באסיפת עם, חיפה

ישיבת הועד הפועל הציוני, אשר אך זה נועדה בציריך היתה מן הפוריות ביותר, המבהירות והמקַדמוֹת. את דרכו של הועד הפועל הציוני גדרו שני סלעים, שהיו עלולים להיות לסלעי־מחלוקת: סלע ה“פורשים”¹ וסלע ה“חלוקה”. הועד הפועל לא עקף אותם, אלא טרח וכבש. עתה נמצאת התנועה הציונית מעבר לסלעים האלה – מאוחדת.

המעשה הכביר של “יציאת אירופה תש”ז" הנהו דוגמה לדרך הנאמנה במערכות גאולתנו: זוהי מערכה אשר אם גם נוּצחנוּ בה – ניצחנו. זוהי המחתרת ההיסטורית שלנו. החותרת לחופי המולדת, וחתור תחתור תחת הזדון – עד רדתו.

נתעמקה ההכרה הציונית בענין הפורשים. העמדה הישובית נעשתה נחלת כל הזרמים בציונות, פרט למיעוט קטן, שנשאר מבודד. הושגה הבנה, כי כשם שאנו שוללים כל כפיה מבחוץ, כך אין להרכין ראש בפני אונס מבפנים. עם עתיק־ימים אנחנו, קרבן לרצח־זדים כפעם בפעם. ויש לנו הזכות לדחות את הרצח כ“דרך” של גאולה. ואין למישהו הרשות לכוף עלינו דרך זו. הבנת העיקרון הזה תכה את הפרישה בשרשיה. ואילמלא בא הועד הפועל הציוני אלא כדי לאחד את כל הנמנים עליו בנקודה האחת הזאת – דיינו. אך הוא מילא עוד שליחות גדולה.

עם פרסום הדין־וחשבון של ועדת האומות המאוחדות² היה צורך לנקוט עמדה עקרונית, על מנת לחזור לפרטים לאחר כך. הוגד בועד הפועל הציוני הזה דבר ברור, שקול ואחראי. הוא לא הריע תרועת נצחון, אף לא דחה את ההצעה ברום־לבב. הוא נקט לשון נכונה: אנו עומדים בטענתנו, כי לנו הזכות – על פי דין העמים והבטחתם – להפריח את שממוֹת הארץ כולה ולבנותה כמדינה יהודית, בה תקוּימנה זכויות מלאות לתושבים הערבים. עם זה הננו מוסרים מודעה ברורה ומפורשת, כי מוכנים אנו לפשרה, אם זו תתן לנו את ההכרחי ביותר: את הבסיס לעליה מהירה, למדינה בת־חורין, לקיום עצמאי, לחברוּת במשפחת העמים. הועד הפועל הציוני אמר זאת, ובאמירתו זו קלע להרגשתם של תשעים למאה בעם. אם תינתן לנו הזכות הזאת – וניצחנו בדרכנו הציונית ההיסטורית.

ההכרחי לנו ביותר מהו? כינוס פזורינו! אין מי שיעשה זאת מבלעדינו. המציל יש לו שכלוֹ שלו, שכל מיוחד. האנגלים – בדוּנקירק³ נתגלה שׂכלם המיוחד, שידעו להפליג לים בכל דוגית שהיא. לגבי המעפילים שלנו אין להם אותו השכל המיוחד. אף אנו – רק בעצמנו נמצא אותו בתוכנו. כל אחד משבע מאות אלף יהודי ארץ־ישראל ישא על כתפו את הזקוק להצלה. אפס, בלי סמכות של מדינה לא נוכל לעשותה. לשם הצלה מן המחנות, לשם העלאה מכל הגלוּיוֹת הקשות, לרַבות גלויות ערָב דרוש גיוס כספי גדול, אשר רק מדינה תוכל לבצעו. כיום, גם במידה שיש לנו הנפש – אין לנו הרכוש.

אכן התברר כי תפיסה זו אינה רחוקה גם מהגיונם של הטובים בבני אומות העולם. אדרבא: הם רובם הגיעו למסקנה כי אין פתרון אחר. לא המשך המנדט ולא הסגרת היהודים למדינה ערבית (אותה קומבינציה מורכבת, אשר הציעו באי־כוח הוֹדוּ, פּרס ויוּגוֹסלביה, עם היותה בנויה שני “בתים”, הרי היא למעשה אינה אלא שלטון של רוב ערבי). הועד הפועל הציוני ציין את העובדה כי הרוב בועדת־האומות חדר לעיקרה של הבעיה. הוא קבע זאת בשעה הנכונה – למחרת פרסום הדין־וחשבון.

אין ספק כי צפויה מוֹבּיליזציה גדולה של כוחות נגד הצעת הרוב של ועדת האומות, מצד המנהיגוּת הערבית ה“מופתאית”, הצוררת לציונות. זו תבקש להשפיע על חיתוך הדין בדרכים המיוחדות לה. יש בעם הערבי, לאין ספק, גם דעות אחרות, שונות מדעתם של שותפי היטלר, אבל הראשונים כוחם עדיף – להזיק. ועל כן: ימינו ימי־תקוה הם, אבל לא ימי־ביטחה. נוכח הסכנות – עמידה על המשמר. ונוכח התקוה – גיוס כל הכוחות, כדי להפכה למציאות.

יש סימנים לדבר כי הכוח הציבורי היהודי מתלכד לטובת ביצוע המסקנות של רוב הועדה. אחרי ישיבת הועד הפועל הציוני קראנו על עמדתם החיובית של “אגודת ישראל” ושל “הועד היהודי האמריקאי”. נקוה כי הציונות תרכז את כל העם למערכה המדינית הגדולה – ונראה את שחר גאולתנו.

תשרי תש"ה.