א    🔗

מאכסדרת העץ המגוּלפת של בית האחוּזה נראתה החורשה הקטנה שבמרחק המוֹרד, אחרי הנחל: כל היוֹם כעין הנחוֹשת, עם זריחת החמה כעין הזהב הבּהיר, ועם שקיעתה כטבוּלה בארגמן כבד. הימים היו ימי אחרית הקיץ וראשיתה השלכת. בחלל המהוּרהר נישׂאוּ זעיר שם חוּטי כסף נוֹצצים. השמש היתה רכּה וטוֹבה וּמתרפּקת על הארץ כמוֹ לפני פּרידה לימים ארוּכּים.

הגימנזיסט־המוֹרה נתן גוֹטליבּ, חיור הפּנים ואדוֹם השׂפתיים, עמד שלוֹש פעמים ביוֹם: בבוֹקר, לפני שהתחיל בלימוּד הילדים, בצהריים, לפני שהלך מחדרוֹ לארוּחה, ולפנוֹת ערב, עם השקיעה, נשען בגבּוֹ אל עמוּד העץ הירוֹק של האכסדרה וזן את עיניו הפּיקחוֹת־העצוּבוֹת במרחב הנוֹף והיה מַשהן לבסוֹף רגעים ממוּשכים על החוּרשה. בעוֹד ימים מספּר – ברביעי בשבּת, הוּא יוֹם כ“ג אלוּל – תינתן לוֹ חוּפשה מעבוֹדתוֹ באחוּזה, עבוֹדת מוֹרה לשני ילדי האדוֹן פינקל בעל האחוּזה, וגם עגלה טוֹבה, מוּצעת יפה, תינתן לוֹ להסיעוֹ לעיירת מוֹלדתוֹ. עד אחרי חג הסוּכּוֹת, למעלה מירח ימים יישאר בביתוֹ, נתוּן כוּלוֹ לנפשוֹת ביתוֹ וּלנפשוֹ, ואחר כך תבוֹא העגלה שוּב לקחתוֹ אל האחוּזה. כתב החוֹזה ל”זמן" הבא מוּנח זה כמה ימים חתוּם וּמקוּפּל בכיס חיקוֹ.

רק שמוֹנה עשׂרה שנה מלאוּ לוֹ הקיץ (“בן שמוֹנה עשׂרה לחוּפּה!” צחק בלבוֹ והעמיק את כפּיו בכיסי מכנסיו) והוּא כבר מיוּשב וּמכוּבּד כבן עשׂרים וּשמוֹנה. הילדים שוֹתים את תוֹרתוֹ בצמא וּבעיניים מפיקוֹת תוֹדה; האדוֹן פינקל מסיח עמוֹ ארוּכוֹת בענייני דעלמא ושוֹמע דיעה מפיו; ואשתוֹ, הגברת פינקל, פוֹרשׂת לפניו כמה פעמים בשבוּע את עסקי משפּחתה לכל פּרטיהם וסבכיהם, כאילוּ הוּא אחיה אוֹ דוֹדה הטוֹב המתארח ימים רבים בביתה. הוּא יוֹשב כנגדה בכוּרסה וּמרכיב רגל על רגל דרך חשיבוּת, מצמצם את עיניו וצוֹבט בציפוֹרניו את הכישות שבלחייו, אך אינו מוֹרטה, משוּם שהוּא זוֹכר, כי כך עוֹשׂים בחוּרי בית המדרש.

כשבא בראשית הקיץ, יוֹמיים אחרי הפּסח, לאחוּזה, היתה אחת מחשבתוֹ: לחסוֹך מעט כסף, כדי שיוּכל לשבת אחר כך בלבוּב וּלהתכּוֹנן לבחינוֹת הבּגרוּת. רק שש מחלקוֹת של גימנסיה גמר לפני שנתיים, אך בגלל מיתתוֹ החטוּפה של אביו היה אנוּס להפסיק מלימוּדיו וּלבלוֹת שנה וּמחצה בבית, כדי להשׂתכּר למחית אמוֹ, שתי אחיוֹתיו הגדוֹלוֹת וּשני אֶחיו הקטנים. מעט הרכוּש שהניח אביו לא הספיק גם לחצי המחיה. בהוֹראה לשעוֹת עסק בעיירה ועד מהרה קנה לוֹ שם טוֹב וחיבּת התלמידים והיה משען חזק לביתו. והנה בא בעל האחוּזוֹת העשיר אוּרי פינקל (ברוֹנט, גבה קוֹמה, כבן ארבעים), ששמעוֹ של המוֹרה הצעיר הגיע אליו והציע לפניו שׂכר הרבה, פּי שניים ממה שהיה משׂתכר בעיירה, והוּא נתרצה ללכת עמוֹ. כי לאחר שישלח לאמוֹ את מחצית שׂכרוֹ, תספיק גם המחצית האחרת לחיים בצימצוּם חצי שנה בלבוּב, עד שיעמוֹד בבחינוֹת. אך הנה עבר עליו ה“זמן” כימים אחדים, כי הישיבה באחוּזה, בצילה הרך של המשפּחה הטוֹבה, נעמה לוֹ מאוֹד, והאדוֹן פינקל “הוכיח” לוֹ, שבכל אוֹפן לא יהא סיפק בידוֹ להתכוֹנן לבחינוֹת שבראשית הקיץ ויצטרך להמתין עד הקיץ של השנה הבאה, מוּטב איפוֹא שיישאר עמהם עד הפּסח – ואז יהיה בידוֹ סכוּם כסף הגוּן ויוּכל לישב בשלוה שנה וללמוֹד באין מפריע.

והדברים נראוּ לוֹ לגוֹטליבּ ביוֹתר כשהאדוֹן פינקל הוֹדיעוֹ, כי הוּא מוֹסיף לוֹ על שֹכר ה“זמן” הבא מאה קרוֹנוֹת – והסכים. אבל דוקא מאחר שהחוֹזה היה מוּנח חתוּם בכיסוֹ וּמאחר שבטוּח היה בעבוֹדה קלה וּנעימה וּמשוּלמת יפה למשך כל החוֹרף – תקפוּ עליו כיסוּפים חזקים לחזוֹר הביתה, לראוֹת את משפּחתוֹ, שאהבה אהבה ענוּגה מאוֹד (אין להכחיש: היה בוֹ גם רצוֹן כלשהוּ להתפּאר בהצלחתוֹ בבית בעל האחוּזוֹת העשיר. הימים היוּ זכּים ויפים להפליא, עם גון של תוּגה, והוּא שיוה בנפשוֹ את נסיעתוֹ כמסע תענוּגוֹת בדרך הכפרים היבישה והמבוּקעת, בין שׂדוֹת שלף, שבהמוֹת רוֹעוֹת בהם וּשׂרידי מדוּרוֹת עשינים בפאתיהם, לעבוֹר על אוֹפני העגלה המסתוֹבבים לאִטם בין חצרי הכפר עם גניהם העזוּבים, שחַמניוֹת כרוּתוֹת ראש מתאַבּלוֹת בתוֹכם, לשמוֹע אל קישקוּש המַפּיצוֹת ה“אוֹכלוֹת” את גבעוֹלי הקנבוּס היבישים ולראוֹת את החסידוֹת הצעירוֹת המתאמנוֹת בעפיפה, לנשוֹם את ריח העשן של כבוּל חדש ולחנוֹת קצרוֹת בפוֹנדקים שבפאתי הכפרים וּבטבוּרי העיירוֹת. הוּא גם ידע כי בעברוֹ בשׂדוֹת יקרהוּ לקרוֹע בפניו את קוּרי המשי הצחוֹרים התוֹעים באויר, ודמיוֹן זה מילאהוּ חרדת הנאה דקה.

אף כי רק פעם אחת עבר בדרך הזאת, ידע את שמוֹת חמשת הכפרים וּשתי העיירוֹת ששכנוּ בצידי הדרך. על כל כפר וּכפר ועל כל אחת משתי העיירוֹת היה ידוּע לוֹ משהוּ. לא היה דבר קרוֹב ללבוֹ של גוֹטליב יוֹתר משׂיחה על משכנוֹת בני אדם: עם העגלוֹן בדרך, עם הפוּנדקי, עם אדוֹניו, האדוֹן פינקל והגברת אשתוֹ, עם פקידי האחוּזה, עם האוֹרחים המזדמנים שמה, ואפילוּ עם הילדים ועם האיכּרים השׂכירים והמשרתים בבית. דמיונוֹ הער והסוֹפג התרפק ברעבוֹן על השׂיחוֹת, פירשן והשלימן, והפרטים דבקוּ בזכרוֹנוֹ, כאילוּ ראה את המראוֹת בעיניו, כאילוּ חי בתוֹכם ימים רבים והם שלוֹ. זה טבעוֹ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הוּא הכיר את עצמוֹ. ועל כן גם הרגישוּ בוֹ המדברים עמוֹ איש קרוֹב וּמעוֹרב בסביבתם, וּמתוֹך כך היתה שׂיחתם עמוֹ חוֹפשית ורבת אמוּן. וּבעלי הסתכּלוּת שבהם, שהאדוֹן פינקל היה המצוּין בכוּלם, תמהוּ על סקרנוּתוֹ ועל כשרוֹנוֹ “לדעת הכוֹל”. אף הוּא, ש“פּרקי אבוֹת” עוֹד היוּ שמוּרים בזכרוֹנוֹ, כינהוּ פעם בשם “ספוֹג”, וגוֹטליב תיקן בצחוֹק של נימוּס: “לא, מסננת”.

יוֹתר מכל הכפרים שבדרך משך את לבוֹ הכפר דוּבּינה. לא שהכפר גוּפוֹ הצטיין במשהוּ, כי אם בגלל המשפּחה היהוּדית בעלת הפוּנדק, שרבוֹת שמע עליה בבית האֶקוֹנוֹם, קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ, וּלעתים גם בבית אדוֹניו. הגברת פינקל אפתה פעם מצוֹת בעיירה ח. ונזדמנה שם עם בעלת הפוּנדק ההיא וראתה שם גם את בתה (לפני עשׂר שנים, והנערה אז כבת עשׂרים), מאז היתה הוֹגה לפעמים במשפחה ה“מוזרה” ההיא וּמדברת עליה עם האקוֹנוֹם קרוֹבם. גם האדוֹן פינקל הכיר את המנוֹח והיוּ ביניהם גם אילוּ קשרי מסחר, וּבכן יכוֹל היה להוֹסיף משהוּ על שׂיחת אשתוֹ.

מה שנוֹדע לו לנתן גוֹטליב על המשפּחה ה“מוזרה” בכפר היה זה: שמה גוֹטסקינד; האב, שהיה גבר יפה מאוֹד אך חלוּש בחזהוּ, מת לפני שתים עשׂרה או שלוש עשׂרה שנה במקוֹם מרפא רחוֹק, בשצ’אוניצה (אשתוֹ נסעה עמוֹ שמה להשקוֹתוֹ חלב רחילים וּלהמציא לוֹ אויר הרים וריח אוֹרנים), והניח את אשתוֹ וּשלוֹשת בניה וּבתה היחידה כמעט בלא הוֹן. אך העסק בכפר לא היה רע כלל, והאשה האלמנה, מרת ריקל, ריקל גוֹטסקינד, לקחה את הליכוֹת העסק בידיה האמיצוֹת, וּבעזרת בנה הגדוֹל (הבת היתה ראשוֹנה לבנים, אבל היא לא צלחה לעסק, כפי שיתברר להלן) הביאה בוֹ כמה תיקוּנים, וכן ביססה את מעמדה, עד שחסכה ולותה מעט וקנתה את הבית מאת בעליו הגראף, וּבמשך שלוֹש אוֹ ארבע שנים שילמה את כל החוֹב. שני הבנים האחירים גדלוּ גם הם, למדוּ אצל מלמד־מוֹרה בכפר הסמוּך יחד עם ילדי חוֹכר האחוּזה שלוֹם מאירזוֹן (ידה לא השׂיגה להחזיק מוֹרה לביתה, וּמלבדה ישב בכפר רק עוֹד יהוּדי אחד, רצען, והוּא עצוּר על בנים), וּכשנעשׂוּ בני מצוה נתנה עליהם עוֹל דרך ארץ והיוּ לעזר רב בבית וּבחוּץ. התחילוּ הגוֹטסקינדים חוֹכרים מעט אדמה וּמעבדים אוֹתה בשוּתפוּת עם איכרים עניים מאיכרי הכפר ושוֹלחים ידם גם במסחר תבוּאה ועצים וּבהמוֹת, עד שכתוֹם שנים מספר נעשׂה הפוּנדק טפל והעסקים עיקר, ויצא להם שם בסביבה כבעלי הוֹן והיוּ מדברים בהצלחתה המפליאה של האלמנה אחרי מוֹת בעלה. וּפעם אחת, כטוֹב לבה של הגברת פינקל עליה וּברצוֹתה לעקוֹץ קצת את בעלה באוזני “האדוֹן המוֹרה”, אמרה לו: “רואה אתה, שמוּאל, יש שאשת חיל מצליחה במוֹת בעלה יוֹתר מבחייו…” והוֹא השיב לה, כדרכוֹ, ברוֹב פיקחוּת: “כמדוּמה שאת אינך אשת חיל במידה כזוֹ, שמיתתי תוּכל להוֹעיל לך…” שתי עקיצוֹת גוֹמלין אלוּ, שנאמרוּ בלי קפידה וּבלי ארס, מצאוּ חן בעיני גוֹטליב ואוֹמריהן נתחבבוּ עליו חיבה יתירה. הבת היחידה, העלמה רגינה גוֹטסקינד (שמה היה מלכתחילה רבקה, ואיש לא ידע לבאר איך נתגלגל שם פשוּט זה בכפר הנידח בשם הכרכי “רגינה”. על דעתוֹ של הילד פינקל, תלמידו של גוֹטליב, ששינתה את שמה בהיוֹתה לפני שנים אחדוֹת אצל קרוֹבה בלבוּב, השיב האֶקוֹנוֹם, כי לפי ידיעתוֹ, קראוּ לה כך עוֹד בילדוּתה) ישבה עוֹד בבתוּליה, אף על פי שכבר עברה את השלוֹשים. ידוּע היה לוֹ לגוֹטליב, כי אחיה הגדוֹל, שגם לוֹ מלאוּ כבר עשׂרים וּשמונה שנה, אינוֹ רוֹצה לשׂאת אשה כל זמן שאחוֹתוֹ הבכירה לא נישׂאה. ולמה לא נישׂאה רגינה, העלמה הכלוּלה ביוֹפיה כ“בת פריצים” ממש, שהיא חכמה, משׂכילה וּבעלת נדוּניה יפה – על זה התהלכוּ שמוּעוֹת שוֹנוֹת. גוֹטליב שקל בשׂכלוֹ את טיב כוּלן וּבא לכלל דיעה, שאין גם אחת מהן מגלה סיבה מספקת למיאוּנה של נערה יהוּדית יתוֹמה בת כפר מלהיוֹת לאיש, אוֹ כדברי הגברת פינקל, לשבת “עד שׂיבת הצמה”. וּבאמת, סיפרוּ, כבר נראוּ שׂערוֹת לבנוֹת בראשה השחוֹר, והיא עדיין במרדה עוֹמדת. פעם אחת היתה כבר מאוֹרשׂת לבנוֹ של בעל טחנה עשיר וּביטלה את השידוּך; פעם – וזה מספרים שלא בפניו של האֶקוֹנוֹם – “התהלכה” זמן רב עם בנוֹ של הכוהן הרוּתיני בכפר, סטוּדנט בן עשׂרים, אך כשגילה לה את לבוֹ שהוּא רוֹצה לשׂאתה, ואם תדרוֹש, נכון הוּא אפילוּ לקבל דת ישׂראל, נפרדה ממנוּ ולא חפצה לראוֹתוֹ עוֹד.

דמוּתה של העלמה המוּזרה הזאת, שגדלה בכפר קטן ורק שתיים אוֹ שלוֹש פעמים היתה בעיר הבירה, שבוּעוֹת מספר בכל פעם, בעלת קוֹמה ורבת יוֹפי, הקוֹראת ספרים וסוֹרגת ורוֹקמת וּממעטת בדברים בבית ודוֹחה שידוּכים טוֹבים וּמתהלכת עם סטוּדנט רוּתיני לשם שׂיחוֹת של השׂכלה וּמסתלקת מנישׂוּאים רוֹמנטיים שיש בהם משוּם קידוּש השם, שאמה ואחיה תלוּיים כוּלם בהבל פיה, עד שהגדוֹל מוַתר בגללה על חיי נישׂוּאים – דמוּת יחידה זוֹ נקבעה זה כמה במוֹחוֹ של גוֹטליב ולא נתנה לוֹ מנוֹח והיה הוֹגה בה לעתים קרוֹבוֹת, ויש שהיתה פוֹקדת אוֹתוֹ גם בחלוֹם לילה.

בכל פעם שחשב על נסיעתוֹ הביתה נאחז דמיוֹנוֹ בכפר דוּבּינה שבדרך, בפוּנדקוֹ, וּבייחוּד בה, בעלמה הפלאית, ברגינה. לא אחת הצטער בלבוֹ, שבדרך נסיעתוֹ הנה לא סר לפוּנדק זה, וכל מה שהוּא זוֹכר ממנוּ הוּא רק ציוּר מטוּשטש ממראהוּ החיצוֹני וקטע תשוּבה שהשיב העגלוֹן על שאלתוֹ: “הוֹ, האלמנה הזאת היא עשירה מוּפלגת. בניה כוּלם חכמים”. לא יוֹתר. בלבוֹ קיננה תשוּקה תמוּהה בעיני עצמוֹ להיוֹת בבית הזה, להתבוֹנן בסדריו, לשׂוֹחח את יוֹשביו, לראוֹת אוֹתה, את העלמה רגינה. אוּלי גם יעלה בידוֹ להיכנס עמה בשׂיחה. הוּא ידע להשׂיחה. לבוֹ אמר לוֹ, כי שמץ מן הסוֹד המעלף את חייה יתגלה לוֹ.

עתה, כשדבר נסיעתוֹ היה מוֹחלט וקבוּע, נתפנה לבוֹ, אגב קדחת הנסיעה והכיסוּפים הביתה, עוֹד ביתר שׂאת להרהר בבית הגוֹטסקינדים וב“בת הפריצים” המשוּנה השרוּיה בתוֹכוֹ. המוֹן פסוּקים מן הספרוּת הקלאסית קמוּ וחיוּ בזכרוֹנוֹ, שׂיחוֹת גברים ונשים בטראגדיה היונית, באֶפּיקה הרוֹמית וּבשירה האשכנזית. שאלוֹת וּתשוּבוֹת, הערוֹת וּרמזים, אפוֹריזמים והלצוֹת זימזמוּ במוֹחוֹ כדבוֹרים בכורת. כמעט כל שאר המחשבוֹת נדחוּ בלבוֹ מפני המחשבה הטוֹרדנית האחת – על רגינה. מיוֹם ליוֹם קצרה רוּחוֹ והיה רוֹצה להחיש את נסיעתוֹ, גזירה שמא ירדוּ גשמים… הרי הסתיו עוֹמד מאחרי הכּוֹתל… כשהיה נתקל בחצר עם מאכּסים, העגלוֹן שהביאוֹ הנה ושקיבּל פקוּדה מאת האדוֹן פינקל להסיעוֹ הביתה ברביעי בשבת שתבוֹא, היה מסבּכו בשׂיחה על הנסיעה, ואף פעם אחת לא נפטר ממנוּ בלי שיזכיר לפחוֹת את השם דוּבּינה. הדבר נעשה לוֹ כמין “דיבּוּק”. אפילו עם הילדים תלמידיו, אחרי כלוֹת השיעוּרים, על נסיעתוֹ הקרוֹבה, וּבדרכי עקיפים שוֹנים היה מגיע אל הכפר דוּבּינה וּממתין לרוֹשם שיראה בעיניהם. עם האקוֹנוֹם היה משתדל עתה על משפחת קרוֹביו, שהרי צריך היה לקבל ממנוּ דרישת שלוֹם בשבילם וגם קצת פרטים על מצבוֹ. אחרי שהתחיל בשאלה מה עליו להגיד להם, היה עוֹבר בזריזוּת על כמה מפרטי חייהם של הגוֹטסקינדים. פעם תקפוּ שאלוֹתיו על האקוֹנוֹם עד שענהוּ בקוֹצר רוּח: “מה הוּא רוֹצה ממני? לא ראיתים זה יוֹתר מחמש שנים ואיני יוֹדע מה שם”. אך גם הטחה זוֹ לא יכלה להניא את גוֹטליב מחזוֹר למחר על שאלוֹתיו וחקירוֹתיו.

והנה ביוֹם הראשוֹן בשבת, אחרי שהאדוֹן פינקל נסע בבוֹקר לאחוּזתוֹ האחרת, נתקדרוּ השמיים בעבים וגם רוּחוֹ של גוֹטליב נתקדרה בדאגה. מסע התענוּגוֹת באויר הסתיו שטוּף החַמה נתקלקל. בעוֹנה זוֹ, אם מתחילים גשמים, שוּב אינם פוֹסקים אלא לאחר שבוּע אוֹ יוֹתר. וּביוֹם הרביעי עליו לנסוֹע ויהי מה. יוֹתר אינו יכוֹל להישאר כאן אפילוּ יוֹם אחד. מרוֹב פיזוּר נפש אינוֹ שוֹמע מה שמדברים אליו, והילדים, אך יתחיל ללמדם והם רוֹאים את פיזוּר נפשוֹ, מיד הם מבקשים שישלחם לשׂחק, והוּא מתמרמר עליהם – וּמשלחם. תקפה עליו עצבוּת מוֹצצת ולא מצא לה פירוּק בתוֹך אויר הבית הכהה, אלא כשהתפּרץ החוּצה ורץ בגשם בתוֹך החצר, מאוּרוה לרפת וּמרפת לאסם, עד שרטבה כוּתנתוֹ לבשׂרוֹ. לוּא כבר הגיע היוֹם הרביעי! אך בינתיים גברוּ הגשמים (ביוֹם השני היתה סערה עם ברקים וּרעמים וּמטרוֹת עוֹז, והגברת פינקל אמרה שנבעה בקע בענן), וּכשהאדוֹן פינקל שב ביוֹם השלישי רטוֹב כוּלוֹ, סיפּר, כי הדרכים כבר נתרככוּ, ודרך שקוֹדם אפשר היה לעברה בחמש שעוֹת צריך לנסוֹע בה עכשיו שבע שעוֹת, לכל הפחוֹת. הוּא גם שאל את גוֹטליב אם לא יתרצה לחכוֹת עד יוֹם א' הבא, שעד אז בודאי יבוֹא שינוּי לטוֹבה במזג האויר. כך, לפחוֹת, מבשׂר הבּארוֹמטר. אבל גוֹטליבּ עשׂה בידוֹ תנוּעת סירוּב כה קפדנית, שהאדוֹן פינקל נשתתק בסבר פנים תמיהוֹת.

ביוֹם הרביעי בבוֹקר רפה הגשם, אך עדיין רוֹסס היה מטר דק וקר, ומאכּסים בא עם עגלת הסוּלמות, והיא מוּצעת יפה בשׂקים וּבחמילוֹת וּבתבן, לקחת את “האדוֹן המוֹרה”. העגלה עמדה לפני השער של גינת הפרחים המבוּלקה, והסוּסים השפּילוּ את ראשיהם כמקשיבים לכתם הרטוֹב והמבריק, המתפּשט על גביהם וירכיהם. רגל אחוֹריה של הסוּסה היתה כפוּפה ומוּרמה משהוּ, כאילוּ היא חוֹששת להחזיקה בתוֹך הרפש הקר. כשנכנס מאכסים והוֹדיע כי העגלה מוּכנה בחוּץ, נתעוֹררה תנוּעה בבית. הילדים עטוּ אל החלוֹן, הגברת פינקל נכנסה מחדר המיטוֹת קשוּרת צואר וציותה למשרתת להוֹציא את ה“שׂמיכה הכבידה” ולשימה בעגלה, האדוֹן פינקל יצא מחדרוֹ בטלית־ותפילין וחלק למאכסים אילוּ פקוּדוֹת ברמיזוֹת יד ימינוֹ ובקוֹלוֹת חטוּמים. גוֹטליב כבר היה לבוּש מעיל עוֹר קצר וּמוקיים גבוֹהים, נוּסח הסטוּדנטים הפוֹלנים (ואמנם בחיורוֹנוֹ הצח וּבשׂפתיו האדוּמוֹת היה דוֹמה לעלם פוֹלני, אך בעיניו השחוֹרוֹת היבהב העצב הישראלי), וּכשראה את מאכּסים, נכנס אל חדרוֹ, לקח משם את המזוָדה המהוּדקה וּמסרה לדיי העגלוֹן, ואת הפלירינה הארוּכה הפשיל על כתיפיו, דחק את ה“קאסקיט” על עיניו, נשק את ידה של הגברת פינקל, ולחץ את כף ימינוֹ של האדוֹן פינקל, חבק את ראשי הילדים אל חזהוּ, עבר על סף חדר הבישוּל והשאיר למשרתת “מתנת נסיעה” ויצא החוּצה. האדוֹן פינקל השמיט את הטלית על כתיפיו, פתח בחיפזוֹן את החלוֹן וניענע בימינוֹ מתוֹך קריאוֹת בלי מלים לעגלוֹן היוֹשב כבר על הדוּכן, שיתקן את המוֹסרה שנסתבכה ברגל הסוּס. רוּח עזה פרצה לתוֹך הבית, והגברת פינקל כיסתה פתאוֹם את אוֹזניה וּברחה לחדר המיטוֹת, אך שני הילדים קפצוּ בבת אחת אל החלוֹן הפתוּח, עמדוּ משני צידי האב ושלחוּ קריאוֹת נרגשוֹת אחרי הנוֹסע:

– דרך צליחה, אדוֹננוּ המוֹרה! אל ישכח להביא את דפוּס הסביבוֹנים! יזכוֹר היטב! דרך צליחה!

האדוֹן פינקל סגר את החלוֹן וּפנה אל ילדיו:

– יוֹדע אני, ילדים, כי מר גוֹטליב השאיר לכם שיעוּרים. אחרי הארוּחה תשבוּ לעבוֹדה!

לפי המדוּבּר עם העגלוֹן, צריכים היוּ להגיע לדוּבּינה בשעה שלוֹש אחרי הצהריים, לחנוֹת שם שעתיים ולצאת בחמש לדרך. הלילוֹת אמנם אפילים בסוֹף החוֹדש וקשה לנסוֹע בדרכים המקוּלקלוֹת, אך אם אפשר לבוֹא הביתה בחצי הלילה, לא כדאי ללוּן בדרך. הגשם היה עתה דק מאוֹד, אך נהדף אלכסוֹנית ברוּח, וקר היה וחוֹדר לבשׂר כמחטים, כאשר יהיה במרחשון, ועל כן מוּכרח היה גוֹטליבּ להתעטף יפה בפּלירינה וּלכנס את שוּלי ה“שׂמיכה הכבידה” תחת שוֹקיו, כדי שרגליו לא תרטבנה. בכל זאת נעם לוֹ הטילטוּל הממוּשך בדרך הרפש ללא חנייה, אף כי מתחילה הצטער מאוֹד על שקילקלוּ לוֹ מן השמיים את מסע התענוּגוֹת היפה. בעיניים עצוּמוֹת למחצה ראה את הנוֹף המרוֹשת רוֹטט בלי הרף ונפשו רטטה עמוֹ. בעיירה הראשוֹנה עמדוּ שני רגעים ליד בית מרזח ישן, ומאכסים הוֹציא לוֹ מן הבית כוֹס שיכר מהוּל בתמד. המשקה הבדוּק הזה החם מיד את קרביו, עד מוֹחוֹ הגיע ועטפוֹ באֵד רך. וּכשהמשיכוּ את הנסיעה נאחז בדמיוֹנוֹת, וכמה שביקש להסיח את דעתוֹ מבית הגוֹטסקינדים ולחזות מחזות אחירים, בייחוּד מביתוֹ וּממשפּחתוֹ, שב דמיוֹנוֹ בעקשנוּת אל הפוּנדק בדוּבּינה (כך יתאמץ האדם להשכיח מלבוֹ דוקא את הדבר שהוּא כמיה אליו בכל נפשוֹ, כמתירא להעמיד את כל עוֹלמוֹ על קלף אחד) והתכנס לתוֹכוֹ כעוֹף המתכנס אל קינוֹ ביוֹם סגריר, עד שחס עליו לטוֹרדוֹ עוֹד משם. הוּא עצם את עיניו וּפקחן, עצמן וּפקחן, וּלבסוֹף לא ידע עצמוֹ אם עֵר הוּא אוֹ ישן. אך ברוּר היה לוֹ, כי באיחוּר של מחצית השעה נכנסה העגלה לכפר דוּבּינה הארוֹך. וּכעבור חמישה רגעים עמדה ליד הפּוּנדק של בית גוֹטסקינד (בסוֹף הכפר, שמע, בישׂר לוֹ מאכסים, בהפכוֹ אליו פנים רטוּבוֹת וצוֹחקוֹת, נפתח לפני זמן מה פּוּנדק אחר, חדש. אפשר רוֹצה הפּאניץ' לעמוֹד שם? – לא, לא! יין ישּן טוב מחדש…), וגוֹטליבּ הוֹציא רגליו המקוּשוֹת, הנרדמוֹת, מתחת לשׂמיכה. רסיסי הגשם נזרעוּ מיד על המכנסיים היבישים, ניגרוּ כדמעוֹת על המוקיים המבריקים. הוּא ירד לאִטוֹ, כשהוּא מסלק בכונה את עיניו מן הבית הנמוּך וּרחב הקיר. מאכסים עוֹרר את שוֹטוֹ באויר בקוֹל נפץ והשמיע קריאה גדוֹלה: “הי, השער!”, והסוּסים צילצלוּ מתוֹך קוֹצר רוּח בכלי הרתמה. גוֹטליב ניגש עד הדלת הכבידה, שכף מנעוּלה השחוֹרה נמוּכה מאוֹד, לחץ על הכף, דחף בברך והדלת נפתחה לפניו. משוּם מה נראה לוֹ, כי רצפת הקרשים מתרוֹממת ועוֹלה כלפי שוּלחן המזיגה עמוּס הכלים השוֹנים. הוּא העביר את עיניו על כל החדר: אוּלם רחב ידיים אך נמוּך מאוֹד, לא כפּוּנדקאוּת הטיפוּסיים, דוֹמה יוֹתר לאוּלם של בית דירה ישן; הכתלים מסוּידים ירקרק אפוֹר וּתמוּנוֹת נוֹשנוֹת אחדוֹת עליהם. ליד אחת התמוּנוֹת, חסרת זכוּכית והנייר מוּבלט בטבּוּרה, צרוֹר פרחים יבש; עם שני הקירוֹת, שבהם קבוּעים החלוֹנוֹת, נמשכים שני שוּלחנוֹת ארוּכים עם ספסלים כבידים וחשוּפים, ורק בקצהוּ של אחד, סמוּך לשוּלחן המזיגה, יוֹשבים שני איכרים באים בימים, מכוּבדים לפי פּרווֹת הכבשׂים הטוֹבוֹת שעליהם, גחוּנים זה אל זה בידידוּת וּמוֹזגים איש לרעהוּ מתוֹך בקבוּק אדוֹם (“רוּם!–חשב גוֹטליב – משקה של לא שיכוֹרים”) וּמסיחים בלחישה של חשיבוּת. מאחרי שוּלחן המזיגה יוֹשבת, משקפיים קטנים על עיניה, אשה עגוּלת גב וּקמוּטת פנים וּמבטה הוֹלך אחרי אצבעוֹתיה המפזזוֹת בסריגת פוּזמק.

– ערב טוֹב, מרת גוֹטסקינד! –

נתקרב גוֹטליב אל השוּלחן בברכה. האשה נשׂאה אליו את עיניה היגיעוֹת במשהו תימהוֹן, גירדה באחת הצינוֹרוֹת תחת מטפחת ראשה והשיבה לאחר התמהמהוּת:

– ערב טוֹב! מי כבוֹדוֹ?

– אני… אני בא מכפר ק…, מאחוּזתוֹ של האדון פינקל. אני נוֹסע לחגים הביתה.

– כך. ומה מעשׂהוּ בבית פינקל? בודאי מוֹרה לילדים…

– מעין זה. רק לזמן מסוּים. אני בעצמי עוֹמד לגמוֹר את הגימנסיה בלבוּב.

– כבוֹדוֹ איפוֹא סטוּדנט? יוֹאיל לקחת לוֹ שם את הכיסא ולשבת. בודאי קר לוֹ מן הדרך וירצה לשתוֹת כוֹס חמין? תיכף אגיד לבתי…

לבוֹ של גוֹטליב הוּצף פתאוֹם גל דמים וראשוֹ הסתחרר עליו, עיניו ריפרפוּ ורגליו רעדוּ, אך התאוֹשש ואמר:

– אם מרת גוֹטסקינד רוֹצה להיוֹת כה חביבה… אבל אוּלי יש בזה יוֹתר מדי טרחה… באמת לא קר לי ביוֹתר…

אבל האשה כבר קמה, וּכשהיא ממשיכה לסרוֹג את הפוּזמק בשתי ידיה עברה את כל החדר, עד שבאה אל דלת שבקצה קיר ימין, רק שם הרפתה יד אחת מן הפוּזמק וּפתחה בה את הדלת. גוֹטליב ראה בעלוֹתה על הסף הגבוֹה, שהיא נעוּלה סנדלים נמוּכים וגרבי צמר עבים והירהר: “פּונדק נקי ושקט כזה לא ראיתי מימי!” וּבלי מעבר הגיוֹני: “וזוֹהי האלמנה התקיפה?!…”

אחרי שניים־שלוֹשה רגעים עברה הזקינה שוּב את הסף הגבוֹה והוֹסיפה לסרוֹג בלכתה עד השוּלחן.

– בעוֹד רגע קט, אדוֹני. מה שמוֹ? כך, אדוֹן גוֹטליב… בתי תביא לוֹ מיד כוֹס תה עם חלב. בודאי ירצה גם לאכוֹל מה. יש פה אילוּ כּעכים, אך כבר נוּקשים קצת, מוּנחים משלשוֹם… אתמוֹל לא נסע בני העירה… מה שלום הגברת פינקל? ראיתיה פעם, לפני יוֹתר מעשׂר שנים, בח… בשעת אפיית מַצוֹת… כנראה, בעלת צדקה. הביאה אז שני כדים כאלה מליאים שמנת בשביל העוֹבדים, וכיס של גבינה יפה מאוֹד. כן, יש לנוּ גם איש קרוֹב באחוּזה. הוּא שם אקוֹנוֹם.

– כן, מר זוסמאן. אדם ישר וחרוּץ. הוּא מסר על ידי דרישת שלוֹם בשבילכם. בייחוד ביקשה ממני בתוֹ הקטנה לדרוֹש בשלוֹמכם.

– היא כבר צריכה להיוֹת לא כל כך קטנה. בת כמה היא יכוֹלה להיוֹת עכשיו?

– כבת שלוֹש עשׂרה. נערה חמוּדה. חיה וּבריאה ועליזה. הטבע עצמו. – וגוֹטליב נתבייש בלבוֹ, שהשתמש בפני הזקינה במבטא “ספרוּתי” זה.

– באמת הוּא קרוֹבנוּ מצד אמה של הנערה, אשתוֹ הראשוֹנה. היא מתה, לא עלינוּ, לפני שמוֹנה אוֹ תשע שנים מנשיכת חתוּל שוֹטה. אוֹמרים, שגם אשתוֹ השנייה אשה טוֹבה היא.

– אשה מצוּינה. אף על פי שבעצמה ילדה שניים, היא מטפלת בשלוֹשת היתוֹמים כאם רחמנייה. הייתי נכנס תכוּפוֹת לביתם. בית נעים מאוֹד.

הדלת נפתחה בדחיפת רגל ואת הסף עברה דמוּת בעלת קוֹמה גבוֹהה, מלכוּתית, שתי ידיה שלוּחוֹת לפניה, באחת כוֹס תה זהוּב וקוּפסת סוּכר של כסף על טס ניקל קטן, וּבשנייה כדידת חרסינה לבנה וּמַהבּילה; תחת בית שחיה מַפּית צבעוֹנים, מקוּפלת יפה. בסקירה אחת תפס גוֹטליב את כל פרטי הדמוּת: אף מדוּד, ריסים ארוּכים, גבות מלוּכּדוֹת, סנטר מחוּדד, שׂיער שחוֹר מכתיר את הראש בצמת גרטכן כבידה, עוֹר פנים רך, כוֹמש קצת אך ענוֹג מאוֹד, גוּף שוֹפע אך חמוּד גזרה, רגליים גדוֹלוֹת מעט, נעוּלוֹת נעלי שׂרוֹכים גבוֹהוֹת וּמצוּחצחוֹת. “אשה קלאסית!” אמר לנפשוֹ במבוּכה וזרק לזקינה שאלה: “בשבילי?” וטרם יכלה להשיב קם והלך לקראת הבאה.

– בשבילי כל הטרחה הזאת? באמת קטוֹנתי מכל החסד… תרשני העלמה לעזוֹר לה…

היא הושיטה לוֹ את כדידת החלב והוּא אחזה מתוֹך מבוּכה גלוּיה בשתי כפיו, והלך אחריה אל השוּלחן שמן הצד. שם פרשה בתנוּעת יד רבת חן את המפּית על השוּלחן והעמידה עליה את הטס עם כוֹס התה ועם הסוּכר. גוֹטליב העמיד ברעד ידיים את הכדידה על המפּית, וּביישרוֹ את קוֹמתוֹ ככל יכוֹלתוֹ, אמר בקוֹל בלתי טבעי:

– עתה תרשיני נא העלמה להתודע לה בשמי: נתן גוֹטליב, סטוּדנט המחלקה השביעית…

– נעים לי מאֹוד, – ענתה העלמה, ונדמה היה לוֹ כאילוּ ברכּה עוֹשׂה קידה קלה תחת שׂמלתה, – שמי רגינה גוֹטסקינד. מעניין: משפחוֹת שנינוּ מתחילוֹת בשם אלהים.

– אמי ואמה ודאי שהן גם יריאוֹת את האלהים.

– אשר לאמי – אין ספק בדבר.

וגוֹטליב העביר רגל אחת מעל לספסל, כדי לשבת אל התה, אך נתעכב בעמידה, וּבעוֹד הספסל בין רגליו דיבר אל העלמה הפוֹנה ללכת:

– אגב, הבאתי לה, לעלמה גוֹטסקינד, דרישת שלוֹם מאת קרוֹבה מר זוּסמאן באחוּזה ק…

– כך, הוּא בא מק…? מה שלוֹמם שם?

– בריאים וּשלימים – וחוֹבצים בכל שני וחמישי חמאה טרייה, חה־חה!… הנערה אסתר היא פלא־יה. עיניים – עין לא ראתה!

– יסלח לי רגע, השארתי עבוֹדתי בחדרי.

– אה, בבקשה. אל נא תפריע את עצמה.

וגוֹטליב ישב, בחש בכפית הכסף הכבידה את מַתּך הסוּכר המצהיר בתחתית הכוֹס, יצק את לוֹבן החלב לתוֹך כתם התה וּבחש שוּב מתוֹך הירהוּר מרוּכז. אחר התחיל גוֹמע לאט. מאכּסים נכנס וּצרוֹר בד תחת זרוֹעוֹ, ניער את המצנפת הלחה בחזקה אל הרצפה, היטיב את הבלוֹרית והחזיר את המצנפת למקוֹמה, אחר סילק את השׂפם הדק לכן וּלכאן ופנה אל גוֹטליבּ:

– נא, הסוּסוֹנים שׂמיחים מאוֹד על “הדירה” היבישה. לא יהיה להם חשק לצאת שוּב לגשם. רוֹאה אני כי הפּאניץ' כבר סוֹעד את לבוֹ, אפתח גם אני את צרוֹרי…

והוּא התרחק אל השוּלחן שלמעלה, ישב בקצה, מנגד לשני האיכרים השוֹתים, והניח את הצרוֹר ואת המצנפת על השוּלחן וּמיד נשמע קוֹלוֹ הבריא: “כוס יי”ש, הפּוּנדקית! מזה שמַכוה את הגרון! גשם־רקב שכזה!"

לא עברוּ חמישה רגעים והעלמה רגינה באה מחדרה והביאה עמה ביד אחת נפה של רקמה וחתיכת משי שחוֹר מתוּחה עליה כתוֹף, וּבידה השנייה סלסלה נאה עם חוּטים שוֹנים, מספריים וּמחטים. הפעם תלתה על כתיפיה סוּדר של צמר לבן סרוּג עניבוֹת עניבוֹת. היא התכּנסה אל מעֵבר לשוּלחן וישבה ליד החלוֹן מוּל גוֹטליבּ, משהוּ מן הצד, וּמיד התחילה ברקמה. מחשבוֹת וּמלים נקלעוּ במוֹחוֹ של גוֹטליב ונסתבכוּ בפעימוֹת לב

חזקוֹת, אך לא עלה לוֹ יוֹתר מהעפת מבטים גנוּבים אחדים אל העלמה העסוּקה בעבוֹדתה, וּבכל פעם שמבטוֹ נתקל בעיניה, החזירוֹ במהרה. את התה כבר שתה עד גמירא והתבוֹנן לתוֹך הכוֹס הריקה כאילוּ הוּא רוֹאה בה את בבוּאת העלמה. אך הנה הוציאתהוּ רגינה ממבוּכתו:

– רצוֹנוֹ בכוֹס שנית, מר גוֹטליב?

– אה, תוֹדה רבה. לא, לא! באמת איני רוֹצה להטריחה.

– אין דבר! לא בכל יוֹם מזדמן לנוּ לשרת אוֹרחים כאלה…– בעיניה נראה ניצנוּץ כעין ליגלוּג דק, בייחוּד כשפניו של גוֹטליב הוּצפוּ כוּלם אוֹדם. היא הניחה את עבוֹדתה, היטיבה את הסוּדר על כתיפיה ויצאה מאחרי השוּלחן, לקחה את הכוֹס וחפצה לקחת גם את הספל, אך הוּא הקדים לנגוֹע בידה ענוּגוֹת:

– אין צוֹרך, העלמה רגינה. החלב יספיק עוֹד לשתי כוֹסוֹת…

היא חייכה לוֹ שוּב בניצנוּץ עיניה, יצאה ושבה עם כוֹס תה אחרת, פחוֹת חזקה מן הראשוֹנה.

– יסלח, התמצית אזלה. – העמידה את הכוֹס ושבה לעבוֹדתה.

בהביטוֹ אל הכפּית הבוֹחשת בכוֹס, מצא גוֹטליב את לבּוֹ לאמוֹר:

– והעלמה יוֹשבת כל העת בכפר?

– כן, רוֹב הימים. – וקוֹלה כמעט צהל – זה שנתיים, מאז הייתי בפעם האחרוֹנה בלבוּב, לא יצאתי את דוּבּינה. אם לא להביא בחשבוֹן אילוּ נסיעוֹת בסביבה הקרוֹבה לשם טיוּל.

– והסביבה פה מעניינת? – הרהיב גוֹטליב יוֹתר.

– כמוֹ כל סביבה כפרית. אין בה שוּם דבר יוֹצא מן הרגיל. אבל שׂדוֹת ונהר ויער בקיץ יפים הם בכל מקוֹם. ולפעמים גם בחוֹרף. האין זאת?

בסיוּם שאלה זה היה כל כך חן כרכי, שגוֹטליב לא יכוֹל לבלי נשׂוֹא עיניו אליה. ראשה היה כפוּף על הנפה וּפסוֹקת שׂערה הבהיקה בנקיוּת לבנה. עתה הבחין בשחוֹר שׂערה גם כמה חוּטים מכסיפים. צוארה הגבוֹה היה עטוּר מלמלה דקה ועדינה, שבהטוֹתה את ראשה נגעה בתנוּך אוֹזנה הוָרוֹד. לבוֹ של העלם המסתכל נתכויץ.

– ולא קשה עליה הישיבה בבית כזה, שיש בוֹ בודאי לפעמים קצת יוֹתר מדי רעש?…

הוּא מנה עתה כל מלה שיצאה מפיו מתוֹך עזוּת וּביישנוּת כאחת (בלבוֹ חשב: “כמה מגוּחך אני! היא גדוֹלה ממני בשתים עשׂרה שנה, לכל הפּחוֹת, ואני מדבר אליה בחשיבוּת אפיטרוֹפסית כזוֹ…”). היא הרימה את ראשה, בעוֹד אצבעוֹתיה אוֹחזוֹת במחט הנעוּצה במשי, ריפרפה למוּלוֹ בריסיה הארוּכים (פניה היוּ שרוּיים בצל) ואמרה:

– יסלח לי מר גוֹטליב, בן כמה הוּא?

– בן שמוֹנה עשׂרה. לפני חוֹדש היה יוֹם הוּלדתי.

– אם כן עוֹד הרעש לפניו. בלבוּב ראיתי מעט מחייהם של הסטוּדנטים.

– מה, היא מכירה יפה את לבוּב? אני טרם הייתי שם. שש מחלקוֹת גמרתי בברוֹדי. גימנסיה גרמנית.

– אוֹ, ברוֹדי ידוּעה כעיר של משכילים. לאחת מקרוֹבוֹתי בלבוּב בעל מבּרוֹדי. אדם בעל חינוּך יפה, משׂכיל ועדין – אך קצת חסר חיים. טיפוּס חיור. וכי כך הם כל בני ברוֹדי?

– אפשר. אך תירגע נא העלמה: אני איני יליד ברוֹדי. רק למדתי שם שנתיים ימים. נבחנתי ונכנסתי ישר לחמישית.

שוּב השפילה את ראשה על מלאכת ידה, וּמפני הצל והאפלוּלית של בין ערביים שהלכה וגברה לא יכוֹל להבחין אם אין בעיניה ועל שׂפתיה אוֹתוֹ חיוּך הליגלוּג. על כל פנים כך נדמה לוֹ, והוּא קטן מאוֹד בעיניו. אבל אחרי רגעי דממה אחדים באה בלבוֹ המחשבה, שהנה היא יוֹשבת כאן, בכפר נידח זה, בוֹדדה ללא חברה יפה לה, ללא שידוּך הגוּן והיא מַזקינה והוֹלכת. וּכעין רגש של רחמים תקפוֹ פתאוֹם, ורגש זה נתן לוֹ חיזוּק מה. הוּא עֵירה במרץ את מחצית הכוֹס הנשארת והתחיל תוֹפף באצבעוֹתיו קלוֹת וקצוּבוֹת על השוּלחן, החל בזרת וכלה באגוּדל. בתוֹך חלל החדר השקט נצטרפוּ תפיפוֹת אצבעוֹתיו אל לחשם של שני האיכרים, אל לעיסתו של מאכסים ואל מילמוּל צינוֹרוֹתיה של הזקינה ליד שוּלחן המזיגה. מזמן לזמן השמיעה גם מחטה של רגינה, בדקרה את המשי המתוּח, כעין צליל רפה של מיתר.

– היוֹם כבר מחשיך. חבל על העיניים! (הוּא רצה להוסיף “היפות”, אך כל כך לא העיז).

– תוֹדה על הדאגה. עוֹד בא מעט אוֹר מן החלוֹן. אך באמת צריך כבר להדליק את המנוֹרה. – והיא נתישרה ונתנה ידה על עוֹרפה כמחַלצת עצמוֹתיה.

אף כי דבריה נאמרוּ כמעט בלחש, התרוֹממה הזקינה ממוֹשבה כאבטוֹמט, יצאה וחזרה עם מנוֹרה דוֹלקת, מנוֹרת שוּלחן על כּן גבוֹה, חבוּשה גוּלת משי כחוּלה, צבוּעת פרחים. היא העמידה את המנוֹרה בחשאי לפני בתה וחזרה אל מקוֹמה, שהאפיל פתאוֹם על ידי האוֹר שבקצה החדר הרחוֹק. על התקרה מלמעלה נכתם מיד עיגוּל אוֹר גדוֹל. רגינה קמה וסוֹככה את החלון בוילוֹן, ישבה וסילקה את המנוֹרה הצידה, שלא תהא חוֹצצת בינה וּבין האוֹרח. למראה תשׂוּמת לב זוֹ נתמלא לבוֹ של גוֹטליב רחשי תוֹדה והוּא ביקש לגמוֹל לה באיזוֹ אמרה נאה. הפך והיפך במחשבוֹתיו עד שהעלה דבר שנראה לוֹ מוּצלח ביוֹתר.

– העלמה מעלה על לבי דמוּת מן העוֹלם העתיק.

– למשל?

– את פנילוֹפה האוֹרגת יוֹם יוֹם את הסדין היקר, בחכוֹתה לאוֹדיסאוּס.

– יש לשער, שפנילוֹפה זוֹ יפה היתה… אם כן, הרי זה יכוֹל להיחשב כמחמאה… האין זאת?

– ודאי שכך, לא לחינם נתלקטוּ לביתה כל בחוּר וטוֹב ביון כדי לזכוֹת בה.

– לצערי, אין אני בקיאה בספרוּת היונית, אבל משערת אני, כי אוֹדיסאוּס זה שאדוֹני הזכיר היה אהוּבה של פנילוֹפּה.

– לא, בעלה. מלך אַתּיקה.

– והיא חיכתה לשוּבוֹ שנים רבוֹת?

– ושמרה לוֹ אמוּנים, בהטעוֹתה יוֹם יוֹם את המבקשים לשׂאתה בדבריה, כי בהתימה את מלאכת הסדין תוֹדיעם את בחירתה. אך בכל לילה התירה את אשר ארגה ביוֹם.

– וּבכן לא נשלם הסדין לעוֹלם.

– עד שהוֹפיע אוֹדיסאוּס האיוֹם וערך מַטבּח לכל בעלי התאוה הזוֹללים את טוּב ביתוֹ.

– הסיפּוּר יפה מאוֹד וּשמיחה אני ששמעתיו, אבל עלי להעיר, שאין כל דמיוֹן ביני ובין פנילוֹפּה: אין לי בעל ואין רבים המבקשים לשׂאתי, ואיני מתירה לעוֹלם מה שאני רוֹקמת… בכל אוֹפן אני מעריכה את רצוֹנוֹ הטוֹב ומודה לוֹ.

גוֹטליב צחק מלב טוֹב. רגינה זוֹ נראתה חכמה להפליא. וּבכן נתחזק לבוֹ והוּא נעשה מרהיב יותר. אפילוּ התקרב קצת וישב למוּלה ממש.

אחר גם גחן מעל השוּלחן ואמר כמנסה:

– העלמה אל נכוֹן לא תתנגד, שאראה את דוּגמת הציוּר שהיא רוֹקמת?

– בבקשה. בעיירה ח. ישנוֹ מוֹרה לשעוֹת המצייר ציוּרים לרקמה. יש לי כעשׂרים ציוּרים מידוֹ. הוּא מַפליא לעשֹוֹת. ראיתיו בשעת עבוֹדתוֹ; הכול מפי הדמיוֹן בלי כל דגם.

– באמת קוים עדינים, משוּלבים בטעם רב.

– ישוה בנפשוֹ, המצייר הזה הוּא בנוֹ של חסיד בלזי אדוּק, וּבעצמו לוֹבש קאפּוֹטה ארוּכּה עד עקבי נעליו, וּפיאוֹת לוֹ – עד הסנטר.

– הרי אמרה, כמדוּמה, שהוּא מוֹרה?

– כן, מוֹרה לכתיבה. כתב ידוֹ – כדפוּס יפה. אך פניו מליאים חטטים ואבעבוּעוֹת – גוֹעל להסתכל בהם.

סיפר לה גוֹטליב על אוֹדוֹת בחוּר בעיירתוֹ, אף הוּא בן חסידים, עילוּי וּמוּשלם בכל הכשרוֹנוֹת. ללמדה את כוֹח זכרוֹנוֹ: בחוֹדש אחד למד בעל פה מילוֹן שלם של מלים זרות, ישר והפוּך, והרי הוּא מהלך וּמדבר במלים זרוֹת בלבד. וחבל שלא יצא ממנוֹ כלוּם, הוּא יבּוֹל שם בעיירה הנידחת, עד שישׂיאוּהוּ אשה ויעמידוּהוּ בחנות למכוֹר דגים מלוּחים… הוּא גוֹטליבּ, שהיה מזדמן עמו, ניסה להשפיע עליו, שיבריח את עצמוֹ לעיר גדוֹלה, ללבוּב למשל, ושם ישתלם באיזה מקצוֹע לימוּדי אוֹ אמנוּתי (גם קוֹל חזק וערב לוֹ), אבל לא יכוֹל לפעוֹל עליו. כאילוּ איזה ליקוּי רוּחני טבוּע בוֹ. כשאתה מדבר אליו הוּא מקשיב וּמבין לכל דבריך, נדמה לך שהוּא חוֹזה בדמיוֹנוֹ את קסמי המרחק, שהוּא עלוּל לצאת אליו, אך בהגיעוֹ למחשבת המעשׂה, רוּחוֹ נוֹפל עליו פתאוֹם, כאילוּ רצוֹנוֹ שבוּר בתוֹכוֹ. כמה פעמים, בסוֹף שׂיחה ביניהם, היה אוֹמר לוֹ לגוֹטליב: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן. אין בלבי כל אמביציה”. הוּא, גוֹטליב, לא היה אוֹמר “אמביציה”, כי אם “יצר אישי”. יש איזה ליקוּי בשוֹרשי חיוּתוֹ. משל לנגע שבשוֹרשי שׂערה, שעל ידי כך היא מלבינה קוֹדם זמנה…

רגינה פסקה מרקוֹם, העמידה את מרפק ימינה על השוּלחן וסמכה את רקתה בכפה. עיניה היפוֹת שקעוּ בהירהוּרים תחת הריסים המצילים. אחרי שתיקה קלה אמרה:

– יוֹדע הוּא, מר גוֹטליב, גם בי יש משהוּ מנפש הבחוּר, שסיפר לי עליו: שוֹרשי חיוּתי נגוּעים. הטבע לא שלל ממני כמה מַתוֹת טוֹבוֹת – איני מתגאה בזאת. הכרה פשוּטה היא, – נזדמנוּ לי גם כמה שעוֹת כוֹשר להיכנס לחיים מבטיחי עוֹנג, אך בהגיע מחשבתי אל נקוּדת ההכרע, אל ההחלטה שלפני המעשׂה – נכפף חוּט רצוֹני, וכל מאמצי לא הוֹעילוּ לישרוֹ, למתחוֹ לשם מעשׂה. וכן נשארתי שרוּיה במקוֹמי… גם אני כפוּתה למקוֹמי בכפר הזה למוֹרת רוּח אמי, לצערם של אחי, לתמהוֹן כל מכירי – ואיני רוֹאה מוֹצא לי. לא, איני רוֹצה בכל מוֹצא.

– ואין היא מרגישה כל עצבוּת במצבה זה, כל אי סיפוּק, כל אי מנוּחה?

– לא. אין בי שׂמחה, אך גם עצבוּת אין בי. יש בי איזה שיווּי משקל אוֹרגני, פנימי, מוּזר, שפעמים רבוֹת ניסיתי להפירוֹ – ולא עלה בידי (היא תקעה את אצבּעוֹתיה בשׂערה וּבלשה בוֹ מתוֹך עצבנוּת קלה, בשעה שעל עיניה עלה ברק חם). אין בי תשוּקת חיים חזקה, אך גם שלילת חיים אין בי. אין בי לא תקוה ולא שאיפה, אך אין בי גם כל רגש נוֹחם וייאוּש. קוֹפאת אני על הוייתי, כחבצלת מים זוֹ הצפה על פני המים הקרים בצל קנים וסוּף.

– הרי היא מדברת כמשוֹררת, חי נפשי!

– אל ילעג. איני משוֹררת, גם קראתי מעט מאוֹד שירים – אך מדברת אני מה שאני מרגישה. גם כשרוֹנוֹתי אינם רעים – אף כי לא כבחוּר הלז בעיירתוֹ, שלמד מילוֹן שלם בעל פה – גם קניתי קצת ידיעוֹת – שש שנים למדתי מפי מוֹרים טוֹבים, באחוּזה הסמוּכה – ואני קוֹראה ספר מזמן לזמן, מכל הבא לידי; אך אין אני יוֹדעת מה לעשׂוֹת במעט ידיעוֹתי, והרי הן כקוֹצים פוֹרחים באדמת בוּר לעת הסתיו. הוּא ראה את המראה הזה?

– כן, ראיתי. עליה לצאת מן הכפר, להיוֹת במקוֹם יישוּב, בין אנשים משכילים, רבי פעלים – ואז יעוֹרוּ גם בה “רוּחוֹת החיים”, כמבטאוֹ של גיתה.

היא עשׂתה ביד שׂמאלה תנוּעה של ביטוּל, אך הפסיקתה באמצע והניחה את זרוֹעה הארוּכה על השוּלחן, כמוֹשיטה אוֹתה מתוֹך נהייה אליו, אל גוֹטליב.

מה חפץ היה גוֹטליב לאחוֹז ביד הזאת המוּטלת לפניו. הפרק הלבן מעל לכף היה בוֹלט מתוֹך השרווּל הצר של החוּלצה האפוֹרה ונראוּ בוֹ גידים דקים, כחלחלים. היד היתה ענוּגה מאוֹד בעיניו ורוֹצה היה לתוֹפסה בכפוֹ ולחוּש את חלקתה הקרירה. מתוֹך התרגשוּת שבמחשבה קיפל את שתי כפיו, נתנן בן ברכיו ושיפשפן זוֹ בזוֹ: " הרי זוֹ טיפוּס מעניין, מעניין מאוֹד". בלבו היה רגש השתתפוּת אמיתי בגוֹרלה. אילוּ יכוֹל היה לעשׂוֹת מה בשביל אוֹשרה!…

שׂפתיה הדקוֹת נסתלסלוּ בחיוּך מריר, וכאילוּ קראה את מחשבתוֹ, אמרה:

– לרחמים, ואפילוּ להשתתפוּת, איני צריכה. חזקה אני למדי כדי לשׂאת את גוֹרלי, שאגב, אינוֹ רע כל כך. על כל פנים מוֹדה אני לוֹ מקרב לב על רגשוֹ היפה. הוּא נוֹסע תיכף?

גוֹטליב התנער, הוֹציא את שעוֹנוֹ והסתכל בוֹ, אך קשה היה לוֹ לכוין את מקוֹמם של המחוֹגים.

– כן… לא… זאת אוֹמרת, אפשר בעוֹד שעה. הסוּסים ינוּחוּ. מאכסים! – קרא לעבר השוּלחן הרחוֹק – מתי נצא?

– בעוֹד שעה בדיוּק, פאניץ'. – העגלוֹן ישב עתה, אחרי סעידת הלב, מכוּנס ביהירוּתוֹ ושתק.

שני האיכרים קמוּ כפוּפים ומקוּמטים מישיבה ארוּכה, יישרוּ את פרווֹתיהם הטוֹבוֹת. האחד שיפשף ארוּכוֹת את ברכוֹ, אחר צלע על משענתוֹ אל הפּוּנדקית ואמר לה שתרשוֹם את חוֹבוֹ. אחר יצאוּ שניהם ולא הביטוּ לאיש ולא אמרוּ שלוֹם לאיש. העצבוּת גברה בחדר. מאכסים הקיש פעמים אחדוֹת בקנה העישוּן לנקוֹתוֹ, אחר נתן בוֹ סיגריה עשׂוּיה באצבעוֹת והבעיר בה אש,

וּבהרת האש הבהיקה ודעכה חליפוֹת על פניו. הזקינה קמה וכרכה את הפוּזמק על פקעת החוּטים, תחבה בצניפה את הצינוֹרוֹת, הסירה את המשקפיים ונתנתן בתוֹך נרתיק ושׂמה הכוֹל במגירת השוּלחן. אחר כך נפנתה ועמדה שעה ארוּכה דוּמם, כשפניה אל זוית הארוֹן.

– אמי, מתפללת מנחה. – אמרה רגינה כמלגלגת.

– כמדוּמה, שכבר שעת מעריב.

– אוּלי מעריב – איני בקיאה ביוֹתר בתפילוֹת. חבל שהוא ממהר כל כך לנסוֹע. רק לעתים רחוֹקוֹת ייקלע אלינוּ אדם, שאפשר לשׂוֹחח עמוֹ קצת

– רצוֹנה, אלין פה. אמצא מקוֹם לינה?

– כרצוֹנוֹ, יוּכל לישוֹן במיטת אחי הגדוֹל. לאחי אציע את הדרגש.

רוּחוֹ של גוֹטליב התפעם בחזקה, לבוֹ הלם וקטעי מחשבוֹת נגרשוּ במוֹחוֹ. בעצם לא ידע איך יבלה פה, בבית הזה, את שעוֹת הערב, מה ידבר, מה ישמע – אך שׂמחה כמוּסה תקפתהוּ על שהוּא נשאר. ביתוֹ ומשפחתוֹ כאילוּ הוּטלוּ לאיזה מרחק – שכדי להגיע אליו צריך לנסוֹע משך שבוּעוֹת, ועתה עליו לחיוֹת פה, בבית הזה, שאפילה לחה מקיפתהוּ ולוֹחצת עליו מכל צד… הוּא קרא למאכסים והוֹדיע לוֹ, כי רק בבוֹקר השכם יצאוּ לדרך. העגלוֹן העמיד פנים תמיהּוּת, אך בראוֹתוֹ את פני גוֹטליב ואת ברק עיניו, העלה חיוּך דק על שׂפתיו ואמר:

– טוֹב, אני אשכב בעגלהּ. – ויצא החוּצה.

מרת גוֹטסקינד גמרה את תפילתה, עברה את החדר, וּבעמדה על הסף לצאת, אמרה כמדברת לתוֹך האויר:

– צריך לשאוֹל את האדוֹן מה יאכל לארוּחת הערב.

בפניה של רגינה חלף זיע של אי רצוֹן וּפיה פלט ברוֹע, כמדברת אל נפשה:

– כשתגיע השעה – יוּכן הכוֹל.

– וּכשנשארוּ לבדם אמרה אל גוֹטליבּ:

– אין אנוּ מדברוֹת זוֹ עם זוֹ זה שלוֹש שנים. – גוֹטליב התמיה את פניו. – כך הוּא. אין הבית נוֹשׂא אוֹתנוּ לשבת יחדיו.

– וּמה ממריצה איפוֹא לשבת פה?

– אוֹמר לוֹ בלשוֹן הבחוּר בעיירתוֹ: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן”. בעצם יוֹרקת אני על הכוֹל… על הכוֹל… מבין הוּא? מה הוּא אוֹהב לאכוֹל בערב?

– כל מה שאנשים טוֹבים נוֹתנים לי.

– וּבכן גם הוּא איש טוֹב… אני בעצמי אכין לוֹ ארוּחה. חוּץ מבּשׂר – יש לנוּ הכּוֹל בבית. אשתדל שהארוּחה תהיה טוֹבה. מרוּצה? חבל שיוֹרד גשם, שאלמלא כן יכוֹלים היינוּ יכוֹלים לצאת מעט לטייל. אין דבר אהוּב עלי כטיוּל בלילה. אני מרגישה כאילוּ הלילה עוֹטפני בשׂמלה רכּה. שוּב יאמר, שאני מדברת כמשוֹררת, הלוֹא? – והיא שלחה לוֹ, לתמהוֹנוֹ, דרך גינדוּר את קצה לשוֹנה והתחילה רוֹקמת בזריזוּת.

שניהם שתקוּ. הגשם פזם על לוּחוֹת הגג בסאִינה דקה. מזמן לזמן נשמע מעבר לחלוֹן הקטן והמוּסך שיכשוּך של רגלי סוּס אוֹ אדם עוֹבר ברפש הדרך. לפעמים נשמעה קריאת אדם קרוֹבה אוֹ רחוֹקה, צניפת סוּס, צעקה פרוּעה. פעם נשמעה גם כמוֹ שבירת יתד של גדר, וּפעם כנפץ מדוּרה משתלהבת פתאוֹם. אך שוּב נשתתק הכוֹל. רק הגג פּזם וּזכוּכית החלוֹנוֹת הזילה מים. והנה נשמע זימזוּם של ניגוּן יוֹצא מנחיריים כמוֹ ממרחק. גוֹטליבּ פנה כה וכה כמחפּשּ את המזמר. גחן ואימץ ראִייתוֹ כלפי שוּלחן המזיגה, ולא ראה כלוּם. רגינה פרצה בצחוֹק.

– חה, חה, הוּא מחפּשּ את הזמרת, והרי היא יוֹשבת לפניו.

– אי אפשר! – קרא גוֹטליבּ – בפירוּש שמעתי קוֹל מרחוֹק.

– כלוּם לא שמע באוֹפּירה קוֹלוֹ של מזמר, ההוֹלך אחוֹרנית הלוֹך והתרחק, אוֹ להיפך?

– וּבכן גם כשרוֹן זמרת לה! אוֹדה, כי מרגע שנכנסתי לבית הזה הריני תמיהה על תמיהה.

– עוֹד נכוֹנוּ לוֹ תמיהוֹת גדוֹלוֹת מאלוּ. אין זה בית פשוּט, אלא מקוֹם של כשפים. וכי מאמין הוּא באמת, שכּל מה שהוּא רוֹאה פה הוּא מציאוּת? לא, הכל תעתוּעים, אחיזת עיניים, יאמין לי.

גוֹטליבּ צחק צחוֹק של נימוּס, אך בבשׂרוֹ עבר רטט קל של צינה. המנוֹרה בעלת גוּלת הפּרחים הגדוֹלה על שוּלחן העץ הארוֹך הזה, עם העיגוּל המאיר על התקרה הנמוּכה, החדר הריק מאדם, האיכרים שיצאוּ, הזקינה שנסתלקה אחריהם, ועל כוּלם – העלמה היפה והמוּזרה הזאת, היוֹשבת ורוֹקמת לפניו, שהוּא שמע וחשב עליה כל כך הרבה עוֹד שם, באחוּזה – כל אלה היוּ עתה בעיניו כדבר מה לא מַמשי, כחזיוֹן חלוֹם.

כדי להפיג את תהייתוֹ שאל רכּוֹת:

– והיכן אחיה? כמדוּמה ששלוֹשה אחים לה.

– אחי הגדוֹל ישוּב עוֹד מעט. הוּא כאן, בכפר. הלך לגבוֹת כספים אצל האיכרים. השניים הקטנים (לא תינוֹקוֹת חלילה, לבן הזקוּנים כבר מלאוּ עשׂרים וּשתיים שנה!) נמצאים ביער. אחי קנה הקיץ חלקה של יער ועתה כוֹרתים את עציה.

– ואין איכרי הכפר באים בערבים לפוּנדק?

– בשנים האחרוֹנוֹת הם ממעטים לבוֹא. הכוֹהן הצעיר שבא לפני שנה הכפרה מטיף להם נזירוּת, ורוּבּם מצייתים. בימי חג וּבלילוֹת חוֹרף הקרים יש שהם מתאַספים בהמוֹן, משתכּרים ושׂמים את הבית לחרדה, אך על פי רוֹב יש לנו ערבים שקיטים, שקיטים יוֹתר מדי. ואם לא יסוּר עוֹבר אוֹרח, יש שלא נראה פני אדם זר כל הערב. וביוֹתר עכשיו, שנפתח פוּנדק חדש בקצה השני של הפר. אך באמת אין אנוּ מצטערים על כך – יש לנו עסקים אחירים.

– תסלח לי עזוּתי: וגם עם אחיה אינה מדברת?

– על כל פנים מעט מאוֹד. מה יש לי לדבּר עמהם? ב“עסקיהם” אין לי עניין רב…

– רבּוֹנוֹ של עוֹלם! ואיך היא מתקיימת כאן, בשממה זוֹ? אני במקוֹמה לא הייתי יכוֹל לישב פה אפילוּ שבוּע אחד.

– אשריו, שהוּא מוֹצא עניין במקוֹמוֹת אחירים. לי – היינוּ הך.

– הרי היא מדבּרת כאדם, שנתנסה נסיוֹנוֹת קשים בחייהם.

– לא נתנסיתי בשוּם נסיוֹנוֹת ואינני מחכּה לשוּם נסיוֹנוֹת. “רוֹב הנסיוֹנוֹת – אחריתם אסוֹנוֹת”, כך, כמדוּמה, כתוּב באחד השירים הפּוֹלנים. לא כך?

אוֹצר שאלוֹתיו של גוֹטליבּ דלל, והוּא ישב דוּמם ושׂיחק בכוֹס הריקה.

עוֹד באחוּזה, בימים האחרוֹנים לפני צאתוֹ משם, כשהרבּה לחשוֹב על דוּבּינה ועל העלמה רגינה, עלה על דעתוֹ, כי ה“גרוּש” קרייז, סוֹכן המכוֹנוֹת העשיר בעיירתוֹ, היה שידוּך יפה לה. הריהוּ אדם במיטב שנוֹתיו, כבן שלוֹשים וחמש, לא יוֹתר. ילדים אין לוֹ. משׂכּיל גדוֹל איננוּ – אך לבוּש הוּא אירוֹפּית וּבעל נימוּסים של כרך. הוּא חזר זה עתה מאנטורפּן, אחרי שבתוּ שם שנים אחדוֹת. אמנם מרננים אחריו, כי כילי הוּא, אך כלפי חוּץ לא ניכּר כלל. להיפך, לבוּשוֹ מהוּדר מאוֹד והוּא גם משלם את מיסיו לאגוּדה הציוֹנית בקביעוּת. בטוּח היה, שקרייז יהיה לה בן זוּג נאה. עתה, שהכּירה קצת, נתחזק עוֹד יוֹתר בדעתוֹ. הם שוים בקוֹמתם. יש אפילוּ דמיוֹן מה בארשת פניהם (והוּא העיף מבּט אליה: “כן, לשניהם אוֹתם הפנים המאוֹרכים, בעלי ההבּעה הפּיקחית!”). וּבשבתוֹ כן חתר במוֹחוֹ וּביקש דרכים איך לבצע את רעיוֹנוֹ. לא היה בדעתוֹ כלל להיוֹת “שדכן”, טפוּ, תפקיד מאוּס! אבל הרעיוֹן על זיווּגם של שני אלה הביא בלבוֹ התרגשוּת, וּמאוּשר היה לראוֹתוֹ מתגשם. נדמה לוֹ, שהוּטל עליו ממרוֹמים להציל נפש יפה זוֹ מישראל… למצוֹא לה תיקוּנה… כמעט בטוּח הוּא שההצעה תתקבל… וּבדמיוֹנוֹ ראה כבר עצמוֹ מסיח בעיירה עם קרייז. וּכדרכּוֹ, שמע באוֹזני רוּחוֹ את דברי השׂיחה מלה במלה. “כתוֹב לה בשמי מכתב”, דיבּר קוֹלוֹ העמוֹק, הבוֹטח של קרייז, כשהוּא מגיש לוֹ בקוּפסת הכסף סיגאריה יפה. “כתוֹב לה כיד הסגנוֹן הטוֹבה עליך. כתוֹב לה עלי את כל האמת, אַל תעלים דבר. אַל תקשוֹט אותי. הן לא שדכן אתה, כי אם איש מוֹדע, ידיד. איני מטיל את עצמי עליה. רחוֹק אני מלהטיל את עצמי על מישהוּ. גם לנדוּניא שלה איני צריך. יש לי, ב”ה, רב משלי… אתה ידעת… אבל…"

– שמא יש לוֹ, מר גוֹטליבּ, איזה שידוּך הגוּן בשבילי? הקוֹל קוֹל רגינה. הוּא התנער ממחשבוֹתיו ונרעד כוּלוֹ לשמע השאלה. כמעט לא האמין למשמע אוֹזניו. כל ראשוֹ הוּצף אוֹדם כנער בהיתפסוֹ במעשׂה מגוּנה. אך מגוֹדל המבוּכה תפס תשוּבה של עזוּת:

– אוּלי… כלומר, בטוּח אני, שאם העלמה רק תרצה בשידוּך – תמצא עשרה.

– עליו לדעת שמוּנחים על שמי בבאנק אַלפּיים זהוּבים. נדוּניא יפה, מה?

– היא לוֹעגת לי?

– למה זה אלעג לוֹ? אין הוּא נלעג כלל… אני רק חשדתי, כי רגש האלטרוּאיזם המפוּתח בלבוֹ… יגיד את האמת, הוּא לא חשב ברגע זה על שידוּך בשבילי?…

– אכן בת כשפים היא! חי נפשי! איך זה קראה את מחשבוֹתי?

– מה הוּא המדוּבר: אלמן אוֹ גרוּש?

הטוֹן המבוּדח שנקטה בדברה נתן לוֹ חיזוּק.

– גָרוּש.

– וּבעל מעמד טוֹב. לא כך?

– טוֹב מאוֹד. הלוַאי והייתי במעמדוֹ!

– וכמה ילדים יש לוֹ?

– אין גם אחד.

– הרי הוּא כבחוּר לכל דבר. בראווֹ, מר גוֹטליבּ. ישלחנוּ אלי תיכף בבוֹאוֹ הביתה! אני מחכּה לוֹ בכליוֹן עיניים. יגיד לוֹ: זה עשׂר שנים אני יוֹשבת ומצפּה לבוֹאוֹ. כמוֹ… כמוֹ… פּנילוֹפּה לאוֹדיסאוֹס… מה, יגיד לוֹ? יבטיח לי שיגיד לוֹ!

– למה הלעג המר הזה?

– רצוֹנוֹ לוֹמר בוַדאי: המתוֹק הזה. לא, אין זה לעג, מר גוֹטליבּ, כי אם – התעללוּת…

– במי? בי?

– חס וחלילה, מר גוֹטליבּ. בוֹ, בגרוּש שלוֹ… הוא עצמוֹ, מר גוֹטליבּ, הנהוּ עלם נחמד… יראה נא. הנה כיליתי את הזכרייה הזאת. וכי אין היא חיה וטבעית כמוֹ באביב על פני הכר? עתה אכלה לרקוֹם רק עוֹד את אחוֹתה הקטנה, מעבר לשרביט הזה, ואלך להכין לוֹ ארוּחת הערב. מגיעה לוֹ ארוּחה טוֹבה… כמדוּמה שאכוין לטעמוֹ – פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה וּבתוך שמנת. היוֹם הביא לנוּ הרוֹעה רעננוֹת, נוֹדפוֹת ריח יער. אין עתה עוֹנתן של פּטריוֹת, אך מן השמיים זימנוּ לוֹ לרוֹעה.

אילוּ פּטריוֹת!

– מאכל התאוה שלי!

והוּא קם, פּסח על הספסל והתחיל מהלך אנה ואנה בחדר השוֹמם.

– יפה הוּא עוֹשׂה, מר גוֹטליבּ. יתהלך קצת, בוַדאי קר לוֹ. כשאגמוֹר, נעבוֹר אל האגף השני, אל דירתנוּ.

היא האירה לפניו את דרך המסדרוֹן הרחב והריק במנוֹרה שנשׂאה בידה, אגב אזהרוֹת מפני הסיפּים הגבוֹהים, פתחה לוֹ את הדלת וּבניד ראש נאה הזמינתהוּ להיכּנס. נכנסה אחריו והעמידה את המנוֹרה על השוּלחן הסגלגל, באמצע ה“רץ” הפּרוּשׂ עליו באלכסוֹן.

– זהוּ ה“טרקלין” שלנוּ. לא מוֹדרני ביוֹתר, מה?

חדר קטן מן הקוֹדם, מרוּבּע, ועל כן נראה קצת גבוֹה ממנוּ, עם רהיטים כבידים אחדים, ועל שלוֹשת החלוֹנוֹת וילאוֹת לבנים נגררים עד לרצפת העץ. באחת הזויוֹת השׂתּרג על הקיר צמח דק מתוֹך עציץ, כעין האספּרגוּס. על הארוֹן הרחב עמדוּ שני צרוֹרוֹת של פרחים יבישים. מבּין ארבע אוֹ חמש התמוּנוֹת הישנוֹת שעל הקיר האָטוּם בלטה תמוּנת צילוּם מוּגדלת: גבר יהוּדי קצר זקן, עיניים סכוּכוֹת בגבּוֹת ארוּכּוֹת, מלוּכּדוֹת, קוֹמה וּפנים אצילים־קפדנים. “האב שמת משחפת בשצ’אוניצה”, הירהר גוֹטליבּ, “קלסתר פניה של רגינה”. הוּא חש כמוֹ רוּח קרה נוֹשבת מארבעת כוֹתלי החדר. אף כי החלוֹנוֹת היוּ סגוּרים והוילאוֹת היוּ תלוּיים בלי זיע.

להזמנתה ישב על אחד מששת הכיסאוֹת שמסביב לשוּלחן. מוֹשב הכסא היה גבוֹה מאוֹד, עד שרגליו עמדוּ בקוֹשי על הרצפה. גם תחת השוּלחן, נדמה לוֹ, נוֹשבת הרוּח הקרה.

– ימתין מעט ואביא לוֹ את ארוּחתוֹ. רצוֹנוֹ – יכוֹל הוּא לקחת לוֹ מן הספרים העוֹמדים שם על המדף. הנה זאת היא כל הבּיבּליוֹתיקה שלי.

– תוֹדה! לא אשתעמם גם בלי ספרים…רק אחת אבקש ממנה, העלמה גוֹטסקינד: שלא תטרח בשבילי יוֹתר מדי. אין אני רעבתן גדוֹל.

– את זה יניח לי, בבקשה

ושוּב שלחה לו את חוֹד לשוֹנה ויצאה בחיפּזוֹן וּמתוֹך פּיזוּם דק.

הוּא ביקש לנחש היכן נמצא חדר הבּישוּל, אך לא יכוֹל לכוין. על כל פנים מיציאתה ניכּר היה, שכּדי להגיע אליו צריך לעבוֹר את המסדרוֹן. משום מה בטוּח היה, שגם האֵם נמצאית שם. מאוֹד רוֹצה היה לראוֹתן שם יחד, כשהן עסוּקוֹת שתיהן בעבוֹדתן בלי לדבּר זוֹ עם זוֹ אף מלה אחת. “בטוּחני שהזקינה מכונת בהכנת הארוּחה. לשם בנה הגדוֹל, אדוֹני הבית”. הפך את פניו והסתכל שוּב בתמוּנת הגבר. התמוּנה היתה כמוֹ חיה, כאילוּ נעשׂתה רק אתמוֹל. הגבר נראה כאילוּ צוּלם בשעת הליכה, כה מליאת תנוּעה היתה קוֹמתוֹ וכה מכוּון היה מבּטו נכחוֹ. נדמה לוֹ לגוֹטליבּ, כי בכל רגע עלוּל זה לצאת ממסגרתוֹ ולגשת אליו, כדי להגן בפניו על בתוֹ מפני הטינה של בני המשפּחה.

עוֹדנוּ יוֹשב ומסתכּל בתמוּנה, ואחד הוילאוֹת סוּלק הצידה (אם כן, לא חלוֹן אלא דלת שם!) ומרת גוֹטסקינד נכנסה. קוֹמתה כאילוּ גבהה ותקפה מעט משהיתה שם בחדר הפּוּנדק, ליד שוּלחן המזיגה. עתה לא היוּ ידיה בפּוּזמק והן נחוּ ארוּכּוֹת בשיפּוּלי שׂמלתה האפוֹרה ועיניה הבּיטוּ נכחן במבּט עז מלא מרי. שתי כנפוֹת המטפּחת שעל ראשה היוּ קשוּרוֹת וּבוֹלטוֹת משני עברי סנטרה כמאַיימוֹת. היא ניגשה עד השוּלחן, תמכה עליו יד אחת וּפנתה אל גוֹטליבּ בקוֹל נמוּך אך חוֹתך:

– היא שברה אוֹתי… לא כך הייתי לפני עשׂר שנים… כל יוֹדעי יעידוּ, כי רק צל אני ממה שהייתי לפנים… גם את אחיה הגדוֹל שברה, וגם את אחיה הקטנים תשבוֹר… לכך נוֹצרה…

גוֹטליבּ התאוֹשש ממבוּכתוֹ:

– ולמה אינכם יוֹצאים לדוּר באחת הערים הגדוֹלוֹת, בלבוּב, למשל?

– פעמים אחדוֹת ביקשנוּ לצאת, אך היא ייראה אוֹתנו, שתישאר לבדה פה – ונשארנוּ…

גוֹטליבּ ביקשה לשבת, אך היא הוֹדתהוּ, כאילוּ זרה היא בבית וּבאה רק לביקוּר קצר, והוֹסיפה לעמוֹד נשענת בידה האחת.

– את כוּלנו עשתה לעבדים לה… והיא עצמה, אוֹי ואבוֹי לי, מה יש לה? מה חייה? במה היא מבלה את שנוֹתיה הצעירוֹת: מעט תפירה וּרקימה, מעט קריאה, מעט עבוֹדוֹת הבית – ודי… לפני שנים אחדוֹת עוֹד היינוּ מדבּרים על לבּה, ניסינוּ לפעוֹל עליה “בטוֹב וּברע” – הרי אדם נבוֹן היא, בעלת ידיעוֹת וּבעלת תפיסה – אבל על כל דברינוּ היתה עוֹנה בלעג וּבשׂנאה, וחדלנוּ… וּמה היא רוֹצה? מה היא רוֹצה מאתנוּ? מה היא רוֹצה מעצמה? אוּלי כבוֹדוֹ יוֹדע… הלא שׂוֹחח אִתּה שם כל הערב…

– כן, קצת דיברתי עם בתה… חוֹשב אני, אילוּ נמצאה לה איזוֹ “פּארטיה” הגוּנה, ראוּיה לה…

– מה הוּא סח! האִם תאבה לשמוֹע? כמה שידוּכים יקרים הציעוּ לפניה – והיא כקיר אבנים זה… ואין אני יכוֹלה לומר, שאין לה לב. הרי היא מרחמת כל חתוּל וכל ציפּוֹר, אפילוּ עכבר שנתפס במלכּוֹדת אינה מניחה להוֹרגוֹ… גם ילדים היא אוהבת, מאַספת את ילדי ה“ערילים” וּמשׂחקת עמהם וּמלמדת אוֹתם חשבוֹן… וידיים לה – גלילי זהב: תפירה וּרקימה, בישוּל ואפייה, כתיבה וחשבוֹן – כגבר. מה? ראש של עשׂרה גברים עליה. את כל חשבוֹנוֹתיהם של בנַי היא עוֹרכת… אך ב“פרט” זה – קללה רוֹבצת עליה, עלי, על כוּלנוּ… אינני חסידה, גם לא בת חסידים, גם בעלי המנוֹח לא היה חסיד, ואף על פי כן הייתי כבר אצל שלוֹשה “צדיקים”, נתתי “פדיוֹנוֹת” יפים, אך הכוֹל לחינם. היא נשארה כשהיתה… שלחתיה פעמים אחדוֹת ללבוּב. יש לנוּ קרוֹבים שם. אמרתי: תבוֹא בין אנשים כערכּה, אפשר ידבק בה מה… לא מניה! שבה יוֹתר גרוּעה משהיתה. עוד יוֹתר קאפּריסית, ואי אפשר היה לדבּר עמה כלל… וּמשנה לשנה הוֹלך המצב ורע… וּמה הפּלא!… יסלח לי, הנה היא באה…

והאֵם ה“שבוּרה” נסתלקה במהירוּת אל החדר הסמוּך והצמידה אחריה את הוילוֹן.

רגינה באה לבוּשה סינר לבן, חוֹגר את כל קוֹמתה, וּפניה משוּלהבים מעט. חן וחיים יצוּקים בהם ועיניה מבריקוֹת. ריח מתוֹק של פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה עלה מלבוּשה.

– הנה אערוֹך לוֹ את השוּלחן ואביא לוֹ את “מאכל התאוה” שלוֹ. בוַדאי לא השתעמם פה. אמי ודאי ארחה לוֹ לחברה… הוּא כבר יוֹדע את סוֹד ביתנוּ, את כל צרת הבית. את צרת הבת… לא כך? יש לי הכבוֹד: אני היא צרת הבת… אני הבת המַמרה… חה, חה, לוּא יכלוּ להיפּטר מצרתם!…

והיא הוֹציאה מן הארוֹן מפּה מקוּפּלת, לבנה כשלג, פתחתה למחצה וּפרשׂה על שליש השוּלחן (את ה“רץ” הסירה תחילה) מנגד לגוֹטליבּ. עוּבדה היא, שאין דבר נסתר ממנה, לא דיבוּר ולא מחשבה. מבּעד לקירוֹת היא רוֹאה… על כן אין גם להסתיר מפּניה דבר…

הביאה כלי סעוּדה וּמלח והניחה על המפּה הפרוּשׂה. אחר הוֹציאה מן הארוֹן קלת של נצרים וּבה חצי פת שיפּוֹן קרוּמה יפה, וערכה לוֹ הכוֹל, דבר דבר במקוֹמוֹ.

– אם הוא נוֹהג נטילת ידיים לפני הסעוּדה – יצטרך ללכת עמי אל חדר הבישוּל. הנה לא אביא לוֹ. כל כך לא אשרת אוֹתוֹ…

– חלילה, איני רוֹצה בכך. ברצוֹן אלך עמה.

– ולא יירא לעבוֹר עמי את המסדרוֹן האפל? יצטרך להחזיק בידי, שלא ייכּשל… טוֹב, יבוֹא איפוֹא!

הוּא יצא אחריה בפעימת לב חזקה. מיד הוֹשיטה לוֹ את כף ידה הקרירה, הרכּה, והוּא אחז בה כבעוית והתקרב משהוּ אל גוּפה.

זרוֹעוֹ נגעה בחוּלצתה והבל פיה עבר על פניו, הבל פה רך, ריחני.

– חפצתי שהמסדרוֹן יהיה… ארוֹך מאוֹד… דיבּר בלחש וּברעד שׂפתיים.

– כדי מה? יגיד, אל יתבייש.

– כדי שאוּכל ללכת עמה כך… יד ביד…

– כל כך נעים לוּ ללכת עמי?… כמה ידוֹ רוֹעדת!…

הוּא עמד מלכת ושתק.

– למה אינוֹ הוֹלך?

אך הוּא עמד ושתק, עמד ורעד כוּלוֹ. וּפתאוֹם לפתוּ את צוארוֹ שתי זרוֹעוֹת רכּוֹת, ריחניוֹת, נתוּנוֹת באריג דק, רך, וּשׂפתיים נחתמוּ בשׂפתיו. הקרקע כמוֹ נשמטה מתחתיו והיה כתלוּי באויר וּברכּיו כפוּפוֹת ונתמכוֹת משהוּ בגוּף רך ונעים עד לגויעת הלב. השׂפתיים לחצוּ מאוֹד על פניו, גיששוּ ולחצוּ כמבקשוֹת לפתחוֹ.

והוּא ציית להן ואז נהדקוּ השׂפתיים אל שיניו ולחוּת מתוּקה הוּרגשה בפיו. ראשוֹ נתעטף אֵד חם… אך טרם יכוֹל לתת את דעתוֹ על מה שקרה, הרפּוּ הידיים מצוארוֹ, אצבעוֹת עצבניוֹת עברוּ על ראשוֹ וּפרעוּ רגע שׂערוֹ, ושוּב אחזה בוֹ כף יד קרירה, רכּה, וקוֹלה של רגינה, הקּוֹל הקר והמלגלג, דיבּר בחשיכה:

– ייזהר נא, מר גוֹטליבּ, פה הסדן לחטיבת עצים…

הוּא לא רצה ללכת, כמוֹ רוּתּק במסמרים אל המקוֹם. אך היא משכתהוּ אחריה:

– נוּ, ילך… ילך… עוֹד מעט תצא אמי…

הוּא לא ראה איך נכנס לחדר הבישוּל המוּאר במנוֹרה קטנה, איך נטל ידיו ואיך נגבן באלוּנטית, איך שב אל החדר ואיך ישב אל השוּלחן הערוּך. את כל אלה עשׂה כמוֹ מתוֹך חלוֹם. ורק כשרגינה העמידה לפניו את צלחת הפּטריוֹת החמוֹת וריחן הכּבד, הנישׂא באֵד חם, פּרץ אל נחיריו ולפף את פניו וגירה את תאבוֹנוֹ – התנער והביט מבּעד לאֵד אליה, שעוֹד הוֹסיפה להתהלך בחדר וּלשרתוֹ.

– זוֹהי מנה גדוֹלה מדי בשבילי, – דיבּר רפוֹת – די היה לי בחצי…

– יאכל, יאכל. “התיאבוֹן בא אגב אכילה”, כך כמדוּמה, אוֹמר המשל הצרפתי. אלוּ הן פּטריוֹת החיוֹת האחרוֹנוֹת בקיץ הזה… אבשל לוֹ גם שתי ביצים. אפשר אוֹהב הוּא ביצים שלוֹקוֹת בתוֹך כוֹס, כמוֹ שרגילים לאכוֹל ב“בתי הקפה” שבעיר הגדוֹלה?

– תוֹדה. אתגבּר תחילה על הפּטריוֹת (וּבדמיוֹנוֹ עוֹד עמד חבוּק ונשוּק במסדרוֹן האפל…)

הוּא התחיל לאכוֹל, אך הטעם ההוּא, טעם שׂפתיה, עוֹד מילא את פיו.

– כן, שכחתי לוֹמר לוֹ “לתיאבוֹן!”

– אה, חן חן. מה אמרה? כן, נכוֹן. תוֹדה!

– יסלח. תיכף אשוּב – אמרה ויצאה.

לא עבר רגע וּמרת גוֹטסקינד נכנסה אליו בחשאי מבּעד לוילוֹן. בשתי פּסיעות גדוֹלוֹת עמדה ליד השוּלחן.

– לתיאבוֹן, מר גוֹטליבּ! אַל ידמה שחפצתי לדבּר בה חלילה רעוֹת, בבתי. אלוֹהים הוּא היוֹדע כמה אני אוֹהבת אוֹתה. כמה היא כל חיי… בלעדיה, נדמה לי, לא יכוֹלתי לחיוֹת יוֹם אחד… גם בנַי, אַחיה, כך. בני הגדוֹל. כבוֹדוֹ יכּירנוּ עוֹד מעט. בכל רגע הוּא עוֹמד לשוּב… אך נלאינוּ נשׂוֹא. אין עוֹד כוֹח לנשׂוֹא. היא מענה את כוּלנוּ, היא מוֹציאה את כוּלנוּ מן העוֹלם… יוֹדעת אני שכבוֹדוֹ נשׂא חן לפניה, כי יש לה אֵמוּן בוֹ… רוֹאָה אני בכמה חיבּה היא מאָרחת אוֹתוֹ… יחוּס עלינוּ, יחוּס על אֵם אוּמללה, על משפּחה אוּמללה, וידבּר אִתּה… ידבּר על לבּה כאָח, כאָב… וכי מה אנוּ דוֹרשים ממנה? רק שלא תשׂנא אוֹתנוּ, שלא תשפּוֹך את דמנוּ יוֹם יוֹם… הן כוּלנוּ חיים בשבילה… בני הגדוֹל, עטרת ראשי, דוֹחה כל שידוּך, מפני שאינוֹ רוֹצה להקדימה בנישׂוּאים… לוּ ידע כבוֹדוֹ, איזה אדם עדין הוּא, כמה הוּא חכם, כמה מסוּר… טוֹב, השלמנוּ כבר שתשב בבתוּליה, עד שיעלה רצוֹן מלפניה… איננוּ אוֹמרים לה כלוּם, אך אַל תרמוֹס אוֹתנוּ, אַל נהיה בעיניה כעפר לדוּש… אַל ת…

אך נשמע צעדה של רגינה במסדרוֹן – וּבשתי פּסיעות גדוֹלוֹת וחשאיוֹת הסתלקה שוּב האשה. מבין פסק הוילוֹן נינעה לוֹ בידה: “יאכל, יאכל. לתיאבוֹן!” ונעלמה.

– מה זה? עוֹד לא אכל אף החצי! ואני כבר הבאתי לוֹ את הביצים בכוֹס. אֵילו ביצים! רק היוֹם הטילוּן התרנגוֹלוֹת, שׂמתי בהן גם קוֹרטוֹב חמאה. הוּא אוֹהב כך?

היא היתה כל כך חמוּדה! גוֹטליבּ חשק לוֹמר לה איזה דבר נוֹעז ונעים, נעים מאוֹד, אך זכר כי אמה בחדר הסמוּך, ודיבּר אחרת:

– באמת איני יוֹדע במה זכיתי בעיני העלמה הנכבּדה. הרי היא מפטמת אוֹתי כאילוּ הייתי… איני יוֹדע מה…

– יאמר פשוט: חתנה… כלוּם לא זאת רצה לוֹמר? אבל לא. אין הוּא יכוֹל להיות חתני. הן שנוֹתי כמעט כפליים כשנוֹתיו. אני רק ידידה שלוֹ, ידידה בלב ונפש, ורוֹצה אני שיזכּוֹר את הערב הגָשוּם, שבּילה בפוּנדק עלוּב בכפר נידח… רק זאת חפצתי.

– כן, אבל… במה אגמוֹל לה ואין בידי כוֹל?

– במה? וכי צריך לגמוֹל דוקא? אני, למצער, איני אוֹהבת לא לגמוֹל לאחירים ולא שאחירים יגמלוּ לי. אדם חייב לעשׂוֹת רק מה שלבּוֹ מחייבו לעשׂוֹת, וּלעצמוֹ ולא לאחירים, תמיד רק לעצמוֹ… אבל אם אוֹתי אינוֹ יכוֹל לגמוֹל, יש בידוֹ לגמוֹל את אמי… ידבּר נא על לבּי וישפּיע עלי, שאהיה בת כשירה וטוֹבה. מצייתת ועוֹשׂה מה ש“אנשים טוֹבים וחסידים” מצוים לעשׂוֹת. כמוֹ שלימדוּני ב“מוֹדה אני”… שאהיה אסירת תוֹדה על שהביאוּני לעוֹלם, שאהיה לכבוֹד וּלתפארת למשפּחתי… שאהיה בעצמי למשפּחה… כן, וזהוּ העיקר, שלא אהיה אבן נגף לאָחי, שאפנה לפניו את הדרך, שיוּכל לשׂאת אשה ולבנוֹת בית בישׂראל… לא כך ביקשה ממנוּ אמי? אבל הן לא נכוֹן, בת טוֹבה אני. וכמה פעמים אמרתי להם, שאין אני מעכּבת בעדוֹ לשֹאת אשה. להפך, מוֹדה אני שחוֹבתוֹ היא לשׂאת אשה. יכוֹל הוּא להביאה הנה, אוֹ ללכת אליה, כרצוֹנוֹ… אחת היא לי…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד…

– כן, יוֹדעת אני שהוּא בעל לב טוֹב, ורוֹצה היה בכל לבוֹ הטוֹב להיוֹת לעזר לאמי, לאחי… עוֹד מעט יבוֹא אחי וידבּר עמוֹ. אחי הוּא אדם הגוּן מאוֹד, עדין מאוֹד, מכּיר בחוֹבתו, עוֹשׂה כיכוֹלתוֹ ויוֹתר מיכוֹלתוֹ. כדאי הוּא שיאהבוּהוּ, שיזמנוּ לוֹ בת זוּג טוֹבה, אשת חיל ויעלת חן… למה לא? יאמין לי, כי טוֹב הוּא מאלף אחירים. גם שני אַחַי הקטנים בחוּרים טוֹבים הם, חכמים וחרוּצים. אחד מהם לץ קצת, מלגלג על כל העוֹלם, ואוֹתוֹ אני אוֹהבת יוֹתר מכּוּלם… הוּא היחידי הדוֹמה לי במקצת, כלוֹמר, הדוֹמה קצת לאבי… (והיא הבריקה את שתי עיניה כנגד התמוּנה על הקיר) למה חדל מר גוֹטליבּ לאכוֹל? פּטריוֹת בחמאה וּבשמנת טוֹבוֹת רק כשהן חמות… ועוֹד ביצים לפניו… אַל ישכּח, אַל יסיח דעתוֹ מן העיקר, מן האכילה…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד, אני משתוֹמם…

– אַל ישתוֹמם. אין אני צינית כלל. אפשר שלא נאה לעלמה לדבּר כך, אבל כשאני מדברת, רגילה אני לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי… בקיצוּר, הוּא מבטיחני לשלוֹח לי את ה“גָרוּש” שלוֹ? בטוּח אני שימצא חן בעיני כוּלנוּ…

– עתה היא מתעללת בי…

– חס וחלילה! למה אתעלל בוֹ? הנה יראה, בעוֹד רגע אביא לוֹ כוֹס קפה, ששלוֹשת רבעיה חלב… ואוּלי בוֹחר הוּא קפה עם זבדה מתוּקה? יסלח לי רגע אחד!

אחרי צאתה נראה מיד ראשה של הזקינה בפסק הוילוֹן, וּבוֹ ברגע נשמעוּ צעדים במסדרוֹן, חיכּוּך מגפיים בגרוֹד של ברזל וּמחיטת אף.

– בני הוּא, – אמרה מרת גוֹטסקינד ויצאה מאחרי הוילוֹן.

הדלת נפתחה וגבר גבוֹה, גזוּז זקן, לבוּש בּוּרנוּס טוֹב וקצר, נכנס. הוּא עיפעף רגע בעיניו שבאוּ מן החשיכה והעמידן על הזר היוֹשב אל השוּלחן הערוּך.

– הרי זה מר גוֹטליבּ, – דיבּרה האשה בנשימה טרוּפה – נוֹסע הביתה מאחוּזתוֹ של אוּרי פינקל. רגינה דיבּרה עמו… גם אני סיפּרתי לוֹ את צרוֹתינוּ… הוּא יוֹדע כבר הכוֹל… הרי זה בני, מר גוֹטליבּ. דויד שמוֹ. לפני רגעים אחדים סיפּרתי לוֹ על אוֹדוֹתיו… מדוּע אינך נוֹתן לוֹ שלוֹם, דויד? מאמינה אני באמוּנה שלימה, כי מן השמים שלחוּהוּ אלינוּ, שיגאלנוּ מצרוֹתינוּ…

הגבר הושיט יד לגוֹטליבּ, וגוֹטליבּ קם, אחז ביד ולחצה בחיבּה.

בצחוק חן פנה הבן אל אמוֹ:

– אַת חוֹשבת, אמא, שמר גוֹטליבּ הוּא חתן מתאים לרגינה?

– מה אתה מדבּר, דויד? וכי יצאתי חלילה מדעתי? כלוּם איני רוֹאָה, שמר גוֹטליבּ הוּא כמעט ילד לעוּמת רגינה?… לא לזאת התכּוַנתי… ראיתי כי רגינה מתהלכת עמוֹ בחיבּה וּבידידוּת, שמעתי שהיא דיבּרה עמוֹ בלב פּתוּח, קוֹדם שם בפוּנדק ואחר כך בחדר, ואמרתי: מלאך הוּא שלוּח מן השמיים לשנוֹת את לבה לטוֹבה עלינוּ, על כוּלנוּ, שיסיר ממנה את הרוּח הרעה, את הקליפּה ר"ל… לוּא ראית, דויד, כמה היא מכרכּרת סביביו, כמה היא משתדלת להביא לוֹ מכל טוּב, היית נהנה הנאה גדוֹלה… עוֹד לא ראיתיה בכך. מיוֹם שאני זוֹכרת אוֹתה לא היתה כך, עם שוּם אדם לא התהלכה כך. אפילוּ עם אבא עליו השלוֹם… לא אדם הוּא, מר גוֹטליבּ, כי אם מלאך אלוֹהים. תראה, דויד, בעיניך… מה אתה שוֹתק? דבּר עמוֹ, בקש אוֹתוֹ, התחנן לפניו. אל יעזבנוּ בטרם יקבל ממנה הבטחה, שתשנה את מנהגה, שתחדל לשׂנוֹא אוֹתנוּ, שתהיה לך אחוֹת ולי בת… ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מה חטאנוּ?…

דחיפת ברך בדלת. דויד רץ וּפתח. רגינה עמדה על הסף, בידה האחת צלחת עם ספל מלא, מַהבּיל, וּבשנייה קערה גדוּשה פרוּסוֹת עוּגה סוּפגנית.

– אה, גם אחי כבר הספּיק לדבּר עמוֹ, מר גוֹטליבּ? והוּא, מר גוֹטליבּ, הגיד לוֹ, שהוּא יכוֹל לברזג אוֹתי עם “גָרוּש” משׂכּיל ובעל מעמד טוֹב, חשׂוּך ילדים. גם אצל גרוּשתוֹ לא הניח ילד. כבחוּר לכל דבר… מה טוֹב חלקי! כל העוֹלם לא נברא אלא לספּק לי אוֹשר…

היא שׂמה את הקהוה והעוּגה לפני גוֹטליבּ וידיה רעדוּ. האֵם וּבנה עמדוּ במקוֹמוֹתיהם וּפניהם מפיקים צער וּכאֵב.

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ לדבּר – היא טוֹעה. אני מבטיחה שהיא טוֹעה. לא היה מדוּבּר כלל…

– למה לוֹ להצטדק? אין אני כוֹעסת עליו. גם על אמי ועל אָחי איני כוֹעסת. שניהם חמוּדים, אהוּבים, ברוּרים. הם אינם מתכּונים חלילה לעצמם, רק טוֹבתי נגד פניהם. רק את אוֹשרי הם מבקשים… הרי כל חייהם אינם אלא קוֹרבּן בשבילי. הם אוֹכלים ושוֹתים בשבילי, ישינים בשבילי, נוֹשמים אויר בשבילי… אַלפּיים זהוּבים כבר הניחוּ על שמי בבאנק, ויניחוּ אי"ה עוֹדאלף ועוֹד אלף… אם העסקים רק ירשוּ…

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ שוּב לשסעה – אחיה לא דיבּר עמי אף מלה אחת…

– הוּא חוֹשב, שאני מדבּרת באירוניה? חס ושלוֹם! בתוֹם לבב אני מדברת. הרי אני אלילה לבני משפּחתי. לוּא שאלתי מהם – היוּ כוֹרעים לפני וּמקטירים לפני קטוֹרת… וּבמה זכיתי? חי נפשי, איני יוֹדעת. יאמין לי מר גוֹטליבּ, איני טוֹבה מאחירוֹת. אני בשר ודם חוֹטא… הוּא יוֹדע… יש לי רק תענוּג קטן אחד בעוֹלם, קטן כציפּוֹרן הזאת שבידי: לחיות כרצוֹני. רק זה, לא יוֹתר. והם רוֹצים לסַפּק לי את כל התענוּגוֹת שבעוֹלם – ולשלוֹל ממני רק את תענוּגי זה הקטן… אבל הם אנשים טוֹבים, בעלי מזג טוֹב, נאהבים וּנעימים… יוֹדעת אני, מר גוֹטליבּ, שהוּא אוֹהב אוֹתם.

כי ברגע זה הוּא אוֹהב אוֹתם יוֹתר ממאה רגינות… ואוֹתי – אוֹתי אינוֹ שׂוֹנא חלילה, זאת לא אוֹמַר, אבל אני חידה לוֹ, זרה וּמוּזרה, ועל כן רחוֹקה־רחוֹקה, ואוּלי גם מרגיזה… יגיד את האמת, איני מרגיזה אוֹתוֹ?

הקור גבר בקרביו של גוֹטליבּ ונשתפּך בהם כגרגרי־עוֹפרת דקים מן הדקים. הניח את כפּית הכסף, שבּה אכל קוֹדם את הפּטריוֹת והחזיקה כל הזמן בלא יוֹדעים בידוֹ, והסתכל ברגינה בעיניים קמוֹת, כמעט דוֹמעות. היא היתה יפה להפליא: בלחייה וּבאוֹזניה פרח אוֹדם שקוּף ועדין מאוֹד, גוּפה הגבוֹה המהוּדק בסינר הלבן היה נראה כמוּכן בכל רגע להשׂתּער על מישהוּ, ועל הכוֹל – עיניה שבּרקוּ זיקים של לעג וּקרב. הוּא התירא להישאר אתּה ביחידוּת, כה רבים היו הכוֹח והרצוֹן העוֹלים ממנה. אחרי הסתכלוּת של רגע שלח בגניבה מבּט מבקש עזרה לצד האח. אך רגינה תפסה את מבטוֹ:

– מה? גם הוּא, מר גוֹטליבּ, כבר בוֹגד בי? גם הוּא? רק כשלוֹש שעוֹת היה בביתנוּ המבוֹרך והוּא כבר בוֹגד בי?… הוֹי, ידעתי כל ימַי, כי אין לבטוֹח באיש… אין להאמין לשוּם אדם… – מדוּע אינוֹ אוֹכל את הביצים? הוּא רוֹצה בוַדאי שאסלק את ה“שיריים” מן השוּלחן ואצא מן החדר, כדי שיוּכל לדבּר עמהם… אין צוֹרך בכך, יכוֹלים אתם לדבּר או שלא בפנַי… ככל אַוַת נפשכם… אין הבדל אם אתם מדבּרים בי בפַנַי או שלא בפנַי… אני יוֹדעת הכוֹל, אני שוֹמעת כל מלה…

והיא העתיקה לה כיסא מתחת השוּלחן וישבה עליו כמוֹ להכעיס מוּל פני גוֹטליבּ. הוּא ניסה להסתלק ממבוּכתוֹ:

– למה אין אמא יוֹשבת? תשב נא מרת גוֹטסקינד. ישב נא, מר גוֹטסקינד. הנה כיסאות.

בכל לבוֹ חפץ, שהם ישבוּ פה בחדר, כדי שלא יצטרך להישאר עמה יחידי. אבל הם לא הניעוּ יד אוֹ רגל. מבּטה הסרבּני של רגינה כאילוּ שיתקם.

הוּא נתן את שתי כפּיו על ספל הקהוה והתענג על חוּמוֹ הטוֹב, אך לשתוֹת לא יכוֹל; כאילוּ נהדק לוֹעוֹ בחבל.

– אם כן, עד מתי תעמדוּ פה? – פנתה רגינה אל אמה ואחיה – כמדוּמה לי, שכבר הגדתם הכוֹל… ולשמוֹר עלינוּ אינכם צריכים… לא נאכל זה את זה… צריך גם לנעוֹל את השער, השעה כבר מאוּחרת…

עיניה של האם נתמלאוּ דמעוֹת וּשׂפתה התחתוֹנה רעדה. בפסיעה גדוֹלה ניגשה אל בנה, שעמד מכוּוץ ומדוּכדך, תפסה ידוֹ וקראה בקוֹל מפגין:

– בוֹא דויד, נעזוב את המשוּגעת… יוֹתר לא תוּכל להשחיר את פנינוּ…

והיא יצאה בחרי אף, וּבנה הגדוֹל, הסוֹחר הפּיקח, אדוֹני הבית, נגרר אחריה כתינוֹק נטוּל רצוֹן.

כשיצאו עשה תנוּעה כאוֹמר לקוּם גם הוּא, אך רגינה המריצתהוּ בידה לשבת:

– ישב, מר גוֹטליבּ, ישב במקוֹמוֹ. טוֹב שיצאוּ… יוֹדעת אני, שאני בעיניו עריצה, בת ממר, חדלת אנוֹשיוּת… אחת היא לי, יחשוֹב עלי מה שיחשוֹב… את האמת יוֹדעת אני, וּבזֶה די לי… המשוּגעת הזאת יוֹדעת יוֹתר ממאה שפוּיים. אך מוּטב שנדבּר על דברים אחידים… הערב עוֹבר… ורוֹצה אני שיישאר בלבוֹ זיכּרוֹן אחר מן הערב הזה…

עיניה וקוֹלה נעשׂוּ באחת רכּים וטוֹבים מאוֹד. ונדמה לוֹ לגוֹטליבּ, ששמע גם בקוֹלה מעין רעדה של חוּלשה.

– יאכל את הביצים –אני מבקשת ממנוּ

– יאכל בשבילי, לשמי… אני לא אוֹכל הערב… כשיאכל ארגיש כאילוּ אני אוֹכלת… יהיה לי מעין רגש של אם בשעה שהיא רוֹאָה את ילדה האהוּב אוֹכל… אחר ישתה את הקהוה ויאכל מן העוּגה… טוֹבה היא העוּגה, כוּלה אפוּיה על ביצים וחמאה… יאכל כמה שירצה… שתי פרוּסוֹת… אחת…

והיא קמה, ניגשה והתחילה מלטפת את שׂערוֹ, כלטף אֵם טוֹבה את שׂער בנה יחידה.

לבוֹ נתרגש ממַגָעה הרך, אחז בידה והניחה, כשהיא נתוּנה בכפּוֹ, על המפּה. שוּב ראה את עצמוֹ עוֹמד חבוּק ונשוּק בחשכּת המסדרוֹן. חמימוּת הדמעוֹת מילאה את עיניו.

– היא מכה את כוּלי בתמהוּן לבב, העלמה גוֹטסקינד… מה מפליאים במהירוּתם המעברים ברוּחה… היתה כוּלה ענן איבה ורוֹגז, וּכבר היא שמי טוֹהר וחסד…

– רוֹאה הוּא, כך אני… נפשי עשׂוּיה גלים על פני גלים, עכוּרים וזכּים. כשאלה צפים למעלה, אלה שוֹקעים למטה… יאמין לי, מר גוֹטליבּ, שאין אני רוֹצה מן העוֹלם כלוּם, כלוּם, כלוּם… לוּא יכוֹלתי לחיוֹת בעיניים עצוּמוֹת תמיד, אוּלי היה טוֹב לי… מרגישה אני כי הסערוֹת בנפשי באו࢙ת דרך עינַי… ואת הסערוֹת האלוּ אני יריאה יוֹתר מן המות… רוֹאה הוּא את תמוּנת אבי? רק הוּא לבדו יוֹדע כמה כאב גוֹרמת לי כל סערה בנפשי. כל האחירים אינם יוֹדעים… יביט נא בעיניו ויראה, שהוּא מקיים את דברי…

גוֹטליבּ נשׂא עיניו אל התמוּנה

שבקיר, ונראה לוֹ באמת, שהגבר היפה רוֹמז לוֹ בעיניו ואפילוּ מנענע לוֹ מעט בראשוֹ. אך כל פחד לא היה עתה בלבוֹ. הכוֹל היה כה מוּבן.

– נו, יאכל את החצי…

והיא החזיקה לוֹ את הכוֹס, נטוּיה מעט אל פניו. הוּא לקח מעט מן הביצים הטרוּפוֹת ואכל לאט לאט (שוּב היה בעיניו תינוֹק מפוּנק, שאמוֹ עוֹמדת עליו וּמאכילתהוּ בסבלנוּת של אהבה).

– כך, כך, – עמדה היא וזירזה אוֹתוֹ – יפה. עוֹד כפּית אחת… נוּ, רק עוֹד זאת… רוֹאה הוּא, אכל את הכוֹל… עתה ישתה את הקהוה… חציה זבדה מתוּקה… כבר הצטננה דיה… הנה הוּא לוֹקח בעצמוֹ פרוּסת עוּגה. יפה, באמת יפה… נוּ, עוֹד פרוּסה קטנה זוֹ… עתה יקנח את פיו במפּית… כך… עוֹד מעט פה, מצד זה…

כתינוֹק צייתן נשמע לה גוֹטליבּ בכוֹל. הוּא שכח לגמרי את אלה, שלפני רגעים מספר יצאוּ מן החדר. הוּא שכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ. עיניו הלכוּ אחר כל תנוּעה מתנוּעוֹתיה.

– עתה ישב אל הכיסא הזה, ואני אשב על ידוֹ. נשב יחד, כף ידוֹ בכף ידי, ונקשיב בדוּמיה למסע הזמן החוֹלף על ראשינוּ… הכפר נשתתק כוּלוֹ. כל יוֹשביו נמים. לא נשמע מאוּמה, זוּלת הזמן הסוֹאן על ראשינוּ… הוּא נער רפה, חסר חסוּת, בעוֹלם מלא פגעים וּמכשוֹלים… יתמוֹך את ראשוֹ בכתיפי. אין דבר, הלמוּת לבי תגיע עד כתיפי ותישמע לאוֹזנוֹ… הוּא שוֹמע? מה אמרתי לוֹ! דפיקוֹת סוֹערוֹת וּמטוֹרפוֹת,

האין זאת? לב פרא וּמטוֹרף לי… יש שאני חוֹלמת: אני אוֹחזת את לבי בתוֹך שתי כפּי. כנץ שניצוֹד הוּא מפרפּר בתוֹך כפּוֹת ידי. רוֹצה אני לכוֹבשוֹ, להדק את כנפיו המַמרוֹת, אך איני יכוֹלה, הוּא דוֹחף בכוֹח, פוֹתחן וּמתפּרץ וּמוֹשך את ידי אחריו… הנה עוֹד מעט וינשׂאני מעל הארץ… אבל בוֹ ברגע נכנס מי מבני משפּחתי החדרה, ואני ממהרת, מוֹרידה את לבי־נצי ותוֹקעתהוּ אל תוֹך חזי, כאל תוֹך כלוּב… שם הוּא נח מזעפּוֹ, רק ינַהם חרש, כמוֹ נהפּך ליוֹנה…

ראשוֹ של גוֹטליבּ צנח מעט מעט, עד שנח על החזה הרך. והיא לפתה את קוֹדקוֹדוֹ בשתי כפּיה ולחצתהוּ אל לבה.

– שוֹמע הוּא את נהמוֹ החרישי? עוֹד מעט וייאֶלם דוֹם… עוֹד מעט.

ראשוֹ של גוֹטליבּ התחיל לוֹהט כנתוּן בכבשן וּנשימתוֹ הלכה הלוֹך וכבד. הוּא הפך את פניו לשאוֹף רוּח והביט בעיני תחנוּנים אל עיניה. רגע התלכּדו מבּטי שניהם למבט מתוּח אחד… פתאוֹם התנערה, הוֹשבתיהוּ ישר על כיסאוֹ והיטיבה את שׂערה דרך גינדוּר.

– יאמר נא לי, מר גוֹטליבּ, הוּא חוֹשב לפעמים על מוֹתוֹ?

– לפני רגע חפצתי למוּת על לבה…

הוּא הצטער על הטוֹן הקל, הליצני שבדבריו, כי לבוֹ היה עצוּב מאוֹד והוּא דיבּר בכוֹבד ראש.

– יוֹדעת אני, ילדי, יוֹדעת… הרי דוקא אנשים צעירים וּמלאי אַוַת חיים מרבּים לחשוֹב על מוֹתם… אני בבחינה זוֹ נשארתי צעירה עד היוֹם הזה… אין לי כמעט שעה, שאין אני חוֹשבת בה על הקץ. לא שיש בי אֵימת הקץ, אלא שאינני יכוֹלה להסיח דעתי ממנוּ… אני רוֹאָה אוֹתוֹ מחוּץ לי וּבתוֹכי… כאילוּ הוּא חלק ממני, מחיי…

– מה הפּלא! “כוּלנוּ חבירים בחברת מתים”, מרגלא בפי אחד הליצנים בעיירתי.

– לא נכוֹן, לא כוּלנוּ. רוֹב בני אדם אינם חוֹשבים כלל על המות. שאלמלי כך לא היוּ עוֹשׂים מה שהם עוֹשׂים… כי אז היוּ דוֹמים קצת לי… וכל האנשים שאני מכירה כה שוֹנים ממני… רק הוּא, מר גוֹטליבּ, דוֹמה לי במקצת… בייחוּד מאז נשארנוּ קוֹדם לבדנוּ בחדר הפּוּנדק… קוֹדם לא… קוֹדם היה ככל האדם… עתה יקשיב יפה ואספּר לוֹ איך אני רוֹאָה את מוֹתי… הלא הוּא אוֹהבני מעט ויחפּוֹץ לדעת איך אני רוֹאָה את מוֹתי… לא כן? יחזיק את שתי ידי וייטיב לשמוֹע.

הוּא קיפּל את שתי כפּיה בכפּיו והחזיקן יחד בתוֹך חיקה. היא הישירה מבּטה אל עיניו ודיבּרה:

– לפני שנים אחדוֹת הביא לי אחי במתנה שלוֹשה דגי זהב קטנים בתוֹך צנצנת גדוֹלה של זכוּכית מלוּטשה. איש טוֹב הוּא אחי ומאוֹד אהבהוּ. אַל יראה שגירשתיו… הדגים היו מליאי חיים ועליצוּת, רגע לא עמדוּ מהניע את סנפיריהם וזנבוֹתיהם הדקים כמשי, רגע לא חדלוּ להתפּתל ולשאוֹף וּפיוֹתיהם במים הזכּים; עלוּ וירדוּ ועלוּ ועיניהם

שוֹתוֹת את האוֹר השוֹפע אל בריכתם מכל עבריה. יוֹם יוֹם החלפתי את המים בצנצנת ואחר ישבתי והתבּוֹננתי בתנוּעוֹתיהם המהירוֹת ורבוֹת החן, התנוּעוֹת הצוֹבעוֹת את המים בפסי זהב חיורים; שבוּעוֹת על שבוּעוֹת טיפּלתי והתבּוֹננתי בהם ולא היוּ לי לטוֹרח, ולא היוּ לי לזרא. והנה יוֹם אחד ראיתי בעיני אחד מן השלוֹשה עצב עמוֹק לאין קצה. אמרתי: חוֹלה הוּא דגי, אוּלי רעב הוּא, אוּלי אין די מזוֹן לוֹ במי הבאר הצלוּלים… הבאתי מים מן הנהר והחלפתים פעמיים ביוֹם, גם זרקתי לתוֹכם פּירוּרי חלה זעירים אחדים. שני הדגים האחירים חטפוּ לפעמים מן הפּירוּרים, אך החוֹלה לא נגע בהם… ישבתי שעוֹת על שעוֹת והסתכלתי בעיניו בעד כוֹתלי הזכוּכית, אוּלי אדלה מתוֹכן את פשר עוֹצבוֹ, אך לא הבינוֹתי מאוּמה. שאלתי את אחי הקטן, אוּלי רוֹאה הוּא שינוּי בדג, והוּא ענני, כי אמנם שוֹנה הדג מעט מאֶחיו, כי צבעו בהיר מצבעם… משבוּע לשבוּע וּמיוֹם ליוֹם הלך הדג הלוֹך והחויר, עד כי צבעוֹ האדוֹם, צבע הזהב, הפך לבנבן־ורדרד. עיניו העציבוּ יוֹתר ויוֹתר, תנוּעוֹתיו רפוּ והוּאטוּ והיה שׂוֹחה רק בתחתית הצנצנת. אמרתי בלבי: אוּלי אשׂימהוּ לבד, ורפא לוֹ… העברתיו לכלי זכוּכית אחר, קטן מן הראשוֹן, ושם החלפתי לוֹ את מי הנהר ארבע וחמש פעמים ביוֹם. גם בלילה הייתי קמה להחליף את מימיו. אך ללא הוֹעיל, לא עלתה לוֹ ארוּכה. מיוֹם ליוֹם הלבּין יוֹתר, מיוֹם ליוֹם שקע יוֹתר למטה וּמיוֹם ליוֹם דעכוּ עיניו והעציבוּ… לבי נמלא את חרדת גוֹרלוֹ של הדג ההוֹלך למוּת וכל מַעיינַי היו בוֹ… לבסוֹף צלל לגמרי ועמד על בית השקע של הכלי כוּלוֹ חיור ודק ושקוּף ואינוֹ מניד זנב וּסנפּיר, אך פיו עוֹדנוּ שוֹאף כמעט קט ועיניו מביטוֹת בי בלי חשׂך… אז החילוֹתי לצפּוֹת למוֹתוֹ. חפצתי כי ימהר לבוֹא… שעה שעה הייתי באה לראוֹת אם עמד פיו מנוֹע ואם כבה המבט בעיניו… אך לא, פיו עוֹד נע כמעט ועוֹד עיניו מביטוֹת בי כתמוֹל שלשוֹם… אז באה בלבי אימה אחרת, אימת מוֹתוֹ של הדג… חפצתי כי ימוּת, כי ימהר למוּת, אך יראתי את מוֹתוֹ, כי נוֹרא היה… שני חדשים תמימים התעניתי על יד הדג הגוֹסס, עד כי רפוּ עצבי וּשנתי נדדה בלילוֹת. תמיד ראיתי את עמידתוֹ החיורת, דק ושקוּף כעלה ורד נוֹבל, ורק פיו עוֹד ינוּע כמעט קט ועיניו מביטוֹת בעד הזכוּכית חוּצה, אלי, אל עיני…

ויוֹם אחד, לעת הבוֹקר, נפער פיו לרוָחה, כאשר לא נפער מאז הכּרתיו, אחר נסגר פתאוֹם, עיניו הפכוּ כעין זכוּכית הכלי, והוּא התהפּך על צידוֹ, וּלאט לאט, כנמשך בחוּט לא נראה, צף ועלה למעלה, אל פני המים… וּבהבּיטי כה בעלייתוֹ הנכיאה, נלחץ בי פתאוֹם לבי וּצניפת צעקה ארוּכּה פרצה אל גרוֹני, וּלמען עצרה נמלטתי החוּצה ורצתי היערה ושם נפלתי תחת אחד העצים וייללתי כחיה פצוּעה ושכּוּלה… עד הערב ייללתי ולא חדלתי…

וכך אני רוֹאָה את מוֹתי… מיתה יפה, מר גוֹטליבּ?… אך מדוּע הוּא רוֹעד בכל איבריו? האם קר לוֹ?… אביא לוֹ את סוּדר הצמר…

–לא, לא קר לי… – ענה גוֹטליבּ ושיניו נקשוּ בפיו – אך איזוֹ מיתה איוּמה בררה לעצמה… לא, לא, לא, אין אדם מת מוֹת דג… לא, לא, לא! ולמה לה בכלל לחשוֹב על המות ועוֹד החיים לפניה?…

הוּא אסף את ידיו אליו וישב רוֹעד ומדוּכדך כוּלוֹ.

אז קמה רגינה פתאוֹם וקראה בחדוה:

– שוֹמע הוּא? הגשם חדל בחוּץ… אוּלי גם נתפּזרוּ העננים ונראתה הלבנה, הלבנה הדקה לפני סוֹף החוֹדש, כאשר אהבתי…

והיא מיהרה אל החלוֹן וסילקה באחת את כל הוילוֹן.

– כן, – צהלה בקוֹל – הנה השמיים הטהוֹרים, השחוֹרים, וחרמש הירח בהם ככסף ממוֹרט!…

והיא פתחה את שתי כנפות החלוֹן לרוָחה. צינה חוֹתכת פרצה החדרה וחטפה את פניו החיורים של גוֹטליבּ שישב עוֹד מדוּכדך על כיסאו. היא רצה אליו, אחזה בכתיפיו והקימתהוּ בחזקה:

– יבוֹא, יבוֹא ונעמוֹד ביחד בחלוֹן!… אין מראה כמראה חרמש הירח הדק והנוֹצץ אחרי לילוֹת של גשמים… אה, לוּא יכוֹלתי להוֹרידוֹ ולשחוֹט בו את צוארי!…

מיהרה והוֹציאה מן הארוֹן את סוּדר הצמר הלבן, באה ותלתהוּ על כתפי שניהם כאחד והוֹבילתהוּ עד החלוֹן. שם עמדוּ נשענים בחזיהם אל הסף הרחב, גחוּנים מעט החוּצה.

החלוֹן יצא אל גן ירקוֹת גדול וחשׂוּף. בקצהוּ, ליד המשוּכה הנמוּכה, עמד אילן בוֹדד, שעליו כבר נשרוּ כוּלם ושרביטיו הקירחים היוּ נעוּצים באויר כחוּטי ברזל קרים ודוֹקרים. מאחרי צמרת האילן היה תלוּי חרמש הירח ההפוּך כשוּליו של שלט כסף זוֹרח. על פניו נצטייר מזלג דק של שלוֹשה ראשי ענפים רכּים, והוּא היה כמסוּמר אליהם. חלל האויר היה כּהה וכרוֹסס אבקת מים, ורק הירח שלח לתוֹכוֹ, מבּעד למזלג הענפים, עמוּד דק של אוֹר שׂיבה, שנסתיים בכתם ברק גדוֹל ואפוֹר בטבּוּר הקרקע השחוֹר של הגן. מעבר לגן לא נראה כל בית וכל יישוּב. רק תהוֹם הלילה רבצה לבלי חוֹק.

רגינה עמדה עמוֹ כתף בכתף תחת מעטה הסוּדר, נלחצה אליו ודיבּרה החוּצה, לתוֹך החלל:

– הנה העוֹלם כוּלוֹ מת… רק אנוּ שנינו נשארנוּ בוֹ עם הלבנה הפּגוּמה… עוֹד מעט וגם הלבנה תצנח אל התהוֹם והחוֹשך הקדמוֹני, החוֹשך הגנוּז, יעלה ויעטוֹף את היקוּם, עד כי גם הסוּדר הלבן הזה ישחיר כלילה… אין עיר וּכפר, אין צוֹמח וחי, אין קרוֹב וזר, כל גוּף העוֹלם מת, ורק לבוֹ של העוֹלם, הלב הפּרא והמטוֹרף היוֹשב פה בחזי, מפרפּר וּמתחבּט כנץ ענקי בכנפיו המהוּדקוֹת – להתפּרץ ולעלוֹת השמימה, למען הדליק שם שמש חדשה, אשר תתן חוֹם ואוֹר וחיים חדשים על פני היקוּם… אבל לא ולא! כל עוֹד כוֹחי בזרוֹעי אכבּוֹש את הנץ ואהדק את כנפיו המַמרוֹת ולא אתננוּ לחרוֹג מכּלאוֹ… הוּא רוֹעד, מר גוֹטליבּ? אל יחת ואל ירעד… לפני היות החוֹשך הנצחי עוֹד יגה עלינוּ רגע אוֹר גדוֹל, שבעתיים כאוֹר היוֹם, עד כי תכאבנה עינינוּ מרוֹב הנוֹגה… הנה אני שוֹלחת את אצבעי למלא את פגימת הלבנה…

והיא פשטה את אצבעה הקטנה, הדקה, וכיונה אוֹתה אל קצה החרמש ההפוּך, משכה באצבע למעלה – וּקצה הלבנה נמתח אחריה, עד כי נגע בקצה השני, והעיגוּל המאיר נשלם כוּלוֹ.

– עתה אֶפּח בטבּוּרוֹ למען יגדל…

והיא שירבּבה את שׂפתיה לנקב קטן ונפחה בוֹ כלפּי מרכז עיגוּל הלבנה, והעיגוּל גדל מתוֹכוֹ במהירוּת רבה, עד כי היה לגלגל איוֹם ונוֹרא, לוֹהט כוּלוֹ כאש אדוּמה, שוּליו למטה נוֹגעים בארץ ושוּליו למעלה מגיעים עד רוּם רקיע, ואוֹרוֹ נוֹגה וּמכאיב את העיניים.

– הרפּי, הרפּי, העולם בוֹער…

התחנן גוֹטליבּ ועיניו צמוּדוֹת אל המראה האיוּמה. מלבד להט האש לא ראה מאוּמה.

– עוֹד מעט… עוֹד מעט ויבוֹא הקץ… – לחשה היא ועיניה צמוּדוֹת אל להט הלבנה.

– הוֹי, עינַי, עינַי! – צוַח גוֹטליבּ בלי קוֹל.

– הססס. די. עוֹד מעט, עוֹד מעט…

והעיגוּל התחיל חוֹזר ונאסף שוּב אל מרכזוֹ, עד כי לאחר רגעים אחדים היה גוֹדלוֹ כגוֹדל הצמיד על סיר בן ליטרתיים. אז תקעה רגינה את אצבעה בראש העיגוּל מלמעלה וּמיעטתוּ שוּב לחרמש הפוּך, כאשר היה בראשוֹנה. אחר משכה באצבעה כלפי מטה והלבנה ירדה אחריה במהירוּת גדוֹלה, וּכשהגיעה האצבע עד סוֹף החלוֹן נבלעה הלבנה כוּלה בתהוֹם.

זרמי אוֹפל עבים וכבידים התחילוּ יוֹרדים לעוֹלם. הכוֹל היה ניתך ושוֹקע בחיפּזוֹן למטה למטה. הוא שלח את ידוֹ ומישש למצוֹא את רגינה. אך המאפּליה היתה קרה וריקה… אז עקר את עצמוֹ במאמץ גדוֹל והפך את פניו החדרה –

וייקץ.

הוּא צנח כוּלוֹ ממוֹשבוֹ והיה יוֹשב מכוּוץ בתוֹך העגלה, הגשם היה רוֹסס קר ודק בחשיכה מן העבים הנמוּכים. בוֹ ברגע נשמע קוֹלוֹ של מאכּסים המזרז את הסוּסים והשוֹט הצליף עליהם פעם וּפעמיים.

– היכן אני? – קרא גוֹטליבּ לעגלון מתוֹך חיק העגלה – לא בדוּבּינה?

– הי, דוּבּינה כבר שעה מאחרינוּ… משראיתי את הפּאניץ' ישן, לא חפצתי לחנוֹת. הדרך רעה וארוּכּה… הפּאניץ' ישן, כנראה, שינה עמוּקה… כשאדם ישן הוּא רוֹאה לפחוֹת חלוֹמוֹת יפים… ויוֹ, ויוֹ! נחנה בדוּבּינה בדרך חזירתוֹ… ויוֹ, ויוֹ! עוֹד הדרך רחוֹקה לפנינוּ…

אך גוֹטליבּ עוֹד תעה, כוּלוֹ חרדוֹת, בדרך אחרת, בדרכּה של הנפש הנבוּכה, אשר יסוֹדה מתוֹהוּ וסוֹפה לתוֹהוּ.