מקדש לנכדתו לאסתר

 

א    🔗

מתחלה היה ידוע בשמו: “ר' יעק’לה הורנסטַפּוֹלֶר” – הורנסטפולי על שם מה?

על שם עירו של הרבי.

הוא נולד באחת העירות הנדחות אשר בערבות וָואהלין הרחבות. בה גדל וחי עד שהגיע לשנות החמשים. אבל על שם עירתו זו לא נקרא, כי העירה הנדחת מה היא לו ומַה הוא לָה? בה עסק במסחר היי"ש, בה עלה וירד, ירד ועלה, בה נשא אשה והוליד בנים ובנות, בה השיא את בניו ובנותיו והקים בתים חדשים בישראל. בכל הדברים הטפלים הללו עסק בעירתו. אבל העיקר היה שם – בהורנסטפול. בחדרו, בחצרו, בבית־תפלתו של ה’רבי'.

שם חי ר' יעק’לה. שלש פעמים בשנה היה עולה: לימים האחרונים של פסח, לימים הנוראים, ולנר ראשון של חנוכה. מילא, עליה לאחרון של פסח ולימים הנוראים הכל מודים בה. אבל עליה לנר ראשון של חנוכה מה טעמה? זה היה סודו של ר' יע’קלה. לא הועילו לא קושיות ופירכות של חסידים ולא תרעֻמות של בני־הבית: את הנר הראשון של חנוכה היה ר' יעק’לה מדליק בהורנסטפול.

איש טוב ורך הלבב היה ר' יעק’לה, ובשעה שישב ‘שם’ היה לבו פתוח. לא אחת ולא שתים קרה לו, כי מלא יצא להורנסטפול וריקם שב משם. ‘הוא’ ז"ל היה תמיד נצרך גדול, נצרכים היו גם בניו ונכדיו וסתם ידידים, יורדים. וכי מעטים הם קשי־היום המצויים בהורנסטפול? יש אשר בוש ר' יעק’לה להביט בפני אשתו ובניו בשובו הביתה. אלה הצאן מה חטאו? אבל הוא ידע לכבוש מחשבות זרות ולעמוד על דעתו. ויש אשר כעס ונתעקש. אותה שעה אם אמר הן או לאו לא יכלו כל הרוחות שבעולם להזיזו ממקומו. פעמים היו הדברים מגיעים עד ל’כסא' ויש אשר ‘הוא’ דבר דברים כבושים באזניו…

ודוקא בשבועות ובשמחת־תורה היה יושב בביתו בעירתו. כל ה’עולם' כולו הולך להורנסטפול והוא יושב בביתו. בשבועות היה עושה סעודת־חלב לעניים. בימי ירידה הוציא את פרוטתו האחרונה לסעודת־מצוה זו. אם דחוקה היתה לו השעה ביותר נזהר שלא להביט בפני אשתו, ואת מנהגו לא בטל. בשעת הסעודה היה ר' יעק’לה שמח וטוב לב ממש כמו בהורנסטפול, משמש את אורחיו, שותה ומספר ומבדח את הלבבות. ובשמחת־תורה היה רוקד בקלויז ההורנסטפולי אשר בעירתו ובידו ספר־תורה, הספר אשר כתב והביאו מתנה לקלויז. בשאר ימות השנה אין העירה יודעת את ר' יעק’לה החָסיד. היא יודעת רק את ר' יעק’לה הסוחר ביי"ש. את החסיד ידעה הורנסטפול. אמרו עליו, שאת נעליו הוא חולץ שם ומתהלך בפוזמקאות על גבי השולחנות לשמש את האורחים, היושבים לפניו שיחיה. איש לא ידע לשמש כמותו. וכשרקד ר' יעק’לה לפני הרבי הגיע לגדלות, לעלית נשמה: כל ‘העולם’ היה מטפס ועולה על השולחנות והחלונות לראות ב’קוזקו' של ר' יעק’לה.

ר' יעק’לה דר בעירתו וחי בהורנסטפול ועל שמה נקרא ‘ר’ יעק’לה הורנסטפולֶר'.

*

באחרית ימיו זכה לשֵם חדש: ‘הרחובותי’.

את עשרים שנותיו האחרונות עשה ברחובות. בה, ברחובות, ראיתיו ראשונה, ידעתיו, אהבתיו ונעשינו ‘חברים’.

 

ב    🔗

בעירה הנדחת. בין ערבות וואהלין הרחבות, העגומות והשוממות, יש עדין זקנים, שיושבים בקלויז ההורנסטפולי בין מנחה למעריב, בשעה שלא יום ולא לילה, ומספרים בלחש, והנשמות הערטילאות מבית־העלמין הקרוב מתדפקות חרש על חלונות הקלויז ומקשיבות לספורי הלחש. הזקנים מספרים על ר' יעק’לה הורנסטפולר:

“… רעיון של שטות נכנס בו… הציץ ונפגע, רחמנא לצלן”…

מעשה שהיה כַך היה.

בימי הפרעות של שנות השמונים למאה שעברה נבוכה עירתו של ר' יעק’לה. הזקנים והזקנות יצאו למדוד את הקברים, ור' יעק’לה מהר להורנסטפול, ובפני כל הקהל שבקלויז הגדול קם וצָוח: רבי, הושיעה!

ו’הוא' שתק. כבש את פניו בקרקע ושתק.

וכששב ר' יעק’לה לעירתו הנבוכה, למקום שם חכו לו בכליון עינים – כבש אף הוא את פניו בקרקע, כבש ושתק.

ימים קשים באו לקלויז ההורנסטפולי. חסידים באים להתפלל ופניהם עצובים. נכנסים בשתיקה ויוצאים בשתיקה. אך בין מנחה למעריב לא ישָׁמע קול עליז, אלא לחש־עגום. ויש שגם הלחש יפָסק פתאום. אֵבל כבד ממלא את כל פנות הבית.

הימים הקשים עברו. החסידים שבו איש־איש לעסקיו ולדאגותיו. טעם הפרעות פג. רק ר' יעק’לה לא שב עוד לקדמותו. לא חי עוד בהורנסטפול כבימים ראשונים. בלחישה, מפה לאזן, התחילו מספרים: ר' יעק’לה כותב ספר על ה’קץ'.

אל העירה הנדחת התחילו מגיעות שמועות משונות, שכמותן לא שמעו אבותינו ואבות־אבותינו מעולם. לשמען משכו חסידים בכתפיהם והניעו יד: שמע־מינה לא ישרו הדברים בעיניהם. ור' יעק’לה הקשיב לשמועות הזרות רב קשב. התחילו מספרים על צעירים, שיצאו לתרבות־רעה, שׁטוּדֵינטים, שקמו ועשו אגודה אחת על מנת לעלות לארץ־ישראל. אותם הצעירים קראו לעצמם ‘ביל"ו’, לאמר: בית יעקב לכו ונלכה.

– דוחקים את הקץ…

– קופצים בראש לפני המנגנים…

– מה שחלמתי הלילה ובכל לילה יחול על ראש שונאי ישראל! הם יבנו! ראיתם מימיכם בית־יעקב? אפיקורסים, משומדים!…

ר' יעק’לה שמע ושתק. הכל תמהו: למה הוא שותק?

ופעם אחת נכנס אל הקלויז בחפזון, עמד על־יד ה’ארון' וקרא; ואני אומר לכם: הצדק עמהם!

– עם מי?

– עם הצעירים.

– ה' עמך, ר' יעק’לה, איזו צעירים?

– ‘ביל"ו!’…

כל החבורה נבהלה. לולא ר' יעק’לה המדַבר אליהם, היו דנים אותו ברותחים. הנשמע כדבר הזה? פה, במקום הקדוש, מלמדים זכות על האפיקורסים, הקופצים בראש!…

– ומחר אנכי הולך ‘אליו’ – אמר ר' יעק’לה ויצא בצעדים מהירים מן הבית.

ואמנם: למחרת אותו היום – לא חג ולא מועד – עמד ר' יעק’לה ועלה להורנסטפול. כל העירה חכתה בחרדה לשמוע את הדבר אשר יביא בפיו מ’שם'.

ושם רקה מעשה נורא, שלא היה כמותו מעולם. ר' יעק’לה בא אל בית ה’רבי‘, נכנס אל חדר האורחים, לא פנה לאיש, לא ברך את הגבאים, לא כתב פתקא, אלא פרץ ישר אל ‘חדרו’. הכל תמהו וחרדו: מה האסון אשר קרה לר’ יעק’לה? “שרפה… בת מקשה ללדת”…

נדחקו אל הדלת והטו אזן לשמוע. מתחלה לא נשמע כלום, בלתי אם קול מלחשים. והנה נשמעו קריאות גדולות, כמעט צעקות, ולסוף גם דבורים ברורים, צלולים, שנתקעו באזני השומעים כמסמרות עד היום הזה.

“…ובכן אינך ‘רבי’… דם עמך ישראל על ראשך ירד”…

בקול גדול נאמרו הדברים הנוראים הללו, והקול קולו של ר' יעק’לה. ופתאום נפתחה הדלת ברעש ור' יעק’לה קפץ מן החדר ופניו להבים. ופני הרבי חורים כמות. כשפגה החרדה מלב החסידים רדפו אחרי ר' יעק’לה בקשו לקרוע אותו כדג, ולא מצאוהו: שב לביתו.

וכשנגש ר' יעק’לה לחצרו בעירתו, קפץ מעגלתו, לא נכנס לביתו, אלא רץ תיכף אל הקלויז. השעה היתה שעת מנחה. חסידים עמדו כנופיות־כנופיות מוכנים לתפלה.

– רבותי, שמעו את אשר אני מגיד לכם כיום הזה, – הרעים ר' יעק’לה באזניהם: – הגלוח, העולה לארץ־ישראל, טוב בעיני מן ה’רבי', היושב בטומאת הגלות בשעת הרת עולם זו!…

קפצו עליו החסידים. מוכה, פצוע, כל עוד נשמתו בו שב לביתו.

*

– לא ארכו הימים. ר' יעק’לה שם קץ לעסקיו.

“תל־עולם שם את נכסיו, בחצי־חנם מכרם” – כך מסימים הזקנים את ספורם על ר' יעק’לה. ור' יעק’לה עלה אל הארץ.

 

ג    🔗

אנכי ראיתיו ראשונה לפני עשרים ושתים שנה, ואוהב אותו.

אהבתי את הזקן קצר־הקומה ודל־הבשר עם החריצים העמוקים במצחו הגבוה, עם הזקן הדק והלבן, העוטר את פניו הכחושים, עם עיניו הכחולות והתמימות כעיני הילד. כל ימיו היה לבוש כבימי עמדו לפני הרבי: קפוטה ארוכה עד לכפות רגליו, מכנסי־בד וירמולקה על ראשו מתחת לכובעו. ובחדרו הקטן גל־ספרים, ספרי חסידים, ספרי קבלה, ובארגזו – ספרו בכתב־יד.

הוא אהב את המושבה, את בתיה ואת כרמיה. כי נבנה בית חדש, כי נוטע כרם חדש והיו לו למאורעות, אשר רשם בספרו.

– ילדים, – היה קורא אלינו הצעירים: – אינכם מרגישים כמה גדולים מעשיכם. כל אילן שאתם נוטעים, כל בית שאתם בונים מקרבים את הקץ…

וכשהיה שומע על קניה חדשה התיזו עיניו ניצוצות אושר. כובעו היה מופשל לערפו ושתי כנפות קפוטתו היו נפרשות למזרח ולמערב. עוד מעט וירקד. ר' יעק’לה ההורנסטפולי היה מתעורר בו.

הוא אהב אותנו, את הצעירים. מתוך חבה גלויה היה מביט אלינו. תמיד היה משוחח עמנו. ויש אשר יבקש להחזירנו למוטב, יגש לאחד הצעירים, יחליק לו על סנטרו הגלוח ויאמר בתרעומת של חבה:

– אדרבה, אמר נא לי, זה למה לך? כלום יזיק לך הזקן? פנים של יהודים כלום אינם יפים שבעתים? אלא מאי? רוצה אתה דוקא להפסיד את חלקך לעולם־הבא? משומד, לשוא אתה טורח. בעל־כרחך חלקך מוכן ומזומן לך. כל אילן שנטעת כפרה הוא לעונותיך. ‘הם’, ירבו בגיהנום. לא יעמדו להם ביום דין לא הזקן והפאות, לא הטלית והציציות. ולא כל התרי"ג מצוות. יכנס הרוח באבי־אבות־אבותיהם! יושבים הם בהורנסטפול ועוסקים במצוות! יבואו לכאן ויעסקו במצוות!…

תמיד היה רב את ריב הצעירים. סַנֵיגוריתו על הצעירים היתה נגמרת תמיד בקטגוריה קשה על חבריו האדוקים, שנשארו יושבים עם הרבי בגלות.

– הללו, הנערים, יודעים ומבינים, והם – הם אינם יודעים ואינם מבינים כלום – כך היה מסַים.

מתוך כעס וחמת־תמרורים היו הדברים נאמרים. נראה היה שקשה לו להוציאם מפיו, שנפשו נעשית חדודים־חדודים בשעת אמירה ולהתאפק לא יוכל, כי גדול כאבו.

ר' אלתר, חסיד כמוהו, היה מבקש להשתיקו:

– רב לך, ר' יעקב. מסתמא מן השמים מעכבים. מסתמא יודעים הם. גדולים הם ממנו.

– גדולים! היכן היא גדולתם? – היה נרתח ר' יעק’לה: – עוונותיהם גדולים. סנטר גלוח אחד ברחובות שקול כנגד כל גדוליך, השקועים בטומאת הגלות!…

ר' אלתר היה אוטם את אזנו: ר' יעק’לה מטוח דברים כלפי הקדושה. כנופיא נאספת מסביב לו. הזקנים מתרגזים, מתקצפים, והצעירים עומדים כנגד להגן על ר' יעק’לה שלהם.

לי היה מושך חסד ביותר. עלי השליך את יהבו, כי אתקן את כתב־ידו.

– אין אתה צריך אלא לתקן את ה’לשון' זהו אסוני. אבל הרעיונות! אם ‘הם’ יקראו את ספרי יחזרו, כולם יחזרו בתשובה. בראיות ברורות כשמש, מן התורה ומדברי חז"ל הוכחתי להם את צדקתנו. ברור כשמש!…

נכדה היתה לו לר' יעקב. היא דברה עברית במבטא הספרדי.

ויאהב הזקן את נכדתו. מפָרֵך היה את לשונו לדבר עמה ‘לשון־קודש’. והיא, השובבה, צחקה לשגיאות לשונו, לשון־עלגים.

והיה הזקן מסתכל בנכדתו, מרוה את אזנו צחוקה וניצוצות אושר נתזים מעיניו התמימות.

– אדרבה, – היה אומר מתוך התפעלות; – כלום אינה שקולה זו כנגד מאה רבנים, היושבים בטומאת הגלות?!…

 

ד    🔗

ר' יעקב אהב את המושבה, את הצעירים ואת נכדתו. אבל יותר מכולם אהב – את הרצל.

למן היום הראשון, אשר שמע את שמו, דבק לבו בו לאהבה אותו, להעריצו, להקדישו. הכל מתנגדים עדין בארץ־ישראל להרצל, יראים את ה’פוליטיקה' שלו, שמא תזיק ב’חלונות הגבוהים‘, בסטמבול, ור’ יעקב התחיל כבר מדבר עליו גדולות ונצורות. התחיל מפשפש בחשבונותיו אשר חשב על הקץ ומבקש סמוכים וסימנים להרצל. ומדי ערב בערב, בשובי מכרמי לביתי, ראיתי מרחוק את ר' יעקב מתהלך על־יד פתח ביתו הקטן, ידיו מקופלות לאחוריו, היַרְמולקה מופשלה למעלה ופניו זורחים.

“הסמוכים והסימנים להרצל עולים יפה” – הרהרתי בלבי.

ואמנם מצאתי את חידתו, באחד הערבים חכה לי על פרשת־דרכים.

– הדבר ברור כשמש!…

– איזה דבר, ר' יעקב?

– הוא נוצר לגדולות. גדולות שאין לשערן מראש!…

– מי, ר' יעקב?

הוא נעץ בי מבט זועם, שפירושו היה: וכי במי עסקינן אם לא בו?…

אנכי אמנם ידעתי את לבו, אבל חפצתי לנסותו בדברי.

– הרצל!…

הן העסקנים שלנו חוששים, שמה יקלקל בסטמבול?

– טפשים, קטני־המח! הוא אינו יכול לקלקל! אינו יכול! כל אות מדבריו, כל תג ממעשיו מצטרפים לחשבון גדול… לגדולות נוצר! כלום לא אמרתי לך: בשנות ‘נ’ יהיה אות גדול. זה הוא האות. ובשנות ‘ס’ יהיה האות השני: הקדוש־ברוך־הוא יקום נקמת דמינו. כלום סובר אתה באמת, שדמינו אשר נשפכו מים הם המוגרים ארצה? חס ושלום? העם הצפוני, העם הגדול, גוג־מגוג, יקום וישפוך את ממשלתו על כל הארץ, והכה והכניע את גאון העקובים מדמינו. ובשנות ‘ע’ יהיה האות השלישי. ומן האות השלישי עד הקץ – רק פסיעה אחת… לכשנזכה, לכשנזכה!…

– העם הצפוני מי הוא, ר' יעקב? אין בעולם עם גדול צפוני, אשר לא נדעהו.

– אתה אינך יודע? הוא יודע! יש, ואם אין – היה יהיה. ברור כשמש.

ומאותו יום ואילך, כיון ש’ברור היה הדבר כשמש‘, התחיל ר’ יעקב נלחם את מלחמת הרצל. בחריצות גדולה ובמסירת־נפש עשה את מלחמתו: ברחוב, בבית־הכנסת, בקרב הצעירים, בקרב הזקנים. לכל מקום שנכנס נשמע רק דבור אחד: הרצל… הוא היה מספר על הרצל כאילו ידעהו מתמול שלשום, כאילו נגלו לפניו כל מצפוניו, כאלו נגלו לו כל מחשבות לבו והרהוריו הנסתרים. וכמה גדל אשרו כשהתחילו באות ידיעות על נצחונותיו של הרצל, על בקוריו בבתי־מלכים, על קרבתו למלך גרמניה. עיני ר' יעקב היו בוערות כגחלים. מי שלא ראה אותו באותה שעה לא ראה אדם מאושר מימיו.

– הוא הדבר אשר אמרתי לכם: לגדולות נוצר, לפני מלכים יתיצב, כלום זכה יהודי מימיו לעמוד לפני מלכים ולהתהלך עמהם כאחד מהם?

ומבט של מנצח מאושר היה נח על המסובים. אם העיז איש מן המסובים לחלוק ולאמר, שגם לפני הרצל נמצאו יהודים אשר התיצבו לפני מלכים, וכי הרצל אינו מתהלך עם מלכים ‘כאחד מהם’, היה ר' יעקב שם את כפת־ידו על פיו ומשתיקו:

– רשע, אל תחטא. בנפשך הדבר.

כששמע שבקונגרס נקבצו ובאו יהודים מכל קצוי־ארץ לטכס עצה ולבקש דרך, והרצל ישב בראש והכל נשמעו לדבריו, בכה מרוב התרגשות.

– למה הדבר דומה? – לחש לי באזני; – לשעת הגאולה. אז יקום הבעש"ט מקברו וכל החסידים מכל הסוגים יעשו שלום ביניהם ויעמדו כולם לפניו – מחנה כבד ועצום.

באחד הערבים שוב חכה לי ר' יעקב על פרשת־דרכים. הכרת פניו ענתה בו, כי בתוכו הכל תוסס ורותח.

– חכיתי לך… כלומר… חפצתי לבקשך… לא יכבד ממך?

– דבר נא, ר' יעקב, דברים ברורים. מה רצונך?

– לתַקֵן… רק את ה’לשון' במקצת… לא לנגוע, חלילה, ברעיונות.

ובדברו הוציא מכיסו בזהירות יתרה גליון גדול כתוב מכל עבריו וראש הגליון קפול לאחוריו.

– מכתב הוא זה… מכתב נחוץ מאד.

– למי המכתב?

רגע עמד כנבוך.

– לא תגלה לאיש? סוד גדול הוא זה… – אסור לגלות…

– לא אגלה, ר’ יעקב. חלילה לי.

– להרצל.

בעמל רב עלה בידי להבין את דברי הגליון הגדול, וככל שהוסיף מחברו לבאר ולפרש לי את רעיונותיו הכביד עלי את מובנם. תקנתי מה שתקנתי מבלי לרדת לסוף דעתו של המחבר.

– צריך להודיע לו, כי לו הנצחון, כי את כל אויביו ומתנגדיו יכריע… נצחונו ברור כשמש. צריך הוא לדעת. יחזק ויאמץ…

את הגליון הגדול העתיק ר' יעקב שוב אל הנקי, הוסיף שגיאות חדשות על הישנות, הוסיף הערות בכל שולי הגליון, עד שלא השאיר בו מקום פנוי: וישלח את המכתב. ובערב בא אלי ר' יעקב נבהל ובפניו כבושה דאגה גדולה: את העיקר שכח להעיר. מי יתן ויכול להחזיר את המכתב…

מבלעדינו לא ידע איש את דבר המכתב. כמוס היה הסוד אתנו עד אשר יבוא האות. ימים רבים חכה ר' יעקב לאות. יותר נכון: נדמה לו, כי חכה ימים רבים. עוד טרם עבר שבוע ימים ור' יעקב התחיל בא גם הוא אל בית ציר־הפוסטה במושבתנו ונוטה אוזן לשמוע את קריאת האדריסות מעל המעטפות, וכולו רב קשב.

– ר' יעקב, – לחשתי לו על אזנו בשובנו פעם אחת מן הפוסטה: – כלום אפשר? הן המכתב עוד טרם הגיע להתם.

הוא לא ענני דבר. רק מבט עיניו התמימות, העגומות העיד על מה שבלבו, לאמר:

– לך נקל לחכות…

והאות בא.

אותו ערב היתה מושבתנו כמרקחה.

ר' יעקב עמד בחוץ על־יד פתח ביתו כשהוא לבוש תחתונים בלבד. את קפוטתו כבר פשט מעליו, בהכינו את עצמו לשֵינה. בידים רועדות אחז גליון, הכתוב אותיות רומאיות עגולות, ומתחת למכתב כתב ידו ממש: “בברכת־ציון הרצל”. ‘הרצל’ היה כתוב אותיות עבריות…

את ר' יעקב הקיפה מחצית בני המושבה.

– הרואים אתם? ומה אמרתי לכם? – קפח את כל הקהל בשאלות, כאלו נמצא איש, אשר נבא לו מקודם רעה, כי לא יקבל תשובה, ועכשיו הוא נוקם את נקמתו ברבים בנביא השקר הזה.

נמצא איש היודע לקרוא גרמנית. הרצל הביע תודה לר' יעקב על מכתבו אליו. הזקן רעד כולו… בעמל רב כבש, כנראה, את סערת לבו בקרבו שלא יבכה, ועיניו התיזו ניצוצות־ספירים.

כל אותו הלילה לא ישן ר' יעקב. מובטחני, שבחדרו הקטן, בהיותו יחידי ואין איש אתו, חבק את המכתב והרוה אותו דמעות. בוכה היה על גלות השכינה, על גלות ישראל.

למחר עבר ר' יעקב את כל המושבה. מבית אל בית, והמכתב בידו:

– הרואים אתם? חתימת ידו ממש!…

והכל נוגעים במכתב, מסתכלים בחתימה, ור' יעקב עומד וחרד על הגליון שבידו…

ואולם יש שהרבה אושר, אושר אין־קץ צפון לאדם, והוא אינו מרגיש בו. אושר כזה היה צפון גם לר' יעקב.

 

ה    🔗

הוא היה אחד מן האחרונים אשר נודע לו, כי עתיד הרצל לבוא אל הארץ, כי מחר בבוקר יהיה ברחובות. שמועה זו לא עשתה עליו אותו הרושם אשר לו יחלנו. לא שמח, כי אם נבהל. נדמה לי, שבעיניו היה כתוב אותה שעה: “ידעתי כי בוא יבוא, אבל האם כל־כך מהרה?” וימהר יסָגר בחדרו. כנראה, בקש בצרופי חשבונותיו סמך לדבר, אשר הפליא ואשר הבהיל אותו. עד לאחר חצות הלילה ראיתי אור בוקע מתוך חלון חדרו. ובצאתו עם עלות השחר החוצה ראיתי את דמותו הקטנה, הכפופה, כשהיא מזוינת שק הטלית והתפילין, יורדת מן הגבעה וממהרת לבית־הכנסת.

אותו בוקר היה לו וכוח חריף בבית־הכנסת.

– היום אין אומרים תחנון, – פסק ר' יעקב בקול, שנשמעו בו החלטה וצווי.

– כיצד? – התפלאו המתפללים.

– כיצד? – נתרעם ר’ יעקב: – כלום אטמו אזניכם משמוע? הרצל יבוא היום. חג לנו היום!…

לא נשמעו לו המתנגדים קרי־הלב. ואף ר' אלתר החסיד נטה הפעם אחריהם. ר' יעקב כעס, התמרמר, וכשהתחילו אומרים תחנון יצא אל הפרוזדור.

אחרי התפילה התחיל וכוח חדש. ראשי המושבה וזקניה אמרו לקדם את פני האורח ב’לחם ומלח‘. ר’ יעקב דרש בכל תוקף להוציא את ה’ספרים' מן הארון.

– כלום מלך הוא או גדול בתורה? – שאל אחד מקרי־הלב.

– מי גדול לנו ממנו? במקום מלך הוא לנו!… ‘גדול בתורה…’ כל גדולי התורה לא נבראו אלא לשמשו.

הפעם נצח ר’ יעקב: הוציאו ספר־תורה לקראת הרצל.

נתן האות הראשון להכון לפגישה. ר' יעקב מהר לביתו ויצא משם לבוש ‘זופיצה’ של אטלס – פליטת הורנסטפול, חגור אבנט חדש, ירמולקה חדשה וכובע־שבת חבושים לראשו, וכולו אור זורח.

– יום־טוב עליכם, יהודים, יום־טוב! ברך את הקהל העומד בחוץ. אז ידעו והרגישו הכל, אפילו המתנגדים קרי־הלב, כי יום טוב היום.

מרכבתו של הרצל נגשה אל המושבה. אנחנו הרוכבים קמנו בשתי שורות והמרכבה עברה בתוכנו. ראיתי את ר' יעקב והנה הוא מפלס לו בכח נתיב בתוך הקהל הגדול אל המרכבה, עומד על בהונות רגליו ומבקש להזין עיניו ‘בו’, אחר־כך נשאר נטוע במקומו ושתי עיניו התמימות והטובות תלויות בפני הרצל. את סבר פני ר' יעקב אותה שעה אי־אפשר לשכוח עד העולם: זה היה סבר פני אדם, שבגורלו עלה האושר הנפלא לראות עם הערב שמשו את האיש, אשר לו חכה, אליו התפלל כל ימי חייו. ככה יביט האדם בקלסתר פנים, אשר כל ימיו ראה אותו בחלום ופתאום יגלה לו לעין השמש. כשראשי המושבה, אשר קדמו את הרצל בברכה, סרו הצדה, נגש אליו ר' יעקב, הושיט לו את ידו הרועדת ובקול רם, כאדם המברך על התורה או המקדש על הכוס, קרא:

– ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה!…

זיק החשמל, חרדת־קודש עברה את כל הקהל, קדוש היה הרגע ההוא, קדוש יהיה עד העולם.

מכאן ואילך לא עזב עוד ר' יעקב את הרצל אף לרגע. אחריו הלך. על ידו עמד, עיניו טובלות באור פניו ולבו סופג כל מלה ומלה שנמלטת מפיו. וכי מה בכך שהרצל מדבר גרמנית, לשון שאינה מובנה לו כלל? ידבר בכל לשון שרצה, – הוא, ר’ יעקב, שומע ומבין. כלום המלים מביעות מה שבלב? הקול הוא המדבר, הוא המביע את הכל, – ואת קולו של הרצל הבין ר' יעקב. הוא הבין להרצל יותר מכל היודעים גרמנית. יותר ממה שהבין חש, הרגיש.

על גבעת המושבה פגשו את הרצל ספרדים רוכלים. נפלו לרגליו ונשקו את עקבותיו בחול: ככה יעָשה למשיח בן יוסף… קפץ ר' יעקב אליהם וזרועותיו פתוחות לחבקם. רגעים אחדים עמדו ונדברו מתוך סערת־לב. הוא מדבר ב’לשון־הקודש' שלו והם עונים לו ב’עברית' שלהם. איש את רעהו אינם מבינים: אבל איש את רעהו הם מרגישים.

ובערב. אחרי צאת הרצל מן המושבה, כשעמדנו כולנו כנופיות, כנופיות וספרנו על מה שבלבנו. נטפל ר' יעקב לכל הכנופיות, פעם לימין ופעם לשמאל. ה’זופיצה' של אטלס עליו והאור הזורח שורה על פניו. אבל שותק הוא, אינו מדבר דבר. וכששמע מפי הרוכבים, שפגשו את הרצל בשדה, כי עמדו על גבול המושבה נזלו עיניו דמעות, התעורר פתאום וקרא:

– השומעים אתם?

כאלו ידע מראש, שעתיד הרצל לבכות.

וטפות גדולות, כבדות פרצו מתוך עיני הזקן, הלבוש מלבושי יום־טוב, ושטפו כזרם על לחייו הקמוטות ועל שערות זקנו הלבנות כלבנת כסף.

 

ו    🔗

סופג, סופג הלב את האושר – והנה האסון.

הרושם שעשתה על כולנו ‘בשורת אוגנדה’ היה שונה מזה שעשתה על ר' יעקב. אנחנו נרעשנו, ימים אחדים לא ידענו את נפשנו. היתה לנו מלחמה פנימית קשה, מלחמת הרגש והמחשבה. לר' יעקב היתה הבשורה כמכת־לחי. הוא נתכַּוֵץ כלו, שח ונכפף עוד יותר. מעיניו נשקפו פחד ותפלה. ככה יביט הילד אל אביו שתופסו פתאום ומשקהו מרה על כרחו. הוא לא ידע לחשוב, הוא ידע רק להרגיש. הוא נשתתק ונאלם. אֵבל קשה עטפו, כמתאבל על המת.

כשהתחילו הוכוחים, המחלוקת והפרוד, עמד ר' יעקב מן הצד: לא נשתתף בוכוחים ולא נטה אחרי אחד הצדדים. האוגנדיים בקשו למשכהו אחריהם, בסמכם על ‘הרצליותו’ הגדולה, ודחה אותם.

– דמו בראשכם!…

אף אלינו, ציוני ציון לא נטפל:

– נערים אתם, אינכם מבינים… אינכם מבינים ולא כלום… צריכים רחמים, רחמים גדולים!

כצל התהלך ר' יעקב כל הימים.

פעם אחת משכני אחריו אל חדרו.

– בבקשה… רק הפעם…

ושוב הוציא מכיסו גליון גדול כתוב פנים ואחור ויתחבו אל תוך ידי. כרוז היה זה, כרוז אל הרביים: והכרוז מלא קללות וחרמות. הוא קלל את הרבנים והרביים ובקש לעורר רחמיהם, כי ירחמו את הרצל, יחוסו על נפשו ולא יורידוהו בדמי־ימיו שאולה. השבע השביע אותם, כי יקומו כולם שכם אחד, יעירו ויעוררו את העם למען יתן את ידיו להרצל לגאל את הארץ. ואם לאו הרי הם, הרבנים והרביים חייבים בנפשו ובנפש עמם… אם לא עכשיו, מי יודע אחרי מתי עוד?…

האויר בתוך החדר הקטן, מתחת לתקרה הנמוכה, היה חם, מחניק. דברי הזקן ושברי רעיונותיו הסבוכים נסכו עלי רוח עועים. הזקן רץ בחדרו אנה ואנה כחיה הסגורה בכלוב.

– אינכם מבינים. אינכם מבינים ולא כלום. הסכנה גדולה… גדולה עד לאין שעור… הוא בסכנה, אנחנו בסכנה, הכל בסכנה… בא עד משבר וכח אין ללידה… צריכים רחמים… צריך לקרוע שמים… צריך, שיגיע הקול עד לכסא הכבוד… אין איש… אדם אין… ‘הם’ שהכח בידם, מחרישים. אזנים להם ולא ישמעו, עינים להם ולא יראו… ואתם הנכם ילדים… אינכם יכולים… צריך להצילו… הוא נשבה… הסטרא־אחרא פושטת את ידיה לחנקו ואין מציל… נשמתו מפרכסת, מפרכסת ומבקשת רחמים, והם יושבים בהורנסטפול ושותקים…

בעמל רב נפטרתי מן הזקן ויצאתי החוצה לשאף רוח.

הזקן עמד בפתח חדרו. הירח החור והעגום כמוהו שפך על פניו הכחושים אור נוגה.

– תתקן?

– אתקן.

– אשלח להם… ידעו!… החרב מונחת על הצואר.

זה היה קולו של אדם המנסה את כחו האחרון…

ז    🔗

הידיעה על מות הרצל עשתה עלינו אותו הרושם, שעשתה על ר' יעקב בשורת אוגנדה. וכשאנו כולנו מתמוגגים בדמעות, קובלים מתוך יאוש מר, שתק ר' יעקב שתיקה איומה. ולא אמר כלום. דומה היה, כאלו אמר לנו:

– אתם רק היום נודע לכם הדבר; אנכי יודע אותו זה כבר. אנכי מתאבל עליו זה ימים רבים.

ויש אשר יתעורר פתאום, יכעס, יצעק ויכה באגרופו על השלחן:

– הם הרגוהו, הם שלחו יד בנפשו התמימה… שחיטת סכין שחטוהו…

וכשעמדו המספידים להספיד את הרצל, עמד ר' יעקב בתוך הקהל הרב ושתק. איומה היתה שתיקתו, קשה מכל הדמעות שבעולם. עיניו שאלו את כולנו:

– למה אנו מדברים, למה אנו מספידים? מדוע איננו שותקים?…

 

ח    🔗

שנים אחדות אחרי מות הרצל התהלך ר' יעקב בתוכנו ברחובות, אזנו נטויה לשמוע את קול צעדי הגאולה ועיניו מבקשות את סימני הקץ… לכל סימן של נצחון נמלאה נפשו חג, וכל סימן של מפלה היה מבטל תכלית הבטול. כזה וכזה בר היה ויהיה עוד והקץ בוא יבוא! כל הימים התהלך בתוכנו, מסתכל ושומע, ובלילות כתב ומחק, כתב ומחק. כתב את ספרו על הקץ. ואין גבול ואין תכלית לספרו. ולא היה צריך עוד לעזרתי. נכדתו גדלה והיא תקנה את השגיאות. היא תקנה והוא העתיק והוסיף שגיאות חדשות על הישנות. ‘הלשון’ מה היא לו? העיקר – הרעיונות.

*

בסוף שנת תרס"ט השיב ר' יעקב את נשמתו הטהורה לשוכן מרומים. אנכי לא זכיתי לראותו בשעת מיתתו. אבל יודע אני: הוא מת מות צדיקים, במנוחה שלמה. כל חייו היו סערה אחת ארוכה; מיתתו ודאי היתה קצרה ומלאה מנוחה. לאותו רגע חכה ר' יעקב והכין את עצמו זה כבר. עתה יעמוד, עתה יתיצב לפני כסא־הכבוד, יתפוס בשערות זקנו ופאותיו כשהוא עומד לפני רבון העולם ויצעק צעקה גדולה ומרה: עמך ישראל צריכים רחמים!

כלום לא ירחם הרחום והחנון?…