רקע
ישראל זמורה
יעקב שטיינברג

א

שירי שנותיו האחרונות של יעקב שטיינברג, המבוגרים ביותר והשלמים עד תכלית, כמו גם מרבית רשימותיו, – כבדים הם, בשביל הקורא וגם בשביל המבקר, באותו כובד המצוי במרבד־הפרסי הטוב; כל המנסה להרימו משתומם מאד על־אי ההתאמה אשר בין מדתו לבין משאו, ומי שלא ינסה להלך על גבו ברגל יחפה, – לא ישער אפילו מה עמוק ורק הוא צמרו של זה; והכובד מנין? גם מטיבו של הצמר, כמובן, וגם מאיכות מלאכת־מחשבתם של הפרסים בטוותם את המרבדים, מלאכה שבאורך רוח שאינו אורך־רוח אלא לדידנו, ואלו לדידם – חדוה היא; ויש להבין, כי גם יעקב שטיינברג עשה את שירו ואת מסתו מגובשים כל־כך, מלה דבוקה במלה ומשפט אחוז במשפט, ממש תשבץ אבני־גזית, ללא רוח והפרדה כמעט; ולא בקוצר־רוח עשה זאת, לא בלי ברירה או כלאחר־יד אלא דוקא מתוך שהות רבה, מתוך בחינה ממושכת, ורק בכוחם של אלה הרחיק וסלק כל דבר שנראה לו מיותר ואינו מוסיף מאומה ועל־כן מכביד וגורע; מה שנראה לנו ככבד היה בעיניו כקל דוקא, כי על־כן אין בו כלום שאפשר יהיה בלעדיו; ואולם – הקוראים או הקוראות, השומעים שבח כזה על יצירת יעקב שטיינברג, אל נא יסיקו מסקנה לא נכונה, ואל נא ישאלו שאלת־תם: – אם כך דרכם של השיר הטוב ושל המסה היפה. מדוע זה לא יכתבו כל הסופרים באותו האופן? למה זה אין, דרך משל, שירו של ח.נ. ביאליק כבד? ואיכה זה אין מסתו של נחום סוקולוב כה דחוסה ועמוסה? אך כל אדם בעל נפש ובעל שכל־טוב, כל שכן מי שמזקיק עצמו לדבר האמנות, לשיר, לספור ולמסה – אי־אפשר שיבקש בעולם הרוח מה ששנוא כל־כך אפילו בעולם הגשמי וידוע בשם “גלייכשאלטונג”; כן – טבעי ומובן וגם מאד רצוי שיהיה לנו יוצר אחד שיצירתו “קלה” – וקלות זאת מעלתו דוקא, ויוצר שני, שיצירתו “כבדה” – וכבדות זאת מעלתו בפרוש; וכל אחד מאתנו יש והוא נהנה רק מאחד מן השנים, ויש שהוא מסוגל ליהנות משניהם גם יחד, הכל לפי מדת כשרון־התפיסה, או לפי הלך־הרוח והלך־הדעת בשעה מן השעות, כי על כן לא רק כל סופר אלא גם כל קורא בעל “מוּזה” משלו הנהו ובעל כושר־נפש מיוחד לו.


ב

אכן, השומע על פלוני ואלמוני שבודד הוא – לבו נוקפו, ועל־פי מחשבה ראשונה סבור הוא שיש לתקן את הדבר, להתקרב אל הבודד ולהקל מעליו את משאו הקשה, להעניק לו רגש ידידות ולקחת חלק בצערו, כמו גם בשמחתו; ואולם המנסה לעשות זאת – עד מהרה יוכח לדעת, כי הבדידות אינה מקרה, ואף לא ענין שבחיצוניות, אשר נתן להסירה על־פי רצון טוב והשתדלות כל־שהיא; מלבד יוצאים־מן־הכלל מעטים, הרי הבודד “אשם” בגורל בדידותו, שהיא אצלו תכונת־נפש, או תוצאה של כמה וכמה תכונות, מדעת ושלא מדעת; וכל הקרב אליו, אפילו הוא לא רק בעל כונות טהורות, אלא גם מוכן לסבל ולהקרבה עצמית למען זולתו – ספק גדול אם יעלה בידו לעמוד ימים רבים בנסיונו; ומותר לשער שכוה יכוה ומאוכזב יעזוב את הבודד שוב לנפשו; ואולם, כל המניח, כי כל בודד שם־נרדף הוא לאיש קשה־רוח, נוקשה בהליכותיו וכי יש בו מדה זו או אחרת של רשעות מלכתחלה, – אינו אלא טועה טעות מצערת; כי על־כן רובם הגדול של הבודדים – תמימים־ללא־תקון הם דוקא ואפילו צדיקים קיצוניים; ואין לתמוה על עובדה זו: אנשים אלה מאמינים שאין שום תחומים בין אדם לחברו, לבם הטוב משיא אותם לחשוב, כי לא יתכן שיהיה איזה מכשול על דרך היושר והצדק; הם סבורים, בתמימותם הגדולה, כי שנים המתקרבים זה לזה ומתידדים – ממילא הם זורקים מעליהם, בבת־אחת ולעולמים, כל יצר של אנוכיות וכל מושג של קנין אישי; ועם המקרה הראשון, הקל שבקלים, שבו מתגלה האמת שאין לשנותה, כי אדם קרוב אצל עצמו, – תוקפת את התמימים הללו אכזבה אכזרית והם פונים עורף בעקשנותם וללא כל פשרה כלפי מי שעמד להיות ידידם; שום הסברים של טבעיות אינם יפים בעיניהם, שום פרוש על אי־האפשרות של יחסים אנושיים טובים ושלמים עד תכלית אינם משנים מאום מכאבם; אהבה, ידידות, יושר, צדק – תכונות אלו הן אצל התמימים הללו, לטובתם ולרעתם, דברים שאינם מקבלים אותם לחלקים, אלא בפרוש כשלמות מוחלטת, כלומר – הכל או לא כלום; ומכאן בדידותם הגדולה והמתמדת, שהיא לא מקרה ואף לאל רק סך־הכל של השתלשלות בלתי־מוצלחת של נסבות אלו ואלו, תכונת־נפש יפה וטהורה; ומן הבודדים ללא־תקון הללו היה, בלי ספק, גם המשורר יעקב שטיינברג, ועל־כן מובן וטבעי שהוא אשר שר ושאל:

מִי זֶה דּוֹבֵב בָּרִאשׁוֹנָה

אֶת הַמִּלָּה הַמְּקָרֶבֶת

לֵב לְלֵב, וּמִי זֶה חִבֵּר

בָּהּ גַּם גִּיל וְגַם עַצֶּבֶת?

והוא הוא שפחד ואף רחב מפני בדידותו ופסק עליה לאמור:

פָּנִים אֶל פָּנִים יְדַבֵּר

הַמָּוֶת עִם בּוֹדְדִים גֵּאִים.


ג

טבעי מאד ומובן מאד הוא שדוקא משורר בודד ישיר אהבה לאשה – מתוך געגועים לנחמה ולידידות שגם הטבע מצוה עליה ונותן לה תוקף מיוחד; והן ברור כי יד הסקֶפסיס הקשה שהיתה בכל הויתו, לא נסתלקה גם משיריו לאשה והם מלאים יסורי־נפש של אדם הרוצה תמיד לא פחות מ…נצחיות; גם בשיריו אין יעקב שטיינברג מאנשי ה“בוהימה”, השמחים על פגישה נאה אבל חולפת ונשכחת, ולא די לו בחלוף מבטים עם עלמה המחפשת את דודה ואת גורל־חייה בדרך של נסיונות, שהם כשלעצמם נושאים חדוה וזכות התרחשותם אינה מופרכת, כרגיל, אצל המשורר; והנה מחד־גיסא הוא שר:

בְּנוֹת הַשּׁוּק כִּבְנוֹת הַמְּלָכִים:

כֻּלָּן יֵשׁ לָהֶן בִּירֻשָּׁה

סְגֻלּוֹת נָשִׁים – חֻקֵּי אַהֲבָה;

תֹּם הַצְּנִיעוּת, צְחוֹק הַבּוּשָׁה,

או ביתר בהירות:

גַּעְגּוּעִים בַּלֵּב,

אִגְּרוֹתַיִךְ בַּכִּיס –

לוּ יָדַעְתְּ עַד־מָה אֲהַבְתִּיךְ –

וּבָכִית.

אבל מאידך גיסא – הרי כל־כך רבות האכזבות מן האהבה הזאת אשר תמורות אין מספר לה, שהיא פושטת צורה ולובשת צורה, מסבירה פנים ושוב זועפת, היום היא רוגזת ומחר מפיסת, ולא משורר ובודד כיעקב שטיינברג ישא את אלה, ועל־כן יפסוק כעין דין לעצמו:

– – – מָה לִי אַהֲבָה, וְגוֹרָלִי

עִרְבּוּב גָּאוֹן וְעַצֶּבֶת?


ד

אכן שירי יעקב שטיינברג על הילדים וגם הרשימות שלו עליהם – פרקי־יצירה הם מן המפוארים ביותר וכולם אומרים גדלות בינה־בחיים, עמקות רגש ואצילות־נפש; אין ספק כי דברי־שירה אלה ואמרות־חכמה יש בהם כעין מסקנה מכל הקודם לכך, ואנו למדים להבין מתוכם מה מהותו היסודית של יעקב שטיינברג; אמנם יש אצלו שירי־אהבים ואלה אינם נקיים גם ממשהו ציניות וכמה מכתמים קלי־דעת, השלובים בהם, לא היו לגמרי דבר שבמקרה ושל הגררות אחרי שיגרה ודוגמת הזולת, מה גם בגיל הנעורים וראשית הפיוט; אך רק לאחר זמן, בשנות העמידה הרוחנית, בגיל של בגרות הדעת והנפש, נתגלה בכל ההדר והזוהר, כי יעקב שטיינברג לא משורר־מאהב הנו, אלא אביר־האבהות, לוחם למוסריות המשפחה, והוא נשגב בעדינותו ותקיף באחריותו לבנים; הרשימות “ענות הטף”, “דמעות ילדים”, בחלות הילד" ועוד, כמו גם השירים “האב והמות”, “המנון אל דמעת הילד”, “כפשעים לא יכופרו גם פשעי אב לילדיו” ועוד – הם מזמורים כתובים בכוח אמנותי בלתי־מצוי; ולא פחות מזה יש בהם ממשנת מוסר יהודי ואנושי נעלה, ואותה שעה הרי הם כעין פרוש ליצירתו הצעירה, וכמו סיום המטיל אלומה חזקה של אור, שהוא גם אור־חוזר וגם אור שחר חדש לאיש ומשורר גדול.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!