אחרי שהייה קצרה בשוייץ חזר יעקב רוּדוֹרפר ללבוּב. רשוּם היה במחלקת המשפטים שבאוּניברסיטה הלבוּבית זו השנה השלישית. דירתוֹ היתה ברחוֹב הירוֹק “29 בנוֹבמבּר” אשר מחוּץ לעיר, בבית אלמנת רוֹפא עיניים באה בימים, אשה עדינה, דוֹרשת טוֹב. את ההרצאוֹת לא היה מבקר אלא פעם אוֹ פּעמיים בחוֹדש; תחת זאת היה מַתמיד לשבת בקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, יחידי על יד שוּלחן יאפּאני קטן, מעשן סיגאריוֹת ריחניוֹת והוֹפך אגב פיהוּק בירחוֹנים וּבעיתוֹנים המצוּירים הנמצאים שם בשפע. ורק כשהיוּ ניצתים פתאוֹם עשׂרוֹת נוּרוֹת החשמל בסיפּוּן המכוּיר מסגרוֹת מסגרוֹת מרוּבּעוֹת, וּליד השוּלחנוֹת הרבים צצוּ אוֹרחים אחד אחד וחבוּרוֹת חבוּרוֹת, הקיש בכלי הגפרוּרים, שילם את המגיע עם תוֹספת למלצר, נכנע ברגש הנאה מיוּחד לשוֹער שסייע לוֹ בלבישת מעילוֹ, ויצא ל“קוֹרסוֹ”. שם עבר פעמים אחדוֹת, כשמקלוֹ הדק נתוּן תחת בית שחיוֹ וּבוֹלט מעל לכתיפוֹ, בתוֹך זרם הטיילים, תחת אוֹר החנוּיוֹת החזק, בצעדי ריפרוּף, בשׂפתיים עשׂוּיוֹת לצפצף וּבעיניים שׂוחקוֹת. חביריו שנפגשו בוֹ היוּ אומרים זה לזה, אחרי שבירכוּהוּ בקוֹל ועברוּ עליו:

– אין עליו, כנראה, מוֹרא “בחינת המדינה”.

– אוֹמרים, שהוּא בעצמוֹ “בוחן” יוֹם יוֹם את הפּוֹלניוֹת שב“29 בנוֹבמבּר”.

– מה הפּלא? באנקיר!

וּכשבּא אחרי הליכה של שעה אל חדרוֹ, לחץ בכפתוֹר שליד הדלת, ויהי אוֹר. הטיל את עצמוֹ על הספּה השחוֹרה, וידיו לוֹפתוֹת את עוֹרפּוֹ. מתחילה ציפצף כלפּי הסיפּוּן איזו אריה שגוּרה, אך לאט לאט נדם הציפצוּף והוּא שקע לתוֹך חשכת עוֹלמוֹ. ואז התרוֹמם מקרקע נשמתוֹ חפץ מוּזר ותקיף: להיות מוּטל ליד איזה מפתן ושהמוֹני אדם ינהרוּ אל הבית, וּבעברם ירמסוּ אוֹתוֹ בעקבוֹת נעליהם. פעם בפעם התנער, אך דמיוֹנוֹ היה חוֹזר וּמשקיעוֹ בתוֹך הרגשת כאב הרמיסה הנעים.

בשכבוֹ שעה ארוּכּה במצב טרוּף כזה, היה כמתנמנם בחוּשים פקוּחים וכוֹאבים, וּפתאוֹם קפץ ועמד, כשהוּא סוֹקר את עצמו בפרצוּף מעוּוה: הוּא ראה בחרדה את גוּפוֹ בּלה וּמסוֹאב, מוּכן לרקבוֹן הקבר. רגע ארוֹך השהה את מבטוֹ המעוּנה על ידיו הבוֹלטוֹת מתוֹך המאנשטים הלבנים, חיורוֹת-כּחלחלוֹת באוֹר החשמל, אחר כך התנוֹדד פעמים אחדוֹת מתוֹך סמרמוֹרת ויצא לטייל גלוּי ראש פּרוּע וּבשרירי פנים מכוּוצים בסביבות הבית, יוֹצא מצל העצים לאוֹר הירח, משׂתּרך על יד הגדירוֹת וצוֹבט את שוֹקיו בתוֹך כיסיו, עד אחרי חצות. ואז היה שב לביתוֹ, מכבה את האוֹר וּמוֹסר את עצמוֹ לנדוּדי השינה… בן כ"ב היה ותוֹרת קוֹהלת מחלחלת בוֹ עם פירוּש שוֹפּנהוֹאֶר וטוֹלסטוֹי. והנה בשבוּעוֹת הראשוֹנים שאחרי הפסח בא קרוֹבה של בעלת ביתוֹ, ליאוֹן, בעל אחוּזוֹת עשיר, ונתוַדע לוֹ. היה זה גבר במיטב שנוֹתיו, בעל קוֹמה וּפנים יפים, הליכוֹתיו בנימוּס וקוֹלוֹ ישר ונעים; ואחרי שׂיחה קצרה, שרוּדוֹרפר התאונן בה על ריקנוּת ועצבנוּת בכרך, הציע לפניו ללכת אליו לירחי הקיץ ללמד קצת את בנוֹ הקטן.

– בכל יוֹם שירצה לעזבנוּ הרשוּת בידוֹ, ואם יהיה עלינוּ לטוֹרח, אגיד לוֹ, – אמר והסתכל ישר בעיני רוּדוֹרפר. ורוּדוֹרפר, מוּקסם מן הגבר היהוּדי שלא היה דומה לאחירים, נתרצה לנסוֹע עמוֹ בוֹ ביוֹם בלי להיפּרד מאיש. בדרך, בשבתם שניהם בתוֹך הדוּפנית הקלה והנוֹצצת, המתגלגלת במהירוּת אחרי הסוּס המקיש ברגליו בקצב על הכביש החדש, סיפּר ריינהארד על מצב ביתוֹ באחוּזה ועל התכוּנה השׂוֹררת שם בפשטוּת וּבהתגלוּת לב כזאת, שרוּדוֹרפר ניתק מן המציאוּת שלוֹ המרגיזה וחסרת היסוֹד, ונתעטף במציאוּת אחרת, זרה, אך שקוּפה, כבוּשה וחמימה. לבוֹ, שהורגל כבר, בעשׂרים וּשתים שנוֹתיו, לדפיקוֹת החוּלין הקרוֹת, נתכּוץ שוּב בדאבה ילדוּתית חמה, והמה לקראת הפּינה שהלך והתקרב אליה. וּכשבּא שמה, אחרי נסיעה של ארבע שעות במרוּצה בינוֹנית, כבר היה בוֹ בעצמוֹ קוֹרטוֹב מאוֹתה התכוּנה, באוֹפן שלא היה צריך עוֹד לתמוֹה על דבר.

רק שׂריגי קיסוֹס קלים הצלוּ על מרפּסת הזכוּכית העליזה וּקצוֹתיהם נאחזוּ בשוּלי הגג האדוֹם, ואוּלם הקירות מזה וּמזה היו גלוּיים, לבנים וצוֹחקים בחלוֹנוֹתיהם הצרים וּגלוּפי המסגרוֹת מעל לערוּגוֹת הפּרחים הגדוּרוֹת.

לפני הבית השׂתּרע מגרש תלוּל וּמוֹריק עד בנייני המשק שמנגדוֹ. מימינוֹ וּמאחוֹריו היה מאַוש, לפנים מגדר הפּסיסים הירוּקה, גן העצים הצעיר המפוּלש והמרעיד את ירקוֹ הרך באויר הקיץ הצלוּל. משׂמאלוֹ היה גן ירקוֹת גדוֹל, אחריו חצר הרפתים, וּמשם והלאה השׂתרע שׂדה כוּסמת צעיר וחוּם, לפני הפּריחה, ונתיבה דשוּאה וישרה הוֹבילה במדרון קל אל פלג הכפר, ששיכשך במרחק עשׂרה רגעים.

אך בירכתי גן העצים פנתה דרך הכפר, כביש זרדים ועפר שחוֹר, הצידה, וּברדתה אל הכפר החבוּי בירק לרגלי הגבעה המזהירה, עברה את שפלת האלמוֹנים. עשׂרוֹת האילנוֹת האלה עמדוּ שם משני עברי הדרך עמידה מעוֹרה ואזרחית, וּבקליפּתם נראוּ קמטי זקנה רחבים. גזעיהם היוּ מוּצקים וּגבוֹהים ושוֹרשיהם זללוּ את שוֹד האדמה השחוֹרה מסביב עד בלתי השאיר מזוֹן לצמחי בר אחירים. צלם היה רב וכבד וטחוּב; בזה הרגיש כל עוֹבר, והיה אץ לעבוֹר תחת חוּפּה קוֹדרת זוֹ גם כחוֹם היוֹם. כי עדה זרה, שחוֹרה ורעה שכנה במרוֹמי העצים: עדת עוֹרבים. ורבה היתה שם התנוּעה תמיד: שׂריטה וניקוּר וּצניחה וליבּוּט כנפיים; ורב היה הלהג: נהימה וקינטוּר וּצריחה וּפישׂוּק שׂפתיים.

כשעברה הדוּפנית תחת האילנות האלה, חש רוּדוֹרפר כאילוּ עבר שער המכניסו לעוֹלם חדש.

עוֹד בוֹ ביוֹם, כשעה לפני שקיעת החמה, ירד רוּדוֹרפר עם משפּחת ריינהארד: הוּא, ליאוֹן ואשתוֹ וּבנם, כוּלם ארבעה, בנתיבה הצרה אל הפּלג. שם התענג על המרחב רוה הצבעים, על האפר הגדוֹל, שסוּסים כבוּלים נראוּ רוֹעים עליו מרחוק, על שטף הפּלג הירקרק. אף רגע לא חדל להרגיש את יחסם המלטף של האנשים הזרים האלה אליו, את רצוֹנם להנעים לוֹ בכוֹל. אחרי שנפלוּ אילוּ דברים קלים על יפי הנוֹף, על הכפרים שמסביב, ועל היער המאפיל באוֹפק, קרא ריינהארד על ידי הילד לשני שׂכירים, וּכשבּאוּ ציוָם להביא מיד מן האסם את אוֹהל הרחצה וּלהעמידוֹ על ארבע הקוֹרוֹת הבוֹלטוֹת מתוֹך מי הפּלג. הפקוּדה נתמלאה במהירוּת וּבדממה.

– מחר בהשכּמה צריך יהיה לתקן את המדרגוֹת – אמר אחר שניסה לעמוֹד עליהם מתוֹך הכבּדת הגוּף והן רעדוּ וחרקוּ קצת.

– אם אדוֹני ירצה לשׂחוֹת בחוּץ, – פנה אל רוּדוֹרפר – יוּכל לצאת מן החוֹר שבקיר מצד ימין.

עיני רוּדוֹרפר ניתקוּ מן הגדיל הסבוּך שבקצה סוּדרה הירוֹק של הגברת ריינהארד וענה:

– או, כן.

למחרת הבוקר, עם הנץ החמה, נסע ריינהארד לרגל עסקיו לימים אחדים.

נינה ריינהארד היתה כבת שלוֹשים וּשתיים, גבוֹהת קוֹמה וּקטנת אף, עיניים אפוּרוֹת וקרוֹת לה ותסרוֹקת שחוֹרה אַ-לא-גרטכן. מפני זוֹ נראתה צעירה בעשׂר שנים מגילה. גוָה היה רך וריתמי ותלבּושתה עשׂוּיה להישמע לכל מעמד שהיא עוֹמדת. אך על הרוֹב היה תלוּי על כתיפיה סוּדר ירוֹק, רך וטוֹב, שליאון הביא לה מוין. שׂיחתה הפּוֹלנית היתה עֵרה וּנגינית ורק לפעמים היתה מפסיקה וּפוֹלטת שאילה אוֹ קריאה שלא מן העניין. והיה הדבר זר וּמַתמיה את שוֹמעה. דבר זר זה נשאר לה ממחלת רוּח שתקפתה לפני שנים אחדוֹת בסיבת מיתתה המשוּנה של בתה היחידה. הילדה היתה אז בת שנה, והנערה האוֹמנת הפכה עליה מתוֹך אי זהירוּת מיחם רוֹתח וּבוֹ ביום מתה הילדה בייסוּרים גדוֹלים. הרבה סבל אז ליאוֹן ריינהארד עד שעלה בידוֹ לכוֹנן את רוּח אשתוֹ האהוּבה, נסע עמה למעוֹנוֹת הרים, לחוֹפי ים, עבר עמה את איטליה; וּמשהבריאה היה נזהר מאד בעצביה ונתן לה את הבחירה הגמוּרה בכל מעשׂיה. בסאלוֹן האפלוּלי עמד “בּליטנר” שחוֹר, אבל מיוֹם שקרה האסוֹן לא הרימה את צמידוֹ: בקוֹלוֹתיו, אמרה, היא שוֹמעת את יבבת הילדה לפני מוֹתה.

ליאוֹן ריינהארד לא היה מצוּי על הרוֹב בבית, בלכתוֹ לרגל עסקיו לאחוּזוֹתיו הסמוּכוֹת אוֹ לכרך הרחוֹק. הגעגוּעים על ביתוֹ בצירוּף החרדה לשלוֹם אשתוֹ היוּ אוֹכלים אוֹתוֹ בדרכוֹ, אך גם את הרגש הזה היה מעלים מפּניה, מיראה פן עלוּל זה לסער אוֹתה במקצת. אף הילד אַלק, כבן שמוֹנה, תמים עיניים וּלבן בשׂר, שהיה שוֹתה מתוֹך עיניו של אביו כשהיה בבית, קבע לעצמוֹ יחס זכוּכית אל אמוֹ, ויוֹתר מלחיצת לחיוֹ אל כף ידה וּנשיקת קצוֹת אצבעוֹתיה לא הרשה לעצמוֹ. אפילוּ הכלב, שעם אחירים היה משתוֹבב, נגרר אחריה בדממה, אוֹ שהיה יוֹשב על אחוֹריו ושוֹמר את כל תנוּעוֹתיה. – וכן נתהותה בבית אוירה יחידה במינה. צחוֹק רם לא נשמע כמעט. משרתת הבית פּאולינקה, נערה רוּתינית רכּת פנים וּצנוּעת עיניים, שנתחנכה שנתיים במנזר פּוֹלני, היתה לוֹבשת תמיד שׂמלה אפוּרה-כהה, על חזה המתעגל היה תלוּי צלב כסף קטן, וּבכל פעם שהיתה פנוּיה להיכּנס אל חדרה האפלוּלי והנקי היתה כוֹרעת ליד מיטתה העשׂוּיה, לפני תמוּנת האם הקדוֹשה, מצטלבת, משפּילה ראשה וּמתפּללת בלי קוֹל. המבשלת היתה זקינה חירשת, קמוּטת פנים חוּמים ועוֹשׂה את עבוֹדתה בדייקנוּת, זריזוּת וּדממה כזאת, שמציאוּתה לא היתה מוּרגשת כלל. השׂכירים המעטים, שהיוּ מתגלים פעמים אחדוֹת ביוֹם לעל המגרש, וּשני הרוֹעים שהיוּ מביאים פעמיים ביוֹם את העדר המצלצל והגוֹעה אל חצר הרפתים, היוּ עוֹברים מרחוֹק, ליד הגוֹרן, והיוּ רק כדמוּיוֹת החוֹלפוֹת על האוֹפק בעוֹמקה של במה.

אחר ליל שינה ראשוֹן, בבוֹקר, פּסע רוּדוֹרפר בחדרוֹ המיוּחד שבאגף הבית הגדוֹל, בלוֹריתוֹ השחוֹרה רחוּצה, מכנסי הספּוֹרט מתוּחים על שוֹקיו וּבעיניו מפרכּס צחוֹק עשׂרים וּשתיים שנוֹתיו.

לא רק דרך ארבעת החלוֹנוֹת הגבוֹהים הבהיק האוֹר, גם לוֹבן הקירוֹת השרהוּ על המיטה המוּצעת לבן וָרוֹד, על שיש שוּלחן הרחצה עם כלי החרסינה הלבנים אשר עליו, על עציץ ההדס הירוֹק, על שני הכיסאוֹת והשוּלחן הקלוּעים. על השוּלחן היוּ מוּנחים זה בכה וזה בכה ספרים שרוּדוֹרפר הביא אתוֹ: תנ"ך קטן מיסיוֹנרי בכריכת עוֹר נפלאה, שירי הלדרלין, איגרוֹת גיתה אל הגברת פוֹן שטיין, שירי ר' יהוּדה הלוי מהדוּרת הרכבי, כתבי שניצלר וכרך של סיפּוּרי בּאנג, שירי מיצקיביץ וספר האהבה ליאן קאספּרוֹביץ, מסוֹת מוֹנטין וקוֹבץ תמוּנוֹתיו של רוּבּנס בצבעים.

אצבעות זעירות וּזהירוֹת דפקוּ על הדלת.

רוּדוֹרפר קרא בקוֹל רענן, כרחוּץ גם הוּא:

– לבוֹא!

הדלת נפתחה כלשהוּ וקוֹלוֹ הענוֹג של אַלק קרא לתוֹך החדר:

– אמא מבקשת לבוֹא לארוּחת הבוֹקר.

רוּדוֹרפר, לבוּש כבר, הלך עם הילד, כשהוּא חוֹבק את ראשוֹ הגזוּז והבּהיר. כשנכנס נשק את ידה של הגברת ריינהארד וישב לאכוֹל. היא פנתה אליו:

– אם יש לוֹ מאכלים החביבים אליו ביוֹתר, יגיד נא לי. לא יכבּד ממני להכינם לוֹ.

רוּדוֹרפר ענה בצחוֹק:

– אוֹ, גם התערוּכה שעל השוּלחן מביאתני במבוּכה. קשה לבחוֹר בשפע כזה. על הגברת ריינהארד לדעת שאני בא מפּנסיוֹן – סליחה, של דוֹדתה!

כשהגישה לוֹ בעצמה את ספל הקפה הלבן אמרה:

– אם ניחא לוֹ, נצא שלוֹשתנוּ לפני הצהרים לטייל מעט בכרכרה בשׂדוֹת.

– אחרי השיעוּר, מַסכּים, – ענה רוּדוֹרפר וקלט את קרוּם החלב מעל הקפה והניחוֹ על פּנכּה קטנה. חכּוֹ אינוֹ גוֹרס את זה.

בעשׂר יצאוּ שלוֹשתם בחצי הכרכרה, שנרתמה על ידי פידקוֹ העגלוֹן, אל מרחב השׂדוֹת. מזרע הסתיו היה צפוּף ורענן, נירי הקיץ היוּ חרוּשים וּזרוּעים, זעיר שם זעיר שם עוֹד ביצבצוּ שיוּרי זבל וּסנוּניוֹת עליזוֹת היוּ מתיצבוֹת עליהם מתוֹך טיסה אלכסוֹנית נמוּכה, מנקרוֹת פיד אוֹ שניים וּמתעוֹפפוֹת שוּב. היתה באויר איזוֹ שקיפוּת לא רגילה. במרחק חרשוּ צעצוּעי איכרים בצעצוּעי סוּסים, ועננת עשן כחלחלה שאפה מאיזה בית אל האוֹפק. בצל הגבעוֹת הרחוֹקוֹת הלבּינוּ כפרים וּבצד אחד הכחיל היער. הכּרכּרה טסה משׂדה לשׂדה וּמניר לניר וזרם רוּח חד רן משני עברי האוֹזניים, כשציצת השוֹט הכחוּלה טסה לפניהם כציפּוֹר.

כשחזרוּ מצא רוּדוֹרפר בחדרוֹ על השוּלחן קיתוֹן נאה וּבוֹ צרוֹר פרחי גן טריים, שאגלי מים נוֹצצים בין עליהם. בפני פּאולינקה לא היה ניכר כלוּם, אך ברוּר היה כי ידה עשׂתה זאת. כמוּבן, לפי פקוּדת גברת הבית.

את האהבה הרגילה, המסוֹערה, אהבת הבשׂרים ידע רוּדוֹרפר לכל קמטיה, ולא לחינם היה חשוּב בעיני יוֹדעיו כ“גבר מצליח”. עוֹד בהיוֹתוֹ נער בגימנסיה היה מבקש את קרבתן של בנוֹת גילוֹ ואוֹרג סביבן הירהוּרים מתוּקים, וּכגדלוֹ גדלה גם המית לבוֹ וצעקת בשׂרוֹ. גם בהיוֹתוֹ בדרך וּבבקרוֹ בעיירת מוֹלדתוֹ היה נתפּס לעסקי נערוֹת אוֹ נשים מתוֹך רתחנוּת שאינה נוֹתנת פוּגה. וגם אחרי כן, כשישב בקביעוּת בכרך ולבוֹ גס ב“רוֹמאנים”, עוֹד נתייסר מזמן לזמן בתשוּקת בשׂרים, אשר הציקתהוּ ולא נתנה לוֹ מנוֹח במשך שבוּעוֹת וירחים – עד כי שׂבעה. ואוּלם את האהבה האמיתית, הצרוּפה, זוֹ שתּגה בלב כאוֹר בהיר ושקט ותתן גבוּרה ואוֹרך רוּח לאין קץ, אוֹתה לא ידע, אף על פי שהיה מרבה לקרוֹא שירת אהבה נבחרה וּמזדכּך וטוֹעם בשעת קריאה את כל ייסוּריה ומנעמיה הדקים והמזוּקקים.

וגם עתה בימים הראשוֹנים לשבתוֹ באחוּזה עוֹד היוּ מתעוֹררים בוֹ פעם בפעם רגשוֹת מאויים עמוּמים ביחס לפאולינקה וּלגברת ריינהארד עצמה, ואז היה מעכב את אַלק אחרי השיעוּר, לוחץ את שתי כפיו הזעירוֹת, ונוֹשק לוֹ בגוּמת לחיוֹ הרכּה כמשי. רגשות אלה פה היוּ מענים וּמרגיזים אוֹתוֹ ביוֹתר, כי לא חפץ בהם, אך כעבוֹר ימים מעטים נרדמוּ, ויחסוֹ אל שתי הנשים הצעירוֹת שבבית נעשׂה אנוֹשי-צלוּל לגמרי. את הספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ וכתבי שניצלר הפך, שעריהם למטה ואחוֹריהם למעלה. תחת זאת היוּ שירי הלדרלין ואיגרוֹת גיתה מוּנחים פתוּחים, ובר' יהוּדה הלוי חזר יוֹם יוֹם על “שירי ציוֹן”.

וּכתוֹם שבוּע ימים הרגיש מתוֹך שׂמחה, כי ממציאוּתוֹ הקוֹדמת לא נשאר לוֹ כלוּם. כל מה שעבר עליו בענייני אהבה מיוֹם שעמד על דעתוֹ, ואפילוּ מאוֹרעוֹת השנה האחרוֹנה בכרך, חי בזכרוֹנוֹ רק כסבך עלילה מטוּשטש מתוֹך ספר שנקרא אשתקד.

השמיים היוּ תכלת בהירה ורכּה, ורק קצף עננים לבן היה מתגלה ונמוֹג, מתגלה ונמוג. ליד החלוֹנוֹת רישרשוּ עצי הגן הצעירים, רכּי עלים, מהבהבים ברוּח, המגרש שלפני הבית היה דשוּא ושטוּף זוֹהר, השׂדוֹת הוֹריקוּ מיוֹם ליוֹם יוֹתר וּמי הפּלג היו רכּים וריחנים. מרחוֹק ראה את צבעם והריח את ריחם.

לפני הצהריים שב ריינהארד בדוּפניתו הנוֹצצת. פידקוֹ יצא גלוּי ראש, אחז ברתמת הסוּס, טפח בחיבה על צוארו וּמשכוֹ אחריו אל חצר הרפתים. פאולינקה החותה לאדוֹניה קידה יפה ולקחה מידוֹ את ילקוּט העוֹר האדוֹם. הוא עלה ברגליים קלוֹת, כמרקד, אל מרפּסת הזכוּכית, נשק לאשתוֹ על ידה ועל מצחה, נתן לאַלק את ידוֹ לנשיקה, אחר כך הרימוֹ ונשק לוֹ על שתי לחָייו, לאחרונה הוֹשיט את ידוֹ לרוּדוֹרפר שעמד על המדריגה:

– וּמה שלוֹם אדוֹני?

– כדג במים.

– רוֹאה הוּא? אני שׂמח מאד. ידעתי כי ייטב לוֹ אצלנוּ.

וּבעיניו התמימוֹת האיר חיוּך טוֹב.

– נינה, – פנה אל אשתוֹ – הטיילתם בכרכרה? הרי כל הימים לא היה גשם.

– כן, שלוֹשתנוּ, – ענתה – אך מה זה אצלך?

– או, לא כלוּם – ענה ריינהארד, כשהוּא ממשמש באצבעוֹתיו על לחיוֹ – בעברי ביער שׂרטני ענף.

הוּא פשט את המעפוֹרת הרחבה, מסרה לפאולינקה ולקח מידה את מברשת הבגדים.

– הבאתי שח-מַט חדש – פנה ריינהארד שוּב אל רוּדוֹרפר, כשאַלק מנקה במברשת את מכנסיו – אם יחוּש שיעמוּם – ישׂחק עם אשתי. הדוֹדה אמרה לי שהוּא מיטיב לשׂחק.

– בחפץ לב, – ענה רוּדוֹרפר, התאַדם קצת ולא ידע בעצמוֹ מפני מה.

למחרת, אחרי הצהריים, יצאוּ ארבעתם לטייל בכרכרה. ריינהארד ואשתוֹ ישבוּ על המוֹשב העליוֹן, ורוּדוֹרפר עם אַלק על המוֹשב הנמוּך, ממוּלם. ריינהארד סיפּר מתוֹך הרצאה לבבית על מצב שתי אחוּזוֹתיו האחירוֹת, על התיקוּנים שהנהיג שם בראשית האביב, על הפקידים, על אחיו הגר באחת מהן, שהוּא אגרוֹנוֹם מצוּין, אלא שהוּא להוּט ביוֹתר אחרי ציד והוּא מתחבּר אל הפּריצים הפּולנים וּמבלה עמהם את זמנוֹ ביערוֹת, ועל ידי כך סוֹבל מעט המשק.

– אך מה לעשות? טוֹב כשיש לוֹ לאדם עניין חזק אחד בחיים, שהוּא תלוּי בוֹ בכל נפשוֹ, – סיים בלי אבק של תרעוֹמת אוֹ קנאה.

נינה ישבה וּכתיפיה הרכּות הדוּקוֹת בסוּדר הירוֹק, שוֹמעת לחצאין וּבבבוֹתיה הגדוֹלוֹת משתקפים השׂדוֹת והעצים החוֹלפים.

פתאוֹם הוֹציאה את ידיה והסוּדר נתבדר וקראה בפנים מעוּוים:

– ראיתם איך העץ שם רץ על פני השׂדה?

ַריינהארד נתן מבט תקיף בעיני רוּדוֹרפר, לעצוֹר בעד דיבוּרוֹ, ובעצמוֹ לפת את כתיפיה של אשתוֹ ואמר בקוֹל שקט:

– כן, ראיתי, נינקה, הרי זה באמת מפליא. לא קר לך? התעטפי. כך. אַלק, בוֹא, תשב מעט ביני וּבין אמא.

רוּדוֹרפר סייע לילד לעבוֹר, וכן עבר המקרה בשלוֹם.

ריינהארד נסע. כל הבוֹקר צרחוּ העוֹרבים בשפלה, עגו עוּגוֹת מסביב לצמרוֹת האלמוֹנים, התרחקוּ והתקרבוּ וצרחוּ. החוֹם היה מעיק.

– ירד גשם, – אמר אַלק בחשאי וּבעיניים נשׂוּאוֹת אל רוּדוֹרפר אחרי השיעוּר.

– אוֹהב אתה את הגשם?

– כן, מאד. אבל אמא מפחדת מפני הברקים והרעמים.

– ואתה אינך מפחד?

– לא, הלא זה רחוֹק, בשמיים.

ארוּחת הצהריים עברה בשקט. פּאולינקה הגישה את המנוֹת זוֹ אחר זוֹ והליכתם על הלינוֹליאוּם שבחדר האכילה היתה חשאית כיוֹנה. פניה היוּ חיורים קצת והריסים הארוּכּים הצלוּ עליהם. ַַהגברת ריינהארד ישבה היוֹם גם על יד השוּלחן וסוּדרה על כתיפיה. היא רק אמרה:

– ימים כאלה מרגיזים אוֹתי.

ואַלק הוּסיף:

– הפּרפּרים פּיזזוּ כל הבוֹקר בין השׂיחים. הם שׂמחים לגשם.

אז ראה רוּדוֹרפר לעצמוֹ חוֹבה לוֹמר:

– הגשם הרי הוּא ברכה לשׂדוֹת.

אך באמרוֹ זאת פרצה הגחת רוּח צוֹננת מן החלוֹן הפּתוּח, הפריחה את שוּלי המפּה והרנינה את כלי הזכוּכית על השוּלחן.

– פּאולינקה! – קראה נינה – מהרי סגרי את החלוֹנוֹת בכל החדרים.

החדר קדר פתאוֹם, אחרי רגע הוּאר שוּב. עיניה של נינה עמקוּ, כמוֹ ביקשוּ מפלט באיזוֹ מצוּלה.

כשיצאה לראוֹת מה במטבח, צנח אַלק מכיסאוֹ, ניגש על בהוֹנוֹת רגליו אל רוּדוֹרפר ולחש על אוֹזנוֹ:

– אנחנוּ נישאר פה עם אמא, טוֹב?

רוּדוֹרפר חפץ לנשקוֹ על ראשוֹ. אך בידוֹ היה מזלג וּבפיו לגימת פּרפּרת חמה, על כן רק לטף אוֹתוֹ בצד כפוֹ, ותנהם בעיניים מליאות אהבה והסכמה:

– אוּמהוּ.

הרהיטים החוּמים והכבידים שבחדר האוֹכל כמוֹ שׁחרוּ; העצים הצעירים מאחרי החלוֹנוֹת שרקוּ והתכוֹפפוּ, על הדרך ועל המגרש נישׂאוּ עמוּדי אבק. פּאולינקה סילקה הכוֹל מעל השוּלחן, הסירה בחיפּזוֹן את המפּה הלבנה וּפירשׂה שוּב את הירוּקה, הכבידה. כשיצאה החותה קידה ואמרה:

– אני נוֹשקת את היד.

שלוֹשתם ישבוּ על הספּה הגבוֹהה: אַלק באמצע.

– “זה” יבוא עוֹד מעט, – אמרה נינה בדאגה.

– אין דבר, אנחנוּ נשב כך, – אמר אַלק, התרוֹמם ולפת בשתי ידיו הקטנוֹת, בימינוֹ את צואר אמוֹ וּבשׂמאלוֹ את צואר מוֹרוֹ.

– מה אתה עוֹשׂה? – שאלה נינה בצחוֹק של תימהוֹן.

– כך יהיה טוֹב. שלוֹשתנוּ לא נפחד.

פתאוֹם הבהיק החדר והחוּץ היבהב כתמוּנה בעד החלוֹנוֹת. נינה פלטה קריאת בעתה: “אוֹי!”, אך אַלק לפת את הצוארים בכל כוֹחוֹ.

הנשימוֹת כמוֹ נתאפּקוּ, רעם כבד דירדר במרחק, התגבר ועוֹד לפני הסתּיימוֹ נפסק ונשתתק. טיפּוֹת גדוֹלוֹת טפחוּ על השמשוֹת, רבּוּ וּמעטוּ וּלבסוֹף ניתך מטר עוֹז עם ברקים ורעמים. החדר היה כמעט אפל, ורק מזמן לזמן הוּצתוּ החלוֹנוֹת הזוֹרמים והחדר הוּכּה באוֹר מסנור. וכל הזמן, כחצי שעה, ישבה קבוּצת השלוֹשה אחוּזה וּדבוּקה, עד כי שככה ההמוּלה, וּבחלוֹנוֹת נשקף חוּץ רחוּץ וּמוּאר.

בעשר בערב יצא רוּדוֹרפר מחדר משפּחת ריינהארד לבוֹא אל חדרוֹ.

אלק כבר ישן במיטת אביו. הגברת ריינהארד ישבה עמוֹ כשעה, שׂיחקה בשח-מט וסיפּרה לוֹ על דבר קארלסבּאד שהיתה שם אשתקד. ורוּדוֹרפר סיפּר לה על דבר ישיבתוֹ הקצרה בשוייץ, על הבדידוּת שהיה חש שם בתוֹך חברת הסטוּדנטים היהוּדים מרוּסיה. רבוֹת השתוֹקק להכירם מקרוֹב, אך הם כל כך סוֹערים, כל כך לא צנוּעים ביחס לנפש האדם, כל כך להוּטים לחַשב כל דבר, לזלזל בהוֹוה וּלכרסם את העתיד… הגברת ריינהארד, בטוּח הוּא, לא היתה יכוֹלה להיוֹת אִתּם אף יוֹם אחד… היא “נכשלה” פעמיים בסַפּרה בהפסקוֹתיה המוּזרוֹת, אך רוּדוֹרפר כבר למד מריינהארד וּמאַלק להשיב לידה בזהירוּת את החוּט השמוּט, ואז ידעה לצייר את המחזוֹת בקוים ישרים וּמליאים חיוּת. וכשיצא החוּצה עמדה בדמיוֹנוֹ שוּרת האנשים הארוּכּה המתקרבת לאט ועל פי התּוֹר אל ה“שפּרוּדל” המקלח בשמש, הגברים הגרמנים השמינים בעלי הקרחת, הכוֹפפים ראשיהם לפני הקהל להראוֹתם את המוֹדעוֹת הכתוּבוֹת על קרחוֹתיהם. הגשם חדל, אך השמיים עוֹד היוּ מעוּננים וּבחוּץ היה חוֹשך עמוֹק. עיני רוּדוֹרפר, שהיוּ רגילוֹת זה כמה שנים בלילוֹת הכרך, לא יכלוּ לשׂאת את חוֹשך הכפר הזה. איזה חוֹמר רך ודחוּס רבץ כחוֹמה אין סוֹפית על הכוֹל. קשה היה לוֹ לתאר לעצמוֹ שדבר מה בעל צוּרה נמצא בתוֹך עבי החוֹמר הזה. רק הטיפטוּפים הבוֹדדים והמרוּחקים מעל העצים פה ושם נתנוּ איזוֹ אחיזה לדמיוֹן. הוּא אחז בגדר והלך על האדמה המרוּכּכה, כשהוּא מחַכּך את צעדיו בדשא הרטוֹב להגיע אל חדרוֹ.

כשהדליק את המנוֹרה בעלת הגוּלה הירוּקה ישב בתוֹך הכיסא והתחיל לקרוֹא במכתבי גיתה. המנוֹרה סאנה חרש וליהטה את פניו; הוּא קרא על אוֹדוֹת איטליה המזהירה, על מצבוֹת האמנוּת הלבנוֹת, על הלימוֹן וההדס, על החרבוֹת המוּטלוֹת בשמש ועל הרי השׂריפה הדוֹממים; וּלאט ניטשטשוּ מעיניו האוֹתיוֹת, והספר עם השוּלחן ניתק ונמוֹג, וּמוֹחוֹ רקם לוֹ תמוּנוֹת נוֹף וּפני אוֹר. הוּא הלך בנתיבת הר גבוֹה אחרי נינה ההוֹלכת לפניו עצוּמת עיניים, סוּדרה הירוֹק מהדק את כתיפיה והיא הוֹלכת לפניו לקראת עיר עתיקה רבת מגדלים וגגוֹת מוּזהבים. הליכתה נעשׂית מהירה יוֹתר ויוֹתר, צלע הר מוּאר מימינם ותהוֹם משׂמאלם, והיא מַתחילה לרוּץ, הסוּדר מתרפּה על כתיפיה, מתבּדר ועף במרוּצתה כשתי כנפיים, והוּא רץ רץ אחריה לקראת העיר הגדוֹלה ורבת המגדלים. הם מגיעים עד לפני השער; שם עוֹמדים באבק הדרך ליאון ואַלק, וּשניהם מנוֹפפים לקראתם בכוֹבעיהם וקוֹראים בקוֹל מצהלוֹת:

– מהרוּ, מהרוּ! עוֹד מעט וסגרוּ את השער. החג כבר התחיל, ראוּ את הדגלים!

וּבאמת מתנוֹססים אלפי דגלים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים, על כל גג ועל כל מגדל.

התמוּנה מתחלפת: הם עוֹלים ארבעתם על הויזוּב. במקוֹמוֹת הזקוּפים ביוֹתר הם מטפּסים ותוֹמכים בידי נינה ההוֹלכת ביניהם עצוּמת עיניים; בעוֹמק רוֹאים צעצוּעי בתים, שׂדוֹת וגנים קטנטנים, מגדלים כאצבעוֹת וּפלגים מבהיקים כסרטים. הם מגיעים עד לפני ראש ההר, והנה פוֹקחת נינה את העיניים ורוֹאָה סביביה, מהדקת את הסוּדר על כתיפיה ואוֹמרת:

– מי יביאני אל הלוֹע?

ליאוֹן ואַלק מַחוירים וּשניהם מביטים אליו בעיניים מליאוֹת זוָעה. אז הוּא לוֹקח אוֹתה על זרוֹעוֹתיו ונוֹשׂאה אל הלוֹע, אך בדרכוֹ הוּא פוֹגש בגיתה הזקן הרץ משם, צוֹעק וּמרמז בידיים, כי יברחו מהר מן הלבּה הפוֹרצת. הנה כבר עוֹלה העשן, והוּא נפנה ובוֹרח אִתּה במוֹרד, וּפתאוֹם הוּא מתחיל לצנוֹח על עקבוֹת נעליו וצוֹנח צוֹנח - - -

וראשוֹ של רוּדוֹרפר צנח על הספר בעיניים עצוּמוֹת.

כשהתעוֹרר, התפּשט ושכב במיטה, אך לא יכוֹל להירדם זמן רב. וּבתוֹך החשיכה חתר מוֹחוֹ לברר לעצמוֹ מה והיכן הוּא. לאחרוֹנה דיבּרה בו מחשבתוֹ כך: “ליאוֹן ריינהארד הריהוּ אדם לא רגיל; רוֹאה הוּא את הדברים בקו ישר וחוֹדר, ולכן אין נסתר ממנוּ. יחסוֹ לכּוֹל הוּא צלוּל וגלוּי, ולכן אין רצוֹן אחר יכוֹל לעמוֹד בפניו. את אשתוֹ הוּא אוֹהב, אך יוֹתר משהוּא אוֹהב אוֹתה הוּא נכנע לחוֹבה לשמוֹר עליה מכל סערת נפש. הגברת ריינהארד היא אשה בעלת מצוּלוֹת סוֹערוֹת, אך ליאוֹן הצליח להשבּיח את שטחן, והיא משתקפת בהן ויוֹנקת מן השקט כברבּוּר על המים בדימדוּמי קיץ. אַלק הוּא בבוּאַת אביו, והוּא כבר נבוֹן וצלוּל ממני וּמכמה אנשים כערכּי. פּאולינקה מַשרה צל זר ונעים על שטח המצוּלה. ואוּלם נינה היא מרכז הכוֹל, כל המחשבוֹת והמעשׂים נתוּנים לה, והיא אינה כן אלא מפני האסוֹן – נמצא שהכוֹל יוֹנק כאן מן האסוֹן, וגם אני יושב בצל האסוֹן. אני הצטרפתי לאוירה זוֹ, בקסמה הזר אני חי בעל כוֹרחי וּבעוֹמקה שכחתי את עצם הוייתי. מה ימריצני לחיות כאן, לא אדע; כמה יארך זה, לא אדע ולא חפצתי לדעת”.

כה דיברה בוֹ מחשבתוֹ הגרוּיה ונסתיימה בהרגשה ענוּגה וּמרוּכּזה עד כדי רעד הלב.

ביוֹם שריינהארד היה בבית הזמין את רוּדוֹרפר אחרי הצהריים אל חדר עבוֹדתוֹ המרוֹהט בטעם, לעשן שם סיגארה טוֹבה. כשראה את רוּדוֹרפר מציץ לתוֹך ארוֹן הספרים, פּתחוֹ לפניו. במדוֹר העליוֹן עמדו ספרי שירה וּפרוֹזה פּוֹלנים, בשני – מלוֹנים שוֹנים, בשלישי – הקלסיקנים הגרמנים בכריכוֹת מהוּדרוֹת, וּלמטה, באחרוֹן, ש"ס, ספרי מוּסר וּקצת ספרי השכּלה עברים.

– רוֹב הספרים הגרמנים – אמר ריינהארד – וכל העברים באוּ לי בירוּשה מאבי המנוֹח. היה אדם משׂכּיל ואוֹהב ספר. בהיוֹתוֹ צעיר היה מוֹרה פרטי וגם כתב שירים עברים, אחרי כן היה לסוֹחר וּלבעל אחוּזה. את הפּוֹלנים הביאה אשתי מבית אביה. לדאבוֹני, אין אני פנוּי לספרים. לפני שנים אחדוֹת עוֹד הייתי קוֹרא מזמן לזמן איזה ספר טוֹב, אך עתה אני עסוּק, ואם אינני בדרך, עלי לכתוֹב הרבה מכתבים. גם אשתי בוֹחרת לטייל אוֹ להתעסק בבית מאשר לקרוֹא. ואמנם מה הם הספרים? טוֹבים הם רק עד גיל ידוּע, כשתכלית חייו של אדם אינה ברוּרה עדיין לפניו, והוּא מבקש להם, מדעת אוֹ שלא מדעת, פתרוֹן בספרים. אך אשרי האיש שעלה בידוֹ להפוֹך את חייו הוּא לספר שירה קצוּב, וקצבּוֹ מוֹליך אוֹתוֹ אל הבלתי נוֹדע…

שׂערוֹ, שכבר זרקה בוֹ פה ושם שׂיבה, היה סרוּק בקפדנוּת, וּמדי דבּרוֹ לא סר החיוּך הטוֹב מעל פניו. הוּא גחן והוֹציא מחבּרת מכוֹרכה, פתחה והראה לרוּדוֹרפר:

– הנה שירים כתוּבים בידי אבי. אוּלי הייתי חייב להוֹציא איזה סכוּם וּלהדפּיסם במחבּרת. אבל איני רוֹאה את ערכם הספרוּתי, וחשיבוּתם האינטימית, הרליקוית, אך תוּפחת על ידי כך. היוֹם נכתבים בעברית שירים מעוּלים מאלה, האין זאת, אדון רוּדוֹרפר?

רוּדוֹרפר עיין מעט בכּתב הזעיר והנקי, שנכתב בידי מוֹרה עברי אידיאליסט צנוּע וחָוַר מרוֹב שנים. אחר כך החזיר את המחבּרת לריינהארד ואמר:

– שירי השׂכּלה, שהיוֹם אין להם, לדאבוֹננוּ, עוֹד קוֹראים.

– הוּא אשר אמרתי. איש תמים היה אבי. בבקשה! – אמר ריינהארד והוֹשיט לרוּדוֹרפר עוֹד סיגארה שחוֹרה בתיק היקר.

– אם יהיה פעם בית ספרים לאוּמי בירוּשלים – אשלח את כתב היד שמה. היש לקווֹת לדבר כזה בימינוּ, אדון רוּדוֹרפר? הרי הוּא ציוֹני. לי חסירה, לדאבוֹני, ההתייחסוּת הרוּחנית אל האידיאלים שלכם, אף על פי שאני מוֹדה כי נעלים הם, לא פחוּת נעלים מאלה של הפּוֹלנים השרוּיים בחלוּקה וּבשיעבּוּד.

על פי עצת הגברת ריינהארד התחיל רוּדוֹרפר ללמד את אַלק בתוֹך הסוּכּה שעמדה בגן העצים סכוּכת קיסוס וּבצל תפּוּחה עניפה.

העלים רישרשוּ מסביב ברצינוּת עגוּמה, כמתאוֹננים על מה. הפּרפּרים התחוֹגגוּ מסביב בדממה. בתוֹך הדשא רבץ הכלב עצוּם עיניים ורגליו מוּשלכוֹת לפניו. אַלק מיצמץ בריסיו הבהירים על מַחבּרת החשבוֹן, ורוּדוֹרפר ישב, רגליו השוּלחן וגבּו נשען אל דוֹפן הסוּכּה, וקרא בפעם השלישית ב“מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף, אשר הוֹציא מתוֹך ספרי ריינהארד. העלם הבהיר והמחַלל נתקע גם הפעם בנפשו. כוֹחה של רוֹמאנטיקה!

– סליחה, אדוֹני, הנה הפּתרוֹן, – אמר הילד וסמך את העט בזהירוּת על פי הקסת. פתרוֹן השאלה שהיתה מוּרכּבת מכּפל וחילוּק עלה בידו בלי קוֹשי.

רוּדוֹרפר השרה עליו את מבטוֹ וחייך:

– אצלך כבר נפתר הכוֹל, אַלק? אם כן לך וטפּס מעט על העצים.

– תוֹדה! – ענה הילד והלך לעשוֹת כדבר המוֹרה.

אף על פי שהחליט לבלי כתוֹב לאיש, לא יכוֹל רוּדוֹרפר להתאַפּק, ושלח כעבוֹר שלוֹשה שבוּעוֹת אל אביו (אמו מתה בעוֹדנוּ ילד, וּלאם החוֹרגת לא היה בלבוֹ כל יחס) מכתב קצר כדברים האלה:

"אבא,

בהיסח דעת גמוּר יצאתי לפני שלוֹשה שבוּעוֹת לבלות את ירחי הקיץ באחוּזת אדם מצוּין, ששמוֹ ליאוֹן ריינהארד. הכוֹל כאן כאילוּ נוֹצר והוּתאם בשבילי. בכסף אין לי צוֹרך.

נוֹשקך, יעקב".

ועל זה קיבל היוֹם תשוּבת אביו:

"יעקב יקר!

מכתבך מן הכפר ג. הפתיעני. איככה זה לא הוֹדעתני מקוֹדם, כי בדעתך להפסיק לזמן מה את לימוּדיך? ואם עייפת, למה זה לא באת אלינוּ? הלא גם אצלנוּ היית מוֹצא טיפּוּל וּמנוּחה. וּמי הוּא האדוֹן ריינהארד? הידעתוֹ מתמוֹל שלשוֹם? יהוּדי הוּא אוֹ נוֹצרי? אני שוֹמע את שמוֹ זאת הפעם הראשוֹנה. וּמה משמע, אין לך צוֹרך בכסף? רגיל אני אמנם בסגנוֹן הטלגראמוֹת שלך, אך הפּעם נשׂגב ממני להבין. שני לוֹוים פשטוּ לנוּ את הרגל בסכוּמים גדוֹלים. הנני שוֹלח לך על פי כתוֹבתך החדשה 100 ר"כ על כל צרה שלא תבוֹא.

אביך אוֹהבך, שלוֹם רוּדוֹרפר".

“‘זקן’ מסכן! – נהם לעצמוֹ רוּדוֹרפר אחרי קראוֹ את המכתב – הוּא דוֹאג לבנוֹ העתיד להיוֹת דוֹקטוֹר כלבבת עינוֹ. וּמה אני יכוֹל להוֹדיעוֹ? האכתוֹב לוֹ כי הוּצגתי במקוֹם שעוֹבר עמוּד אוֹר מזכּך? מה יבין בזה ה”זקן" הנחמד? לא, מוּטב שיחקוֹר היטב את מצב לוֹוָיו ואני לא אכתוֹב לוֹ".

בבוֹקר אחד בא אַלק במרוּצה וּבישׂר לרוּדוֹרפר בהתלהבוּת:

– אדוֹני, הסוּסה השחוֹרה ילדה סייחה קטנה. יבוֹא עמי ויראה בטרם תקוּם אמא.

היה עוֹד קוֹדם הארוּחה. הגברת ריינהארד עוֹד לא קמה. הילד רץ ליד רוּדוֹרפר וּביאר לוֹ:

– כשאמא תראה את הסייחה הקטנה תזכוֹר את אחוֹתי ותצטער.

הם עברוּ לכל אוֹרך הגדר והגיעוּ אל חצר הרפתים. אַלק מיהר וּפתח את השער וחיכּה עד שרוּדוֹרפר נכנס. ליד המשאיבה הנמוּכה עמדו שלוֹש “שקצוֹת” רעננוֹת, חשׂוּפוֹת ידיים ויחיפוֹת ושטפוּ ברעש את כלי החלב. כשראוּ אוֹתוֹ התחילוּ להיהדף במרפּקיהן ולצחוֹק, כשהן משׂקרוֹת בעיניהן החצוּפוֹת. מרחוק עמד שׂכיר, פּרוּע חזה, רגליו טוֹבעוֹת במדמנת הזבל, המלגז בידוֹ והוּא עוֹשׂה העויוֹת טיפּשיוֹת.

רוּדוֹרפר הסתכל בהם בבת צחוֹק, כאדם המסתכל בחיוֹת בית משתוֹבבוֹת. כשנכנס אל האוּרוה, אל תוֹך ריח הסוּסים החם והחריף, ראה את הסוּסה השחוֹרה שעמדה עתה גדוּרה וכוּלה התעוֹררוּת אֵם, מתרוֹצצת, מפשׂקת

את רגליה וּמצליפה על עצמה בזנבה ברפיוֹן וּבהתפּנקוּת, מביטה חליפוֹת אל בר בטנה ואל המסתכלים בעיניים מליאוֹת גאוה וחמימוּת.

– אבא ימכוֹר אוֹתה – אמר הילד, וּבלחש הוֹסיף: מפני אמא.

בשוּבם רץ הילד ראשוֹנה לראוֹת אִם אמוֹ כבר קמה, ורוּדוֹרפר הלך לוֹ לאט. וּבעברוֹ ליד המשאיבה הצטחקוּ ה“שקצוֹת” שוּב, ואחת מהן קילחה עליו בכונה סילוֹן מים דק שפּגע מאחרי אוֹזנוֹ, וּברחה. השתיים הנשארוֹת עמדוּ ברגליים מפוּשׂקוֹת ואמיצוֹת, כשהן תוֹמכוֹת את מוֹתניהן בידיהן וּפרצוּפיהן האדוּמים צוֹחקים.

איזוֹ נימה רחוֹקה נזדעזעה בלבוֹ של רוּדוֹרפר, עיניו כמוֹ נסתחפוּ בעלטה עכוּרה והוּא הסתכל ב“שקצות”, בזרעוֹתיהן החשׂוּפוֹת והרטוּבּוֹת וּברגליהן הבריאוֹת והרפוּשוֹת. אך מיד זכר את הגברת ריינהארד, חייך אליהן כבראשוֹנה ושב הביתה בהיר ושקט.

שלוֹשה ימים ירד גשם בלי רעמים. היוּ אלה כימי סתיו דוֹלפים, מחלידים, הטיפטוּף הדק לא חדל, השמיים היוּ תלוּיים נמוּכים ואפוּרים והצינה היתה מכוצת את העוֹר. השׂכירים היוּ עוֹברים מרחוֹק עטוּפים בשׂקים רטוּבּים וקרן השׂק עוֹמדת על ראשם. היוּ רחמים בלב על העצים והעשׂבים שנראוּ כבוֹכים בדמעוֹת של ייאוּש. האדמה השחוֹרה נתרכּכה והיה דוֹמה שהיא מפעפּעת ועוֹלה על הקירות והעצים. הרפש היה בכוֹל.

ליאוֹן ריינהארד היה כל הזמן בבית; וכל שלוֹשת הימים האלה היוּ כל בני הבית יחד. הוּא לא נתן את רוּדוֹרפר ללמד את אַלק:

– חוֹשך בחדר וחבל על העיניים.

אבל רוּדוֹרפר הבין מתוֹך סיפּוּק פנימי את הדברים כך:

– טוֹב כי נהיה כוּלנוּ מסביב לנינה.

בבוֹקר איחרוּ לישוֹן, ואחרי הארוּחה ישבוּ יחד בחדר האכילה, טעמוּ ממיטב המגדנוֹת, עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת ושׂיחקוּ במשׂחקים שוֹנים. גם נינה עישנה בפשטוּת קוֹסמת. חפצו לשתף גם את פּאולינקה. כשהציעוּ לפניה, התאַדמה וסירבה. הלכוּ אליה ריינהארד ורוּדוֹרפר ולא הסכימה, לבסוֹף הפצירוּ בה נינה ואַלק והסכימה, אך משהתחילוּ לשׂחק וצריך היה לשבת על כיסא מרוּפּד, האדימה שוּב וּברחה בראש כפוּף.

אחרי הצהריים סיפּרוּ זכרוֹנוֹת ילדוּת ורשמי מסע, גם אַלק השתתף; וכל המספּרים נזהרוּ שלא לנגוֹע בפצעה של נינה. היא היתה כל הימים האלה שקיטה וּכבוּדה וּמרוּכּזה ולא סילקה מעל כתיפיה את סוּדרה. שלוֹשת הגברים והכלב התהלכוּ סביב לה קלים וּזהירים. פעמים נתגלתה מעין ארשת צער על פניה, ועיניה כמוֹ ביקשוּ להן מפלט במצוּלה. אך ליאוֹן מצא תמיד תנוּעה חביבה וחמה להתיר את הקשר. רוּדוֹרפר הרגיש בדבר.

וּכתוֹם היוֹם השלישי ניטהרוּ השמיים וירח צעיר הגיה בערב על הארץ הרחוּצה, הירוּקה והרוֹססת. אך נינה חשה מעט ברגליה, מעין דקירוֹת שיגרוֹן, וּבשבתם יחד בחדר המוּאר החליטוּ, כי ליאוֹן עם נינה יסעוּ מחר העירה לשאוֹל ברוֹפא, ואם לא יצטרכוּ להישאר – ישוּבוּ בוֹ ביוֹם.

ליאוֹן עם נינה נסעו עם הנץ החמה בכרכרה.

רוּדוֹרפר ואַלק השכּימוּ לקוּם, עמדוּ במרפּסת הזכוּכית

הפּתוּחה וניפנפוּ שלוֹם לנוֹסעים. פּאולינקה עוֹד עמדה רגעים אחדים, כשפּניה כבוּשים בין פסיסי הגדר והסתכלה אחרי הנוֹסעים. אחרי כן עלתה שמש גדוֹלה שלא כרגיל. הכוֹל נוֹצץ וּבער מסביב. וּבעשׂר היוּ כבר הדרך והשבילים יבישים.

באחוּזה הוּרגשה מעין התרוֹקנוּת, אך גם הקלה. אחרי השיעוּר יצאוּ רוּדוֹרפר ואַלק אחוּזי יד לטייל בגן העצים. משם יצאו אל הדרך אשר בה נסעוּ הנוֹסעים והמוֹבילה אל שפלת האלמוֹנים. בעקבוֹת האוֹפנים זרמוּ פה ושם מים עכוּרים. והנה ראוּ שני יהוּדים עוֹלים וּבאים בדרך: כנפוֹת קפטניהם תקוּעוֹת באזוֹריהם, מקלוֹת בידיהם וּמכנסיהם נתוּנים בתוֹך

מגפיים רפוּשים; האחד כוֹבע לבד ישן בראשוֹ, והשני – מצנפת כבשׂים מרוּטה. כשעברוּ על המטיילים השתחווּ קצת ועלוּ אל האחוּזה.

רוּדוֹרפר עם אַלק טיילוּ עוֹד מעט, אחרי כן שבוּ. כשבאוּ מצאוּ את שני היהוּדים עוֹמדים מעבר לבית, בזוית שליד כניסת המטבח, ועל הרחבה עוֹמדוֹת שלוֹש ה“שקצוֹת” מחצר הרפתים וּמשׂוֹחחוֹת עמהם בהתלהבוּת וּבצחוק גדוֹל. כשראוּ את רוּדוֹרפר הפשילוּ את צמוֹתיהן על הגב והתלהבוּ עוֹד יוֹתר. גם פּאולינקה יצאה ועמדה מן הצד ליד הגדר, כשהיא מתאַמצת להוֹריד את שרווּליה המוּפשלים וּפניה הרכּים משוּלהבים מעט מעבוֹדה. היא הביטה ביהוּדים בסקרנוּת מהוּלה בפחד קל.

אחרי שידוּלי הלצה מצד היהוּדים וסירוּבי צחוֹק מצד ה“שקצוֹת”, הסכימו האחרוֹנוֹת לשמוֹע, בשתי פרוּטות כל אחת, “שׂיחת בטן”. בעל הכוֹבע לקח מהן את הכסף מראש, וּבעל המצנפת ניגש עם מקלוֹ אל האיצטבה ליד הקיר, גחן שמה, וּמיד התחיל בוֹקע מתחתיה קוֹל רחוֹק ועמוּם של איכר רוֹדף וּמתקרב אל בוֹרח; לבסוֹף השׂיגוֹ וקוֹל שני של מוּכּה התחיל צוֹוח וּמילל, והיה נראה לעיניים כיצד הלז נוֹפל וּמתגוֹלל על הארץ, פצוּע, מייבּב ושוֹתת דם, בעוֹד רוֹדפוֹ מחרף וחוֹבט באַלתוֹ.

ה“שקצות” נאלמוּ, נרתעוּ ועמדוּ מרחוק על המגרש. פאולינקה עמדה וּהחזיקה בגדר וּבפניה הצטיירוּ כל כעסה ורחמיה.

כשקוֹל המוּכּה נסתיים ביבבה גוֹועת, נפנה היהוּדי והוּא בוֹלע את רוּקוֹ וּפיקת גרגרתוֹ עוֹלה ויוֹרדת.

ה“שקצוֹת” ערבוּ את לבן לגשת שוּב, אך עתה דיברוּ עם היהוּדים כבר בלי צחוֹק וּבעיניים נבעתוֹת.

– עתה יתנפל הכלב הרע על ואסילקא הפחדן.

הכריז בעל הכוֹבע. ה“שקצוֹת” נרתעוּ אינסטינקטיבית, וּבעל המצנפת גחן שוּב אל תחת האיצטבא. מיד נשמעה נהמת כלב רתחן. פתאוֹם פרץ הכלב בנביחת פרא, וקוֹל זועה של איכּר בוֹרח חתך את האויר, והיה נראה: איכר הדיוֹט נבעת פרצוּף וצוֹרח מסתובב כנאבק וּמתאמץ להיחלץ משיני כלב מגוּדל האוֹחזוֹת ברגלוֹ היחיפה. וּכמו לפייס את השוֹמעים, התחיל היהוּדי להכּוֹת במקלוֹ תחת האיצטבא והכלב נבח וצעק, אחר ברח והתרחק ביללה.

פאולינקה עמדה כמרוּתקה וּפניה היפים מסמיקים וּמרוּכּזים.

ה“שקצוֹת” נתקרבוּ שוּב.

– עתה יחַזר סטפּאן אחרי מארישקה.

הוֹדיע בעל הכוֹבע באחרוֹנה.

הבּעת הנאה השתפכה על פרצוּפי ה“שקצוֹת”. בעל המצנפת גחן שוּב, וּמיד נשמע קוֹלה של הבחוּרה המסרבה ודוֹחה את הבחוּר הטרחן. הוּא מתחנן וּמקצף, והיא דוֹחתוּ בחרפוֹת של חיבה. הנה הוּא תוֹפס בשתי ידיה וּמוֹשכה אליו, אך היא מתאמצת ונחלצת. הנה הוא מתחטא לפניה, והיא משיבה לוֹ בלעג שנוּן.

עיני רוּדוֹרפר חיפּשׂוּ את פאולינקה, אך היא התחמקה ורק שׂמלתה האפוּרה עוֹד ניפנפה לוֹ בפתח המרפּסת.

הבחוּר הוֹסיף לתבוֹע, והנערה הוֹסיפה להתחמק וּלהיחלץ מתקיפוֹתיו, כשהיא מאיימת שתשׂרוֹט את עיניו, שתכּהוּ לחי. לאחרוֹנה נאנק מישהוּ והקוֹלוֹת נשתתקוּ. להגבּרת הרוֹשם עוֹד נשאר היהוּדי רגעים מספּר כפוּף אל תחת האיצטבה.

ה“שקצוֹת” שהקשיבוּ כל הזמן בעיניים צוֹחקוֹת פרצוּ פתאוֹם בצחוֹק גדוֹל ונתפּזרוּ על המגרש.

כל הזמן לחץ אלק את יד מוֹרוֹ אל לחיוֹ ושתק ברעדה.

אחרי שאכלוּ במטבח ממה שהעניקה להם החירשת, לקחוּ היהוּדים את מקלוֹתיהם והלכוּ לדרכּם.

כל אוֹתוֹ היוֹם היה רוּדוֹרפר נרגז. כאב עיצבון חריף מצץ את לבוֹ, והוּא לא מצא לוֹ מקום. ולפנות ערב, כשפּאולינקה נכנסה, כדרכה יוֹם יוֹם, להציע את מיטתוֹ וּלמלאוֹת את הכּד מים, נכנס גם הוּא אחריה, התגנב אליה בחשאי, וּבתפסוֹ אוֹתה מגבּה הפשיל את ראשה אחוֹרנית וּנשקה בחזקה על פּיה.

היא נחלצה מידיו וברחה בבכי כבוּש. ורוּדוֹרפר צנח על מיטתו נבוֹך, מוֹאס בעצמוֹ.

ריינהארד ואשתו איחרוּ לשוּב בערב. הרוֹפא לא נתן שוּם חשיבוּת למחלתה של נינה, ורק יעץ לה שתטוֹל ארבע אוֹ חמש אמבטיוֹת פּוֹשרוֹת, ותרבה לטייל, ברגל דוקא. אלק היה מאוּשר, אך רוּדוֹרפר בוֹש להביט בפני ליאוֹן.

בבוֹקר צררה פאולינקה את חפציה, נפרדה לביתה והתעקשה לבלי הגיד את סיבת לכתה.

לרוּדוֹרפר היה ברוּר, כי ריינהארד יוֹדע הכוֹל, וזה הציק לוֹ מאד.

אחרי השיעוּר שלפני הצהריים הלך לבדוֹ לרחוֹץ בפּלג. נדמה לו כי בזה יוּקל לוֹ. שם שהה שעה ארוּכה במים, הסתכל בגוּפוֹ הרענן, שיפשפוֹ עד אדמוּמית ורץ על החוֹף הדשוּא. מרחוֹק, אחרי הגשר, נח איזה כפר קטן מפוּזר בתים, וּכלבים התרוֹצצוּ שם על פני הדרך, נבחוּ, התגלגלוּ כצניפוֹת והעלוּ אבק.

כששב סמוּך לארוּחת הצהריים מצא כבר את המשפחה מחכּה לוֹ ליד השוּלחן הערוּך, וּבפניהם לא ניכּר כלוּם. ריינהארד סיפּר חדשוֹת מן העיר. הגברת ריינהארד הגישה בעצמה את האוֹכל והחירשת עזרה על ידה. היא היתה דוקא במצב רוּח טוֹב. איזה ברק מאויר העיר נשאר על פניה, וּבעיניה הקרוֹת נשקפה רעננוּת השׂדוֹת שעברה בהם. אלק היה עליז וּהשתוֹבב עם הכלב שהיה מתחכּך תחת השוּלחן. יוֹתר שהגברת ריינהארד חזרה מן המטבח עם הפנכוֹת והקערוֹת, יותר משכה עליה את עיניו של רוּדוֹרפר. הפעם לא היה עליה הסוּדר והיתה לבוּשה חוּלצת משי בהירה. דוֹמה היה, כמוֹ נשרה מעליה איזוֹ רקמה אפוּרה והיא הוֹפיעה חדשה. ריינהארד יצא הפעם מגדרוֹ והרבה לדבּר על אוֹדוֹת חיי-העיר, וגם היא התערבה פעם בפעם באיזוֹ הערה.

רוּדוֹרפר הרגיש כי הוּקל לוֹ, אך עוֹד מיעט בשׂיחה, ואחרי האוֹכל לקח ברעד אצבעוֹת מתוֹך תיקוֹ של ריינהארד סיגארה, נכנס אל חדרוֹ ושכב על מיטתוֹ. וּמדי עשנוֹ הרגיש מתוֹך אי מנוּחה, כי צינוֹרוֹת דקים מן הדקים הוֹלכים ונפתחים בדמיו.

כעבוֹר ימים מספר, לפנוֹת ערב, שב ריינהארד מדרכוֹ והביא עמוֹ בדוּפנית איש יהוּדי בעל הדרת פנים כבן חמישים, לבוּש כוֹבע סאמיט רחב שוּליים, “ירוּשלמי”, קפטן ארוֹך ואבנט עבה.

– ר' ולויל נוֹפת, – הציגוֹ ריינהארד לפני רוּדוֹרפר, כשזה נכנס אל המרפּסת. היהודי הוֹשיט לוֹ יד קצרה ורכּה, ואמר בחיתוּך דיבּוּר מפוֹרש מאד:

– עליכם שלוֹם. מה שם יהוּדי?

– יעקב רוּדוֹרפר.

– דוֹקטוֹר?

– ערב דוֹקטוֹר, – ענה רוּדוֹרפר בהלצה.

היהוּדי הרגיש את עצמוֹ כאן כבן בית. שאל ל“אלכּסנדר” (כך קרא לאַלק), וּמדי דבּרוֹ אל ריינהארד ניענע בראשוֹ בבת צחוֹק רחבה וטוֹבה וּכריסוֹ רעדה. הוּא היה נוֹסע משמוֹ של הצדיק הקוֹמארני לאסוֹף “מעמדוֹת”, וריינהארד, אף על פי שבעצמוֹ היה רחוֹק מחסידוּת וּמאמוּנה בכלל, היה מקרב גם אנשים כאלה, מלין אוֹתם בביתוֹ וּמעניק להם נדבה הגוּנה, והם היוּ נראים כאוֹהבים אוֹתוֹ.

ריינהארד היה עסוּק עם אֶקוֹנוֹם מאחוּזה קרוֹבה, שחיכּה לוֹ היוֹם. נינה היתה שוּב מכוּנסה בתוֹך עצמה ונסתלקה אל חדרה, נשאר אפוֹא היהוּדי עם רוּדוֹרפר. זה הרגיש משוּם מה איזוֹ קרבה אל היהוּדי הזה. למראהוּ צפוּ ועלוּ בזכרוֹנוֹ כמה פתגמים וּמאמרים תלמוּדיים מגירסא דינקוּתא, וּבשׂיחתוֹ עמו השתמש בהם להנאתוֹ, וגם ר' ולויל התקרב על ידי כך אל הבחוּר ה“גוֹי”, שריח התוֹרה לא פג ממנוּ.

אחרי הארוּחה יצא רוּדוֹרפר והתהלך מעט גלוּי ראש על פני המגרש. היה ערב לבנה נפלא. הבניינים היוּ מוּטלים באוֹר המת דוֹממים כמכוּשפים. מגן העצים וּמערוּגוֹת הפּרחים נדפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הערב. מן הפּלג הגיע צילצוּל ממשוּך של צפרדע בוֹדדה: פּוּם-פּוּם-פּוּם! עצי האלמונים רבצוּ בשפלה ככתם שחוֹר אחד. רוּדוֹרפר פסע לאוֹרך המגרש ולרוֹחבּוֹ, הגיע עד הגוֹרן ושב, ניגש אל חצר הרפתים, נשען על הגדר והסתכל מעט בבהמוֹת הרוֹבצוֹת על הארץ והן לוֹעסוֹת ונאנחוֹת מתוֹך כריסוֹתיהן המליאוֹת, אחר כך שוב להתהלך. וּפתאוֹם אחזתּוּ תשוּקה עזה להיכּנס אל חדרו ולקרוֹא בספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ. הוּא נכנס, הדליק את המנוֹרה, התפּשט, הגיש את השוּלחן אל המיטה, שכב וקרא בספר. הדלת לא היתה נעוּלה והחלוֹן הפּוֹנה אל המגרש היה פתוּח לגמרי. הוּא קרא וספג לתוֹכוֹ את צעקת הדם שבחרוּזי הספר הזה עמוּד אחרי עמוּד. הוַאריאציוֹת השוֹנוֹת והמרוּבּוֹת שהפּייטן שיוה לאהבתוֹ הלהיבוּהוּ. פתאוֹם הקיש מי על הדלת, ועוֹד טרם הספּיק לקרוֹא “מי שם?” פתח ר' ולויל ונכנס בחשאי.

– יסלח לי, הוּא כבר במיטה? חפצתי לשוֹחח עמוֹ מעט. איני יכוֹל עוֹד לישוֹן. בליל לבנה כזה קשה להירדם.

רוּדוֹרפר נבוֹך קצת מביקוּר לא מבוּקש זה. זקני של היהוּדי היה מבוּדר ולבן למחצה, קפטנוֹ פתוּח וציציוֹתיו טפחוּ על מכנסיו שירדוּ עתה על רגליו היחיפוֹת. כריסוֹ בלטה עתה רכּה וּמפוּנקה.

– יקח לוֹ כיסא, – אמר רוּדוֹרפר והניח בלי חמדה את הספר על השוּלחן.

ר' ולויל גחן והעביר מבט סקרני על הספרים המוּנחים וישב על הכיסא שקירב אל המיטה.

– בליל לבנה קשה לי לשון – חזר על דבריו הראשוֹנים – אמרתי לי, אכּנס לשעה קלה אל אדוֹני, הלא הוּא קצת בן תוֹרה ונשׂוֹחח מעט.

רוּדוֹרפר חייך ולא השיב מאוּמה.

– כבוֹדוֹ מלמד את אלכסנדר גם “עברי”?

– כן, – ענה רוּדוֹרפר.

– והוּא בעצמוֹ חוֹשב להיוֹת אדבוֹקאט אוֹ שוֹפט בערכאוֹת

שלהם? אַי-אַי-אַי, “הווּ מתוּנים בדין”, אמרוּ. יש לוֹ כבר כלה?… – שינה פתאוֹם את הטוֹן.

– לא! – ענה רוּדוֹרפר במרץ.

– טוֹב לאדם כי ישׂא אשה. “טב למיתב טן דוּ”, אמרוּ חז"ל. רוֹאה הוּא? אני הנני אלמן זה יוֹתר מעשׂר שנים…

והוּא התקרב יוֹתר אל המיטה.

– למה לי אשה, “עוֹל של ריחיים”? – אמר רוּדוֹרפר נשען על ידוֹ ונהנה שהוּא משתמש במבטא של תלמיד חכם.

– כן, אמת ויציב, – ענה ר' ולויל בצחוק מרוּסס – ואף על פי כן, אילוּ נזדמנה לוֹ, למשל, אשה כגברת ריינהארד, אַ? אשה נאה, מה?

נפשו של רוּדוֹרפר כמוֹ עמדה בוֹ מתימהוֹן.

– מיוֹם שאני מכיר אוֹתה, כך היא. “ירקרקת אך חוּט של חן משוּך עליה”, – המשיך ר' ולויל במיצמוּץ עיניים מוּבלעוֹת, והתקרב יוֹתר אל המיטה – כשהייתי צעיר הייתי להוּט אחרי נשים. אוֹי, אש להבה הייתי… אַל יראני שאני חסיד… היצר הרע גם הוּא “רבי”… הרע הוּא כיסא לטוֹב… וּמה אדוֹני? האדוֹן ריינהארד נוֹסע הרבה…

זרם של דם פרץ לתוֹך פניו של רוּדוֹרפר, הוּא קפץ מעל המיטה, אחז ביהוּדי המטוּשטש ודחפוֹ כלפי הדלת:

– ימחוֹל נא לצאת. ילך לישוֹן… השינה – “הנאה לוֹ והנאה לעוֹלם”… כך. כך.

וּכשהוֹציאוֹ נעל את הדלת, כיבה את המנוֹרה ועלה שוּב על המיטה.

שעה ארוּכּה הירהר רוּדוֹרפר מתוֹך כעס ביהוּדי, אך כשנרדם חם לבוֹ בחלוֹמוֹת על הגברת ריינהארד.

ימים אחדים לא היה ריינהארד בבית.

במקוֹם פאולינקה היתה עתה משרתת נוֹכרית חדשה: בריאת בשׂר אך מצוּלקת וּמכוֹערה, לבוּשה חזיית קטיפה אדוּמה, הדוּקה וּבעלת לשוֹנוֹת מסביב למוֹתניים, כעוֹמדת להיכּנס לחוּפּה. היא עשתה את עבוֹדתה בחריצוּת, אך נראתה ככוֹעסת על הכוֹל. על רוּדוֹרפר היתה עוֹברת כאילוּ לא ראתהוּ כלל. בוַדאי היתה מאוֹרסת לחייל העומד לחזוֹר מעבוֹדת הצבא.

רוּדוֹרפר התהלך כאדם חוֹלם וּמבטוֹ מלוה תמיד את נינה. היא עטפה שוּב את הסוּדר הירוֹק, אך הוּא ראה כמוֹ שנראתה לוֹ אז בשוּבה מן העיר. כמה שהשתדל לשווֹת לנגדוֹ את ריינהארד, לא עלה הדבר בידוֹ. ותמוּה: הוּא לא יכוֹל לתפּוֹס גם את שׂירטוּטי פניו, רק קטעים מהם הוֹפיעוּ לוֹ בדמיוֹנוֹ ולא יכלוּ בשוּם אוֹפן להצטרף לפרצוּף שלם. בלי משׂים הרבה עתה לקרוֹא בשניצלר, לראוֹת בתמוּנוֹת רוּבּנס. וּבשעת השיעוּר היה תוֹפס פתאוֹם את כף ידוֹ הקטנה של אַלק ולוֹחצה ברגש עינוּי כבוּש. הילד החזיר לו מבט אהבה. נינה היתה שוּב קרה וזרה וּמַבעיתה במצוּלוֹתיה, אך הוּא לא יכוֹל לגרוֹע את עיניו מעוֹרפּה הארוֹך, הנטוּי והמלבּב בנקיוֹן בשׂרוֹ החמוּד.

– מר רוּדוֹרפר כנראה כבר משתעמם אצלנוּ, – פנתה אליו נינה בשבתם לפנוֹת ערב במרפּסת הפּתוּחה והוּא עצוּב ושוֹתק.

– כמדוּמה שמתוֹך שיעמוּם מרבּים לדבּר, – ענה רוּדוֹרפר בטרוּניא, והתפלא בעצמוֹ על עזוּתוֹ.

– איני יוֹדעת, אבל בימים האחרוֹנים אני רוֹאה בוֹ איזה שינוּי, – ענתה נינה כמצטדקת.

– המרגיש בשינוּי צריך לדעת מי גרם לוֹ.

ושוּב התפּלא על עצמוֹ. נינה נתנה בוֹ מבט ארוֹך.

– נעשׂה קריר, – אמרה, קמה ונכנסה.

כל הערב היה נרגז. הוּא טייל עד חצוֹת על פני המגרש, ונדמה לוֹ כל הזמן שהוּא מתהלך ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”.

וּכשהקיץ בבוֹקר היה עוֹד כממשיך חלוֹם סבוּך וּמענה

ואוֹזניו היוּ מליאוֹת קוֹלוֹת משוּנים מגרים וּמכאיבים. ורק אחרי שישב רגעים אחדים במיטה נתברר לו כי צריחת העוֹרבים היא היוֹם לא כתמוֹל שלשוֹם.

הוּא צנח מעל המיטה, ניגש אל החלוֹן הפּתוּח והוֹציא את ראשוֹ החוּצה. באמצע המגרש עמד אחד השׂכירים, האהיל על עיניו והביט לצד הכפר.

– מה שם? – שאלוֹ רוּדוֹרפר בקוֹל חוֹתך.

– בני הכפר נוֹטלים את האפרוֹחים.

– למה?

– לאכלה, – ענה השׂכיר בקוֹר רוּח. – כך הם עוֹשׂים בכל קיץ.

רוּדוֹרפר מיהר להתרחץ וּלהתלבש ויצא. השמש כבר עלתה, אך הטל עוֹד רעד ונוֹצץ על כל ירק עלה. האויר היה שקוּף וריחני. הוּא הרחיק מעט מן הבית, האהיל על עיניו והביט גם הוּא: המוֹן איכרים היוּ בשפילה, מהם על העצים וּמהם תחתיהם, הריעוּ, רצוּ וזרקוּ אבנים וּמקלוֹת כלפּי מעלה; וּמחנה עוֹרבים חגוּ ועגוּ מסביב לצמרוֹת העצים, התקרבוּ והתרחקוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת לב.

המחזה הזה זיעזע את רוּדוֹרפר עד היסוֹד. והרעיוֹן הראשוֹן שניצנץ במוֹחוֹ היה: איך יפעל כל זה על נינה? והשם “נינה” היה לוֹ הפעם כל כך טבעי וקרוֹב, כשמה של אחוֹת אוֹ אשה. הוּא רץ לראוֹת אם כבר קמה, וּכשבא אל המרפּסת יצא לקראתוֹ אַלק בכתוֹנת השינה הארוּכּה.

– שלוֹם, אדוֹני! – אמר – אמא מבקשת לגרש את האיכּרים. זה מרגיז אוֹתה.

רוּדוֹרפר רץ מהר במדרוֹן מוּכן לכוֹל. וּכשהגיע שמה החל לחרף את האיכרים, אבל הם לא הוּפרעוּ על ידי כך מעבוֹדתם האכזרית. אחת, איכרית מעובּרת וחשׂוּפת שדיים לבנים וּמגוּדלים, הקשיבה לוֹ, אך כשגמר משכה בכתיפיה וגחנה לאסוֹף את האפרוֹחים הנוֹפלים. המהוּמה היתה מזעזעת. כשראה שלא יוֹעיל כלוּם עמד לו מן הצד והתבוֹנן במראה: מקלוֹת, אבנים ורגבי עפר פרחוּ למרוֹם, נקלעוּ בין הענפים ונפלוּ ברעש לארץ. בני איכרים אחדים ישבוּ בתוֹך נוֹפי העצים וּבמקלות הכּוּ והרסוּ את הקינים, תפשׂוּ באפרוֹחים שרק העלוּ נוֹצוֹת שחוֹרוֹת, חנקוּם והשליכוּם לארץ, היו אפרוֹחים, מן החזקים, שנאחזוּ בציפּוֹרניהם בענף אוֹ בגזע ולא חפצוּ לנפוֹל – אז דחפוּם בני האיכרים במקלוֹת; הם צנחוּ מעט ונאחזוּ שוּב בליבוּט כנפיים מיוֹאש, עד שפּגעה בהם אבן מלמטה והפּילתם. כשנפלוּ התנפלוּ עליהם האיכרים בתרוּעוֹת וחטפוּם. אחדים כבר נשׂאוּ בידיהם חבילין של אפרוֹחים, מהם תלוּיי כנף וראש וּמהם עוֹד מפרפּרים. וּלמעלה הסתוֹבבוּ העוֹרבים בצריחוֹת אסוֹן, התנפלוּ במַקוֹריהם על החוֹמסים ונהדפוּ במקלוֹת, חגוּ מסביב לנוֹפי העצים, התרחקוּ, שלחוּ קריאוֹת עזרה מיוֹאשוֹת למרחק ושבוּ.

כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר פּירכּס כבקדחת. פתאוֹם חזר במרוּצה אל האחוּזה, אץ אל חצר הרפתים והבהיל שני שׂכירים שילכו עמוֹ לגרש את האיכרים. אלה התגרדוּ, אחרי כן הלכוּ אחריו כבדי צעד וּבבת צחוֹק מטוּמטמת. כשבאוּ שמה אמרוּ לאיכרים דברי תוכחה, אך הללוּ קידמוּם בתרוּעה וזרקוּ בפניהם פגרי עוֹרבים אחדים.

– לא תעשׂה כלוּם, בן אדם – פנה אל רוּדוֹרפר אחד השׂכירים, כשהוּא מגוֹלל לוֹ סיגאריה באצבעוֹתיו הגסוֹת – הם רעבים לבשׂר. כך הם עוֹשׂים מדי שנה בשנה. כשה“פּאן” בבית אינם מעיזים, אך הם בוֹחרים להם יוֹם שהוּא בדרך. ערוּמים, תפּח רוּחם!

רוּדוֹרפר שב אל האחוּזה עייף ונדכּה ונכנס אל חדר האכילה. נינה התהלכה עטוּפה בסוּדר וּבפניה הבעה איוּמה. כשנכנס השתדלה להסביר לוֹ פנים, אך לא יכלה.

– נבלים כאלה! – אמרה בכעס – הם חיכּוּ ליוֹם שבעלי אינוֹ בבית.

– מה לעשׂוֹת? אני הייתי שם פּעמיים ולא שמעוּ לי

– הצטדק רוּדוֹרפר.

– יוֹדעים אתם מה? – קפץ אַלק – נקח את הכרכרה ונצא ליער.

– רעיוֹן נפלא! – קרא רוּדוֹרפר, אחז בילד ונשק לוֹ על ראשוֹ.

– טוֹב, – הסכימה נינה כגאוּלה – אבל צריך יהיה לקחת שמה אוֹכל.

אַלק רץ בעצמוֹ אל חצר הרפתים לצווֹת לפידקוֹ כי ירתוֹם.

הם מיהרו לאכוֹל את פת השחרית בתוֹך קוֹלוֹת העוֹרבים המקעקעים וּמזעזעים את הקרב. אחרי רגעים מעטים יצאוּ במרכבה.

– דפוֹק! – פקדה נינה ופידקוֹ דפק. הסוּסים פנוּ לדרך השׂדוֹת ורצוּ, רצוּ. שׂדוֹת ונירים הסתוֹבבוּ, עצים חלפוּ, וּכעבוֹר חצי שעה לא נשמעה עוֹד צריחת העוֹרבים. עתה נסעוּ עוֹד רבע שעה במרוּצה בינוֹנית והגיעוּ אל היער. הכרכרה עמדה וכוּלם ירדוּ.

רגע התהלכוּ עוֹד מסביב לעגלה נרגזים, קצת מן המהוּמה וּקצת מן הנסיעה המהירה. אחר כך נכנסוּ לבין העצים: נינה אוֹחזת ביד הילד ורוּדוֹרפר נוֹשׂא אחריהם את השטיח ואת הסל עם האוֹכל. אִושת המחטים הדקה וּמראה הגזעים הישרים והגבוֹהים הנראים כרוֹעדים ברשת האוֹר נסכוּ עליהם רוּח אחרת. רוּדוֹרפר פרשׂ את השטיח תחת אחד העצים וכוּלם ישבוּ. עיניה של נינה נראוּ פה ביער יוֹתר כּהוֹת ויוֹתר חמוֹת. היא משכה את ראש אַלק אל חיקה, החליקה בידיה הלבנוֹת על קוֹדקדוֹ הגזוּז ודיבּרה אל רוּדוֹרפר בקוֹל עֵר, שלא כדרכה:

– כמה פעמים חפץ ליאוֹן לשלם לכפר את מחיר העצים וּלכרתם, אך אני לא נתתיו. אמרתי: חבל על העוֹרבים המסכנים! עכשיו אני מתחרטת, הלא הם היוּ בוֹחרים להם מקוֹם אחר, למשל, פה ביער, ולא היוּ צריכים לסבּוֹל שנה שנה מן האיכרים המנוּולים. האין זאת, מר רוּדוֹרפר?

– נכוֹן! – ענה רוּדוֹרפר, ואף כי היה עוֹד נרגש ונפעם הביט ישר בפני נינה וחשב: כמה נחמדה אַתּ?

היא הוֹסיפה לדבּר, ובדבּרה עברה מעניין לעניין והתחילה לספּר זכרוֹנוֹת מנסיעוֹתיה הרבוֹת. רוּדוֹרפר לא גרע ממנה עין. וּככל אשר הוֹסיף להביט בה גילה בגוּפה חמוּדוֹת חדשוֹת. קיבּוֹרוֹת ידיה הורוּדוֹת גירוּ אוֹתוֹ מבעד לשרווּלי החוּלצה הדקים שהתנפּחוּ ברוּח החרישית. צוארה החלק, נדמה לו, ריחוֹ עלה באַפּוֹ, בייחוּד לא יכוֹל להתיק את מבטוֹ מתנוּכיה הקטנים והדקים שבלטוּ מתחת לשׂערה הדק והבּשׂוּם.

אחרי שנחוּ ואכלוּ כּעכים מרוּחים בחמאה קמוּ והתחילוּ לשׂחק. אַלק רץ בין הגזעים וְשניהם רדפוּ אחריו לתפשׂוֹ. שׂמלתה של נינה התרוֹממה מעט אגב ריצה ונגלוּ פּוּזמקוֹתיה הדקים אשר מעל לנעליה הגבוֹהוֹת. כזרם יין חם עבר בדמוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן עשׂוּ בידיהם “כיסא” ונשׂאוּ אוֹתוֹ, כשהוּא מחבק את שניהם.

מה זה היה לה? שאל רוּדוֹרפר את עצמוֹ, וּמיד חשב: כמה היא רעננה! כמה אמיצוֹת מתניה! וּכשעמדה זקוּפה והביטה אחרי אַלק המטפּס על עץ צעיר, תקפוֹ חשק נמרץ לעשׂוֹת לה כמוֹ שעשׂה לפאולינקה…

באוֹתוֹ רקע הוֹדיע פידקוֹ מרחוֹק, כי ראה את דוּפנית ה“פּאן” בדרך הכפר. אַלק קפץ משׂמחה:

– אבא בא! אבא בא! הוּא יגרש את המכוֹערים! בוֹאוּ, בוֹאוּ, נשוּב מהר הביתה!

גם נינה היתה שׂמיחה, רק רוּדוֹרפר הרגיש את עצמוֹ כנתפּשׂ בקלקלתוֹ. אך התגבר ועזר להרים את השטיח ונשׂאוֹ יחד עם הסל אל הכרכרה. פידקו “הפך” בינתיים. הם עלוּ וּמיהרוּ לנסוֹע בדרך אל האחוּזה.

כאשר עברוּ חצי הדרך נוֹכחוּ כי הפּרעות בשפילה חדלוּ. אחרי כן נטה פידקוֹ הצידה ונסע בדרך הכפר. כשעברוּ תחת האלמוֹנים ראוּ על הארץ הרמוּסה: אבנים, מקלוֹת, עלים ושברי ענפים, וּלמעלה ישבוּ עוֹרבים שוֹתקים ואבילים, ורק מזמן לזמן ניעוֹרה צריחת קינה ונשתתקה.

ריינהארד היה נלהב ונרגש מן התגרה שהיתה לוֹ עם בני הכפר. הוּא היה מרוּצה שאשתוֹ נסעה היערה, בכל זאת היה לבוֹ מלא חרדה וחשב לרדת שמה; והנה באה המשרתת וּבישׂרה שהם חוֹזרים מן היער.

וּכשעמדה הכרכרה הוֹשיט לה את היד ועזר לה לרדת. היא קפצה וקראה בשׂמחה:

– איך לדעת לבוֹא בזמן, ליאוֹן?

– לבי אמר לי, – ענה. וּכשראה את פניה המאירים הוסיף: יישר כוֹח, נינה!

אַלק קפץ ונתלה על צואר אביו ונשקוֹ בחזקה, אחרי כן ירד גם רוּדוֹרפר.

ריינהארד לקח את ידוֹ, לחצה, בחנוֹ בעיניו ואמר:

– חן חן!

– זאת היתה המצאתו של אַלק, – ענה רוּדוֹרפר ברגש לא נעים, ביקש סליחה ונסתלק לחדרוֹ.

בערב טייל הרבה בסביבוֹת הבית. קסם הלבנה הנוֹצץ בחלוֹנוֹת האפילים. הפּרחים הדיפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הלילה. צילצוּל קוֹלה הממוּשך של הצפרדע הבוֹדדה כמוֹ קרא לצאת לראוֹת ביוֹפי, אך רוּדוֹרפר לא ראה כלוּם: מוֹחוֹ חתר בערפל ואת לבוֹ מצץ יגוֹן מר. וּכששכב אחרי כן במיטתוֹ בנדוּדי שינה כמוֹ הוּאר לוֹ פתאוֹם, וּמחשבתוֹ דיבּרה בוֹ: “יוֹתר מחמישה שבוּעוֹת היית עטוּף מעטה חיים זר, דק וּפלאי, ושמרי נפשך קפאוּ. את הקרע הראשוֹן במעטה קרע היהוּדי ה”קוֹסם" הארוּר, ר' ולויל הוֹסיף לקרעוֹ, והעוֹרבים פשטוּהוּ מעליך לגמרי. עכשיו אתה עירוֹם כשהיית ושמרי נפשך תוֹססים. אסוּר לך להישאר פה עוֹד יוֹם אחד. ראוּי הוּא ליאוֹן ריינהארד שתעזוֹב את ביתוֹ מיד. ואם תתמהמה, מוּבטח אתה שהוּא בעצמוֹ ישלחך. תן סיוּם נאה לפרשת חיים נאה."

בבוֹקר קם, התרחץ, התלבש, ויצא מעוֹדד בהחלטתוֹ. ריינהארד עמד כבר רחוּץ וסרוּק ונתן פקוּדוֹת לפידקוֹ. כשגמר ניגש אליו רוּדוֹרפר, עמד לפניו עמידה ישרה, צבאית, ואמר:

– אדוֹן ריינהארד, אתכּבּד להוֹדיע, היוֹם אני עוֹזב אתכם.

– הגיע הזמן? – שאל ריינהארד בשלוה.

– כן.

– בעוֹד שעה תהיה הדוּפנית רתוּמה. פידקו!

כל המשפּחה עמדה במרפּסת הפּתוּחה וניפנפה אחריו. והנה תפשׂ רוּדוֹרפר בידי העגלוֹן ובמוֹשכוֹת, העמיד את הסוּס וקרא לריינהארד. כשניגש גחן ולחש על אוֹזנוֹ:

– עתה יכוֹל הוּא להשיב את פּאולינקה.

– כמוּבן, – ענה ריינהארד – עוד היום נשלח לקרוֹא לה.

בקוֹלוֹ לא הוּרגש אף נידנוּד של הקלה אוֹ הנאה, וּבכל טוֹהר הלב הוֹסיף:

– חן חן על הימים היפים. דרך צליחה!