסים־ספירים, נזרקים מעל ראשו.

– קרקע הנהר מכוסה עשבים קשים. אם תֵאָחַזְנָה רגליך בהם, לא על נקלה תוציאן משם!

– דַי לך, חביבי! צא מן הנהר.

– רק עוד פעם אחת, ידיד!

ושוב עלה על החוף התָלול אשר מעבר לנהר, ויקפוץ אל תוך המים, המַכִּים בעוז – ויעָלם ולא נגלה עוד… עברו רגעים אחדים, רגעים קשים – ואיננו… ואצעק. קולי מת בסביבה הרחבה. ורק הד חלש הגיע לאזני מן ההרים. מהרתי לפשוט את בגדי ואכנס אל המים. מששתי בידי, קראתי לעזרה, צעקתי – וכלום לא עלה בידי. לשחות לא ידעתי. המים הגיעו עד צוארי. שבתי אל החוף. רצתי כמשוגע אנה ואנה. רצתי אל הסוסים, הרועים באחו, כאלו בקשתי מהם עצה, ושוב שבתי אל החוף. חברי אבד; אין קול ואין קשב… ופתאום – הה, אלי! – גופו הגדול צף אל פני המים מעבר הנהר מזה. צעקתי כמשוגע וארוץ אליו. הגוף נאחז בין הסבכים אשר במקום ההוא ועמד. נכנסתי במים ואמרתי למשכו משם ולא יכולתי. אחזתי בשערותיו, טלטלתי את ראשו, צעקתי – ואין קול… פני חברי מוסבים למעלה, עיניו עמדו בחוריהן וכאילו קפאה בהן קריאה של נצחון: אפשר לטבוע!… דעתי כמעט שנטרפה עלי ברגעים ההם. מה לי לעשות? עליתי למרום החוף הבטתי אנה ואנה – ואין איש. צעקתי, וקולי שב ובא אלי מבין ההרים. לבשתי בגדי, קפצתי על סוסי, הכיתי בו ומהרתי אל העיר.


 

ט    🔗

כשחזרתי אל מקום האסון עם רופא העיר ועם כנופיא של “חברה קדישא” מצאתי את חברי במקומו כשהיה, ורק סוסו ובגדיו לא היו עוד… עמדתי מרחוק; לא יכולתי לגשת אליו. כל גופו נפח. הרופא הביט בו רגע ופנה הצדה…

בני ה“חברה קדישא” ירדו מן הפרדות בהמולה ויקיפו את גוף הטובע כעדת עורבים שחורים. פתאום שמעתי קול צוחה. בני החברה מהרו והתרחקו מן המת וירוצו אלי ופניהם מביעים כעס והתמרמרות. כנפי קפוטותיהם התבדרו באויר וציציותיהם התלבטו בין רגליהם.

– ערל!… צעקו בקול אחד ויתנפלו עלי כחיות טרף.

– רשע, אפיקורס, מה עוללת לנו? למה התלת בנו? הלא הוא ערל!

– יהודי כמוני וכמוכם, משוגעים! יהודי – אני אומר לכם.

– יהודי שלא נמול?

לבי נקפני: לא נמול? אפשר הדבר…

– ואף אם לא נמול, יהודי טוב היה מכולכם יחד!

– רשע, למה עכרתנו? למה הבאת אותנו הנה לראות ערל זה?… אוי, ה“קולוניות”!… הלואי ותחרבנה כולן יום אחד!…

מה היה עלי לעשות? נזכרתי, כי בכיסי מונחת תעודתו, הוצאתיה ואפן אליהם:

– הרי תעודתו. יהודי הוא. – אם רוצים אתם ואפנה אל הקונסול, וידעתם כי יהודי הוא…

שם הקונסול עשה רושם. ויפנו הצדה ויתחילו מתיעצים ביניהם, מריבים וצועקים. לאחרונה נגש אלי הגדול שבחבורה ויודיעני:

– אם תתן חמשים לירה, “נטמינהו” בבית־העלמין ליד הגדר…

– הלאה נבלים! קראתי ואוחז באקדחי.

– הלאה מזה! אינכם כדאים לטפל בו.

ברגע הזה נתקל מבטי בגוף חברי – ואצעק. הגוף זז ממקומו והתנודד, והזרם אחז בו וימשכהו למטה.

– אוי!… אוי!… צעקו גם בני־החבורה בפחד ובבהלה.

ואנכי נשארתי עומד כנטוע במקומי. פתאם נצנץ בי רגש של נקמה אל האנשים האלה, העומדים מסביבי.

– אתם לא חפצתם לקחו, והנה לקח אותו זה שראוי לו ביותר… הירדן לקח אותו!

בני החבורה נסוגו אחור וימהרו אל פרדותיהם. ורק את קול המולתם עוד שמעתי:

– משומדים!…

והזרם נשא את גוף חברי הלאה, הלאה. והגוף התנודד על פני הגלים וירד מטה, מטה…

– הירדן לקחו!…

והד קולי שב מן ההרים ויענה לעומתי:

– הירדן לקחו!…


  1. כך במקור. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!