השעה שתים עשרה בלילה.
שמי לונדון התכסו בטלית שחורה. גם כל היום היו השמים מעוננים קצת, אך בבוא הלילה התלכדו קרעי העננים ויהיו לשמיכה עבה שחורה. רוח חזק זועף הגיח מן הים וייליל ויתייפח בהיעצרו בין החומות הגבוהות, וישתפך בהמיה עצובה בעוברו בין שדרות אילני ה“סְקְבֶר” הריק כעת ממטיילים, ולפעמים יתגבר הרוח ויפריד בין דבקי העננים ואז תִּרָאה הלבנה חתולה כולה בצעיף עלטה. דומיה מבשרת רע מסביב ורק לפעמים רחוקות תישמענה נגינותיו המקוטעות של איזה “יוקיל” המשורר מתוך תנומה של שכרות, והעששיות הכהות מביטות באיזו תוגה חרישית בנרות בית העלמין. על המפסעה [המדרכה], שפוך באורן הכהה של עששיות הגז, יתנועע צל אדם. הוא הולך אט ולפעמים קרובות יעמוד מלכת, ישא את עיניו על כל סביבותיו, יסתכל בחשכת ענני השמים ויטה אוזניו אל בכיית הרוח.
והבכיה הזאת מוצאת הד בלבבו הקרוע והמורתח, המלא גם הוא בכיה ועצבות… הוא ניגש אל אחת העששיות – פניו חיוורים ורועדים, עיניו קצת עצומות, ותוגה איומה וייאוש נורא נשקפות מתוכן.
הוא נשען על עמוד העששיה, עצם עיניו ויצלול בהרהוריו המרים.
וים זיכרונות ודימיונות סער במוחו.
והזיכרונות נעימים ומרים לו מאוד, מאדו [!] איזה רעל נעים, איזו מלנכוליה מתוקה נופלת עליו; אך בהפסיקו את חוט זיכרונותיו ובשימו את לבו אל המציאות, ירעד כולו ודמעות ייאוש מטפטפות מעיניו.
* * *
יליד רוסיה הנהו. בילדותו וגם בנערותו התחנך על התלמוד. בהיותו כבן שבע עשרה שנה שם פניו אל השכלה אירופית. מאז החלו חייו להיות מרובי הגוונים במלוא מובן המילה. הוא בלע כל ספר שנמצא תחת ידו ברעבתנות חזקה והספרים גילו לפניו חיים אחרים לגמרי שבהם חיים חדשים ושמשות חדשות. התגוששות עולמו הישן עם העולם החדש, שנגלה לפניו בכל ברק זוהרו, לא גרמה לו שיעמום הלב או חורבן הנפש, כאשר יקרה על פי רוב במעשים כאלה, אדרבה, עולמו הישן התרחב בו והתעשר באוצרות חדשים של אידיאלים חיים ורעננים. האלים החדשים שרכש לו בעולמו החדש לא הדפו אחור את אלוהיו מקדם, יען כי בו לא התפתחו אותם הצרכים הקולטוריים שיתפתחו ברוב בני תרבות אירופית של זמננו: התענוגים הגשמיים אשר התפתחו בעת האחרונה במידה גדולה ורחבה כל כך, עד שהנם בולעים את כל נפשו של כל בן-תרבות של זמננו לא משכו את לבו ביותר; מידות ההסתפקות במועט והביישנות שנשארו לו בירושה מן אבותיו וחינוכו התלמודי לא נתנו לו לקחת מן החיים הקולטוריים, שנגלו לפניו, במלוא חופניו כמו שעשו רוב חבריו. אבל לעומת זאת התפתח בו על ידי הספרים הרבים שקרא עולם שלם של צרכים קולטוריים אחרים, שרוב חבריו לא התעניינו בהם ביותר – התחדשות המדעים וכל זרמיהם השונים, פלוגתות המלומדים, אסיפות של צעירים ודיבוריהם הרועשים, עבודה ציבורית ביחד עם חברים בדעה – כל אלה לקחו את לבו ומלאו את ישותו עניין רב ויהיו לו לצרכים נשפיים, לצרכים הכרחיים. והעולם הישן והדרת הזקנה והתנומה השקטה, המרחפות עליו חי תמיד בלבבו.
לפעמים, אחרי אשר מוחו היה רופף תחת כובד המדעים והפלפולים המדעיים, אחרי אשר נלאה להסתובב בחוג רעיו הרועשים, הטרמינים [המושגים] המדעיים ודקות הבנתם הלאוּ את נפשו, היה מתעורר בו איזה רגש געגועים חזק, איזו שאיפה להתבודד ולהשקיט מעט את סערות נפשו ועבודת מוחו. אז היה מרגיש צורך להשתפכות הנפש, להרגשות פיוטיות – וברגעים כאלה היה מתרחק אל איזו פינה נשכחה, אל איזו קרן זווית ששם תורתו של ישראל סבא מונחת, ובתוך הקירות המעושנים של איזה בית מדרש ישן, בין בתי הגיטו הנמוכים והמטים לנפול השקיט תמיד את געגועיו הבוערים.
ורגש נעים של סיפוק נפש היה מרגיש בכל פעם בבואו אל הגיטו הישנה, אל בתי המדרש אשר הדרת הזקנה חופפת עליהם, אז התרוממה נפשו אל על, אז התרומם אל עולם שכולו טוב, שכולו שירה ופיוט…
ככה שטפו חייו ברוסיה!…
הרוח שהיה מילל ומתייפח בין החומות התפרץ אל תוך עששיות הגז וירקיד את אורן ואז יצאו במבוי צללים רבים לחול במחולות משונות.
וזרח האלוני זכר את צללי בית מדרשו שהיו יוצאים לפעמים במחולות, עת הרוח השובבה הייתה מתפרצת דרך שמשות החלונות השבורות ותרעֵד את אשו של הנר הכהה בהתנועעו על הגמרא ואח"כ את צללי עלייתו הקטנה בהיותו יושב כפוף על איזה ספר עב והוגה וחודר אל המחשבות שבו, לוֹ ידמה אז כי חודר הוא אל מסתורי החברה, למרות השתדלותה לכסותם מעין המעיין בה. ונעים היה לו להכיר כי הוא יודע דברים כמוסים שרוב האנשים לא חשדו גם את ישותם.
ואז היה מרים את עיניו בהיחבא ויביט בצללים שהיו מרקדים על הכתלים כאילו ירא פן יכירו את הסודות הגדולים שהוא הוזה והוגה בהם חרש בסתר מעונו אחר חצות הליל.
וכמרגלי חרש נדמוּ לו אז הצללים.
וגם עתה הפחידוהו הצללים. לוֹ נדמה כי המה – תושבי לונדון העיקריים – יסתוללו לו וישחקו לייסורי נפשו הנוראים.
הוא כיסה את פניו בידיו מפחד טמיר וזיכרון אחד עלה במוחו מימי מעברו מן העולם הישן אל העולם החדש.
והזיכרון הזה, בהגותו בו, מסך עליו מתחילה רעל נעים של התגעגעות ופניו אורו קצת מתקווה נעימה ומשעשעת, אך כאשר עבר זיכרונו על כל פרטי המאורע הלזה ושעת הזיכרון הגיעה לעמוד על המציאות, הוריד את ראשו לארץ ואנחה חרישית התפרצה מלבו ודמעות ייאוש שטפו מעיניו. ליל תמוז נעים היה אז.
והוא עודנו בן ישיבה בסנאי.
שמועות שונות החרידו את תנומת הגיטו: אמרו כי מטעם המלך ורביו נתחדשו גזירות רבות על ישראל ועל תורתו, סיפרו כי פה ושם תתחוללנה פרעות בישראל ושמועות נתפשטו כי ערים רבות הפכו בין לילה, מטעם הממשלה לכפרים, ומפני זאת נאלצו יהודים רבים לעזוב את משכנותם שנתאזרחו בהם. ענפי פרנסה רבים היו הולכים ונשללים מידי ישראל ועוד כאלה צרות חדשות לבקרים שלא תחסרנה כלל בתחום מושב היהודים ברוסיה
אך לעומת זאת נפוצה אז שמועה טובה מאוד במחנה ישראל, כל הלבבות יגילו ברעדה. תקווה טובה תזרח להם ממערבו של עולם: העיתונים הביאו פתאום שמועה לרחוב היהודים, כי באוסטריה קם מושיע לישראל, האומר לכונן “מדינת היהודים” על שמי היהדות. מאוסטריה דָּרַך פתאום כוכב לישראל, ובקהילת סנאי רעש ותנועה.
פלפולים חריפים רבים התעוררו לרגלי המקרה הזה, דרשות שונות ונוטריקין למאות נדרשו מפי דרשני העיר ומקוּבליה. הפרלמנט של אחורי התנור בבית המדרש נתעורר לחיים חדשים. הדיפלומטים שנחוּ זמן רב מאי-עבודה הוציאו את כל כלי זינם השנונים ויריבו ויפלפלו וילחמו זה בזה במסירת נפש. אלה הראו לדעת, על פי ספרי הזוהר ויתר ספרי הקבלה, כי זאת היא אתחלתא דגאולה ואחרים הוכיחו כי רק תשועה במקצת היא, והעקשנים הקרירים שבהם התנגדו אל הדעה הזאת כל עיקר ויאמרו כי רק אבנים זורקים אלה בעלי האידיאות החדשות אל רְקָקו של רחוב היהודים, להפריע את מנוחת בית העלמין השוררת בו. רבים מן העטלפים, אלה שאינם לא ציפורים ולא עכברים, בראותם את קו האור המבקיע ועולה אליהם מתוך החשיכה צעקו צעקה גדולה ומרה: “חושו עוּשוּ הצילו את היהדות וחוסו על נשמותיהם כי – האם עיוורים אתם מלראות? כי קשרו יחדיו מיסיונרי לונדון עם הד”ר הרצל להעביר את כל עם ישראל על אמונתו ודתו!…" וזרח האלוני היה מקשיב לכל הויכוחים והשיחות הרועשות האלה בכל לבו. בייחוד לקחוּ את לבו הנוח להתלהב, דברי אלה שדרשו את המאורע הזה לשבח. כעין שיכרון נעים שפכו עליו דברי יצחק הדרשן שהיה דורש כמה פסוקים ומאמרי חז"ל כי הדבר הזה הוא תחילת ישועת ישראל.
הדבר יוכל היות, כי בקרוב ישוב ישראל אל ארצו ויישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומלך ישראל בכל יופיו והדרו תחזינה עיניו – הדבר הזה מסך עליו שמחה של שיכרון ורעד נעים היה עובר בכל גוו לשמע המלים: “מדינת היהודים”, “מלך ישראל”, “אנשי חיל יהודים”, וגאון של גבורה היה ממלא את לבו בתארו בדמיונו איך ילבש בגדי אנשי חיל ויגן על ארצו, יהיה גיבור ישראל, יילחם ויושיע את עמו כשמשון, כגדעון ויתר גיבורי התנ"ך. וסערה משונה התחוללה אז בלבבו. אז התחיל לקרוא ספרים בשפת עבר, בלע את כל החדשות שבאו בעיתונות היומית על הדבר הזה ובמוחו הסתמנה איזו שאיפה חדשה, איזה רעיון חדש, הוא חפץ להוציא את ישראל מעבדות לחירות!
מתחילה היה החפץ ענוותני מאוד: הוא חפץ רק להשתתף בעבודת הכלל, להיות גם הוא אחד בין אלה הרבים אשר מוציאים לפועל דבר ענקי כזה, חפץ היה לראות איך המלאכה הזאת תיעשה על ידי אחרים.
אבל מעט, מעט, בחדרו היטב אל הרעיון הציוני ובהגותו בו יומם ולילה, ראה וייווכח כי רב כוח הוא להיות גם הוא אחד הכוחות הפועלים העומדים ראשונה במחנה השואפים לתחייה וחרות. הוא בוש להיות לאחד הכוחות הפועלים הקַטְנונים וישאף לעשות גדולות.
בלבבו הסתמנה שאיפה חזקה להיות אחד ה“חלוצים” הראשונים במחנה הציונים, להיות אחד ה“מצילים” היותר גדולים.
הוא נוכח כי למען שייצא רעיון ענקי כזה אל הפועל צריכים להיות אנשים אשר יקדישו את כל כוחותיהם הנפשיים והפיננסיים, אנשים שיקריבו את עצמם קורבן כליל על מזבח האומה. ואנשים כאלה ראה כי מעט מספרם מאוד.
ובהתעמקו בניתוח כוחות נפשו נוכח, כי עליו הוא להיות אחד המנהיגים בעם המתעורר לתחייה: הוא מסוגל להקריב את הקורבנות הנצרכים.
ואז כמו לבשתהו פתאום רוח חדשה, רעד נעים עבר בכל יצורי גוו, לבו דפק בחוזקה מרוב התרגשות, והמחשבה להינזר מאנוכיות ולהקדיש את כל חייו אל הציוניות מלאה את כל נפשו ומוחו…
ליל תמוז נעים היה אז.
.השמים היו זכים וזרועים ברבבות כוכבים ויפהפיית הליל, חתולה בטלית שכולה תכלת, טיילה מעדנות בין רבבות מאהביה אלה שהצטחקו וירזמו {קרצו] לה בעיניהם הנוצצות מימין ומשמאל.
רוחות חרישיות השתובבו במשובת ילדים בַּעֲלֵי העצים שהיו גדלים סביב בית המדרש ששם זרח האלוני יושב ועוסק בתורה ותתפרצנה כפעם בפעם בצחוק חן אל הבית דרך החלונות הפתוחים.
ובנשוב הרוח בחוזקה היו העצים מתרגשים ואומרים שירה שרק אוזנו של זרח הסכינה לחדור אל כל סודותיה הנפלאים.
השעה הראשונה אחר חצות וזרח יושב כקסום על הגמרא שלו ומגמגם את הכתוב בה באופן מכני.
הרעיון להקדיש את עצמו כליל על מזבח אהבת עמו הצמיד אליו את כל חושיו והלהיב את דמו הצעיר כל כך, עד כי שכח את כל הסובב אותו, התמכר אל רעיון הציוניות בכל כוחות נפשו הצעירים ויצמצם את כל עיונו, התבודד ויהגה בעבודתו הלאומית בעתיד.
והליל היפה עם קסמיו הנפלאים פעל עליו פעולה משׁכרת ויתלהב ויתרגש ויחוש צורך להביע את רגשות לבו הבוערים בו באיזו פעולה ממשית.
הרעיון להקדיש את כל חייו בעד אהבת עמו ניקר במוחו זמן רב, אבל חכותו לאותו הזמן שבו יהיה מסוגל לעבור מעולם המחשבות וההרהורים אל עולם הממשיות לא די היה לו להשקיט בזאת את אנרגייתו הלוהטת, שמילאתהו במידה גדושה.
הוא חפץ לעשות גם עתה איזו פעולה ממשית, להוכיח גם עתה כי חייו בעתיד יהיו מוּקדשים להַכְּלל… “צריך להרוס את הגשרים” הבריק רעיון במוחו.
אבל במה נוהל להרוס את הגשרים לבל יוכל לשוב אל אנוכיותו?
– “בשבועה”, הבריק עוד הפעם רעיון במוחו.
אז קם ממושבו וייגש אל ארון הקודש.
הרוח התפרץ אל הבית ויכבה את נרו הכהה שהיה דולק על העמוד ויהי חושך מלא רזין טמירין מסביב.
הוא ניגש אל ארון הקודש ויוציא ממנו ספר תורה: ובתוך דממת הליל נשמעו דברי זרח האלוני. הבחוּר העני שנשבע להינזר מן החיים בשביל האידיאה, להיות כל ימיו ציוני עד טיפת דמו האחרונה.
ומן הלילה ההוא קיבלו חייו צורה חדשה. הוא ראה את עצמו כגיבור ישראל המקדיש את חייו בשביל הכלל, עזב את הישיבה ויתכונן לתעודתו הרמה.
הוא קרא ושָׁנָה הרבה מאוד ויהי לאיש אירופי ויקלוט אל תוכו את הקולטורה שלה.
ואז היו זמנים אשר השבועה בלילה הלז נראתה לו כמעשה ילדות, אבל זיכרון הערב ההוא חי תמיד במוחו וייתן צביון מיוחד לחייו וכמגדל המאור היה לו הערב ההוא אשר על פיהו כונן את דרכו בחיים…
,,, חוט זיכרונותיו נפסק. זה כחצי שנה אשר מקרים מעציבים מאוד נקרו ויֶאֶתיו בחייו ויאלצוהו לעזוב את ארץ מולדתו… ובזה באה תקופה חדשה בחייו.
החוט שהיה מקשרו אל עברו ניתק. בארץ מולדתו אמנם עזב מַטָּעים טובים רבים אבל הוא היה הכוח החיוני שבהם, הוא שתלם ויגדל אותם, ובעוזבו את הארץ, עזבם לאנחות.
אמנם מתחילת בואו הנה החלו תקוות נוצצות לשעשעהו גם פה, אבל היום נוכח לגמרי כי חלום שווא הן.
היום נוכח כי הכול אבד!…
גשם חזק ניתך ארצה.
העבים שעד כה רק התכוננו ויתאספו לאסיפה אחת רבו, ברקים מעוורים ורעמים מחרישים רעמו. והרוח הגביר חֵילים ויהמה וייליל, ויתייפח כילד רעב, נרות העששיות התפלצו וירעדו כחולי הקדחת, החומות עמדו מסביב כגדודי חַיל אילמים ותביטנה בהעוויות מאיימות אל ה“ירקרק האומלל” שעמד נדהם כבול עץ נשען אל עמוד העששיה. ומחשבה אחת מרה מלאה את כל לבו ומוחו:
היום קיבלו כל חלומות עברו ותקוותיו הנוצצות פתרון פשוט ואכזרי מאוד שמחר בשעה השביעית יתקיים בפועל, והמחשבה הזאת תעיק על לבבו באופן מבהיל ואיזו מרירות הוא מרגיש בגרונו והיא תגיע עד עיניו ודמעות מרות תשטופנה על לחייו החיוורות.
רק חייט יהיה!…
(מחיי הנודדים בלונדון)
מתחת יריע הפסנתר, ולמעלה הפועלים, הם “יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל”, ופטישי הברזל יהלמו בכוח ובקצף, המכונות תרעשנה, תרעמנה ותתייפחנה, וגלגליהן יהמו, יצווחו וישרקו.
וליד המכונות, המתנועעות ברעם ורעש, בגאון ובכוח אדיר, עומדים הפועלים: הללו מעבר מזה ממציאים את הדרוש להן והללו מעבר מזה מקבלים מהן את אשר הן פולטות. פני הפועלים, המטפטפים זיעה, זועפים, שערותיהם רטובות ושרירי ידיהם המגולות מאומצים מאוד…
ובכל יום ויום בצאת השמש על הארץ הם יוצאים לפועלם ובהחל השמש לשקוע ימה, אז יעבדו עוד הפועלים בזיעת אפם.
וכאשר צִללי הליל יעטפו כבר את החומות הגבוהות והשחורות אשר מסביב בית החרושת, והפועלים עייפים ויגעים, מרגישים כבר את קרבת שעת החופש, אז ישתפכו מתחת צלצלי הפסנתר הנוגים, ישתפכו ויעלו אל אסירי העוני, יושבי החושך והצלמוות, יתפרצו אל לבותיהם העייפים, יטיפו עליהם נטפי נוחם ונועם ובלבותם יתעוררו געגועים אל חיים יפים וחופשיים, חיי אורה ונועם, עדינות ורוך, או ירגישו כי רחוקים הם מכל קסמי החיים הנעימים, ובלבותיהם יתעוררו ייאוש וכעס, עצב והתמרמרות.
ובתוך המון הפועלים יצטיין וימשוך עליו את עין המסתכל עלם צעיר אחד. פניו החיוורים והעדינים, כפיו הלבנות והרכות, עיניו המביעות עומק המחשבה ושתקנוּתו העקשנית, למרות השתדלות הפועלים לבוא עמו בשיחה, יעידו כי חדש הוא פה, לְבֶן־כפיִים שנעשה לפועל. מייד כאשר תנץ החמה והחרדים הולכים לבתי הכנסיות להתפלל ותיקין, והגבירות העדינות בשדרות גינותיהן עושות טיולים לשם תענוג, למען עורר את תענוג האכילה, אז יתרומם גם שמואל ממצעו הקשה וייצא במהירות מחדרו הצר, המלא אוויר מחניק, וישם את פעמיו לבית החרושת שלו. ובראותו מרחוק את המעשנה הגבוהה, השורקת ומוציאה עמודי עשן כבד, ירעד בו לבו מאיזה פחד טמיר: המעשנה תיראה לו כלוֹעהּ של איזו חיה טורפת…
הוא יתגנב חרש, יסתכל בשעון, אם לא אחר חלילה מעט מזמן בואו, וייגש אל שולחן עבודתו וירא, כי כבר ישנם שם רוב הפועלים והפועלות, מגהקים ומפהקים בעצלתיים. הם לא הספיקו עוד להעביר שינה מעיניהם, השמש לא הספיקה עוד לצאת כולה על אופק השמים והפועלים כבר עומדים הכן למלאכם מול המכונות השורקות בשריקות רגזניות ומאיימות: נראה, כמו גם הן לא הספיקו עוד לנוח כל צורכן… רוח שיממון ועצבות מיוחדה שוררת עתה בבית החרושת: העיניים עודן חפצות לנמנם, הראש העייף יחפוץ להישען, אם גם אך לרגע, על החזה, והגוויה חפצה להתמתח קצת תחת השמיכה והפה חפץ לפהק, אך עין המשגיח הנורא צופיה כל תנועה ותנועה של הפועלים, ומאוד מאוד הם יראים לבל יֵחשדו בעצלות והם מאמצים את שארית כוחם ועובדים בחריצות בשעה שהכול, הכול היו נותנים, לוּ נתנם לנמנם אך שעה קלה… אך כאשר הפעמון יודיע את זמן סעודת הצהריים ייאורו קצת הפנים האלה, השיחות תעשינה יותר עליזות, אז תישמענה גם הלצות, שירות מקוטעות וכולם ממהרים לבית המרזח הקרוב לשבור את צימאונם ולהשתיק את רעבונם.
ושמואל עומד מחריש כל העת גם בלבוֹש רוח שמחה את יתר הפועלים, הוא מביט בעיניים תועות סביבו כמו יבקש דבר מה, כמו חפץ הוא להיסתר, להימלט ולברוח מאיזה רודף נסתר… כאשר יפנו אליו חבריו הפועלים בשאלות שונות, ובייחוד הפועלות המתנהגות עִמדו במידת הרחמים כעם ילד חולה, הוא עונה באי־רצון דברים מקוטעים ומגומגמים, וכולם יודעים, כי העלם החדש הזה, שזה רק כשני שבועות נכנס לבית החרושת, הנהו בעל מחשבות ואומלל גדול. הם מתייחסים אליו ביחס הגדולים את הקטנים, לא ישימו לב לחסרון ידיעותיו בעבודה, אם כי פעמים רבות יקרה, כי צריכים הם לשנות ולתקן את אשר קִלקל הוא. מראשית בואו בבוקר עד אשר תשקע השמש והפעמון יודיע את חופשם של אסירי העוני, הוא עומד שחוח על מלאכתו, מחריש וחושב…
פניו רציניים ועצובים, בעיניו ייגלה עומק המחשבה, מצחו הרם יתקמט לפעמים ועין בוחנת תכיר מיד, כי העלם החיוור הזה עוסק בשעת עבודתו בשאלות היוצאות מחוג מלאכתו הפשוטה, כי שאלות גדולות מרגיזות את מנוחת נפשו. ובשעה שהוא מכה בפטישו על הפלדה לרככה ונקרוּ אלפי מיני יתושים שונים בחרטומיהם הדקים והחדים במוחו החושב. הוא עומד על יד השולחן ועיניו נטויות אל חתיכת הפלדה לעבדה ולתקנה היטב, ובאותה שעה הוא מעביר לפני עיני רוחו, לפני שכלו המבקר, את כל חיי החברה, את כל מִפלגות האנושיות בפגעיה, צלליה וצרותיה ועין ביקורתו החדה סוקרת הכול, בודקת ומעיינת בכול…
הוא מרים את כל הווילונות הסוככים על תעלולי החברה ועין ביקורתו תחדור אל הסדקים היותר צרים, אל המקומות היותר צנועים, ועל הכול, הכל הוא מותח את גזר משפטו.
ובהחל הפסנתר לרעוש מתחת בחוזקה וזרמי הזמרה יתפרצו מתחת אצבעותיה הענוגות של בת אדון בית החרושת, יתפרצו, יעלו ויעופו כְּפֵיוֹת קוסמות אל בית החרושת החשוך, עד כי כל הפועלים, גם היותר פטפטנים שבהם, ידומו ויקשיבו אל המנגינה המלבבת, המוסכת עליהם רוח געגועים ועיצבון – יתרומם בו לבו מהתרגשות עצומה וכל יצורי גוו רועדים כאילו נגע בו הזרם הגלוָוני, עצביו החלשים מתרגשים מאוד ולבו ומוחו עובדים אז באינטנסיוויות נוראה…
המחשבות והרגשות תרדופנה אישה את רעותה, הוא לא יספיק לעיין באחת והנה השנייה רודפת כבר אחריה… לו נראה אז כמו זרמי אור יישפכו על כל התבל, והוא רואה אותה מוארה כולה לפניו; אז הוא רואה הכל, סוקר הכל, ועל כל התבל כולה שפוכה רוח תוגה נוראה… ואל מהירות מחשבותיו יתאים גם אופן עבודתו. אז יפנה אליו שכנו הקרוב, והוא איש צנום ודק, בעל זקן קטן ומדולדל, ועיניו מביעות עורמה, טוב לב ופחדנות כאחד, ומעיר למוסר את אוזנו.
— למה תמהר ככה לעבוד עבודתך? עוד תספיק לעבוד… הרבה שנות עבוד תחכינה לך… איך שיהיה לא ירבו לך בתשלומים… אל תהי סכל, חוס על בריאותך… ובדברו יפנה את ראשו לראות, אם עין המשגיח לא תשורם, ובהיווכחו, כי אוזניים חשודות לא תשמענה את שיחתו, הוא מוסיף:
— סכל! האדון לא יֵעָנִי, אם גם תנוח בין הפרקים… ואתה את בריאותך תקלקל. ניכר כי טירוני (ניילינג) אתה… האין זאת? דבר נא בן ארצי, למה אתה שותק תמיד?
ושמואל חושב את עצמו מחויב לשמוע את פטפטנותו של הפועל הדברן, אם כי קשה עליו מאוד להפסיק את חוט מחשבותיו. הוא חפץ לשמוע את דבריו וגם לענות אותו דבר מה, למרות אשר לא התעמק בדבריו: הוא מדבר על בריאותו כעל דבר חשוב! אך לבל ייראה בעיני חברו הפועל ככפוי טובה, הוא עונה בגמגום:
— כן, אתה צדקת, תודה…
ובאותה שעה צלצלי הזמרה מתדפקים על לבבו, חודרים אל בתי נפשו ומזעזעים את כל נימי הרגשתו ומיתרי המחשבה שבו.
לא, הוא לא יוכל שאת את הקוּלטוּרה ואת קנייני הקולטורה: שורש נשמתו אחר לגמרי… הוא לא יוכל שאת את הצרוּת הנוראה, את המועקה, את הדוחק והלחץ…
נפשו תשאף למרחב אין קץ, לשירת הדרור, נפשו הפיוטית צריכה לטבע… אל המדבר הוא חפץ לשוב, לגור בהרים גבוהים, בצורים פראיים, מקום משכן פריצי חיות. בני־האדם הקוּלטוּריים, הצֶרֶמוניות החיות האלה, מביאים אותו לידי כעס והתמרמרות, רק קוֹפים מלומדים לבושי צילינדרים ומשקפיים מבריקים.
לא, אלף פעמים לא! הוא אינו מסוגל כלל לקבל את רוב הטובה, שהקולטורה משפיעה עלינו, הוא הנהו כופר בעיקרה של הטובה הזאת…
אל המדבר! אל הפראות!
טובות הן חיות הטבה מצֶרֶמוניות חיות… נעימים הם חיי הפראות! פיוט נצחי, שירה עולמית!
אל הפראות, אל הפראות!
בלונדון לא תיראה הטבע בכל קסם אי־מלאכותיותה: ידי אדם חיללו את בתוליה הקדושים… הוא מרגיש את עצמו ככלוא בבית האסורים. זה חודשים אחדים הנהו בלונדון ועוד לא ראה לא שמים טהורים בכל יופיים הקוסם, לא שמים מתאדמים בשעת זריחת השמש וגם לא אדמימותם בשעת השקיעה, ובשעה שהשמים חֲתולים ענני עופרת, גם אז הברקים בזגזגיהם הנפלאים כמו יתגנבו מתחת לחומות, החוסמות להם את המבוא אל הקריה ההומייה הזאת. גם רעש הרעמים כמו יתנדף, כמו יאבד פה את עוזו. ומה אוהב הוא את הברקים והרעמים, כאשר הטבע מופיעה בכל הדר גאונה וקול הרעם נורא ואור הברק נפלא!…
ובשעה שהוא הוגה במחשבותיו אלה הוא בעצמו איננו מאמין ביִשרת הגיונו, הוא בעצמו מודה בעומק לבבו, כי זרות הן, ועל זה הוא מתמרמר ומצטער צער אין קץ. “מדוע — ישאל את עצמו — אינן טובות ונכונות מחשבותיי אלה? הן יש ראיות מן השכל וההיגיון, ראיות מן החיים והמדע, ראיות מן הלב ומן השירה, ובכל זאת גם אני בעצמי אינני מאמין בהן, אני בעצמי חושבן לשיחה נאה, רק לגימנסטיקה רוחנית, כביכול”. ועל דא הוא בכה ומצטער!
רואה הוא בשברון לב עד כמה כוחה של הקולטורה השנואה לו כל כך מגיעה, רואה הוא עד כמה איננו ברשות עצמו, עד כי גם בשעה שהשיג את האמת, בשעה שכל קישוטי הקולטורה היו לו לזרא ונפשו עורגת לדרור הטבע, גם אז אין עוד ביכולתו להתרומם על דעת הקהל ולהאמין במשפטו הוא…
אלה הם רק תעלולי הציוויליזציה המכשפה!… ואז יתכווצו אגרופיו מבלי הכרה והוא יאיים בלי משים על איזה דבר…
עתה, בעת שנשללה ממנו תוּמת הטבעיות וההשקט: עתה בהיעקרו מחיק הטבע ובגלותו אל הקריה הגדולה והנוראה הזאת, עתה בהימצאו במרכז הקולטורה, וכל תנועה ותנועה של אנשיה, כל גמגום קל של דיבוריהם, מנהגיהם, תהלוכותיהם ונימוסיהם מזכירים לו בכל צעד כי במרכז הקולטורה יימצא, עתה הנהו כופר בה לגמרי, עתה הנהו כופר בנחיצותה, וטובה לו שעה אחת של חיים טבעיים ושקטים בעיר קטנה מכל חיי התענוגות הרועשים בעולם הגדול והקולטורי הזה.
אך עוד מעט והוא שומע קול אחר קורא אליו: “בשעה שהנך מוקף קנייני קולטורה מסביב, הנךָ מתגעגע על טבעיותה של הפראות, אבל מה תאמר אז, כאשר תימצא הרחק מן החיים הוקלטוריים? איזו שירה תשיר לנו בהיותךָ במדבר שממה? התוכל להינזר מן הצרכים הקולטוריים שהתפתחו בךָ? נעימה עליךָ הטבע בכל אי־תרבותה בשעה שהנך רחוק ממנה, אבל מה תאמר אז, כאשר תינתן לך הטבע ותישלל ממך הקולטורה?”
ובשעה שהוא שומע קול כזה, תישפך בו מרֵירתו מצער פנימי. מדוע לא יאמין בעצמו? מדוע? אמנם מכיר הוא, כי לונדון היתה למה שהיא לא על פי רצונו של איזה יחיד: יודע הוא, כי זהו חוק הברזל של ההתפתחות הכלכלית. אך הוא איננו יכול ואיננו חפץ להשלים עם המציאות. הוא לא יוכל להעמיד את כל הווייתו של האדם רק על הקיבה, כי יודע הוא כי ישנו רוח בעולם!…
הוא נעשה לפועל. השמעתם?! מילתא זוטרתא! הוא, המיוחס הגדול לבן הכפיים, האידיאליסט, הנושא על שכמו את הצער העולמי, המהרהר ומקווה לאושר כללי ונצחי, בעל הדמיון, המצטער בצערן של כל הבריות הנעלבות, הוא, השופך תמיד קיתון של בוז על הקפיטליסטים הבטלנים, המטיף על הפועלים האומללים, המפרנסים בזיעת אפם ובדמי לבבם אלפי אלפים עדינים ועדינות — הוא בעצמו נעשה הפעם לפועל, לאחד האומללים הישרים האלה, הוא בעצמו נתרחק מאותן העלוקות, המוצצות רק דמי אחרים, מרחק רב, ויהי לאיש ישר משתכר בזיעת אפו פת לחם, ולמה יתמרמר… מיוחס הוא. הוא בעצמו, למרות הטפותיו הנלהבות על השוויון, כנראה, יחשוב את עצמו ליותר חשוב מאותן הבריות האומללות, שעל אודותן שפך כל כך פְרָזות… הוא בעצמו רואה בעובדה הזאת עוול יותר גדול מצד הטבע על אי הדרה את פניו ומבלי שים לב ליחסנותו עשתהו לאיזה פועל… ובתפשו את עצמו על המחשבה הזאת שהוא חושב, למרות רצונו, יתאדמו פניו מבושת והוא מרגיש גועל נורא לכל פטפטנותו בעבר ולחולשתו הנוראה וכועס הוא על אי־יכולתו להשלים עם המציאות ולאמת את השקפותיו בבוא מעשה לידו.
ויש אשר יחשוב לאידךְ גיסא. יש אשר יתנצל לפני עצמו, לפני השופט הפנימי אשר בו… הן על פי חינוכו, השונה מאוד מחינוך שאר הפועלים, התפתחו בו צרכים רבים אחרים, תביעות ודרישות מן החיים, אשר במצבו של הפועל לא יוכל להספיקם בשום אופן ולו קשה מאוד להסתגל אל אופני חיים אחרים: הוא דורש מן החיים הרבה יותר ממה שהם יכולים לתת לו, אם כן הוא אומלל יותר גדול מרוב אחיו הפועלים: לו יחסר הרבה יותר ממה שיחסר להם…
כן, לו יש הרשות להתאונן על ההשגחה על שעשתהו לפועל, הוא הסכין אל סביבה אחרת, אל רֵעים אחרים, ולמרות כל הוכחותיו לא יחוש שום עונג בחברת רעיו הפועלים. אמנם הוא משתדל להוכיח לעצמו, כי כולם שווים הם וגם תעלה בידו לחשבם לשווים אליו, ובכל זאת לא ירגיש אליהם כל קרבה, רחוקים הם ממנו. הוא מרגיש רחמים עליהם, אבל לא רעוּת: להם אין דברים משותפים, אשר היו יכולים לעניינם ולענגם. מתגעגע הוא אל חבריו וחברותיו הקודמים, מרגיש הוא אליהם כעת חיבה יתירה, ולמרות רצונו הוא מפהק בחברת רעיו של הָאִידנא…
לפעמים הוא כופר כלל בתורת הסוציאליזם. ברגעי חייו אלה ייווכח פתאום, כי כל תקוותיו, שאיפותיו ומלחמותיו כוננו רק לשפר את חייו הוא. כל הטפותיו על שוויון בני־האדם, כל התמרמרותו, ויכוחיו וצעקותיו היו רק פְרָזות, שכל עיקרן לא בא אלא למען התרומם על יתר חבריו, שלא ידעו לצעוק כמוהו. ובשעה שהוא חושב כזאת אין הוא בא להאשים רק את עצמו ב“אנוכיות” נפרזה. באותה שעה הוא כופר ב“עיקר”: האדם דואג רק לנפשו ומפני אנוכיותו היתירה הוא חפץ לרמות את עצמו, כי הוא עומד למעלה מן הבהמה… לו היו בני־האדם מודים לפחות, כי אינם עולים מבוּסרם על יתר החיות הטורפות! הוא לא יוכל שאת את הערמת עצמנו זאת… מה מגוחך הוא, כשהערומים אינם מכירים את מערומיהם!…
חבריו היו אומרים עליו, כי הפכפך הוא, אבל עד כמה קצרי ראות הם! הוא אמנם מחליף את אידיאליו לפעמים קרובות; את שהיה לו אתמול קודש הוא מחלל היום והחולין של היום יהיו לקודש של מחר. אבל האם אשם הוא בזאת?! האם יש בעולם שלמות גמורה שנוכל לומר עליה בכל עת ובכל מקום: כזאת ראה וקדש, או היש רע מוחלט בתבל, שנוכל לומר עליו: כזה ראה וגַנֶה? לא בו הוא האשם אם בכיעור של היום יגלה למחר יופי נפלא ויחבב את שהיה לו אתמול מגועל, ואם במה שהיה נוצץ אתמול יגלה היום עיפוש מעלה סירחון וישנאהו… תנו לו איזו שלמות או טוב או רע, אך מוחלט, שלא יהיו נראים לכאן ולכאן, אז יהיה תמידי. אז לא יחליף את דיעותיו לעתים קרובות… אבל דברים כאלה אינם בעולמנו, והוא הנהו הפכפך…
לפנים היה דתי נלהב וכמעט בן לילה היה לכופר, אבל מתוך הכפירה בדת בא לידי אמונה אחרת, אמונה עוד יותר חזקה מהראשונה: הוא האמין בכפירתו, האמין במדעים ובכוחם, האמין בהתגברות הטוב על רע, האמין כי סוף כל סוף יבוא שוויון גמור לבני־האדם על פני האדמה. אבל עתה ישנם רגעים איומים בחייו, אשר בהם הוא כופר בכול, כופר גם בכפירתו. אל אמונה שלימה בדת כבר אי אפשר לו לשוב, למרות געגועיו החזקים אליה: השושנה, שאך קטפה, לא תפרח שנית כמקודם, ובכפירה לא יאמין עוד: לו אבדה האמונה במדע ובחוכמה, לא יאמין עוד בשוויון בני־האדם: בכל אחד הוא רואה רק חיה צמאה ורעבה, השואפת להיטיב רק לה ולהשביע רק את עצמה, ואז הוא מרגיש פתאום איך לא נשאר לו דבר בחיים. מרגיש הוא אז, איך הכפירה בכול, זו החיה הנוראה נוגעת בלבבו בציפורניה החדות והקרות ומוסכת עליו רוח קיפאון נורא. ואז הוא מרגיש בדידות איומה…
הנה הוא מתהלך ברחובות: אנשים אצים, רצים ונדחפים, לכולם יש איזו אמונה, איזו שאיפה, איזה חפץ, ולו אין כול… הוא מביט ומביט סביביו ופיו ייפער אמו מאליו: הוא מפהק… ובתקוף אותו אפטיה נוראה כזאת, אז איננו מרגיש כלל את החיים, הוא רק מפהק לרגעים.
פעמים רבות הוא חושב על דבר איבוד עצמו לדעת. אבל הוא חושב עליו בשעות של אפטיה גמורה, ואז אין לו אומץ להוציא אל הפועל שום דבר, ומה גם איבוד עצמו לדעת, אשר לזה צריכה אנרגיה במידה מרובה… אסונו היותר גדול הוא, כי בלבו, החפץ והשואף לאהוב, אין אהבה והוא איננו יכול לאהוב. האהבה נחוצה לו כאוויר היער לזמיר, כמים צלולים לדג. את המאושרים הטובים ישנא תכלית שנאה ואת האומללים הרעים ירחם ויבין. כל אלה בעלי האידיאות והשאיפות, כל אלה בעלי הפרזות המצלצלות והניבים הנאים, השואפים לעשות טוב לזולתם, לתקן עולם, כביכול, ייחשבו בעיניו רק למאושרים, שעל פי מזלם הטוב נשאר בם לבם שלם ובריא; וכל אלה האומללים, שלבם רע, יהיו עניים או עשירים, יעוררו בלבבו רחמים וגם בוז וגועל… ולבו החלל בקרבו יפרפר, כציפור בכלוב, יפרפר, ישאף ויתגעגע. חפץ הוא לחבק ולנשק את כל העולם, את כל האנושיות… אבל אינו יכול: אומלל הנהו ולבו עליו רע. לוּ היה מאושר, אז היה איש טוב. כעובר אורח הנהו במשתה החיים. לנגד עיניו עומדים שולחנות ערוכים כל טוב וסביבם האנשים צוהלים ושמחים, מתענגים, נהנים ואוהבים זה את זה, והוא לא ירהיב לגשת אליהם ולשׂישׂ אתם משׂושׂ ולאהוב כמוהם: זר הנהו, אורח הוא! לפעמים הוא מביט על עצמו ברחמים רבים ודובר לעצמו: הוי אומלל! כמה נעלב אתה ומרודף! הטבע שלל ממך את כל תענוגות החיים, עקרך מקנך ויאמר לך: נע ונד תהיה בארץ! יהודי נצחי! במקל נודד בידך הנך מתהלך תמיד יומם ולילה, בשׁווקים וברחובות, והכל מביטים עליך בחמלה וברחמים ולפעמים גם בבוז… והוא מסתכל בעצמו ולבו ימלא רחמים רבים על כל גדותיו, מרחם הוא על עצמו, האומלל, אשר דרכו בחיים נסתרה והוא תועה, כנשמה מקוללה, בעולם הגדול, מתגורר הוא פה בעולם היפה, המלא תענוגות מלבבים בכל פינה, כנזיר בכרם חמד…
“עוול גדול עשה עמך הטבע” — ישוב לשוחח עם עצמו. ורגש הרחמים כה יחזק בלבבו, עד כי יחפוץ לבכות. הוא מתהלך לפעמים ברחובות ביום ובלילה ומביט על החומות הגדולות והיפות, מסתכל הוא בבריות הנאות, המתענגות על רוב טוב ולבו ימלא כעס ומרירות לוהטת, והוא מרים את עיניו השמיימה ושב לשוחח את עצמו על דבר תהלוכות אלוהים עם יצורי כפיו ובהגותו כזאת הנהו מרגיש, כי מוחו יתבלבל, לא ינהג כבר ברסן מחשבותיו, לא הוא האדון להן, כשובבוֹת תתפרצנה אל מוחו ולא תקבלנה עליהן מרוּת: האבן בהיזרקה מראש ההר תוסיף להתגלגל גם אחרי מוּש היד הדוחפת אותה. והוא מוסיף לחשוב באופן מוכני, לא ברצונו, המחשבות באות כאורחות לא קרואות, ולעומת שבאו כן תלכנה במהירות ובערבוביה…
ויש שהוא משקיף על החיים ממרום. הן מיום החילו לדעת את עצמו הוא איננו חי חיי שעה, הוא מקווה לחיי עולם, תמיד הוא מתכונן לבוא אל הפרדס פנימה, הוא מתכונן בחוץ, ופנימה אל הפרדס לא בא עוד אף פעם אחת… ומבחר שנותיו תעבורנה רק בהכנותיו אלה! הן אחרים יבואו ישר אל החיים בלי הכנות מרובות. לא! הוא איננו יכול להסתפק בחיים כאלה, בתענוגות כאלה! אם אלה הם כל החיים, כל עיקרן של החיים, אם כן למה הם לו? אם החיים הם כל כך ריקים, כל כך בלי תוך, אם לעולם לא יוכלו החיים לספק את דרישותיו, שהוא דורש מהם, אם כן אינם החיים כלל… וטובה לו אפיסת ההוויה מהוויה אומללה כזאת! ומה הוא תובע מן החיים? המסוימות הן תביעותיו?
גם הוא בעצמו איננו יודע במה הוא חפץ, הוא רק לא יחפוץ, לא יוכל לחפוץ בחיים כאלה, שכל האנשים חיים, ומה הם חיים טובים מאלה, לא ידע גם בעצמו. ולפעמים יתקפהו חפץ אדיר לחיות מבלי חשוב כלל על מידות החיים. הן חי הנהו גם הוא ואת החיים לא ידע. מעולם לא טעם את כל נעימות החיים, את אורם ושמחתם. רק בצל החיים הנהו חי…
לא, הוא לא יוכל לחיות בצל החיים, לא יוכל להיות אורח!
הוא חפץ להתענג על האור, על השמחה, ולטעום את כל נעימות החיים אם רק פעם אחת. לחיות, להיקרא חי ולהיות נבדל ונזיר מן החיים! נורא, נורא! לבו יתפלץ בקרבו וקנאה נוראה תמלאהו ומטפטפת בו רעל. מוחו יחשוב להתפוצץ ממשא המון מחשבות נוגות.
מה יקנא במאושרים ומה ישנאם!
להרגיש את כל עומק החיים, אם רק פעם אחת, הוא מבקש. להיטבל לוּ רק פעם אחת בים החיים, ולהיטבל כולו בראשו ורובו ואחר כך… אין לו כלל “אחר כך”, לו גם יטבע אחר כך, לו גם תיפסק הווייתו הארורה הזאת, אין רע. כן, הוא חפץ לשתות, אם רק פעם אחת, מכוס החיים, לשתות ולהשתכר, לשתות עד שיתפקע הלב, עד שיתפוצץ כל גופו ככלי חרס משפע החיים,… אין לו חפץ בחיים כהים!
הן, הוא יעשה כן, לבטח יעשה כן, ישתדל בכל האמצעים להכות פעם אחת על מיתרי כינורו, יכה ויוציא צלצולים נעימים, שובבים, חזקים, ינגן עד שתצא נשמתו, עד שיקרעו כל המיתרים… לינוק משדי החיים פעם אחת ואחר כך יֻרעל כולו…
למות בנשיקה אחת הוא חפץ! אבל הנשיקה תהי ענוגה ורכה חזקה, צורבת, נעימה ולוהטת, ולמות באותה הנשיקה…
לחיות פעם אחת ואחר כך אפיסת ההוויה!…
בין השמשות. כנראה כבר שקעה השמש זה כבר, הפעמון כבר הודיע זמן החירות, בחוץ הודלקו הפנסים וגם בבית החרושת נפתחו צינורות הגז, ואורו המבהיק והמזמזם האיר את כנופיית הפועלים שעמדו להינפש קצת ולנקות את בגדיהם טרם צאתם החוצה…
ושמואל עומד כנדהם, נשען בשתי ידיו על המשקוף ומקשיב אל זמרת הפסנתר. מדי ערב בערב, בשקוע השמש, היתה בת אדון בית החרושת משוררת בלוויית הפסנתר. מעולם לא היה יכול שמואל לשמוע בשוויון נפש את הזמרה, תמיד היתה מוסכת עליו רוח שיכרון ושיגעון, אך עתה, מסיבת רפיון עצביו ומחסרון שינה ומזן מבריא, פעלה עליו הזמרה באופן נורא. כקסם עמד נשען אל הקיר ולא הרגיש, כי רוב הפועלים כבר עזבו את הבית, לא הרגיש בפנות אליו אחדים מחבריו לקראהו ללכת עמם — הוא עמד דומם ויקשיב וישמע.
הוא התעורר רק אז בדחוף אותו המשגיח ובהזכירו אותו, כי הגיע זמן נעילת הדלתות. בדומיה קפואה, בשוויון נפש גמור ירד מן המעלות ובלי שים לב אל צחוק המשגיח ועוזריו על “פילוסופייתו”: הוא חש, כי איזה זרם חדש יבוא אל קרבו, הרגיש, כי איזה פרחים חדשים החלו לפרוח בלבו…
הוא יצא החוצה. דרך האשנב הפתוח השתפכה מנגינה נפלאה, רגע הייתה נוגה ומעוררת לבכות, ורגע השתברה בשברים צוהלים ועליזים… גם מצב נפשו היה כזה: רגע היה חפץ לבכות מרוב מתיקות געגועים מרים אל יפי החיים ואל מנעמיהם, ורגע הרגיש עקיצות נוראות עמוק, עמוק בלבבו, עלבון החיים: אין לו כול! לו היה יכול להיות עתה שם, בטרקלין המואר יפה על יד היפהפיה! הוא רואה אותה מבעד הווילון, העשוי מעשה רשת, בייחוד הוא מביט אל עיניה השחורות והלוהטות באש עלומים, אל לחייה, שהיו מכוסות בחכליליות ורדית רעננה, ואל אצבעותיה החיוורות והדקות, שהיו מדלגות על המשושות… שפתותיה שתי שושנים אדומות — לו היה יכול לנשק את השפתיים האלה!… ועל ידה יושב איש עב הכרס, בעל שפם צהוב והארוך, שרשרת זהב כבדה מקשקשת על אפודתו הלבנה, אצבעותיו השמנות מקושטות טבעות משובצות כל מיני אבנים טובות, בעיניו יוקדת אש האהבה הבהמית, והוא מביט אל המנגנת במבט הזאב אל כּבשָׂתו, העתידה לעלות על שולחנו: הוא הנהו חתנה המיועד…והאש אשר בעיניה? הה! הוא אש שמים, אש קודש, לו היה יכול לנשק את העיניים האלה! הן גם בלבבו יוקדת עתה אש קודש? הוא היה שופך בנשיקתו את כל חוּמוֹ, את כל אִשוֹ אל לבבה!
הוא שׂאת לא יוכל את הזאב הזה! על יד סמל הקדושה והיופי יושב סמל הכיעור והחלאה… לא הרחק ממנגינת שמים נשימת אף חיה טורפת כזאת… הוא אוהב עתה! אותו הפרח, שהייתה נפשו עורגת אליו זה כמה, כמדומה לו שהוא החל לפרוח עתה בלבבו בהשפעת הפסנתר. האישה לקחה תמיד מקום הגון בחייו, אבל הוא התייחס אל האישה כאל יצור גבוה, הוא לא יכול להבין את האישה על פי הפשט, כי אם על פי רמז, דרוש וסוד… הוא עומד תחת החלון, קולט אל תוכו את צלצלי הזמרה הנפלאים ואוהב… כמובן, עתה יאהב אותה, את היושבת ליד הפסנתר ומנגנת, אבל כמדומה לו שלאו דווקא אותה… הוא שם את לבו לפעמים אל השמלות הלבנות והכחולות, המרחפות לפניו, הללו הולכות והללו באות, לפעמים תעמודנה על ידו עלמות אחדות לשמוע אל הרינה ואל הזמרה, עומדות קצת, מתלחשות והולכות…
הנה עמדה עלמה אחת. לבו יתרומם ודופק בחוזקה: היא עומדת יחידה, אין איש על ידה. הוא מסתכל בפניה כמו באקראי שלא בכוונה. עיניה צוהלות… אל אלוהי שמים! הלא יפה היא מאוד! רק השפתיים אינן אדומות והלחיים חיוורות מאוד.
כמדומה לו, שהוא אוהב אותה זה כבר, כן, הוא חיכה אליה, והנה היא באה. הוא יתקרב אליה והיא תפתח את פיה בצחוק, והצחוק צלול ונעים ושיניה לבנות כשלג. קרבתה מוסכת עליו רוח שיכרון.
מן הטרקלין יתחוללו גלי מוזיקה נפלאה, וגם לב שמואל יתרומם כגל. היא, נשענה בידה האחת על הגדר אשר לפני הבית, מצחקת בנעימה והוא רועד כעלה. לבו דופק בחוזקה ומבלי משים הוא אוחז בידה, היא לא תתנגד והוא בוער כאש.
— מה יפית! מה נעמת! ומה אוהב אותך!…. לוחשות שפתיו הבוערות, והיא נותנת את קולה בצחוק… הוא מתפלא מעט על צחוקה ולחייו מתאדמות מבּושת, הוא חפץ לשחרר את ידה, אז תלחץ היא את ידו…
— מה שמך? מי את? מגמגם שמואל במבוכה.
— ומה לך? הן במהרה תזקין, כאשר תדע הכול. רגעים אחדים שוררת דומיה. שמואל נבוך והיא מבטת עליו בצחוק.
— שמי אַנה… האם הנך כבר שבע רצון? עתה מצחק גם שמואל.
— התדע מה? נסור לבית השֵׁכר, תציע אנה אחרי רגעים מספר. שמואל מתפלא קצת על הצעתה המוזרה, ובכל זאת הוא הולך אחריה. הם סרים לבית המשקה, שותים שֵׁכר ויוצאים. הם הולכים אט ושותקים. האוויר מעורפל. לפעמים יעברו קרעי עננים על פני השמים וגשם דק יטפטף בהפסקות קטנות.
— מאין את? למה הנך שותקת? יגמגם שמואל באש תאוותו.
היא שותקת. מרחוק עוד תישמע מנגינת הפסנתר, והוא רואה את העולם והחיים בצבעים ורדיים.
— מי את אנה, אהובתי, אמרי, אנא אמרי מי את?
והוא לוחץ את ידה בחוזקה ובראשו ישען קצת על כתפה.
— מרוסיה אני…
— ומה הנך עושה פה? מה מלאכתך?
— חאַ־חאַ־חאַ…
— למה תצחקי? מה מוזרה את! לא אבינך…
שתיקה. הם נכנסו אל מבוא, שהצללים מרובים בו על האור.
— מה אוהב אותך, אַנה! הגם את אוהבת אותי? תני נא ואשקך!…
הוא לוחץ אותה אל לבו הסוער והוא נושק את שערות ראשה, את עיניה ושפתיה…
— איפה הוא מעונך?
— אין לי מעון… אך אפשר ללכת…
— איך זאת? מה את שחה? איפה את לנה?… ייבהל שמואל מבלי שמוע את דבריה האחרונים.
— פה ברחוב — עונה היא וקולה רועד קצת.
— ואבותיךְ?
— ולמה לך לדעת הכול? בפעם הראשונה הנני רואה איש כזה.
— הן אני אוהב אותך אַנה, הנך רואָה.
— אמי מתה.
— ואביךְ?
— הוא יושב כמעט תמיד שם…
— איפה?
— שם… הנך רואה את הגשר האדום? שם הוא ישן בלילה.
— ובמה יתפרנס?
— אני מפרנסת אותו…
היא שחררה מחיבוקיו: דברי חייה הפשוטים האלה, שנאמרו בקול חלש ורועד, כיבו את אש התאווה שהתלקחה בקרבו. איזה רגש מוזר תקפהו, רגש מעין מוסר כליות על השתעשעו באהבה ובנשיקות את נערה אומללה כזאת. שמחתו גזה כרגע, כל העולם נראה לו כלבוש שחורים, פניו נעשו נזעמים ועצובים. הוא הלך דומם על ידה וייזהר לבלי געת בה. היא הביטה בו בעיניים מביעות דאגה וייאוש ותשחק בשחוק מאוּנס ובתנועת פריצות חבקה את צווארו… הוא רעד כנשוך נחש וישתחרר מזרועותיה…
— איפה הוא מעונךָ… למה אתה שותק?
— ולמה לך לדעת את מעוני?
— הן צריכה אני לכסף… אבי לא אכל כל היום, אין אני יכולה… אין אני יכולה… לטייל חינם…
עתה הבין פתאום הכל… ולא נדמה כמו שאול מתחת פתח את לועו ואלפי שדים ורוחות האריכו לשון למולו ויתקלסו בו. הוא כבר התרונן כולו משִׁכרונו, דעתו שבה אליו, ולו נדמה כמו יד אכזריה נגעה בשושנתו העדינה. הוא אוהב אותה גם עתה, אבל את סמל השמחה, האושר והיופי העליז, כמו שנדמתה לו אַנה מקודם, ראה עתה כסמל הצער העולמי, כסמל העניות האומללה, ולבו נמס בו כמים. — מי היסב באסונה? מי? מי? לא יוכל היות, כי ברצונה הטוב. הוא הנהו בדד בלונדון ההומיה והנוראה, וגם היא הנה בודדה ועזובה. הוא מצא אותה פה כעץ מצל במדבר שממה. נפשו תתרכך מאוד. מעיניו תחפוצנה לפרוץ דמעות, לבו יילָחץ מכאב פנימי וחזק: מה ירחם עליה ועל עצמו!
הוא לא יעזבנה! אי אפשר לו לעזבנה! הוא יצילנה… הן הוא אוהב אותה, ומדוע לא ייקחנה לו לאישה? כן, לבטח יעשה כן, הוא ייקחנה לו לאישה…
— מה היסב בנפילתךְ? ישאל אותה קול חלש ורועד, אשר דמעות כבושות נשמעו בו. אמרי, אהובתי האומללה, ספרי, מה היסב בנפילתך? ספרי נא… למה את שותקת?
פניה נעשו זועפים מאוד. היא התחרטה על “פטפוטה” עם “הירוק” הזה. היא זכרה את אביה הרעב ותחליט להיפרד ממנו. אם יוסיף עוד לפטפט ללא צורך וללא תועלת…
— שמע נא, כנראה הנך בן־ישיבה… מעולם לא ראיתי גבר כמוך… אין עתותיי בידי לפטפט… אבי רעב… נחוץ לי כסף… עתה הרגיש שמואל מוסר כליות ויֵבוש בפני עצמו. הוא חפץ להתנצל לפניה, אך לא מצא מלים הנאותות למטרה זו, ובדומייה חיפש בכיסי בגדיו וימצא מטבעות אחדות וימסרן לידה. פניה אורו למראה המטבעות.
— אתה, אם תחפוץ, נלך אל אבי ואנוכי אקנה בעדו מזון. הוא מנמנם כעת תחת הגשר.
הם מיהרו ללכת ובדרך סרה לחנות מכולת וַתִּקן לחם וחמאה בעד אביה. ולשמואל נדמה כמו אחת הקדושות הולכת על ידו, אחת הגיבורות המקרבת את כל אוצרות חייה הצעירים בשביל אביה, הקוטפת את כל פרחי אביב חייה ואופה מהם לחם לאביה. לו נדמה כמו רואה הוא את העשן השחור והמחניק, העולה מתוך הפרחים היקרים והרעננים האלה. והוא הרגיש, כי אוהב הוא אותה אהבה עזה מאוד, אהבה עמוקה ועדינה, טהורה וענוגה, הרחוקה מכל זוהמת וחלאה, וחפץ אדיר לדעת סיבת מפלתה תקף אותו עוד הפעם.
— ספרי נא, אַנה, מה הביאך עד הלום — התחנן לפניה שמואל בקול רועד מדמעות עצורות. היא הסתכלה בפניו: הם היו כל כך זועפים, חיוורים ומביעים תחינה ובקשה, עד כי לא יכלה לסרב, ובקול רועד ובפנים מתאדמים ומלבינים חליפות החלה:
— הדברים פשוטים. ילידת רוסיה הנני… זה כחמש שנים שנאלץ אבי לעזוב את ארצו. הוא היה שם מלמד. וכן באנו הלום, פרנסה לא הייתה. אמי מתה פה, שני אחיי הבכירים נסעו מזה, האחד לאמריקה והשני לאפריקה, ואין אנו יודעים מה היה להם, כי לא יכתבו מכתבים… אני הנני בת זקונים. אבותיי אהבו אותי מאוד… אבי חלה ושום משלח יד לא היה יכול להשיג פה. הוא זקן וחולה. לעבוד לא היה יכול ולהשיג תלמידים גם כן לא היה יכול. גאה הוא, איננו יכול להתחנן… ופה צריך להתחנן… אני עבדתי בבית חרושת ונתפרנס שנינו, בדוחק גדול התפרנסנו… בשנה שעברה ארך מאוד זמן חסרון העבודה ואנחנו רעבנו באופן נורא. אנוכי הנני צעירה לימים, אפשר לי לסבול, אך אבי, אבי הוא זקן וחולה ורפה כוח. לבקש נדבות לא יכולנו… בארצנו היינו בעלי בתים. אז הלכתי לבית החרושת לבקש עבודה, התחננתי לפני האדון לשווא, לא היה מקום בעדי. ובן יש לו, לאדון בית החרושת, עלם צעיר… הוא נתן בי עיניו ויצחק. אנוכי יצאתי והוא אחרי. הוא בקשני לבוא אל מעונו בשעה קבועה, והוא ייתן לי עבודה. אנוכי האמנתי… ובאתי והנה… גם מעצמך תבין את סוף הדבר… אנוסה הייתי… אבי היה חולה ורעב ללחם ומה לא יעשו בעד הלחם? הוא הציע הרבה כסף… גם יין השקני… קנה בכסף… אנוכי שנאתיו, חי נפשי שנאתיו, אך הרעב, הכסף… התבין? ומן היום ההוא הייתי ל“נערת הרחוב”, כאשר עיניך רואות. היא נאנחה ותמחה את דמעותיה, שהזהירו בעפעפיה, ושמואל הלך דומם שקוע בהרהורים מרים, בלבבו התעוררה שנאה איומה לכול, לכול. רק אותה יאהב מאוד, אבל את חמתו הוא חפץ לשפוך, דמו ירתח בו… הוא מבקש אותה, שתוסיף לדבר. הוא חפץ שסיפורה ירעיל את כולו, שהאש, שהוצת בו לא יכבה… והיא מוסיפה:
— אבי איננו יודע זאת, הוא מדמה, כי אני עובדת בבית החרושת. ופעמים רבות נרעב גם עתה… לא אוכל להסכין בעסק זה. בתחילה הייתי בוכה והגברים היו סרים ממני. לא אוכל להשתובב ולהתהולל כיתר חברותיי, רק שֵׁכר אני אוהבת לשתות. השׁכר מבדח קצת את דעתי ולא אבכה… לפעמים קרובות אנחנו לנים ברחוב, שם, תחת הגשר האדום… הנך רואה? הוא ישן ואני סובבת ברחוב, הוא לא ירגיש בלכתי… לו ידע זאת אבי. הה, ריבונו של עולם! זה כשבוע תמים שלא השׂתכרתי כלום… ואנחנו לנים תחת הגשר… רק לפעמים רחוקות אשׂתכר… כן לא מכוערה אני? אַח, אמור! ובכל זאת רעותיי משׂתכרות הרבה יותר ממני. אינני מסוגלה לפרנסה זאת… לפעמים אתעצב ואבכה…
הם התקרבו אל הגשר. היא בקשה את שמואל הנדהם שיסור מעט הצדה, לבל ירגיש בו אביה, והיא ניגשה אליו לתת לו את האוכל, שקנתה בעדו. על המפסעה [המדרכה] העוברת תחת הגשר, שכב סרוח בפישוט רגליים איש זקן, ספק גל עצמות, ספק גל סמרטוטין. פניו היו ממראה שעווה ממוזמזה, זקנו המדלדל היה רטוב ומזוהם מלֵיח חוטמו הזב. עפעפי עיניו היו מחוסרי ריסים… היא העירתהו בקול חיבה ותגֵש לפניו את המאכלים… הוא פתח את עיניו הטרוטות ויביט סביביו בשיממון, אך בראותו את הלחם והחמאה, אשר שמה לפניו בתו, התנפל עליו בלי אומר ודברים, אך כרגע הפסיק לאכול וישפשף את ידיו על אבני הרצפה ויגמגם את ה“אשר קדשנו” ויוסף מבלי דבֵר דבר אל בתו שעמדה על ידו, לבלוע את הלחם המרוח בחמאה, ורק לפעמים היה מעיף את עיניו בדאגה ובפחד אל בתו… לא הרחק מן הזקן שכבה אישה זקנה. פניה, היו נראים כשחיף עץ, מכוסים באיזה סמרטוט מקומט ומלוכלך ושפתיה הכחולות והקמוטות לחשו חרש איזה דבר, ולשמואל נדמה, כי האישה הזקנה הזאת היא אחת “החוטאות והפושעות” שקלקלו את שורתן בנערותן כאַנה שלו… ולחש שפתותיה הצנומות נראה לו כקללה נמרצה על כל אלה רבבות השאננים הנדיבים, המתענגים כעת על רוב טוב, נהנים מפרי נדיבותם ומכובדים על הקהל… “מי יודע — הגה שמואל ברוחו הקשה — אם לא איזה לורד היה בעוכרי האומללה הזאת, ואותו הלורד ספון עתה בהיכל תפארה”….
הלילה היה ליל חושך כבד. השמים היו מעוטפים שחורים, הירח והכוכבים לא נראו כלל. ערפל כבד ומחניק מילא את האוויר. אורות פנסי הרחוב כמו נלחמו את החושך הכבד, שהכתירם מסביב, וכמו השתדלו לחדור דרך ולסלול לו מסילה להאיר לאנשים, ההולכים בחושך דרכם… כבר כלתה רגל מן הרחובות הרועשות, והלילה עטף בצעיף ערפל את העיר הישנה ומנוחה כבדה ומבשרת רע שררה מסביב. רק לפעמים רחוקות עוד יִשָׁמע קשקוש איזו מרכבה מרקדה, השבה אל אחד הצעירים ממשתה עליזים. ומאחד הבתים, המואר יפה והעומד לא הרחק מן הגשר, תישמע מנגינת הפסנתר. ותחת הגשר תישמע נחרת הישנים הנחנקים מאדי ה“פוֹגה” [ערפל] המשחיתה, ותתלכד ותתערב עם צלצלי מנגינת הפסנתר…
ושמואל עמד בלב נרגש וסוער על יד אַנה. אביה כבר כילה את ארוחתו ויתקפל בסמרטוטיו ויישן. בלבבו ים רותח וסוער ובמוחו להבה נוראה. הוא הביט אל האומללים, המתגלגלים פה תחת הגשר, ומבטי עיניו תעו ויפלו על הבתים הרמים ונישאים ואגרופיו התכווצו, עיניו מלאו דם ופניו אדמו מקצף נורא…
— מי הוא, מי הוא הנבל ההוא? מה שמו ואיפה משכנו? פנה פתאום אל אַנה בקול רועד מקצף.
— שם! — הראתה אנַה באצבעה על הבית, אשר צלצלי הפסנתר התנשאו מתוכו — זה ינגן הוא, גם אז ניגן… בתנועה מוכנית שם פעמיו אל הבית, אשר הראתה עליו אַנה. שמואל ניגש עד החלון וקריאת תימהון וקצף התמלטה מפיו: זה היה אותו האדון הצעיר, שראהו היום יושב על יד בת אדון בית החרושת שלו: ורמש נבזה כזה עוד יעיז להתרועע עם בנות אלוהים! בלבבו הסתמנה שאיפה חזקה ולוהטת, והוא לא יכול לעצור עוד ברוחו הסוער.
— נקם אקח, נקם! קרא אל עצמו. דם, דם, דם!… רק הדם ישביח את רוחי. והוא כבר עמד על יד חלון הבית. בעד שמשות החלון, שהיו מכוסות בווילון דק, ראה אותו יושב על יד הפסנתר ומנגן את אותה המנגינה, אשר שמע בערב בנגן אותה בת אדון בית החרושת שלו.
פניו השמנים והעבים, סנטרו המשולש, שהיה רועד בהכותו על המשושות, העירו בו גועל וכעס נורא… וחיה כזאת עוד תעיז לנגן מנגינת שמים?! המעט לו חללו את אַנה האומללה, והנה הוא מחלל עוד את הפסנתר… רמש כזה ומנגינת שמים! היש חילול קודש יותר גדול מזה?! בתנועת יד מוכנית הרים את חתיכת הברזל וישליך דרך הזכוכית ישר אל עבר פני העלם…
הוא ראה, איך נפל מספסלו בראש הלום, וקריאת שמחה על אשר לא החטיא את המטרה התפרצה מלבו… ובאותו רגע זיעזע פעפוע [שריקה] חזק את האוויר המעורפל.
שמואל הפנה את שכמו ללכת אל אַנה, אך סביבו כבר עמדו שוטרי הפוליציה…
על פני רחובות מזרח־לונדון
(מִכִּתבי נודד)
ממבוי למבוי, מרחוב לרחוב תעיתי בליל חורף קר כֶָּסוי ערפל ומושקה אד גשם.
כיסי שלי כבר נתרוקן לגמרי; גם בטני הייתה ריקה. זה ימים אחדים לא טעמתי טעם לחם ולא הריחותי ריח תבשיל.
כוס תה שתיתי בבוקר במעוני. הפרוטות האחרונות היו זה כבר מתמעטות והולכות, ואחדל לשלם שכר דירה. בעלת הדירה הייתה שרויה בכעס, ותחדל לספר עמי על השכנים ועל השכנות וכעשר פעמים רמזה לי בדברים ברורים, כי לא נאה לג’נטלמן אֲמִתי לבלתי שלם שכר דירה בעִתו… ואני הייתי מנענע בראשי לאות הסכמה, כי זה באמת לא נאה.
בבוקר היום ההוא ברדתי מן העלייה, ששם, בקרן זווית אפלה – ספק מאורת כלב, ספק לול של אווזים – היה מעוני ונכנסתי אל חדר המבשלים לגרש קצת את הקור שחדר לתוכי ויקפיא את דמי ובשרי, נדמה לי שבעלת ביתי הביטה בי ברחמים ורוך, ובהגידי לה רצוני ליהנות מעט מחום הגחלים הלוהטות אשר על הכיריים, גמגמה בפנים מסבירות קצת:
– הן לא באת לאכול אותם! הגחלים לפניך, התחמם כאוות נפשך, האם היזק ממון יש לי מזה? הלוואי שלא היית לוקח ממני יותר מזה…
ניגשתי אל הכיריים. הגחלים הלוחשות צחקו לקראתי בצחוק של זהב ואושט להם את ידיי הכחולות לאות ברית אהבה ביני וביניהם. בעלת הבית התחילה משתעלת בקול רם, מוציאה הברות מקוטעות, מִלים לשליש ולרביע ועוד פעם משתעלת לתוך הסינר. ידעתי היטב כי כל התעלולים האלה הם מיני רמזים והכנה לאיזה ענין נכבד מאוד, ואולם את פירושם לא יכולתי להבין בשום אופן, ולכן החילותי מרגיש בלבי איזו דאגה מסותרה, פחד מפני דבר לא נודע, וצנח על גבי הפחמים ואסיח להם את צערי ואשיב עליהם מהבל פי, ויתלקחו ויתאדמו ויצחק לקראתי בצחוק של תנחומים, של חום, של אהבה, וייחס לי מאוד מאוד…
פתאום פנתה אליי בעלת־הבית ותציע לי לשתות כוס תה.
ריבונו של עולם! מה זאת?! בוודאי רוצה היא לתלות אותי היום: קראתי באיזה ספר קדמון כי להיוצאים לגרדום היו ממציאים ביום העונש את כל משאלותיהם.
ואני בולע כל לגימה ולגימה במהירות משונה וברעבתנות מצומצמה, בולע ומנשם בחוזקה, משיב רוח ומברך על החום הנעים המשתפך בכל גווי המוקפא, כשם שקיללתי בלילה את הקור הדוקר והמסמר את בשרי.
– היודע אתה מיסטר קלמנזון? מתחילה ה“מיסטרס” מדברת בקול כבוש וניחר מאוד ואחוריה כלפי פניי.
– בוודאי, בוודאי אני יודע, מיסטרס דז’יקוב! את הכל אני יודע… אֶה אֶה, תה יפה מאוד, חי נפשי…
– הן עליך… עליך, מיסטר קלמנזון, לעזוב היום… לעזוב את דירתי היום… לעזוב היום…
טוב מאוד! זוהי ה“תליה” שאותה יגורתי. יהי שם אדוני מבורך שנפטרתי בזול!
– היינו, איך זאת? כיצד לעזוב פתאום את הדירה?!
אני מעמיד פנים של תם, נותן את הכוס על השולחן ומסתכל פעם אל אחורי בעלת ביתי ופעם מרכין את חוטמי על עיגולי האדים החמים והנותנים ריח שהתרוממו מתוך הכוס ונכון אני לסרב קצת, שמא יעלה בידי לבטל עוד את הגזירה.
– איך זאת? כיצד?!… פישששש… ראיתם את ה“פריץ” שלי?… כיצד?! – מתחילה פתאום מיסטרס דז’יקוב לחקות אותי בהתלהבות, משפשפת את הקדירה בכעס ובמהירות ומדברת אליי בלשון נסתר.
– לו היה בן אדם זה לפחות שותק! מצח נחושה… אין אלוהים בלבו! זה שישה שבועות, ברוך־השם, שלא נתן לי אף פרדינג [תשלום שכירות] אחד והוא עוד שואל וטוען… זוהי חוצפה! בר־נש זה… נו, מילא… דע לך! היום תפנה את החדר ויהי מה! היום הזה ייכנס למעונך מיסטר יעקבזון, איש טוב ומנומס וג’נטלמן אֲמִתי; אינו דומה אליך כלל וכלל; ואתה, יכול אתה ללכת לארבע רוחות השמים אם רוצה אתה…
– בודאי, רוצה אני…
– איני יכולה להחזיקך בביתי לשם מצווה… לו היה לפחות אדם כשר וישר – מוסיפה היא לטעון לעצמה – לא ולא. הולך קרוע ובלוי, אינו מתפלל ולא כלום, ככלב להבדיל… לשנות את העולם הוא חפץ! ינסה קודם כל לשנות את עצמו. טיפש!…
– אשנה, מיסטרס דז’יקוב! אשנה, גם אותך, גם אותי גם את כל העולם כולו, הלא תראי…
– הוי, ריבונו של עולם, חבל שאין איש אשר ישמע ויצחק! אדם הולך בלי מכנסיים ובלי נעליים, חי, – אל יענישני אלוהים – ככלב להבדיל, אינו מתפלל ולא, כלום, לא העולם הזה ולא העולם הבא, והוא ישנה את העולם, הוא, מיסטר־פיסטר קלמנזון… השמעתם, הראיתם אותו, הגיבור שלנו? חבל שאין איש אשר ישמע ויצחק.
אני גומר לשתות את התה, מחכך את ידיי, משעל קצת ומתחיל להוכיח לה כי אין הדבר נלעג כל כך כמו שתחשוב היא כי למען הביא מהפכה בעולם אין צורך באוצרות רוטשילד, ומתחיל להביא ראיות והוכחות מן ההיגיון ומן ההיסטוריה. אך סבלנותה מתפקעת פתאום והיא צועקת:
– אבל למה לי הפילוסופיה שלך?! אלמנה ענייה גם אני. לך לך אל העשירים, אדרבה, לך אליהם והתפלסף עמהם…. לך לך, מיסטר! די סבלתי ממך, ד… המחויבת אני?…
– בוודאי לא.
קולי היה רך מאוד, כמעט כמתחנן. פניי נפלו. היא הסבה את פניה אלי ותסתכל בי. עינינו נפגשו רגע, ותורד את ראשה שנית על גבי הקדירה ותכעכע בקול רם. רגעים אחדים שוררת בינינו דממה. היא מתחילה לשפשף את הקדירה ברעש גדול ובחריקה נוראה. כמדומני שהיא מנגבת את עינה בשרוולה…
– כל הארץ לפניך, מיסטר קלמנזון! הארץ גדולה, אל תדאג…
– יודע אני כי כל הארץ לפניי וכי גדולה היא…הֶאח… גדולה!…
ובשעה שתים עשרה יצאתי את הבית.
בגדים וכלים לא היו לי. הכל כבר הלך אל ה“דוד” היקר, רק ספרים אחדים נשארו לי שבשבילם לא חפץ ה“דוד” לתת כלום ואתנם לבעלת מעוני למזכרת אהבה וידידות “ממני הדר ואינו משלם”.
בבטן, ריקה, בכיס נבוב, בלב מלא רגשות סוערים ובראש הוגה וממציא מחשבות הריסה ומהפכה תעיתי בחוצות לונדון כל אותו הלילה, עד שהתחילו פני המזרח מכסיפים…
לו ידעו עשירי העיר הזאת את כל הקללות, התחלואים הרעים והייסורים הנוראים שהכינותי במשך טיולי באותו לילה וסידרתים בשבילם לעתיד לבוא, כשיהיה רסן הממשלה בידיי וביד חבריי הטובים; לו ידעו אף מקצת מן המקצת, אז בוודאי אספוני לאיזה חדר חם ונתנו לי מיטה לשכב עליה ושמיכה להתכסות בה וחלה בחמאה.
היום היה יום סגריר. מבוקר עד לפנות הערב לא חדל גשם דק מטפטף, כמו מתוך נפה, בקמצנות ובעקשנות אכזרייה יחדיו, ועם חשֵׁכה חדל הגשם לגמרי ועל השמים נשארו עננים שרבצו במנוחה ובשקט, בלי סדרים, מפוזרים ומפורדים, חומרים חומרים, קרעים קרעים, כאילו הקפיא היוצר ים חומר לפתע, ויחכו רק לשעת הכושר להריק את רוב ה“ברכה”, אשר עצרו בקרבם, על הארץ ועל התועים עליה…
שכבת אד קלה, כמראה עשן מפוזר, ערפלה את האוויר.
הלבנה עמדה מאחורי החומות, רועדת וחיוורה והשקיפה מתוך גלי העננים, וכאילו תתבייש להסתכל בפני האדמה שסרחה כל כך, היא ממהרת שנית להתעטף בטלית שחורה. הקור התגבר, הרוח הדוקר והלחות עשו את האוויר קר מאוד.
כל היום ישבתי בביבליותיקה וקראתי מכל הבא בידי: מיני מעשיות משונות, שסמרו שערות בשרי כמעט מפחד, וגם מין פילוסופיה משונה, שמוחי כמעט שלא התפוצץ תחת סִבלה הקשה, ולפנות ערב כשהגיעה שעת נעילת הבית הוכרחתי לעזוב את הספרים ביחד עם החדר החם, אשר בעונג גדול הייתי תופס לי מקום תחת אחד השולחנות שבו, ואצא החוצה. המחשבות והרשמים השונים, ששאבתי מן הספרים במשך כל היום, התערבבו בקרבי והתבלבלו ויהיו למין בלילה משונה, שגרמו לי, פשוט, חפץ להקאה. אז רָקקתי הרבה רקיקות של גועל ושאט נפש וכיוונתי לכל הספרים והסופרים, ולאור הלבנה או בחשכת איזו פינה נסתרת החילותי לחשוב מחשבות בעצמי, מחשבות העומדות ברומו של עולם, שגורל כל האנושות תלוי בהן, שצריכות היו להמציא מנוחה לגוויות מדוכאות ולחם לקיבות רעבות.
ממחשבותיי אני בתחילת הערב הייתה לי קורת רוח מרובה. הרבה עולמות בניתי והרבה אֲמִתיות גיליתי ועל הרבה שקרים הפיצותי אור רב, ושמח הייתי מאוד על שעלה בגורלי לנוד הלילה תחת כיפת השמים, בתוך המרחב החופשי, במקום שבלי מעצור יכול היה דמיוני להרקיע לשחקים…
בשעה העשירית סרתי פתאום לבית אחד ממכריי, מיסטר זוננשטין. כניסתי זאת הייתה זרה ולא צפויה כלל גם לי גם לאנשי הבית.
מיסטר זוננשטין הוא צורבא מרבנן, ברוך השם, עסקן גדול בענייני הציבור ולעסקיו הוא אין הוא דואג לכאורה כל עיקר. זוגתו היא עקרת הבית ומנהלת את העסקים, והוא עסוק כל הימים וכל הלילות בעניינים ציבוריים. היא אישה כשרה ומשכלת, מדברת “אשכנזית” ומתפלספת עם בנותיה הצעירות על ערך המצוות המעשיות והדלקת הנרות. בבעלה מתגאה היא שלא בפניו ולועגת לו ומריבה בו בפניו. הבנות מדברות אנגלית בשעת רִתחה, כשצריכות לדבר דברים כבושים או כשאורחים נכבדים מבקרים את הבית וקוראות לאביהן שלא בפניו: “רברנד”, וטעם ונימוק יש לכינוי זה: בתחילת בואו הנה שימש בבית הכנסת, ולעת מצוא גם בעל תפילה ומוהל.
להיהודים הלונדוניים מתייחס מיסטר זוננשטין בגאווה, כמעט בבוז. כשבאתי אליו בפעם הראשונה והוא מכיר אותי עוד מביתי, אותי ואת כל שלשלת היוחסין שלי, הואיל לדבר עמי הרבה ויספר את כל פרשת גדולתו ויצייר לפני את היהודים הלונדוניים.
– מה אתה חושב, קלמנזון, כאן יש בני אדם? כאן בלונדון הבירה יש בני אדם? טועה אתה קלמנזון, פה לא רוסיה… תצא החוצה וממש רעדה תאחזך: צילינדרים, נעלי־יד יפות, בגדים, נו, ממש בגדי דוכסים, וטבעות זהב על כל האצבעות, מורי־שעות ושרשרות של זהב, פיץ־מיץ, פיש־פש, ג’נטלמנים אַמִתיים, אתה תיבהל, מיניסטרים בוודאי… נו, זאת לאו דווקא, סנדלרים וחייטים מהחל ועד כלה… התמצא פה איש הגון אחד? אף לא אחד? וגם פני העיר, כביכול, מי המה? במחילה מכבודך, עוד הפעם חייטים וסנדלרים. באחד, זוהי ארץ הסנדלרים, להווי ידוע לך…
אותי הוא מכבד קצת. אוהב הוא איש היודע ספר ומיוחס, אם כי מסכים גם הוא לדעת בנותיו, כי העיקר הוא ייחוס עצמו, בכל זאת – הוא מוסיף בצחוק של עָרמה – לא רחוק מן האילן ייפול התפוח, וגם ינעם לו יותר אם שרה שלו תצא במחולות עם רבנית משתצא עם איזו סנדלרית. רק אין לו קורת רוח ממני. הנני – לפי דברי הבנות – “איש לא־יִצלח”: איני מנקה את נעליי כהוגן, אומר “מטפחת חוטם” במקום “מטפחת כיס”, ופעמים אחדות ראוני אוכל ברחוב. באחת, איני ג’נטלמן. ובכל זאת יכבדני: אוהב הוא את המשכילים; גם הוא היה לפנים משכיל. אָמנם עליי יש אומרים כי אתערב עם אנשים שאינם מהוגנים כלל וכי בדעתנו להפוך את סדר העולם, ואולם אין בכך כלום; כל זה הוא מעשה ילדות וכשאשא אישה וארגיש ריחיים על צווארי, אעזוב בוודאי את כל התעלולים האלה ואהיה לאיש מהוגן.
אני נכנס הביתה ואומר “ערב טוב”, מחכך את ידיי זו על גב זו ואומר אַה־ה־ה, מודיע כי קר מאוד בחוץ ותופס לי מקום על יד השולחן.
– נכנסתי כך, אגב אורחא – מתחיל אני מגמגם בתור התנצלות – מכיוון שעובר אני לפני ביתם, לרגלי איזה עניין, אמרתי: אסורה נא…
הבת הבכירה יושבת לפני הכיריים הבוערות, ובהיכנסי תפגשני ב“ברוך הבא” וב“שלום עליכם” ומלווה את הדברים בצחוק של לעג וביטול, שיש בו בכל־זאת גם איזו קורת רוח מסותרת על כניסתי.
הצעירה מעיינת בספר ומושיטה לי את ידה מבלי הרים את עיניה. אני לוחץ את היד עד שתרגיש כאב והיא אומרת בצפצוף מבלי הרים את הראש:
– אַי, אַי, מיסטר קלמנזון! גם זה כבר מתחיל “אותם המעשים”… בעלת הבית שואלתני אם ברצוני לטעום מן הדגים הצלויים שהיא עוסקת עתה בצלייתם.
– חן־חן, איני רוצה כלל לאכול, אני מלא.
– מדוע? כבודך אכל בוודאי זה לא כבר את ארוחת הערב?
– בוודאי ובוודאי.
– כבודך אכל מאכלי בשר או חמאה?
– אכלתי תרנגולת צלוּיה…
– אָ־ה ה!…
נדמה לי שהגברת הטיפשית הזאת הטילה ספק בדבריי. היא שמה עיניה במגבעתי השחורה שפניה הספיקו כבר להלבין קצת מזקנה ותעבירן הלוך והסתכל בכל הטוּאלֵטה שלי עד שנחו על נעליי ואז עבר צחוק קל על שפתותיה, ותסור אל חדר המבשלים ותיגש אל המחבת אשר שפתה על הגז הבוער ותשים עליה חמאה ותניח עוד דג אחד לצלות. וגם הבנות נשאו את עיניהן ותסתכלנה בי, ושתיהן כאחת החלו להשעֵל בקול רעש גדול אל תוך אגרופיהן.
וכשחדלו לשעל אמרה הבכירה כמדברת אל עצמה:
– נו, ריבונו של עולם! –
והצעירה גמגמה בחשאי:
– מה גדול הביבר שלך, יוצר כול!
מר זוננשטין, שישב כל העת שקוע כולו בקריאת הפרוטוקולים של “ועד בתי הכנסיות המאוחדים” ולא הרגיש בי, נשא פתאום את עיניו ויביט בי מבעד לזכוכיות המשקפיים.
– מאין, מיסטר קלמנזון, בשעה מאוחרת כל כך?
– אני עובר ברחוב לפני בית כבודך לרגלי איזה עניין ואומר: אסורה נא מעט אל ביתו, ראיתי אור דרך החלון ואומר: אסורה מעט… קר כעת בחוץ; עליי עוד הרבה ללכת… הרבה…
זוננשטין הרים את משקפיו על המצח, נשען על שתי ידיו ויבט בי במבט מלא שיעמום ויפהק… ואנוכי קמתי במהירות, כאילו פתאום נשכני נחש, ואעזוב את הבית
* * *
היה קרוב לחצות הלַיל. הרחובות החלו מעט מעט להתרוקן. הטרַמוַויים [חשמליות] החלו לעבור לעִתים יותר ויותר רחוקות. התנועה המלאה עסקנות חדלה לגמרי ומפינות שונות, ממבואות אפלות, החלו להיראות מיני בריות משונות, “אזרחי לונדון של לילה”.
מורה השעות שעל גבי המגדל הִכָּה שתים עשרה. הרחובות נתרוקנו כל עיקר מאנשים “מהוגנים”, רק לעתים עובר עוד איזה ג’נטלמן שנתאחר, ארוך ודק, בעל צילינדר גבוה, שלוב זרוע עם לֵיידי צנומה ואדומת הלחיים כמראה ריאה לחה, ככל שאפשר לראות לאור המנורות.
הנה מתחילות צפות ועולות מתוך חשכת המרחק סוכות של מזון נוסעות, וסביבן מתלקטים ג’נטלמנים ולֵיידיות נפוחים; הללו שותים איזה נוזל שחרחר, מעורב באבקה מרה – קהווה בלשונם – שותים ומתלוצצים בבדיחות, אוכלים מיני לחמניות משונות ומשוחחים בין כך, מתוך הנאה של בטלה נעימה, על המחיה ועל הקור, על מקרי היום ורעותיו המרובות, ואלו מתהלכים סביב סביב הסוכות, הידיים נתונות בתוך כיסי המכנסיים, הלוך יילכו מסביב ומרקדים לפעמים ריקודים של בדיחות, כביכול, ועל פניהם לעג של ביטול וגאוותנות, כאילו לא לפי כבודם הוא להשתתף באותה סעודה תחת כיפת השמים; אך רבים אינם יכולים או אינם חושבים לנחוץ לכסות על רגשי לבם, מתחככים ומסתכלים בקנאה גלויה באלה המאושרים השותים נוזל חם מעלה אדים מלאים ריח, רועדים מקור ומשתדלים לבוא בדברים עם הסועדים ולהנותם בדברי חידודים. על יד אחת הסוכות עמדתי גם אני ואסתכל במאושרי העולם הזה, מעיין היטב בתנועות השפתיים המלחכות ויונקות ברעבתנות ומקשיב לצלצלי הלעיסה, משתדל להוכיח לעצמי כי התשוקה הזאת המתעוררת בקרבי היא לאו דווקא, כי איני חפץ כלל לאכול מין בלילה משונה ולשתות נוזל דלוח כזה… אלא מה פירושה של צביטה זו בבטן ובחֵך? זה מעשה הייצר־הרע שנשאר לי בירושה מבית־מדרשי הישן שעדיין לא הספקתי לעקרו כָּלה.
בדממת הרחובות מתחילות נראות סצינות מיוחדות במינן המבדחות מאוד את הנודדים הרעבים וממתיקות את סעודתם של המאושרים…
הנה אישה מושלכה באמצע המדרכה. פניה – מין אשפה משונה מלאה תלוליות וחריצים, גומות וחורים – אדומים מאוד, כאילו עוד מעט והדם יתחיל לזנק מהם, שערותיה פרועות, מעורבות ומודבקות ברפש לח, הבגדים – כאילו זה עתה יצאו מתוך טבילה באשפה. שוכבת היא סרוחה לרוחב המדרכה בפישוט ידיים ורגליים, חורקת בשיניה וקצף על שפתיה ועיניה פקוחות ולטושות ורעידה קלה עוברת לפעמים בפניה, והיא מפרכסת בידיה, מניעה ברגליה ומנחרת כבהמה שחוטה.
המון סקרנים סובבים אותה, מתחככים ומפהקים ושבעים נחת מקומדיה זו של לילה. פוליסמן מרים אותה ומנסה להקימה על רגליה, צובטה בלי אצילות יתירה ומבקשה בינתיים שתלך לעזאזל היא ואבותיה ואבות אבותיה, והאישה מוציאה קול נחרה כבושה וצרודה כמו בשעת יציאת נשמה.
הקהל הרואה את המחזה המצוי והמבדח כל כך נותן את לבו אליו יותר ויותר. מה יהיה סוף הדבר? לאן יובילוה? ההתעלפה? הישנה היא בשינה כל כך חזקה מתוך שתייה יותר מן המידה? או אולי כבר מתה? האח! עד כמה כל זה מושך את הלב!
זמן מועט תשכב בדומייה, כאילו קפאה כולה, ופתאום היא מתחילה שנית מפרכסת בידיה וברגליה, מגרגרת בגרונה, שולחת את הלשון ומלחכת בו את רצפת המדרכה, והקהל מסביב ההולך ומתרבה מקשיב בדממה ובעניין רב לכל הנעשה והמדובר, וכל אחד שקוע בעולמו. בינתיים מתחוללות גם תגרות קטנות בין הקהל ובין השוטרים. גודדי הרחובות לוחמים מלחמת מגן: מגינים הם על זכויות אזרחיותם ברחוב הלילה, לעשות ולראות כל מה שלִבם חפץ; אך לא כן דעת “המפקחים על הסדר”: חושבים הם לחטאה לתת לקהל גדול להתקבץ במקום אחד ולעשות כל מה שלִבו חפץ – והם לוחמים מלחמת תנופה ומניאים את הקהל מלהסתכל ומגרשו קצת.
פיעפוע [שריקה]! עוד שוטר ניגש דומם, שקט ובוטח.
– מה הוא הדבר?
– לך לתחנת הפוליסייה והבא עגלה.
נדמה לי כי המתעלפת מקשיבה היטב לכל המדובר ורוחה נוחה מאוד מכל מהלך העניין.
עוד מעט ושלושה שוטרים, ואחריהם סקרנים וסקרניות רבים, באו והשכיבוה בעגלה והעמידו עליה את הסוכה, ויובילוה לתחנת המשטר.
– היא הוליכה אותם שולל – לחש לי בחור גדל־קומה וצנום בהנאה גדולה ויתחכך מרוב נחת רוח, וישלח את לשונו וילוק את שפתותיו מרוב מתיקות.
– לאיזו תכלית?
– לאיזו תכלי? חא־חא… לאיזו תכלית… טירוני אתה… כלום אינך מבין? למען יהיה לה איזה מקום ללון. עתה, אל תירא, עתה תישן כגבירה… אָה הא!…
– אי מזה אתה יודע כל זאת?
– אי מזה אני יודע? מעצמי… בעצמי ראיתי איך צחקה ברגע שהשכיבוה… כן, ראיתי.
הבחור שלח עוד הפעם את לשונו וילוק את שפתותיו וירזום לי במרמה.
זהו באמת רעיון גיניאַלי! [גאוני] דרוש יהיה לי להמציא מין שעשוע כזה כשהרגליים תלאינה לשאת עליהן את הגוף.
הפוליסמנים עם העגלה בעלת שלושת האופנים הרחיקו ויאבדו בתוך החשֵׁכה עם גיבורת הרגע, שזכתה להמשיך עליה את שימת לִבם של כל נודדי הרחובות. ואנוכי התנהלתי לדרכי, הלוך והבט לצדדים, מסתכל השמיימה ומעיין בחומות החשכות.
עוד הפעם שקט הרחוב. רק פה ושם מסביב לסוכות המזון מתלקטים יחפים אחדים, מנקשים בשִניהם ומחככים את ידיהם זו על גב זו, מפזזים על רגליהם, ושותים קהווה ומפעפעים בשפתותיהם ומחליפים זה עם זה ועם המוכר אותה הידיעה הנכבדה, כי אחרי יום וערב של גשמים הלילה קר מאוד. והרוח הומה ומילל ומתפרץ אל תחת בגדי העליזים האלה וריקודיהם מתרבים ומתגברים, והמה רוקעים ברגליהם ומוחאים בכפיהם ומגמגמים פעם אחר פעם: “ארור” ו“לעזאזל”…
הנה אני רואה איזה דבר חי נשען על “גדר המודעות”, דומה יותר לצֶלם עשוי דונג מהיותו דומה לילוד אישה. מסתכל הוא השמיימה בעיון רב, כמחפש דבר מה, נשען על קיר הגדר, מתכווץ ומצטמצם וזורק רוקו לעתים קרובות. תחת זרועו בולט ויוצא איזה תוך, שמייד בראותי אותו מתגנב אליי איזה חשד… אני מתקרב אליו. הוא מזדקף ומסתכל בפניי, בבגדיי, ברגליי, צחוק קל עובר על פניו, הזקן המדולדל והמלוחלח – זקן תיש קטן ומחודד – התחיל מתנועע: האדם מדבר…
– יהודי?… כן, יהודי… רואה אנכי…
אני מגמגם איזו הברה לא־ברורה, שיש בה מעין הסכמה וקצת רוּגזה, כלומר: ובכן? ומה אתה רוצה? יהודי, יהיה יהודי – ובכן?…
עומדים אנו זמן־מה ושותקים. פתאום אני פונה אליו בהתעוררות קצת:
– מהיכן יהודי? מה עושה בכאן יהודי עם טלית ותפילין תחת זרועו?… אפשר ברצונך להתפלל ותיקין במניין עם החברה הזאת?
… מתכוון אני לשם הלצה, בחושבי פתאום לחילול־כבוד לשתיקתי האולימפית לשוחח עמו בכובד ראש.
– מה עושה בכאן יהודי? כלום אין יהודי מבין? מן הספינה ירדתי… נו, מילא, ירדתי… בכיסי רק פרוטות ספורות, אין מקום ללון, נו, מילא… אין מקום. ביום אחפש עבודה. חפצים אין… אתמול ישנתי אצל בן ארצי, היום בא איזה קרוב… נו, מילא, לילה אחד… לא רע… עד הבוקר נשארו עוד כחמש שעות… נו – חפצים אין… אטייל קצת… חי־חי־חי… כן, מה תחשוב? איזו חפצים נחוצים ליהודי? טלית ותפילין ודי… כבר אפשר לעבור כך את כל העולם… כְמה שנאמר: ואני במקלי עברתי את הירדן… זהו כלי־זין שלנו. לעֵשו ניתנה חרב ולנו טלית ותפילין, כְּמה שנאמר…
אני מתחיל פתאום לכעכע בקול רם, מביט השמיימה ומעקם את חוטמי עקימה משונה, לאות כי יודע אנוכי את הפילוסופיה הזאת. האדם של דונג, כנראה, הבין כי מטיל אני ספק בישרת התפלספותו ומקוריותה ונשתתק.
עברה רוח חדה, חזקה. גזרי העננים שצפו על פני הרקיע התפזרו לצדדים ותשקיף הלבנה… האדם של דונג קפץ פתאום ממקומו, נשא את עיניו השמיימה, עמד לאחוריו כלפי הלבנה ויקרא בשמחה:
– צל! צל כדבעי, צל שחור… רצונך לקדש את הלבנה, יהודי? חי־חי־חי…
– לקדש את הלבנה? מדוע לא? הלבנה היא כלה נאה וחסודה
– מתכוון אני לשם לצון – מדוע לא אקדשנה?… אך האדם לא שם עוד את לבו אליי. הוא הישיר את רגליו, שפשף את ידיו על גבי עמוד של פנס וינגבן בכנפי בגדו, הביט אל הלבנה בפעם האחרונה והתחיל לקדש את הלבנה בתנועת כל הגוף ובנעימה, לשמחת לבם של נודדי הרחוב, שלא מנעו, כל אחד מהם, לקלוע בו איזה חץ של לצון.
אנוכי עמדתי קצת מן הצד, ידיי תחובות בכיסי מכנסיי, ואחשוב לי לנכון לצחוק באיזה מן גאווה משונה.
– שלום עליכם! פנה אליי האדם של דונג פתאום באיזה מין תרועת ניצחון משונה.
הסתכלתי בו בפנים שוחקות זמן מה ולא השיבותי כלום… הוא תרגז.
– נו, נאַ.. מספיק! שלום עליכם?!
– עליכם שלום– עניתי בקצת צחוק.
– שלום עליכם!
– עליכם שלום – עניתי ולא עוד בקול.
“מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה”…
ייקחהו אופל! הוא מתחיל בדבריו במעשיו להיות לי למשא.
– “מי זאת עולה מן המדבר… מתרפקת על דודה”…
ומשקיף אני אל הלבנה הרחוקה שצפה בתוך הררי עננים בהירים ואפורים, לפעמים נסתרת כולה ולפעמים טובלת רק בים תכלת, כאותו הברבור הלבן על דכיי המים בשעת הסערה – ונדמה לי כי איזו יפיפייה לבושה כולה לבנים אני רואה מטיילת בין אילנות עטופי שלג.
– חודש טוב ומבורך! אומר לי האדם של דונג ונוגע בכתפי, מנער את בגדיו ומוסיף בהנאה:
– נו, עתה אנו טהורים ומחודשים, חודש חדש ומזל חדש… מה אתה מחריש, אחי?
אני עונה אותו בהרכנת ראש המשתמעת לכמה פנים וממהר להיפרד מעליו: רוצה אני להסתכל אל היפהפייה לבנת הפנים הצפה בתוך הררי התכלת, ואדם זה כנראה מתכונן להרצות לפניי את פילוסופייתו.
ותועה אני הלאה הלאה, והרהורים נעימים ומרים ממלאים אותי. אני מביט השמיימה, מחפש את הלבנה ומתגעגע אל היפהפייה לבושת הלבנים המטיילת בין אילנות… ואני נכנס לאיזה מבוי בודד, והנני רוקק פתאום רקיקה של גועל, כעס והתמרמרות, כועס על השמים ועל התכלת שלהם ומקלל את הלבנה ואת היפהפיות הלובשות לבנים ומטיילות מתוך בטלה, עומד באמצע המבוי, מכה במקלי על הרצפה הנרפשה ומביט על הארץ ועל השוכבים עליה. הלבנה בכל מקום ומקום אשר היא באה לשלוח את קרניה החיוורות, שם אין עוד מנוחה לישני הרחוב, כי עיני הפוליסמנים צופיות, ואין הם מרשים “להפריע” את הסדר. אך במבוי בודד וחשוך זה גם הלבנה בכל אכזריותה אינה מאירה שם בכל מלואה ופנסי הרחוב – אלה שטני הלילה להחברה היחפה – אינם שולחים שמה את קרני טובם. במבוי זה בין החומות ניצבים פה ושם נשענים על הכתלים או שוכבים למחצה על גבי הַמִפְתָנִים נערים וזקנים ומתנמנמים. ויש אשר הרוח תאחז בקרן זווית ותכפיל את זעמה, וביללה קורעת לב המבשרת־רע תתפרץ אל הישנים, תתגנב אל תוך בגדיהם הקרועים, תרימם ותיכנס לתוך גוויותיהם הערומות, תחליקם ותגפפם בנחת־רוח של רוצח מתנקם והישנים רועדים ומוציאים הברות ברורות, מקללים את הרוח את כנפיה הקרות – ובמין חיבה משונה יתדבקו על הסמרטוטים, מתקפלים בם ומוסיפים להשתקע בתנומה של ייאוש והתמרמרות. לא הרחק מן הגברים תפשו להן מקום גם נשים אחדות, שכבר נואשו “לעשות מסחר” הלילה, – מתקצפות ומתרעמות על הארץ ועל הדרים עליה ומנחרות מתוך שינה בכבדות ובצפצוף… ככה יישנוּ שוכני עוני וצלמוות וככה ישאבו כוחות חדשים ממעיינות שינה המשכיחה את הכל, והמדרכה עם הרפש היא המצע אשר עליה הוצעו, כיפת השמים העכורים עם העננים הקרועים הם השמיכה אשר תכסה אותם והרוח בהמייתה העצובה היא האומנת המיישנת אותם והיא משוררת להם שירת ערש זעומה.
נשענה על אדן אחד החלונות עומדת נערה צנומה כחולת השפתיים וחיוורת הלחיים. את ראשה מקיף סודר מלוכלך, אשר לפנים היה צבעו לבן ואת החזה הדק והנופל עוטף מן קַפְטן שחור־צהוב עם צווארון שעיר אשר עלתה בו קרחה מרוב ימים. צווארה דק וארוך, עד כי נדמה שעוד מעט והוא לא יחזק כוח לשאת עליו את הראש ויתמוטט וייפול. עפעפיה חשׂוכי הריסים כחולים־אדומים ועיניה פקוחות. בראש נשען על חזה עמד אצלה נער כבן שבע־עשרה ויישן. ידו הימנית חבקה את צוואר הנערה וידו השמאלית נחה בתוך ידה, וניכר היה כי מתאמצת הנערה אשר לא תישן גם היא: ביָשנה יכולים היו שניהם לנפול ארצה לתוך הרפש הלח. פני הנער עייפים ודוויים וניכר היה כי בכל נשימה ונשימה הוא מחדש את כוחו את אשר פג.
והמבוי הזה אשר נהפך לחדר שינה עורר גם בי תשוקה לישון, ואחל לחפש איזה מפתן להניח עליו את ראשי.
אך הנה נראה השוטר מקופל בבגד של בד עשוי דונג ועששית קטנה בידו; הלוך יילך מיָשֵן ליָשן ודוחף בו ונותן לו עצה טובה לפזז קצת, בכדי להפיג את השינה ולהתחמם… והישנים נוהמים כדובים חולים, כשמחרידים אותם מרבצם, אך חדלי אונים הם לעמוד על נפשם ורועדים מקָרה, נוקשים בשיניהם ומתחככים בהתמרמרות; הם נסוגים אחור, נרתעים מעט מעט וזורקים בפני השוטר איזה זלזול של תוכחה אשר יש בו מעין רמז ליושר הלב או קללה ואיום לעתיד לבוא. בייחוד מתקוממות ומתקצפות הנשים. על יסוד ההומניות היתירה בייחוסם של הגברים למין היפה, תדרושנה שירשו להן את המדרכה והמפתנים הפנויים לשינת לילה, ואולם השוטר אינו נפתה להוכחות כאלה והוא שונה בהשקט ובבִטחה את פזמונו הרגיל:
גשו הלאה, הלאה! כרגע פנו את המקום, כרגע!… ונדמה כאילו איזו הנאה משונה מרגיש בן־אדם זה להחריד את רבצם של אֶחיו בני־העוני, ובאכזריות של שמחה הוא מגרש אותם הלאה הלאה לתוך הלילה השחור והלח…
המבוי נתרוקן כולו רק אני עומד עדיין בקרן זווית ומסתכל מה יהיה לצמד הנאהבים, והשוטר הולך ומחפש, מביט ובודק לאור עששיתו בכל פינה וחור – ופתאום פגעו עיניו באותו הצמד. עיניו נפגשו עם עיני הנערה, ויעמוד רגע מבלי הרהיב לשלוח יד ויוצא איזו הברה לא ברורה ויגמגם איזה דבר בלי החלטה, ואולם לאחרונה נגע בכתף העלם הישן ויחל לנענע אותו.
– שד! אל תיגע! נתנה עליו הנערה בקול צפצוף משונה, אל תרהב!… הנער התעורר בין כה וכה, כולו רועד ומתעטש.
– הה, אל מלא חנינה! סולי יקירי! ישן, אל תשים לבך אליו… אדוני היקר! פנתה הנערה בצפצופה אל השוטר בלשון תחנונים – אדוני היקר! זהו חתני, חולה הוא ודרוש לו לנוח, לישון קצת, חוסה נא, אל נא תפריעהו…
– הלאה, הלאה! אין פה המקום אין מקום לכם, כרגע התעופפו… אם חולה הוא יילך לבית החולים… חולה… יודעים אנו… הלאה!
הנער והנערה נאחזים זה בזה התרחקו. הנער הלך ושתק והנערה לא פסק פיה מצעוק וקלל קללות נמרצות, ולרגעים הייתה מפנה את ראשה לעבר פני השוטר ותאיים עליו באגרופה הצנום… השוטר החיש את פעמיו וינופף את אגרופו – דבר זה היה אות מבשר רע, וצמד הנאהבים נעלם כרגע בתוך החשֵׁכה.
ואני נשארתי זמן מה על מקומי, נפעם ורועד כולי וחושב מחשבות מרות ומקלל בלבי את כל האבירים והאכזרים אשר אינם מניחים לאנשים אומללים לישון גם על פני המדרכות הנרפשות…
יצאתי לרחוב ווייטשפל.
האד עטף במעטפה שחורה וכבדה את החומות הגבוהות ואת יערות מגדלי העשן. הרוח אשר הלך הלוך וגבר החל להסיע את העננים ולרדפם על פני השמים ויעופו קרעי העננים וינועו תנועות מבשרות רע, בתימהון ובמבוכה, והלבנה כַּלה יפה וחסודה, ביישנית וחיוורת מראה, קפצה ודילגה ביניהם, כמו אווז הבר על פני נחל בעת אשר הסערה מרגיזה ומרוממה אותו ומכה בו גלים… הכוכבים הציצו בעיניהם הבהירות המפיקות כעין יראָה נסתרה, כאילו היו יראים פן יתלכדו העננים ויתאגדו ויכסו את עין הארץ ולא תהיה להם עוד היכולת הנעימה, להביט אל החיים המפרפרים מתחת.
הרוח השתובב ויריע ויילל ויתייפח, ואורות הפנסים פיזזו בתוך עטרת הערפל אשר עטרם מסביב, וירעדו גם צִללי הרחוב וירעד גם המאור הבודד אשר נשקף מתחת לרצפה השקופה והרטובה… עמדו הבתים כנדהמים, נזעמים ועצובים כנזופים; דומה, כאילו גער בם אדונו של עולם על דבר אשר לא הכניסו לתוך חדריהם של נודדי הרחוב… הנה בֵּיסיקָלים בודדים עוברים חרש במהירות ובהמון על פני רצפת הרחוב ואובדים בחשכת המרחק… ועוד הפעם דממה מפיצה אימה, מעיקה ומבשרת רע… דומה כאילו איזה רוחות מרחפות באוויר וכתב אשמה בכנפיהן, ועוד מעט והגישו למשפט את כל ילידי אישה…
מורה השעות אשר ממעל לבית התפילה לנוצרים, המתנשא בגובהו על כל יתר הבתים השמיע שתיים. בית התפילה הזה מושך עליו את עיני…
אכן נהדר ויפה הוא עד מאוד!…
רם ומתנשא על כל הבתים, מוקף סביב עצים המייללים עתה יללות עצב משונות, והוא נראה כמצבה גדולה על קבר ענק…
העצים התנודדו בתוך המיית הרוחות, יללו ויתייפחו כעדת ילדים רעבים, הניעו ואת ענפיהם היבשים כשלדים מתים, וצִללי עמודי הפנסים התלכדו עם צִללי העצים ויחולו מחולות משונים וירקדו ריקודי פרא…
בתוך המחולות המשונים אשר לצללים נראתה תבנית אדם מפזזת ומתנודדת הנה והנה, בזווית פיה רועדת מקטרת קטנה, והיא מתאמצת להעלות בה אש. היא מבעירה עץ גָפרית אחד אחר אחד ומגינה עליהם בכנפי בגדה מפני הרוח עז־הפנים המתפרץ כפעם בפעם לכבותם. הידיים והפנים של ברייה זו, שנבראה לכאורה תחילה בצלם דמות בן־אדם זכר, כתומות־כחולות, והיא מאמצת את שארית כוחה להדליק אש בטבק.
אני עובר על פניה ומסתכל בה, והיא מתרעמת ורוטנת בזעם. אני נותן קול שיעול ומשמיע ברכת ליל טוב ונעים, והיא משחקה בהכנעה ומראה לי על עצי הגָפרית שאינם רוצים לבעור בשום אופן…
– ארורים! אינם רוצים, עקשנים…חִי־חִי־חִי…
בעזרת כנפי בגדִי יעלה ביד הברייה ללבות אש במקטרת, ושנינו משוחחים בחיבה יתירה ובנעימות…
– פפַא־פַא־פפַא – כך יונקת הברייה את המקטרת ועלי הטבק מתלהבים ואש אדומה כזהב נראית בחלל המקטרת בתוך החשֵׁכה הלחה, ופתאום נעים כל כך ללבי וחם כל כך ואני מהרהר הרהורים על דבר תנור בוערת וגחלים אדומות ולוחשות וחום ואור, וטוב כל כך ונעים כל כך…
– קר, ג’נטלמן – מדבר בן־האדם.
– לי חם מאוד – מתכוון אני להתהלל לפני זה.
– חי־חי־חי… פפא־פפו… חי־חי – מצחק בן־האדם בצחוק שנשמעה בו כעין הטלת ספק באֲמִתוּת דבריי.
מחרישים אנו זמן מה. הברִיה הכחולה והכתומה מפזזת סביבי, מחככת את ידיה ויונקת את המקטרת, ואני מסתכל באִשהּ האדומה ונהנה הנאה מרובה בזוכרי אור וחום…
– פפא… מה חושב כבודו? היירד הלילה גשם? אני ירא מן הגשם.. טוב ללכת לרחוב לֵימַן אל מתחת הגשר… מה אתה חושב?
– אני חושב כי בחדר חם אל מול פני התנור מבוערת טוב עתה מאוד..
– ראֵה איך העננים רצים במהירות גדולה כל כך כאילו הייתה בהם איזו מהומה… עוד מעט והֵריקו עלינו את ברכתם… ארורים! מה אתה חושב סֶר? למה יוריד ריבון העולם בזמן כזה גשם? למי יש צורך בזה? מה את החושב, סר?
– אני חושב… אני חושב כי עוד מעט ויעלה עמוד השחר והיה אור וחום, אז תעלה גם השמש ואז נטַיל בגן־ויקטוריה ונשתה תֵה. האַ? חפץ אתה לשתות תה, בן אדם? תה חם ומריח ומעלה אדים נעימים, תה עם לחמניות בחמאה… הא, רוצה אתה, בן אדם?– מתכוון אני פתאום מסיבה לא־ברורה לי לעצמי להרעים את האיש.
– אח־אח־אה, ג’נטלמן – נאנח בן האדם בתחנונים, כאילו בידיי הוא, לתת לו כל זאת – אח־אח־אח… טוב מאוד, תה אשר יישפך בכל האיברים… כן, כְּמה שאומרים… בררר… אשר יבער כאש… האיש נענע בידיו באוויר בחפצו להראות איך יבער התה, ויוציא צלילי לעיסה וילקק את השפתיים.
– מאין אתה – פונה אלי פתאום האיש – מרוסיה?
– ומה לך לדעת את כל זה, השוטר אתה?
– חי־חי־חי…. אחת היא… רואה אני בך כי אינך אנגלי, על פי הברתך… חי־חי־חי… ואני שואל… אתה רוסי?
– אני אָדם! עונה אני פתאום בגאון משונה, רוקק רקיקה אשר רצוף בה ביטול ויחס של קלות דעת לאיש־שיחי ומביט השמיימה.
– אדם… כן, שמעתי, עתה רבים אומרים כן… טיפשים הם. דבר קטן, אדם!… טיפשים הם…
– כלומר, מה אתה שח? מה לך פתאום טיפשים? מה זה טיפשים? זה לא…
– אל נא תצעק, אדם! – מפסיק אותי האיש – אתה אדם – טוב… ואני יודע עשירים… רק עשירים ועניים הרוצים להיות עשירים… כך, חי־חי־חי… אל תצעק… ואיה האדם? האדם איהו? חי־חי־חי… אל המוזיאון שלחוהו, לבית אוסף דברים עתיקים… חי־חי־חי־חי…
– מה אתה שח? – תרעם אנוכי – איה האדם?! אנוכי, אתה ועוד רבים, רבים רבים…
– אֶח! – הניע בן האדם בידו וירק את פיח הטבק על פני כף ידו וינקה את המקטרת וימלאנה שנית טבק – אֶח, עוד ילד אתה, ג’נטלמן!… הרגשתי מיד כי משעה שהחילותי להתפלסף עם ברייה זו ירד כבודי בעיניו לגמרי.
– הוי ראה! מה שם?
על המדרכה אשר לעבר השני של הרחוב הלך שוטר גבה קומה עם איש לבוש צילינדר גבוה. זרועו האחת של האיש הייתה שומה תחת זרוע השוטר ובידו השנייה הייתה מלתחה של עור אדמדם. שניהם הלכו לאט וצעדיהם מדודים ויען כי הנתפש היה קטן קומה והשוטר – גבוה מאוד והם הלכו שלובי יד יחדיו, לכן מוכרח היה השוטר לכֹף את ראשו על שכם הנתפש, ויהיו נראים מרחוק כאילו שניהם מחבקים זה את זה ומטיילים טיול של חיבה ותענוג משותף.
בן האדם העומד על ידי נהפך לאחר. המחזה הזה, למרות מה שהוא שכיח מאוד, מילא את לבו שמחה רבה. פניו הכתומים והכחולים הפיקו שימת לב ושמחה. בעיניו רמז כי מן הנחוץ הוא לרוץ למקום המעשה. והוא רץ לפניי ואני אחריו. מחנה לא קטן של סקרנים כבר היה מלווה אותו עד כה; אלה הולכים מאחוריהם, ידיהם בכיסי המכנסיים, ראשיהם מורדים על לבם ושקועים הם כפי הנראה בעניין חשוב מאוד, ואלה עוברים אותם בכוח ומשתדלים להקדים להם ולהסתכל בפני השניים. גם אני עברתי אותם ואסתכל בהם בשום לב. פני השוטר היו שוקטים וקרים כפני רופא בשעה שהוא מודד את חום החולה. גם פני הנתפש היו שוקטים מאוד. הוא הלך לאט כאיש המכיר את ערכו, עיניו הביעו מנוחה, ורק לעתים, כשרבים היו מביטים אליהן, הייתה נוצצת בהן אש עלבון. הכל החרישו גם השוטר גם הנתפש וגם המחנה המלווה אותם…
– מה היה פה? – שאל בלחש האדם שלי את אחד המלווים.
– הוא עמד על יד סוכת מזון ושם קנה לעצמו במשיכה… חי־חי־חי… במשיכה קנה לתוך כיסו איזה לחמניות. אנחנו הרגשנו ונרם קול צעקה; הוא נשא את רגליו, ויחפוץ לברוח, אבל אנחנו תפשנו בו ונמסרהו לידי השוטר…
– טוב מאוד, טוב מאוד, – הצדיק עליו האדם שלי את הדין ויתחכך מנחת רוחו – כן יאבדו!….
בין כה וכה וכל המחנה הגיע עד תחנת בית המשטר, ושני גיבורי השעה, עם עוד שלישי בתור עד, נכנסו הביתה וכל המחנה נפזרה מעט מעט.
– ומה נעשה עתה? שואל איש גבה קומה וצנום – מה נעשה? גדול ורב השיעמום!
– עוד ג – – דול הלילה – עונה בהברות ממושכות בחור לבוש קַפִּילוּש מקומט ומכוסה אבק – עוד אָ – – רוך הוא… קר, לח… בררר… כועס הוא פתאום ומניע את ידו תנועה של ביטול.
– אֶח, ג’נטלמנים, נצא במחול – מציעה פתאום אישה אדומת פנים, על שכמה תלויה מעטפה קרועה ומלוכלכה, שערותיה פרועות ובפני פַּפירוסה.
– בראוו, בראוו, הידד! במחול! מסכימים כולם ומוחאים כף.
אמרה האישה ועשתה, הרימה את שמלתה עד קרסוליה, את ראשה הטתה קצת הצִדה ובצחוק של קוקיטריה [התחנחנות] התחילה קופצת ומכרכרת ובחורים וזקנים עמדו מסביב, מחאו כף וישוררו…
– אַלאַ־לאַ – אַלאַ – לאַ…
והאישה קפצה בכל כוחה, דופקת ברגליה זו על גב זו, מטה את ראשה ימין ושמאל ועיניה המצחקות למעלה.
– הווואה! קראה האישה מתוך עליצות ותאחז בבחור אחד, לפתה את צווארו ותמשכהו אליה ותסוֹב עימדו במחול לשמחת לב כל הנאספים…
– בראוו, בראוו! הידד! קראו כולם ומחאו כף ולשמחתם לא היה קץ. אז הרגשתי פתאום בלבי כעין מועקה נוראה. שיעמום בוער כברזל מלובן תקפני, ואשוט מעליהם ואוסף לתעות בחוצות וברחובות, במבואות אפלות ובסמטאות נרפשות, הולך ומבקש את המקומות אשר שם החשֵׁכה יותר עמוקה ויותר עבה, והלחות יותר קרה ויותר זעומה, את המקומות אשר גם קו אור בודד לא יחדור לשם. באותה שעה לא יכולתי לראות את האור ולא יכולתי להביט בו… ובלבי החל להתאבק איזה ענן חשֵׁכה כבד וראשי היה מעורפל. תרעומות גדולות היו לי על בני האדם ועל מיני תעלוליהם המשונים. לאט התנהלתי ואחשוב מחשבות מרד, הריסה ומהפכה, ובלבי הרגשתי עלבון מר ואיבה בוערת אל השוטר, אל בעל הצילינדר גונב הלחמניות ועל טיפות הגשם, אשר החלו לטפטף פה ושם. ואני מתבונן במיני הבריות המשונות באֵחי ללינה ברחוב, מסתכל אני בבגדיהם המזוהמים והקרועים, בפניהם המלוכלכים וביצורי גוום הרועדים מקור ומרעב, ואני מדבר לעצמי:
– כן, קלמנזון, חבריך הם, עוד מעט וגם אתה תבוא למדרגה זו של החיים, גם אתה אחד מהם; בהם תוכל לראות את קלסתר פניך בעתיד…
קור חזק עבר בכל יצורי גווי, שיני נקשו – באותה שעה נתמלאתי רחמים גדולים על עצמי, על נשמתי העלובה; דמעות חנקו את גרוני, דבר מה העיק על לבי ויחפוץ להתפרץ החוצה בדמעות, בדמעות אין קץ.
– כבר בא קצך קלמנזון! – דיברתי לפני עצמי בניגון של הספד – מחר, באור הבוקר אחצוב לך קבר, אציב עליו מצבה ואקשור עליך הספד, הספד מר וטוב… ועל אבן המצבה אצייר ציור נשר עם אברות מורמות לעוף ועל הכנפיים מונחות אבנים כבדות, והנשר נופל, נופל לארץ… כך מתָּ קלמנזון! אוי לך ואוי לנפשך העלובה… מה זאת? – מכה אני פתאום על מצחי בכף ידי כאילו ירד עליו יתוש וישׁוך אותו – האם יצאתי מדעתי? מה אני שח? איזה דיבורים משונים!…
מיהרתי ללכת, כאילו חפצתי לברוח ממחשבותיי המשונות ומדבריי המוזרים ואת עיני הרימותי השמיימה. עננים כבדים, שחורים כגולמי מים בליל חושך וסער, נסעו כנופיות כנופיות, התגלגלו ציבורים ציבורים, התנועעו בתנועות מבשרות רע המטילות אימה ויביטו עליי בדממה נזעמה. הנה גם כוכבים בודדים אחדים נוצצים מתוך גלי העננים החיוורים, יפים, כחלחלים, מלאי ענווה… מה אחמדם! קרובים הם לי, קרובים ללבי, מארצי הם באים, מעירי, ברכת שלום לי הביאו מרחוק מרחוק; ואת כל הסובב אותי אני שוכח, וכמו על גזרי העננים האלה אני מרַחף אל ארצי, אל מולדתי, אל עירי ויערי וגני אשר מאחורי בית הורי, אל כל חמודותיי… והעננים אינם שחורים, אור ורוד שפוך עליהם ואני מרחף.
מסביב פנים מכירים, חביבים, יקרים, מקבלים את פני בצחוק של חיבה, לוחצים את ידיי, שמחים לקראתי.
חורף בארץ. הכל עטוף לבן, מואר באור ירח חיוור, וניצוצי כסף מדלגים ומנצנצים על פני שכבת השלג הלבנה. ומטייל אני מחוץ לעיר בתוך העולם העטוף לבנים והטובל באור לבן, והיא הולכת על ידי לבושה שמלת חורף לבנה ולחייה ורודות ועיניה כחולות וניצוצי זהב, כעל פני השלג מסביב, מנצנצים שם. וטוב לנו, טוב ללבותינו, טוב מאוד וחם לנו ונעים ותקוות טובות, נעימות וגדולות ממלאות אותנו! כל העולם הוא שלנו. העתיד לנו הוא, העתיד עטוף האור וכְּסוּי הפרחים!… הדאגה השחורה טרם השחירה עוד את אופק חיי אחוז זוהר השמש. מחשבות יגון לא העיבו את מוחי, המצח לא ידע עוד קמטים, הלב – מרירות, עלז כציפור הייתי, ככוכב הנוצץ שם למעלה, כניצוצי הכסף המפזזים על פני שכבת השלג, ולבי – גן שושנים צעיר ורענן. ומוחי פלג חי מזנק תחת קרני שמש מצחקות…
וגל זועם ונורא, אכזרי כמוות ואיום כנצח, שטפני ויעקרני מביתי, פיזר את תקוות עתידי ויחשך את עולמי… ויחיד אני כעת, בדד ונעזב בארץ נכריה הרחק מכל אהובי לבבי, פה בתוך הרחובות המלוכלכים והנרפשים… עתיד אין לי… לאיש־הרחוב אהיה… כן הוא, מוצא אחר אין… לאיש־הרחוב ההולך יחף ומקלל את כל העולם ואת נפשו… כן, בא הקץ… והנה מלאך רע נגע בי בכנפיו הקרות ויקפיא את מוחי, את דמי, את לבי…
ומסביב חשֵׁכה, רפש וקרעי עננים שחורים…
– מדוע לא יגיהו ברקים? מדוע לא ירעמו רעמים? לו ניתך גשם שוטף ארצה בתוך נהמת רעמים ושלהבת ברקים. לו רעשו השמים והארץ… שאת לא אוכל את המנוחה. סער, רעמים, ברקים! הה, אל מלא רחמים! הבא נא מבול על הארץ, אם רחמים לך….
ורגש זר אוחז בלבי, ומעיק ומכביד עליי, והלב מחשב להתפוצץ…
– מה זאת? – געגועים?! עריגת נפש?! לא! מוזר ונורא הרגש, בוער הוא בלבבי ומחולל בו סער…
ועוד הפעם אני מביט אל הכוכבים אשר ילכו במנוחה במסילותם, ועוד הפעם אני נישא אל המקום הרחוק, לארץ מכורתי, למקום כל חמודותיי…
כן, שם עתה הנפש האחת האהובה…
הגם גַנהּ נבל ויחרב? הגם היא שבורה ורצוצה כמוני הנודד האומלל? ומביט אני אל הכוכבים בעברת זעם…
… מחוץ לעיר מטיילת היא עתה בשדות המתעטפים לבנים. עגלות חורף עוברות וזוגים מקשקשים. כלבים קטנים נובחים ברוצם אחרי העגלות השורקות בתוך השלג אשר קפא.
והיא מתחממת ומלאה היא עליצות הנוער.
– מה יפה!…
– מה טוב!…
ועל ידה הולך איש צעיר, והוא מאושר, ער, עלז ורענן…
הלוך ילכו וישתובבו ויתלוצצו, הלוך ילכו ובכובד ראש ידברו…
והלבבות מלאים אהבה רבה, ולהיטיב חפצים ולתקן את העולם, ואיש לפני אחיו הם שופכים את נפשותיהם המלאות והאוהבות…
האח! עד כמה חפצים הם לעבוד בעבור הרבים, בעבור האדם…
– “לבי לנדכאים, לבי לנעלבים”…
חרש ישורר, ועיניו הנטויות למרחק הלובן והכחול נוצצות, וגם בעיניה רועדים ניצוצי כסף.
ולעזור הם חפצים לכל הנדכאים, הנעלבים והאומללים, להקל סבל המשא של בני האדם של בני העוני…
האח! מה חפצים הם לתקן את העולם!….
ומסביב תשלוט שלוות השקט. ושדות עטופים לבנים משתטחים עד למרחוק ונושקים את קצות הכיפה הכחולה…
ושם מרחוק במקום אשר כיפת התכלת והאדמה הלבנה מנשקות אישה את אחותה, שם נוצץ אור בודד, לבן־כחול…
וחרש הולכים שניהם ומשוררים:
– לבי לנדכאים, לבי לנעלבים"!…
… גם אנוכי נדכא ונעלב…
לא! אין אני חפץ בעזרתכם, אין אני חפץ…
בלבי ים רעל, בראשי נהר אש…
אל תיגשו אליי, אל תעיזו להושיט לי יד עזרה!… אריק עליכם פלגי אש. אירק בכם ברעל, אבוז לכם, אנשים טובים, אשנאכם מאושרים!…
רגלי כבדות ונפוחות, כל גווי מדוכא ושבור ונלאה, נשמתי רצוצה ומתעטפת, קור לא ארגיש, ורק לֵאות אני מרגיש. מורה השעות משמיע: חמש. באיזה רחוב רחוק עברה עגלה כבדה ותרעֵד בהמולתה את מנוחת הרחובות הישֵנים. לא רחוק ממני מייללים חתולים… האם לישון הם חפצים? השוטרים לא יבריחום בידם הנוראה, להם הרשות לישון כאוות נפשם גם על כרכובי החלונות וגם על גבי המפתנים, כל הארץ לפניהם… אולי אותי הם מבכים?… את גורלי הרע?… הבלים!… לישון אני חפץ מאוד. איזו המיה לא ברורה אני שומע ממעל לראשי… האם קול נחרת הישנים הוא בהתהפכם מצד אל צד? האח! מיטה, מיטה חמה, חדר חם ושמיכה רכה אדומה!…
היש אושר יותר גדול מזה?… וכל אברי גופי נעשו כבדים ככה, כבדים ככה, כאילו מִלאו אותם בעופרת… יותר לא אוכל ללכת… אני כועס, מתמרמר, מתחיל לדבר משפטים עם השוטרים ביני לבין עצמי… לא אוכל יותר, אחפש לי מקום לשכב עליו. אני מסתכל סביבי… מה זאת? ביתו של זוננשטין!… זהו באמת רעיון טוב, מפתן ביתו רחב, גם המשקוף אשר ממעל לו רחב, מחסה ממטר טוב! אשכב לפני הדלת ואישן. כן, את זאת עליי לעשות. כמדומני, שאין שוטרים מסביב – ואני ניגש אל מפתן הבית, מקפל את רגליי תחתיי, מתמתח קצת בהנאה מרובה ומפהק בכל פה. האח, מה נעים! זהו “עולם הזה” יפה מאוד! בוודאי מעין שמינית שבשמינית שבגן עדן… חתול אָמוץ ראה אותי שוכב על הקרקע וייגש אליי, מקשקש בזנבו ומיילל. אני מחליק את עורו ברחמים רבים, מגיש את סנטרו אל שפתיי ומדבר אליו בקול נוגה מלא “צער בעלי־חיים”:
– קר לך, ידידי המסכן, קר ולח בעולם הזה!…
הוא ממצמץ בעיניו ומגמגם לאות הסכמה:
– מיאַ־מיאַ־מיאַ־מיאַ…
– חכה, ידידי הקטן, – אני מתחיל מנחם אותו – חכה חביבי, עוד מעט תעלה השמש, השמש המזהירה והחמה, השמש שלנו, אז יהיה טוב לנו, אז יהיה חם לכולנו.
ידידי הקטן הבין, כנראה, את הרמז, סגר את עיניו וישתתק, ואנוכי חיבקתיו וגיפפתיו ולחצתיו אל לבי, והוא נלחץ אליי בגופו הקטן, נגע בסנטרו החם בלחיי בחיבה יתירה, וייחם לשנינו… שמורות עיניו נסגרות אט. ברחוב עברה עגלה ותרעֵד מעט את האדמה תחתיי כמיישנת אותי… אני נרדם בנעימות יתירה…
… שדות ירק לפניי ואני מפזז שם בכל כוחי. תחילת האביב…
הגם את הנך פה? האח, מה טוב!… הבה, נלך ללקוט שושנים… שנינו יחדיו נלך, שם בין השיחים, והאם רואה את, ילדתי הנחמדה! מה יפות השושנים!…
וציפורים אומרות שירה ופלגי אור רך נשפכים משמי התכלת, מתחת מזנק פלג זך והומה חרש בקסם ומפטפט לנו מעשיות של תינוקות…
שם גם אמי הטובה יושבת תחת העץ אשר על שפת הפלג ועל סינרה הלבן מפרכס וצוהל אחי הקטן כחול העיניים וורוד הלחיים. הוא קורא וצוהל ומתפרץ מיד אימו המחזקת בו בחוזקה, מתפרץ ומכרכר ושואף למעלה: רוצה הוא לחטוף את הציפורת היפה המתעופפת ונוצצת על ראשו בשלל צבעיה בקשת קטנה בתוך פלגי האור.
– האח! – קוראה ילדתי הנחמדה – מה רבות השושנים ומה יפות הן! הבה נלקט אותן כולן…
– ואז נקלע מקלעת עטרות והיית אתה כמלך ואני אהיה המלכה.
– חא־חא־חא… אני אהיה המלך ואת תהיי המלכה…
– האח! הנה ציפורת… קטפתי שושנה ובתוך הכוס אשר לה ישנה ציפורת…
– ברוך! כל סינרי מלא שושנים…
– רבקה! הא לך ציפורת…
– ברוך! הנה קרן־אלון מדלג על ראש העצים… מה יפה הוא, כולו מוזהב… הואַאַאַ־האאַאַ…
– הואַאַ־האַאַא…
ואני וילדתי הנחמדה רצים ומרדפים אחרי קרן־האלון המקפץ מעץ לעץ וזנבו המוזהב נוצץ באור השמש ובזיו הירק ואת השושנים אשר בחֵיקנו אנחנו משליכים עליו להכותו…
– הואַאַאַ־האַאַ!… מרעישים אנחנו את היער ואת השושנים אשר לנו אנחנו זורקים למעלה…
ואמי הטובה יושבת תחת העץ ומבטת אלינו בכל הרוך ובכל האהבה אשר לה ומשחקת. וגם אחי הקטן משחק בקול רם, צוהל לקראתנו ובידיו הקטנות הוא נמשך אחרי קרן האלון.
– מה זאת?! כאב חד אני מרגיש פתאום בצדי: אין זה כי נפל קרן־האלון מן העץ ויך אותי… וגם רבקה איננה על ידי, והמכה חזקה וחדה… וקרן־האלון מטפס ועולה עליי, אוחז באוזניי, צובט ומורט… הוא מתנקם בי…
– הא, אימי! הושיעי, תפשי את קרן־האלון!…
… ואפקח את עיניי.
על ידי עמד שוטר זועם, ובמנוחה חילק לי ממתנות ידו.
– מה אתה רצה, פוליסמן? שואל אני אותו בצעקה משונה.
– גש הלאה, ירוק ארור!…
– את זאת אינני רוצה; אני רוצה לישון…
– הלאה, אני אומר לך הלאה!… קורא השוטר ובועט בי ברגליו…
– מיאַ־מיאַ־מיאַ… בכה החתול, ויקפוץ מעל לבי ויברח. אז קפצתי גם אני ממקומי, עמדתי הכן לנגד השוטר ואביט ישר אל עיניו, והוא אחז בכתפי וינענעני כנענע את הלולב.
– הלאה! הלאה!…
– האם לא תבין, שוטר, כי אני רוצה לישון? – שואל אני אותו בקור רוח בחפצי לעורר עליי רחמים.
– הלאה! הלאה!…
– התדע, שוטר, כי אין לב אדם בקרבך? אומר אני אליו פתאום ורוקק רקיקה של גועל וכעס. השוטר שומע את הדברים ובועט ברגלו בבטני. אז הרימותי את ידי ואשלח בו את ידי גם אני.
עוד שוטרים באים במרוצה מעברים שונים. מהלומות יורדות על ראשי כגשם גָפרית בוערה. אני לוחץ את רגליי אל מזוזת הדלת אשר לזוננשטין ומחריש כקבר. הקהל הסובב ברחובות מתחיל להתלקט ומסתכל בי בתשוקה עצומה. גם בן האדם שלי הגיח מתוך איזו זווית חשׁוכה והוא הולך ומתחכך מנחת רוח ומביט בי בצחוק קל של תענוג. ריבה אחת אשר הסתכלה מרחוק אל כל הנעשה מספרת לסובבים כיצד היה הדבר:
– הפוליסמן מגרשו הוא באחת: “אני רוצה לישון”… הא־חא־חא… הפוליסמן מנענע אותו והוא כאילו אין הדבר נוגע אליו, עומד לו, ידיו בכיסי מכנסיו ושותק… פתאום…טרררח… טררחח… הפוליסמן נדהם, קומדיה!…
– חא־חא־חא… קומדיה – מסכים הקהל ונהנה הנאה מרובה.
– כך נאה, כך יפה, ענה בחור אחד בהתפעלות.
– בן חיל מיסטר, בן חיל! – הילל אותי בן־האדם שלי וינע לי בראשו כמדבר אל רֵע מכבר – כך יפה תמיד… טרררח… ונגמר.
בבית זוננשטין הורם וילון החלון ומתוכו הציצו שני ראשים פרועים.
– מה קרה? מהו הדבר?
– אוֹל רַיט, סֶר! עונים השוטרים במנוחה.
– כמו שאני יהודי! – קורא הריברנד זוננשטין ומניע את ראשו
– כמו שאני יהודי, זהו קלמנזון!…
– מה אתה שח? קלמנזון?! מיסטר קלמנזון?!…
– כן, כן, הוא – מסכמת זוגתו שלו בהשתוממות אחר קצת עיון.
– הלא תיבוש, הלא תיכלם איש אין לב! – מתחיל מיסטר זוננשטין מטיף אליי מוסר ממרום מושבו – בלילות אתה עושה סקנדלים בחוצות…
– כל הלילות הוא תועה בחוצות – מתחילה גם זוגתו שלו טוענת – כל העולם ישן והוא תועה ברחובות ועושה סקנדלים עם השוטרים… עסקים אחרים אין לו…
– הלא חרפה הוא… אין אלוהים בלבו – מוסיף זוננשטין לדבר אליי בלשון נסתר – ועוד הוא מתפאר כי עובד הוא לטובת היהודים!… חי־חי־חי… הוא עובד לטובת היהודים!…
– חאַ־חאַ־חאַ – עוזרת לו האישה – הוא אוהב את היהודים! משחית הוא ולא יותר… זה כבר אמרתי כי לאנשים כֵּנים אי אפשר שתהיינה אידיאות כאלה…
– ועוד מתפלאים על כי נמצא אנטיסמיטיסמוס באנגליה… הוסיף זוננשטין להתלהב – הן אין פלא…
– סגור את החלון – הפסיקה האישה את דרשתו – יכול אתה להצטנן, רוח קר בחוץ…
השוטרים מוליכים אותי לתחנת הפוליסיה. אני שמח מאוד. לא אדע בעצמי מדוע? פתאום לבשה אותי רוח שמחה. כל הדברים האלה בִּדחו את עצבותי וימלאו את לבי שמחה וגם תקווה לעתיד. עתה אנוח. שם, בבית האסורים, לא יבצר ממני ראשית כל לישון כאוות נפשי… יתנו גם מיטה, גם שמיכה להתכסות יתנו, גם לחם יתנו, גם תה, תה, חם ורותח… האח! אד חם יתרומם ממנו… בוודאי יתנו כל זאת, כי הלא עליהם לשפוט אותי… טוב מאוד! יתנו וישפטו… טוב מאוד!…
מאחורינו נמשך קהל גדול. בן־האדם שלי קופץ לצדי, מלקק את שפתיו מתוך תענוג ומסתכל בי בפיהוק משונה. כמדומני שהוא מקנא בי…
* * * * *
מורה השעות השמיע שש.
כבר כבה הכוכב האחרון ופני השמים הכסיפו… על ראש בית התפילה לנוצרים רעד כתם של אור אדום… האח! עמוד השחר כבר בוקע ועולה…
יהודים אחדים הלכו להתפלל ותיקין, ותיקי טלית ותפילין תחת זרועותיהם. גם האיש אשר מראהו כמראה הדונג ואשר יחדיו קידשנו את הלבנה נלווה אליהם. הם הסתכלו בי בשׂוֹם לב. האיש הגיש להם חרש דבר, והם הביטו בי שנית ויגמגמו דברים אחדים אשר לא נשמעו לי היטב… לא אדע אם אמרו: “רחמנות!” או – “כן יאבדו”!…
אך השוטרים! השוטרים! איך הם מכים בחוזקה!…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.