באסיפה לכבוד ה. נ. ברילספוֹרד, תל־אביב

העצה: לשאוף ליחסי־שיתוף בין העמים היושבים בארץ הזאת – לארץ־ישראליות כוללת – איננה חדשה אתנו. מימי היות תנועת העבודה בארץ חיים הדברים האלה אתנו. משלנו הם! בשאיפותינו לבנות לנו את הבית, התכונו תמיד כי הבית לא יהיה צר לשום תושב מתושבי הארץ ולשום פועל מפועליה. אך מה נוכל להפיק מן העצה כל עוד יש רוב בקרב האוכלוסין הערבים – והפועלים הערבים בכללם – המסרב להכיר במציאותנו בארץ על יסוֹד של זכות, ומכל שכן שהוא מתנגד לריבוּיֵנוּ בארץ? הן לא נוכל לקנות את ההסכם במחיר, שגם החבר ה. נ. ב. לא יוכל להציע לנו כי נשלמנו – במחיר הויתור על הציונות! אפילו הממשלה האנגלית לא תוכל להציע לנו לתת את הויתור הזה, שכן ברגע שהיא מציעה לנו את זאת פוקעת זכותה היא לשבת בארץ.

מציאותה של אנגליה כאן יש בה צורך, ככוח בין־לאומי. כדי להגן על פעולת היצירה של המיעוט. על אותה פעולת יצירה אשר עליה מעמיסים – ובצדק – אַתה ומנהיגים אחרים של תנועת הפועלים העולמית תקוות כה רבות.

יש בתוכנו חלק של אינטליגנציה – חלק קטן מאד – המוכן לוַתר על העיקר. כלום ישתמע מכך כי אנו כולנו אין לבנוּ לשיתוף נאמן! אנו השקענו ומשקיעים מאמצים יתירים בדבר, אך לא הועלנו אלא במעט מן המעט. נסיוננו אומר לנו כי הקרקע הפוליטית של הארץ הזאת איננה מגדלת פירות אלה על נקלה.

כסליו תרצ"א.