בקונגרס הציוני הכ"א בג’ניבה
חברי ורבותי! הקונגרס הציוני העשרים ואחד מתכנס בשנת 1939. כשיש לתנועה הציונית לא רק קונגרס, לא רק בחירות, לא רק “יודנשטאטס פארטיי”, כי אם גם חזית חיה בארץ־ישראל, בה עומדים אחינו ואחיותינו במסירת־נפש. גם שם אין אנחנו מתי מעט: יש לנו הכבוד להיות הרוב גם שם.
נאומים מעין אלה של מר מאיר גרוסמן מעידים מה גדול המרחק מכאן לחזית החיה. אם ישנו ויכוח על שיטות, על דרכים – יתקיים, אבל לא בצורה זו, לא בצורת זיקוקי־אור מתלקחים, המסַנורים יותר משהם מאירים. עדיין אין אנו יודעים מהי השיטה של מ. ג. ומה הכוח המיוחד העומד לרשותו. האם יש לו כוח אחר, מחוץ לאותו הבנין הציוני שהוקם בארץ־ישראל? האם יש לו כפר עברי אחר, מאשר הכפר העברי העובד, אשר נוצר בעזרת ההון הלאומי ואשר עליו הוא אומר כי הוא דואג רק לו לעצמו? האם יודע הוא גבורה יפה מזו, המתגלית עתה לכל אורך החזית בארץ־ישראל?
כתום הויכוח וגזו הזיקוקין המתלקחים, תשׂרוד המסקנה האחת, כי אין צירוף אחר מחוץ לשני הכוחות: הכוח הותיק של הבנין הציוני והכוח של הגבורה הטהורה, המוסרית, האנושית, הבלתי־מוכתמת! מתוך הבנין הציוני גדלו האנשים, שאינם שואלים אם עליהם לעלות על אדמתם בלילה או ביום: הם עולים! הם עולים עם נשק ביד ובלי נשק. ברשות ושלא ברשות – הם אינם שואלים! (קריאת בינים: לאחרים אין אתם נותנים ללכת אתכם). לא נכון, זכות זו נתונה לכל מי שרוצה להצטרף למחנה הבנין!
את הקונגרס הזה הופכים לקונגרס של אזהרות. ממפלגות הימין למפלגות הפועלים. מזהירים על זאת ועל זאת, אין משתתפים בנשיאות – וגם אני רוצה להזהירכם על משהו: הנוער שלכם לא ילך אתכם בדרך של הריסת ההסתדרות הציונית. אנחנו יודעים את הנוער של הציונים ב'1, אנחנו יודעים את הנוער של “המזרחי”. השפעתכם בתוך מפלגותיכם היא אחרת.
כחבר הועד הפועל הציוני היתה לי ההזדמנות לשמוע לא אחת מפי מר מ. ג. דברי־הערצה להבלגה. אין אני יודע מתי ואיך קרה הדבר שמר מ. ג. שינה את דעתו ואולי לא הבנתיו. (מ. ג.: לא הבנת יפה). אני נותן לך עתה את ההזדמנות לומר: אם אתה בעד או נגד?(מ. ג.: אני נגד ההבלגה. מאז 1937). אני הבינותי יפה את מר מ. ג. כאשר טען בכל כוחו להבלגה, דבריו הפעם לא היו ברורים לי.
אכן, כל תוכן הנאומים האלה מעיד כי העולם הציוני כאילו מפגר מאחרי המעשים בארץ־ישראל. והרי אם יש לקונגרס ציוני זה תפקיד מיוחד לו – הריהו: לעזור לעולם הציוני להדביק את ארץ־ישראל!
אני רוצה להציע לפניכם ארבע דוגמאות, ארבע קושיות:
בנאומו אתמול הזכיר הנשיא את הנמל העברי, אשר נולד לנו בעצם שנות הפורענות בארץ. האם הגיעה הבשורה הזאת להשגתו של העולם הציוני? הבאה משם דחיפה להרחבת הנמל העברי? הרי בארץ־ישראל בזמן משבר קשה אספנו 150 אלף לא"י – וכלום לא נשארה ארץ־ישראל לפי שעה בודדה במאמץ הזה?
בעצם שנות הפורענות החזרנו לנו חלק חשוב של ארץ־ישראל: זכינו לעבודה עברית בכל שטח הפרדסנות העברית! וזאת אומרת: 20 אלף פועלים עברים, 20 אלף משפחות מתפרנסות כיום מהפרדסנות. כלום הומצאו לנו האמצעים כדי לעזור לפרדסנות במצוקת המשבר, שהיא נתונה בו, למען בסס את המשק ואת העובדים בו?
הוזכרו בנאום הנשיא גם חמישים הנקודות החדשות. נקודות ההתישבות, חמישים נקודות! אנחנו אומרים זאת בנשימה אחת. כמה פעמים 50 נקודות הקימונו בכל משך זמן עבודתנו הציונית?! הרי הוכפל בבת אחת כל מספר הנקודות שהיה לנו עד כה. ורצוני לשאול: היכן היא ההתלהבות הציונית למעשה הכביר, היכן האמצעים להמשכו ולביסוסו?
והרביעית: הרובה. משקלו עתה שוה למשקלה של המחרשה: חבר אחד יוצא עם המחרשה והשני הולך אחריו עם הרובה ביד. ואני שואל: היכן הם האמצעים אשר הגולה נתנה להגנה? “כופר הישוב” המציא בשנה האחרונה לבטחון ולהגנה יותר מ־200 אלף לירות. סכום זה נאסף מתוך תוספת מיל על כרטיס תחבורה ועל קופסת סיגריות ועל דברים הכרחיים אחרים. והרי ההוצאה של הישוב לצרכי שמירה ובטחון היא עצומה! היכן ההתגייסות המיוחדת של העולם הציוני לענין זה, שבו דשים כל כך הרבה?
העולם הציוני לא העניק לנו את האמצעים הראויים. העולם הציוני נשאר מאחורי כל המעשים הנעשים בארץ־ישראל. את הנאומים בגנף, הקוראים לאַקטיביוּת, ישמע הנוער בארץ מתוך בת־צחוק על שפתיו. היש אקטיביות שאין הוא נתון בה? האין עליה? האין התישבות? האין הוא נתון בהגנה ובטחון? אמרו נא, מהי האקטיביות המיוחדת שאתם מתקשטים בה, מהו הנזר המיוחד שאתם מתיפים בו? לוּ היית בטירת־צבי ובחניתה מה היית אומר שם?
היה עצוב מאד אילו היה עובר גם קונגרס ציוני זה כפי שעברו הקונגרסים הציוניים בשנים האחרונות וכמו שהתחיל הקונגרס גם הפעם, ללא חרדה ממשית לחזית שבארץ־ישראל. הלא חזית זו בארץ־ישראל היא עמוד הנחמה, עמוד האש, לא רק לעולם הציוני, אלא לעולם היהודי כולו! ארץ־ישראל זו ובנינה – הטהור, המתקדם, הרבולוציוני! – הרי הוא המאיר עתה לכל העם היהודי! בכמה וכמה קונגרסים זילזלו באלה הבונים וקראו אותם “קעסט־קינדער” ועכשיו באים ורוצים ללמד את הכוח הזה מה עליו לעשות. בשעתו הייתם מומחים לכלכלה, עכשיו הנכם מומחים לאיסטרטגיה. אין אני רוצה להזכיר עוונות. אבל קשה מאד היה לשמוע את נאום הרהב על הכוח הזה, המשמש היום מבטח לישוב כולו, גם למושבה, גם לתל־אביב ולירושלים – ובו הערובה הנאמנה גם לשבירת הספר הלבן.
אין עשיר כנשרף. כיום אנו רואים כי במשך עשרים השנים האחרונות ניתן לנו לעשות הרבה – ועשינו רק מעט מן המעט. האופּוזיציה בציונות הפריעה בכל אשר יכלה בעבודה הלאומית. לא רק זאב ז’בוטינסקי ניהל תעמולה נגד הקרנות, אלא היה בכל האגף הימני הלך־רוח נגד הקרנות. אני אומר הלך־רוח, כי רוצה אני לדבר רכות. אפס, אם נלך ונבדוק את הפרטיכלים של הקונגרסים ונעשה טיול רטרוספקטיבי, נמצא הרבה יותר מהלך־רוח נגד הקרנות, מצד הימין הציוני. ואני רוצה לשאול את החברים מהימין: האם בזה תצאו ידי חובתכם גם עכשיו, האם ככה ילך הדבר גם להבא? הלא ילדיכם יקומו נגדכם! החזית בארץ־ישראל דורשת מהעם היהודי שלושה דברים – שלושה דברים מוחשים. כי שם אין משחק מלים ותפקידו של הקונגרס הציוני הוא לשַווֹת לנגד עיניו את החזית ודרישותיה.
ואלה הן:
אמצעים ראויים לשמם;
הד מדיני יותר נאמן;
יתר אחדות פנימית.
רק בשלושה דברים אלה יכול הקונגרס הציוני לצאת ידי חובתו לילדיו בארץ־ישראל.
אלול תרצ"ט.
-
הציונים הכלליים שפרשו והקימו ארגון (ועתון “הבוקר”) לעצמם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.