רקע
יעקב שלום קצנלנבוגן

השעה שתים עשרה בלילה.

שמי לונדון התכסו בטלית שחורה. גם כל היום היו השמים מעוננים קצת, אך בבוא הלילה התלכדו קרעי העננים ויהיו לשמיכה עבה שחורה. רוח חזק זועף הגיח מן הים וייליל ויתייפח בהיעצרו בין החומות הגבוהות, וישתפך בהמיה עצובה בעוברו בין שדרות אילני ה“סְקְבֶר” הריק כעת ממטיילים, ולפעמים יתגבר הרוח ויפריד בין דבקי העננים ואז תִּרָאה הלבנה חתולה כולה בצעיף עלטה. דומיה מבשרת רע מסביב ורק לפעמים רחוקות תישמענה נגינותיו המקוטעות של איזה “יוקיל” המשורר מתוך תנומה של שכרות, והעששיות הכהות מביטות באיזו תוגה חרישית בנרות בית העלמין. על המפסעה [המדרכה], שפוך באורן הכהה של עששיות הגז, יתנועע צל אדם. הוא הולך אט ולפעמים קרובות יעמוד מלכת, ישא את עיניו על כל סביבותיו, יסתכל בחשכת ענני השמים ויטה אוזניו אל בכיית הרוח.

והבכיה הזאת מוצאת הד בלבבו הקרוע והמורתח, המלא גם הוא בכיה ועצבות… הוא ניגש אל אחת העששיות – פניו חיוורים ורועדים, עיניו קצת עצומות, ותוגה איומה וייאוש נורא נשקפות מתוכן.

הוא נשען על עמוד העששיה, עצם עיניו ויצלול בהרהוריו המרים.

וים זיכרונות ודימיונות סער במוחו.

והזיכרונות נעימים ומרים לו מאוד, מאדו [!] איזה רעל נעים, איזו מלנכוליה מתוקה נופלת עליו; אך בהפסיקו את חוט זיכרונותיו ובשימו את לבו אל המציאות, ירעד כולו ודמעות ייאוש מטפטפות מעיניו.


* * *

יליד רוסיה הנהו. בילדותו וגם בנערותו התחנך על התלמוד. בהיותו כבן שבע עשרה שנה שם פניו אל השכלה אירופית. מאז החלו חייו להיות מרובי הגוונים במלוא מובן המילה. הוא בלע כל ספר שנמצא תחת ידו ברעבתנות חזקה והספרים גילו לפניו חיים אחרים לגמרי שבהם חיים חדשים ושמשות חדשות. התגוששות עולמו הישן עם העולם החדש, שנגלה לפניו בכל ברק זוהרו, לא גרמה לו שיעמום הלב או חורבן הנפש, כאשר יקרה על פי רוב במעשים כאלה, אדרבה, עולמו הישן התרחב בו והתעשר באוצרות חדשים של אידיאלים חיים ורעננים. האלים החדשים שרכש לו בעולמו החדש לא הדפו אחור את אלוהיו מקדם, יען כי בו לא התפתחו אותם הצרכים הקולטוריים שיתפתחו ברוב בני תרבות אירופית של זמננו: התענוגים הגשמיים אשר התפתחו בעת האחרונה במידה גדולה ורחבה כל כך, עד שהנם בולעים את כל נפשו של כל בן-תרבות של זמננו לא משכו את לבו ביותר; מידות ההסתפקות במועט והביישנות שנשארו לו בירושה מן אבותיו וחינוכו התלמודי לא נתנו לו לקחת מן החיים הקולטוריים, שנגלו לפניו, במלוא חופניו כמו שעשו רוב חבריו. אבל לעומת זאת התפתח בו על ידי הספרים הרבים שקרא עולם שלם של צרכים קולטוריים אחרים, שרוב חבריו לא התעניינו בהם ביותר – התחדשות המדעים וכל זרמיהם השונים, פלוגתות המלומדים, אסיפות של צעירים ודיבוריהם הרועשים, עבודה ציבורית ביחד עם חברים בדעה – כל אלה לקחו את לבו ומלאו את ישותו עניין רב ויהיו לו לצרכים נשפיים, לצרכים הכרחיים. והעולם הישן והדרת הזקנה והתנומה השקטה, המרחפות עליו חי תמיד בלבבו.

לפעמים, אחרי אשר מוחו היה רופף תחת כובד המדעים והפלפולים המדעיים, אחרי אשר נלאה להסתובב בחוג רעיו הרועשים, הטרמינים [המושגים] המדעיים ודקות הבנתם הלאוּ את נפשו, היה מתעורר בו איזה רגש געגועים חזק, איזו שאיפה להתבודד ולהשקיט מעט את סערות נפשו ועבודת מוחו. אז היה מרגיש צורך להשתפכות הנפש, להרגשות פיוטיות – וברגעים כאלה היה מתרחק אל איזו פינה נשכחה, אל איזו קרן זווית ששם תורתו של ישראל סבא מונחת, ובתוך הקירות המעושנים של איזה בית מדרש ישן, בין בתי הגיטו הנמוכים והמטים לנפול השקיט תמיד את געגועיו הבוערים.

ורגש נעים של סיפוק נפש היה מרגיש בכל פעם בבואו אל הגיטו הישנה, אל בתי המדרש אשר הדרת הזקנה חופפת עליהם, אז התרוממה נפשו אל על, אז התרומם אל עולם שכולו טוב, שכולו שירה ופיוט…

ככה שטפו חייו ברוסיה!…

הרוח שהיה מילל ומתייפח בין החומות התפרץ אל תוך עששיות הגז וירקיד את אורן ואז יצאו במבוי צללים רבים לחול במחולות משונות.

וזרח האלוני זכר את צללי בית מדרשו שהיו יוצאים לפעמים במחולות, עת הרוח השובבה הייתה מתפרצת דרך שמשות החלונות השבורות ותרעֵד את אשו של הנר הכהה בהתנועעו על הגמרא ואח"כ את צללי עלייתו הקטנה בהיותו יושב כפוף על איזה ספר עב והוגה וחודר אל המחשבות שבו, לוֹ ידמה אז כי חודר הוא אל מסתורי החברה, למרות השתדלותה לכסותם מעין המעיין בה. ונעים היה לו להכיר כי הוא יודע דברים כמוסים שרוב האנשים לא חשדו גם את ישותם.

ואז היה מרים את עיניו בהיחבא ויביט בצללים שהיו מרקדים על הכתלים כאילו ירא פן יכירו את הסודות הגדולים שהוא הוזה והוגה בהם חרש בסתר מעונו אחר חצות הליל.

וכמרגלי חרש נדמוּ לו אז הצללים.

וגם עתה הפחידוהו הצללים. לוֹ נדמה כי המה – תושבי לונדון העיקריים – יסתוללו לו וישחקו לייסורי נפשו הנוראים.

הוא כיסה את פניו בידיו מפחד טמיר וזיכרון אחד עלה במוחו מימי מעברו מן העולם הישן אל העולם החדש.

והזיכרון הזה, בהגותו בו, מסך עליו מתחילה רעל נעים של התגעגעות ופניו אורו קצת מתקווה נעימה ומשעשעת, אך כאשר עבר זיכרונו על כל פרטי המאורע הלזה ושעת הזיכרון הגיעה לעמוד על המציאות, הוריד את ראשו לארץ ואנחה חרישית התפרצה מלבו ודמעות ייאוש שטפו מעיניו. ליל תמוז נעים היה אז.

והוא עודנו בן ישיבה בסנאי.

שמועות שונות החרידו את תנומת הגיטו: אמרו כי מטעם המלך ורביו נתחדשו גזירות רבות על ישראל ועל תורתו, סיפרו כי פה ושם תתחוללנה פרעות בישראל ושמועות נתפשטו כי ערים רבות הפכו בין לילה, מטעם הממשלה לכפרים, ומפני זאת נאלצו יהודים רבים לעזוב את משכנותם שנתאזרחו בהם. ענפי פרנסה רבים היו הולכים ונשללים מידי ישראל ועוד כאלה צרות חדשות לבקרים שלא תחסרנה כלל בתחום מושב היהודים ברוסיה

אך לעומת זאת נפוצה אז שמועה טובה מאוד במחנה ישראל, כל הלבבות יגילו ברעדה. תקווה טובה תזרח להם ממערבו של עולם: העיתונים הביאו פתאום שמועה לרחוב היהודים, כי באוסטריה קם מושיע לישראל, האומר לכונן “מדינת היהודים” על שמי היהדות. מאוסטריה דָּרַך פתאום כוכב לישראל, ובקהילת סנאי רעש ותנועה.

פלפולים חריפים רבים התעוררו לרגלי המקרה הזה, דרשות שונות ונוטריקין למאות נדרשו מפי דרשני העיר ומקוּבליה. הפרלמנט של אחורי התנור בבית המדרש נתעורר לחיים חדשים. הדיפלומטים שנחוּ זמן רב מאי-עבודה הוציאו את כל כלי זינם השנונים ויריבו ויפלפלו וילחמו זה בזה במסירת נפש. אלה הראו לדעת, על פי ספרי הזוהר ויתר ספרי הקבלה, כי זאת היא אתחלתא דגאולה ואחרים הוכיחו כי רק תשועה במקצת היא, והעקשנים הקרירים שבהם התנגדו אל הדעה הזאת כל עיקר ויאמרו כי רק אבנים זורקים אלה בעלי האידיאות החדשות אל רְקָקו של רחוב היהודים, להפריע את מנוחת בית העלמין השוררת בו. רבים מן העטלפים, אלה שאינם לא ציפורים ולא עכברים, בראותם את קו האור המבקיע ועולה אליהם מתוך החשיכה צעקו צעקה גדולה ומרה: “חושו עוּשוּ הצילו את היהדות וחוסו על נשמותיהם כי – האם עיוורים אתם מלראות? כי קשרו יחדיו מיסיונרי לונדון עם הד”ר הרצל להעביר את כל עם ישראל על אמונתו ודתו!…" וזרח האלוני היה מקשיב לכל הויכוחים והשיחות הרועשות האלה בכל לבו. בייחוד לקחוּ את לבו הנוח להתלהב, דברי אלה שדרשו את המאורע הזה לשבח. כעין שיכרון נעים שפכו עליו דברי יצחק הדרשן שהיה דורש כמה פסוקים ומאמרי חז"ל כי הדבר הזה הוא תחילת ישועת ישראל.

הדבר יוכל היות, כי בקרוב ישוב ישראל אל ארצו ויישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומלך ישראל בכל יופיו והדרו תחזינה עיניו – הדבר הזה מסך עליו שמחה של שיכרון ורעד נעים היה עובר בכל גוו לשמע המלים: “מדינת היהודים”, “מלך ישראל”, “אנשי חיל יהודים”, וגאון של גבורה היה ממלא את לבו בתארו בדמיונו איך ילבש בגדי אנשי חיל ויגן על ארצו, יהיה גיבור ישראל, יילחם ויושיע את עמו כשמשון, כגדעון ויתר גיבורי התנ"ך. וסערה משונה התחוללה אז בלבבו. אז התחיל לקרוא ספרים בשפת עבר, בלע את כל החדשות שבאו בעיתונות היומית על הדבר הזה ובמוחו הסתמנה איזו שאיפה חדשה, איזה רעיון חדש, הוא חפץ להוציא את ישראל מעבדות לחירות!

מתחילה היה החפץ ענוותני מאוד: הוא חפץ רק להשתתף בעבודת הכלל, להיות גם הוא אחד בין אלה הרבים אשר מוציאים לפועל דבר ענקי כזה, חפץ היה לראות איך המלאכה הזאת תיעשה על ידי אחרים.

אבל מעט, מעט, בחדרו היטב אל הרעיון הציוני ובהגותו בו יומם ולילה, ראה וייווכח כי רב כוח הוא להיות גם הוא אחד הכוחות הפועלים העומדים ראשונה במחנה השואפים לתחייה וחרות. הוא בוש להיות לאחד הכוחות הפועלים הקַטְנונים וישאף לעשות גדולות.

בלבבו הסתמנה שאיפה חזקה להיות אחד ה“חלוצים” הראשונים במחנה הציונים, להיות אחד ה“מצילים” היותר גדולים.

הוא נוכח כי למען שייצא רעיון ענקי כזה אל הפועל צריכים להיות אנשים אשר יקדישו את כל כוחותיהם הנפשיים והפיננסיים, אנשים שיקריבו את עצמם קורבן כליל על מזבח האומה. ואנשים כאלה ראה כי מעט מספרם מאוד.

ובהתעמקו בניתוח כוחות נפשו נוכח, כי עליו הוא להיות אחד המנהיגים בעם המתעורר לתחייה: הוא מסוגל להקריב את הקורבנות הנצרכים.

ואז כמו לבשתהו פתאום רוח חדשה, רעד נעים עבר בכל יצורי גוו, לבו דפק בחוזקה מרוב התרגשות, והמחשבה להינזר מאנוכיות ולהקדיש את כל חייו אל הציוניות מלאה את כל נפשו ומוחו…

ליל תמוז נעים היה אז.

.השמים היו זכים וזרועים ברבבות כוכבים ויפהפיית הליל, חתולה בטלית שכולה תכלת, טיילה מעדנות בין רבבות מאהביה אלה שהצטחקו וירזמו {קרצו] לה בעיניהם הנוצצות מימין ומשמאל.

רוחות חרישיות השתובבו במשובת ילדים בַּעֲלֵי העצים שהיו גדלים סביב בית המדרש ששם זרח האלוני יושב ועוסק בתורה ותתפרצנה כפעם בפעם בצחוק חן אל הבית דרך החלונות הפתוחים.

ובנשוב הרוח בחוזקה היו העצים מתרגשים ואומרים שירה שרק אוזנו של זרח הסכינה לחדור אל כל סודותיה הנפלאים.

השעה הראשונה אחר חצות וזרח יושב כקסום על הגמרא שלו ומגמגם את הכתוב בה באופן מכני.

הרעיון להקדיש את עצמו כליל על מזבח אהבת עמו הצמיד אליו את כל חושיו והלהיב את דמו הצעיר כל כך, עד כי שכח את כל הסובב אותו, התמכר אל רעיון הציוניות בכל כוחות נפשו הצעירים ויצמצם את כל עיונו, התבודד ויהגה בעבודתו הלאומית בעתיד.

והליל היפה עם קסמיו הנפלאים פעל עליו פעולה משׁכרת ויתלהב ויתרגש ויחוש צורך להביע את רגשות לבו הבוערים בו באיזו פעולה ממשית.

הרעיון להקדיש את כל חייו בעד אהבת עמו ניקר במוחו זמן רב, אבל חכותו לאותו הזמן שבו יהיה מסוגל לעבור מעולם המחשבות וההרהורים אל עולם הממשיות לא די היה לו להשקיט בזאת את אנרגייתו הלוהטת, שמילאתהו במידה גדושה.

הוא חפץ לעשות גם עתה איזו פעולה ממשית, להוכיח גם עתה כי חייו בעתיד יהיו מוּקדשים להַכְּלל… “צריך להרוס את הגשרים” הבריק רעיון במוחו.

אבל במה נוהל להרוס את הגשרים לבל יוכל לשוב אל אנוכיותו?

– “בשבועה”, הבריק עוד הפעם רעיון במוחו.

אז קם ממושבו וייגש אל ארון הקודש.

הרוח התפרץ אל הבית ויכבה את נרו הכהה שהיה דולק על העמוד ויהי חושך מלא רזין טמירין מסביב.

הוא ניגש אל ארון הקודש ויוציא ממנו ספר תורה: ובתוך דממת הליל נשמעו דברי זרח האלוני. הבחוּר העני שנשבע להינזר מן החיים בשביל האידיאה, להיות כל ימיו ציוני עד טיפת דמו האחרונה.

ומן הלילה ההוא קיבלו חייו צורה חדשה. הוא ראה את עצמו כגיבור ישראל המקדיש את חייו בשביל הכלל, עזב את הישיבה ויתכונן לתעודתו הרמה.

הוא קרא ושָׁנָה הרבה מאוד ויהי לאיש אירופי ויקלוט אל תוכו את הקולטורה שלה.

ואז היו זמנים אשר השבועה בלילה הלז נראתה לו כמעשה ילדות, אבל זיכרון הערב ההוא חי תמיד במוחו וייתן צביון מיוחד לחייו וכמגדל המאור היה לו הערב ההוא אשר על פיהו כונן את דרכו בחיים…

,,, חוט זיכרונותיו נפסק. זה כחצי שנה אשר מקרים מעציבים מאוד נקרו ויֶאֶתיו בחייו ויאלצוהו לעזוב את ארץ מולדתו… ובזה באה תקופה חדשה בחייו.

החוט שהיה מקשרו אל עברו ניתק. בארץ מולדתו אמנם עזב מַטָּעים טובים רבים אבל הוא היה הכוח החיוני שבהם, הוא שתלם ויגדל אותם, ובעוזבו את הארץ, עזבם לאנחות.

אמנם מתחילת בואו הנה החלו תקוות נוצצות לשעשעהו גם פה, אבל היום נוכח לגמרי כי חלום שווא הן.

היום נוכח כי הכול אבד!…

גשם חזק ניתך ארצה.

העבים שעד כה רק התכוננו ויתאספו לאסיפה אחת רבו, ברקים מעוורים ורעמים מחרישים רעמו. והרוח הגביר חֵילים ויהמה וייליל, ויתייפח כילד רעב, נרות העששיות התפלצו וירעדו כחולי הקדחת, החומות עמדו מסביב כגדודי חַיל אילמים ותביטנה בהעוויות מאיימות אל ה“ירקרק האומלל” שעמד נדהם כבול עץ נשען אל עמוד העששיה. ומחשבה אחת מרה מלאה את כל לבו ומוחו:

היום קיבלו כל חלומות עברו ותקוותיו הנוצצות פתרון פשוט ואכזרי מאוד שמחר בשעה השביעית יתקיים בפועל, והמחשבה הזאת תעיק על לבבו באופן מבהיל ואיזו מרירות הוא מרגיש בגרונו והיא תגיע עד עיניו ודמעות מרות תשטופנה על לחייו החיוורות.

רק חייט יהיה!…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!