רקע
ישראל זמורה
שלש סוניטות לי. פיכמן

מתנה לאסתר ולצבי

א

חשובה ומיטיבה ההוכחות, שהשירה אינה רק התגלות מפתיעה של כוח “על־טבעי” ועל־כן בשל ושלם, כביכול, עם עצם התגלותו, אלא גם, ואולי בעיקר – פוטנציה טבעית אצל מי שמזומן לכך, הבאה על התגשמותה, ברכישת הֶקף ובגבוּש תמצית, – לא בבת־אחת, אלא בהמשך תקופות וזמנים. אמנם, יש והננו נהנים הנאה שבהשתוממות מן העובדות המיוחדות, הידועות מקורות השירה והמורות לנו, שהיו משוררים צעירים שהפתיעו בחכמת־עולם, שצצה ועלתה, כאלו ללא צמיחה וגדוּל; אבל אם נבוא ונעמיק הגות בטעמים – נמצא, בלי ספק, כי לעולם לא תשוה החכמה, גם זו המתמיהה בשלמותה הבלתי־מפוקפקת, לחכמה שנמזגה עם חכמת־נסיון. שירת זקנים! – כל לשון מחכה לשעה ולאישיות יוצרת שתוכחנה את האחדות בשניות הזאת; כי על־ידי כך אנו משיגים, השגה שאין ערוך לה ושהיא נחלת האצילות ברוח, כי הזקנה לא חולשה היא, אלא גבורות, והשירה – לא התגלות ונס, אלא יסוד־יסודות של חיים.


ב

כמלך האומר תודה – כן דברי־הצדוק של הרע־כטוב מידי הגורל, ב“סונטת־ערב” לי. פיכמן; לא קידת־נמוסין בזה, לא רצון לקנית חסד, אלא פרי־תפארת, שגדלו רחשי לב חושב. דרמה כפולת מערכות מקופלת בי"ד שורות של שיר־זהב; עצב ועצבונות שופעים ברהטי מלים שקולות וספורות, אבל לא מצומצמות ודחוקות, חלילה. הדפוס והנעימה – ליריקה בתמציתה הצרופה ביותר, – זהב טהור; והתוכן – דברי ימי אדם בהרצאה ספורית. כתאר נוף רחוק ומרהיב – כן יתאר שיר זה צער איש וצער בת־לויתו; וכמו מקרן שפע נסתרת נגד האור סביב: – אהבה! אהבה שלא קורא בשמה אף פעם, כי הלא בכל מלוא השיר –: מציאותה. האם לא מופלא דבר זה, כשם שמופלא הוא, שבשורות מעטות כל כך גלויות לעינינו שתי נפשות פועלות, נפש נפש ומזגה, מאויי חייה, וגם גילה כמעט; יודעים אנו שהאיש הרבה נדוד, נכסף לדממה, שהוא והיא שבעו יגון ושמש, וכי לא יד מקרה בכל אלה, אלא תכלית עליונה – “לבכר רך ערב זה בלב”! וכדאים היו הדברים – אם המשורר מסיֵם וקובע בשמחה חרישית, שהושג – “גמול אחרון”. סונטת־ערב היא לפי משוררה, אבל לשירה, למבחיני טעמה הטוב – כמוה כסוניטת־בוקר: אור גדול וצעיר שופע והולך, שופע והולך מתוכה.


ג

העיון בדבר מלמדנו, שאפילו שירי האדם והעלילה של י. פיכמן כמו “רות” ו“שמשון” אינם אלא שירי־טבע במהותם ותוכם, כי על־כן עיקר־חיים, כעיקר־אמנות, אצלו הם טבעיות ואורגניות. אפשר לומר שהטבע אצל י. פיכמן הוא, כמובן, מקור חויה רגשית ומחשבתית, אבל עוד יותר מזה: הטבע עצמו הוא רגש, הוא מחשבה, לא התפעלות, כרגיל, היא “הדחיפה” כאן לפיוט אלא האהבה, ההתמזגות עם הטבע, ואם כי י. פיכמן מתאר בדרך כלל את הטבע, – מציר אותו, – זאת אומרת, הוא כעומד לו מנגד ומסתכל בו, – אין כל מרחק בינו לבין נושא ציורו, כי הוא כאלו כולל את עצמו במסגרת התמונה. אפשר לומר, כי שירי הטבע של י. פיכמן – הם שירים על מקרים ועלילות בחייו; הייתי אומר אפילו – שירים ביוגרפיים הם, ולא במובן האליגורי, כמובן, אלא בפירוש מלא: מראה נוף, מזג־אקלים מסוים, קטע־יום או קטע־לילה – כמוהם כפגישה, כהרפתקה, כמאורע שאירע, הוא מתבודד לא על נחל, אלא עם נחל, נפרד אתו, ולא הימנו על מנת שיחזור, ויתכן שהנחל יחזור ויבוא אצלו. הנה כי כן יודעים אנו ממסותיו של י. פיכמן, כי הוא זוכר וקובע באיזה מזג־אויר קרא את מאפו, בחיק איזה נוף התלהב משירי יל“ג! שירי הטבע – תאריכים הם בקורות חייו של המשורר; רק עוד בשירי אברהם בן יצחק הפתיעתנו פעם זו העצמיות המיסטית של הטבע, שאינו לוי1, שאינו רקע ואינו תפאורת, אלא שאצל אברהם בן יצחק הורהבנו מן המַיֶסְטֶטיות, שהושפעה עלינו גם בזכות אמצעי־התאור של המשורר, ואלו מיסטטיות זו שאצל י. פיכמן בשתי סוניטות אלו – רק מן המתואר באה (ופרט־הבדל זה הוא המזכנו בשני משוררי־טבע גדולים ושונים תכלית שנוי), אפילו האמצעים עצמם אינם כאן מידי התאור, אלא מידי המתואר! ואם בשיר “היאור” עוד יש איזה צל־צלה של אליגוריה – הרי ב”סתו בשמרון" אין כל־מאום מחוץ לסתו, סתו שכך היה יכול להיות – גם אלו לא היה אף איש בעולם, גם אלו לא נראה על־ידי משורר. כאן הסתו כאלו קובע את עצמו. האיש, האלמוני, המופיע בסוף השיר – אינו אלא חלק, מכל הטבע הסתוי; כמוהו – כגן־הירח, כשיחים על התל; הוא הדבר: ככל הטבע, כן גם האיש הזה – פועל ונפעל, אבל לא מתפעל, רוגש, נרגש, אבל לא מתרגש. כי ההתפעלות כהתרגשות, גם אם הן אמתות־טבעיות, משמעותן – רֶוַח בין נושא ההתפעלות וההתרגשות לבין המתפעל או המתרגש, ברוַח הזה קובעת את עצמה האישיות המבוגרת־עד־תכלית, לא־כל־שכן האישיות היוצרת־המבוגרת, והשניות המדומה שבעצמים מתגלית כהויתה: – אחדות, הרמוניה. הוא הוא – “גמול אחרון” בחיים בכלל ובחיי יצירה בפרט.



  1. “לוי” במקור –תוקן ל“לואי” – עפ“י מילון אבן שושן– הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37287 יצירות מאת 1936 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!