רקע
ישראל זמורה
יעקב שטינברג, המשורר ובעל־הרשימות

א

טוֹבָה שִׂמְחָה מִן הַחָכְמָה (“סַטִירוֹת”)

אפשר לומר, ללא כל הגזמה, כי שורה זאת, השלופה מתוך שיר אחד משיריו הראשונים – כמוה Fמפתח אל כל הויתו של המשורר י. שטינברג; חכמה רבה, אבל מיוחדת במינה, שהיתה עמו, מנעה ממנו את שמחת החיים, שאליה כמה בכל נפשו ורוחו ואף נתן לכך בטוי פיוטי מרובה־פנים, מראשית דרכו בספרותנו ועד דברו האחרון בה; ויחודו של האיש והמשורר הלא הוא בזה שמעולם לא משכתו ההרמוניה, אלא בפרוש – השלמות; בכל ותור שהוא – ראה גנבת־דעת וערמה קטנה או גדולה, ואין ספק בדבר כי תכלית שנאה שנא את המטרה הנשגבה ביותר, אם השיגוה לא בדרך הישרה עד הסוף; כל חיוך־של־פיוס פסול היה בעיניו, כי על כן לפי טבעו גלה על ידו דוקא, כי היה כאן חטא ופשע שלא צריכים היו להיות ואז לא היו מצריכים את החיוך הזה; הוא רצה ובקש את הטוב – לא כ…הישג, אלא בחינת מקור־ראשון, מלכתחילה; בשום פנים ואופן לא היתה לדידו טענת הצדק והאמת “כולה שלי” על מנת להגיע לכלל פשרה של “יחלוקון” על סמך אותה הטענה עצמה גם מצד הסיטרא־אחרא, כי מראש ולמפרע לא הכיר בזו, כמו בצד שוה לפלוגתא, אלא בחינת מי שדינו נחרץ כליל להשמדה ממסכת החיים; ודאי לנו, כי משורר זה לא תפס לגמרי את המושג השגור על דבר “הרע במעוטו”, כי לפי טבעו סלד מכל רמז־דרמז של רע, שהיה תמיד ולעולם – רעה גדולה; הנה משום מה נראה לנו י. שטינברג, האיש כמשורר, תמיד כאלו הוא מגרש משהו מעל פניו וכמו בורח ומתגונן מאיזה אויב, שהיה פוגשו על כל צעד ושעל; אפילו את מאור־הפנים המוסכם – לא היה מסוגל לשאת; כי חכמה גדולה היתה עמו להציץ ולהפגע אפילו מצל־צלה של רמיה; “תוכו־כברו”! – זו היתה תביעת־התביעות של האיש הזה, וכיון שלא מצא זאת, לא מצא שמחה, זו אשר במעמקי נפשו חיתה אצלו, כמאמרו לעיל – טובה מן החכמה.


ב

בֵּין עַלִּיזִים אֲנִי רוֹצֶה

לִהְיוֹת עַלִּיז – וְאֵינִי יָכֹל.

(“מחולות”)

את הכרתו זאת שר רק לאחר כמה שנים, כשהקדים ובגר אצלו ה“דע את עצמך”; והוא נחש אז גם את הסבה־הראשה לאי־יכולת זו לעלוז, אלא שבטויו השירי לא נתעדן די צרכו, ואת כליון־נפשו לשלמות נסח באופן פרימיטיבי:

אֲנִי רוֹצֶה סְעֻדָּה שְׁלֵמָה,

אֲנִי מוֹאֵס בְּפֵירוּרִים.

ומכאן ולהבא עשה את שיריו למין וריאציות, המשתכללות והולכות, על מאונו זה בפרורים ועל רצונו בדבר השלם; והאם לא מענינת היא העובדה, שי. שטינברג הנוּגה הספקן, הגא ומתבודד הרבה לשיר על אהבת־האשה? בחנו נא את הענין הזה מתוך קשב מיוחד, – העבודה! כי מצא תמצאו כאן מהדה הברור של הלולה־וחינגה־“להכעיס” אשר בחברה נבהלת מחלי־רע; ולא פלא הדבר, בכל זאת, שכל שעברו השנים וחלפו – היה י. שטינברג בעיקר למשורר־ההגות, למי שחורז מחשבות; כמעט כל בית בשיריו דומה למשל־חכמה, וכיון שכשרונו האמנותי לא היה מן המתבגרים במהירות – היה למשלים אלה יותר טעם של אפוריזמים: “העונג אין נתן ביצירה, ואושר בדמיון אין קונים”, “הלבבות הגדולים נתרוקנו, נתמלאו הלבבות הקטנים”, “גמדים ירונו בחוצות וגאים בסתר מתענים” וכד' וכד'; אולם לא־יתכן שהשכל הבוחן לא יכיר, והחך הטועם לא יחוש, כי בין בתי השירים הללו נאבק איש יוצר עם גורלו, בחינת “שמאל דוחה וימין מקרבת”; וזאת לדעת – כי האמת הגדולה אשר ב“אין חכם כבעל־הנסיון” יפה גם לגבי חכמת־היצירה, ורק מעטים מאד זוכים לקפיצת־הנסיון, ואלו רבים וכן חשובים, מצווים על הליכה של עקב בצד אגודל עד הגיעם אל מחוז יכלתם האמנותית; אכן י. שטינברג הגיע אל המחוז הזה.


ג

לֹא גַּן נָעוּל הָעוֹלָם; בְּיוֹם צַר לְעֵת שֵׂיבָה

שֶׁבַע שְׂמָחוֹת יָצְרוּ אֶת תּוּגָתְךָ הַשְּׁלֵוָה.

(“אחרית”)

כמה גדול עכשיו בטויו של י. שטינברג, עד מה לוטש וחושל, ששתי שורות בלבד מקפלות תחתיהן את כל עולמו, מאז ראשיתו ועד היום; חכמתו, שלא רצה בה, כזכור, והוא מוכן היה להחליפה בשמחה, לא עזבתו כל ימיו, אלא שצערו על כך בגר וייף, ויהי – לתוגה שלוה, כלומר: הגיעו הדברים למצב של אידיליה ממש; וראה פלא – עכשיו גם השמחות (בלשון רבים דוקא!) אינן חסרות (כי על כן “לא גן נעול העולם!”), אלא שהן דוקא מפירות את האידיליה, והמשורר צר לו על זאת, וביתר דיוק: – שמח הוא על שצר לו! והשירים שהוא כותב בשנים אחרונות אף על פי שלא יצאו מכללן של סטירות, ואם כי עדין הוא מבקש להראות את הצללים, להובילנו אל המחשכים, אוחז בידנו ומורה לנו את המרתפים הטחובים – הרי הם עצמם מניסים בכוחו של איזה אור גנוז את הצללים, הזורק איזו זריחה לתוך האפלה ומשוה קסם־מושך למרתפים; כי כמה חן מורכב יש בראיה מופלאה זו, שהמחאה והמרי לא פסו מתוכה, ובכל זאת אין ספק שיש בה גם מן ההשלמה:

דּוּמָם תֵּשֵׁב וּתְהַרְהֵר: שָׁבְתָה דַּרְכִּי הַסְּלוּלָה –

וּמֵעֵבֶר לָהּ יַעַל הֲמוֹן־עָם בַּהֲמֻלָּה.

ודאי, גם כאן אתה מוצא טעם של משל קצר וחד, אבל אין זה אפוריזם עוד, אלא פתגמו של חכם ומשורר כאחד; פה לא הברק עיקר, לא יסוד ההפתעה חשוב, אלא האמנות המזהירה הזאת לתת לפניך מראה בצורה של חתך דיאמטרלי, והנך מבחין בהתפעלות – מכמה רבדים, רבד על רבד, צרף המשורר את חרוזיו! הוא לא החסיר מאום מאפיו, והנו נראה לנו כנתינתו מגבוה, לא טשטש את מאבקו עם גורלו וצערו הימנו, הוא מוסיף ועומד על שלו ואף על פי כן יבין גם ליריבו, אינו מקנטרו עוד, ואדרבא – נהנה הוא הימנו; כי י. שטינברג, שלא פעם מצא והודה בשיריו (בדרך של “התפארות”) על יהירות שיש בחפוש־מומים ובגלוי־חסרונות, ידע לכון את חפוש המומים גם לעצמו ולראות את הגרוטסקי במעשה היחיד, אפילו הוא צורף־זהב, ולהעמיד את העולם על טהרת הטוב והיפה:

– – – וְהַסִּיגִים הֲרָרִים –

וּכְבָרָה לִי קְטַנָּה וְיָמַי כֹּה קְצָרִים.

הרי שיש כאן לפנינו מין דון־קישוט היודע שהוא דון־קישוט, ואף על פי כן אינו יכול לחדול מלהיות כזה: והאם אין תכונה זו של חכמה תמימה (או אם תרצו גם – תמימות חכמה) של הגבור הסרונטסי מתגלית בדמויות כגון זו של י. שטינברג בכפל טרגיות?


ד

לפנים בישראל לא נחשבה הנפש למשהו מופשט ומשוער, שאין בו כדי לשבר את האוזן, כי אם לממשות המורכבת, כביכול, מחומר ומרוח גם יחד. (“רשימות”).

אפילו בשיריו האחרונים, החגורים כולם באבנט של הגות קשה והעשויים צרופים צרופים, היתה הלקוניות מצות־יצירה ראשונה־במעלה אצלו – קלי־תנועה הם מכל הבחינות מן ה“רשימות” שלו; אף על פי שבכל שיר, כמו גם בכל רשימה, אתה מוצא כמה וכמה הגיונות צדדים, מסביב לנושא אחד, לא שבץ את הדברים במסגרת חמורה דוקא, ולא בקש להעמיד את הכל על מלאת; ואלו את הפרוזה שלו, אולי משום שלא הטיל עליה שום גנונים פיוטיים בכונה־תחלה, הדק בחשוק לפנים מחשוק; כל מיתר כאן דרוך עד תכלית, כל בן־הרהור בדוק ומאד דבוק אל המרכז; אם נחום סוקולוב פתח וכתב על איזה נושא – מיד התקהלו סביבו נושאים רבים אחרים, שוים לו במעלה, והוא עשה את כולם כמין מקהלה אחת, שהנושא הראשון הופיע בה, פה ושם, בחינת סוליסט, הרי אצל י. שטינברג כל הנושאים הנלוים הנם בחזקת צאצאיו של הנושא־האב, וכל עיקרם לא באו אלא כמין עדות טבעית שאין הלזה עקר, חלילה, ואף לא בודד־במועדיו; כן האבהות היתה בכלל מגופי הויתו. קראו נא כמה וכמה שירים שלו על ילדים וגם רשימות אחדות על נושא זה, וביחוד את “ישמעאל” ונוכחתם והתפעלתם עד מה זורח האיש ממגע בענין זה, ולא פלא על כן שבלי כונה וממילא היתה בו אותה מדה עברית ראשונה שבאבהות – חומרה וקפדנות כחוט־השערה (שאינה מתרככת אלא בשעה שהוא מגיע לדרגת אביו של אב); דוק ותמצא, – גם בשעה שי. שטינברג מתאר מראות, כשהוא מציר נוף, בהרצותו את עיוניו בספרי העבר, בעלעלו בזכרונות, – תמיד הוא מתכון לאיזה מוסר־השכל, תמיד הוא מטיף לקח; כל הגיונותיו הרבים והשונים אשר ברשימותיו – מכוונים אל הרוח ואל הנפש, שהיו בעיניו קונקרטיות מאד, מוחשיות עד שאפשר היה לו להאחז בהן, לחתכן הילך והילך ולעשות מגלוייהן רשימות קטנות שכמוהן כאספקלריות זעירות ונאמנות, המשקפות קודם־כל את יוצרן רב־האנפין, ולאחר־כך – את כל מי שיבוא ויתבונן בהן.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!