ספר זה בא להציב ציון לסופר עברי צעיר, יעקב שלום קצנלנבוגן (יש"ק), שהבליח לשנים מעטות על דפי העתונות העברית בראשית המאה העשרים וצלל מאז בתהום הנשייה. בין השנים 1904–1901 הספיק לפרסם כעשרים סיפורים ומסות, שעוררו עניין בקרב בני זמנו (ביניהם הסופרים דוד פרישמן, מ“י ברדיצבסקי, י”ח ברנר והלל צייטלין), עד שנקטעו חייו ויצירתו עם טביעתו באגם ציריך בראשית יולי 1904, בשנתו העשרים ושבע. כשם שגופתו של יש“ק לא נמצאה מעולם, כך התפוגגו כליל גם שמו וזכרו. הוא אינו נזכר כמעט בשום מחקר או סקירה על הסיפורת העברית של אותה תקופה, וגם מי שבקיאים בתחום זה לא שמעוּ בדרך כלל את שמעוֹ. יצירותיו לא כונסו בספר, והיו גנוזות עד כה בגליונותיהם המתפוררים של כתבי-עת נדירים; ואילו פרשת חייו הקצרים, הסוערים והמיוסרים, שראשיתה בבית הרב בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה, המשכה בלונדון ובברלין ואחריתה באותו לילה עגום בשווייץ, שוחזרה כאן לראשונה מתוך פירורי זכרונות פזורים שהותירו ידידיו ומקורביו. למעשה, הפינה החיה היחידה בספרות העברית המשמרת קמצוץ כלשהו מזכרו היא שירה האחרון של רחל המשוררת, “מֵתַי”, שהוכתר במוטו “רק מתים לא ימותו”, הנטול מתוך אחת מרשימותיו האחרונות של יש”ק. רחל שמעה על יש"ק מידידה הקרוב, זלמן שזר (רובשוב), שהיה בילדותו תלמידו של הסופר הצעיר והנלהב, צפן את דמותו בלבו ולימים הקדיש לו פרק נלבב בספר הזכרונות שלו, “כוכבי בוקר”.

מסלול חייו ומהלך יצירתו של יש“ק מתוארים לפרטיהם ב”אחרית הדבר" המקיפה החותמת ספר זה, ונוספה אליה רשימה ביבליוגרפית של כל חיבוריו שעלה בידי לאתר. גוף הספר מכיל ארבע-עשרה מיצירותיו: עשרה סיפורים, שתי מסות ושני צרורות של רשימות סיפוריות קצרות שצירוף כותרותיהם, “ניצנים” ו“אנחות”, ממצה באופן סמלי גם את ההבטחה הרעננה שהייתה גלומה בכתיבתו של יש“ק וגם את הייסורים שהיו מנת חלקו בשנותיו האחרונות, עד אחריתו הטראגית החטופה והמוזרה. ארבעה-עשר חיבורים אלה מהווים כשני שלישים מעזבונו הספרותי הכולל שנאסף בידינו. יש ביניהם סיפורי ילדות המזכירים קמעא את סיפוריו של מ”ז פייארברג, בן דורו של יש“ק; יש ביניהם סיפורי הווי ושרטוטי דיוקנאות מנוף העיירה היהודית במזרח אירופה; יש סיפורים המשקפים את התלהבותו של יש”ק מבשורת הציונות שנתפס אליה בכל לבו עם הופעתו של הרצל; ויש סיפורים המתנים את מצוקתם של צעירים יהודים בעלי שאיפות רוחניות מפליגות וכמיהות ארוטיות בלתי ממומשות הנודדים בכרכי המערב, נמקים ביסורי מחסור ורעב ואינם מוצאים מנוח לכף רגלם.

גיבורים אלה מתוארים בדרך כלל על רקע רחובות לונדון, שהם תועים בהם זרים, תלושים ומיוסרים. ואכן, לונדון תופסת מקום מכריע בביוגרפיה הספרותית הקצרה של יש“ק, משום שבשנתיים ששהה בה (1902–1901) נגלה לראשונה כסופר, בה נעשה למשתתף קבוע בשבועון “היהודי” ופרסם בו את רוב יצירותיו, ובה הותיר ידידים ומכרים בקרב החבורה הקטנה של פעילי התרבות העברית באנגליה, שניסו לאחר מותו, בהצלחה מוגבלת, לשמר משהו נזכרו על-ידי הדפסה מחודשת של יצירותיו. לונדון היא גם זירת ההתרחשות של היצורה הבשלה והמרשימה ביותר שחיבר יש”ק, הנובלה “ליל חורף על פני רחובות מזרח-לונדון” (1904), שנכתבה כבר בעת לימודיו בציריך. הנובלה נדפסה לראשונה שבועות אחדים אחרי מותו בשבועון “הדור”, במתו של דוד פרישמן שחזה ליש“ק עתידות והתאבל מרה על הסתלקותו בדמי ימיו. סיפוריו התלושים של יש”ק הם חוליית הקשר המובהקת בינו לבין בני דורו הידועים והחשובים ממנו – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (שיש"ק היה ממעריציו), יוסף חיים ברנר (ש“ירש ב-1904 את מקומו של יש”ק בחוק הספרותי העברי בלונדון), ה“ד נומברג, אורי ניסן גנסין, גרשום שופמן, דבורה בארון ואחרים. ספר זה נועד לקבוע ליש”ק פינה צנועה משלו בתוך החבורה הזו, בבחינת עוד קול או גוון במקהלת הבודדים שהניחו בנסיבות קשות ובמאמצים הירואיים את יסודותיה של ספרות העברית המודרנית, ויצרו תרבות שמפירותיה אנו חיים עד היום.

* * *

תודתי נתונה לרן יגיל ולעמוס אדלהייט, עורכי הסדרה, שקיבלו במאור פנים את רעיון הספר הזה ואיפשרו את מימושו מתוך אהבתם ודאגתם לספרות העברית של דורות קודמים; לידידי שמואל אבנרי על תרומתו החשובה להוצאת הרעיון מן הכוח אל הפועל; ולדפנה שפר, מזכירת מכון כץ לחקר הספרות הערבית באוניברסיטת תל-אביב, על העבודה הרבה והמסורה שהשקיעה בהכנת כתב-היד לדפוס. יעמדו כולם על הברכה.

אבנר הולצמן

סיון תשס"ב