רקע
יעקב שלום קצנלנבוגן

על פני רחובות מזרח־לונדון


(מִכִּתבי נודד)


ממבוי למבוי, מרחוב לרחוב תעיתי בליל חורף קר כֶָּסוי ערפל ומושקה אד גשם.


כיסי שלי כבר נתרוקן לגמרי; גם בטני הייתה ריקה. זה ימים אחדים לא טעמתי טעם לחם ולא הריחותי ריח תבשיל.


כוס תה שתיתי בבוקר במעוני. הפרוטות האחרונות היו זה כבר מתמעטות והולכות, ואחדל לשלם שכר דירה. בעלת הדירה הייתה שרויה בכעס, ותחדל לספר עמי על השכנים ועל השכנות וכעשר פעמים רמזה לי בדברים ברורים, כי לא נאה לג’נטלמן אֲמִתי לבלתי שלם שכר דירה בעִתו… ואני הייתי מנענע בראשי לאות הסכמה, כי זה באמת לא נאה.


בבוקר היום ההוא ברדתי מן העלייה, ששם, בקרן זווית אפלה – ספק מאורת כלב, ספק לול של אווזים – היה מעוני ונכנסתי אל חדר המבשלים לגרש קצת את הקור שחדר לתוכי ויקפיא את דמי ובשרי, נדמה לי שבעלת ביתי הביטה בי ברחמים ורוך, ובהגידי לה רצוני ליהנות מעט מחום הגחלים הלוהטות אשר על הכיריים, גמגמה בפנים מסבירות קצת:

– הן לא באת לאכול אותם! הגחלים לפניך, התחמם כאוות נפשך, האם היזק ממון יש לי מזה? הלוואי שלא היית לוקח ממני יותר מזה…

ניגשתי אל הכיריים. הגחלים הלוחשות צחקו לקראתי בצחוק של זהב ואושט להם את ידיי הכחולות לאות ברית אהבה ביני וביניהם. בעלת הבית התחילה משתעלת בקול רם, מוציאה הברות מקוטעות, מִלים לשליש ולרביע ועוד פעם משתעלת לתוך הסינר. ידעתי היטב כי כל התעלולים האלה הם מיני רמזים והכנה לאיזה ענין נכבד מאוד, ואולם את פירושם לא יכולתי להבין בשום אופן, ולכן החילותי מרגיש בלבי איזו דאגה מסותרה, פחד מפני דבר לא נודע, וצנח על גבי הפחמים ואסיח להם את צערי ואשיב עליהם מהבל פי, ויתלקחו ויתאדמו ויצחק לקראתי בצחוק של תנחומים, של חום, של אהבה, וייחס לי מאוד מאוד…

פתאום פנתה אליי בעלת־הבית ותציע לי לשתות כוס תה.


ריבונו של עולם! מה זאת?! בוודאי רוצה היא לתלות אותי היום: קראתי באיזה ספר קדמון כי להיוצאים לגרדום היו ממציאים ביום העונש את כל משאלותיהם.


ואני בולע כל לגימה ולגימה במהירות משונה וברעבתנות מצומצמה, בולע ומנשם בחוזקה, משיב רוח ומברך על החום הנעים המשתפך בכל גווי המוקפא, כשם שקיללתי בלילה את הקור הדוקר והמסמר את בשרי.

– היודע אתה מיסטר קלמנזון? מתחילה ה“מיסטרס” מדברת בקול כבוש וניחר מאוד ואחוריה כלפי פניי.


– בוודאי, בוודאי אני יודע, מיסטרס דז’יקוב! את הכל אני יודע… אֶה אֶה, תה יפה מאוד, חי נפשי…


– הן עליך… עליך, מיסטר קלמנזון, לעזוב היום… לעזוב את דירתי היום… לעזוב היום…

טוב מאוד! זוהי ה“תליה” שאותה יגורתי. יהי שם אדוני מבורך שנפטרתי בזול!

– היינו, איך זאת? כיצד לעזוב פתאום את הדירה?!

אני מעמיד פנים של תם, נותן את הכוס על השולחן ומסתכל פעם אל אחורי בעלת ביתי ופעם מרכין את חוטמי על עיגולי האדים החמים והנותנים ריח שהתרוממו מתוך הכוס ונכון אני לסרב קצת, שמא יעלה בידי לבטל עוד את הגזירה.

– איך זאת? כיצד?!… פישששש… ראיתם את ה“פריץ” שלי?… כיצד?! – מתחילה פתאום מיסטרס דז’יקוב לחקות אותי בהתלהבות, משפשפת את הקדירה בכעס ובמהירות ומדברת אליי בלשון נסתר.


– לו היה בן אדם זה לפחות שותק! מצח נחושה… אין אלוהים בלבו! זה שישה שבועות, ברוך־השם, שלא נתן לי אף פרדינג [תשלום שכירות] אחד והוא עוד שואל וטוען… זוהי חוצפה! בר־נש זה… נו, מילא… דע לך! היום תפנה את החדר ויהי מה! היום הזה ייכנס למעונך מיסטר יעקבזון, איש טוב ומנומס וג’נטלמן אֲמִתי; אינו דומה אליך כלל וכלל; ואתה, יכול אתה ללכת לארבע רוחות השמים אם רוצה אתה…

– בודאי, רוצה אני…


– איני יכולה להחזיקך בביתי לשם מצווה… לו היה לפחות אדם כשר וישר – מוסיפה היא לטעון לעצמה – לא ולא. הולך קרוע ובלוי, אינו מתפלל ולא כלום, ככלב להבדיל… לשנות את העולם הוא חפץ! ינסה קודם כל לשנות את עצמו. טיפש!…


– אשנה, מיסטרס דז’יקוב! אשנה, גם אותך, גם אותי גם את כל העולם כולו, הלא תראי…


– הוי, ריבונו של עולם, חבל שאין איש אשר ישמע ויצחק! אדם הולך בלי מכנסיים ובלי נעליים, חי, – אל יענישני אלוהים – ככלב להבדיל, אינו מתפלל ולא, כלום, לא העולם הזה ולא העולם הבא, והוא ישנה את העולם, הוא, מיסטר־פיסטר קלמנזון… השמעתם, הראיתם אותו, הגיבור שלנו? חבל שאין איש אשר ישמע ויצחק.

אני גומר לשתות את התה, מחכך את ידיי, משעל קצת ומתחיל להוכיח לה כי אין הדבר נלעג כל כך כמו שתחשוב היא כי למען הביא מהפכה בעולם אין צורך באוצרות רוטשילד, ומתחיל להביא ראיות והוכחות מן ההיגיון ומן ההיסטוריה. אך סבלנותה מתפקעת פתאום והיא צועקת:

– אבל למה לי הפילוסופיה שלך?! אלמנה ענייה גם אני. לך לך אל העשירים, אדרבה, לך אליהם והתפלסף עמהם…. לך לך, מיסטר! די סבלתי ממך, ד… המחויבת אני?…


– בוודאי לא.

קולי היה רך מאוד, כמעט כמתחנן. פניי נפלו. היא הסבה את פניה אלי ותסתכל בי. עינינו נפגשו רגע, ותורד את ראשה שנית על גבי הקדירה ותכעכע בקול רם. רגעים אחדים שוררת בינינו דממה. היא מתחילה לשפשף את הקדירה ברעש גדול ובחריקה נוראה. כמדומני שהיא מנגבת את עינה בשרוולה…

– כל הארץ לפניך, מיסטר קלמנזון! הארץ גדולה, אל תדאג…


– יודע אני כי כל הארץ לפניי וכי גדולה היא…הֶאח… גדולה!…


ובשעה שתים עשרה יצאתי את הבית.

בגדים וכלים לא היו לי. הכל כבר הלך אל ה“דוד” היקר, רק ספרים אחדים נשארו לי שבשבילם לא חפץ ה“דוד” לתת כלום ואתנם לבעלת מעוני למזכרת אהבה וידידות “ממני הדר ואינו משלם”.

בבטן, ריקה, בכיס נבוב, בלב מלא רגשות סוערים ובראש הוגה וממציא מחשבות הריסה ומהפכה תעיתי בחוצות לונדון כל אותו הלילה, עד שהתחילו פני המזרח מכסיפים…


לו ידעו עשירי העיר הזאת את כל הקללות, התחלואים הרעים והייסורים הנוראים שהכינותי במשך טיולי באותו לילה וסידרתים בשבילם לעתיד לבוא, כשיהיה רסן הממשלה בידיי וביד חבריי הטובים; לו ידעו אף מקצת מן המקצת, אז בוודאי אספוני לאיזה חדר חם ונתנו לי מיטה לשכב עליה ושמיכה להתכסות בה וחלה בחמאה.


היום היה יום סגריר. מבוקר עד לפנות הערב לא חדל גשם דק מטפטף, כמו מתוך נפה, בקמצנות ובעקשנות אכזרייה יחדיו, ועם חשֵׁכה חדל הגשם לגמרי ועל השמים נשארו עננים שרבצו במנוחה ובשקט, בלי סדרים, מפוזרים ומפורדים, חומרים חומרים, קרעים קרעים, כאילו הקפיא היוצר ים חומר לפתע, ויחכו רק לשעת הכושר להריק את רוב ה“ברכה”, אשר עצרו בקרבם, על הארץ ועל התועים עליה…


שכבת אד קלה, כמראה עשן מפוזר, ערפלה את האוויר.


הלבנה עמדה מאחורי החומות, רועדת וחיוורה והשקיפה מתוך גלי העננים, וכאילו תתבייש להסתכל בפני האדמה שסרחה כל כך, היא ממהרת שנית להתעטף בטלית שחורה. הקור התגבר, הרוח הדוקר והלחות עשו א האוויר קר מאוד.


כל היום ישבתי בביבליותיקה וקראתי מכל הבא בידי: מיני מעשיות משונות, שסמרו שערות בשרי כמעט מפחד, וגם מין פילוסופיה משונה, שמוחי כמעט שלא התפוצץ תחת סִבלה הקשה, ולפנות ערב כשהגיעה שעת נעילת הבית הוכרחתי לעזוב את הספרים ביחד עם החדר החם, אשר בעונג גדול הייתי תופס לי מקום תחת אחד השולחנות שבו, ואצא החוצה. המחשבות והרשמים השונים, ששאבתי מן הספרים במשך כל היום, התערבבו בקרבי והתבלבלו ויהיו למין בלילה משונה, שגרמו לי, פשוט, חפץ להקאה. אז רָקקתי הרבה רקיקות של גועל ושאט נפש וכיוונתי לכל הספרים והסופרים, ולאור הלבנה או בחשכת איזו פינה נסתרת החילותי לחשוב מחשבות בעצמי, מחשבות העומדות ברומו של עולם, שגורל כל האנושות תלוי בהן, שצריכות היו להמציא מנוחה לגוויות מדוכאות ולחם לקיבות רעבות.


ממחשבותיי אני בתחילת הערב הייתה לי קורת רוח מרובה. הרבה עולמות בניתי והרבה אֲמִתיות גיליתי ועל הרבה שקרים הפיצותי אור רב, ושמח הייתי מאוד על שעלה בגורלי לנוד הלילה תחת כיפת השמים, בתוך המרחב החופשי, במקום שבלי מעצור יכול היה דמיוני להרקיע לשחקים…


בשעה העשירית סרתי פתאום לבית אחד ממכריי, מיסטר זוננשטין. כניסתי זאת הייתה זרה ולא צפויה כלל גם לי גם לאנשי הבית.


מיסטר זוננשטין הוא צורבא מרבנן, ברוך השם, עסקן גדול בענייני הציבור ולעסקיו הוא אין הוא דואג לכאורה כל עיקר. זוגתו היא עקרת הבית ומנהלת את העסקים, והוא עסוק כל הימים וכל הלילות בעניינים ציבוריים. היא אישה כשרה ומשכלת, מדברת “אשכנזית” ומתפלספת עם בנותיה הצעירות על ערך המצוות המעשיות והדלקת הנרות. בבעלה מתגאה היא שלא בפניו ולועגת לו ומריבה בו בפניו. הבנות מדברות אנגלית בשעת רִתחה, כשצריכות לדבר דברים כבושים או כשאורחים נכבדים מבקרים את הבית וקוראות לאביהן שלא בפניו: “רברנד”, וטעם ונימוק יש לכינוי זה: בתחילת בואו הנה שימש בבית הכנסת, ולעת מצוא גם בעל תפילה ומוהל.


להיהודים הלונדוניים מתייחס מיסטר זוננשטין בגאווה, כמעט בבוז. כשבאתי אליו בפעם הראשונה והוא מכיר אותי עוד מביתי, אותי ואת כל שלשלת היוחסין שלי, הואיל לדבר עמי הרבה ויספר את כל פרשת גדולתו ויצייר לפני את היהודים הלונדוניים.

– מה אתה חושב, קלמנזון, כאן יש בני אדם? כאן בלונדון הבירה יש בני אדם? טועה אתה קלמנזון, פה לא רוסיה… תצא החוצה וממש רעדה תאחזך: צילינדרים, נעלי־יד יפות, בגדים, נו, ממש בגדי דוכסים, וטבעות זהב על כל האצבעות, מורי־שעות ושרשרות של זהב, פיץ־מיץ, פיש־פש, ג’נטלמנים אַמִתיים, אתה תיבהל, מיניסטרים בוודאי… נו, זאת לאו דווקא, סנדלרים וחייטים מהחל ועד כלה… התמצא פה איש הגון אחד? אף לא אחד? וגם פני העיר, כביכול, מי המה? במחילה מכבודך, עוד הפעם חייטים וסנדלרים. באחד, זוהי ארץ הסנדלרים, להווי ידוע לך…

אותי הוא מכבד קצת. אוהב הוא איש היודע ספר ומיוחס, אם כי מסכים גם הוא לדעת בנותיו, כי העיקר הוא ייחוס עצמו, בכל זאת – הוא מוסיף בצחוק של עָרמה – לא רחוק מן האילן ייפול התפוח, וגם ינעם לו יותר אם שרה שלו תצא במחולות עם רבנית משתצא עם איזו סנדלרית. רק אין לו קורת רוח ממני. הנני – לפי דברי הבנות – “איש לא־יִצלח”: איני מנקה את נעליי כהוגן, אומר “מטפחת חוטם” במקום “מטפחת כיס”, ופעמים אחדות ראוני אוכל ברחוב. באחת, איני ג’נטלמן. ובכל זאת יכבדני: אוהב הוא את המשכילים; גם הוא היה לפנים משכיל. אָמנם עליי יש אומרים כי אתערב עם אנשים שאינם מהוגנים כלל וכי בדעתנו להפוך את סדר העולם, ואולם אין בכך כלום; כל זה הוא מעשה ילדות וכשאשא אישה וארגיש ריחיים על צווארי, אעזוב בוודאי את כל התעלולים האלה ואהיה לאיש מהוגן.


אני נכנס הביתה ואומר “ערב טוב”, מחכך את ידיי זו על גב זו ואומר אַה־ה־ה, מודיע כי קר מאוד בחוץ ותופס לי מקום על יד השולחן.

– נכנסתי כך, אגב אורחא – מתחיל אני מגמגם בתור התנצלות – מכיוון שעובר אני לפני ביתם, לרגלי איזה עניין, אמרתי: אסורה נא…

הבת הבכירה יושבת לפני הכיריים הבוערות, ובהיכנסי תפגשני ב“ברוך הבא” וב“שלום עליכם” ומלווה את הדברים בצחוק של לעג וביטול, שיש בו בכל־זאת גם איזו קורת רוח מסותרת על כניסתי.

הצעירה מעיינת בספר ומושיטה לי את ידה מבלי הרים את עיניה. אני לוחץ את היד עד שתרגיש כאב והיא אומרת בצפצוף מבלי הרים את הראש:

– אַי, אַי, מיסטר קלמנזון! גם זה כבר מתחיל “אותם המעשים”… בעלת הבית שואלתני אם ברצוני לטעום מן הדגים הצלויים שהיא עוסקת עתה בצלייתם.


– חן־חן, איני רוצה כלל לאכול, אני מלא.


– מדוע? כבודך אכל בוודאי זה לא כבר את ארוחת הערב?


– בוודאי ובוודאי.


– כבודך אכל מאכלי בשר או חמאה?


– אכלתי תרנגולת צלוּיה…


– אָ־ה ה!…

נדמה לי שהגברת הטיפשית הזאת הטילה ספק בדבריי. היא שמה עיניה במגבעתי השחורה שפניה הספיקו כבר להלבין קצת מזקנה ותעבירן הלוך והסתכל בכל הטוּאלֵטה שלי עד שנחו על נעליי ואז עבר צחוק קל על שפתותיה, ותסור אל חדר המבשלים ותיגש אל המחבת אשר שפתה על הגז הבוער ותשים עליה חמאה ותניח עוד דג אחד לצלות. וגם הבנות נשאו את עיניהן ותסתכלנה בי, ושתיהן כאחת החלו להשעֵל בקול רעש גדול אל תוך אגרופיהן.


וכשחדלו לשעל אמרה הבכירה כמדברת אל עצמה:

– נו, ריבונו של עולם! –

והצעירה גמגמה בחשאי:

– מה גדול הביבר שלך, יוצר כול!

מר זוננשטין, שישב כל העת שקוע כולו בקריאת הפרוטוקולים של “ועד בתי הכנסיות המאוחדים” ולא הרגיש בי, נשא פתאום את עיניו ויביט בי מבעד לזכוכיות המשקפיים.

– מאין, מיסטר קלמנזון, בשעה מאוחרת כל כך?


– אני עובר ברחוב לפני בית כבודך לרגלי איזה עניין ואומר: אסורה נא מעט אל ביתו, ראיתי אור דרך החלון ואומר: אסורה מעט… קר כעת בחוץ; עליי עוד הרבה ללכת… הרבה…

זוננשטין הרים את משקפיו על המצח, נשען על שתי ידיו ויבט בי במבט מלא שיעמום ויפהק… ואנוכי קמתי במהירות, כאילו פתאום נשכני נחש, ואעזוב את הבית

* * *

היה קרוב לחצות הלַיל. הרחובות החלו מעט מעט להתרוקן. הטרַמוַויים [חשמליות] החלו לעבור לעִתים יותר ויותר רחוקות. התנועה המלאה עסקנות חדלה לגמרי ומפינות שונות, ממבואות אפלות, החלו להיראות מיני בריות משונות, “אזרחי לונדון של לילה”.

מורה השעות שעל גבי המגדל הִכָּה שתים עשרה. הרחובות נתרוקנו כל עיקר מאנשים “מהוגנים”, רק לעתים עובר עוד איזה ג’נטלמן שנתאחר, ארוך ודק, בעל צילינדר גבוה, שלוב זרוע עם לֵיידי צנומה ואדומת הלחיים כמראה ריאה לחה, ככל שאפשר לראות לאור המנורות.


הנה מתחילות צפות ועולות מתוך חשכת המרחק סוכות של מזון נוסעות, וסביבן מתלקטים ג’נטלמנים ולֵיידיות נפוחים; הללו שותים איזה נוזל שחרחר, מעורב באבקה מרה – קהווה בלשונם – שותים ומתלוצצים בבדיחות, אוכלים מיני לחמניות משונות ומשוחחים בין כך, מתוך הנאה של בטלה נעימה, על המחיה ועל הקור, על מקרי היום ורעותיו המרובות, ואלו מתהלכים סביב סביב הסוכות, הידיים נתונות בתוך כיסי המכנסיים, הלוך יילכו מסביב ומרקדים לפעמים ריקודים של בדיחות, כביכול, ועל פניהם לעג של ביטול וגאוותנות, כאילו לא לפי כבודם הוא להשתתף באותה סעודה תחת כיפת השמים; אך רבים אינם יכולים או אינם חושבים לנחוץ לכסות על רגשי לבם, מתחככים ומסתכלים בקנאה גלויה באלה המאושרים השותים נוזל חם מעלה אדים מלאים ריח, רועדים מקור ומשתדלים לבוא בדברים עם הסועדים ולהנותם בדברי חידודים. על יד אחת הסוכות עמדתי גם אני ואסתכל במאושרי העולם הזה, מעיין היטב בתנועות השפתיים המלחכות ויונקות ברעבתנות ומקשיב לצלצלי הלעיסה, משתדל להוכיח לעצמי כי התשוקה הזאת המתעוררת בקרבי היא לאו דווקא, כי איני חפץ כלל לאכול מין בלילה משונה ולשתות נוזל דלוח כזה… אלא מה פירושה של צביטה זו בבטן ובחֵך? זה מעשה הייצר־הרע שנשאר לי בירושה מבית־מדרשי הישן שעדיין לא הספקתי לעקרו כָּלה.


בדממת הרחובות מתחילות נראות סצינות מיוחדות במינן המבדחות מאוד את הנודדים הרעבים וממתיקות את סעודתם של המאושרים…

הנה אישה מושלכה באמצע המדרכה. פניה – מין אשפה משונה מלאה תלוליות וחריצים, גומות וחורים – אדומים מאוד, כאילו עוד מעט והדם יתחיל לזנק מהם, שערותיה פרועות, מעורבות ומודבקות ברפש לח, הבגדים – כאילו זה עתה יצאו מתוך טבילה באשפה. שוכבת היא סרוחה לרוחב המדרכה בפישוט ידיים ורגליים, חורקת בשיניה וקצף על שפתיה ועיניה פקוחות ולטושות ורעידה קלה עוברת לפעמים בפניה, והיא מפרכסת בידיה, מניעה ברגליה ומנחרת כבהמה שחוטה.


המון סקרנים סובבים אותה, מתחככים ומפהקים ושבעים נחת מקומדיה זו של לילה. פוליסמן מרים אותה ומנסה להקימה על רגליה, צובטה בלי אצילות יתירה ומבקשה בינתיים שתלך לעזאזל היא ואבותיה ואבות אבותיה, והאישה מוציאה קול נחרה כבושה וצרודה כמו בשעת יציאת נשמה.


הקהל הרואה את המחזה המצוי והמבדח כל כך נותן את לבו אליו יותר ויותר. מה יהיה סוף הדבר? לאן יובילוה? ההתעלפה? הישנה היא בשינה כל כך חזקה מתוך שתייה יותר מן המידה? או אולי כבר מתה? האח! עד כמה כל זה מושך את הלב!


זמן מועט תשכב בדומייה, כאילו קפאה כולה, ופתאום היא מתחילה שנית מפרכסת בידיה וברגליה, מגרגרת בגרונה, שולחת את הלשון ומלחכת בו את רצפת המדרכה, והקהל מסביב ההולך ומתרבה מקשיב בדממה ובעניין רב לכל הנעשה והמדובר, וכל אחד שקוע בעולמו. בינתיים מתחוללות גם תגרות קטנות בין הקהל ובין השוטרים. גודדי הרחובות לוחמים מלחמת מגן: מגינים הם על זכויות אזרחיותם ברחוב הלילה, לעשות ולראות כל מה שלִבם חפץ; אך לא כן דעת “המפקחים על הסדר”: חושבים הם לחטאה לתת לקהל גדול להתקבץ במקום אחד ולעשות כל מה שלִבו חפץ – והם לוחמים מלחמת תנופה ומניאים את הקהל מלהסתכל ומגרשו קצת.

פיעפוע [שריקה]! עוד שוטר ניגש דומם, שקט ובוטח.

– מה הוא הדבר?


– לך לתחנת הפוליסייה והבא עגלה.

נדמה לי כי המתעלפת מקשיבה היטב לכל המדובר ורוחה נוחה מאוד מכל מהלך העניין.


עוד מעט ושלושה שוטרים, ואחריהם סקרנים וסקרניות רבים, באו והשכיבוה בעגלה והעמידו עליה את הסוכה, ויובילוה לתחנת המשטר.

– היא הוליכה אותם שולל – לחש לי בחור גדל־קומה וצנום בהנאה גדולה ויתחכך מרוב נחת רוח, וישלח את לשונו וילוק את שפתותיו מרוב מתיקות.


– לאיזו תכלית?


– לאיזו תכלי? חא־חא… לאיזו תכלית… טירוני אתה… כלום אינך מבין? למען יהיה לה איזה מקום ללון. עתה, אל תירא, עתה תישן כגבירה… אָה הא!…

– אי מזה אתה יודע כל זאת?


– אי מזה אני יודע? מעצמי… בעצמי ראיתי איך צחקה ברגע שהשכיבוה… כן, ראיתי.

הבחור שלח עוד הפעם את לשונו וילוק את שפתותיו וירזום לי במרמה.


זהו באמת רעיון גיניאַלי! [גאוני] דרוש יהיה לי להמציא מין שעשוע כזה כשהרגליים תלאינה לשאת עליהן את הגוף.


הפוליסמנים עם העגלה בעלת שלושת האופנים הרחיקו ויאבדו בתוך החשֵׁכה עם גיבורת הרגע, שזכתה להמשיך עליה את שימת לִבם של כל נודדי הרחובות. ואנוכי התנהלתי לדרכי, הלוך והבט לצדדים, מסתכל השמיימה ומעיין בחומות החשכות.


עוד הפעם שקט הרחוב. רק פה ושם מסביב לסוכות המזון מתלקטים יחפים אחדים, מנקשים בשִניהם ומחככים את ידיהם זו על גב זו, מפזזים על רגליהם, ושותים קהווה ומפעפעים בשפתותיהם ומחליפים זה עם זה ועם המוכר אותה הידיעה הנכבדה, כי אחרי יום וערב של גשמים הלילה קר מאוד. והרוח הומה ומילל ומתפרץ אל תחת בגדי העליזים האלה וריקודיהם מתרבים ומתגברים, והמה רוקעים ברגליהם ומוחאים בכפיהם ומגמגמים פעם אחר פעם: “ארור” ו“לעזאזל”…


הנה אני רואה איזה דבר חי נשען על “גדר המודעות”, דומה יותר לצֶלם עשוי דונג מהיותו דומה לילוד אישה. מסתכל הוא השמיימה בעיון רב, כמחפש דבר מה, נשען על קיר הגדר, מתכווץ ומצטמצם וזורק רוקו לעתים קרובות. תחת זרועו בולט ויוצא איזה תוך, שמייד בראותי אותו מתגנב אליי איזה חשד… אני מתקרב אליו. הוא מזדקף ומסתכל בפניי, בבגדיי, ברגליי, צחוק קל עובר על פניו, הזקן המדולדל והמלוחלח – זקן תיש קטן ומחודד – התחיל מתנועע: האדם מדבר…

– יהודי?… כן, יהודי… רואה אנכי…

אני מגמגם איזו הברה לא־ברורה, שיש בה מעין הסכמה וקצת רוּגזה, כלומר: ובכן? ומה אתה רוצה? יהודי, יהיה יהודי – ובכן?…

עומדים אנו זמן־מה ושותקים. פתאום אני פונה אליו בהתעוררות קצת:

– מהיכן יהודי? מה עושה בכאן יהודי עם טלית ותפילין תחת זרועו?… אפשר ברצונך להתפלל ותיקין במניין עם החברה הזאת?

… מתכוון אני לשם הלצה, בחושבי פתאום לחילול־כבוד לשתיקתי האולימפית לשוחח עמו בכובד ראש.


– מה עושה בכאן יהודי? כלום אין יהודי מבין? מן הספינה ירדתי… נו, מילא, ירדתי… בכיסי רק פרוטות ספורות, אין מקום ללון, נו, מילא… אין מקום. ביום אחפש עבודה. חפצים אין… אתמול ישנתי אצל בן ארצי, היום בא איזה קרוב… נו, מילא, לילה אחד… לא רע… עד הבוקר נשארו עוד כחמש שעות… נו – חפצים אין… אטייל קצת… חי־חי־חי… כן, מה תחשוב? איזו חפצים נחוצים ליהודי? טלית ותפילין ודי… כבר אפשר לעבור כך את כל העולם… כְמה שנאמר: ואני במקלי עברתי את הירדן… זהו כלי־זין שלנו. לעֵשו ניתנה חרב ולנו טלית ותפילין, כְּמה שנאמר…

אני מתחיל פתאום לכעכע בקול רם, מביט השמיימה ומעקם את חוטמי עקימה משונה, לאות כי יודע אנוכי את הפילוסופיה הזאת. האדם של דונג, כנראה, הבין כי מטיל אני ספק בישרת התפלספותו ומקוריותה ונשתתק.


עברה רוח חדה, חזקה. גזרי העננים שצפו על פני הרקיע התפזרו לצדדים ותשקיף הלבנה… האדם של דונג קפץ פתאום ממקומו, נשא את עיניו השמיימה, עמד לאחוריו כלפי הלבנה ויקרא בשמחה:

– צל! צל כדבעי, צל שחור… רצונך לקדש את הלבנה, יהודי? חי־חי־חי…


– לקדש את הלבנה? מדוע לא? הלבנה היא כלה נאה וחסודה


– מתכוון אני לשם לצון – מדוע לא אקדשנה?… אך האדם לא שם עוד את לבו אליי. הוא הישיר את רגליו, שפשף את ידיו על גבי עמוד של פנס וינגבן בכנפי בגדו, הביט אל הלבנה בפעם האחרונה והתחיל לקדש את הלבנה בתנועת כל הגוף ובנעימה, לשמחת לבם של נודדי הרחוב, שלא מנעו, כל אחד מהם, לקלוע בו איזה חץ של לצון.

אנוכי עמדתי קצת מן הצד, ידיי תחובות בכיסי מכנסיי, ואחשוב לי לנכון לצחוק באיזה מן גאווה משונה.

– שלום עליכם! פנה אליי האדם של דונג פתאום באיזה מין תרועת ניצחון משונה.

הסתכלתי בו בפנים שוחקות זמן מה ולא השיבותי כלום… הוא תרגז.

– נו, נאַ.. מספיק! שלום עליכם?!


– עליכם שלום– עניתי בקצת צחוק.


– שלום עליכם!


– עליכם שלום – עניתי ולא עוד בקול.

“מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה”…


ייקחהו אופל! הוא מתחיל בדבריו במעשיו להיות לי למשא.

– “מי זאת עולה מן המדבר… מתרפקת על דודה”…

ומשקיף אני אל הלבנה הרחוקה שצפה בתוך הררי עננים בהירים ואפורים, לפעמים נסתרת כולה ולפעמים טובלת רק בים תכלת, כאותו הברבור הלבן על דכיי המים בשעת הסערה – ונדמה לי כי איזו יפיפייה לבושה כולה לבנים אני רואה מטיילת בין אילנות עטופי שלג.

– חודש טוב ומבורך! אומר לי האדם של דונג ונוגע בכתפי, מנער את בגדיו ומוסיף בהנאה:


– נו, עתה אנו טהורים ומחודשים, חודש חדש ומזל חדש… מה אתה מחריש, אחי?

אני עונה אותו בהרכנת ראש המשתמעת לכמה פנים וממהר להיפרד מעליו: רוצה אני להסתכל אל היפהפייה לבנת הפנים הצפה בתוך הררי התכלת, ואדם זה כנראה מתכונן להרצות לפניי את פילוסופייתו.


ותועה אני הלאה הלאה, והרהורים נעימים ומרים ממלאים אותי. אני מביט השמיימה, מחפש את הלבנה ומתגעגע אל היפהפייה לבושת הלבנים המטיילת בין אילנות… ואני נכנס לאיזה מבוי בודד, והנני רוקק פתאום רקיקה של גועל, כעס והתמרמרות, כועס על השמים ועל התכלת שלהם ומקלל את הלבנה ואת היפהפיות הלובשות לבנים ומטיילות מתוך בטלה, עומד באמצע המבוי, מכה במקלי על הרצפה הנרפשה ומביט על הארץ ועל השוכבים עליה. הלבנה בכל מקום ומקום אשר היא באה לשלוח את קרניה החיוורות, שם אין עוד מנוחה לישני הרחוב, כי עיני הפוליסמנים צופיות, ואין הם מרשים “להפריע” את הסדר. אך במבוי בודד וחשוך זה גם הלבנה בכל אכזריותה אינה מאירה שם בכל מלואה ופנסי הרחוב – אלה שטני הלילה להחברה היחפה – אינם שולחים שמה את קרני טובם. במבוי זה בין החומות ניצבים פה ושם נשענים על הכתלים או שוכבים למחצה על גבי הַמִפְתָנִים נערים וזקנים ומתנמנמים. ויש אשר הרוח תאחז בקרן זווית ותכפיל את זעמה, וביללה קורעת לב המבשרת־רע תתפרץ אל הישנים, תתגנב אל תוך בגדיהם הקרועים, תרימם ותיכנס לתוך גוויותיהם הערומות, תחליקם ותגפפם בנחת־רוח של רוצח מתנקם והישנים רועדים ומוציאים הברות ברורות, מקללים את הרוח את כנפיה הקרות – ובמין חיבה משונה יתדבקו על הסמרטוטים, מתקפלים בם ומוסיפים להשתקע בתנומה של ייאוש והתמרמרות. לא הרחק מן הגברים תפשו להן מקום גם נשים אחדות, שכבר נואשו “לעשות מסחר” הלילה, – מתקצפות ומתרעמות על הארץ ועל הדרים עליה ומנחרות מתוך שינה בכבדות ובצפצוף… ככה יישנוּ שוכני עוני וצלמוות וככה ישאבו כוחות חדשים ממעיינות שינה המשכיחה את הכל, והמדרכה עם הרפש היא המצע אשר עליה הוצעו, כיפת השמים העכורים עם העננים הקרועים הם השמיכה אשר תכסה אותם והרוח בהמייתה העצובה היא האומנת המיישנת אותם והיא משוררת להם שירת ערש זעומה.


נשענה על אדן אחד החלונות עומדת נערה צנומה כחולת השפתיים וחיוורת הלחיים. את ראשה מקיף סודר מלוכלך, אשר לפנים היה צבעו לבן ואת החזה הדק והנופל עוטף מן קַפְטן שחור־צהוב עם צווארון שעיר אשר עלתה בו קרחה מרוב ימים. צווארה דק וארוך, עד כי נדמה שעוד מעט והוא לא יחזק כוח לשאת עליו את הראש ויתמוטט וייפול. עפעפיה חשׂוכי הריסים כחולים־אדומים ועיניה פקוחות. בראש נשען על חזה עמד אצלה נער כבן שבע־עשרה ויישן. ידו הימנית חבקה את צוואר הנערה וידו השמאלית נחה בתוך ידה, וניכר היה כי מתאמצת הנערה אשר לא תישן גם היא: ביָשנה יכולים היו שניהם לנפול ארצה לתוך הרפש הלח. פני הנער עייפים ודוויים וניכר היה כי בכל נשימה ונשימה הוא מחדש את כוחו את אשר פג.


והמבוי הזה אשר נהפך לחדר שינה עורר גם בי תשוקה לישון, ואחל לחפש איזה מפתן להניח עליו את ראשי.


אך הנה נראה השוטר מקופל בבגד של בד עשוי דונג ועששית קטנה בידו; הלוך יילך מיָשֵן ליָשן ודוחף בו ונותן לו עצה טובה לפזז קצת, בכדי להפיג את השינה ולהתחמם… והישנים נוהמים כדובים חולים, כשמחרידים אותם מרבצם, אך חדלי אונים הם לעמוד על נפשם ורועדים מקָרה, נוקשים בשיניהם ומתחככים בהתמרמרות; הם נסוגים אחור, נרתעים מעט מעט וזורקים בפני השוטר איזה זלזול של תוכחה אשר יש בו מעין רמז ליושר הלב או קללה ואיום לעתיד לבוא. בייחוד מתקוממות ומתקצפות הנשים. על יסוד ההומניות היתירה בייחוסם של הגברים למין היפה, תדרושנה שירשו להן את המדרכה והמפתנים הפנויים לשינת לילה, ואולם השוטר אינו נפתה להוכחות כאלה והוא שונה בהשקט ובבִטחה את פזמונו הרגיל:

גשו הלאה, הלאה! כרגע פנו את המקום, כרגע!… ונדמה כאילו איזו הנאה משונה מרגיש בן־אדם זה להחריד את רבצם של אֶחיו בני־העוני, ובאכזריות של שמחה הוא מגרש אותם הלאה הלאה לתוך הלילה השחור והלח…

המבוי נתרוקן כולו רק אני עומד עדיין בקרן זווית ומסתכל מה יהיה לצמד הנאהבים, והשוטר הולך ומחפש, מביט ובודק לאור עששיתו בכל פינה וחור – ופתאום פגעו עיניו באותו הצמד. עיניו נפגשו עם עיני הנערה, ויעמוד רגע מבלי הרהיב לשלוח יד ויוצא איזו הברה לא ברורה ויגמגם איזה דבר בלי החלטה, ואולם לאחרונה נגע בכתף העלם הישן ויחל לנענע אותו.

– שד! אל תיגע! נתנה עליו הנערה בקול צפצוף משונה, אל תרהב!… הנער התעורר בין כה וכה, כולו רועד ומתעטש.


– הה, אל מלא חנינה! סולי יקירי! ישן, אל תשים לבך אליו… אדוני היקר! פנתה הנערה בצפצופה אל השוטר בלשון תחנונים – אדוני היקר! זהו חתני, חולה הוא ודרוש לו לנוח, לישון קצת, חוסה נא, אל נא תפריעהו…


– הלאה, הלאה! אין פה המקום אין מקום לכם, כרגע התעופפו… אם חולה הוא יילך לבית החולים… חולה… יודעים אנו… הלאה!

הנער והנערה נאחזים זה בזה התרחקו. הנער הלך ושתק והנערה לא פסק פיה מצעוק וקלל קללות נמרצות, ולרגעים הייתה מפנה את ראשה לעבר פני השוטר ותאיים עליו באגרופה הצנום… השוטר החיש את פעמיו וינופף את אגרופו – דבר זה היה אות מבשר רע, וצמד הנאהבים נעלם כרגע בתוך החשֵׁכה.


ואני נשארתי זמן מה על מקומי, נפעם ורועד כולי וחושב מחשבות מרות ומקלל בלבי את כל האבירים והאכזרים אשר אינם מניחים לאנשים אומללים לישון גם על פני המדרכות הנרפשות…


יצאתי לרחוב ווייטשפל.


האד עטף במעטפה שחורה וכבדה את החומות הגבוהות ואת יערות מגדלי העשן. הרוח אשר הלך הלוך וגבר החל להסיע את העננים ולרדפם על פני השמים ויעופו קרעי העננים וינועו תנועות מבשרות רע, בתימהון ובמבוכה, והלבנה כַּלה יפה וחסודה, ביישנית וחיוורת מראה, קפצה ודילגה ביניהם, כמו אווז הבר על פני נחל בעת אשר הסערה מרגיזה ומרוממה אותו ומכה בו גלים… הכוכבים הציצו בעיניהם הבהירות המפיקות כעין יראָה נסתרה, כאילו היו יראים פן יתלכדו העננים ויתאגדו ויכסו את עין הארץ ולא תהיה להם עוד היכולת הנעימה, להביט אל החיים המפרפרים מתחת.


הרוח השתובב ויריע ויילל ויתייפח, ואורות הפנסים פיזזו בתוך עטרת הערפל אשר עטרם מסביב, וירעדו גם צִללי הרחוב וירעד גם המאור הבודד אשר נשקף מתחת לרצפה השקופה והרטובה… עמדו הבתים כנדהמים, נזעמים ועצובים כנזופים; דומה, כאילו גער בם אדונו של עולם על דבר אשר לא הכניסו לתוך חדריהם של נודדי הרחוב… הנה בֵּיסיקָלים בודדים עוברים חרש במהירות ובהמון על פני רצפת הרחוב ואובדים בחשכת המרחק… ועוד הפעם דממה מפיצה אימה, מעיקה ומבשרת רע… דומה כאילו איזה רוחות מרחפות באוויר וכתב אשמה בכנפיהן, ועוד מעט והגישו למשפט את כל ילידי אישה…


מורה השעות אשר ממעל לבית התפילה לנוצרים, המתנשא בגובהו על כל יתר הבתים השמיע שתיים. בית התפילה הזה מושך עליו את עיני…


אכן נהדר ויפה הוא עד מאוד!…


רם ומתנשא על כל הבתים, מוקף סביב עצים המייללים עתה יללות עצב משונות, והוא נראה כמצבה גדולה על קבר ענק…


העצים התנודדו בתוך המיית הרוחות, יללו ויתייפחו כעדת ילדים רעבים, הניעו ואת ענפיהם היבשים כשלדים מתים, וצִללי עמודי הפנסים התלכדו עם צִללי העצים ויחולו מחולות משונים וירקדו ריקודי פרא…


בתוך המחולות המשונים אשר לצללים נראתה תבנית אדם מפזזת ומתנודדת הנה והנה, בזווית פיה רועדת מקטרת קטנה, והיא מתאמצת להעלות בה אש. היא מבעירה עץ גָפרית אחד אחר אחד ומגינה עליהם בכנפי בגדה מפני הרוח עז־הפנים המתפרץ כפעם בפעם לכבותם. הידיים והפנים של ברייה זו, שנבראה לכאורה תחילה בצלם דמות בן־אדם זכר, כתומות־כחולות, והיא מאמצת את שארית כוחה להדליק אש בטבק.


אני עובר על פניה ומסתכל בה, והיא מתרעמת ורוטנת בזעם. אני נותן קול שיעול ומשמיע ברכת ליל טוב ונעים, והיא משחקה בהכנעה ומראה לי על עצי הגָפרית שאינם רוצים לבעור בשום אופן…

– ארורים! אינם רוצים, עקשנים…חִי־חִי־חִי…

בעזרת כנפי בגדִי יעלה ביד הברייה ללבות אש במקטרת, ושנינו משוחחים בחיבה יתירה ובנעימות…

– פפַא־פַא־פפַא – כך יונקת הברייה את המקטרת ועלי הטבק מתלהבים ואש אדומה כזהב נראית בחלל המקטרת בתוך החשֵׁכה הלחה, ופתאום נעים כל כך ללבי וחם כל כך ואני מהרהר הרהורים על דבר תנור בוערת וגחלים אדומות ולוחשות וחום ואור, וטוב כל כך ונעים כל כך…


– קר, ג’נטלמן – מדבר בן־האדם.


– לי חם מאוד – מתכוון אני להתהלל לפני זה.


– חי־חי־חי… פפא־פפו… חי־חי – מצחק בן־האדם בצחוק שנשמעה בו כעין הטלת ספק באֲמִתוּת דבריי.

מחרישים אנו זמן מה. הברִיה הכחולה והכתומה מפזזת סביבי, מחככת את ידיה ויונקת את המקטרת, ואני מסתכל באִשהּ האדומה ונהנה הנאה מרובה בזוכרי אור וחום…

– פפא… מה חושב כבודו? היירד הלילה גשם? אני ירא מן הגשם.. טוב ללכת לרחוב לֵימַן אל מתחת הגשר… מה אתה חושב?


– אני חושב כי בחדר חם אל מול פני התנור מבוערת טוב עתה מאוד..


– ראֵה איך העננים רצים במהירות גדולה כל כך כאילו הייתה בהם איזו מהומה… עוד מעט והֵריקו עלינו את ברכתם… ארורים! מה אתה חושב סֶר? למה יוריד ריבון העולם בזמן כזה גשם? למי יש צורך בזה? מה את החושב, סר?


– אני חושב… אני חושב כי עוד מעט ויעלה עמוד השחר והיה אור וחום, אז תעלה גם השמש ואז נטַיל בגן־ויקטוריה ונשתה תֵה. האַ? חפץ אתה לשתות תה, בן אדם? תה חם ומריח ומעלה אדים נעימים, תה עם לחמניות בחמאה… הא, רוצה אתה, בן אדם?– מתכוון אני פתאום מסיבה לא־ברורה לי לעצמי להרעים את האיש.


– אח־אח־אה, ג’נטלמן – נאנח בן האדם בתחנונים, כאילו בידיי הוא, לתת לו כל זאת – אח־אח־אח… טוב מאוד, תה אשר יישפך בכל האיברים… כן, כְּמה שאומרים… בררר… אשר יבער כאש… האיש נענע בידיו באוויר בחפצו להראות איך יבער התה, ויוציא צלילי לעיסה וילקק את השפתיים.


– מאין אתה – פונה אלי פתאום האיש – מרוסיה?


– ומה לך לדעת את כל זה, השוטר אתה?


– חי־חי־חי…. אחת היא… רואה אני בך כי אינך אנגלי, על פי הברתך… חי־חי־חי… ואני שואל… אתה רוסי?


– אני אָדם! עונה אני פתאום בגאון משונה, רוקק רקיקה אשר רצוף בה ביטול ויחס של קלות דעת לאיש־שיחי ומביט השמיימה.

– אדם… כן, שמעתי, עתה רבים אומרים כן… טיפשים הם. דבר קטן, אדם!… טיפשים הם…


– כלומר, מה אתה שח? מה לך פתאום טיפשים? מה זה טיפשים? זה לא…


– אל נא תצעק, אדם! – מפסיק אותי האיש – אתה אדם – טוב… ואני יודע עשירים… רק עשירים ועניים הרוצים להיות עשירים… כך, חי־חי־חי… אל תצעק… ואיה האדם? האדם איהו? חי־חי־חי… אל המוזיאון שלחוהו, לבית אוסף דברים עתיקים… חי־חי־חי־חי…

– מה אתה שח? – תרעם אנוכי – איה האדם?! אנוכי, אתה ועוד רבים, רבים רבים…

– אֶח! – הניע בן האדם בידו וירק את פיח הטבק על פני כף ידו וינקה את המקטרת וימלאנה שנית טבק – אֶח, עוד ילד אתה, ג’נטלמן!… הרגשתי מיד כי משעה שהחילותי להתפלסף עם ברייה זו ירד כבודי בעיניו לגמרי.

– הוי ראה! מה שם?

על המדרכה אשר לעבר השני של הרחוב הלך שוטר גבה קומה עם איש לבוש צילינדר גבוה. זרועו האחת של האיש הייתה שומה תחת זרוע השוטר ובידו השנייה הייתה מלתחה של עור אדמדם. שניהם הלכו לאט וצעדיהם מדודים ויען כי הנתפש היה קטן קומה והשוטר – גבוה מאוד והם הלכו שלובי יד יחדיו, לכן מוכרח היה השוטר לכֹף את ראשו על שכם הנתפש, ויהיו נראים מרחוק כאילו שניהם מחבקים זה את זה ומטיילים טיול של חיבה ותענוג משותף.


בן האדם העומד על ידי נהפך לאחר. המחזה הזה, למרות מה שהוא שכיח מאוד, מילא את לבו שמחה רבה. פניו הכתומים והכחולים הפיקו שימת לב ושמחה. בעיניו רמז כי מן הנחוץ הוא לרוץ למקום המעשה. והוא רץ לפניי ואני אחריו. מחנה לא קטן של סקרנים כבר היה מלווה אותו עד כה; אלה הולכים מאחוריהם, ידיהם בכיסי המכנסיים, ראשיהם מורדים על לבם ושקועים הם כפי הנראה בעניין חשוב מאוד, ואלה עוברים אותם בכוח ומשתדלים להקדים להם ולהסתכל בפני השניים. גם אני עברתי אותם ואסתכל בהם בשום לב. פני השוטר היו שוקטים וקרים כפני רופא בשעה שהוא מודד את חום החולה. גם פני הנתפש היו שוקטים מאוד. הוא הלך לאט כאיש המכיר את ערכו, עיניו הביעו מנוחה, ורק לעתים, כשרבים היו מביטים אליהן, הייתה נוצצת בהן אש עלבון. הכל החרישו גם השוטר גם הנתפש וגם המחנה המלווה אותם…

– מה היה פה? – שאל בלחש האדם שלי את אחד המלווים.


– הוא עמד על יד סוכת מזון ושם קנה לעצמו במשיכה… חי־חי־חי… במשיכה קנה לתוך כיסו איזה לחמניות. אנחנו הרגשנו ונרם קול צעקה; הוא נשא את רגליו, ויחפוץ לברוח, אבל אנחנו תפשנו בו ונמסרהו לידי השוטר…


– טוב מאוד, טוב מאוד, – הצדיק עליו האדם שלי את הדין ויתחכך מנחת רוחו – כן יאבדו!….

בין כה וכה וכל המחנה הגיע עד תחנת בית המשטר, ושני גיבורי השעה, עם עוד שלישי בתור עד, נכנסו הביתה וכל המחנה נפזרה מעט מעט.


– ומה נעשה עתה? שואל איש גבה קומה וצנום – מה נעשה? גדול ורב השיעמום!

– עוד ג – – דול הלילה – עונה בהברות ממושכות בחור לבוש קַפִּילוּש מקומט ומכוסה אבק – עוד אָ – – רוך הוא… קר, לח… בררר… כועס הוא פתאום ומניע את ידו תנועה של ביטול.


– אֶח, ג’נטלמנים, נצא במחול – מציעה פתאום אישה אדומת פנים, על שכמה תלויה מעטפה קרועה ומלוכלכה, שערותיה פרועות ובפני פַּפירוסה.


– בראוו, בראוו, הידד! במחול! מסכימים כולם ומוחאים כף.

אמרה האישה ועשתה, הרימה את שמלתה עד קרסוליה, את ראשה הטתה קצת הצִדה ובצחוק של קוקיטריה [התחנחנות] התחילה קופצת ומכרכרת ובחורים וזקנים עמדו מסביב, מחאו כף וישוררו…

– אַלאַ־לאַ – אַלאַ – לאַ…

והאישה קפצה בכל כוחה, דופקת ברגליה זו על גב זו, מטה את ראשה ימין ושמאל ועיניה המצחקות למעלה.

– הווואה! קראה האישה מתוך עליצות ותאחז בבחור אחד, לפתה את צווארו ותמשכהו אליה ותסוֹב עימדו במחול לשמחת לב כל הנאספים…


– בראוו, בראוו! הידד! קראו כולם ומחאו כף ולשמחתם לא היה קץ. אז הרגשתי פתאום בלבי כעין מועקה נוראה. שיעמום בוער כברזל מלובן תקפני, ואשוט מעליהם ואוסף לתעות בחוצות וברחובות, במבואות אפלות ובסמטאות נרפשות, הולך ומבקש את המקומות אשר שם החשֵׁכה יותר עמוקה ויותר עבה, והלחות יותר קרה ויותר זעומה, את המקומות אשר גם קו אור בודד לא יחדור לשם. באותה שעה לא יכולתי לראות את האור ולא יכולתי להביט בו… ובלבי החל להתאבק איזה ענן חשֵׁכה כבד וראשי היה מעורפל. תרעומות גדולות היו לי על בני האדם ועל מיני תעלוליהם המשונים. לאט התנהלתי ואחשוב מחשבות מרד, הריסה ומהפכה, ובלבי הרגשתי עלבון מר ואיבה בוערת אל השוטר, אל בעל הצילינדר גונב הלחמניות ועל טיפות הגשם, אשר החלו לטפטף פה ושם. ואני מתבונן במיני הבריות המשונות באֵחי ללינה ברחוב, מסתכל אני בבגדיהם המזוהמים והקרועים, בפניהם המלוכלכים וביצורי גוום הרועדים מקור ומרעב, ואני מדבר לעצמי:


– כן, קלמנזון, חבריך הם, עוד מעט וגם אתה תבוא למדרגה זו של החיים, גם אתה אחד מהם; בהם תוכל לראות את קלסתר פניך בעתיד…

קור חזק עבר בכל יצורי גווי, שיני נקשו – באותה שעה נתמלאתי רחמים גדולים על עצמי, על נשמתי העלובה; דמעות חנקו את גרוני, דבר מה העיק על לבי ויחפוץ להתפרץ החוצה בדמעות, בדמעות אין קץ.

– כבר בא קצך קלמנזון! – דיברתי לפני עצמי בניגון של הספד – מחר, באור הבוקר אחצוב לך קבר, אציב עליו מצבה ואקשור עליך הספד, הספד מר וטוב… ועל אבן המצבה אצייר ציור נשר עם אברות מורמות לעוף ועל הכנפיים מונחות אבנים כבדות, והנשר נופל, נופל לארץ… כך מתָּ קלמנזון! אוי לך ואוי לנפשך העלובה… מה זאת? – מכה אני פתאום על מצחי בכף ידי כאילו ירד עליו יתוש וישׁוך אותו – האם יצאתי מדעתי? מה אני שח? איזה דיבורים משונים!…

מיהרתי ללכת, כאילו חפצתי לברוח ממחשבותיי המשונות ומדבריי המוזרים ואת עיני הרימותי השמיימה. עננים כבדים, שחורים כגולמי מים בליל חושך וסער, נסעו כנופיות כנופיות, התגלגלו ציבורים ציבורים, התנועעו בתנועות מבשרות רע המטילות אימה ויביטו עליי בדממה נזעמה. הנה גם כוכבים בודדים אחדים נוצצים מתוך גלי העננים החיוורים, יפים, כחלחלים, מלאי ענווה… מה אחמדם! קרובים הם לי, קרובים ללבי, מארצי הם באים, מעירי, ברכת שלום לי הביאו מרחוק מרחוק; ואת כל הסובב אותי אני שוכח, וכמו על גזרי העננים האלה אני מרַחף אל ארצי, אל מולדתי, אל עירי ויערי וגני אשר מאחורי בית הורי, אל כל חמודותיי… והעננים אינם שחורים, אור ורוד שפוך עליהם ואני מרחף.


מסביב פנים מכירים, חביבים, יקרים, מקבלים את פני בצחוק של חיבה, לוחצים את ידיי, שמחים לקראתי.


חורף בארץ. הכל עטוף לבן, מואר באור ירח חיוור, וניצוצי כסף מדלגים ומנצנצים על פני שכבת השלג הלבנה. ומטייל אני מחוץ לעיר בתוך העולם העטוף לבנים והטובל באור לבן, והיא הולכת על ידי לבושה שמלת חורף לבנה ולחייה ורודות ועיניה כחולות וניצוצי זהב, כעל פני השלג מסביב, מנצנצים שם. וטוב לנו, טוב ללבותינו, טוב מאוד וחם לנו ונעים ותקוות טובות, נעימות וגדולות ממלאות אותנו! כל העולם הוא שלנו. העתיד לנו הוא, העתיד עטוף האור וכְּסוּי הפרחים!… הדאגה השחורה טרם השחירה עוד את אופק חיי אחוז זוהר השמש. מחשבות יגון לא העיבו את מוחי, המצח לא ידע עוד קמטים, הלב – מרירות, עלז כציפור הייתי, ככוכב הנוצץ שם למעלה, כניצוצי הכסף המפזזים על פני שכבת השלג, ולבי – גן שושנים צעיר ורענן. ומוחי פלג חי מזנק תחת קרני שמש מצחקות…


וגל זועם ונורא, אכזרי כמוות ואיום כנצח, שטפני ויעקרני מביתי, פיזר את תקוות עתידי ויחשך את עולמי… ויחיד אני כעת, בדד ונעזב בארץ נכריה הרחק מכל אהובי לבבי, פה בתוך הרחובות המלוכלכים והנרפשים… עתיד אין לי… לאיש־הרחוב אהיה… כן הוא, מוצא אחר אין… לאיש־הרחוב ההולך יחף ומקלל את כל העולם ואת נפשו… כן, בא הקץ… והנה מלאך רע נגע בי בכנפיו הקרות ויקפיא את מוחי, את דמי, את לבי…


ומסביב חשֵׁכה, רפש וקרעי עננים שחורים…


– מדוע לא יגיהו ברקים? מדוע לא ירעמו רעמים? לו ניתך גשם שוטף ארצה בתוך נהמת רעמים ושלהבת ברקים. לו רעשו השמים והארץ… שאת לא אוכל את המנוחה. סער, רעמים, ברקים! הה, אל מלא רחמים! הבא נא מבול על הארץ, אם רחמים לך….


ורגש זר אוחז בלבי, ומעיק ומכביד עליי, והלב מחשב להתפוצץ…


– מה זאת? – געגועים?! עריגת נפש?! לא! מוזר ונורא הרגש, בוער הוא בלבבי ומחולל בו סער…


ועוד הפעם אני מביט אל הכוכבים אשר ילכו במנוחה במסילותם, ועוד הפעם אני נישא אל המקום הרחוק, לארץ מכורתי, למקום כל חמודותיי…


כן, שם עתה הנפש האחת האהובה…


הגם גַנהּ נבל ויחרב? הגם היא שבורה ורצוצה כמוני הנודד האומלל? ומביט אני אל הכוכבים בעברת זעם…


… מחוץ לעיר מטיילת היא עתה בשדות המתעטפים לבנים. עגלות חורף עוברות וזוגים מקשקשים. כלבים קטנים נובחים ברוצם אחרי העגלות השורקות בתוך השלג אשר קפא.


והיא מתחממת ומלאה היא עליצות הנוער.


– מה יפה!…


– מה טוב!…


ועל ידה הולך איש צעיר, והוא מאושר, ער, עלז ורענן…

הלוך ילכו וישתובבו ויתלוצצו, הלוך ילכו ובכובד ראש ידברו…


והלבבות מלאים אהבה רבה, ולהיטיב חפצים ולתקן את העולם, ואיש לפני אחיו הם שופכים את נפשותיהם המלאות והאוהבות…

האח! עד כמה חפצים הם לעבוד בעבור הרבים, בעבור האדם…

– “לבי לנדכאים, לבי לנעלבים”…

חרש ישורר, ועיניו הנטויות למרחק הלובן והכחול נוצצות, וגם בעיניה רועדים ניצוצי כסף.


ולעזור הם חפצים לכל הנדכאים, הנעלבים והאומללים, להקל סבל המשא של בני האדם של בני העוני…


האח! מה חפצים הם לתקן את העולם!….


ומסביב תשלוט שלוות השקט. ושדות עטופים לבנים משתטחים עד למרחוק ונושקים את קצות הכיפה הכחולה…


ושם מרחוק במקום אשר כיפת התכלת והאדמה הלבנה מנשקות אישה את אחותה, שם נוצץ אור בודד, לבן־כחול…


וחרש הולכים שניהם ומשוררים:


– לבי לנדכאים, לבי לנעלבים"!…


… גם אנוכי נדכא ונעלב…


לא! אין אני חפץ בעזרתכם, אין אני חפץ…


בלבי ים רעל, בראשי נהר אש…


אל תיגשו אליי, אל תעיזו להושיט לי יד עזרה!… אריק עליכם פלגי אש. אירק בכם ברעל, אבוז לכם, אנשים טובים, אשנאכם מאושרים!…


רגלי כבדות ונפוחות, כל גווי מדוכא ושבור ונלאה, נשמתי רצוצה ומתעטפת, קור לא ארגיש, ורק לֵאות אני מרגיש. מורה השעות משמיע: חמש. באיזה רחוב רחוק עברה עגלה כבדה ותרעֵד בהמולתה את מנוחת הרחובות הישֵנים. לא רחוק ממני מייללים חתולים… האם לישון הם חפצים? השוטרים לא יבריחום בידם הנוראה, להם הרשות לישון כאוות נפשם גם על כרכובי החלונות וגם על גבי המפתנים, כל הארץ לפניהם… אולי אותי הם מבכים?… את גורלי הרע?… הבלים!… לישון אני חפץ מאוד. איזו המיה לא ברורה אני שומע ממעל לראשי… האם קול נחרת הישנים הוא בהתהפכם מצד אל צד? האח! מיטה, מיטה חמה, חדר חם ושמיכה רכה אדומה!…


היש אושר יותר גדול מזה?… וכל אברי גופי נעשו כבדים ככה, כבדים ככה, כאילו מִלאו אותם בעופרת… יותר לא אוכל ללכת… אני כועס, מתמרמר, מתחיל לדבר משפטים עם השוטרים ביני לבין עצמי… לא אוכל יותר, אחפש לי מקום לשכב עליו. אני מסתכל סביבי… מה זאת? ביתו של זוננשטין!… זהו באמת רעיון טוב, מפתן ביתו רחב, גם המשקוף אשר ממעל לו רחב, מחסה ממטר טוב! אשכב לפני הדלת ואישן. כן, את זאת עליי לעשות. כמדומני, שאין שוטרים מסביב – ואני ניגש אל מפתן הבית, מקפל את רגליי תחתיי, מתמתח קצת בהנאה מרובה ומפהק בכל פה. האח, מה נעים! זהו “עולם הזה” יפה מאוד! בוודאי מעין שמינית שבשמינית שבגן עדן… חתול אָמוץ ראה אותי שוכב על הקרקע וייגש אליי, מקשקש בזנבו ומיילל. אני מחליק את עורו ברחמים רבים, מגיש את סנטרו אל שפתיי ומדבר אליו בקול נוגה מלא “צער בעלי־חיים”:


– קר לך, ידידי המסכן, קר ולח בעולם הזה!…


הוא ממצמץ בעיניו ומגמגם לאות הסכמה:


– מיאַ־מיאַ־מיאַ־מיאַ…


– חכה, ידידי הקטן, – אני מתחיל מנחם אותו – הכה חביבי, עוד מעט תעלה השמש, השמש המזהירה והחמה, השמש שלנו, אז יהיה טוב לנו, אז יהיה חם לכולנו.


ידידי הקטן הבין, כנראה, את הרמז, סגר את עיניו וישתתק, ואנוכי חיבקתיו וגיפפתיו ולחצתיו אל לבי, והוא נלחץ אליי בגופו הקטן, נגע בסנטרו החם בלחיי בחיבה יתירה, וייחם לשנינו… שמורות עיניו נסגרות אט. ברחוב עברה עגלה ותרעֵד מעט את האדמה תחתיי כמיישנת אותי… אני נרדם בנעימות יתירה…


… שדות ירק לפניי ואני מפזז שם בכל כוחי. תחילת האביב…


הגם את הנך פה? האח, מה טוב!… הבה, נלך ללקוט שושנים… שנינו יחדיו נלך, שם בין השיחים, והאם רואה את, ילדתי הנחמדה! מה יפות השושנים!…


וציפורים אומרות שירה ופלגי אור רך נשפכים משמי התכלת, מתחת מזנק פלג זך והומה חרש בקסם ומפטפט לנו מעשיות של תינוקות…


שם גם אמי הטובה יושבת תחת העץ אשר על שפת הפלג ועל סינרה הלבן מפרכס וצוהל אחי הקטן כחול העיניים וורוד הלחיים. הוא קורא וצוהל ומתפרץ מיד אימו המחזקת בו בחוזקה, מתפרץ ומכרכר ושואף למעלה: רוצה הוא לחטוף את הציפורת היפה המתעופפת ונוצצת על ראשו בשלל צבעיה בקשת קטנה בתוך פלגי האור.


– האח! – קוראה ילדתי הנחמדה – מה רבות השושנים ומה יפות הן! הבה נלקט אותן כולן…


– ואז נקלע מקלעת עטרות והיית אתה כמלך ואני אהיה המלכה.


– חא־חא־חא… אני אהיה המלך ואת תהיי המלכה…


– האח! הנה ציפורת… קטפתי שושנה ובתוך הכוס אשר לה ישנה ציפורת…


– ברוך! כל סינרי מלא שושנים…


– רבקה! הא לך ציפורת…


– ברוך! הנה קרן־אלון מדלג על ראש העצים… מה יפה הוא, כולו מוזהב… הואַאַאַ־האאַאַ…


– הואַאַ־האַאַא…


ואני וילדתי הנחמדה רצים ומרדפים אחרי קרן־האלון המקפץ מעץ לעץ וזנבו המוזהב נוצץ באור השמש ובזיו הירק ואת השושנים אשר בחֵיקנו אנחנו משליכים עליו להכותו…


– הואַאַאַ־האַאַ!… מרעישים אנחנו את היער ואת השושנים אשר לנו אנחנו זורקים למעלה…


ואמי הטובה יושבת תחת העץ ומבטת אלינו בכל הרוך ובכל האהבה אשר לה ומשחקת. וגם אחי הקטן משחק בקול רם, צוהל לקראתנו ובידיו הקטנות הוא נמשך אחרי קרן האלון.


– מה זאת?! כאב חד אני מרגיש פתאום בצדי: אין זה כי נפל קרן־האלון מן העץ ויך אותי… וגם רבקה איננה על ידי, והמכה חזקה וחדה… וקרן־האלון מטפס ועולה עליי, אוחז באוזניי, צובט ומורט… הוא מתנקם בי…


– הא, אימי! הושיעי, תפשי את קרן־האלון!…


… ואפקח את עיניי.


על ידי עמד שוטר זועם, ובמנוחה חילק לי ממתנות ידו.


– מה אתה רצה, פוליסמן? שואל אני אותו בצעקה משונה.


– גש הלאה, ירוק ארור!…


– את זאת אינני רוצה; אני רוצה לישון…


– הלאה, אני אומר לך הלאה!… קורא השוטר ובועט בי ברגליו…


– מיאַ־מיאַ־מיאַ… בכה החתול, ויקפוץ מעל לבי ויברח. אז קפצתי גם אני ממקומי, עמדתי הכן לנגד השוטר ואביט ישר אל עיניו, והוא אחז בכתפי וינענעני כנענע את הלולב.


– הלאה! הלאה!…


– האם לא תבין, שוטר, כי אני רוצה לישון? – שואל אני אותו בקור רוח בחפצי לעורר עליי רחמים.


– הלאה! הלאה!…


– התדע, שוטר, כי אין לב אדם בקרבך? אומר אני אליו פתאום ורוקק רקיקה של גועל וכעס. השוטר שומע את הדברים ובועט ברגלו בבטני. אז הרימותי את ידי ואשלח בו את ידי גם אני.


עוד שוטרים באים במרוצה מעברים שונים. מהלומות יורדות על ראשי כגשם גָפרית בוערה. אני לוחץ את רגליי אל מזוזת הדלת אשר לזוננשטין ומחריש כקבר. הקהל הסובב ברחובות מתחיל להתלקט ומסתכל בי בתשוקה עצומה. גם בן האדם שלי הגיח מתוך איזו זווית חשׁוכה והוא הולך ומתחכך מנחת רוח ומביט בי בצחוק קל של תענוג. ריבה אחת אשר הסתכלה מרחוק אל כל הנעשה מספרת לסובבים כיצד היה הדבר:


– הפוליסמן מגרשו הוא באחת: “אני רוצה לישון”… הא־חא־חא… הפוליסמן מנענע אותו והוא כאילו אין הדבר נוגע אליו, עומד לו, ידיו בכיסי מכנסיו ושותק… פתאום…טרררח… טררחח… הפוליסמן נדהם, קומדיה!…


– חא־חא־חא… קומדיה – מסכים הקהל ונהנה הנאה מרובה.


– כך נאה, כך יפה, ענה בחור אחד בהתפעלות.


– בן חיל מיסטר, בן חיל! – הילל אותי בן־האדם שלי וינע לי בראשו כמדבר אל רֵע מכבר – כך יפה תמיד… טרררח… ונגמר.


בבית זוננשטין הורם וילון החלון ומתוכו הציצו שני ראשים פרועים.


– מה קרה? מהו הדבר?


– אוֹל רַיט, סֶר! עונים השוטרים במנוחה.


– כמו שאני יהודי! – קורא הריברנד זוננשטין ומניע את ראשו

– כמו שאני יהודי, זהו קלמנזון!…


– מה אתה שח? קלמנזון?! מיסטר קלמנזון?!…


– כן, כן, הוא – מסכמת זוגתו שלו בהשתוממות אחר קצת עיון.


– הלא תיבוש, הלא תיכלם איש אין לב! – מתחיל מיסטר זוננשטין מטיף אליי מוסר ממרום מושבו – בלילות אתה עושה סקנדלים בחוצות…


– כל הלילות הוא תועה בחוצות – מתחילה גם זוגתו שלו טוענת – כל העולם ישן והוא תועה ברחובות ועושה סקנדלים עם השוטרים… עסקים אחרים אין לו…


– הלא חרפה הוא… אין אלוהים בלבו – מוסיף זוננשטין לדבר אליי בלשון נסתר – ועוד הוא מתפאר כי עובד הוא לטובת היהודים!… חי־חי־חי… הוא עובד לטובת היהודים!…


– חאַ־חאַ־חאַ – עוזרת לו האישה – הוא אוהב את היהודים! משחית הוא ולא יותר… זה כבר אמרתי כי לאנשים כֵּנים אי אפשר שתהיינה אידיאות כאלה…


– ועוד מתפלאים על כי נמצא אנטיסמיטיסמוס באנגליה… הוסיף זוננשטין להתלהב – הן אין פלא…


– סגור את החלון – הפסיקה האישה את דרשתו – יכול אתה להצטנן, רוח קר בחוץ…


השוטרים מוליכים אותי לתחנת הפוליסיה. אני שמח מאוד. לא אדע בעצמי מדוע? פתאום לבשה אותי רוח שמחה. כל הדברים האלה בִּדחו את עצבותי וימלאו את לבי שמחה וגם תקווה לעתיד. עתה אנוח. שם, בבית האסורים, לא יבצר ממני ראשית כל לישון כאוות נפשי… יתנו גם מיטה, גם שמיכה להתכסות יתנו, גם לחם יתנו, גם תה, תה, חם ורותח… האח! אד חם יתרומם ממנו… בוודאי יתנו כל זאת, כי הלא עליהם לשפוט אותי… טוב מאוד! יתנו וישפטו… טוב מאוד!…


מאחורינו נמשך קהל גדול. בן־האדם שלי קופץ לצדי, מלקק את שפתיו מתוך תענוג ומסתכל בי בפיהוק משונה. כמדומני שהוא מקנא בי…


* * * * *

מורה השעות השמיע שש.


כבר כבה הכוכב האחרון ופני השמים הכסיפו… על ראש בית התפילה לנוצרים רעד כתם של אור אדום… האח! עמוד השחר כבר בוקע ועולה…


יהודים אחדים הלכו להתפלל ותיקין, ותיקי טלית ותפילין תחת זרועותיהם. גם האיש אשר מראהו כמראה הדונג ואשר יחדיו קידשנו את הלבנה נלווה אליהם. הם הסתכלו בי בשׂוֹם לב. האיש הגיש להם חרש דבר, והם הביטו בי שנית ויגמגמו דברים אחדים אשר לא נשמעו לי היטב… לא אדע אם אמרו: “רחמנות!” או – “כן יאבדו”!…


אך השוטרים! השוטרים! איך הם מכים בחוזקה!…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!