מילואים לדין־וחשבון שבכתב למחצית שנת תרפ“ט, תר”ץ ותרצ“א. במועצת ההסתדרות י”ט, תל־אביב

אינני מתכוון למסור בעל־פה סיכום החומר הכלול בדין־וחשבון שבכתב, המתיחס לפעולות ההסתדרות במשך שנתים וחצי, החל משנת 1929, דרך מאורעות אב, וכולל כל שנת 1930 והמחצית הראשונה לשנת 1931. אני מצטער על אשר לא צומצם הדין־וחשבון בכמותו: הזמן לא הספיק אלא כדי גאולתו הראשונה של החומר. צמצומו, עריכתו והשלמתו – תעודה מיוחדת. ואולם יש בדין־וחשבון שבילים ומסילות וכל אחד יוכל למצוא את הדרוש לו לבדיקת דעתו או לביסוס מחשבתו.

את המילואים שלי אתחיל בענין העליה. במשך 1931 עברו דרך מרכז העליה 841 עולה. מהם נקלטו במושבה 474, בעיר 262, במשקים 97. שמונה עולים נמצאים עדיין בבתי־העולים. רשיונות העליה האחרונים לשנת 1930 ניתנו בסוף יוני 1931. כבר אנו עומדים בחודש אוקטובר ועדיין נמצאים בבית־העולים אותם השמונה. עדוּת לא לזכוּת חריצותנו בהקלטת עלית הבודדים (אכן, הקלטתם של אלה בעיה חמורה היא. אך לעומת זאת הלא מספר הבודדים בעליה האחרונה היה פחות מאשר בשנת 1930!). 15 מהם סודרו בעבודת כביש הצפון. קבוצה בת 10 בודדים, מגוֹלי רוּסיה, נקלטה יפה בקרית־ענבים, עוד קבוצה נקלטה ברמת־רחל. אך מספר קטן עודנו מחכה עד היום – זמן ארוך יותר מדי!

יש לציין את העובדה כי העליה מרוסיה הולכת ונחלשת. לא אתעכב על ביאור החזיון בפרוטרוט. מלבד החוּמרוֹת במתן הרשיונות, הגורם הישר המצמצם את העליה, יש ודאי עוד גורמים לדבר. תנועה הנרדפת כתנועתנו ברוסיה. הרזרבוּאַר שלה פוחת והולך – מחמת המציק ומכוֹח ההתבוללות הרוחנית, הבולעת את הנוער. גם הטבת המצב החמרי שם בזמן האחרון – הנותנת, אולי יותר מקודם, אחיזה לנוער בתעשיה – אף היא גורם משפיע.

בשנת 1930 נכתב בדין־וחשבון של מרכז העליה: “עוברת עלינו זו השנה החמישית ללא עליה כמעט. כי לא נוכל להסתפק בעלית 3000 עולים לשנה”. עתה נגיד: זו השנה הששית ללא עליה. כי עד ספטמבר העלינו רק 850, ואם גם נוסיף את היתר – עד סוף השנה – למכסת השנים הקודמות לא נגיע. שאלת השאלות לנו כיום היא המצאת מנוף פנימי בקרבנו לחידוש העליה העובדת בקנה־מידה רחב. שכן אם לא נמצא אותו בקרבנו – מבחוץ לא נשיגנו. התכנית לכך יסודותיה נראים לי: בחסכון קיצוני ובשיתוף כללי וניצול כוחות היצירה הגדולים שבתוכנו, ביחוד במשק החקלאי. לפנינו – מציאות שטחי קרקע לאומיים התובעים עיבוד. לפנינו – תנועה גוועת בחוץ־לארץ, מחוֹסר יכולת לעלות, ותנועה נחנקת בארץ, מחוסר עליה. כל היסודות האלה צריכים להצטרף יחד לתכנית של הרמת המשא הכבד על כתפינו, אף על כתפי כולנו. על כתפי הכלל כולו; כי לחלקים בודדים בתוכנו יכבד המשא מנשוא.

בגורלנו כרוכים יחד: העליה וצרכיה – וחוסר־העבודה. כשנסתכל בתנועת המספרים של חוסר־העבודה בערים במשך השנה האחרונה נמצאנה. החל מינואר שנה זאת ועד היום, בתנודה בין 1400–1700. המספר הזה כשלעצמו אינו אולי גדול ביותר, אולם הוא נופל בכל כבדו על חלק אחד של ציבורנו – על ציבור הפועלים בעיר. מאמצי מרכז העבודה, אשר טיפל הרבה – ובהצלחה – בהשגת עבודה ובסידורה בשנה זו, הם אשר עצרו בעד הנגף, לא נתנו לנו לרדת במדרון ולהגיע למצב קשה מאד, כפי שידענו אותו בשנות 1923, 1927. אולם את המוּעקה מעל ההסתדרות בעיר לא הצלחנו להסיר. חוסר־העבודה במושבות – העוֹנתי בטבעו – פרק בפני עצמו הוא, שיבררוהו חברים אחרי. לרגל השגת עבודות ממשלתיות מסוימות וכן לרגל ההתרחבות המקרית והארצית של העבודה בנהרַיִם, אנו עומדים כיום בעיר בנקודה הכי־נמוכה של חוסר־העבודה במשך השנה – ומונים רק 1200 מחוסרי־עבודה. אך צפוי בקרוב שינוי לרעה: העבודה בנהרים, העומדת להיגמר, תשחרר כ־400 איש וכמספר הזה ישוחרר גם מעבודות הממשלה, ואז – יש לשער – יגיע מספר מחוסרי־העבודה בעיר, מלבד אלה שבמושבות, ל־2000 איש בערך. את הסיכויים לעבודות חדשות ואת הפעולה שיש לאחוז בה – יבררו חברי מרכז העבודה.

אעבור לעניני ההסתדרות בכללה.

מספר העסוקים בעבודה בעיר היה ב־1930 – 16,095. מהם חלק רביעי – פועלות! המספר הכללי, הכולל גם את מחוסרי־העבודה. היה – 16,500. במושבות היה המספר הכללי במרס 1930 – 7748. סך הכל בעיר ובכפר ב־1930 – 24,248. השואַת מספרים אלה למספרי שנת 1926 מוכיחה את גידולנו בכלל ומראה לנו, בין השאר, כי המקלט לעליה המצומצמת היתה במובן הגיאוגרפי: המושבה – ובמובן החברתי: הקיבוץ.

נקביל לעומת המספרים הנ"ל את מספר חברי ההסתדרות: בעיר 13,554, במושבה 6,223. ובסך הכל 19,777 חברי ההסתדרות, במשקים 3,496; יחד – 23,373. על אלה יש להוסיף 6,787 נשי עובדים – והגענו למספר 30,060 חברי ההסתדרות בשנת 1930.

הסתדרות זו, המונה רק 30 אלף חבר, הנה מושג מורכב ורב־פנים: למן אגודת המנקרים בתל־אביב ועד ההסתדרות הבין־לאומית של עובדי הרכבת והדואר והטלגרף; למן עובדי המשקים בעמק־הירדן ועמק־יזרעאל ועד פועלי החברות הבין־לאומיות “של” ו“וַקואום אויל”.

שני תהליכים מקבילים מתהווים בתוך ההסתדרות בעת ובעונה אחת: יצוב הגזע והתפתחותו עם שליחת יוֹנקוֹת למטה וגידול פרחים ופירות למעלה. השאיפה הנאמנה ליציבות ולקבע, מצד אחד, והשאיפה המקבילה: לקליטה ולהתרחבות – שתיהן גם יחד פועלות בתוך ההסתדרות ולעתים קרובות הן באות לידי התנגשות.

אחד משדות ההתנגשות – הבניה והעבודות הציבוריות. שאלותיה הפנימיות של הסתדרות הבנין העסיקו את הועד הפועל הרבה מאד וגם בויכוחינו במועצה יתפוס נושא זה, לאין ספק, מקום בראש. קטעים מפרטיכל של ישיבה אחת יבליטו אותה התנגשות בין הדעות־השאיפות השתים שבהסתדרות. הנדון: המשרד הקבלני בחיפה. דעה אחת אומרת: “אני בעד מוסד: לא נוכל להשתחרר מדאגה לחוסר־העבודה. הקבוצות, הרוצות לקבל עליהן כיום את המשרד, לא תרצינה לקבל עליהן את הדאגה הזאת. על כן יש לבוא לכלל מסקנה – לקיים את המשרד הקבלני כמוסד הנמצא תחת פיקוחה של המועצה, ולקבוע סייגים לפעולתו: להרחיקו, כל כמה שאפשר, מביצוע עבודה שלא על אחריות הקבוצות המהוות אותו (ברֶג’י), כדי למנוע ממנו הפסדים וחיכוכים”. דעה שניה: “אני עוקב את הפעולה הקבלנית של ההסתדרות במשך עשר שנים – ובאתי לידי מסקנה כי העבודה הקבלנית יכולה להצליח אם יהיה לה נושא קבוע. יש ציבור של פועלי בנין שהתמחו במקצועם. רובם נעשו בינתים בעלי משפחה, הרוצים, כשם שרוצה כל פועל החי על עבודתו, לעבוד ששה ימים בשבוע – ואנו מוכרחים לתת לו הרשות הזאת, כי לא רק עליו החובה לפתור את שאלת חוסר־העבודה. וזה יתכן רק אם חברי המשרד יהוו קואופרטיב – ובאותה המידה שאנו דורשים מכל קואופרטיב אחר להעסיק מחוסרי־עבודה, נדרוש גם מהקואופרטיב הזה. לגבי עבודות ציבוריות, שאין להן “נושא קבוע”, צריך המשרד הקבלני לפעול כמוסד”.

לעומת בעיות הסתדרות הבנין בעיר מופיעות שאלותיה ה“נצחיות” הבאות של המושבה, גם מצד הנושא: הפועל – וגם מצד הנשוא: העבודה, המלחמה עליה וכיבושה. דבר משקי־העזר לפועלי המושבה וענין “התישבות האלף” העסיקו לא מעט את ההסתדרות בפרק הזמן של הדין־וחשבון. בנדון משקי־העזר נעשתה פעולת הכנה חשובה בועדה, אשר נתמנתה מטעם בנק הפועלים ובחנה ובדקה את מצב הדברים בקיבוצים ובמושבות.

טרדה מיוחדת נוספה לנו השנה בעניני “הפיטורים והקיצוצים” במוסדות הלאומיים. בשטח הקיצוצים היתה מערכה כפולה: נלחמנו לקיצוצים במשכורות הגבוהות והתנגדנו לקיצוצים במשכורות הקטנות.

שינוי־המבנה של ועדת התרבות ההסתדרותית לבשה צורה חריפה מחמת המצוקה הכספית – והעסיקה את הועד הפועל הרבה מאד. אני משאיר לי את הזכות לדבר בשאלה זו בויכוח.

אחד הכלים שלנו לעבודה מדינית נתערער קיומו: אני מתכוון למשרד הפוליטי בלונדון, אשר היה לנו מכשיר פעולה קבוע. כבר נעשה הדבר לנו טבעי לפנות למשרדנו הלונדוני בכל עת צרה. הוא שגייס את כוחות ידידינו שם לעזרת ענינינו ולהגנתם. גם לאחר שנפסקו האמצעים מצד “ברית פועלי־ציון”, המשכנו את קיומו בכוחות עצמנו עד הקונגרס, אך השאלה תובעת את פתרונה הקבוע.

מן הדברים אשר העזנו לעשות וגם עלו בידינו אציין קודם כל את מחצבת עתלית ואת הקמת הנהלת העבודות של מרכז העבודה – כעין תחליף ל“סולל־בונה” – לשם טיפול בעיקר בקבלנויות ממשלתיות. גם לחידוש המשרדים הקבלניים המקומיים בחיפה ובתל־אביב היה דרוש אומץ מיוחד, לאחר הריסת “סולל־בונה”.

פעולה נועזת אחרת, אשר אנו עומדים בה, היא הזלת “דבר”. הצלחנו בפעולה זו, המבטיחה הגדלת תפוצתו והגברת כוחו של עתון ההסתדרות.

במקרים מסוימים היתה נחוצה להסתדרות גם העזה שלילית. אציין מבחינה זו את מניעת שביתת הנהגים. אילו נתקיימה בבהילותה היתירה, היתה מביאה תקלה רבה. בכשלונה, שהיה ברור למפרע, היה כל צד מטיל את האשמה על משנהו. המשך התפתחות הדברים ידוע – ולא אעמוד עליו.

אציין עוד פעולת שתי ועדות: הועדה לקרן ביטוח מחוסר־העבודה, עשתה עבודת הכנה חשובה בבירור ההצעות השונות. ישנה תכנית ערוכה המחכה לשעתה. עתה, נראה לי, אין השעה כשרה לכך, כי אין להעלות כיום, במצב של חוסר אמצעים מוחלט, דבר יצירת מוסד כספי חדש, בלי להכשילו.

הועדה השניה היא שהוטל עליה לערוך הצעה לברית פיקוח של חברת העובדים. “ברית הפיקוח” תשתף בתוכה את באי־כוח כל המוסדות הכלכליים המרכזיים בחברת העובדים – ותמלא את תפקיד הפיקוח השיטתי על הנעשה בשדה יצירתנו המשקית הכלכלית לכל סעיפיה.

לא נעסוק במועצה זו בשאלות ההתישבות והמשק. לשאלות ההתישבות והמשק, בכלל זה גם משק המסים ההסתדרותי, תוקדש מועצה מיוחדת.

בתקופת הדין־וחשבון נתקיימו פגישות ארציות לפועלי מתכת, עץ ואפיה. בשתי הפגישות הראשונות הוקדש הרבה זמן לשאלת השוּליוֹת במקצועות האלה – לארגונם, להשתלמותם המקצועית וכו'. בפגישת האופים הוחלט על פעולה לביטול עבודת הליל.

תחת לחצה של ההסתדרות ובעקבות פעולותיה החליטה הממשלה על יסוד ועדה לבדיקת חוקי העבודה ותיקונם. הועדה תהיה מורכבת רק מפקידים ממשלתיים. החבר סכיוינילס, בשיחתו עם המזכיר הראשי יוּנג, הביע את תמהונו על אשר נפקד בועדה זו מקומם של באי־כוח העובדים והמעבידים, הבקיאים בענינים הניתנים לעיונה של הועדה.

פרשת היחסים בינינו לבין ארגוני המיעוטים נדונה כמה וכמה פעמים במשך הזמן הזה. בתחום ההסכם עם “הפועל המזרחי” אירעו במשך השנה כמה סכסוכים, שדרשו התערבות הועד הפועל. טיפלנו בשאלת היחסים הארגוניים בין הסתדרות ויצ"ו והסתדרות הנשים העבריות לבין מועצת הפועלות. מצב הדברים דרש בירור ארגוני מצדנו.

מערכת שאלות ארגוניות הקשורה בחברינו בהסתדרות המורים, התאחדות הגננות וארגון מורי ועדת התרבות – נתבררה בכמה ישיבות עם הועד הפועל. באחת הישיבות של המורים חברי ההסתדרות באה הצעה לקרוא לכינוס פדגוֹגי של כל המורים חברי ההסתדרות, ונבחרה ועדה להגשמת הדבר. אולם מרכז המורים אחז באמצעים למניעת הגשמת ההצעה הזאת, בכוח שליטתו על המורים. יש להעמיד כאן את הדברים על אמיתם, כי ענין הכינוס הוצע מצד המורים חברי ההסתדרות וכל תכנו וסדר יומו היה נתון ברשותם. ההודעות שנמסרו בענין זה בועדת המורים מצד המרכז – משוללות כל יסוד.

עוד מלים אחדות בענין הקרן לאינוַלידים ולחולים כרוניים. הקדשנו זמן לא מעט לטיפול בשאלת עזרה דחופה לחולים הכרוניים. השגנו משהו ועזרת־מה סודרה למעשה; אך הנהלת הסוכנות לא קיימה במלואה את התקוה שתלינו בה. גם בזמן הקשה הזה אין הצדקה לכך. ההסתדרות השתתפה בסכום ידוע מהריבית של סכומי הקרן לאינוַלידים. מכאן יש לפנות בקריאה לכל חברינו, שמתוך טעמים משקיים שונים בל יפסיקו גם להבא את התשלומים לקרן האינוַלידים.

תשרי תרצ"ב.