א.הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וְתִפְאֶרֶת אֲחֻזּוֹת    🔗

בכל יוֹם מימוֹת השבוּע היה הגלח בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עוֹבר את העיירה במרכבת הכבוֹד שלוֹ, הגבוֹהה, המרוּוחה, השחוֹרה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים שמינים, שזנבותיהם הדקים קשוּרים סמוּך לשתוֹתיהם מפני הליכלוּך. שני צמדי הסוּסים הגדולים, הפוסעים זה אחר זה ביהירוּת של חן וּמצלצלים ברתמתם המצוּחצחה, והמרכבה המהדסת בחשיבוּת על קפיציה, עם הרכּב הפרוּף והזקוּף על הדוּכן, ועל המוֹשב לידוֹ הלאקיי הזקן בעל פאוֹת הזקן בדמוּת פראנץ יוֹזף, היוּ נראים יחד כמנגנוֹן כביר, שירד לכאן מעוֹלמוֹת עליוֹנים והוּא מרחף על אדמתה האפוֹרה של העיירה דרך סיוּר אגדי. הגלח לבוּש השחוֹרים היה מסב רוָחות במוֹשב התוֹך, המרוּפד אטוּן יקר, מעפּוֹרת העוֹר מכסה את חצי גוּפוֹ מן האזוֹר וּלמטה, ורק גוּלגוֹלתוֹ הקטנה נראית כשהיא מתנענעת עם המרכבה על הכתיפים הרחבוֹת, וּמגבעת הסאמיט המוֹארכת הוֹלכת פנים ואחוֹר. הפימה המשוּלשת תחת הפנים המגוּלחים והמאדימים מצטרפת אל השׂפתיים החשוּקוֹת, והעיניים הקטנוֹת והבהירוֹת מטיילוֹת לצדדין בלי להסב את הראש. לפעמים נראתה גם אחת ידיו הלבנוֹת, הכסתניוֹת, שנחה על גבעת החזה ושׂיחקה בצלב השן הקטן.

הרוֹאים בחלוֹנוֹת ידעוּ, כי בעוֹד חצי שעה בתכלית הדיוּק יעבוֹר הגלח שנית בדרכוֹ חזרה אל אחוּזתוֹ. חוֹק הוּא ולא יעבוֹר. חוּץ מיוֹם ראשוֹן בשבת אוֹ בחגים, שאז הוּא שוֹהה בעיירה שעה שלימה, מפני העבוֹדה בבית הכניסה.

– הגלח נוֹסע, – אמרה בבית הבת הבוֹגרת וניגשה עם כלי הרקמה אל החלוֹן.

– כשיחזוֹר, תוֹציאי, מירלי, את חתיכת הבשׂר מן המים – אמרה האם העצוּבה, המדקדקת בענייני כשרוּת.

כל יהוּדי העיירה ידעוּ את הגלח בוֹניפאצי מארק ובסקי ורחשוּ לוֹ חיבה, שהיה בה הרבה מן היראה. הוּא עצמוֹ לא שירת בכהוּנה של העיירה אלא כאחד מסגניו של הקאנוֹניקוּס הרשע ציזארי לאחמַאצקי, שאיש מזרע היהוּדים לא נהנה ממנו מעולם טוֹבת הנאה כמלוֹא האצבע. הקאנוֹניקוּס שכן כבוֹד בבית הכהוּנה שבטבוּר העיירה, המוּקף גן עצים עתיק וגדר קרשים גבוֹהה, הוּא ושלוֹש אחיוֹתיו הזקינוֹת והמשוּנוֹת בלבוּשן. וידוּע היה לכוֹל, שבלילוֹת נכנסוֹת שמה נשים צעירוֹת מבנוֹת הערילים ויוֹצאוֹת עוֹטיוֹת לפני עלוֹת השחר. עזי נפש שבילדי ישׂראל היוּ מתגנבים באימה וּמציצים ביראה בעד חרכי הגדר למה שנעשׂה בפנים החצר. עדת הכלבים וה“צלם” הגדוֹל שעמד שם משכוּ והבעיתוּ כאחד. את צוֹרכי ביתוֹ וּמשקוֹ הגדוֹלים היה מביא לוֹ מלבוּב ואת הקטנים היה קוֹנה ב“קוּלקוֹ רוֹלניצ’ה”¹, שהוּא היה ראש מיסדיו, להכרית לחם מפי היהוּדים שׂנוּאי נפשוֹ. לא כן בוֹניפאצי. זה עשׂרים שנה הוּא יוֹשב יחידי באחוּזתוֹ הקטנה, הרחוֹקה מהלך חצי תחוּם שבת מן העיירה, ואת רוֹב עסקיו הוּא עוֹשׂה על ידי יהוּדים, בעין יפה וּביד פתוּחה וּבלשון נעימה – כדרך אצילי פוֹלין מאז וּמעוֹלם. רק בשני דברים היה מקפיד הקפדה משוּנה: שלא תדרוֹך רגל אשה ויהוּדי על אדמת חצירוֹ. ועל כן היה עוֹשׂה את עסקיו דרך נסיעתוֹ ברחוֹב: מעמיד את המרכבה לפני אחד הבתים, הסוֹחר אוֹ החנוני יוֹצא אליו בחיפזוֹן, מיטיב את פאוֹתיו, משתחוה לוֹ עמוּקוֹת וקוֹרא לוֹ מתוּקוֹת “יגוֹמוֹשץ” (מעלת כבוֹדוֹ), והעסק נגמר כהרף עין. מוּדעת היא, כי דיבוּרים יתירים לא אהב הגלח, וּבמוּש המרכבה מן המקוֹם היה מגביה קצת את המגבעת מעל קרחתוֹ העגוּלה וּמנענע בה ליהוּדי העוֹמד ומביט אחריו, כדרך שהיה מנענע לקאנוֹניקוּס עצמוֹ. והיהוּדים השכינים, העוֹמדים על פתחיהם ורוֹאים, היוּ נהנים מחביבוּתוֹ של הגלח וּמתקנאים בחבירם שזכה היוֹם. ולפעמים כשהיה נעצר מאיזוֹ סיבה בביתוֹ והעסק היה דוֹחק, שלח את פראנצ’ישק, זקן ביתוֹ, ברכיבה להביא את היהוּדי, והוּא, היגוֹמוֹשץ עצמוֹ, מחכה לוֹ במבוֹא שער החצר לגמוֹר עמוֹ את המשׂא וּמתן בשׂיחה קצרה, כדרכוֹ. זה שהוּזמן פעם שמה והציץ בשעת שׂיחה לתוֹך החצר פנימה, היה מספר אחר כך ליוֹשבי קרנוֹת נסים ונפלאות ממה שראוּ עיניו.

ר' אהרן צוילינג, הסרסוּר האביוֹן, האוּמן לגזם צחוֹת בלשוֹן הפּוֹלנים, המעוֹרב עם הפריצים ויוֹדע את כל צפוּניהם, היה מסיח בחבוּרה בזוֹ הלשוֹן: הגלח מארקוֹבסקי הוּא ברייה משוּנה מכל הבריוֹת. כשקיבל בירוּשה את האחוּזה לפני עשׂרים שנה – כן, החוֹדש מלאוּ בדיוּק עשׂרים שנה – היוּ מוּפקדים לוֹ במזוּמנים בבאנק המדינה שבלבוּב סך מאה ועשׂרים אלף ר“כ. סכוּם נאה, מה? וכשבא אל האחוּזה, שכוּלה היתה שוה אז, לפי מחירי הקרקעוֹת בזמן ההוּא, לכל המוּפרז, עשׂרת אלפים ר”כ, וראה את העזוּבה שבה, נדר בוֹ ביוֹם נדר להוֹפכה לגן עדן. והוּא מין אדם, האוֹמר ועוֹשׂה, מדבר וּמקיים. וּלמן היוֹם ההוּא, לא לבד שלא היה נהנה מהכנסוֹתיה, אלא שהיה הוֹלך וּמשקיע בה שנה שנה חמשת אלפים ר“כ. תיקן ושיפר והגדיל את הבית הישן, עד שהפכוֹ לארמון. הוֹסיף בניינים חדשים למשק, הקים חוֹמת גדר, הציב שערי ברזל, נטע עצים ממינים מוּפלאים, הרבה לוֹ עבדים וּפקידים מוּמחים, גידל בהמוֹת ועוֹפוֹת מגזעים מוּבחרים, זיבל וטייב את השׂדוֹת, הביא זרעים מארצוֹת רחוֹקוֹת – בקיצוּר, אין לך מין תבוּאה וּפרי, מן בהמה ועוֹף שאינם מתגדלים בחצירוֹ, למן חזיר הים ועד הצבי, למן השליו ועד בת היענה. מבינים אתם? יונים בלבד יש לוֹ מאה ועשׂרים מין. מוּבן, שההכנסוֹת אף הן נתרבוּ. איך אוֹמרים: מרבה הוֹצאה – מרבה הכנסה. וידוּע, שכמה אלפים קיבל בתוֹרת פרסים בתערוּכוֹת שוֹנוֹת בארץ וּבחוּץ לארץ. אבל את כל זה היה חוֹזר ומשקיע, וגם את חמשת האלפים היה מוֹציא מדי שנה בשנה מן הבאנק ומכניסם באחוּזה, ויכולים אתם בעצמכם לעשׂוֹת את החשבוֹן: אם בשנה אחת הוּא משקיע במזוּמנים חמשת אלפים ר”כ (את הריבית כוּלה הקדיש לצוֹרכי הכנסייה), אמוֹר מעתה, שבעשׂרים שנה השקיע מאה אלף. לא כן? ועתה ברוּר לכוֹל, שיש לפניו עוֹד ארבע שנים ולא יוֹתר. תאמרוּ: אם כן, מה יעשׂה אחר כך, לכשתכלה פרוּטה מן הבאנק? אשיב לכם: מי זה חכם וידע מה שבלבוֹ של גלח, בפרט גלח שתקן? אפשר שאז לא יהיה עוֹד מקוֹם להשקעה ויהא הוֹלך וּמכניס בלבד. אף על פי שמן הצד השני, למה לוֹ לכוֹהן ערירי זה ההכנסה? הרי עיקר התענוּג שלוֹ להיוֹת מוֹציא ולא מכניס, ואם יצטרך להכניס ולא להוֹציא – מה טעם יהיה לוֹ עוֹד בחייו? וכך אמר פעם בפירוּש לקאנוֹניקוּס. באוֹזני שמעתי. אלא מה: אתם אוֹמרים, יהא מכניס וּמוֹציא… יהא כפרתם של כל ישׂראל, אף שגוֹי הגוּן הוּא, והוּא שׂוֹנא אוֹתנוּ על פּי דרכוֹ…

אך דבריו המחוּכמים של ר' אהרן צוילינג לא הניחוּ את דעת השוֹמעים, והיוּ מבקשים בכל זאת לנחש, מה יהא באמת בסוֹפם של הגלח ואחוּזתוֹֹ, כשיעמדוּ רק על ההכנסה.

– מה נפשך, בעוֹד ארבע שנים נראה, – פסק חתנוֹ הצעיר של אוֹפה הכּעכים, נתן ידיו בכיסי מכנסיו ושיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ.

– בטלן, איך תראה, – זרק בוֹ האברך הלוֹמד שחיטה – והרי יהוּדי אינוֹ רשאי להיכנס שמה?

– ולא מקרא מלא הוּא “וצפוּן לצדיק חיל חוֹטא”?

– מאימתי נעשׂית צדיק? והרי מרננים אחריך, שאתה גוֹנב ואוֹכל מן הכּעכים של חוֹתנך בלי נטילת ידיים…

– ני, ני, אל תרגזוּ, יהוּדים, בשל כּעך קטן, – אמר ר' אהרן, כשהוּא מבעיר את מקטרתוֹ הארוּכה – ואשר ליגוֹמוֹשץ, אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹנוֹ ב“מניין”. מי יוֹדע! אבי, עליו השלוֹם, היה מספר…

ואוּלם סיפוּר אביו של ר' אהרוֹן צוילינג אינוֹ עניין לכאן.

 

ב. קִצּוּר תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל יְהוּדִי בַּעַל מֶזֶג טוֹב    🔗

ר' קלמן חקר היה אדוֹן לארבע אחוּזוֹת גדוֹלוֹת עם בתי משׂרפוֹת: שתיים מקנת כספוֹ ושתים חכוּרוֹת לשנים רבוֹת. בשלוֹש ישבוּ שלוֹשת בניו הנשׂוּאים, ואת הרביעית, הגדוֹלה מכוּלן, היה מנהל בעצמוֹ, ועל ידוֹ עוֹזר חתנוֹ לוֹקח בתוֹ היחידה. כרוֹב עשירוּתוֹ כן רבה תקיפוּתוֹ וכן עצמה קמצנוּתוֹ. ואימתוֹ פרוּשה על הסביבה כ' על כ' פרסה. מי לא נכוה בגחלתוֹ של הישיש ר' קלמן! לפלוֹני “הציג רגל” בבוֹאוֹ לקנוֹת חלקת יער, לאלמוֹני הפקיע את שער תפוּחי האדמה והכריחוֹ למכוֹר את שוריו בחצי חינם, ולפלמוֹני הוֹריד את הפוֹעלים מן השׂדה בעצם ימי הקציר. ואך בדבר אחד נוֹדע לתהילה: ההן שלוֹ הן, ואת מעשׂי התקיפוּת הוּא עוֹשׂה תמיד בגלוּי וּבאזהרה תחילה.

– אם אין לך ממוֹן הרבה, וגם בינה יתירה לא חוֹננת – מה אתה תוֹחב את חוֹטמך בעסקים גדוֹלים כאלה? מוּטב שתקשוֹר מטפחת משי לגרגרוֹתיך ותהא מלמד תנ“ך עם “ביאוּר” בברוֹד. משם יקחוּך לפעמים גם לאחת האחוּזוֹת. גם אני, קלמן חקר, כשם שאתה רוֹאה אוֹתי, החזקתי בביתי ברייה כזוֹ עשׂר שנים רצוּפוֹת, והוּא הספיק ל”החמיץ" את כל בני – פרט למַנילי. זה נשאר חסיד וירא שמיים והעניוּת דבקה בוֹ משוּם כך כקרצית בבהמה.

זוֹהי לשוֹן הזהב של ר' קלמן אל ר' מיכלי לוינשטיין סוֹחר היערוֹת, המשׂכיל המפוֹאר והדוּר הפנים, מסביבוֹת פשמישל, שבא אל בעל האחוּזוֹת העשיר לשם עסק, והם עוֹמדים בחצר האחוּזה, וּבשעת שׂיחה גוֹחן הזקן וּמלקט בחוֹפניו את גללי הסוּסים להביאם אל ערימת הזבל. הסוֹחר אנין הדעת מסתכל בידיו המטוּנפוֹת של ר' קלמן, מצטחק כמסכים לדבריו, וּבלבוֹ הוּא מהרהר: חזירוּת מביאה לידי עשירוּת…

ואלה תוֹלדוֹת ר' מנילי: שלוֹשת אחיו האחירים – הוּא היה השני לבנים – למדוּ את תוֹרת המשק ועבוֹדת האדמה על בוּריה, והם כוּלם אנשי מעשׂה מצוּינים, מעוֹרבים עם האיכרים ועם הפריצים והסוֹחרים, ור' קלמן בוֹטח בהם בלבוֹ, אף על פי שהוּא אוֹמר להם תמיד את גנוּתם בפניהם. אך מנילי, שבקלסתר פניו הוּא דוֹמה לאמוֹ ע“ה, דבק עוֹד בנערוּתוֹ בחסידוּת ולא הרפה ממנה גם כשגדל. קוֹדם היה לוֹמד הרבה גמרא וּפוֹסקים וספרי יריאים, וּבהיוֹתוֹ בן חמש עשׂרה נטפל פעם אל אוֹרח עוֹבר לקבץ “מעמדוֹת”, ונסע עמוֹ, שלא בידיעת אביו, אל הצדיק ר' דויד’ל, חוֹטר מגזע הריז’יני, שישב אז בסוֹנדוֹבה־וישניה הסמוּכה ללבוּב. וּכשחזר משם היה חסיד קטן לכל דקדוקיו: מאריך בתפילה ולוֹבש ארוּכים וּמשׂים פאוֹתיו כצלוֹחיוֹת, משהה את הידיים מתחת הנטלה וּמקדש על היין בקוֹל חרישי ממוּשך ועוֹצם את עיניו בשעת הברכה בכוֹח כזה, שהרוֹאה היה חש כאב. האחים היוּ מתגרים בוֹ וּמשתדלים להכשילוֹ בדבר עבירה, אף המלמד המשׂכיל, אלחנן גאלאצר, היה מקריאוֹ בכונה פרקי אפיקוֹרסוּת בלשוֹן אשכנז, מעין “שליחוּת משה” של שילר ו”נתן החכם" של לסינג, אך הוּא לא נפגע מן הדברים ונשתקע בחסידוּתוֹ יוֹתר ויוֹתר, עד שראוּ שאין לוֹ תקנה והניחוּ לוֹ. ר' קלמן כטוֹב לבוֹ בסעוּדת שבת, היה אוֹמר:

– כששלוֹשה סוּסים טוֹבים רתוּמים לעגלה, לא איכפת אם “פגירה” אחת קשוּרה לאחוֹריה.

ושלושת האחים הסכימוּ למשוֹך בעצמם את העגלה.

כשמלאוּ לו עשׂרים שנה פדהוּ אביו מעבוֹדת הצבא והשׂיאוֹ אשה בת סוֹחר פּרווֹת עשיר בברוֹדי, על מנת שיאכל על שוּלחן חוֹתנוֹ חמש שני מזוֹנוֹת. מכל מסחרוֹ של חוֹתנוֹ לא ידע מנילי כלוּם ולא נהנה ממנוּ אלא פרוַת צוֹבל יקרה ושטריימיל נמיוֹת מהוּדר לשבתוֹת ולמוֹעדים. במשך שני המזוֹנוֹת היה יוֹשב בבית המדרש ולוֹמד עם אברך חסיד אחד, מקיים בכל שנה מצוה ראשוֹנה שבתוֹרה ונוֹסע שלוֹש רגלים בשנה אל הרבי ר' דויד’ל, שעבר בינתיים, מחוֹסר פרנסה, לעיר ראדיחוּב הקרוֹבה: לשבוּעוֹת, להוֹשענא רבה ולחנוכה.

אשתוֹ, נסי שמה, אף על פי שגידוּלה וחינוּכה היוּ בעיר של השׂכלה ובין נערוֹת מתהדרוֹת וּמתגנדרוֹת, היתה אשה פשוּטה ותמימה, ואהבה את בעלה מתוֹך שתיקה וצניעוּת של יראה, שהלכוּ ועמקוּ משנה לשנה. זכּת פנים היתה וּגדוֹלת עיניים, וכל רוֹאיה נתפסוּ לעצבוּת שלא ידעוּ שחרה. הילדים, שבאוּ לעוֹלם בתכיפוּת מרוּבה, היו לה מקוֹר של דאגוֹת וטרחה למעלה מכוֹחוֹתיה – אף כי היוּ לה שתי משרתוֹת טוֹבוֹת בבית – ולא נראתה כמעט בחוּץ, לבד שבתוֹת וּמוֹעדים, כשהלכה עם אמה להתפלל בבית הכנסת הישן.

פעם אחת ביקר מנילי עם בני ביתוֹ שלוֹשה ימים באחוּזת אביו, והיה מצטער מאוֹד, מפני שלא מצא שם לא מניין ולא מקוה, אך לא השמיע תלוּנה לפני שוּם אדם וּבילה את זמנוֹ בתלמוּד תוֹרה באחד החדרים. גיסוֹ ביקש להראוֹתוֹ את המשק, שפרץ הרבה בשנוֹת היעדרו, אך הוּא ביקש שיראנוּ לאשתוֹ, שהיא אשת חיל ויוֹדעת ערכוֹ ושימוּשוֹ של כל דבר. אחותו ששמעה, צחקה מבוּישת ואמרה:

– מנילי, הרי אתה בעל של זהב…

כשפסקוּ מזוֹנוֹתיו אצל חוֹתנוֹ בא ר' קלמן לברוֹדי, וּלאחר שׂיחה קצרה צירפוּ שני המחוּתנים בשוה סך של עשׂרת אלפים ר"כ, וּבכסף הזה קנוּ לוֹ לר' מנילי עוֹד באוֹתוֹ שבוּע באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת מוֹנוֹפוֹלין מחוֹזי של טבק והוֹשיבוּהוּ שם אוֹתוֹ ואת ביתוֹ להיוֹת בעל העסק וּלהתפרנס בשוֹפי ובכבוד. ואם תאמר: כיצד ינהל ר' מנילי עסק גדוֹל כזה, וּמימיו לא מישש צוּרת מטבע ולא נתן עיניו בפנקס של חשבוֹנוֹת? לא קשיא: מי שדאג לקנוֹת את המוֹנוֹפוֹלין דאג גם למנוֹת עליו איש מעשׂה חרוּץ וּבקי, פּנקסאי מוּבהק ויוֹדע לשוֹן המדינה וחוּקוֹתיה, שיהא מכלכל את העסק ואת ר' מנילי וּביתוֹ. ולהם אז חמישה ילדים, שלוֹשה בנים וּשתי בנוֹת. המוֹנוֹפּוֹלין היה מכניס יפה, אך מן השמיים מינוּ לוֹ למנילי פגעים ותקלוֹת, כמוֹ ביקשוּ להעמיד בניסיוֹן את מזגוֹ הטוֹב וּבטחוֹנוֹ בה'.

ראשית צרה, נשׂרפה בחוֹרף עז אחד חנוּת הפרווֹת הגדוֹלה של חוֹתנוֹ בברוֹדי על כל פּרווֹתיה היקרוֹת (קרעי הפּרווֹת נישׂאוּ בחלל הלילה המוּאר של העיר כעטליפים גדוֹלים), ודוקא ימים אחדים קוֹדם השׂרפה תם הביטוּח באחריוּת ויצא הנשׂרף נקי אין כוֹל, ולוֹ עוֹד שתי בנוֹת שהגיעוּ לפרקן וכארבעת אלפים ר“כ חוֹבוֹת. לעת עתה בא החוֹתן עם משפחתוֹ אל חתנוֹ, ואחרי שישב בביתוֹ כחוֹדש ימים והתכוֹנן כבר לנסוֹע לבקש לוֹ פרנסה אחרת, אמר לוֹ ר' מנילי בשעת הסעוּדה בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היונים הכשר, שאין זה מן היוֹשר, שהוּא, בן האב העשיר וּבעל העסק הטוֹב, יקח מחוֹתנוֹ לעת כזאת את הנדוּניה בסך חמשת אלפים ר”כ – וּביקש מאת מנהל העסק, שיוֹציא את הסכוּם הזה, במזוּמנים וּבשטרוֹת, וישיבנו לחותנו. והחוֹתן, שעיניו נתמלאוּ דמעוֹת ממעשׂה נדיבוּת זה, קם וחיבק את ר' מנילי במוֹתניו וּלחצו בכוֹח עד שהרימוֹ קצת, וקיבל את הכסף, כי בטוֹח בטח במחוּתן ר' קלמן, שימלא את חסרוֹנוֹ של בנוֹ. וּבכן נשאר ר' מנילי בחצי הוֹנוֹ. ראה המנהל, שבעליו הוּא במחילה בטלן, אמר בלבוֹ: מה אהיה טוֹרח וּמעשיר את זה? התחיל עוֹשׂה לביתוֹ, כלוֹמר לכיסוֹ, והיה הוֹלך וּמעלים מן הפדיוֹן וּמתקן בפנקסנות שלא יהא ניכר (שוֹטרי המכס היוּ באים בכל שבוּע לבדוֹק בספרים). וכן היה הוֹלך וּמריק את הקוּפה ואת המחסן, עד שיוֹם אחד נתגלה, כי ר' מנילי פוֹשט את הרגל.

כשהעסק היה כתיקנוֹ, היה ר' מנילי מרבה לחלק צדקה ויוֹשב במקוֹם ראשוֹן ב“מזרח” – אנוּס על פי רצוֹן ראשי הקהל – וּמקבל “שלישי” וּמזמין את הקהל תכוּפוֹת לביתוֹ לקידוּש, ועוֹרך הילוּלא של ג' חשון ונוֹסע כמנהגוֹ ג' פעמים בשנה אל הצדיק, והכל מתכונים להתחכך באצטלית המשי הריחנית שלוֹ ( אשתוֹ נסי היתה מרבה לפזר נפטלין בארוֹן הבגדים מפני העש, שלא כמנהג העיירה) ונהנים לקבל מקוּפסת הכסף שלוֹ סיגריוֹת משוּבחוֹת. בינתיים נוֹלדוּ לוֹ עוֹד שני ילדים, בן וּבת, והיה מחזיק בשביל בניו, אף כי קטנים היוּ, מלמד מיוּחד (על המלמד הזה, ר' חיימ’ל רוּח השׂדה שמוֹ, עוֹד נשוּב לספר) והכוֹל היוּ מכבדים וּמחבבים אוֹתוֹ וּמתברכים בוֹ. וּכשנמלט המנהל ונתפשטה השמוּעה על דבר פשיטת הרגל, באוּ כל החנונים והקצב ואלמנוֹת אחדוֹת, שהפקידוּ בידוֹ את כספן, וצבאוּ על הבית ותבעוּ בחוּצפה וּבאכזריוּת את החוֹבוֹת המגיעים להם. ר' מנילי הבטיחם, שאביו יבוֹא וישלם הכוֹל בשלימוּת, אך הם לא רצוּ לזוּז משם, עד שיפרע במזוּמנים. אחרי כן בא ז’אנדארם וּלקחוֹ לבית האסוּרים. וּבהיפרדוֹ מביתוֹ, לבהלת אשתוֹ וילדיו, לקח עמוֹ את תיק הטלית ושני זוּגוֹת התפילין, של רש"י ושל רבנוּ תם, וגם חוֹק לישׂראל וספר רזיאל המלאך לשמירה מן המזיקין. יוֹתר לא הוּרשה לקחת.

האשה נסי וילדיה נסעוּ עם מקצת מכליהם אל אחוּזתוֹ של חמיה ר' קלמן חקר (אביה איבד גם את הכסף אשר השיב לוֹ חתנוֹ והיה אנוּס לנדוֹד עם משפחתוֹ למדינת הים, אך גם שם לא הצליח וחי שם במסכנוּת). הוּא קיבל אוֹתה בסבר פנים מכוֹערוֹת, והיה הוֹלך וּמכער אוֹתן יוֹתר ויוֹתר למראה כל ילד, שירד מעל העגלה הגדוֹלה. אבל אחרי שהמשפחה כוּלה נכנסה הביתה, ציוה לאסוֹר את סוּסוֹ לדופנית ולקח עמוֹ צרוֹר הכסף, ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם הוֹציא את ר' מנילי מבית האסוּרים והביא גם אוֹתוֹ הביתה.

הפעם ישב שם ר' מנילי שנה תמימה, ותהי בעיניו כעוֹנש מן השמיים, אף כי לא ידע את חטאוֹ. פעם בחוֹדש היה אביו נוֹתנוֹ לנסוֹע ביוֹם שישי לעיירה ולשמוֹע בחוּץ את צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת והמוּלת העבדים השׂכירים. ורק פעם אחת בשנה זוֹ, לשבוּעוֹת, יכוֹל היה לנסוֹע אל הצדיק בראדיחוּב. לבוֹ היה מלא געגוּעים וכיסוּפים על המלמד ר' חיימ’ל רוּח השׂדה, שנתקשר בוֹ קשר של תוֹרה ואמוּנה, ולא יכוֹל להתאַפק ודרשוֹ פעמים אחדוֹת מאביו – בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היוֹנים הכשר – אך ר' קלמן גער בוֹ תחילה כבנער קטן, ואמר לוֹ שיכוֹל הוּא ללמוֹד עם המלמד שבבית. אחר הסביר לוֹ, שהדבר הוּא מן הנמנע, מפני שלמלמד זה אשה ושתי בנוֹת, והוּא לא רצה להיפרד מהן, אוֹ שהן לא נתנוּהוּ לעוֹזבן, וּבאחוּזה המרוּבה באנשים אין מקוֹם לכל כך הרבה משפחוֹת. ר' מנילי קיבל עליו גם את הדין הזה וחיכה לסיוּע מן השמיים, בפרט לאחר שהצדיק הבטיחוֹ בפירוּש, כי בקרוֹב תבוֹא עליו ישוּעה גדוֹלה.

כתוֹם השנה, קנה לוֹ ר' קלמן טחנת מים בת שלוֹש אבנים, שהאיכרים מכמה כפרים היוּ מוֹליכים שמה את תבוּאתם לטוֹחנה לקמח, תיקן את בית הדירה שעל הגבעה, והוֹשיבוֹ שם לפי שעה עם אשתוֹ וילדיו – את שניים הגדוֹלים השאיר בביתוֹ – לראוֹת איך יצליח הדבר. לטחנה זוֹ היתה מעלה גדוֹלה, שהיתה סמוּכה פחוֹת מתחוּם השבת לעיירה, ור' מנילי יכוֹל היה להתעטף בשבתוֹת בטליתוֹ וללכת שעה ברוּח וּבחוֹל הכבד דרך השׂדוֹת החשוּפים להתפלל בקלויז של חסידי הוּסיאטין. אך עוֹד באוֹתוֹ קיץ ירדוּ גשמי זעף והנחל גאה פתאוֹם וּמשברי המים שברוּ את הסכרים וניפּצוּ את שלוֹשת האוֹפנים וחתרוּ גם תחת בניין הטחנה והפילוּ חלק ממנוּ, וגם על ביתוֹ של ר' מנילי סגרוּ המים במשך שני מעת לעת, והיוּ שרוּיים אז בפחד גדוֹל וּבסכנת נפשוֹת, בפרט שנסי היתה שוּב הרה ללדת.

מן הטחנה ההרוּסה שב ר' מנילי אל אחוּזת אביו, וּבירך את ה' שהצילוֹ אוֹתוֹ ואת ביתוֹ ממות, ושם ילדה אשתוֹ. ר' קלמן, שהיה מלא חימה על גוֹרל בנוֹ, מיהר וקנה לוֹ במרחק כמה פרסאוֹת חלקת יער גדוֹלה וּבנה לוֹ בית עץ בפאת היער, והוֹשיבוֹ שם עם כל בני ביתוֹ, וגם שׂכר לוֹ הפעם את חיימ’ל רוּח השׂדה ללמד את בניו תוֹרה. ולכשירצה, ילמד עמוֹ גם מנילי עצמוֹ. פרנסתוֹ צריכה היתה לבוֹא מן העצים שיכרוֹת וימכוֹר. גם “נאמן” נתן עמוֹ, אחד מפקידיו הבדוּקים והמנוּסים בנאמנוּתם, שהיה יוֹשב שם יחידי כל ימוֹת השבוּע ולשבתוֹת היה הוֹלך ברגל אל בני ביתוֹ שבכפר. וּבזה אמר ר' קלמן, כי בנוֹ בא הפעם אל המנוּחה והנחלה למשך שנים רבוֹת.

וּבאמת בא ר' מנילי אל מקוֹמוֹ החדש בשלוה וּבבטחה והתחיל מיד בתלמוּדוֹ וּבעבוֹדת האלהים. בכלל הוּא כבר נתרגל בתמוּרוֹת שבחייו, עד שכמעט לא חש בהן, והיה מקבל כל מעמד וכל מקוֹם חדש כדבר שהוּא בדרך הטבע. משל לבן כרך הרגיל להחליף דירתוֹ. לפרנסתוֹ לא נטל עליו לדאוֹג, מפני שהיתה נמשכת מצינוֹר אביו, וּמימיו לא ניסה לעמוֹד ברשוּת עצמוֹ. קרשים וקוֹרוֹת לא נחשבוּ במאוּמה, וגם פוֹעלים חרשי עץ לא חסרוּ במקוֹם וּבכן בנה לעצמוֹ מקוה כשירה והקים עליה צריף. במרחק אלפיים אמה מדירתוֹ הניח עירוּב תחוּמין, והיה הוֹלך לשבת ראש חוֹדש עם המלמד ועם איזה מבניו להתפלל בעיירה הסמוּכה. קנה לו ספר תוֹרה והעמידוֹ בארוֹן בחדר מיוּחד, ויהי לוֹ מעין מקוֹם קדוֹש. ודוֹמה היה שכאן ישב שלוה. אך לא כן גזרוּ בשמיים ועוֹד הוֹסיפוּ לנסוֹתוֹ, והפעם ניסיוֹן קשה, שעירער את כל יסוֹדי ביתוֹ.

באוֹתוֹ בית שביער, בתוֹך מהוּמת המלאכה והנפשוֹת הרבוֹת, שלוֹ ושל המלמד, הרתה נסי בפעם התשיעית, והיה הריוֹנה הפעם קשה וּמלא ייסוּרים. פחדים מוּזרים היוּ מבעיתים אוֹתה תמיד, והיתה רוֹאה בין עצי היער כל מיני מראוֹת רעים: רוּחוֹת ושדים וחיוֹת טרף, והיתה מרבה להתחבא בחדר המשכב וּמכסה את ראשה בכר המיטה. וּכשקרבוּ ימיה ללדת, הביאוּ לה (אשתוֹ של המלמד, שהיתה אשת חיל תקיפה ואוֹהבת להיוֹת אפוטרופסית, הכניסה את נסי תחת כנפיה כאחד התינוֹקוֹת, והיתה בעצמה עקרת הבית) מילדת מן העיירה, והיא ילדה בשלוֹם בן זכר, ילד נחמד וראשוֹ מכוּסה כוּלוֹ שׂערוֹת שחוֹרוֹת וארוּכוֹת והיתה השׂמחה גדוֹלה בבית, כי זה יוֹתר משנתיים שלא ילדה והריוֹנה עוֹרר דאגוֹת. ר' מנילי לקח אוֹתוֹ יוֹם את המלמד כוּלוֹ לעצמוֹ, ללמוֹד עמוֹ הלכוֹת מילה, והיוּ טוֹעמים מפעם לפעם מעט יי"ש מתוּבל בלענה וּמקנחים ברקיקי כוּסמת קשים וּמסיחים בחסידוּת ומרחפים בעוֹלמוֹת. אך בלילה השני, אחרי חצי הלילה, הקיצה היוֹלדת פתאוֹם בזעקת זועה שלא כקוֹלה וקפצה מן המיטה, ובקפצה קרעה יריעה אחת מן היריעוֹת הסוֹככוֹת על המיטה, והתחילה רצה בחדר בכוּתוֹנתה וּמצעקת: “היכן ילדי? מי לקח אוֹתוֹ? חוּסוּ והחזירוּ לי את הילד!”

נבהלוּ בני הבית משנתם והמילדת הזרה בתוֹכם, הגדילוּ את האוֹר וּמיהרוּ ואחזוּ בה וקירבוּה אל העריסה – עריסה זוֹ שגידלה שמוֹנה נפשוֹת, כוּלן חיוֹת וקיימוֹת בבריאוּת הגוּף והנפש – והראוּה את העוֹלל, שהיה ישן וּפניו חכלילים והוּא פוֹשט את שׂפתיו וממצמץ בהן כיוֹנק. אך היא לא חפצה לראוֹתוֹ, וּבדחפה את האנשים המחזיקים בה – אחדים מן הילדים נדחקוּ ערוּמים למחצה אל פינת החדר וּבכוּ בחשאי, כשהם מרתתים מקוֹר וּמאימה – צעקה אליהם, כי לא ילדה הוּא זה. פתאוֹם שלחה את ידיה ואחזה בילד, וּבעיניה בוֹער השיגעוֹן, כמבקשת לטוֹרפוֹ אוֹ להשליכוֹ ארצה. אז תפסוּה בכוֹח והשכיבוּה על מיטתה, ואשת המלמד ושתי בנוֹתיה החזיקוּ בה כל הלילה עד הבוֹקר, שלא תרד עוֹד פעם. והאשה היתה נאנקת וצוֹחקת, גוֹנחת ונוֹשכת את הכר והסדין ואת ידי המחזיקוֹת בה ואת ידיה היא, והקצף שוֹתת מפיה וּמתוֹך הקצף עוֹלה טענה אחת: “היכן ילדי? החזירו לי את הילד!”

לבוֹקר הביאוּ את הרוֹפא והוּא הרגיע את בני־הבית: טירוּף הלידה הוּא, מחלה שכיחה, והאשה תירפא כעבוֹר ימים אחדים. יש רק לשמוֹר אוֹתה שמירה מעוּלה, ולפי שעה, לשם זהירוּת, צריך להעביר את העוֹלל לחדר אחר ולהביא לוֹ מינקת. וכן עשׂוּ. אך עברו שמוֹנת ימי המילה, היתה הברית כדת, גם ר' קלמן ואחד האחים באוּ, לילד קוֹרא שם בישׂראל מרדכי שרגא, כשם הצדיק ההוּסיאטיני זצ"ל, והאם לא נרפאה מטירוּפה, וּמאז נשארה מעוֹרבת בדעתה. ר' מנילי עם אשת המלמד נסעוּ אתה אל ר' דויד’ל, – שעקר בינתיים דירתוֹ לברוֹדי – וגם בלבוּב היוּ אצל רוֹפא מפוּרסם, אך ללא הוֹעיל.

היא היתה רוֹאה את התינוֹק בידי המינקת, אך לא שׂמה אליו לב, כמוֹ זר לה נחשב, והיתה יוֹשבת רוֹב הימים בקרן זוית וּמזילה דמעוֹת וּפוֹכרת אצבעוֹתיה בחיקה המדוּלדל וּמיבבת בחשאי לנפשה: “היכן ילדי? מתי יחזירוּ לי את הילד?” באוּ לפניה כל בניה וּבנוֹתיה, הגדוֹלים עם הקטנים, עמדוּ עליה מסביב, ליטפוּה, בכוּ, התחננוּ לה, אך לכוּלם היתה זרה, אל כוּלם לא הביטה, ורק על טענתה היתה חוֹזרת ביללה ודמעוֹתיה יוֹרדוֹת על לחייה הכחוּשוֹת והחיורוֹת, שישיבוּ לה את הגזילה.

לעתים היתה יוֹצאת אל החצר וּמפשפשת בכל פינה וּבכל מחבוֹא, מרימה את גזרי העצים ואת הכלים וּמחפשׂת בקוֹמה כפוּפה. לפעמים היתה נכנסת גם לתוֹך היער, מתהלכת בין הגזעים, גוֹחנת וּמחפשׂת בין הזרדים והשלכת. הזר הרוֹאה היה אוֹמר: אך פטריוֹת אוֹ גרגרים מחפשׂת האשה הזקינה, רצוּצת הגוּף, שתלתלים שׂבים ביצבצוּ מתחת לשביסה, והיא את ילדה חיפשׂה, את ילדה חסר השם, הוּא מוֹטילי, שכבר ישב בחיק המינקת, חוֹלל ברלגליו השמינות והחזיק צניפת חוּטים גדוֹלה בשתי כפיו הזעירוֹת, ועיניו מתרוֹצצוֹת ורוֹדפוֹת תנוּעוֹתיה והוּא תוֹחבה ודוֹחקה לתוֹך פיו חסר השיניים.

הניסיוֹן המר הזה זרק כמה שׂערוֹת לבנוֹת בראשוֹ וּבזקנו של ר' מנילי. אך זה גרם לוֹ, שידבק עוֹד יוֹתר בתלמוּדוֹ וּבחבירוֹ המלמד, בחסידוּתוֹ וּבאמוּנתוֹ, ורק עצבוּתוֹ ורוֹך פניו עמקוּ למאוֹד. והוּא טרם יגיע אז לארבעים שנה.

עוֹד חמש שנים תמימוֹת ישב ר' מנילי בתוֹך היער, וגם בשנים האלוּ ילדה לוֹ נסי המטוֹרפת שני בנים, וּבלדתה היתה שקיטה מאוֹד, גם חבלים לא היוּ לה, אוֹ אוּלי כבשה אוֹתם ולא שׂמה לב לילוֹד, כאילוּ פלטה אבן מרחמה. ואז היוּ נוֹטלים אוֹתוֹ ממנה וּמוֹסרים אוֹתוֹ למינקת הערילית, שהכינוּ כמה שבוּעוֹת קוֹדם. וכן גדלוּ גם הילדים האלה, והיא היתה הוֹלכת וּמחפשׂת את הילד ההוּא שנחטף ממנה.

והנפשוֹת שישבוּ עתה בבית היער – מלבד השניים, שנתחנכוּ בבית הזקן – יחד עם המינקת והמשרתוֹת, היוּ עתה עשׂרים, וההוֹצאוֹת מרוּבוֹת והבזבוז גדוֹל, כי אשה זרה צוֹפיה את הליכוֹת הבית אשר לא לה הוּא, וגם פזרנוּתוֹ של ר' מנילי לצדיק ולעניים וּלצוֹרכי ציבוּר שבעיירה הסמוּכה לא ידעה גבוּל. ובכן נוֹתרוּ בסוֹף השנה החמישית מכל חלקת היער הגדוֹלה רק עצים גמדים, ערערים, קלוּפים וּרסוּקים, ותלים אחדים של שחיפים וּזרדים ושוֹרשים. ראה ר' מנילי, אחרי שה“נאמן” העירוֹ על כך, כי אין עוֹד במה לחַיוֹת את כל הנפשוֹת התלוּיוֹת בצוארוֹ, וישב ויכתוֹב איגרת נמלצה מליאה ביטחוֹן במנהיגוֹ של עוֹלם, שלא יעזבנוּ, וּבעזרת ר' דויד’ל ישלח לוֹ הרוחה בקרוֹב, ויחתוֹם את האיגרת ויתננה על יד אחד הפוֹעלים העוֹבדים במלאכת היער להביאה אל אביו ר' קלמן חקר, הנוֹהג עוֹד שלטוֹנוֹ באחוּזתוֹ ברמה.

 

ג. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה בְּבֵית הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי    🔗

באביב השנה העשׂרים וּשתיים לשבת היגוֹמוֹשץ באחוּזתוֹ, ישב בוֹניפאצי מארקובסקי יחידי בחדר משׂכיתוֹ, והוּא נרגז וּמזוּעזע עד אדני נפשוֹ. וּברוּגזוֹ הוּא מכוּנס כוּלוֹ בכוּרסה הרפוּדה כרים של עוֹר, שמוֹשבה עשׂוּי ברוֹחב שני בני אדם, כפוֹת רגליו שלוּבוֹת זוֹ בזוֹ וּנתוּנוֹת בתוֹך שׂערוֹ של עוֹר הנמר הגדוֹל, עיניו כמעט עצוּמוֹת, פימתוֹ וּשׂפתיו נעוֹת בלי חשׂך ונראוֹת כשלוֹשה פיוֹת ממללים בלי קוֹל, ואצבעוֹתיו מעבירוֹת במהירוּת את חרוּז האלמוּגים היוֹרד לוֹ מצידוֹ. כלבוֹ האציל ודק הבשׂר מצבע הענבר רבץ לצידוֹ פשוּט רגליים ושטוּח כלוּח.

שתי סיבוֹת היוּ לוֹ לרוֹגז: לפני ימים אחדים ביקר על פי הזמנה באחוּזת הגראף אוּייסקי ונדהם מן הגדוּלה והתפארת שמצא שם. איזוֹ רחבוּת ידיים! איזה ארמוֹן! איזה משק! למעלה מאלף מוֹרג אדמת חיטים מעוּבדת תכלית העיבוּד. לעוּמתם היוּ אחוּזתו וחצירוֹ כצעצוּע ילדים פחוּת ערך. והגראף לא בלבד שלא השקיע באחוּזתו כסף מזוּמן, אלא שהוּא מוֹציא ממנה סכוּמים גדוֹלים לבזבזם בכל חוֹרף בבירוֹת אירוֹפה. אם כן ההוֹצאה שהוֹציא הוּא, בוֹניפאצי מארקובסקי, יתירה על השבח, ואחוּזתוֹ אינה שוה את החצי שהשקיע בה. הקרקע נעה תחת רגליו וכל הימים היה ראשוֹ מלא מחשבוֹת מטרידוֹת ומכאיבוֹת.

והיוֹם בצאתוֹ במרכבתוֹ לעבוֹדה בבית הכניסה, וּבשוּבוֹ אחרי שעה, הוּא בדרך לביתוֹ, ויבוֹא באפוֹ ריח השׂדה אשר ליבלב תחת שמש האביב, ויצו את רכבוֹ להוֹליכוֹ שמה לזוּן את נפשוֹ ולמצוֹא ניחוּמם על רוֹגזוֹ – והנה בבואוֹ הביתה מצא, כי פקיד האוּרוה הרבּיע בזמן היעדרוֹ את הסוּסה היקרה “דיאנה” בסוּס האנגלי, – והוּא חיכה שנה תמימה לתאנתה, אשר בוֹששה לבוֹא, כדי להרבּיעה בסוּס הערבי. מהרבעת כלאיים זוֹ הוֹחיל לתוֹצאוֹת רבוֹת חשיבוּת. הוּא גילה את רצוֹנוֹ זה בפירוּש באוֹזני הפקיד לפני שישים ושישה יוֹם, ועתה נתרתח ההדיוֹט הנבזה כל כך מחשקה הניעוֹר של הסוּסה האהוּבה, שלא יכוֹל להתאפק וּלחכוֹת לשוּב אדוֹניו והרבּיעה לזנוּנים. כן. לזנוּנים – כי הסוּס האנגלי לא נוֹעד לה. המשגה הפאטאלי הזה הרס לוֹ לבוֹניפאצי מארקובסקי חלוֹם טיפוּחים של כמה ירחים ללא השיב. ולא עוֹד אלא שסוּסה אצילה זוֹ, שהיתה אהוּבה עליו מכל סוּסוֹתיו, כאשה, כמַדוֹנה, נמאסה עליו בבת אחת, כמוֹ הוּטלה בה זוֹהמה משקצת, ולא יכוֹל לראוֹתה עוֹד בעיניו. לפקיד האוּרוה סטר על שתי לחייו פעמים אחדוֹת, וגם הדם נזל מאפוֹ הנתעב, אך חמתוֹ של הגלח לא שככה, והיתה רוֹתחת בוֹ כדמוֹ של “הנביא” זכריה, כמסוּפר בספרי היהוּדים. הוּא ראה והנה הכוֹל נע ביסוֹדוֹתיו. כל הבניין אשר בנה בחשבוֹן ואהבה מט לנפוֹל. וּבאפוֹ כי עז וּבכאבוֹ כי רב טילטל את משׂא גוּפוֹ בתוֹך ארמוֹנוֹ, מחדר אל חדר, החריד את כל משרתיו וּפקידיו, חירפם וגידפם, וגם הכּה אחדים מהם לחי, וּברוּצוֹ הפיל אנדרטה יקרה וּשברה לשניים, וּבעייפוֹ צנח לתוֹך כוּרסתוֹ ולא נע ולא זע עד כבוֹת השמש בחלוֹן הקשת הגדוֹל, והאילנוֹת שלחוּ את שרביטיהם הרכים והנוֹבטים באויר הסגוֹל, וּבחדר היתה האפלוּלית. אחרי שבתוֹ כן כשעה פתח הלאקיי הנאמן בזהירוּת את הדלת, עמד רגעים מספר בפתח חיור כמת, אחר ניגש על בהוֹנוֹת רגליו והעלה אוֹר במנוֹרה, השתחוה ויצא. הטבּח בא וּבלחש של אוֹב הזמינוֹ לסעוּדת הערב הערוּכה על השוּלחן באוּלם. אך הוּא לא ענה מלה, רק ישב מכוּוץ והעביר את האלמוּגים, כאדם שנגזר עליו לשבת כן עד כי ייהפך לאבן. הוּא חש עתה את אפילת הערב, שכבשה את כל רשוּת הארמוֹן והיא לוֹחצת על קירוֹתיו וחלונותיו במזימת מסתוֹרין, וּבהקשיבוֹ בחוּשים פקוּחים ללחץ רך זה, התחיל מרגיש, כי כעסוֹ הוֹלך ושוֹקע בקרבוֹ כמשקע אבק מתכת דק ירקרק, ושלוה גדולה, צוֹננת, ירדה על כל ישוּתוֹ המוּרקה. וּפתאוֹם זע ממקוֹמוֹ, הרים בניד אחד את ראשוֹ על צוארוֹ הקצר, הפנהוּ הצידה ועיניו נחוּ על ארוֹן הספרים, שתפשׂ את כל הכוֹתל מימין, והוּא מלא כוּלוֹ שוּרוֹת ספרים בכריכוֹת יקרוֹת עם כתוֹבוֹת של זהב וכסף.

הכתוֹבוֹת המזהירוֹת על גבי הספרים היוּ עתה בעיניו כחיוֹת, ונראוּ לוֹ כרצוֹת לרוֹחב הארוֹן בכל רף ורף וכרוֹמזוֹת לוֹ רמיזה מבטחת. הוּא נשׂא את עיניו גם אל הסיפוּן הגבוֹה ורואה מעין ראייה ראשוֹנה את ההעתקוֹת המצוּינוֹת של דה־וינצ’י בכל הדרן. גירוּי דק מן הדק, אך תקיף עד לאין כבוֹש, גירה את מוֹחוֹ ועיניו נהוּ בחלל כצמיאוֹת לאיזה דבר. הוּא קם בכבידוּת, ירד מעל הכוּרסה, ניגש עד הארוֹן, פתח את דלת הזכוּכית, פשט ידוֹ והוֹציא את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש (הוֹצאה ראשוֹנה של הבנדיקטינים, בכריכת עוֹר חזיר עם קצווֹת של נחוֹשת פיתוּחים), הביאוֹ אל השוּלחן, עלה שנית על הכוּרסה, וּבפתחוֹ את הספר תחת אוֹר המנוֹרה, נשען על ידו והחל להגוֹת בוֹ מתוֹך התעמקוּת. זה לוֹ יוֹתר מחמש עשׂרה שנה, שלא קרא בספריו, ספרי הדת והעיוּן, כי מוּבלע היה כוּלוֹ בשיכלוּל האחוּזה. רק ספרי חקלאוּת ואמנוּת אחדים היו מונחים על שוּלחנוֹ, וּבהם היה מחפשׂ נתיבוֹת למפעליו המעשׂיים. את רוּחוֹ הזניח וּלתיקוּן נפשוֹ לא דאג. הוּא ראה יוֹם יוֹם את ארוֹן ספריו הגדוּש, אך לא קרב אליו. גם לא היה לוֹ צוֹרך שעה בספרים אלה, כי במשך כל שנוֹת היוֹתוֹ כאן לא הטיף אף הטפה אחת מעל הבימה, זוּלתי הספדים קצרים אחדים וּברכוֹת קלוֹת. וּבכן היה עתה הספר כגילוּי חדש בעיניו. הלאטינית הזכה והבשׂוּמה בקוֹדש זרמה לתוֹך נפשוֹ וּמילאתּה צחצחוֹת. הוּא קרא וקרא, דף רדף דף, פעמים הסיר את עיניו מן הגוילין הירקרקים והניח למאמרים שיעברוּ שנית במוֹחוֹ, כאדם המעביר יין ישן בחלל פיו, למַצוֹת את כל טעמוֹ, אחר שב וקרא, עד כי כבתה המנוֹרה באזוֹל בה הנפט. אז העלה אחד הנרוֹת המוּכנים בפמוֹטוֹת השחוֹרים והגבוֹהים והוֹסיף לקרוֹא. וּכשקראוּ בחצר התרנגוֹלים הגזעיים חליפוֹת בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, הניח את ראשוֹ על הספר והשתקע אילוּ רגעים בהרהורים כבידים. הצללים רעדוּ על הרהיטים העתיקים, על הקירוֹת והסיפוּן המצוּיר, וּבחלוֹן הקשת הגבוֹה, שחוֹר הלילה, נשקף עוֹד נר דוֹלק וגוּלגוֹלת אדם מוּטלת על ספר פתוּח. הוּא הרים את ראשוֹ, הביט כה וכה בתימהוֹן, קם, לקח את הפמוֹט עם הנר בידוֹ הקרה ועלה במעלוֹת השיש המרוּבּדוֹת, שהוֹבילוּ מן הזוית שבחדר אל עליית משכבוֹ. הכלב קם ועלה אחריו בחשאי, אך לפני פתח החדר רבץ ולא עבר את המפתן. שם התפשט את מעיל הקטיפה הקצר, וּבטרם ישכב ישב עוֹד בפאת המיטה והביט נכחוֹ תוֹהה בלי מחשבה. והנה באהוּ חזוֹן נפלא: אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע על גבי גיר הכוֹתל מנגד, עם הילה זוֹרחת על קרחתוֹ הצחוֹרה, הרחיב את שׂפתיו ואמר לוֹ בלשוֹן הדיאלוֹג הידוּע:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

וישאלהוּ בוֹניפאצי בקוֹל עמוּס דמעוֹת:

– ולא יוֹתר?

– רק זאת ולא יוֹתר. – ענה הקדוֹש ומאוֹר צחוֹק על פניו, אחר השפּיל את עיניו ונמוֹג.

וּבהימוֹג החזוֹן ניעוֹרה מחשבתוֹ של בוֹניפאצי. כן, אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש בא לגאלוֹ מטיט היון של קנייני העוֹלם הזה. “רק זאת ולא יוֹתר”, כה היה דברוֹ. עד עתה היה הוּא, עבד האלהים, נתוּן בכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ לחיים הארציים, רדף אחרי הקניינים המדוּמים ועזב את הקניינים האמיתיים הקשוּרים והדבוּקים ב“מצוּי האמיתי” – ועתה הנה באה שעת פּדוּתוֹ. וּמתוֹך הירהוּרי תשוּבה אלה השפיל עיניו והסתכל בידיו הצבוֹת וּבאצבעוֹתיו הקצרוֹת והנפוּחוֹת, ראה שעוֹרן נוֹבל וכוֹמש, והרים כף ימינוֹ וּמישש בוֹ את פניו, העבר והחלק עליהם, וחש את רכּוּתם הצוֹננת, הרימה יוֹתר והעביר את אצבעוֹתיו על רקוֹתיו ועל פאת שׂערותיו, החליק את קרחתוֹ המשיית: הכוֹל, הכוֹל נוֹעד לעפר ולריקבוֹן בעוֹד עשׂר, בעוֹד חמש עשׂרה שנה, והוּא כבר בן שישים, בניטל האחרוֹן מלאוּ לוֹ ששים שנה. איש לא בירכוֹ, כי איש לא ידע את יוֹם הוּלדתוֹ. ערירי הוּא בעוֹלם. לא אח ולא אחוֹת לוֹ. הקאנוֹניקוּס, יוֹדע הוּא, שׂוֹנאוֹ בלבוֹ, אף כי דבש וחלב תחת לשוֹנוֹ בדברוֹ אתוֹ. הנה הקיבּוֹרוֹת העבוֹת האלוּ שברגליו תרקבנה בקרוֹב ותהיינה לדוֹמן עם האדמה. ואוּלי יאחזנוּ באחד הימים שבץ? שוֹמן גוּפוֹ הוֹלך וּמוֹסיף, אף כי מרבה הוּא ברכיבה. המזוֹנוֹת הטוֹבים, שהוּא כל כך להוּט אחריהם, פוֹעלים את פעוּלתם, ולחדוֹל מן המזוֹנוֹת אי אפשר, מפני שהחוֹמר תוֹבע והחיך מגרה, וּביוֹם אשר לא יאכל את סעוּדתוֹ, המשוּפעת בבשׂרים וּביינוֹת, יהא נרגז וסר ולא ימצא לוֹ מנוֹח ולא יוּכל לנהל את משקוֹ, את משק טיפוּחיו, כראוּי וכנכוֹן.

ולא הרגיש בוֹניפאצי, כי בדרך זוֹ הוּא שב אל הקניינים הארציים, המדוּמים, הטוֹמנים פח לנפשוֹ. וּבאמת אך עברה במוֹחוֹ המלה “משק” וחרוֹנוֹ, אשר רבץ על קרקע נשמתוֹ כחיה רעה אשר גוֹרשה לתוֹך מאוּרתה, הגיח שנית ממקוֹמוֹ, והוּא ראה לפניו את הפקיד מתועב הפנים, הממצמץ בעיניו אחרי מכּוֹת הלחי והדם נוֹזל מאפוֹ, אוֹתוֹ אשר טימא היוֹם את הסוּסה האהוּבה טוּמאה שאין לה תיקוּן, והוּא רצה מאוֹד, שהחזוֹן הזה יהא מציאוּת והבזוּי יהיה כאן לפניו, שיוּכל לרטש את פרצוּפוֹ הנמאס, שיוּכל להפילוֹ לארץ ולרוֹמסוֹ בעקיבים שבנעליו. “אין סליחה וּמחילה לשיקוּץ משוֹמם כזה!” דיבר לעצמוֹ וחרק שן, קפץ מן המיטה והתחיל רץ שוּב בחדר. וּברוּצוֹ כן נבהל שוּב מפני עצמוֹ. צילוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע שוּב, והפעם נתן את אצבעוֹ על חוֹטמוֹ באיוּם של חיבה, וּבעיניו חיוּך של כרוּב, וּשׂפתיו הפתוּחוֹת כעלי שוֹשנים הוֹגוֹת בקוֹל לא נשמע כמעט: “בוֹניפאציוּס בני, למה תפיל עצמך לדעת לתוֹך זרוֹעוֹת השׂטן?” וזיעה קרה כיסתה את פני היגוֹמוֹשץ, והוּא הטיל את עצמוֹ באנקה אל מיטת המשי הרכה והליט את פניו בכפיו וחרק שן מתוֹך מכאוֹב נפש גדוֹל ונוֹרא.

רגעים מספר ישב מרתת כוּלוֹ כאיש טוֹבע, אוֹ כשוֹכב על פי תהוֹם עמוּקה, וּבהסירוֹ כפיו מעל פניו היתה שׂפתוֹ התחתונה תלוּיה כנפוּחה והריר נזל מעליה. באה עליו אחת מאוֹתן התקפוֹת העצבים, שידע כמוֹתן רק פעם אוֹ פעמיים שנה, והתירא מפניהן יראה של חיה מעוּנה.

– אלהי, אלהי, למה שבקתני? – קרא בקוֹל בלשוֹן הגוֹאל, ורחמים גדוֹלים התעוֹררוּ בלבּוֹ על עצמוֹ – מה אני וּמה חיי? – המשיך וּפנה אל צילוֹ אשר על הקיר, שנע לאיטוֹ בצד שידת השעוֹן הגבוֹהה, רחב וּמכוֹער עד זועה, שטח אליו ידיו, והצל חזר על אוֹתה תנוּעה עצמה – למה נתת לי את החיים האלה, שהיוּ עד עתה בידי ככלי מלא טוּמאה, אשר אוֹחזנוּ בידי ולא אוּכל להרפּוֹת ממנוּ, אף כי אשתוֹקק בכל נפשי להשליכוֹ ממני והלאה? לפני עשׂרים וּשתיים שנה עמדתי יחידי על ראש מגדל הואַויל אשר בקראקוּב, עיר מלכי עמי האוּמלל, וּבראוֹתי תחתי בעוֹמק את רחש האנשים לאלפים ברחוֹבוֹת העיר וּבנשׂאי את עיני וראיתי את הטבע הנצחי – הויסלה הקרוֹבה והשׂדוֹת הרחוֹקים – לוֹעג להוייתי הקטנה והבזוּיה וּלאהבתי אשר אהבתי בסתר את האשה נצוּרת הלב והיא הכתה אוֹתי על לחיי והלכה אחרי המאיוֹר הגרמני, חפצתי לקפוֹץ ולשׂים קץ לחיים אלה, אך אתה, אלהי, שלחת את ידך הארוּכה, כאשר שלחתה לפנים אל המאכלת השלוּפה אל צוארי יצחק הנעקד, ותאחז בי ותאמר אלי: “לך וחיה חיי אדמוֹת, כי כן ציויתיך!”, ואני אשר הוּקדשתי לכוֹהן ולא יכוֹלתי לשׂאת לי אשה בגלוּי, באתי ואירשׂתי לי את האדמה הזאת, אשר עליה אני חי וּבה אני מוֹשל, ואוֹהבנה, ואדבק בה ואגדלנה ואעדנה בעדי עדיים, ותהי לי לאשה, ואת צאצאיה חימדתי כיוֹצאי חלצי, ולא שקטתי ולא נחתי, עד כי ראיתים גדילים להוֹד וּלתפארת. את כל נחלת אבוֹתי, אשר הוּנחה למעני באהבה רבה בהיוֹתי עוֹד נער קטן בבית הספר על ידי אבי שהלך לעוֹלמוֹ, השקעתי פה באדמה, באשתי אהוּבתי זוֹ, ועוֹד מעט ונתתי לה את שארית הוֹני ולא יישאר עוֹד בידי מאוּמה לתת לה. וּמה השׂגתי? מה יש בידי עתה? מה ניטל מבדידוּתי האיוּמה? היש אדם אשר יאהבני? האם ידעוּ משרתי את נפשי? הידאגוּ לי? הן רק היראה מפּני היא אשר תרתּקם אלי בעבדוּת שפלה. ראיתי את פראנצ’ישק וחיורוֹן פּניו, ואת קוֹל לחש הטבּח שמעתי וגם נהניתי בלבי, אך בבלוֹת השאֵר הזה הן אמוּת, ואם גם על מיטת ארגמן זוֹ, בעלבוֹן בדידוּת אשר אין משלוֹ…

וּבעוֹדוֹ שוֹפך כן את נגעי נפשוֹ הדוה, הוֹפיעוּ לוֹ שנית פניו של פּקיד האוּרוה, והוּא רוֹכב על הסוּסה המגוֹעלה וּמתלהלה על גבה החשוּף, וּפרצוּפוֹ צוֹחק והוּא שוֹלח לשוֹן לאדוֹניו, וגם הסוּסה – horribile dictu – גם הסוּסה צוֹחקת מרימה בחוּצפה את זנבה וחוֹשפת לוֹ את שׁתה המשוּקץ, וכאב החימה אחז את כל גוּפוֹ בציפוֹרניו השלוּפוֹת, ואלפי מחטים דקוֹת חלפוּ את עוֹרקיו מקצוֹת בהוֹנוֹת רגליו עד פסגת קרחתוֹ העלוּבה.

– מי יתנך בידי, כלב נבזה, וריצצתי את קוֹדקוֹדך הנמאס! אלי, אלי, הסירה מעלי רק את צחוֹק המעול הזה! קחה את נפשי החטאה! הסתירני בצל כנפיו של אוֹגוּסטינוּס אבי הקדוֹש! אלי, אלי!

והוּא נפל מלוֹא קוֹמתו על המיטה וראשוֹ נח על שתי זרוֹעוֹתיו השלוּחוֹת אל מראשוֹתי המיטה. וכה שכב והזיל את רירוֹ החם לתוֹך ארג שרווּלוֹ הרך, ארג הצמר הטוֹב, ונפשוֹ מתנוֹדדת על משברים סוֹערים והתהוֹם שוֹאגת תחתיה באלף קוֹלוֹת לוֹעגים וּמאיימים כאחד, והוּא מבקש מעמד לרוּחוֹ וּמעשׂה אשר יעשׂנוּ למצוֹא את השלוה.

וּכשהקיץ כבר האפיר החלוֹן והצינה מילאה את החדר הלבן. המוּלת המשק בחצר עלתה אליו. נשמעו צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת, פעיית הכבשׂים וקירקוּר העוֹפוֹת, ועל כוּלם צילצוּל הפעמוֹן הקוֹרא לעבוֹדה. גם מלמטה, מחדר המבשלוֹת, הגיע קישקוּש הכלים. עברוּ סוּסים בדהרה בשבילי המדשאה. ניתכוּ מים ברעש מן המשאבה. היוֹנים התחבטוּ על מרזבי הגג. הציפּוֹרים שרוּ. אך במוֹחוֹ של בוֹנניפאצי מארקוֹבסקי עמדה צלוּלה ואיתנה, כטבעוֹ מעוֹדוֹ, ההחלטה: הוּא ימכוֹר את האחוּזה וּבמחירה יבנה בית תפילה קטן באחד הכפרים הנידחים וישב ויכהן שם, להציל את נפשוֹ מחרמי השׂטן וּלהפיק רצוֹן מאת אוֹגוּסטינוּס החכם והקדוֹש.

וּבאוֹזניו חלפוּ שנית דברי הדיאלוֹג:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

– ולא יוֹתר?

– רק זה ולא יוֹתר.

 

ד. אָב אַבִּיר לֵב כָּאן וְאֵם מְלִיצַת יֹשֶׁר בַּקֶּבֶר    🔗

בהגיע השליח עם מכתבוֹ של ר' מנילי, היוּ שלוֹשת אחיו בבית אביהם ר' קלמן חקר. הם באוּ שמה להתיעץ בעניין נחוּץ מאוֹד, כדת מה לעשׂוֹת למזימה אשר זממוּ אדוֹני האחוּזוֹת הפוֹלנים, בהתאגדם לאגוּדה אחת, למכוֹר את השׂפירט הנעשׂה בבתי משׂרפותם במחיר כאשר ישיתוּ על הקוֹנים במדינה וּלבעלי האחוּזה היהוּדים לא יתנוּ יד וחלק באגוּדה. הישיש ר' קלמן, אף כי כבר קרוֹב היה לגבוּרוֹת, עוֹד לא תש כוֹחוֹ ולא נס רצוֹנוֹ וּשׂפתיו הדקוֹת והכחוּלוֹת יעצו נכוחה, והבנים והחתן, יראי דברוֹ ישבוּ וקלטוּ את העצה מעל שׂפתיו כדברי האוּרים והתוּמים. איש אשר כל ימיו עשׂה והצליח כוֹח עליוֹן לוֹ בעיני המסתוֹפפים בצילוֹ. וּבהביא הערל את המכתב, לקחו הזקן בידוֹ הרוֹעדת, וּבהכירוֹ – רחוֹק ראוּת היה – את כתב ידוֹ של מנילי בנוֹ, קמטוֹ מתוֹך קפדנוּת בידוֹ, תחבוֹ בכעס לתוֹך כיסוֹ, וּבנענעוֹ אחר כך ידוֹ הריקה באויר אמר בפישוּט שׂפתיים:

– מנילי מצא לוֹ זמן לכתוֹב מכתבים! נמשיך ענייננוּ. וּבכן, אתם אוֹמרים, שאפשר לזהם את כל השׂפירט ולמכרוֹ לבעירה ואז יהא פּטוּר ממכס. הרי זה דבר נאה מאוֹד. אם כן הרי הסוּס הטוֹב רתוּם שוּב לעגלה המתוּקנת. כן נעשׂה, בעזרת השם! מוֹחם של יהודּים, ברוּך השם, לא נתיבּש עדיין.

וכן היוּ יוֹשבים וּממשיכים את השׂיחה בתוֹך המרפסת הגדוֹלה והריקה על ספסל חשוּף וּזבוּבי השׂדה הגדוֹלים מתחבטים וּמזמזמים על הזגוּגיוֹת המוּחמוֹת בשמש. אך כשכילוּ את השׂיחה נצטחק הזקן, הוֹציא את המכתב מכיסוֹ, פתחוֹ, וּבהרחיקוֹ אוֹתוֹ מעיניו הפנהוּ כלפי השמש ואמר:

– ני, עתה צריך לקרוֹא, מה רוֹצה שוּב הבטלן שלנוּ.

וקרא את המכתב בקוֹל. וּככל שהוֹסיף לקרוֹא נעשׂה קוֹלוֹ מרתת יוֹתר, וּכסיים הניחוֹ בסמוּך לוֹ על הספסל וּמרוֹב התרגשוּת לא יכוֹל להוֹציא הגה. אחרי רגעים מספר התאוֹשש ואמר:

– פירוּש הדברים, שצריך להתחיל שוּב מ“בראשית ברא”, לבקש לוֹ פרנסה חדשה. אבל לא באלף רבתי. הפעם אני מקשרוֹ אל אבוּס ריק ויעמוֹד כך עד שישׁתּחקוּ פרסוֹתיו. חוּצפה של בטלן מבלה עוֹלם!

וציוה לאסוֹר את סוּסוֹ (ואת בניו שלח הביתה) ונסע ישר אל היער. כעבוֹר שלוֹש שעוֹת הגיע שמה. הוּא עשׂה שם את מעשׂהוּ בקיצוּר: ראשית כל גירש את המלמד עם משפּחתוֹ. הם ניסוּ לעמוֹד על נפשם, ר' חיימ’ל בתחנוּנים ואשתוֹ בעזוּת. אך הזקן רקע עליהם ברגלוֹ הרוֹעדת בכוֹח כזה, עד כי נמלטוּ כוּלם בשני קרוֹנוֹת, שהיוּ עוֹמדים שם מוּכנים לטעוֹן עצים. אחר פקד על ה“נאמן” לרשוֹם את כל העצים, הניצבים והכרוּתים, הזרדים והשוֹרשים, ולמסוֹר מעתה את כסף מכירתם מדי שבוּע בשבוּע לידוֹ הוּא ולא אחר. וּלמנילי אמר, כי מחר ישלח חמשה קרוֹנוֹת גדוֹלים ויעבירוּ אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ עם כל הכלים והחפצים, “בכוֹל מכוֹל כוֹל”, אל העיירה הסמוּכה, ושם ישׂכוֹר לוֹ דירה קטנה, של שלוֹשה חדרים, ושם ישב ויהא מקבל עשׂרה ר"כ לשבוּע להוֹצאוֹת הבית, ולא יוֹתר. “השוֹמע אתה? אף פרוּטה אחת לא תקבל יוֹתר, וּבזה תשלם גם שׂכר לימוּד בשביל הילדים. וקץ לפזרנוּת ולבזבוז הרכוּש לי, שלי, אתה שוֹמע? אני הוּא שעשׂיתי כל פרוּטה “בזיעה מרה”. וּבנך השני, שמאי, הוּא יהיה ממוּנה על הבית ועל פיו ישק כל דבר. הקץ להפקרוּת! הקץ לטיפּשוּת!”

הגזירה יצאה מלפני השליט ואין להשיב. דברים לא יסכּוֹנוּ, ואין גם מי שידבר. אוֹתה שעה התהלכה נסי המטוֹרפת לפני הבית, פירשה בידיה וּבכתה תמרוּרים על ילדה שנגזל ואיננוּ. ר' קלמן שיצא מן הבית הביט בה בזעם. העגלוֹן עזרוֹ לעלוֹת על הדוּפנית. וּמנילי ישב פנימה בפאת השוּלחן, ויהי בעיניו לא כאָב לאחת עשׂרה נפש, כי אם כתינוֹק שסרח ואביו הספיגוֹ מלקוֹת. – –

מאז בא ר' מנילי לגוּר בעיירה עוֹלמוֹ חשך בעדוֹ. הקץ לצדקה, הקץ לתלמוּד תוֹרה עם ר' חיימ’ל, הקץ לנסיעוֹת אל הרבי שלוֹש פעמים בשנה. הדוֹחק בבית גדוֹל, ותמיד מצוּי כאן איזה תוֹבע טרדן הדוֹרש תשלוּמין. אך ר' מנילי לא אבד בטחוֹנוֹ בה' וּבצדיקוֹ ר' דויד’ל. וּכשהיה אצלוֹ בברוֹדי – אחד מאחיו שלח לוֹ בסתר עשׂרה ר"כ – תינה לפניו בפתקא וּבעל פה את צרוֹתיו, אך מעצמוֹ הוֹסיף:

– גם זוֹ לטוֹבה! אבא כוֹעס עלי וּבדין. ראוּי אני לייסוּרים, שבאוּ עלי ועל ביתי…

הצדיק ניחמוֹ, כשהוּא מצל בתנוּעה אצילית בכפוֹ השקוּפה על עיניו המוּשפלוֹת אל השוּלחן, בקוֹל רווּי דמעות, ואמר:

– ראה, מנילי, עכשיו כמעט שוים אנוּ. לך אשה חוֹלה ולי אשה חוֹלה. לך אחד עשׂר ילדים, כן ירבוּ, ולי עשׂרה. לך אין פרנסה ולי אין פרנסה. אני נע ונד ואתה נע ועד. לך אב זוֹעם בארץ, ולי, שאבי ז"ל מת בנערוּתי, אב זוֹעם בשמיים. וטוֹב חלקך מחלקי, שיש בנשמתך ניצוֹץ מנחוּם איש גמזוּ, ואני איני יכוֹל לקבל את ייסוּרי באהבה; אבל כשם שאני בטוּח באבי שבשמיים שירחם עלי, ככתוּב: “וכאב את בן ירצה”, כן בטוּח אני, שגם אביך שבארץ יכבוֹש כעסוֹ וייטיב עמך כבראשוֹנה. אל תתיאש מן הרחמים. אני אתפלל עליך.

ר' מנילי נתרגש מאוֹד לשמע הדברים האלה וּביקש לנשק את ידוֹ השקוּפה והטהוֹרה של הצדיק האוּמלל, אך הלה מיהר וניענע בידוֹ השנייה נענוּע של סירוּב, ור' מנילי אנוּס היה להסתפק באנחה שוֹברת את חצי גוּפוֹ.

הוּא שב לביתוֹ וּבנה והקיף על עצמוֹ בתוֹרה וּבתפילה וּבהויוֹת של חסידוּת. היה משכים והוֹלך יוֹם יוֹם אל המקוה, רץ בלי שתיית חמין אל הקלוֹיז ולוֹמד שם שיעוּר גמרא וּמתפלל שם עם מניין שלישי עד שתים עשׂרה ונשאר עם החסידים המוּבהקים ונהנה מן ה“תיקוּן”, שאחד החסידים היה נוֹתן לשם איזה “יארצייט”, והשמש היה מביא רקיקי כוּסמת יבישים, והיוּ עוֹמדים על רגליהם מסביב לשוּלחן, לוֹגמים מעט מן היי“ש, מבקשים “עלייה” למת וּמספרים בנעימוּת מעשׂיוֹת ו”תוֹרוֹת" והיוּ שוֹכחים עוֹלם וּמלוֹאוֹ.

וּבכל יוֹם ראשוֹן בשבת היה בא שליח מאת ר' קלמן, בעגלה אוֹ ברכיבה, והיה מביא את עשׂרת הר“כ וּמוֹסרם לידי הבחוּר שמאי, שהיה המוֹציא והמביא בכל עסקי הבית. בכסף הזה צריך היה לכלכל את כל הנפשוֹת במאכל וּבמשתה, להלבישם וּלהנעילם, להסיק את התנוּר בחוֹרף, לשלם שׂכר לימוד בעד הבנים ולהחזיק אשה משרתת־מבשלת, כי אין אם ועקרת בית בריאה. והילדים בגדיהם בּלוּ ונעליהם נקרעוּ, כי אין מי שישגיח עליהם ויטפל בהם, והיוּ מתרוֹצצים ברחוֹבוֹת יחיפים ועזוּבים לנפשם, כי גם אב משגיח לא היה להם, ואיש לא ידע אם לוֹמדים הם בחדר, אוֹ מבלים את ימיהם בתעלוּלים. על יד המשרתת היו עוֹזרוֹת שתי הילדוֹת הגדוֹלוֹת – להרבוֹת את המהוּמה ואת אי הסדרים, ולא היה מקוֹם נקי בכל הבית. והשכינוֹת היוּ עוֹברוֹת וּמביטוֹת בעיניים חסוּדוֹת וּבפנים מליאים חמלה על ה”יתוֹמים החיים", אך לא נכנסוּ אל הבית לעזוֹר במעשׂה אוֹ בעצה, כי פחדוּ מפני המטוֹרפת. והיא היתה עתה שקיטה מאוֹד ולא התרחקה מן הבית, אך מסביב לוֹ התהלכה וּבדקה ביסוֹדוֹתיו וּליד הגדר וחיפּשׂה את הילד. ילדיה הקטנים, שלבּם היה גס בה, היוּ לוֹעגים לה. בייחוּד זה שבלידתוֹ נטרפה דעתה, היה ברייה פרוּעה אין לב, מתגרה בה וּמרמה אוֹתה וּמבשׂר לה פתאוֹם בקוֹל עשׂוּי: “אמא! הנה מצאתי את הילד!” ואז היתה האשה האוּמללה נדלקת פתאוֹם וכוּלה כמחדשת כוֹחוֹתיה, מיישרת את קוֹמתה ועיניה בוֹערוֹת, והיא רצה אל בנה בידיים שטוּחוֹת; אך כעבוֹר רגע היתה שבה כפוּפה וּרצוּצה וּנכיאה משהיתה, הנער השוֹבב הזה ידע לחקוֹת פעיית תינוֹק, והיה משמיע כמה פעמים ביוֹם פעייה בכיינית זוֹ כדי להטעוֹתה. מתחילה היתה זוֹקפת את אוֹזניה והוֹלכת אחרי הקוֹל מליאה התעוֹררוּת, אך משנתרגלה בקוֹל הכירה את הזיוּף ולא נענתה לוֹ עוֹד, בכל זאת לא חדל גם מתעלוּל תפל זה. רק הנער הגדוֹל ממנוּ, זה שנוֹלד אחרי האסוֹן בטחנה, היה יצוּר אציל לב ועדין פנים והיה מסתכל בעיני חמלה באמוֹ וּמשתדל להצילה מיד אחיו האכזר, אך כוֹחוֹתיו לא עמדוּ לוֹ. ר' מנילי, שהרגיש לפעמים במה שנעשׂה בביתוֹ והצטער, לא יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם, ועל כן היה ממהר להסתלק מן הבית, וּכששב היה רק מחליק כזר את ראשיהם של הילדים מתוֹך רצוֹן להשקיטם, אך השפעתוֹ היתה כאין וכאפס, והם היוּ מקבלים את לטיפוֹתיו בצחוֹק וּבאי רצוֹן, ולא אחת שלחוּ לוֹ לשוֹן מאחריו. וּכשראה אחד הבנים הגדוֹלים היה רוֹדף אחרי הנער בּוֹזה אביו וּמכה אוֹתוֹ מכוֹת רצח, אז היתה קמה בבית מהוּמה כזוֹ, שר' מנילי לא מצא טוֹב לפניו, אלא להימלט על נפשוֹ שנית אל הקלוֹיז.

המצב הזה ארך כשנתיים. שׂערותיו של ר' מנילי הלבינוּ, וּבגבנוּני לחייו פּרח אוֹדם חוֹלני. בגדי השבת נשתחקוּ והעטרה על הטלית הצהיבה ונתקלפה. רק שניים ממלבוּשיו נשארוּ בכבוֹדם הראשוֹן: אדרת הצוֹבל היקרה וּשטריימל הנמיוֹת המפוֹאר. וּבלכתו בשבת אל הקלוֹיז היתה רחמנוּת לראוֹת מתחת לאדרת זוֹ את שוּלי מכנסיו המהוּהים ואת נעליו המרוּפטוֹת והמלוּכלכוֹת.

לא נאריך בתיאוּר מחזוֹת התוּגה האלה. בשנה השלישית לשבת ר' מנילי בעניוּת בתוֹך העיירה, ראה ר' קלמן הישיש בחלוֹמוֹ את אשתוֹ המנוֹחה, והיא, שהיתה בחייה אשה נכנעת ועוֹשׂה רצוֹן בעלה, הוֹכיחה אוֹתוֹ קשוֹת על התאכזרוֹ אל בנם התמים והישר, אל מנילי, ולפני הסתלקה אמרה לוֹ, שבאם לא יבטיחנה להיטיב עמוֹ, תשתדל לפני כיסא הכבוֹד שיתמוּ לוֹ את מידת חייו עלי אדמוֹת.

החלוֹם הזה הבעית את ר' קלמן, שעוֹד חפץ חיים, וּבהקיצוֹ בבוֹקר היה רע לוֹ ונאנח אנחוֹת גדוֹלוֹת. מיהרה אליו בתוֹ והשקתה אוֹתוֹ חלב חם ותכסהוּ בשׂמיכה נוֹספת, וּבכל זאת רעד בכל גוּפוֹ ושכב במיטה עד הצהריים. בבית היה גדוֹל הפחד והעצב והתיעצוּ אם לקרוֹא לרוֹפא. אך בצהריים קם מאוּשש ויצא אל החצר, והיה מהלך וּמדבר אל נפשוֹ וחוֹשב מחשבוֹת מה לעשׂוֹת למנילי, אחרי אשר ייסרוֹ קשה במשך שנתיים ימים ויוֹתר.

ועוֹדוֹ הוֹלך וחוֹזר בחצר, והעבדים כוּלם מזדרזים וּמתכשרים בעבוֹדתם תחת עינוֹ הצוֹפייה, ראה והנה בדרך אל האחוּזה עוֹלה יהוּדי ארך רגליים, וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ הירוּקה תקוּעוֹת לוֹ באזוֹרוֹ, והוּא פוֹסע וּמוֹחה בשרווּלוֹ את הזיעה מעל מצחוֹ וּמדבר אל עצמוֹ, ונראה כי דבר גדוֹל ונכבד הוּא נוֹשׂא עמוֹ.

 

ה. בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וּשְׁלֹשָׁה יְהוּדִים בְּמֶרְכָּבָה אֶחָת    🔗

למחרת ליל הנדוּדים ירד הגלח בּוֹניפאצי מעליית משכבוֹ אל חדר משכיתוֹ, ותחת עיניו המאוּדמוֹת היוּ תלוּיים כשני כיסים כחלחלים. הוּא ישב אל שוּלחנוֹ, סילק הצידה בזהירוּת את ספרוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש, טבל את עטוֹ הכבד וכתב על פתקא מלים אחדות. צילצל בפעמון, וּכשנכנס הלאקיי פראנצ’ישק נתן על ידוֹ את פתקת הפיטוּרים למוֹסרה מיד לפקיד האוּרוה. צילצל שנית וציוה לטבּח להביא לוֹ הקהוה עם השאמפּאניה והרבה הרבה כּעכי חמאה. אחרי אכלוֹ ואחרי שתוֹתוֹ התרוַח בכוּרסתוֹ ועישן סיגרה הוַאנית, צילצל בשלישית וציוה לפראנצ’ישק לרכּוֹב העירה ולהביא תיכף את ה“פאקטוֹר” (הסרסוּר) היהוּדי הארוֹֹך.

הלאקיי עמד והמתין לעוֹד איזה דבר.

– כן, פראנצ’ישק. אין דבר, תכניסוֹ הנה, אל חדרי.

וכעבוֹר חצי שעה, היה ר' אהרוֹן צוילינג בחדר משכיתו של היגוֹמוֹשץ. ור' אהרוֹן, שהיה רגיל בבתי פריצים, וּביניהם גם גראפים, אף כי לא הצליח בעסקיו, לא יכוֹל למשוֹל פה ברוּחוֹ ולכפוֹת על עצמו את מראה הפנים השליו, התרבּוּתי, כאשר הסכין לעשׂוֹת. הוּא ישב ישיבה מרחפת על פאת הכיסא המרוּפד ועיניו שוֹטטוּ בלי הרף על פני החדר הערוּך בכל יקר, אף גם הוּרמוּ, שלא מרצוֹן בעלים, אל ציוּרי הסיפוּן. ארוֹן הספרים הדריכוֹ מנוּחה, ואף על פי שריכז את כל תפיסתוֹ לקלוֹט את דברי הגלח, היה שוֹמע אוֹתם רק מתוֹך פיזוּר נפש ולמקוּטעים. ועם כל השׂמחה, שמילאה באמת את כל בתי נפשוֹ, כששמע שהגלח רוֹצה למכוֹר את אחוּזתוֹ תיכף וּמיד, וראה כבר בעיני רוּחוֹ את הסכוּם, שיגיע לידוֹ מעסק זה – היה עוֹד נבוֹך וּמטוּשטש ולא יכוֹל למצוֹא את המליצה הנכוֹנה לענוֹת את הגלח. לשוֹנוֹ היתה עמוּסה בפיו, וּמה שהשמיע היה עלוּב ולא בעתוֹ.

אך כשיצא אל הגן היה העוֹלם משׂחק וּמרקד לפניו. המדשאוֹת הגדוֹלוֹת, האילנוֹת המגוּזמים בצוּרוֹת שוֹנוֹת, השׂיחים הפוֹרחים, הקוֹנטוּסים הצבוּעים, גוּלוֹת הזכוּכית הססגוֹניוֹת בתוֹך ערוּגוֹת הפרחים, סוּכוֹת העץ המגוּלפוֹת והמוּצַלוֹת בחבלבלים עדינים, מזרקוֹת המים המקלחוֹת סילוֹנוֹת וּמטרוֹת, ספסלי השיש המלבינים בחמה, ועל הכוֹל הארמוֹן עצמו הגדוֹל והנישׂא, אך הבנוּי בסגנוֹן קל וּמלא חן, כאילוּ הוּא ניתן להתרוֹמם ולהיעתק בידיים. וּמעבר לגן הארמוֹן, במרחק חמישים צעד, השׂתרעה חצר המשק על בנייניה החדשים והנקיים, וּמשם הגיעה המוּלה קלה, מליאת חיים ורעננוּת: צילצוּל אפסרים וקירקוּר עוֹפוֹת והמית יוֹנים – הכוֹל היה שם כרוֹחש והוֹגה ברכה לעצמוֹ. נראתה שוּרה ארוּכה של פתחים פתוּחים ברפת לבינים אדוּמה וּנמוּכה עם ארוּבּוֹת אויר, והיא ריקה, כי הפרוֹת יצאוּ למרעה. על מוֹט ארוֹך היוּ רכוּבים כתריסר אוּכפים יקרים. בתוֹך גדרת של רשת ברזל עמדה איילת יער עמידה מוּקסמת וצפתה מוּל האנשים ההוֹלכים לקראתה. הגלח הלך לימינוֹ של ר' אהרוֹן, והכלב הארוֹך ודק הבשׂר מצבע הענבר בעקבוֹתיו, וּבלכתוֹ על האדמה נראה היגוֹמוֹשץ כל כך נמוּך ולא חשוּב, לא כבעת שבתוֹ במרכבת הכבוֹד אוֹ גם בכוּרסה שבחדרוֹ. אף בגדיו היוּ מקוּמטים, ואחד ממכנסיו נתחפת קצת למעלה מן הנעל, ואוֹזן הנעל הכחוּלה היתה בוֹלטת. ר' אהרוֹן כבר לבוֹ גס בגלח, כאילוּ אין זה עוֹד בעל האחוּזה, וגלגל מוֹחוֹ היה חוֹזר וּמחפשׂ את הקוֹנה, אשר יוּכל למהר ולגמוֹר את העסק, בטרם יתחרט הגלח – שהרי מעשׂה טירוּף יש כאן, בזה אין כל ספק – וּלכך נחוּץ שיהא קוֹנה בעל מזוּמנים… וּבחפשׂוֹ כך ניצנץ במוֹחוֹ השם קלמן חקר. נחשוֹל של שׂמחה עברוֹ. כן, הוּא ולא אחר! יהוּדי זקן זה הוּא “מצוּפה זהב” וּכאילוּ נוֹצר לכך. רעיוֹן זה השיב לר' אהרוֹן בבת אחת את כל חשיבוּתוֹ. וּכשנפרד ממנוּ היגוֹמוֹשץ על סף השער וּשאלוֹ בדאגה קלה:

– וּבכן, אהרוֹניה, יש לוֹ עין על איזה קוֹנה הגוּן?

ענה ר' אהרוֹן במתינוּת:

– בכל אוֹפן, יגוֹמוֹשץ, אין הדבר רחוֹק מן המציאוּת, – והצטחק במידת הנימוּס הדרוּשה – ויתברר בהחלט במשך מעת לעת, לכל המאוּחר.

– אפשר להביא את הקוֹנה ישר אל האחוּזה. אני תמיד בבית.

– ברשוּתך, יגוֹמושץ.

ובצהרי אוֹתוֹ יוֹם בא ר' אהרוֹן, כמסוּפר, אל אחוּזתוֹ של ר' קלמן חקר.

הזקן קיבלוֹ ברצינוּת מרוּבה וּבפנים מעוּנים. היה בהם איזה רוֹך לא רגיל, כאדם שסבל כמה ימים מחוֹלי מעיים. ר' אהרוֹן החליק את זקנוֹ ואמר, שהפעם יש לוֹ להציע עסק חשוּב בתכלית החשיבוּת. ואז הכניסוֹ ר' קלמן אל המרפסת הגדוֹלה, ישב עמוֹ על הספסל החשוּף ותבע ממנוּ בקריצת עין את ההצעה. כשכילה ר' אהרוֹן את דבריו אל הזקן, שישב כל הזמן וידיו נתוּנוֹת זוֹ בשרווּל זוֹ, ענה הלז:

– מה יש לדבר? צריך לנסוֹע ולראוֹת.

וציוה לאסוֹר הפעם את המרכבה החדשה לשני סוּסים. אחרי שר' אהרוֹן שתה בחדר המבשלוֹת שלוֹש כוֹסוֹת חלב צוֹנן, ישבוּ שניהם במרכבה ונסעוּ אל האחוּזה הסמוּכה לקחת את הבן הבכוֹר, וּמשם נסעוּ שלוֹשתם אל העיירה ואל אחּוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקוֹבסקי.

ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם לפנוֹת ערב, כשהעדר שב מן המרעה והתינוֹקוֹת מבית רבן, ראתה העיירה את מרכבת הכבוֹד הגבוֹהה, המרוּוחה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים, עוֹברת כדרכה, כמרחפת דרך סיוּר אגדי, וּבתוֹכה יוֹשבים: הגלח באמצע, מימינוֹ יהוּדי קטן, מקוּמט, זקן מוּפלג, המנענע ראשוֹ כמנמנם, וּמשׂמאלוֹ יהוּדי אחר בעל צוּרה, גזוּז זקן וּבריא פנים, ועל מוֹשב הדוּכן, לצד הרכב הפרוּף והזקוּף, יוֹשב־עוֹמד, כמרחף באויר, ר' אהרוֹן צוילינג, הסרסוּר הידוּע, הלץ והשלוּמיאל, והוּא יוֹרה מבטים לכל הצדדים כתוֹבע: ראוּ, קבצנים, עד היכן יכוֹל יהוּדי חרוּץ להגיע, אל הנוטריון אנוּ נוֹסעים. קנאוּ, קנאוּ!

ועוֹד באוֹתוֹ ערב, אחרי תפילת מעריב, נשארוּ אברכים אחדים בקלוֹיז וּפירשוּ לכל פרטיו ודקדוקיו את החוֹזה, שנכתב ונחתם היוֹם אצל הנוֹטריוֹן בדבר אחוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, שנמכרה לצמיתוּת לקלמן חקר בשביל בנוֹ מנילי (מניין להם כל הפרטים? אוֹזניים לכוֹתל – ואהרוֹן צוילינג אינוֹ יכוֹל לשמוֹר סוֹד). במשך ארבעה שבוּעוֹת מיוֹם חתימת החוֹזה על הגלח לפנוֹת את האחוּזה מכוֹל וכוֹל. כל הבניינים והגן והשׂדוֹת וחלק גדוֹל מן המשק החי וכל כלי העבוֹדה, חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה, עוֹברים לרשוּתוֹ הגמוּרה של ר' קלמן בשביל בנוֹ, החל ביוֹם א' של השבוּע הבא. המוֹכר מניח לעצמוֹ רק חלק של המשק החי והכלים (לפי רשימה מיוּחדת) ואת כל הרהיטים, שעליו להסיעם מכאן במשך ארבעת השבוּעוֹת הנקוּבים. החל ביוֹם א' של השבוּע הבא יבוֹא בנו של הקוֹנה עם משפחתוֹ לגוּר בארמוֹן – במחצית אשר מצד מזרח, הפוֹנה אל השער – והמוֹכר יישאר במחצית השנית עד תוֹם ארבעת השבוּעוֹת הנ“ל. במשך ארבעת השבוּעוֹת האלה הרשוּת הגמוּרה בידי הקוֹנה להשתמש בכל הנכסים הנדים ושאינם־נדים, העוֹברים לרשוּתוֹ כרצוֹנוֹ, הוּא בעצמוֹ אוֹ שליחוֹ כמוֹתוֹ, ואין למוֹכר להפריעוֹ בכל מה שהוּא בא לעשׂוֹת, הן לבנוֹת והן להרוֹס, הן להוֹסיף והן לגרוֹע, כמוֹ כן אין לקוֹנה, אֹוֹ למיוּפה כוֹחוֹ, במשך הזמן הזה לבוֹא בלי רשוּת מפוֹרשת אל כל המקוֹמוֹת בחצר – וּמחצית הארמוֹן מצד מערב כלוּלה בתוֹכם – המסוּמנים על פני התרשים הרצוּף לחוֹזים בצלבים אדוּמים. המקוֹמוֹת האלה הם רשוּתוֹ הפרטית של המוֹכר עד תוֹם מוֹעד ארבעת השבוּעוֹת הנ”ל. מחיר כל הרכוּש הנמכר כיוֹם הוּא 50 אלף ר“כ, שהסכוּם הזה משתלם למוֹכר במזוּמנים, חציוֹ עם חתימת החוֹזה, וחציו עם פינוּי האחוּזה על ידי המוֹכר למוֹעד הקבוּע. וּבאם יוֹאיל המוֹכר, כתוֹם המוֹעד הקבוּע, להשאיר בידי הקוֹנה גם את האינוונטאר החי והדוֹמם המפוֹרט ברשימה המצוֹרפת ( חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה) במלוֹאוֹ – על הקוֹנה להוֹסיף על התשלוּם בסכוּם 25 אלפים ר”כ עוֹד 7 אלפים ר"כ במזוּמנים, וּבזה תקוּם כל האחוּזה וכל אשר בה (חוּץ מן המטלטלים וכו') למקנה לצמיתוּת לקוֹנה קלמן חקר, בשביל בנוֹ מנילי חקר. ולראייה באוּ על החתוּם וכו' וכו'.

הדבר קם ונהיה איפוֹא: הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, זה שהשקיע במשך עשׂרים ושתיים שנה מדי שנה בשנה סך חמשת אלפים ר“כ באחוּזה להגדילה ולהאדירה, אחּוּזה זוֹ שרגל אשה ויהוּדי לא רמסה חצירה מיוֹם בוֹאוֹ לשבת בה, מכר עתה את כל רכוּשוֹ ליהוּדי פשוּט, לר' קלמן חקר, הזקן הכילי והממוּרטט, וּבעוֹד ימים אחדים יבוֹא הנה בנוֹ של יהוּדי ממוּרטט זה, ר' מנילי החסיד, עם כל הכבוּדה שברגליו, זוֹ משפחתוֹ הגדוֹלה, ועם אשתוֹ המטוֹרפת ועם מלמד מיוּחד בעל משפחה (הכוֹל ידוּע בעיירה!) ויהא עוֹשׂה בה כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ. אי־אי־אי, גדוֹלים מעשׂי אלהינוּ! מי מילל וּמי פילל? וכל זה עשׂה השלוּמיאל הכזבן הזה, ר' אהרוֹן צוילינג, בחלקת לשוֹנוֹ וּבחריפוּת שינוּנוֹ. הוֹ, ר' אהרוֹן זה – מעתה יש לנהוֹג בוֹ כבוֹד ודרך ארץ, שאם נבוֹא חשבוֹן נראה – חכּוּ מעט – כמה דמי סרסרוּת יקבל מעסק זה? מחיר האחוּזה הוּא 50 אלף ר”כ, ואם ימכרוּ לר' קלמן גם “שאר הירקוֹת” – עוֹד 5 אלפים, נגיד שהוּא מקבל, כנהוּג על פי דין, רק 5 למאה, יוֹצא לך 2500, אוֹ עוֹד 250. ועתה לך ודבר עמוֹ! הרי תצטרך להסיר מפניו את הכוֹבע. אתם משערים לכם את היהירוּת שתיכנס בוֹ? כבר היוֹם בשבתוֹ על דוּכן המרכבה היה כתיש שנעשׂה לראש הקהל.

– אבל הוּא ניבא וידע מה ניבא. זוֹכרים אתם? “אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹן הגלח במניין”. הרי שמעתם שבביתוֹ של ר' מנילי יש “ספר תוֹרה”, וּבודאי יעשׂה שם “מניין”. כי למה לא יעשׂה “מניין”? בני הבית בלבד, חוֹשבני, יצטרפוּ למניין. ואם יחסר אחד אוֹ שניים – ימצא מי שילך שמה אפילו חצי תחוּם שבת, אתם משערים לכם את הקידוּש ואת הכיבוּד שיהיוּ שם! אף על פי, בודאי שמעתם, שאשתוֹ מעוֹרבת בדעת, ר"ל. אי־אי־אי, יהוּדי יקר כזה, חסיד נלהב כזה, בן תוֹרה ובן גבירים, וּבאה עליו פוּרענוּת כזוֹ!

– הוּא כבר קנה בית.

– מי, ר' מנילי?

– גוֹלם! למה למנילי בית כשיש לוֹ ארמוֹן! כונתי לר' אהרוֹן.

– ביתוֹ של מי?

– יש אוֹמרים – ביתוֹ של המוֹכסן, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של הקצב, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של שוינינסקי “מכה החזירים”.

– מה שהוּא יכוֹל! להקריב כוֹתל בכוֹתל… אוֹמרים שחקר הזקן הבטיחוֹ לקנוֹת לוֹ שטריימיל יקר, נוֹסף על דמי הסרסרוּת.

– אוּלי גם שרשרת זהב ויעשׂהוּ חתן לנכדתו?

– עפר לפיך, לץ שכמוֹתך!

– יש לוֹ אחד עשׂר בנים.

– למי? לר' אהרוֹן?

– בהמה! לר' מנילי. אי, הוּא חסיד בוער! נוסע שלוֹש פעמים בשנה לר' דויד’ל.

– מצא לוֹ צדיק!

– מה בכך? כלוּם אין ר' דויד’ל מזרע הריז’יני? אוֹמרים דוקא שהוּא בעל מוֹפת.

– כן, ואשתוֹ שוֹכבת זוֹ השנה העשׂירית בשיתוּק איברים, ר"ל. טפוּ!

– עם הארץ! אין יוֹרקין על “רבנית”.

– הסוּ, שכחנוּ לגמרי! וּמה יעשׂה הגלח?

– יתגייר!

– ישׂא את אלטה לא התרנגולנית.

– יסע לפּריז.

– ירקד שם עם “נפקוֹת”.

– נפקא מינה, יהי כפרתם של ישׂראל.

– שמא תציע לוֹ לעשׂוֹת עמך שוּתפוּת בעסק הסמרטוּטים?

– שמע, צריך לנסוֹת לגשת שמה. הוֹאיל והוּתרה הכניסה – ניכּנס. מה נפשך, אפשר שנרויח אילוּ אגוּרוֹת.

– אוֹמרים שהוּא שב מן הנוֹטריוֹן וסגר עצמוֹ בדירתוֹ.

– מה שייך סגר? נדפוֹק על הדלת עד שיפתח.

– שכחת שיש לוֹ כלבים.

– רק כלב אחד שאינוֹ נוֹבח כלל.

– אוֹמרים, שיש לוֹ חדר מלא כלי זין.

– גלח וכלי זין? לא מתקבל על הדעת.

– ני, צריך ללכת הביתה. יהיה לי כבר “סוֹף שחוֹר” מן הפלוֹנית שלי.

– מתחיל יוֹרד גשם.

– על שׂדוֹתיו של ר' מנילי.

– אה, ריח חדש לגשם.

– ישלח לוֹ אלהים את הברכה!

– מטל השמיים וּמשמני הארץ!

 

ו. ר' מַנֶּלִי וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּאִים וְכוֹבְשִׁים לָהֶם אֶת הָאֲחֻזָּה    🔗

בשלוֹשה קרוֹנוֹת גדוֹלים בא ר' מנילי וּביתוֹ בעשׂר שעוֹת בבוֹקר אל האחוּזה, אחוּזתוֹ – כוּלם עמוּסים רהיטים, כלים, מצעוֹת, ארוֹן קוֹדש ואנשים, נשים וטף. בין הבאים היה שוּב ר' חיימ’ל רוּח השׂדה וּבנוֹת ביתוֹ. אך הגיעה לר' חיימ’ל השמוּעה על קניית האחוּזה, מיהר אל ר' מנילי והוּסכם ביניהם, שגם הוּא ילך עמהם לגוּר שם.

כשהגיעוּ הקרוֹנוֹת בגניחה וחריקה אל השער, עמדוּ בשוּרה זה אחר זה. במרחק מה מאחריהם הלכוּ אילוּ נערים מנערי החדר, שנתחמקוּ מתלמוּדם לספק את סקרנוּתם. בנוֹ הבכוֹר של ר' מנילי, נטע, זה שנתחנך בשנים האחרוֹנוֹת באחוּזת זקינוֹ, קפץ מעל הקרוֹן הראשוֹן (והוּא לבוּש קצרים, בתי שוֹקיים ברגליו, וּמגלב בידוֹ) ודפק על שער הברזל. בא הלאקיי הזקן, פראנצ’ישק, הציץ מבעד לסבכה, פתח את השער וּמסר מתוֹך שתיקה את המפתח לידי הבחוּר. הקרוֹנוֹת נכנסוּ זה אחר זה. לבּוֹת כל היוֹשבים עליהם – חוּץ, אפשר, מלבּה של המטוֹרפת – נקפוּ בחרדה. חצר הארמוֹן היתה דוֹממת לגמרי. לא נראה בה לא אדם, לא בהמה, לא עוֹף. אפילוּ כלב לא חרץ לבאים את לשוֹנוֹ. הארמוֹן היה מבהיק בחַמה, וחצר המשק היתה מוּטלת במוֹרד קצת כעזוּבה, אוֹ כמכוּשפה. על הכּיכּר הישרה, הזרוּעה כוּלה חצץ דק ונקי, לפני שער הארמוֹן, היוּ נעוּצים מקלוֹת צבוּעים אחדים: סימני תחוּמוֹ של הגלח, עד שיצא מכאן לגמרי. איש מן היוֹשבים על גבי מטען הקרוֹנוֹת לא העז לרדת, אף לא להניע איבר. אך הבחוּר נטע ניגש אל סוּסי הקרוֹן הראשוֹן, טפח להם על לחָייהם מזה וּמזה, וּמשם פּקד לנוֹסעים שירדוּ. הראשוֹן קפץ על הארץ ר' חיימ’ל, ה“בּקישה” הארוּכּה נאחזה באוֹפן העגלה, וכמעט נפל. אך קפץ קפיצוֹת אחדוֹת ועמד על רגליו. הוּא חיכּך ידיו זוֹ בזוֹ ונשׂא עיניו אל ר' מנילי:

– ני, ר' מנילי, צריך שירד ויברך “שהחיינוּ”. מלכּה, מה אַת יוֹשבת? איזוֹ מלכוּת כאן! עין לא ראתה!

ואז התחילוּ כל בני הבית גוֹלשים ויוֹרדים זה אחר זה, מתחילה הגדוֹלים, אחר הקטנים וּקטני הקטנים. אחרוֹנה ירדה המטוֹרפת בעזרתה של מלכּה, אשת המלמד. היא לא הביטה על סביבה, כי אם התחילה מיד מחפּשׂת תחת הקרוֹנוֹת ולא התרחקה מהם. מוֹטילי הבן הפּוֹחז מיהר אליה, אחזה בשׂפת שׂמלתה וּמשכה לאמצע הכּיכּר.

בשער הבית הוֹפיע שוּב הלאקיי הזקן, וּפניו הקמוּטים בין שתי פּאוֹת הזקן חיורים מאוֹד. הוּא עמד בזקיפת קוֹמה וּבנימוּס וּבעיניו ניצנץ משהוּ דוֹמה לדמעה. הוּא חיכּה עד כי יעלוּ הבאים במעלוֹת האחדוֹת אל מבוֹא הארמוֹן. ראשוֹן עלה נטע. פראנצ’ישק הראה לוֹ את הכּניסה והצבּיע לצד מזרח של הבית:

– בבקשה!

שאר הבאים התחילוּ עוֹלים אף הם בשוּרה ארוּכּה: בראש ר' מנילי, אחריו המלמד, אחריו אשתוֹ וּשתי בנוֹתיו (הן הוֹבילוּ את נסי המטוֹרפת), אחריהן בנוֹתיו וּבניו של ר' מנילי, הגדוֹלים עם הקטנים. כעבוֹר רגעים אחדים יצאה המטוֹרפת לבדה והתחילה מחפּשׂת שוּב בין הקרוֹנוֹת ותחתיהם – צחוֹק לעגלוֹנים. אחר יצא נטע בחיפּזוֹן ואחריו עוֹד שניים מאֶחָיו והתחיל מפקד לעגלוֹנים שיפרקוּ את המשׂא. העבוֹדה התחילה וּבחצר קמה תנוּעה. מיד מילאוּ את הכּיּכּר רהיטים וכלים וחבילוֹת, קש וּניירוֹת וּסחבוֹת. לסוּסים ניתן מספּוֹא בשׂקים והם זוֹררוּ והטילוּ מים וּגללים. אחת הסוּסוֹת זקפה פתאוֹם את אוֹזניה וצהלה. מן האוּרוה שבחצר המשק ענתה צהלה קוֹלנית. צהלתוֹ של הסוּס הערבי אוֹ האנגלי. צהלה זוֹ הבעיתה את כל הבאים ועמדוּ רגע לראוֹת אם אין מישהוּ בא. מצד הארמוֹן, שנכנסוּ שמה הבעלים החדשים, נפתח חלוֹן ברעש ור' חיימ’ל הוֹציא את ראשוֹ לגרוֹף את חוֹטמוֹ בתרוּעה גדוֹלה. קוֹלה של מלכּה היה הוֹלך כבר וּמהדהד בחדרים הגדוֹלים. המטוֹרפת ישבה על אבן בפאת ערוּגה והביטה נכחָה בתמהוֹן עצב. שני ילדים התרחקוּ ועמדוּ מתבּוֹננים בעד משוּכת הרשת אל חצר המשק.

– היכן הוּא? – שאל שמאי את נטע.

– נסע ב“רביעייה”, – ענה נטע בלי רצוֹן – אין זה עסקך, אתה השגח שלא ישברוּ את כרעי הרהיטים.

מחצר המשק עלה וּבא הסוֹכן הפּוֹלני, לבוּש מעיל עוֹר מַבהיק וּבתי שוֹקיים גבוֹהים וּמצוּחצחים, הביט אל הבאים ואל מעשׂיהם, ניענע בראשוֹ, עבר ליד הקרוֹנוֹת וּבין החפצים המפוּזרים, פעם וּפעמיים, אחר שב אל חצירוֹ.

היה מצב רוּח קשה. דבר מה זר וגדוֹל הכבּיד על הלב. התנוּעוֹת היוּ רתוּקוֹת. אילוּ היה הוּא לפחוֹת כאן. אבל הוּא נסע; מי יוֹדע מה יעשׂה כשיחזוֹר! כוּלם ראוּ את עצמם כמבלעים איזה דבר, שהיה נתוּן עד עתה בתוֹך שלטוֹן של קסמים. האם לא יינזקוּ, חלילה?

אך הנה הוֹרידוּ בזהירוּת את ארוֹן הקוֹדש הקטן. ר' מנילי ור' חיימ’ל מיהרוּ החוּצה והחזיקוּ בקרנוֹתיו, אך בעיקר נשׂאוּהוּ הבנים, הרימוּהוּ על המעלוֹת והכניסוּהוּ בלב פוֹעם פנימה אל החדר הראשוֹן. ועתה הוּקל קצת ללב. עתה כאילוּ ניתן מגן לכוּלם.

הנער עדין הפּנים הלך והקיף את הבית עד התחוּם המסוּמן במקלוֹת כמחפּשׂ איזה דבר: האין כאן כל פסל קדוֹש, כל צלב? וּכשלא מצא כלוּם, הוּנח גם לוֹ. בלבוֹ היתה כל הבוֹקר מוּעקה עד להתפּלץ.

לאט לאט הכניסוּ את החפצים כוּלם. אשת המלמד יצאה, אחזה ביד נסי והכניסַתּה בדברי פּיתּוּי הביתה. קראוּ לילדים. הקרוֹנוֹת הפכוּ פניהם ונסעוּ אף הם, ורק עקבוֹת מי רגליהם וגלליהם של הסוּסים נשארוּ, וכן גם חריצי האוֹפנים בחצץ. התגוֹלל גם מעט קש מפוּזר וקרעי חבלים.

וּכשחזר בצהריים הגלח בּוֹניפאצי מארקובסקי במרכּבתוֹ, ראה חבל ארוֹך מתוּח בגן מעץ אל עץ ועליו כבסים מתייבּשים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים. על המעלה העליונה, מצד ימין, עוֹמד מיחם לא נקי ועשן עוֹלה מארוּבּתוֹ. פראנצישק מיהר לקראתוֹ וּפתח את המרכּבה. הגלח האפיל בגבּוֹתיו על עיניו, ירד לאִטוֹ, ציוה לרכּב להכניס את הסוּסים והמרכּבה לחצר, וּבעצמוֹ עלה לפני המשרת במעלוֹת ונבלע לתוֹך הבית.

למחרת בבוֹקר התחילה ההמוּּלה בחצר האחוּזה. הבן הבכוֹר, נטע, הביא כמה שׂכירים מן האיכּרים, ורץ עמהם ממקוֹם למקוֹם והראה להם את העבוֹדה אשר עליהם לעבוֹד. הילדים מילאוּ את כל פּינוֹת הגן והחצר, מחוּץ לתחוּם המסוּמן, הפריחוּ את פּאוֹתיהם וציציוֹתיהם, קפצוּ וקראוּ זה לזה בקוֹל בלשוֹנם. אחד טיפּס ועלה על עץ ערמוֹן והיה קוֹרא מבּין הענפים קוּקוּ. המיחם עמד שוּב על המעלה והעלה עשן, מבּפנים נשמע קישקוּש של כלים. אחר יצאה המשרתת פרוּעת השׂיער, הניחה על החצץ הנקי ליד המשאֵבה כמה סירים וּמַחבתוֹת ואִלפּסים, תלתה את עצמה על בּרכּיה והתחילה משפשפתם בחצץ בכוֹח וּבנענוּע כל גוּפה המסוּרבּל. אחד השׂכירים טילטל בדלי מים אל הבית פּנימה, טילטל בלי סוֹף והרטיב את כל המעלוֹת. מן החלוֹן הפּתוּח בקע ניגוּן תלמוּדוֹ של ר' מנילי, וקוֹלוֹ הדק של המלמד מתערב ועוֹלה עמוֹ. הנער עדין הפּנים התהלך לנפשוֹ בין הערוּגוֹת והעצים, עד החממה הגיע, התבּוֹנן סביביו, למטה וּלמעלה, וּבידוֹ ספר קטן ואצבעוֹ תחוּבה בין דפּיו – בוַדאי “יוֹסיפוֹן” או “בחינוֹת עוֹלם”. מלכּה, אשת המלמד, כבר היתה פעמים אחדוֹת בחצר המשק והביאה משם: ביצים שנמצאוּ בלוּל התרנגוֹלוֹת, חלב וירקוֹת. גם אחת מבנוֹתיה הלכה שמה לבדה, אך שבה כעבוֹר רגעים מספּר בצריחה וּבבהלה: ה“פּריץ” ביקש לחַבּקה. אך היא נמלטה מידוֹ, הוּא רק צבטה בזרוֹעה; והיא חפתה את השרווּל הצר והראתה את הסימן הכּחוֹל. האֵם גערה בה וציותה עליה שלא תצא מן הבית. נסי היתה מתהלכת ליד הארמוֹן עטוּפה בסוּדר גדוֹל שנגרר לארץ מכוּוָצה ורוֹעדת, כאילוּ חוֹרף עתה. היא חיפּשׂה ותרה בעיניה הבוֹערוֹת־העצוּבוֹת, עברה פעם גם את מקלוֹת הציוּנים, אך הבן עדין הפּנים מיהר אליה, אחז בידה והחזירה משם.

– שם, אסוּר, אמא, יש כלב… – שידל אוֹתה. והיא הלכה אחריו, עד שהוֹשיבה על המעלוֹת.

בשעה עשׂר הקיש פראנצישק על דלת חדר התורה של ר' מנילי, וּכשנקרא להיכּנס, מסר בקשה בשם היגוֹמוֹשץ להמעיט מעט את הרעש.

– תיכף וּמיד, אדוֹן! – קפץ ר' חיימ’ל רוּח השׂדה כנגדוֹ, אחר נפנה והתחיל מצעק בעד החלוֹן, שישקטוּ שם. לקוֹל הקוֹרא בא נטע ושאל מה קרה. כששמע מה העניין, פנה משם ורטן:

– משוּנה, כיצד אפשר לנהל משק בלי רעש! – והלך לוֹ.

בעוֹד חצי שעה עמדה המרכּבה עם ארבעת הסוּסים לפני שער הארמוֹן. הגלח יצא בלויית הלאקיי. לא הביט ימין וּשׂמאל. היה בוֹ משהוּ של “רבי”, להבדיל. עלה ויצא מן החצר. בצהריים באוּ אנשים שוֹנים, בני ברית ושאינם בני ברית, התהלכוּ עם הסוֹכן לבוּש מעיל העוֹר בחצר המשק, אחרי כן הביאוּ עגלוֹת וסַבּלים, והוֹציאוּ מתוֹך החצר כמה דברים מן המשק החי והדוֹמם. הגלח חזר כעבוֹר שעתיים, הקיף במרכּבה את הגן ויצא שוּב את השער. הנער שישב על האילן הכריז, שהוּא נוֹסע לצד שׂדוֹת החיטה, הוּא רוֹאה את המרכּבה נוֹסעת שמה.

אחרי הצהריים בא פּרלמוּטר, האֶקוֹנוֹם, שנשלח על ידי ר' קלמן לנהל את עבוֹדת האחוּזה. הוּא נכנס ראשית כל אל האוּרוָה, בחר לוֹ סוּס, ציוה לחוֹבשוֹ, עלה עליו והתחיל דוֹהר בחצר וּבגן בין המדשאוֹת, דהוֹר ושוֹב. ואחר יצא גם מן השער, עבר כברת דרך, העלה אבק ושב מלוֹהט פּנים, ירד בקפיצה, טפח לוֹ לסוּס על פיו ועל צוארוֹ וכל פניו חייכוּ משׂביעת רצוֹן.

– אתה כבר בחרת לך סוּס? – אמר אל נטע – בחר לך אחד. גם בין אלה שלנוּ ישנם אחדים מצוּינים. איזוֹ הזנה! איזה ניקיוֹן! חוֹששני, שכעבוֹר חוֹדש לא יכירוּ אוֹתם. ראית רתמוֹת!

נטע עמד רגע ועיפעף בעיניו, אחר אמר:

– צריך לשלוֹח שני סוּסים לשני הדוֹדים רפאל וּמיכל – הם אוֹהבים סוּס נאה וישׂמחוּ על המַתּנה. מתי נתחיל בעבוֹדה בשׂדה?

– היוֹם אני רוֹצה לראוֹת מה יש כאן. אדבר עם הפּוֹעלים, אעבוֹר בשׂדוֹת ואראה מה יש לעשׂוֹת. הזקן ציוה לזרוֹע את אדמוֹת הבּוּר תלתן. יש לקווֹת, שלזרע התלתן יהיה מחיר השנה. מה שלוֹם אבא?

– אבא? לוֹמד עם ר' חיימ’ל. – ענה הבחוּר וניענע בידוֹ – הנַח לוֹ! אני אהיה כאן בעל הבית.

עוֹדם עוֹמדים וּמדבּרים בא שנית הגלח. הם הפסיקוּ שׂיחתם והביטוּ. הפעם ירד ועלה לדירתוֹ.

– עת ארוּחת הצהריים אצלוֹ, – קרץ עין האֶקוֹנוֹם.

– הוּא אינוֹ מַשמיע הגה, כאילוּ מילא פיו מים, – העיר נטע – כנראה, איננו מלא שׂמחה כלל מזה שאנחנוּ נמצאים כאן ברשוּתוֹ. הוּא כבר שלח לבקש בבוֹקר שלא יהיה רעש. יחכּה עוֹד יוֹם יוֹמַיים וישמע קוֹלוֹת כאלה, שלא שמע כמוֹתם מימיו.

– מתי הוּא מפנה את המקוֹם?

– לפי החוֹזה, בעוֹד שלוֹשה שבוּעוֹת וחצי. כמדוּמה, שאנוּ נוֹציא אוֹתוֹ מפּה קוֹדם הזמן.

– איזה הוֹן משוּקע כאן! הכּוֹל חדש וחזק וּמוּבחר וּמכוּוָן לתכלית. ראית את לשכּת הכלים באוּרוָה? הפּרוֹת עוֹמדוֹת על רצפת בּיטוֹן. ישנן שׂמיכוֹת בשביל הפּרוֹת. האבוּסים עשׂוּיים אבץ. צינוֹרוֹת הסקה מתוּחים בכּוֹל.

פתאוֹם נשמעה שריקת חירחוּר ממוּשכה. המסיחים נפנוּ נבהלים קצת: הנער הפּוֹחז רץ על פני הכּיכּר וּבפיו גרגרת עוֹף טרייה, והוּא נוֹפח בה בכל כוֹחוֹ וּמנענעה באויר. נטע רץ אליו, תפסוֹ מאחוֹר בשתי זרוֹעוֹתיו ולחצן בחָזקה, הוֹציא מפיו את הגרגרת וטפח בה פעמים אחדוֹת על פניו. כשהרפּה ממנוּ, בעט בוֹ הנער מאחריו וּברח. האֶקוֹנוֹם עמד ועיניו נשׂוּאוֹת אל הדיוֹטה השנית של הארמוֹן. דירתוֹ של הגלח היתה שקוּעה בדממה, הוילאוֹת היוּ מוּרדים.

המטוֹרפת ישבה על אבן ושרה קינה חשאית. המבשלת יצאה וקראה לכל הילדים, ילד ילד בשמוֹ, להיכּנס לשתוֹת תה. קוֹלה הידהד זרוֹת בכל החצר. גם האֶקוֹנוֹם נכנס.

מיוֹם ליוֹם הלך הרעש בחצר האחוּזה הלוֹך ורב. ר' חיימ’ל רוּח השׂדה התרוֹצץ והיה בכל מקוֹם. הוּא גם חָלק עצוֹת לנטע ולאֶקוֹנוֹם. ר' מנילי עצמוֹ טייל במשעוֹלים בירמוּלקה החדשה וציציוֹתיו מטפּחוֹת על מכנסיו הקצרים המקוּשרים על בּרכּיו וּפיזם לנפשוֹ “תנועה” חסידית. אשת ר' חיימ’ל נכנסה לתוֹך תפקידה והתקוֹטטה בקוֹלי קוֹלוֹת עם בנוֹתיה ועם בני ר' מנילי. הבנים השתוֹבבוּ ולא רצוּ ללמוֹד. הבנוֹת צוחוּ מחמת תעלוּליהם של אחיהן. נסי היתה מהלכת כצל כפוּף בין האנשים והבניינים, אך נזהרה שלא להתרחק יוֹתר מדי מן הבית. קוֹנים באוּ, נשׂאוּ ונתנוּ עם הסוֹכן והוֹציאוּ בהמוֹת, עוֹפוֹת וחפצים. עגלוֹת וּקרוֹנוֹת נכנסוּ לחצר ריקים ויצאוּ מליאים. עניים, גבּאי צדקה, סרסוּרים היוּ יוֹצאים ונכנסים בלי הרף. רק ר' אהרוֹן לא הראה את פניו. האֶקוֹנוֹם כבר החזיק ברסן העבוֹדה ודהר כל היוֹם על סוּסוֹ. נטע דהר אחריו על סוּסוֹ הוּא. בחצר המשק וגם בגן כבר התגוֹללוּ אילוּ אוֹפנים שבוּרים, חלקי מכוֹנה, שׂקים ריקים. הלבנים על החבל נתרבּוּ. מחדר המבשלוֹת נשמע קוֹל קוֹפיץ וצויחת טיגוּן וריחוֹת חריפים וּמגרים מילאוּ את האויר. הפוֹעלים החדשים התרבּוּ מיוֹם ליוֹם. בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי היה מבלה רוֹב שעוֹת היוֹם במרכּבה (הימים היוּ יפים, בלי רוּחוֹת וּבלי גשמים). לפעמים היה מחזיק בידיו ספר פּתוּח וקוֹרא בוֹ אגב נסיעה. שב, הקיף את הארמוֹן, יצא שוּב סייר את השׂדוֹת, ושב שנית אל הארמוֹן. אך אל חצר המשק לא סר אף פעם אחת. בימים אלה ראוּהוּ עוֹבר ושב בעיירה. לא שמר עוֹד עתים כבראשוֹנה.

– מסכּן! כמשוּלח מקינוֹ, – אמרה בבית הבת הבּוֹגרת.

– מי הכריחוֹ למכוֹר את האחוּזה? – הצדיקה האֵם את הדין על הגלח.

– אחזוֹ הטירוּף, כך דרכם, – הסבּיר האב.

– הלואי שלא יזיק לוֹ לר' מנילי, – התפּלל השכן.

– יהודי כשר.

– בעל צדקה גדוֹל. עניים אינם פוֹסקים מביתוֹ.

– החצר מליאה יהוּדים. מַשקים להם חלב חמוּץ כמה שהם יכוֹלים לשתוֹת.

– ריוַח והצלה יעמוֹד עכשיו לקהילה. אוּלי יתקן את בית המרחץ.

– בשבת תהיה שם חנוּכּת הבית.

–יש לוֹ ספר תוֹרה. יהיה מניין.

– כל הקהל מתכּוֹנן ללכת שמה.

– נלך גם אנוּ. מימַי לא הייתי שם..

– כדאי, יש מה לראוֹת.

– אוֹ, לא עוֹד כבימי הגלח.

– הם ידלדלוּ, אם ירצה השם, הכּוֹל. יהוּדים!

– אמת, ר' מנילי הוּא בטלן, במחילה.

– מסַפרים, שאכל כבר הרבה מכספּוֹ של הזקן.

– לוֹמד תוֹרה, תענוּג לשמוֹע.

– הוֹלך בכל בוֹקר אל המקוה.

– מַחזיק מלמד מיוּחד בשביל עצמוֹ.

– שמעתם שם? רוּח השׂדה. ראש פוֹרח באויר.

– חסיד הוּסיאטיני, אך, כנראה, עלוּקה טוֹבה.

– יוֹשב עם משפּחתוֹ על ראשוֹ של ר' מנילי.

– התבוּאה בשׂדוֹת – עין לא ראתה. תהיה שנת ברכה.

– בר מזל הוּא קלמן חקר. כל מה שנפל לידוֹ – נהפּך לזהב.

– אבל המטוֹרפת, ר"ל. אוֹמרים שהיא מחפּשׂת ילד.

– הטירוּף בא לה משׂריפה.

– לא, מלידה קשה.

– לא, מבּרק שפּגע בביתם ביער.

– היא ילדה פּעמיים בטירוּפה.

– רחמנוּת על ר' מנילי.

– הלוַאי שיצא מן העניין בשלוֹם. הגלח מסתוֹבב כל הימים כזוֹמם מזימוֹת.

– אהרוֹן צוילינג אוֹמר, שהוּא יוֹצא מדעתוֹ מרוֹב חרטה.

– אה, לגוּר עם גלח בכפיפה אחת!…

 

ז. הַגַּלָּח טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ וְר' מַנֶּלִי נִצַּל מִמָּוֶת    🔗

מיד אחרי מכירת האחוּזה, עוד טרם יבוא ר' מנילי וּביתוֹ לגוּר בארמוֹן, תקפה את בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עצבוּת גדוֹלה. כארס חם פּיעפּעה העצבוּת והכבּידה בכל בתי נפשוֹ ולא מצא לוֹ מנוּחה. כמה שאימץ את רוּחוֹ ושיוָה לעיניו את בניין בית הכּניסה בכפר ואת עדתוֹ הקטנה והנאמנה, לא יכוֹל לגרש מנגד עיניו את מראה הדילדוּל והחוּרבּן של אחוּזתוֹ האהוּבה. וּכשבּאוּ היהוּדים וּמילאוּ את החצר והארמוֹן המוֹנם וּשאוֹנם – מלאה הסאה.

משמן בשׂרוֹ נרזה במידה ניכּרת, עד שניטלה מתחת לסנטרוֹ פּימה אחת והשנייה היתה תלוּיה כארנק ריק. עיניו עמקוּ ואדמוּ. הוּא לא יכוֹל לאכוֹל את ארוּחוֹתיו בעתּן, אף כי הטבּח השתדל בכל יכוֹלתוֹ לתבלן וּלטעמן. פראנצ’ישק הזקן אף הוּא היה שרוּי במרה שחוֹרה, וּשתי פּאוֹת זקנוֹ היוּ מבוּדרוֹת וּכאילוּ הלבּינוּ יוֹתר בימים האחרוֹנים. הוּא היה מלוה לפעמים את אדוֹניו, בשבתוֹ על מוֹשב הדוּכן ליד הרכּב, אך על הרוֹב היה נשאר בבית וצוֹפה וּמשגיח, שהכּוֹל בתחוּם היגוֹמוֹשץ יהיה מסוּדר וּמצוּחצח. שני המשרתים הנשארים קיללוּהוּ בחשאי.

אל האדוֹנים החדשים כולם התיחס פראנצ’ישק באיבה גלוּיה ולא רצה לדבּר עמהם מטוֹב ועד רע. על ברכוֹתיהם היה משיב בשׂפה רפה, כשהוּא פוֹנה והוֹלך לוֹ. באמת היה חוֹשש פן יראוּהוּ בבכיוֹ. רק בשני הימים האחרוֹנים נטפּל לשׂיחה עם הנער עדין הפּנים, תחילה בזהירוּת וּבלשוֹן קצרה, אחר כך בהתגלוּת לב וּבשטף לשוֹן. הנער הזה משכוֹ ברצינוּתוֹ, בנקיוֹנוֹ וּברוֹך עיניו. הוּא נזדמן עמוֹ בפינוֹת הגן, כשהוּא מתהלך עם המַזלף להשקוֹת את הפּרחים, נאנח ונאנק והסיח לנער את צערוֹ של אדוניו. תיאר לפניו כמה ממוֹן, כמה אהבה השקיע באחוּזה, ואת אשר שיפּרה ושיכללה, עד מדריגה זוֹ, ואיך הוּא מתהלך עכשיו כצל, קרוֹב לשיגעוֹן. למה מכר? אין איש יוֹדע, גבר תהפּוּכוֹת הוּא היגוֹמוֹשץ. יוֹם אחד היה שרוּי בכעס גדוֹל, הכּה את פקיד האוּרוָה והתעלל בשאר המשרתים, לא אכל ולא שתה, וּלמחר קרא את ה“פאַקטוֹר” –פּאן צוילינג, הוּא מכּירוֹ! – וזה הביא לוֹ בוֹ ביום את הקוֹנה, את זקינוֹ. אחר עבר לתנוֹת את צערוֹ הוּא: "הוֹי, הוֹי, כבר שׂבתי, פּאניצ’וּ (אדוֹני הצעיר), בשירוּתי. ואם גם אדוֹן זה יילקח ממני, אנה אני בא? עשׂרים ושש שנים עבדתי גראף רוּסי בקיוֹב. הוּא יודע היכן קיוֹב? כן, ברוּסיה, איזוֹ עיר! ארבעים כנסיוֹת בה! הו, עיר שכּוּלה זהב וּתכלת. הגראף הזקן אהבני אהבה עזה כמות. נער הייתי כשהוּצגתי לפניו. עשׂרים ושש שנה נחוּ עליו עינַי באכלוֹ וּבשתוֹתוֹ, הנעלתי לוֹ מַגָפיו וחלצתין. עשׂרים ושש שנה התקנתי לוֹ מדי ערב בערב את האמבּטי ושיפשפתי את גוּפוֹ הלבן כשיש. ידעתי כל קמט וכל נקוּדה בבשׂרוֹ, כמה פעמים סכתיו בשמן המוֹר. והנה, בצאתוֹ פעם ביוֹם סתיו מארמוֹנוֹ לעלוֹת אל תוֹך המרכּבה, יצא גם כלבוֹ עמוֹ, כלב תחש שפל רגליים ושמן, מבהיק משוֹמן כחזיר מפוּטם. הכלב הלחית ליד מבוֹא המרכבה, הניח כפּוֹ הקצרה על המעלה וייבּב כתינוק: רצה לבוֹא לתוֹך המרכּבה ולא יכוֹל להרים את גוּפוֹ המסוּרבּל. ראה הגראף המנוֹח את צערה של החיה, גחן, תפסה בשתי זרוֹעוֹתיו, הניפה והטילה לתוֹך המרכבה. אך תנוּפה זוֹ קרעה את קרביו. הוּא לא נסע עוֹד ביוֹם ההוּא, כי התחיל תיכף חש מכאוֹב פנימי. שישה שבוּעוֹת עוֹד התרפּא אצל גדוֹלי הרוֹפאים, היה גם בחוּץ לארץ, ביזבז את חצי הוֹנוֹ, מכר שתי אחוּזוֹת גדוֹלוֹת, אך לבסוֹף מת על ערשׂוֹ בארמוֹן; ואני, אני עצמתי את עיניו הטוֹבוֹת. “חיה בטוֹב, פראנצ’ישק יקר! אם העלבתיך פעם, סלח לי וּלנפשי החוֹטאת!” במלים אלוּ נפרד ממני הוּא, הטוֹב, הרחוּם, המנוֹח, עליו השלוֹם:! והלאקיי הזקן מחה בשרווּלוֹ דמעה מעל לחיוֹ. “אם יילקח ממני עתה גם היגוֹמוֹשץ – למה עוֹד חיים לעץ ריקבוֹן שכּמוֹתי? אדוֹן מוּזר, זוֹעף – וּבכל זאת אדוֹן”.

מרכּבת הגלח נכנסה אל החצר, וּפראנצ’ישק מיהר להסתלק מן הנער היהוּדי.

בינתיים ביקרוּ בבית ר' מנילי יהוּדים מיהוּדים שוֹנים. דיבּרוּ עם נטע, דיבּרוּ עם האֶקוֹנוֹם, קנוּ וּמכרוּ והלכוּ להם ואחירים באוּ במקוֹמם. פעם אחת היה שם גם הזקן, קלמן חקר. הוּא כאילוּ חידש את נעוּריו. התהלך בבוּרנוּסוֹ הקצר, וּבתי מגפיו המקוּמטים והמעוּפּרים הגיעוּ רק עד חצי רגליו והמכנסיים מכוּנסים לתוֹכם. הוּא ביקר בכל פינה, בכל בניין, הסתכל בכוֹל, שאל, נזף, ציוה להעביר חלק מן הבהמוֹת אל אחוּזתוֹ, הוּא ישלח אחירוֹת במקוֹמן. חבל, כאן תלכנה הבהמוֹת הטוֹבוֹת לאיבּוּד. הוּא חיוָה דעתוֹ, שיש גם לגדע וּלברא כמה אילנוֹת וּלהקטין את הגן ואת המדשאוֹת. בערוּגוֹת אפשר לגדל ירקוֹת. את החממה צריך להרוֹס לגמרי. חבל על האדמה היקרה. אפשר לזרוֹע תלתן אוֹ מספּוֹא לבהמוֹת. הוּא גם חפר במקלוֹ וּבדק את האדמה, פּוֹררה על כף ידוֹ הרוֹעדת, הריח, ליקק. כן, היא טוֹבה לצמח כּשוּת, יש לחשוֹב גם על זה: אפשר שבאביב הבא יקצוּ חלק מן החצר לגידוּל כּשוּת. כי למה יהיוּ מוּנחים כעשׂרים מוֹרג בּוּר? יוֹפי? אין זה עניין בשביל יהוּדי. וּמי יטפּל ביוֹפי זה? כלתוֹ המטוֹרפת? אֹוֹ אוּלי המלמד ר' חיימ’ל? חי־חי! הכּוֹל ילך לאיבּוּד. ראוּ את המדשאוֹת, שהן כבר עזוּבוֹת. הנה ענף אחד תלוּי שבוּר. הנה עמוּד השוֹבך נטוּי הצידה. פּרה התחַכּכה בוֹ, מה? סילוֹן המזרקה נשבר והמים שוֹתתים לתוֹך האגן ועוֹברים על שׂפתוֹ. נטע הנכד והאֶקוֹנוֹם עמדוּ לפני הזקן ביראת הכבוֹד ונהנוּ מדבריו. איזוֹ עין רוֹאָה! אילוּ רעיוֹנוֹת! כצעיר ממש! הם היוּ מוּכנים לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ תיכף וּמיד.

הזקן עלה על הדוּפנית לנסוֹע הביתה. ר' מנילי עמד על המעלוֹת והאהיל על עיניו מפני השמש השוֹקעת:

–תבוא, אבא, לשבּת לחנוּכּת הבית?

– לא אבוֹא. אינו אוֹהב יהוּדים בציבוּר.

– יהיה גם הרב.

– אין לי צוֹרך ברב. השגח נא, מנילי, שלא תבזבז יוֹתר מדי כסף. וּמה היא?

– כנהוּג. אין שינוּי.

– והאדוֹן, איך הוּא מתנהג?

– שוֹתק, – ענה נטע במקוֹם אביו – הלואי שכּבר ניפּטר ממנוּ. הוּא מתגוֹרר כאן כרוּח רעה.

– ני, ני, צריך לסבּוֹל עוֹד מעט. אם ירצה השם, גם זה יעבוֹר. העיקר – לא לבזבּז כסף. להפוֹך הכוֹל לכסף. האחוּזה טוֹבה, השׂדוֹת מזוּבּלים, האינוונטאר הוּא יוֹתר מן הצוֹרך. לפחוֹת חמש שנים אפשר יהיה לנצל את האדמה. אחר כך נראה, אפשר שנעשׂה פּרצלאציה. כאן סמוּך לעיר יהיוּ הקרקעוֹת ביוֹקר. האיכרים הרוּתינים כאן עשירים, וכל אחד ירצה לקנוֹת לוֹ חלקה. נראה מה אפשר יהיה לעשׂוֹת. ני, חיה בשלוֹם, מנילי, וּלמַד לפעמים פרק משניוֹת לנשמת אמא, עליה השלוֹם. ראוּיה היא לכך. אלמלא היא מי יוֹדע אם היית מגיע לכאן… שלוֹם, פּרלמוּטר! אתה האֶקוֹנוֹם ועליך כל האחריוּת… חמישים אלף ר"כ – לא דבר קטן הוּא, חי־חי־חי! שלוֹם, שלוֹם!

והוּא שב לאחוּזתו.

חנוּכּת הבית הוּחגה ברוֹב הדר. היה יוֹם קיץ בהיר בימים: למן הבוֹקר נהרוּ מן העיירה יהוּדים עטוּפים בטליתוֹתיהם וילדים נוֹשׂאים אחריהם את הסידוּרים והחוּמשים, מפני שאין שם עירוּב. אלה באוּ אל ה“מניין”. החלוֹנוֹת היוּ פתוּחים ובחדר התוֹרה התפלל שליח ציבוּר יפה קוֹל, והקהל היה מתפּרץ פעם בפעם בהמוּלה גדוֹלה, שהדה חזר מחצר המשק. הפּרוֹת והסוּסים וּשאר בעלי חיים זקפוּ אוֹזניהם ותמהוּ, כי מימיהם לא שמעוּ קוֹלו כאלה. השמש שׂיחקה בכל מחמדי הגן והארמוֹן וקישטה אותם, כמוֹ למתן תוֹרה. באוּ גם כמה נשים עדוּיוֹת ברוֹב תכשיטיהן והיוּ מתפּללוֹת בחדר הסמוּך. ר' מנילי עצמוֹ קרא את פרשת השבוּע בקוֹלוֹ, קוֹל היוֹנים הכשר, אך הפעם היה הקוֹל רם, רוֹנן וּמנצח, וּבא כשמן הטוֹב בעצמוֹת כל הקהל. ר' חיימ’ל טילטל את עצמוֹ וּמשך את פּאוֹתיו ולא ידע מה יעשׂה, שיבליט את ישוּתוֹ. מלכּה אשתוֹ התהלכה בין הנשים, ניענעה בראשה וחייכה להן, כאילוּ היא היא עקרת הבית. והמטוֹרפת, אף היא לבוּשה שׂמלת חג בהירה ועטוּפה מטפּחת משי גדוֹלה, התהלכה שקיטה בחצר, והילדים יוֹצאים חליפוֹת אל המעלוֹת להשגיח עליה, שלא תיכּנס לתחוּם הגלח.

בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי יצא בשעה תשע במרכּבה וחזר. הקיף את הגן ויצא שוּב. ויהי דמיוֹנוֹ כעוֹף זה, שקינוֹ בוֹער באש והוּא בא להציל את האפרוֹחים, אך אינוֹ יכוֹל לקרב מפני הלהבה. פעם אחת עלה במעלוֹת. הנער העוֹמד על המשמר פינה לוֹ את כל הבּיאה. הוּא נכנס, אך כעבוֹר רגעים יצא וּפניו אפילים. ישב במרכּבה ונסע, ולא חזר עד ערוֹב היוֹם. פראנצ’ישק היה כל הזמן למעלה. במשך כל שעוֹת אחר הצהריים באוּ המוֹני יהוּדים וגם הרב בתוֹכם, שתוּ יין וּתמד ושיכר, סיפּרוּ מעשׂיוֹת, אמרוּ “תוֹרוֹת”, שרוּ ורקדוּ, שתוּ לחיי ר' מנילי וּבירכוּהוּ וּמשכוּהוּ לתוֹך העיגוּל. גם קטנים נסחפוּ בריקוּד. יחידים התחמקוּ וּפרשוּ אל חצר המשק, התהלכוּ שם והתבּוֹננוּ, בדקוּ, מיששוּ ושבוּ בשטריימלים מוּפשלים למעלה מן המצח המזיע, כשהם פּוֹסעים בבגדי שבת על האדמה הרכּה והחמה פסוֹע ורנן, וּמטפּחתם האדוּמה כרוּכה על כף ידם אוֹ על צוארם. נטע הוֹציא את סוּסתוֹ מן האוּרוה והעבירה את כל החצר. היה לוֹ חשק רב לעלוֹת עליה וּלהדהירה פעמים אחדוֹת מסביב בחצר וּבגן, אך ר' חיימ’ל, שראה בעד החלוֹן, יצא אליו וגער בוֹ: “שבת!”, והבחוּר החזירה למקומה. הנער השוֹבב עלה על הערמוֹן וּמשם זרק אגוֹזים לילדים הזרים, שעמדוּ למטה וחטפוּ. רק הנער עדין הפּנים התהלך בבגדי שבת בצידי שבילים והיה כמדבּר אל עצמוֹ. פניו ענוּ בוֹ, שהוּא סוֹבל ייסוּרים מכל השׂמחה הזאת. פראנצ’ישק ישב בדיוֹטה השנייה ליד החלוֹן, נשען על זרוֹעוֹתיו, והסתכל דוּמם במחזה.

לפנוֹת ערב נפרד הרב, וכל הקהל התחיל מתפּזר מתוֹך שפע של ברכוֹת. ור' מנילי ור' חיימ’ל ואשתו מלוים את האוֹרחים וּמוֹדים להם על הכבוֹד ועל החיבּה. השמש השוֹקעת בערה בראשי האילנוֹת הירוּקים ירקוּת של תחילת קיץ. הילדים הזרים קטפוּ בגניבה מן השׂיחים פרחים וגרגרי בּוֹסר ותחבוּ לתוֹך כיסיהם. בעוֹד הקהל זוֹרם לצאת את השער, שבה מרכּבתוֹ של הגלח. רבים נטוּ הצידה ועמדוּ ביראת הכבוֹד, וּמהם בירכוּהוּ בפנים צהוּבּוֹת כשהם משתדלים להסיר את שטריימליהם מעל הירמוּלקוֹת. הוּא ישב מכוּנס במוֹשבוֹ, עיניו קמוֹת ואינוֹ מניד עפעף. מראהוּ הביא מוֹרא בלב כל רוֹאיו. וּכשירד מן המרכּבה בעזרתוֹ של פראנצ’ישק, לא נמצא עוֹד כל איש בחצר, רק המטוֹרפת לבדה ישבה על המעלוֹת, התנוֹדדה וּפירשׂה בידיה בלי קוֹל. הגלח עלה לאִטוֹ, עמד רגע לפני האשה, הסתכל בה, פשט את ידוֹ כמבקש להחליק על מטפּחתה, מטפּחת המשי, אך אסף את היד ונכנס.

למחר בבוֹקר, יוֹם א' בשבת, היתה התנוּעה רבּה בחצר. האֶקוֹנוֹם ונטע גייסוּ את כל הסוּסים והמחרישוֹת ואת כל השׂכירים לצאת לשׂדה הבּוּר לחרוֹש ולזרוֹע תלתן. עד מהרה התרוֹקנה החצר. הפּרוֹת יצאוּ אל העדר. המשק החי של הגלח נמכּר רוּבּוֹ. הסוֹכן לא בא. לר' חיימ’ל היה איזה עניין נחוּץ בעיירתוֹ וּפיתה אחד מתלמידיו שיסיע אוֹתוֹ בכרכרה קטנה. הילדים היוּ אפוֹא חוֹפשים מלימוּד ויצאוּ לשׂחק בחצר המשק העזוּבה. הנשים היוּ טרוּדוֹת בסידוּר הבית אחרי החג של אתמוֹל. המשרתוֹת עבדוּ בחריצוּת. אחת מהן השתפּכה בזמר יהוּדי עממי־בּכייני, שהזכּיר את זמר הבדחן בשעת כיסוּי הכלה. ר' מנילי ישב יחידי בחדר התוֹרה, שחלוֹנוֹ היה פתוּח לרוַחה, ולמד גמרא בניגוּן ערב, ניגוּן עוֹלה ויוֹרד. כל עוֹלמו של הקדוֹש ברוּך הוּא, אפילוּ הציפּוֹרים בין העפאים והיוֹנים על הגג, הקשיב לקוֹל התוֹרה. הגלח לא יצא לנסוֹע, כדרכוֹ, אל התפילה, אף כי הפעמוֹנים שלחוּ את קריאוֹתיהם הכבידוֹת מן העיירה. הוּא גם לא נראה בחצר. הוּא עוֹד ישן, כנראה, למעלה את שנתוֹ, כי התריסים היוּ מוּגפים.

בעשׂר שעוֹת קדרה פתאוֹם השמש, רוּח הגיחה מאיזה צד ונעשׂה קר מאוֹד. כנפוֹת החלוֹנוֹת התחילוּ לעוּף וּלצלצל. בני הבית נבהלוּ וּסגרוּם ברוֹגזה וּברעש. הילדים שבחצר המשק הוֹפיעוּ על הכּיכּר, נהדפים בידי הרוּח, והחצץ הדק מתנשׂא באויר כמצליף על פניהם ועל כל גוּפם. הם הצטמצמוּ, הליטוּ את פניהם בזרוֹעותיהם וּמצוּדדים והוֹלכים נמלטוּ אל המעלוֹת ונכנסוּ הביתה. פתאוֹם נשמעה דפיקה מרעישה למעלה בדיוֹטה העליוֹנה. דם כל היוֹשבים בבית נקרש. אך כעבוֹר רגע נכנס אחד הילדים והוֹדיע, כי הרוּח פתח חלוֹן למעלה בדירת הגלח, חבטוֹ בקיר וכל זכוּכיתוֹ נוּפּצה, והשברים מתגוֹללים בחוּץ על הארץ.

– יהיה גשם? – שאל ר' מנילי בניקוּש שיניים.

– אין רוֹאים כל עננים, רק ערפל צהוֹב, – אמר הנער עדין הפּנים, שהביט בחלוֹן והתכּנף.

– אני מתירא, – התפּרץ דוקא הנער השוֹבב – איה אמא?

הוּא התחיל בוֹכה, אחריו געתה בבכי ילדה קטנה.

– איה אמא? – חזר ר' מנילי, ואיש מבני הבית לא ידע היכן היא.

– צריך לחפּשׂה בחוּץ, – אמרה אשת המלמד וידיה המקוּמחוֹת תלוּיוֹת לה.

אך איש לא ההין לצאת החוּצה.

והנה התפּרצה אל החדר אחת מבּנוֹת חיימ’ל:

– היא יוֹשבת על הרצפה בפינת הפּרוֹזדוֹר ועוֹטפת בסמרטוּטים איזה גוֹלם של אבן.

היתה הרוָחה.

– מה השעה? – שאל ר' מנילי וענה לעצמוֹ: – רבע אחרי עשׂר. צריך להתפּלל. התפּללוּ, ילדים. הוֹציאוּ את התפילין והסידוּרים.

הילדים לא צייתוּ לוֹ והסתלקוּ אחד אחד מן החדר.

ור' מנילי ניגש בעצמוֹ אל ארוֹן הספרים, פתחוֹ והוֹריד מן המדף העליוֹן את התיק הגדוֹל. הוֹציא את הטלית של חוֹל ואת שני תיקי התפילין, של רש“י ושל רבנוּ תם, והניחם על השוּלחן. יצא ונטל את ידיו ושב, כשהן רטוּבּוֹת, ניגבן במגבת וּמילמל תפילה קוֹדם התפילה. הוֹציא את הטלית, פּרשׂה, בדק ונשק את ציציוֹתיה ועטרתה והתעטף בה כוּלוֹ ואמר ד' פסוּקים, אחר הניח תפילה של ראש וכרך ג' כריכוֹת על האצבע האמצעית. עמד בקרן זוית ליד ארוֹן הקוֹדש והתחיל מתנענע קלוֹת על הסידוּר הגדוֹל, סידוּר השל”ה הקדוֹש, ולא זז משם כחצי שעה, עד שיצא בשמוֹנה עשׂרה. והרוּח בחוּץ שוֹרקת וּמתהוֹללת, והחצץ פוֹרח ומתדפּק על החלוֹנוֹת הסגוּרים, והחוֹל חוֹדר דרך הסדקים ונוֹפל על הרצפה ועל הכלים. נשמעה שריקת הענפים בגן וחביטתם זה על זה. הסוּסים צהלוּ באימה. אף הפּר הגזעי נתן קוֹלוֹ בגעייה עמוּמה ועמוּקה, והיא היתה מתגלגלת כמוֹ מתהוֹם אל תהוֹם. התרנגוֹלים ההוֹדיים צוחוּ במקהילה. ר' מנילי התפּלל ברגש וּבדביקוּת וּבהתעוררוּת, שלא ידע כמוֹתם מימיו. כל נפשוֹ פנימה סערה בוֹ עם הסערה שבחוּץ.

פתאוֹם נשמעה דפיקת אצבעוֹת חזקה על הדלת מצד המסדרוֹן. ר' מנילי נבהל, נפנה ונהם כלפי הדוֹפק. הדלת נפתחה וּפניו הנבעתים של פראנצ’ישק נראוּ בה.

– היגוֹמוֹשץ קוֹרא לפּאן, שיבוֹא אל חדרוֹ תיכף, – אמר בקוֹל.

– ני־אוּ־אוֹ, – ענה ר' מנילי והראה על טליתוֹ ותפיליו. אחר הניע בידוֹ כאוֹמר: עוֹד מעט ואגמוֹר.

פראנצ’ישק סגר את הדלת והלך לוֹ. ראשוֹ של מנילי התחיל סוֹבב הוֹלך ונדמה לוֹ באוֹתוֹ רגע, שהוּא רוֹאה דמוּת אמוֹ, עליה השלוֹם, עוֹמדת בזוית שכנגד, אך לא היה לוֹ העוֹז להביט שמה. לא עברוּ שני רגעים ודפקוּ שוְב על הדלת.

– היגוֹמוֹשץ מחכּה לפאן חקר בחדר המשׂכּית. בבקשה לבוֹא עמי תיכף וּמיד. הדבר אינוֹ סוֹבל דחייה.

– ני־אוּ־אוֹ, – התחנן ר' מנילי אגב מילמוּל מהיר בתפילה. להפסיק לא יכוֹל וּלדבּר בלשוֹן הקוֹדש אל הנוֹכרי לא יכוֹל. הוּא כבר חשב לחלוֹץ את התפילין, כדי שיוּכל לבאר, שעוֹד מעט יבוֹא, אך הנה ראה ממש את אמוֹ עוֹמדת בפינה וּמאיימת עליו באצבע קטנה, שלא יפסיק מתפילתוֹ.

הלאקיי סגר את הדלת בדפיקה ונתרחק כבוֹרח.

כעבוֹר רגע בא במרוּצה, פתח את הדלת בלי דפיקה, וּפניו פני מת:

– היגוֹמוֹשץ אמר, שאם לא תבוֹא, יהוּדי, תיכף וּמיד – יחריב את הבית.

ר' מנילי היה מרעיד בידיו וּברגליו, חלץ בחיפּזוֹן את התפילין של ראש ושל יד והניחן לא כרוּכוֹת על השוּלחן, והנה הוּא רוֹאה שאמוֹ ניגשת אל השוּלחן, פוֹשטת את ידה וּמקרבת אליו את תיק התפילין של רבנוּ תם, מנענעת לוֹ בראשה וּמחייכת לוֹ בעיניה, כדרך שהיתה עוֹשׂה לפנים לשדלוֹ לאכילה – ונעלמת. שלוה גדוֹלה ירדה פתאוֹם על ר' מנילי, לקח את התיק והתחיל מוֹציא מתוֹכוֹ את התפילין הקטנוֹת, מתבוֹנן בהן וּמתיר את רצוּעוֹתיהן הדקוֹת.

פראנצ’ישק ראה את מעשׂה היהוּדי, פניו נשתנוּ, ירק וּברח. כעבוֹר חצי רגע שב, התפּרץ לתוֹך החדר, תפס ידוֹ של ר' מנילי המחזיקה בתפילין של יד וּמשכוֹ אחריו, והוּא נוֹשם בכבידוּת.

– מהר, מהר, הוּא רוֹצה להרוֹג אוֹתי… אוֹתך… באֶקדח, באֶקדח!…

בוּ ברגע נשמע קוֹל משוּנה, כצריחת חדוה, בפרוֹזדוֹר, – קוֹלה של המטוֹרפת שישבה ושׂיחקה בשבר האנדרטא, ששבר הגלח בשעת כעסוֹ. קמה דממה מוּפלאה. אפילוּ הרוּח נרתעה מן החלוֹנוֹת. וּפתאוֹם – פף! פּף! פּף! – שלוֹש יריוֹת של אקדח וּדבר מה כבד ורך נתחבּט לקרקע.

כל הבית כאילוּ התמוֹטט ונפל. פרצוּ יללוֹת מכל צד. נשמעה מרוּצת עשׂרוֹת רגליים. דפקוּ דלתוֹת. הרוּח השׂתערה על החלוֹנוֹת, כמוֹ ביקשה לפוֹתחם בכוֹח. פראנצ’ישק הרפּה מיד ר' מנילי וּברח בצעקה, כשהוּא משאיר אחריו את הדלת פתוּחה לרוָחה.

מאֵימת המות והגוֹיים יצא כל בית מנילי עוֹד באוֹתוֹ יוֹם לגוּר בעיירה, עד אחרי הלויית הגלח. במשך כל הבוֹקר ביוֹם המחרת נהרוּ המוֹנים, יהוּדים ונוֹכרים, לראוֹת את גוּפתו של בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי, שעדיין מוּטלת היתה מתבוֹססת בדמיה על הרצפה היקרה, במקוֹם אשר כרעה נפלה.
הכלב אף הוּא מוּטל היה ירוּי ליד אדוֹניו. שני ז’אנדארמים מכוּדני רוֹבים עמדוּ בחדר הפּתוּח לכל בא ולא הניחוּ לנגוֹע בכל דבר, עד שיירשם הכוֹל כחוֹק. נטפי דם וּמוֹח ניתזוּ ודבקוּ בקיר שמנגד. תיבוֹת השוּלחן היוּ פתוּחוֹת, ועל השוּלחן היוּ מסוּדרים שוּרוֹת־שוּרוֹת עמוּדים של מטבעוֹת וּצרוֹרוֹת של שטרוֹת קשוּרים בפתיל. אלף עיניו של מלאך המות עוֹד היוּ ניבּטוֹת באפלוּלית החדר מכּל פּינה.

ביוֹם הרביעי היתה הלוייה. דגלים קדוֹשים וּצלבים גדוֹלים וגלחים בבגדי שרת והמוֹן אדם רב נמשכוּ לפני הארוֹן ואחריו. הארוֹן הטוֹבל בפרחים היה נתוּן במרכּבה הגבוֹהה, השחוֹרה, הרתוּמה לשני צמדי הסוּסים השמינים, אך עתה היוּ זנבוֹתיהם נגררים עד לארץ. עקב בצד עקב פסעוּ הסוּסים, וזמרת הדיאקונים ורנן הגלחים נישׂאוּ על גלי האויר השקט והחם וּמילאוּ את אוֹזני קהל היהוּדים, שעמדוּ אל החלוֹנוֹת והביטוּ דוֹממים בעבוֹר בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי בפעם האחרוֹנה את העיירה במרכּבתוֹ. זקן אחד עמד, הסתכל ולעס מה בלי שיניים.

ביוֹם החמישי שב ר' מנילי וכל ביתוֹ בשלוֹם אל האחוּזה, אחוּזתו, אשר אין עוֹד לזר חלק בה (את שארית רכוּשוֹ, רהיטיו, וכל חפציו של המת הוֹציא שליחוֹ של הקאנוֹניקוּס, וּפראנצ’ישק נפרד מן הבית, כשהוּא כוֹרע על ברכּיו וּמנשק את הסף). וּבשבת היה שם שוּב “מניין”, ולא היתה בעיירה נפש מישׂראל, אפילו אלטה לאה התרנגוֹלנית הצוֹלעת על שתי יריכיה, שלא שמעה את ברכת הגוֹמל של ר' מנילי ושלא שׂמחה בשׂמחתוֹ עד צאת הכוֹכבים. גם ר' קלמן חקר עצמוֹ בא הפּעם, והיה יוֹשב בראש השוּלחן לימין הרב, נוֹהר וּמחייך וּמקיש באצבעוֹתיו לקצב הזמרה הנלהבה.

וּבעת אשר כל קירוֹת הארמוֹן נעוּ מריקוּדי העם ברעוֹ, וקוֹלוֹ של ר' אהרוֹן צוילינג הוֹלך וגוֹבר על כל הקוֹלוֹת, ישבה נסי, לבוּשה שׂמלת חג בהירה, בחוּץ על הארץ, תחת אילן מרוּחק, ונידנדה בזרוֹעותיה באהבה רבה את שבר האנדרטא, שהיה מחוּתל וּמלוּבּש כעוֹלל טיפּוּחים, ושרה לוֹ שיר ערשׂ בקוֹל דק וּממוּשך.

הנער עדין הפּנים השקיף עליה מן החלוֹן הפּתוּח שבדיוֹטה השניה ועיניו זלגוּ דמעוֹת.