בימי “הדים” [תרפ"ח]

מימין: יושבים – אשר ברש, יעקב רבינוביץ, יצחק למדן

עומדים – ש. הרברג, א. שלונסקי, שלום שטרייט

א

באחד מבּוֹקרי אייר רכּי הירק והתכלת עברתי ברחוֹֹב הרצל. ראיתי המוֹני צרצרים שוֹרצים בכל מקוֹם. הרמשׂים השחרחרים רצוּ זריזוֹת ליד קירוֹת הבתים, טיפּסוּ על הגדירוֹת ועל גזעי העצים, פשטוּ על רצפוֹת החנוּיוֹת הלחוֹת, התעוֹפפוּ ועלוּ בחלוֹנוֹת, זחלוּ על הרהיטים. ברייה נוּקשה ונחבּאת זוֹ, שדרכּה להרגיז בלילוֹת מתוֹך חוֹרים וּסדקים, התרוֹצצה עתה בעזוּת דוֹממת לאוֹר היוֹם וּלעיני כּוֹל.

ניגשתי לחבוּרה של מַכּרים שעמדה בקרן הרחוֹב נתוּנה בשׂיחה עֵירנית:

– לעזאזל, שוּב דרכתי על אחד. מה הם ברוּאים אלה?

– צרצרים.

– מאין באה מכּה זו? נוּ, נוּ, בלילה תהיה מוּסיקה – אי אפשר יהיה לעצוֹם עין.

– אוֹמרים שהם יצאוּ מהריסוֹת ביתוֹ של קלדם.

– אפשר מאוֹד. שלשוֹם עברתי וראיתי שהוֹרסים את הבית. חבל, בית נחמד כזה, הבית היפה האחרוֹן של תל אביב הישנה.

– כשפּרצוּ את תקרת המרתף – עלה משם ארבּה של צרצרים. אני אוֹמר לכם: לאלפים!

– כן, הבית עמד סגוּר על מסגר יוֹתר מחצי שנה.

– המסכן! אוֹמרים, שהיתה לוֹ מחלה מכוֹערת…

– ראיתם, כמה נידלדל בזמן האחרוֹן? אדם אחר…

– רק החצי נשאר ממנוּ… חבל, יפה תוֹאר כזה…

– בחוּר חמד! לב זהב! יד פּתוּחה! אבל לא היה שׂוֹנא מה שאחירים אוֹהבים…

– עתה הוּא משלם…

– גם קוֹדם לא היה משׂיג חינם…

– חדל, גס שכמוֹתך!

– דוקא היה בעל הצלחה אצל המין היפה, איזה גבר!

– טיפּוּס ליבאנטיני.

– חצי ערבי.

– חוֹששני, שהיה יהוּדי טוֹב משניכם… מי לא קיבּל ממנוּ טוֹבה? אני בעצמי קיבלתי ממנוּ לא ערבוּת אחת. ופעם גם שילם בעדי ולא הזכיר לי את הדבר…

– מה פירוּש “היה”… וכי הלך כבר לעוֹלמוֹ?

– בוַדאי. לא שמעת? איבּד עצמוֹ לדעת לפני שנה בערך במוֹשבה הגרמנית, בבית מלוֹנוֹ של הארדיג…

– יוֹמַיים אחרי מוֹתוֹ, כשגָבר הריח והדלת היתה נעוּלה, שיבּרוּ משרתי המלוֹן את התריס ונכנסוּ בחלוֹן וּמצאוּהוּ יוֹשב בתוֹך כּוּרסה, עוֹרקי ידיו חתוּכים וּשלוּלית דם קרוּשה לרגליו. פניו וידיו כבר התחילוּ מרקיבוֹת…

אמרתי שלוֹם לחבוּרה, שנשארה עוֹמדת וּמַמשיכה שׂיחתה בקרן הרחוֹב, והלכתי לביתי.

בדרך, כשעברתי ברחוֹב נחלת בנימין הצר, הבטתי אל ביתוֹ של קלדם. הבית נעלם כוּלוֹ וּשני האֵיקליפּטים הגבוֹהים, שמאחוֹרי הבית ברחוֹב המקבּיל, מתנענעים קלוֹת ברוּח על רקע התכלת האביבית. מצד הרחוֹב היה המגרש גדוּר קיר של קרשים, שני מטרים גוֹבהוֹ, ושלט של קבּלן חדש, בעל שם משוּנה, מתנוֹסס עליו. נכנסתי מן הצד וראיתי לפנַי חלקת חוֹל ישרה, כמעט נקייה מאבנים וּמלבינים (חוּץ ממַלבּן המרתף באמצע). עצי הגינה ושׂיחיה נעקרוּ לבלי הכיר. הגדר נהרסה עד היסוֹד. חלקת החוֹל היתה רוּּבּה מקרקע בראשית נקייה, שלא שוּמש בה כלל. קרבתי אל שׂפת המרתף, התבוֹננתי לתוֹכוֹ: הרבה חוֹל נשפּך לתוֹכוֹ, אך לא נראה שם אף צרצר אחד. כוּלם נתפּזרוּ ברחוֹבוֹת הסמוכים.

מראה החלקה הפעים את לבי במידה כזוֹ, שגָחנתי וחָפנתי מלוֹא הקוֹמץ מן החוֹל החם, הגשתיו אל עינַי והריחוֹתיו בנחירי. מראהוּ וריחוֹ היוּ נקיים, כאילוּ נלקח מן החוֹלוֹת הרחוֹקים שעל שׂפת הים.

“גם אבנים וּברזל וּמלט עלוּלים להימחק כאילוּ לא היוּ. רק עפר וחוֹל נשמרים כיסוֹד נצחי”, הירהרתי, כשאני מַזיל לארץ את קוֹמץ החוֹל הזהוּב בין אצבעוֹתי, וּדמוּתוֹ היפה של קלדם עוֹמדת כמוֹ חיה לעינַי. לבי מתכּויץ לסירוּגין וכמעט נסחטוּ דמעוֹת מעינַי.

כשבאתי לביתי לא מצאתי לי מנוּחה, עד שישבתי וכתבתי את קוֹרוֹת הבית ההרוּס, אוֹ נכוֹן מזה – את קוֹרוֹת בעל הבית, שגם הוּא חי ושׂיגשׂג, עד שנהרס ונמחה מעל פני האדמה והיה כלא היה.

ב

בּוֹריס קלדם עלה לארץ שנתיים או שלוֹש לפני שנבנה הבית הראשוֹן בתל אביב. בעצמוֹ היה מסביבוֹת אוֹדיסה. גמר באוֹדיסה בית ספר למסחר, אך מיוֹם שעזבוֹ “לא החזיק ספר ביד”. כך התפאר לא אחת. לארץ ישׂראל בא מסטאמבּוּל, אחרי שבתוֹ שם כשלוֹש שנים. חוֹדשים אחדים נתעכּב בבירוּת, ניסה לכוֹנן שם עסק, וּמשלא הצליח, ירד באוֹנייה ליפוֹ וּבה נתאַחז. בן עשׂרים ושבע היה אז. בּרוּניט בעל פנים רחבים ויפים, יוֹפי גברי העשׂוּי לקחת לבבוֹת. עיניים חוּמוֹת וחמוֹת ישבוּ תחת מצחוֹ החָלק והצח, ושׂפם שחרחר נסמן כתיו ארוֹך ודק מעל לשׂפתיו הרווֹת והרעננוֹת. חוּט של עצבוּת טוֹבה היה מתוּח על כוּלוֹ. בקיצוּר, בחוּר סימפּאטי היה (מישהוּ סיפּר עליו בלי אבק תרעוֹמת, שהניח ברוּסיה אשה ארמנית עם שני ילדים), חבר וריע טוֹב לכל מַכּר. ידוֹ היתה פתוּחה תמיד לכל מבקש: מלוה, ערבוּת אוֹ נדבה אוֹ השתדלוּת אצל פקידי הקוֹנסוּלים אוֹ השלטוֹן התוּרכּי, שהיו לוֹ מהלכים בתוֹכם.

לא עברה עליו שנה אחת ביפוֹ (הוּא גר בסמטה “אירוֹפּית” של תחילת “נוה שלוֹם”) וּכבר נשלם בוֹ הטיפּוּס הליבאנטיני במלוֹאוֹ. מעוֹרב היה עם בני כל העממים המזרחיים השוֹכנים בעיר, דיבּר צרפתית ואיטלקית, יוָנית ותוּרכּית וערבית. וּכנשמע מפּיו דיבּוּר רוּסי אוֹ גם עברי – היה הדבר כמפתיע, משל, ערבי בן עג’מי מדבּר בלשוֹנוֹת אלוּ. אף כי מבטאוֹ וסגנוֹנוֹ היוּ תמיד נכוֹנים וטבעיים.

סוֹכן היה לכל מיני סחוֹרוֹת, ידוּעוֹת וּבלתי ידוּעוֹת, קשוּר בעיקר בפירמוֹת אוֹסטריוֹת וצרפתיוֹת, והיה יסוֹד להאמין ששלח את ידוֹ גם במסחר “הסמים האסוּרים”. עם פקידי המכס והנמל היה מתהלך כשוה בשוה, אל מנהלי בתי הדוֹאר השוֹנים היתה לוֹ קרבה של ידידוּת, עם פקידי הקוֹנסוּלים, ולפעמים גם עם הקוֹנסוּלים עצמם, היה שוֹתה יין שאמפּאניה וּמשׂחק בקלפים. לפי פזרנוּתוֹ ניכּר היה, שעסקיו אינם רעים כלל. אף קנה לוֹ שם טוֹב בשלוֹשת הבּנקים הגדוֹלים, שהיוּ אז ביפוֹ, ושטרי הטוֹבה שנתן למַכּרים שוֹנים ביד רחבה היוּ עוֹברים לסוֹחר בלי פּרכוֹת יתירוֹת. “מי חתוּם? אה, קלדם. טוֹב טוֹב!” והשטר נמסר מעל לשוּלחן ללבלר הקטן, שיכין את טוֹפס הניכּיוֹן.

בעוֹברוֹ ברחוֹבוֹת תל אביב (לאחר שנבנוּ רחוֹבוֹת אלה, חמישה במספר) היה אירוֹפּי יותר, אך ברחוֹב בּוּסטרוּס ביפוֹ, וּביחוּד למן “הסראיה” (בית השלטוֹן) ומעלה, אפשר היה לראוֹתוֹ תכוּפוֹת הוֹלך שלוּב אצבעוֹת עם אפנדי ערבי, נוֹצרי אוֹ מוּסלימי, אוֹ גם יחידי, ובידוֹ תלוּיה מחרוֹזת אלמוּגים ארוּכּה, אלמוּגי ענבּר גדוֹלים, והוּא מעבירם לצמדים בין אצבע ואגוּדל, כיחסן ישמעאלי מלידה. בשעה זו היה כוֹבע הלבד הטוֹב שבראשוֹ, רחב הסרט השחוֹר, שמוּט כלפּי מעלה וּמצחוֹ הרחב נראה כמעוּלף הירהוּרים טרוּפים. בלהט הקיץ היוּ עוֹמדים עליו נטפי זיעה גדוֹלים והוּא מוֹחם אגב טרדה מדי פעם בפעם באצבע כפוּפה וּמנערם בתנוּעה חזקה ארצה. שׂפתיו היוּ תמיד כחרוּכוֹת קצת, ואפילוּ עיניו – ראה פלא! – נראוּ כעיני בן המזרח, שנרפּאוּ מגרענת, אף כי מימיו לא חש בהן. אך בשבתוֹ בדיליז’אנס לנסוֹע לתל אביב, התערב מיד עם אֶחיו היהוּדים ויהי כאחד מהם: טוֹפח בחיבּה על גבּם והם טוֹפחים על גבוֹ, מתבדחים וצוֹחקים כבני חבוּרה.

כשעלתה מחשבה בלב יהוּדים ציוֹנים אחדים לבנוֹת את השכוּנה “אחוּזת בית” (שהיתה אחר כך לתל אביב), היה קלדם, המעוֹרב גם עם אלה, בין עשרת הראשוֹנים, שהתחייבוּ לקנוֹת חלקת חוֹל לבניין, וּמיד סילק את דמי הקדימה במלוֹאם (היחידי!), אך את הבית עצמוֹ הקים רק לאחר שכבר היוּ בנוּיים כשתי עשרוֹת בתים אחירים. וּברחוֹב צדדי בנהוּ. “הן ידעתם, שאיני אוֹהב את הפּרישוּת, אך נוֹח לי לגוּר מעט מן הצד”…

את תוֹכנית ביתוֹ תכן לו, לפי הוֹראוֹתיו, ידידוֹ, פקיד גבוֹה בקוֹנסוּליה האיטלקית, ארדיכל לפי השׂכּלתוֹ. וכשנשלמה בנייתוֹ נראוּ בוֹ טעם ועדינוּת יוֹתר מבשאר הבתים.

הבית היה בן קוֹמה אחת, בנוּי בפנים המגרש, הרחק כעשׂרים אמה מן הרחוֹב, שלא כשאר הבתים, שיוֹשביהם היוּ מסיחים מן החלוֹנוֹת הפתוּחים עם הוֹלכי המדרכה. לגגוֹ השטוּח היה כרכוֹב עדין כזר סביב. שני החלוֹנוֹת הויניציאנים שבשני אגפּיו מוּצלים מבפנים בוילאוֹת לבנים וּמבחוּץ בתריסים משתלשלים, וּבאמצע, בין האגפּים, יציע פתוּח, חציוֹ מוֹעמק וחציוֹ בוֹלט, גדוּר שׂבכת עץ מחוּטבה וּצבוּעה קרוֹם. לפני הבית גינה גדוּרה אף היא שׂבכת עץ כזאת, והגינה, אף כי צעירה עדיין, היתה כבר זרוּעה שׂיחים וּפרחים מן השכיחים אז בתל אביב: ארוּקאריה בת שש אוֹ שמוֹנה “קוֹמוֹת”, היבּיסקוּס לוֹהט בפרחיו הגדוֹלים, אבּוּטיליוֹן שעליו כעלי הגפן, וּבערוּגוֹת – קרנפוֹל צרפתי ויאפּוֹני, מנתוּר ופי אריה וּפטוּניה; בקיץ – מרבדים קטנים של שלהביוֹת מכל הצבעים, וּבחוֹרף – חרציוֹת לבנוֹת, סגוּלוֹת וּצהוּבוֹת. וחוֹלת הגינה, הזרוּעה חצץ צדפים נקי, סוּגה בתוּיוֹת נפלאוֹת במינן, צפוּפוֹת ודקוֹת שׂיער בלי סימן של אצטרוּבל, כדשא דק וּמגוּזז יפה. וּורדי בר מטפּסים כיסוּ את האוֹטם הגבוֹה ואת הקירוֹת עד לחלוֹנוֹת והשׂתרגוּ גם על חצי השׂבכה של היציע, ו“פיל”, יסמין מצרי דק, טעוּן פרחים לבנים נוֹדפי ריח מתוֹק מאוֹד, מתנת ידיד ערבי, התפּתל על מוֹט מצוּבּע ליד הכּניסה. הטיח הלבן נסדק בקצת מקוֹמוֹת והאפיר מאבק וּמגשמים ועל האוֹטם עלתה גם קצת ירוֹקה, כל זה שיוָה לבית מראה ישן משהוּ, שהוֹסיף על חינוֹ ואצילוּתוֹ.

– בית נאה כל כך – אין דבר חסר בוֹ אלא אשה נאה, – אמר לוֹ הטוֹב שבריעיו, דן קריס, מזכירוֹ של אחד המוֹסדוֹת הלאוּמיים בתל אביב, בחוּר ערוּם וקל דעת, אך חביב על הבריוֹת בשל עליצוּתוֹ המבדחת ובשל אי היעלבוֹ על ידי שוּם אדם ושוּם דבר. הוּא טפח על גב ידידוֹ והציץ בעיניו כמחַכּה לתשוּבה.

– אין דבר, גם זוֹ תהיה בקרוֹב. סמוֹך עלי! – ניחמוֹ קלדם בצחוֹקוֹ הטוֹב.

ואמנם טרם יוֹציא שנה בביתוֹ (חנוּכּת הבית היתה כיד המלך, וכמעט כל מאַת תוֹשבי השכוּנה באוּ אל השׂמחה), קם יום אחד ונעל את הבית, נתן את מפתח הניקל הקטן בארנקוֹ, ונסע עם מלתחת עוֹר קטנה ברכּבת הצפוֹנית. מקץ שלוֹשה שבוּעוֹת חזר והביא עמוֹ מבּירוּת אשה עם שלוֹש מזוָדוֹת גדוֹלוֹת.

זו היתה אשתוֹ הראשונה בארץ ישׂראל.

ג

האשה היתה בת גילוֹ בערך, קוֹמתה למטה מבּינוֹנית, צחת בשׂר רך ותפוּח, לביבת סוֹלת, כאשר יאהבוּ בני המזרח, שתקנית ונראית תמיד כנבהלת קצת. הוּא לקחה מבית אב חוֹרג, שבמשך השנים האחרוֹנוֹת היה מכה אוֹתה כמעט יוֹם יוֹם, כי דרש ממנה שתקבל “איזוֹ משׂרה”, והיא לא ידעה איך מקבלים “משׂרה” וּמה עוֹשׂים בה. היא ידעה רק לתפוֹר ולרקוֹם ולסרוֹג יפה וּבטעם (כי למדה שנים אחדוֹת אצל “האחיוֹת” הצרפתיוֹת), לבשל ולאפוֹת ולהחזיק את הדירה בסדר וּבניקיוֹן למוֹפת. אמה הרוּמינית, שהלכה אחרי בעלה הראשוֹן מאוּנגריה, היתה אשה חוֹלנית ורבת בנוֹת לא נשׂוּאוֹת וראתה את בעלה השני, ספרדי מבּוֹסניה, כאדם העוֹשׂה עמה חסד שאינוֹ מגיע לה, ועל כן פחדה להגן על בתה תכוּפוֹת מפניו, התּקיף, בעל “החנוּת הגדוֹלה” ברחוֹב הבּוּרג'.

לאחר שוּבוֹ עם האשה הזמין קלדם את מַכּריו וּנשוֹתיהם, כדי שיתוַדעוּ אל ה“מאדאם” שלוֹ, שתמצא לה חברה בהיעדרוֹ (לרגל עסקיו היה נוֹסע לפעמים לשבוּע ימים ויוֹתר), אך מהוּתה הפּחדנית והחשדנית, דיבּוּרה הצרפתי הרהוּט והיידישי המגוּמגם, לא הוֹעילוּ לקרב אליה את לבּוֹת הנשים האמיצוֹת ורחבוֹת הדעת, רוּבּן בנוֹת רוסיה, וּבכן חדלוּ לבוֹא אל ביתה, אף כי את הבית עצמוֹ וּסדריו הטוֹבים שיבּחוּ ברוֹב התפעלוּת. “אשה טוֹבה, אך אין על מה לדבּר עמה”, גזרוּ את גזירתן עליה. קלדם ניסה גם לערוֹך “נשף” בביתוֹ וּפתח את כל דלתוֹת הבית, “שכּל החדרים יהיוּ כחדר אחד”, הלביש את אשתוֹ שׂמלה עשירה ועדה אוֹתה עדיים רבים. ואמנם רבה היתה השׂמחה ב“נשף” (בימים ההם נוֹסדה חברת “טראסק” הראשוֹנה בראשוּתוֹ של הרוָק העליז, המוֹרה לציוּר בבית הספר לנערים, וקלדם תמך בה) – אך האשה (גינה היה שמה) לא נשתנתה וגם יחס “החברה” אליה לא נשׁתנה, וּלמחרת החגיגה שבה לחייה הבוֹדדים. לוֹ, לבעלה, היתה נכנעת ונשמעת תמיד כשפחה, מעין מה שראתה אצל אמה, אך דבר זה היה מרגיזוֹ ביוֹתר. “כלוּם אין לך שוּם רצוֹן משלך” – כן, ענתה לוֹ בעיניים חרידוֹת, יש לה רצוֹן אחד – שהוּא לא יכעס עליה… אין דבר מצער אוֹתה יוֹתר, משכּוֹעסים עליה, ניטל ממנה כל רצוֹן, אפילוּ הרצוֹן לחיוֹת… הוּא ביקש לקחת לה נערה עוֹזרת, אשכנזיה אוֹ תימניה, שלא תצטרך לעבוֹד בעצמה את העבוֹדוֹת הקשוֹת בבית, אבל דוקא בדבר זה הראתה רצוֹן והתנגדה במבּע פנים אוּמלל. אם לא תהיה לה עבוֹדה בבית – מה חיים יהיוּ לה?… בלבה פחדה להישאר יחידה עם אדם זר בבית.

היה גם ניגוּד מוּזר וּמרגיז בין חיצוֹניוּתה העצוּבה וּבין קוֹלה העליז, שהיתה עוֹלה ממנוּ תמיד כעין נעימה מזוּייפת, נעימה שדבקה בה בבית הספר של ה“אחיוֹת”. גם בשעה שכל ישוּתה גילתה עלבוֹן ואימה, היה קוֹלה מחלחל בצהלה צרוּדה. הקוֹל הזה היה צוֹרם את נפשוֹ של קלדם עד להידוּק השיניים. משהרגישה גינה בדבר, השתדלה להשמיע את דבריה המעטים בלחש, אך לחשה נשמע לוֹ כצחוֹק חנוּק, וּבזה עוֹד הרעה לעצמה.

עברה שנה ולא נראה בה סימן של היריוֹן (קלדם חיכּה לכך. חשב, אוּלי ההיריוֹן יביא בה איזה שינוּי. כה סח לנשי מכּריו, שהיוּ כוּלן נשי סוֹדוֹ). וּבינתיים מתה אמה בבירוּת מיתה חטוּפה ולא נשאר לה עוֹד כל משען בעוֹלם חוּץ ממנוּ, מבעלה היפה. וּבכן נעשׂתה שתקנית ונכנעת עוֹד יוֹתר. בבוֹאוֹ היתה נוֹשׂאת אליו עיניים שוֹאלוֹת: “לא תגרשני?” וּבצאתוֹ החוּצה סילקה את מסך החלוֹן והביטה אחריו עד שנתעלם מן העין.

התנהגוּתה זוֹ הזכּירה לוֹ תמיד, שאביה–חוֹרגה היה מכה אוֹתה. באוֹתם השבוּעוֹת שעשׂה בבירוּת לפני הנישׂוּאים תיארה לפניו חוֹתנתוֹ בכל יוֹם מתוֹך בּוּלמוֹס של אֵמוּן את המכוֹת, שבעלה היה מכה את “גינה החביבה”. אך מיוֹם שבא הוּא, גוֹאלה, חדל ב"ה מן המכוֹת… עתה העלתה גינה בדמיוֹנוֹ את מחזוֹת ההתעללוּת לכל פרטיהם. והדמיוֹן הזה, שנתגרה עליו, לא נתן לוֹ מנוֹח. הוּא ראה את האגרוֹפים הקפוּצים נחיתים בבשׂרה הרך, התפוּח, והיא מתכּוצת וסוֹככת בידיה רק על הפנים שלא יפגע בהם…

ויוֹם אחד התחיל גם הוּא להכּוֹתה. היא העלתה את חמתוֹ בשל סירוּבה העיקש לאכוֹל בצהריים. שלוֹש פעמים שאלה לסיבּת הסירוּב ושלוֹֹש פעמים ציוָה עליה לאכוֹל, וּכשעמדה במרדוּתה היכה באגרוֹפוֹ על כתיפה. איזוֹ נעימוּת משוּנה השתפּכה אז בכל גוּפוֹ. אך פתאוֹם אחזהוּ רגש בוּשה, קם ויצא מן הבית בחרי אף. היא רצה אחריו להשיבוֹ, אך הוא כבר הרחיק ברחוֹב, כשהוּא מטלטל את כוֹבעוֹ הפוּך בידוֹ ותלתל שחוֹר רטוֹב מזיעה דבוּק למצחוֹ.

מאז היכה אוֹתה לעתים קרוֹבוֹת. כיון להפגיע את אגרוֹפוֹ בכל מקוֹם רך שבגוּפה; וּמוּזר הדבר: מדי הכּוֹתוֹ אוֹתה, נדמה לוֹ שהוּא אביה–חוֹרגה, הספרדי התּקיף שבבירוּת. והיא היתה סוֹפגת את המכוֹת בלי להשמיע קוֹל, רק על פניה סוֹככה, כמוֹ שם בבית אמה. התנהגוּתה זוֹ היתה שוּב בעיניו כלעג מסוּתר, שהוֹציאוֹ מכל שליטה בעצמוֹ.

וּפעם, בשוּבוֹ בשעה מאוּחרת בלילה (היה ליל סתיו גָשוּם והוּא שיחק בקלפים בבית קריס עם חבוּרה של יהודים ונוֹצרים) וּבשבתוֹ על דוֹפן מיטתוֹ מתפּשט לשכב, והיא שכבה מצוּמצמת במיטה השנייה והביטה בוֹ בלי חשׂך בעיניים מעוּנוֹת וּשקטוֹת מאוֹד, שקט שיש בוֹ גם ציפּייה לחסד וגם תרעוֹמת מרה – לא יכוֹל להתאַפּק, שלף מהר את מגפוֹ וחבט בוֹ על פניה. “מה אַת מבּיטה, כּלבּה?” הדם זינק מאַפּה וּמפּיה וליכלך בכתם גדוֹל את המצע הלבן. היא השמיעה יבבה חדה אחת, קפצה מן המיטה וּברחה בכוּתנתה הארוּכה אל חדר האמבטי, נעלה את הדלת ונשארה שם עד הבוֹקר, עד ששמעה כי קם והלך מן הבית.

וּבאוֹתוֹ בוֹקר, בשעה תשע, כבר ראוּה העוֹברים המעטים מתהלכת בשבילי הגינה וּמשקה במזלף את הערוּגוֹת. על פניה היו שתי אספלניוֹת ורוּדוֹת והיא לבוּשה שׂמלה תחתוֹנית ירוּקה–דהוּיה קלה וּקצרה מאוֹד, ורגליה הלבנוֹת והדקוֹת מאוֹד (בניגוּד לגוּפה המלא) יחיפוֹת וּנתוּנוֹת בכפכפי עץ. רוּח הים הקרה והיבישה של מרחשוָן, הנוֹשׂאת גרגרי חוֹל חדים, היתה מנשבת באכזריוּת בשׂמלה הקלה וּמטפּחת בה על רגליה. ורחמנוּת היתה לראוֹת את המים הקרים נוֹזלים מן המזלף הכבד על רגליה החשוּפוֹת, החיורוֹת… הרוּח גם פרעה את שׂערה הבּהיר והקלוּש וצמקה את פניה והכחילה את אַפּה הקטן. אך היא לא נתנה דעתה על כל אלה והשקתה במסירוּת כל שׂיח וכל פרח לחוּד.

כשניתך היוֹרה החזק עמדה ליד החלוֹן, מסלקת ביד אחת את הוילוֹן ולוֹחצת את פניה אל הזכוּכית, עד שנעשׂוּ שטוּחים וּלבנים מאוֹד, והיתה מרגישה כאילוּ היא שוֹתה יחד עם הצמחים את מי העננים המתוּקים. כמוֹ רגש אמהי חריף היה זה, שמילאה רטט של אוֹשר מוּפלא, וּכשבא קלדם לארוּחת הצהריים ביקשה לספּר לוֹ על הרגש הזה, אך הוּא ציוה עליה להכין לערב שישה בקבוּקי שיכר, גבינה הוֹלאנדית וּלביבוֹת של “קוַאקר”, כי יבוֹאוּ “חמישה אנשים” לשׂחק בקלפים, – ונטל ממנה הדיבוּר. אך רטט האוֹשר, שלא היה מוּבן לה עצמה, עדיין היה חי בה.

בפורים של אוֹתוֹ חוֹרף עשׂה קלדם ניסיוֹן אחרוֹן (כך אמר לקריס): ערך בביתוֹ נשף מסכוֹת. שבוּעוֹת אחדים לפני פוּרים התחיל מתענה במוּסר כליוֹת. היה בעיניו כעריץ, שלקח לביתוֹ יתוֹמה מסכנה, “שלא ראתה מעוֹדה יוֹם טוֹב אחד”, וּבמקוֹם להיוֹת לה למחסה, לעוֹדדה בהוייתה העלוּבה, הוּא מתעמר בה ונוֹהג בה “כשיכּוֹר רוּסי”. כן, אפילוּ לא כאפנדי ערבי, השוֹמר קצת נימוּסי משפּחה מסוֹרתיים… אמנם מחיי משפּחה, חיים שיש בהם חמימות ועניין, כבר נתייאש, אבל הן לא יגרשנה ולא יקח אחרת על פניה. הרי אינוֹ ספרדי… עליו, איפוֹא, להתנהג עמה “בדרך אנוֹשית”. הרי בעצם הוּא הוֹגה לה רגשי רחמים. ועתה חיבּל תחבוּלה, שהיתה בעיניו מחוּכּמה מאוֹד וּממנה קיוה לאיזה שינוּי ב“פסיכוֹלוֹגיה” של גינה…

הוּא נדבּר עם חבירוֹ קריס, שזה יתחפּשׂ יפה (בכשרוֹן זה עלה קריס על כל “צעירי” תל אביב, אף שהיה כבר בן שלוֹשים ולוֹ אשה ושני ילדים. הוּא גם קיבל תמיד את הפּרס הראשוֹן בנשפי המסכוֹת והיה יוֹדע לחקוֹת קוֹלוֹת חיוֹת ועוֹֹפוֹת שוֹנים) ויהא מחַזר אחרי אשתוֹ. ישׂחק עמה “רוֹמאן קטן”, ימשכנה אחריו אל הגינה, אל פינה בצל אחד השׂיחים הגדוֹלים, ושם ישמיע לה דברי חן וחיבּה… אפשר תתעוֹרר בה על ידי כך קצת “העזה” של אשה… בכל ענייני נשים הרי היא נשארה כנערה בת שתים עשׂרה…

קריס נתרצה רק בתנאי, שהנשף לא יחוּל בליל הנשף המסוֹרתי הגדוֹל באוּלם הסינימה… הוּא הכין לוֹ “רעיוֹן נפלא” בשביל התחפּשׂוּת ובשוּם אוֹפן אינוֹ רוֹצה לוַתּר על הפּרס הראשוֹן… (הוּא לא גילה, שה“רעיוֹן” בא לוֹ מאת המוֹרה לציוּר וזה גנבוֹ מן העיתוֹן הצרפתי המצוּייר ל’אילוּסטראסיוֹן"…), אך לילה אחד קוֹדם, אוֹ גם לילה אחר כך – נכוֹן הוּא לעשוֹת את רצוֹנוֹ של קלדם. כמוּבן, רק “עד הגבוּל האחרוֹן, ולא עד בכלל, חה–חה!”, וּבאמרוֹ כך חייך לוֹ לקלדם חיוּך רב כוָנה, אך מוּבן כל כך.

בתחילה לא רצתה גינה לשׂים מסוה על פניה. מימיה לא עשׂתה כדבר הזה. יוֹדעת היא שתסבּוֹל מאוֹד… אבל לדרישתוֹ התקיפה של בעלה נכנעה. כדי שלא יכירוּה על פי גוּפה, יעצה קלדם ללבוֹש שׂמלת אשה מוּסלימית מוֹדרנית עם שכמיה קצרה ועל ידיה כסיוֹת לבנוֹת ארוּכּוֹת וּבלי אצבעות. מוּבן, שקריס ידע את דבר התלבוֹשת. אחרי אחת עשׂרה, כשהקהל נתחמם בריקוּדים לקוֹלוֹת שני הגראמוֹפוֹנים, ורבים מן הרחוֹב, במסכוֹת וּבלי מסכוֹת, היוּ נכנסים ויוֹצאים בחדרים הגדוֹלים והפתוּחים, התחיל קריס (הוּא היה לבוּש כמפיסתוֹפל והשתדל כל הזמן לנענע בשתי קרני הנוֹצוֹת שעל קוֹדקוֹדוֹ) בהתקפה שיטתית. הוּא מצא את גינה בקרן זוית של חדר המיטוֹת (המיטוֹת הוּצאוּ) והחוה לה קידה עמוּקה, מרעדת את הנוֹצוֹת:

– שלוֹם, מרתה בת המזרח!

– היא הכירתהו מיד, אף על פי ששינה את קוֹלוֹ, ונענעה לוֹ בראשה בשתיקה. היא רק תמהה למה קרא לה דוקא בשם “מרתה”.

יישר קריס את קוֹמתוֹ והמתיק את קוֹלוֹ:

– אני מאמין שאינה אלמנה…

– גינה ניענעה בראשה לצדדין לאוֹת לאו.

– ולא יחידה אצל בעלה…

– היא ניענעה שוּב ראשה לאוֹת לאו. קריס לא הבין פירוּשוֹ של לאו זה.

– וּמימיה לא גילתה את פניה לפראנג’י (אירוֹפּי)…

שוּב אוֹתוֹ נענוּע.

– אך לי כבר גילוּ את פניהן לפחוֹת עשׂרים מוּסלימיוֹת כשירוֹת…בּחיית אללה!

היא הוֹציאה את ידה הלבנה גלוּית האצבעוֹת מתחת לשכמיה השחוֹרה, טפחה טפיחה קלה על כף ידוֹ וּביקשה להסתלק.

– אה, לא, לא! יא חבּיבּתי, יא סית (אשה)! – קרא קריס ואחז בידה לעוֹצרה – אל תעזביני, עוֹד לא דיבּרנוּ אף חצי דברינוּ… נפשי יוֹצאת לדבּר עמך…

היא עמדה והביטה בוֹ בלי תנוּעה מבעד לצעיף הדחוּס שעל פניה.

קריס גחן ולחש על אוֹזנה:

– ואוּלי רצוֹנך לצאת עמי קצת אל ה“בּוּסתן” (גן)?… הלבנה מאירה שם כמוֹ ביוֹם… רוּח קרירה מנשבת… נוֹדף כבר ריח פרחי תפוּחי הזהב… האביב הגיע…

היא ניענעה לוֹ בראשוֹ הן. באמת היה לה חם מאוֹד תחת התלבוֹשת המכרבלת את כוּלה.

בצאתם נדחפוּ על ידי אנשים שוֹנים. כאילוּ איש לא שם אליהם לב. קריס אחז בזרוֹעה, לחץ אוֹתה יפה בין אצבעוֹתיו, וּמשכה לאחוֹרי הבית. שם עמד ספסל תחת אזדרכת המתחילה כבר לפתח פקעיה. הוֹשיבה על הספסל וישב על ידה.

– מי אַת? – התחיל ושינה שוּב את קוֹלוֹ לעשׂוֹתוֹ עבה יוֹתר.

– מַמנוּע, אסוּר להגיד, – ציפצפה המסכה ערבית בקוֹל עשׂוּי.

– ואני – יוֹדע…

המסכה ניענעה בראשה “לאו”.

– אַת גרה ברחוֹב הסמוּך… במוֹנטיפיוֹרי…

המסכה ניענעה “לאו”.

– אני מכיר לפי גוּפך… יש לך גוּף נחמד… רך ונעים תנוּעה… כגוּפה של חתוּלה צעירה בבית עשירים…

צחוֹק מפוֹרר עלה מתחת לצעיף.

– אם אלטפך, לא תשׂרטיני. מה? – והוּא התחיל מלטף את גבּה המעוּגל, הרך, ליטף וקירב אליה את פניו.

המסכה שמטה את שתי ידיה מתחת לשכמיה והן היוּ מוּנחוֹת לבנוֹת ודוֹממוֹת בחיקה המפוּשׂק.

קריס תפס בזריזוּת את שתי הידיים, גַחן ואָצל לכל אחת נשיקה נלהבת.

שוּב עלה הצחוֹק המפוֹרר מתחת לצעיף. הפעם נתלוה לוֹ גם גירגוּר דק בגרוֹן.

אוֹתה הצהלה הצרוּדה, שהיתה מרגיזה כל כך את קלדם, אך את קריס גירתה בנעימוּת.

– והיכן אשתך? – ציפצף הקול העשׂוּי.

– אשתי? זוֹ… היא מתעלסת עם אחירים… זוֹ גם זכוּתה… בפירוּש התנינוּ בינינוּ: כל אחד חוֹפשי לעשׂוֹת מה שלבוֹ חפץ… כך אצלנוּ האשכנזים… אני זה כבר נתתי עינַי בך… אַת מוֹצאת חן בעינַי… שׂערך השחוֹר, הרך…

הצחוֹק המפוֹרר קיבל גוֹן משהוּ היסטרי.

– אין שוּם פרט בגוּפך, יא חביבה, שנעלם מעינַי… חוּץ מן המקוֹמוֹת המכוּסים, כמוּבן…

היא סטרה בכפּה קלוֹת על פיו וקמה ללכת, אך מיד ישבה שוּב, כי באוֹתוֹ רגע בא זוּג אחר לאחוֹרי הבית. היא עשׂתה אוֹזנה כאפרכסת.

– איפה אשתך, קלדם? – שאל קוֹל בתוֹ הקטנה של הרוֹפא הזקן. היא למדה במחלקה השישית של הגימנסיה, היוּ לה שפתיים עסיסיוֹת וקוֹלה תאוָני וערב מאוֹד. – קוֹדם ראיתי אוֹתה וּפתאוֹם נעלמה. בוַדאי התחַפּשׂה…

– כנראה, – ענה קלדם בטוֹן אבהי – אבל אני לא יוֹדע את התלבוֹשת שלה, ועל כן אני לא יכוֹל להכיר אוֹתה. באמת.

– הססס!… אוּלי זאת היא… הערביה שיוֹשבת שם עם… הססס…

והנערה המחוּפשׂת ככפרית אוּקריינית נלחצה בכתיפה קלוֹת אל זרוֹעוֹ החזקה של קלדם.

– לא. זאת באה מרחוֹב מוֹנטיפיוֹרי… כשיצאתי לרחוֹב ראיתי שהיא באה משם…

– שמע, קלדם. מדוּע אשתך כל כך מוּזרה?… אוֹמרים שאתה “מרביץ” בה לפעמים… זה נכון? לך, נבזוּת שכזוֹ!

– בוַדאי, – ענה בקוֹל רם, כאוֹמר להבליט שאין חשש שמא ישמעוּהוּ – כל בעל הגוּן מכה את אשתוֹ… שאם לא יכה אוֹתה, אז איך תרגיש בבעלוּתוֹ?

– לך לעזאזל! אם הייתי אשתך, הייתי מראה לך…

– מה היית מראה לי, ילדוֹנת?

הנערה פרצה בצחוֹק גדוֹל, דחפה את קלדם בכוֹח, עד שנפל על הקיר וּבעצמה ברחה אל הבית. קלדם התנוֹדד, הזדקף ועמד ברגליים מפוּשׂקוֹת.

רגע הביט בעד המסוה אל הזוּג היוֹשב על הספסל, אחר קרא:

– ינעם לך, קריס… לא ראית את אשתי?

– כן. היא ברידינגוט צהוב… מתעלסת עם דרדק הזקן, בעל ה“שבר” – בחדר הגדוֹל – בפּינה, ליד החלוֹן… לך ותמצא אוֹתה…

– ייסכר פיך, מנוּול!

– יקירתי, – פנה קריס אל המסכה – אוּלי נרד אל שׂפת הים… אַת שוֹמעת! הים סוֹער כל כך, הוּא מרעיש שם עוֹלמוֹת… אני אוֹהב לשבת על החוֹלוֹת בשעה שהים סוֹער וּמתגעש כאילוּ הוּא רוֹצה לעלוֹת עליך ואינוֹ יכוֹל… הקצף מתנפּץ וניתז עליך, וריח של מלח עם מעט גוֹפרית… אַת יוֹדעת… אני משוֹרר… פעם הדפסתי שיר בז’ארגוֹן, עוֹד בהיוֹתי ברוּסיה… בחוֹרף שעבר הייתי הוֹלך אל הים ערב ערב עם אשה צעירה אחת…

המסכה לא השמיעה הברה. היא ישבה כמאוּבנת. אוֹר הלבנה הקר היה נוֹצץ על תלבוֹשתה השחוֹרה. רגליה הקצרוֹת והדקוֹת, הנתוּנוֹת בגרבּיים שחוֹרוֹת וּבנעלי בד לבנוֹת, ניענעוּ את כפּוֹתיהן מעלה וּמטה כילדה קטנה.

– אני לא יוֹדע למה, אבל חשק האהבה בוֹער הלילה בלבי… אני צריך לשלם חוֹב לאשתי… היא בגדה בי לפני שבוּע… חי נפשי… בוֹאי, מסכה יפה, אתי אל הים… אל החוֹלוֹת… שם כל כך נעים, כל כך טוֹב… איש לא ירגיש בנוּ… מסכה נחמדה…

אך פתאוֹם קרה דבר, שקריס לא פילל לוֹ: האשה נפלה מלוֹא קוֹמתה על הספסל והתחילה מיבּבת בקוֹל היסטרי, בהברוֹת מעוּכוֹת בקצף, עד לבלי הבין מלה.

מיד הוֹפיעוּ כמה מאוֹרחי הנשף. גם קלדם היה ביניהם. הוּא קרע את המסוה מעל פניו, שׂערוֹתיו היוּ פרוּעוֹת ועיניו מבוֹהלוֹת. התחילוּ לשדל את הבּוֹכה, אך בכיה הלך וגָבַר, עד שחָדר בעד החלוֹנוֹת והדלתוֹת הפּתוּחים אל הבית פנימה. אז קרעוּ מעל פניה את הצעיף השחוֹר והכוֹל ראוּ, כי גינה היא… ניסוּ להרגיעה בדברים. הגישוּ אל חוֹטמה צלוֹחית של אֶתר, תחבוּ אל פיה חתיכת סוּכּר עם טיפּוֹת וָאלריאן, דבר לא הוֹעיל, היא התפּתלה בעוית והתייפחה בקוֹל קוֹרע לב.

קריס וקלדם הרימוּה והכניסוּה הביתה, השכיבוּה על אחת המיטוֹת שעמדוּ צפוּפוֹת בחדר הבישוּל ושם טיפּלוּ בה יחד עם נשים נרגשוֹת אחדוֹת. גינה נרגעה סוֹף סוֹף וּפקחה עיניים גדוֹלוֹת, מביטוֹת בתימהוֹן, בלי להניע את הפנים העטוּרים שׂערוֹת פרוּעוֹת על הכּר. גמעה גמיעוֹת אחדוֹת מן הלימוֹנאד שהגישוּ לה והביטה שוּב בעיניים תוֹהוֹת, ריקוֹת.

שׂמחת הנשף נשבתה. לאט לאט הסתלקוּ האוֹרחים אל הרחוֹב. הוּרגשה פתאוֹם צינה גדוֹלה, ששפעה בעוֹז בעד פתחי החלוֹנוֹת והדלתוֹת. קלדם ליוה את קריס עד קצה הרחוֹב, אחר כך שב, הגיף את כל הבית וכיבה את מנוֹרוֹת הלוּקס. רק מחדר הבישוּל, מאחוֹר, נפל פס אוֹר קלוּש על החצר המוּצפה אוֹר הלבנה.

ד

אחרי הפסח, יוֹם אחד לעת ערב, טיפלה גינה בגן שלפני הבית. היא ישבה לפני ערוּגה קטנה תלוּיה על ברכּיה, באוֹפן ששׂמלתה נמתחה מעל לברכּיה הבוֹלטוֹת, וסלסלוֹת תחתוֹניה הלבנים נתגלוּ. היא עקרה באצבעוֹתיה מתוֹך האדמה התחוּחה ספיחי פטוניה קטנים, שעלוּ מאליהם, וערכה אוֹתם עם העפר שבשוֹרשיהם זה על גבי זה, כדי לשוֹתלם אחר כך בערוּגה החדשה שהכינה בשבילם. מצחה היה שטוּף זיעה וגם על חוֹטמה הקטן עמדו רסיסי זיעה צפוּפים אחדים, אך היא היתה שקוּעה בעבוֹדתה ולא הרגישה בהם. פתאוֹם נדקרה אצבעה בקוֹץ שהיה טמוּן בעפר. היא הקפיצה את ידה כאילוּ נכותה, קינחה את האצבע ביריכה, וּכשראתה דם זב ממקוֹם הדקירה, נתנה את אצבעה בפיה והיתה מוֹצצת וּפוֹלטת את הדם עם הרוֹק. כשנפסק הדם הוֹסיפה לעבוֹד עד שהחשיך. אז סידרה את הכלים בחצר. ובעצמה נכנסה הביתה להכין ארוּחת הערב. הדקירה לא הכאיבה לה.

כעבוֹר שבוּע אוֹ עשרה ימים חשה בלילה (על פי רוֹב נדדה שנתה, וּביוֹתר כשקלדם לא היה בבית) כעין מתיחוּת וּקרישוּת בשרירי הפנים, בסנטר וּבעוֹרף; וּבבוֹקר, כשביקשה לקוּם מן המיטה לא יכלה לכפוֹף את גבּה כדי לשבת. כל עמוּד שדרתה היה רוֹעד בעוית מוֹשכת וּמכוצת. בטוּחה היתה כי אחזתה צינה. קמה ברוֹב מאמצים, הדליקה ברוֹב ייסוּרים את הפּרימוּס והכינה לעצמה כוֹס תה עם לימוֹן. אך כשהעמידה את כוֹס התה על הכיסא וּבעצמה צנחה למטה וּביקשה לקחת את הכוֹס – לא יכלה להוֹשיט את ידה, כאילו נשתתקה היד לגמרי. הפנים נתעווּ עוית של צחוֹק, אף כי הפחד היה מקרקר את לבה. היא חשה בלהט חוֹם נוֹרא, העוֹלה מפּניה, מכל ראשה, וּכשאמרה להיאנח הרגישה, כי הגרוֹן מהוּדק והלשוֹן עמוּסה וכוֹאבת.

כה שכבה עד שעה עשׂר. בעשׂר בא קלדם הביתה. סַבּל ערבי נשא אחריו שתיל של מאגנוֹליה שתוּל בתוֹך חצי פח של נפט והעמידוֹ על המרפּסת ליד הכּניסה. הדלת היתה פתוּחה. נכנס קלדם אל חדרוֹ והוֹציא מן המגרה פרוּטוֹת אחדוֹת בשביל הסַבּל. וּבשוּבוֹ קרא בקוֹל צרפתית:

– גינה, אוּ, אֶ טי? (היכן אַת?).

מחדר המיטוֹת ענתה אנחה חרישית.

הוּא נכנס אל חדר המיטוֹת וּכשראה את פני אשתוֹ המוּטלת כמאוּבּנת על המיטה באלכסוֹן – נבהל מאוֹד.

– אני… חוֹלָה… – השמיעה בלחש וּמתוֹך התאַמצוּת גדוֹלה והביטה בוֹ בעיניים לוֹהטוֹת.

– מתי חלית? מתי?

הוּא הביא לה ספל מם מן הברז שבחדר הבישוּל. כשקירב את הספל לשׂפתיה להט חוֹם פניה על ידוֹ. גרוֹנוֹ יבש מרוֹב התרגשוּת ופחד.

– אני הוֹלך לקרוֹא את ד"ר ציפין. תיכף אביא אוֹתוֹ. והוּא נס מן הבית ושכח גם לקחת את הכוֹבע. שׂערוֹ השחוֹר והדק התנשב ברוּח. למכּירים שביקשוּ לעוֹצרוֹ ניענע בידוֹ:

– אשתי חולה אנוּשה… אל הרוֹפא…

ד"ר ציפין הזקן, הצפוּד וּמצוּדד הראש היבש, ידידוֹ של בּוֹריס, בא רכוּב על אתוֹנוֹ האפוֹרה, נכנס החדרה עם המקטרת היורדת לוֹ על זקנקנוֹ השׂב, ביקש להשמיע איזוֹ הלצה, כדרכוֹ, אך משראה את פניה של גינה, חשק את שפתיו ונשך בחזקה את עצם המקטרת. עיניו הפּיקחוֹת נעשׂוּ תמימוֹת־ילדוּתיוֹת. הוּא היה דיאגנוֹסטיקן מהיר וּמנוּסה – וראה מיד את פעוּלת הטטאנוּס בדרגה מסוּכנת.

– בּוֹריס יקירי, – גימגם הזקן והוֹציא את המקטרת מפּיו – רוּץ מהר אל ביתי ואמוֹר לבתי מירה, שתתן לך את הדברים שכתבתי פה. אבל – על רגל אחת. אנסה לתת לה זריקוֹת אחדוֹת.

אך הרוֹפא הטוֹב איחר את המוֹעד. בשעה שלוֹש אחר הצהריים, לאחר שבדק אוֹתה רגע, קרא את קלדם שיצא עמוֹ אל המסדרוֹן ואמר לוֹ, כי אבדה כל תקוה. היא לא תחיה עד הבוֹקר. הארס כבר מפעפע בכל עצביה. אם הוּא רוֹצה, יכוֹל הוּא לקרוֹא את הרוֹפא בּיין לקוֹנסיליוּם.

ד“ר בּיין הוּבא ודעתוֹ לא היתה שוֹנה מדעתוֹ של ד”ר ציפין.

פניו של קלדם הלבּינו כחתיכת בד ישן. הוּא כסס כל הזמן את זנב שׂפמוֹ הדק ועיניו ירוּ ברקים. לוּא יכוֹל היה לנפּץ באגרוֹפיו את הכתלים! כה גדוֹל היה המחנק אשר שׂם לוֹ החדר…

באוּ כמה מכּרים, ביחוּד נשים, וּביקשוּ לעזוֹר להביא את הדרוּש, אך הוּא שלח את כוּלם, כמעט בגערה. בין הערבּיים נשאר לבדוֹ ליד מיטת החוֹלה. היא לא יכלה להניע איבר. ייסוּריה היוּ, כנראה, קשים מנשׂוֹא. חוּמה הגיע לארבעים ושלוֹש וחצי. אך דעתה נשארה צלוּלה. מתוֹך עיניה נשקפה בינה נשׂגבה.

הוּא לא זז ממיטתה, ישב על הדוֹפן באמצעה וליטף בלי הרף את כף ידה היוֹקדת וקרא לה בשמוֹת חיבּה, שאוֹזנה לא שמעה כמוֹתם מימיה. היא הסתכלה בוֹ באהבה גדוֹלה. בערב, לאוֹר המנוֹרה הגדוֹלה, רמזה לוֹ שיקריב את אוֹזנוֹ אל פיה. הוּא הבין ועשׂה את רצוֹנה. היא לחשה בקוֹל נשמע בקוֹשי:

– תוֹדה, בּוֹריס… מאוּשרה הייתי אתך… מרסי… (תודה).

וּבקצה אצבעה ליטפה רכּוֹת את ידוֹ.

ראשה צנח הצידה, כשפיה פתוּח מעט. עיניה היוּ מוּצלוֹת בריסים הדקים. עוֹד זמן מה אחרי יציאת נשמתה, כשמישמש אוֹתה, לָהט גוּפה.

קלדם קימט בכפוֹ את פאת הסדין לצניפה וּתחבה לתוֹך פיו, שלא תפרוֹץ זעקתוֹ אשר אמרה לפוֹצץ את לבוֹ…

קברה היה השלישי או הרביעי בבית העלמין החדש בין גבעוֹת החוֹל.

ה

גינה מתה באביב 1913. קלדם התהלך שנה שלימה וסרט שחוֹר ורחב על שרווּלוֹ, כמנהג הנוֹצרים. היה נראה כמדוּכּא, אך בעצם גילגל את חייו כבראשוֹנה. גם המלחמה, שפּרצה בינתיים והביאה שינוּי בעסקיו, לא הביאה שינוּי באוֹרח חייו. וּבקיץ 1915 קיבל עבוֹדת קבלנוּת גדוֹלה אצל הממשלה התוּרכּית בדמשק. הוּא עשׂה שוּתפוּת עם הנגר התל–אביבי התּקיף לייסוֹבוֹי, שהיוּ לוֹ קצת מכוֹנוֹת, ועם תוּרכּי–ערבי מבּירוּת, דוֹבר צרפתית וּמקוֹרבם של פקידי הבּארוֹן בגליל העליוֹן, ויחד פתחוּ בדמשׂק בית חרוֹשת לתעשׂיית קתים לרוֹבים, שלוֹש מאוֹת קת ליוֹם, לפי החוֹזה.

לקלדם היוּ ידידים בין פקידי הממשלה ושׂרי הצבא (אף על פי שלא נסתלק מנתינוֹּתוֹ הרוּסית, היוּ בידיו כל מיני תעוּדוֹת עוֹתוֹמניוֹת, חבש תרבוּש אדוֹם וּבעיני הפּקידים היה חשוּב כנתין עוֹתוֹמני), וכן גם בין הקצינים הגרמנים והאוֹסטרים, וּבעזרת שני שוּתפיו החרוּצים היוּ כל השערים פתוּחים לפניו, והעסקים הטוֹבים היוּ, בלשוֹנוֹ, “נדחקים לתוֹך ידיו”. לא רק לירוֹת תוּרכּיוֹת של נייר, שערכּן היה יוֹרד מחוֹדש לחוֹדש, אלא גם כל מיני מטבעוֹת של זהב וכסף: “תרנגוֹלים”, לירוֹת אנגליוֹת, מארקים גרמנים, מג’ידיוֹת, פיאסטרים ועוֹד, היוּ מצוּיים תמיד בשפע אצל שלוֹשת השוּתפים בתוֹך כיסי בד קטנים וגדוֹלים, והם היוּ מסיעים אוֹתם מדמשׂק לארץ ישׂראל וּמארץ ישׂראל לדמשׂק ברכּבת וּבאוֹטוֹמוֹבּילים צבאיים, וכל אחד מוֹציאם אוֹ גוֹנזם כדרכוֹ.

מוּבן מאליו, כי בשנוֹת המצוּקה של המלחמה נהנוּ מידוֹ הפתוּחה של בּוֹריס קלדם כל מי שלבוֹ נדבוֹ ליהנוֹת. את ידידיו הקרוֹבים הציל, על ידי “ניירוֹת” שוֹנים שהמציא להם, מעבוֹדת הצבא, מ“בדל” (כוֹפר) אוֹ מן ה“עמליה” (אנגריה) הנוֹראה, שמן העניים, אשר נלקחוּ אליה בהמוֹן, רק מעטים שבוּ חיים. וגם לכמה מוֹסדוֹת ציבוּריים העניק תרוּמוֹת או הלואוֹת, לפי בקשתם של מנהליהם ידידיו.

לרגל עסקיו הטרוּפים היה עוֹשׂה רוֹב ימיו בדמשׂק, וּמשם היה נוֹסע לפעמים גם לקוֹשׂטא, והיה לו שם – כך סיפרוּ – מגע וּמשׂא עם המיניסטרים עצמם. כשבא ג’מל פחה לפקד את הדיביזיה הרביעית, נתחבּב עליו קלדם מיד – בשל התשוּבוֹת החוֹתכוֹת והאמיצוֹת שהשיב על שאלוֹתיו. “איש כלבבי אתה”, – אמר לוֹ הפּחה בעין עצוּמה – “אם לא אעלך לגרדוֹם – אעלך לגדוּלה”. “בראשוֹנה לגדוּלה”, ענהוּ קלדם חריפוֹת, “אחר כך נראה”.

ביתוֹ הנאה בתל אביב היה עתה סגוּר על מסגר, התריסים מוּגפים וּבלילוֹת אין אוֹר עוֹלה ממנוּ. רק שלוֹש פעמים בשבוּע היה בא משכוּנה קרוֹבה ערבי זקן וטוֹב פנים והיה פוֹתח את הבית, מטאטאוֹ ורוֹחץ את רצפוֹתיו, מנכּש וּמעדר בגינה, משקה את הערוּגוֹת ב“כרכשת” נקייה וּמקשר את השׂיחים והעצים אל הסמוֹכוֹת – ולפנוֹת ערב הוּא רוֹחץ את רגליו מן הברז והוֹלך לוֹ, כשהוּא נוֹשׂא את המפתח הקטן ביד קמוּצה, כנוֹשׂא אוֹצר יקר.

כשבא קלדם לימים מספּר לביתוֹ, היה מעלה בערב את אוֹר הלוּקס בכל החדרים (במחסנוֹ עמדוּ תמיד פחי נפט תלוּלים זה על גבי זה), מכנס את אנשי “חברת טראסק” ועוֹרך להם משתה קטן, והם שוֹתים אראק וקוֹניאק ושמפּאניה, ואוֹכלים שוֹקוֹלאדה וראחאט וּבטני חלבּ – עד כאב בטן. עד שלוֹש בבוֹקר היוּ רוֹקדים ומשׂחקים ושרים את ההימנוֹן הנלהב “יוּסוּף אפנדי” ואחר כך מתפּזרים לבתיהם המדולדלים ממחסוֹר.

– וּמה מכּוֹח אשה חדשה? – שאל קריס את קלדם כטוֹב לבוֹ ביין.

– איני יכוֹל לשכּוֹח את גינה. מלתה האחרוֹנה “תוֹדה!” אינה יוֹצאת מאוֹזנַי. כמשוּגע הייתי אחרי מוֹתה… ואתה הרי ידעת כמה הייתי מענה אוֹתה… מנוּוָל הייתי ביחסי אליה…

– שטוּיוֹת! גזירה על המת שישתכּח מן הלב. עליך, בּוֹריס, לשׂאת אשה. אני אוֹמר לך. והפעם חכמה מגינה, תמחוֹל לי שם…

– אין לי גם פּנאי לכך.

– עוֹמד פה בית מלא כל טוּב… צחוֹק! אי, קלדם, במסעיך אינך יכוֹל למצוֹא לך איזוֹ פרידה נאה?…

– כן. בודאי אביא לי אשה באחד הימים… – סיים קלדם את השׂיחה כמעט בעצב.

וּבתחילת החוֹרף 1916 הביא את אשתוֹ השנייה מקוֹשׂטא.

ו

אליגרה היתה שוֹנה תכלית שינוי מגינה. ספרדיה גבוֹהה ורזה ממשפּחה מיוּחסת (אביה היה “חכם” שנתעשר בשנוֹת המלחמה מחילוּף מטבעוֹת), פניה שחרחרים–ירקרקים וּפיה רחב משהוּ על המידה, אך הוּא מגלה שני טוּרי שיניים קצוּבוֹת וּמתאימוֹת כפנינים שווֹת. אי אפשר היה שלא להתבוֹנן בהם.

היה בה חיתוּך של אישיוּת. דבר זה ניכּר לא רק מקוֹמתה רבת האוֹפי, אלא גם מכל התנהגוּתה. אף על פי שדיברה ספרדית וצרפתית וּמעט גרמנית (שנה אחת עשׂתה אצל קרוֹביה בוינה) ורק מלים בוֹדדוֹת עברית, רכשה לה מיד אחדוֹת מידידוֹתיו של קלדם. וּבשתיים–שלוֹש אלוּ הסתפּקה. ביניהן היתה גם אשת ראש ועד השכוּנה. היא היתה בעלת טעם בלבוּשה, תערוֹבת נאה של טעם מזרחי ואירוֹפּי, ואלמלא המלחמה שדילדלה את החנוּיוֹת והכניסה פשטוּת יתירה בלבוּשם של יוֹשבי הארץ, היתה בודאי יוֹדעת “להוֹפיע” בכל הדר קוֹמתה המלכוּתית.

היא לקחה לה מיד מ“נוה שלוֹם” אשה ספרדיה באה בימים, שהיתה עוֹזרת לה בכל עבוֹדוֹת הבית ומשקה את הגינה (במלאכת העידוּר והטיפוּל המקצוֹעי היה ממשיך הערבי הזקן) וּמשגיחה יפה על לבוּשוֹ של בעלה, שלא יהא בוֹ פגם. דיבּוּרה הספרדי והצרפתי היה מהיר, אך תמיד ידעה לסיים את המשפּט בהטעמה יפה וּבמעין בת קוֹל נוֹספת, ששיווּ לדיבּוּרה אצילוּת מרוּבּה. הידיעה הקלושה בעברית, שהביאה עמה מקושטא, נתרחבה מיוֹם ליוֹם (היא הקשיבה ברוֹב עניין ללהגם של הילדים בבתי השכינים וגם משכה אוֹתם לשׂיחה אגב הענקת פירוֹת ודברי מתיקה), וּכשהיתה אוֹמרת “בעלי” – היה מוּרגש במלה זוֹ גם גאוה, גם הנאה, גם הכרת הקניין וגם הגנה עליו, אך לא נידנוּד של ביטוּל עצמוּתה.

בנשף הראשוֹן שנערך בבית היה שוֹלט טוֹן כבוּש. הכוֹל התיחסוּ בדרך ארץ לאשה הגבוֹהה והאצילה, בעלת הפּנים המאירוֹת, שהתהלכה בין השוּלחנוֹת והציעה ברוֹב חן את ה“כּיבּוּד” היקר. אפילוּ הצחוֹק הפּרימיטיבי קצת עם חשיפת השיניים המבריקוֹת, ואפילוּ פיצוּח הזרעוֹנים ופליטת הקליפּוּת התכוּפה אל כף היד לא יכלוּ להכהוֹת על אצילוּתה. המוֹרה לציוּר אמר עליה, שהיא “כאחת הדמוּיוֹת ממשפּחת וילאסקיז”. קריס ניסה אליה הלצוֹת אחדוֹת, והיא צחקה במלוֹא פיה, אבל הוּא הרגיש מיד, כי קיימת איזוֹ מחיצה בינה וּבין כל באי הבית, ביחוּד הגברים. ועל כן הסתלק מנסיוֹנוֹתיו.

– ראית כמה אריסטוֹקראטית היא? – אמר קלדם לראש הוַעד, שישב על ידוֹ ואָצל קוֹמפּלימנטים אבהיים לכל הנשים מסביב – רצוֹנך להכיר באשה מאיזה בית היא – תן דעתך על פרוּסוֹת הלחם שהיא חוֹתכת. אם דקוֹת הן – סימן שמבית אצילים היא… אני נתתי את דעתי על כך ביוֹם הראשוֹן שהכּרתיה בקושטא. קו זה הכריע – וּביקשתי לישׂא אוֹתה לאשה.

– ראוּי אתה להוֹקרה, – השיב ראש הוַעד – שהוֹספת יוֹפי על יוֹפיה של תל אביב שלנו…

לאחר ימים אחדים, כשישב קלדם עם קריס ליד כוֹס שיכר וזיתים בחצר הפוּנדק הגרמני בשרוֹנה, אמר לידידוֹ:

– לא. היא אינה מסוּגלה לאהוֹב כמוֹ גינה. חסירה היא אוֹתה ההרגשה, הייתי אוֹמר, הדתית באהבה. אבל היא אדם. כמה אנוּ יחד? – שישה שבוּעוֹת – וּכבר יעצתני כמה עצוֹת, שהצילוּני מצרוֹת רבוֹת. ואת התוּרכּים היא מכירה, אני אוֹמר לך, מאין כמוֹה. ג’מל פחה “הקטן” אמר לי, שלוּלא היתה אשתי, אשת ידידוֹ, היה לוֹקחה ממני בלי טענה וּמענה… היא היתה מביאה אוֹתוֹ אל המיניסטריוֹן… תאמין לי, דן? מיוֹם שנשׂאתי אוֹתה – כאילוּ נעשׂיתי אדם אחר. הנחתי לכל השטוּיוֹת… ברית כּרתּי לעיני – איני רוֹאה שוּם אשה, משוּם עם וּמשוּם גזע… אתה יכוֹל להאמין לי.

קריס טפח על שכמוֹ ודיבּר לתוֹך כוֹס השיכר:

– כן, סיר חדש אין עליו פּיח… נשמע מה “תשוֹרר” בעוֹד שנה… הוֹי, בּרילי, בּרילי, ייכּנס הרוּח בבן אביך! לעוֹלם אין אדם יוֹדע את מחשבוֹת לבך… ואוּלי אתה בעצמך אינך יוֹדע אוֹתן…

בעצם חשב קריס את בּוֹריס קלדם לאדם תמים, אלא שלא נאה היה לוֹ לגלוֹת מחשבתוֹ זוֹ.

– היוֹדע אתה, דן? קצה נפשי בחיי צוֹענים אלה. הייתי מוֹחל על כל הרוָחים הגדוֹלים ויוֹשב לי בביתי הקטן עם אליגרה. היא תלד לי בן זכר. בטוּח אני בזה. היא הרתה בלילה הראשוֹן… סימן לאהבה, מה?… ואחר כך עוֹד אחד, ועוֹד אחד, וּלבסוֹף בת… נוּ, כמדוּמה, שבזה אוֹמַר די… חלקי זה יספּיק לגידוּל האוֹכלוֹסין של תל אביב העברית. צר לי שאני צריך לעוֹזבה לשבוּעוֹת שלימים…

– אין דבר, יכוֹל אתה לנסוֹע בלב שקט. אנוּ פה נשתדל לעניין אוֹתה.

– לוּ רק התעניינה בכם! – ענה קלדם בצחוֹק של הנאה. בטחוֹנוֹ בה היה עשת ברזל.

באוֹתוֹ אביב גזר ג’מל פּחה גזירת גירוּש על יפוֹ ותל אביב, וּביוֹתר כבדה ידוֹ על תל אביב, שהיתה, “מיוּשבת כוּלה ציוֹנים, השוֹאפים להתפּוֹררוּתה של הממלכה העוֹתוֹמנית”. גם קלדם אנוּס היה להסיע את אשתוֹ. מוּבן, שקיבל רשוּת ישיבה בכל מקוֹם שיבחר. ביוֹם הראשוֹן לגירוּש הביא אוֹטוֹמוֹבּיל משׂא גדוֹל והעביר חלק מן הרהיטים והכלים והבגדים לחיפה. שם שׂכר במוֹשבה הגרמנית בית קטן חבוּי בתוך גן עצים גדוֹל. גם משפּחוֹת אחירוֹת מתל אביב התיישבוּ בחיפה. רבים “הסתדרוּ” בהשתדלוּתוֹ של קלדם וה“מוּחתאר” היהוּדי הזריז, ורבים ישבוּ באיסוּר, אך בלי סכנת גירוּש. בתוֹך אלה היה, כמוּבן, גם דן קריס וּביתוֹ. הוּא נעשׂה מזכיר ראשי באחד הוַעדים המטפּלים בפליטים והראה חריצוּת גדוֹלה – בהגדלת הכנסוֹתיו. כשמעמד ביתוֹ הרחב, שלא לפי המצב בארץ, משך את תשוּמת לבם של רבים והתחילוּ מרננים אחריו, התחיל מפיץ שמוּעוֹת, שיש לוֹ דוֹד עשיר בהאמבּוּרג המעביר לוֹ סכוּמים גדוֹלים במארקים להניסם מסכּנת האינפלאציה, וחלק מן הכסף ניתן לוֹ במתנה. הוּא גם סידר את העניין ברוֹב חכמה, שהכספים היוּ באמת מגיעים לוַעד מהאמבּוּרג על שמוֹ. ברוֹב ערבי השבוּע היוּ בביתוֹ נשפים וסעוּדוֹת כיד המלך, והמשתתפים תמיהים היוּ מאין הוּא לוֹקח את הכלים היקרים והמאכלים המשוּבּחים, שאינם מצוּיים כלל בארץ… אליגרה העירה על כך את אוֹזנוֹ של בעלה, אך קלדם, כדרכוֹ, לא קיבל כל חשדים…

אליגרה היתה הרה זה החוֹדש החמישי. קלדם, בבית וּבדרך, היה נתוּן תמיד במצב של התעוֹררוּת והתרגשוּת. בקוֹצר רוּח חיכּה ליוֹם שבּוֹ תלד לוֹ את הבן. דמיוֹנוֹ הראהוּ את הילוֹד בכל זיו יוֹפיוֹ: ילד שחרחר, גדוֹל עיניים ואדוֹם שׂפתיים זעוֹת תמיד, כלאחר יניקה. הדמיוֹן הזה העסיקוֹ כל כך, שהיה מפטפּט עליו באוֹזני ידידיו וּמכּריו, וּביחוּד באוֹזני הנשים, כאילוּ כבר היה הילד בעוֹלם. על אלוּ נתחבּב משוּם כך ביוֹתר, כי הן אהבוּ את קו התמימוּת בגבר. אפילוּ שם כבר הכין בשבילוֹ: יגאל, כשם השוֹמר הגיבוֹר בגליל. גם אליגרה הסכימה לשם, שמצאה את צילצוּלוֹ נעים מאוֹד לאוֹזן.

היה סוֹף ימי סיון. החוֹם בחיפה היה גדוֹל מנשׂוֹא. המפרץ הנח שקט, פניו חיורים–סגוּלים כעין צדף נמוֹג עם סלסוּלי קצף דק, דוֹמה לפינכת–ענק מליאה רוֹק חם, כמעט בלתי זע, הדיף את חוּמוֹ הלח, המכבּיד על הנשימה, על העיר והמוֹשבה עד הר הכרמל. ריבּוּי העצים שבמוֹשבה אמנם נתן צל, אך עצר בעד מַעבר הרוּח, ועל כן הוּרגש המחנק ביוֹם ובלילה. עצי החרוּב התכסוּ אבק לבן והתאנים התחילוּ להבשיל את פּריין המתוֹק והקריר כל כך עם טל השחר. וגרגרי הזיתים המאוּבּקים לא ניכּרוּ מן העלים המכסיפים. אליגרה ישבה עם הספרדיה הזקינה בבית הבוֹדד והיתה מרבה לשתוֹת מים מן ה“איבּריק” השחוֹר והמזיע. היתה שוֹלחת יוֹם יוֹם לקנוֹת מעשׂי חלב מן המחלבה, וירקוֹת קנתה אצל האלמנה שטיקר, שבעלה הספּיק ליהרג בחזית הצרפתית והניח לה שישה ילדים קטנים ואחד בבטן. היא חשה בבדידוּת, אך לא יכלה להתערב בחברה. מיוֹם שהתחילה מרגישה בהריוֹנה נעשׂתה עליה הסביבה כזרה. מן הנשים המכּרוֹת שבתל אביב היתה בחיפה רק אשתוֹ של קריס, אך זוֹ נתפּסה כוּלה לחיי תענוּגוֹת וּביזבוּז מרגיזים. אף ריננוּ אחריה, שאינה נוֹהגת בצניעוּת עם הקצינים והפּקידים המבקרים בביתה. חשד זה בלבד די היה לקוֹמם עליה את כל רגשוֹתיה של אליגרה בת הטוֹבים.

המלחמה נמשכה בכל תוֹקפה. הגיעוּ שמוּעוֹת תכוּפוֹת מחזית הדרוֹם. התוּרכּים נעשׂוּ עצבנים ותבעוּ מקלדם את מתכּוֹנת קתי הרוֹבים, והוּא לא יכוֹל להמציאם בשלימוּת, כי אָפס העץ הטוֹב, וּמפני הבּלוֹקאדה קשה היה להשׂיג עץ אחר. הוּא גם נכנס לעסק חדש, על חשבוֹן עצמוֹ: הספּקת פחמי עץ לרכּבת הארצישׂראלית. לשם כך קיבל מאת הפּחה רשיוֹן לגדוֹע כל עץ בארץ, שימצאהוּ טוֹב לעשׂוֹת ממנוּ פחמים, וגם לקחת אנשים ל“עמליה” מכל הבא ביד. אבל הוּא לא השתמש לרעה ברשיוֹנוֹ והיה כוֹרת רק את יערוֹת האלוֹנים שבשוֹמרוֹן וחוּרשוֹת זיתים עתיקים, שחדלוּ לתת תנוּבתם. בעבוֹדה זוֹ מינה כמה מידידיו וּממכּריו למשגיחים ולפוֹעלים (באמת לא עשׂוּ כלוּם ועל פי רוֹב לא נמצאוּ כלל במקוֹם העבוֹדה, רק “וסיקוֹת” היוּ בכיסיהם כקמיעוֹת טוֹבוֹת) כדי להצילם מאנגריה וּמצבא וּמכוֹפר. כעבוֹר שבוּעוֹת מספר היוּ ה“וסיקוֹת” שלוֹ מתהלכוֹת בכל פּינוֹת הארץ, כי נמצאוּ אנשים שעשׂוּ בהן מסחר, והוּא עצמוֹ היה טרוּד וּמתרוֹצץ כל הימים ברכבת וּבאוֹטוֹמוֹבּיל אוֹ גם בדיליז’אנס וּברכיבה בכל ארץ ישׂראל וסוּריה. גם בארוֹת חפר לצבא בדרוֹם, גם פחי שמן סיפּק להם משכם וּמן הלבנוֹן… וּכשהיה בא (על פי רוֹב לשבּת) אל ביתוֹ, אל אליגרה שלוֹ, לא היה יוֹצא מן הבית. עטוּף בחלוּק פסים ערבי יקר, שלוּב רגליים על כרי ספּה קטנה, היה יוֹשב וּמחזיק את ידה של אליגרה וּמאזין לדוֹפקה.

– יוֹדעת אַת, כשני דוֹפקים אני מרגיש, – אמר והציץ בעיניה.

– כן, אפשר זה דוֹפקוֹ של יגאל שלנוּ…

– אליגרה! – קרא והרפּה פתאוֹם מידה – אם אמוּת בדרך – אי אפשר לדעת: מקרה אסוֹן, דבר אוֹ כוֹלירה, אנוּ חיים בשעת מלחמה וּבאסיה – תקראי לוֹ גם אז יגאל. השם בּוֹריס אוֹ בּר אינוֹ מוֹצא חן בעינַי. טוֹב, אליגרה? אַת מבטיחה?

האשה נבהלה מדבריו וענתה:

– אַל תדבּר הבלים, בּוֹריס… אם יקרך אסוֹן – אמית את עצמי יחד עם הילד… מי שחי אתך יוֹם אחד, אינוֹ יכוֹל עוֹד לחיוֹת בלעדיך יוֹם אחד…

הוּא ידע, שהיא אוֹמרת תמיד מה שבלבה, ועל כן נתרגש מאוֹד מתשוּבתה. אף על פי שבדוֹמה למימרה זוֹ שמע בחייו גם מפי נשים אחירוֹת. לבש את בגדיו הטוֹבים והלך אל חנוּתוֹ של הגרמני שמידט, חיפּשׂ בין הסחוֹרוֹת “מלפני המלחמה” וּמצא חתיכת אריג־תחרים לבן ויקר, יפה לחוּלצה, וקנהוּ והביאהוּ מיד לאליגרה. היא קיבלה את המתנה בהשתוֹממוּת קלה, אחר הגישה את האריג אל לבה, אל פיה, אחר נשקה גם לוֹ על פיו, נשיקה ארוּכּה וּמוֹצצת, שמטה ראשה על כתיפוֹ (היא היתה גבוֹהה ממנוּ בחצי ראש) והשהתהוּ שם רגעים מספר. הוּא עמד כוּלוֹ רגש אהבה וּמסירוּת ואריג־התחרים הלבן ביניהם. “אתפוֹר לי חוּלצה ליוֹם הברית…”

וּלמחר נסע שוּב. הפעם לבירוּת.

שם נזדמן לתוֹך חבוּרה של קציני צבא תוּרכּים צעירים. יחד בילוּ עד חצי הלילה בקפה לוּכּסמבּוּרג שעל שׂפת הים. אחרי חצוֹת נסעוּ שיכּוֹרים כוּלם בכרכרה אל אחת מסמטאוֹת הבּוּרג', וּבאחד ה“בתים” נשארוּ עד אוֹר הבוֹקר. התהוֹלללוּת אכזרית כזוֹ לא ידע זה כמה שנים. רק באוֹדיסה עבר עליו פעם לילה כזה. הוּא שכח את אליגרה ואת יגאל, את בריאוּתוֹ ואת חייו. כחַיה משתוֹללת ספק בתוֹך הזוֹהמה. מפלצת המלחמה הטילה בוֹ את ארסה המכלה והוּא הקיא ממנוּ במקוֹם זה כמה שיכוֹל.

כששב לחיפה סח את דבר הלילה לאליגרה. לא החסיר פרט קטן.

– מבינה אַת: נתעוֹררה בי החיה הרעה. לוּא יכוֹלת להמיתה בי… אליגרה שלי… אינך יוֹדעת עד היכן מגיע כוֹחה של חיה זוֹ…

היא החליקה באצבעוֹתיה הארוּכּוֹת על מצחוֹ, על צדעיו, וּבעיניה עמדוּ דמעוֹת.

– יקירי, חשוֹב תמיד עלי ועל יגאל שלנוּ, ואז לא תהיה לחיה הרעה שליטה עליך.

והיא חתמה את דאגתוֹ בנשיקה טהורה, שהכמירה את כל קרביו.

לאחר חוֹדש ימים, כשהקיץ במלוֹן משנתוֹ, חש נקוּדת צבייה קטנה בשׂפתוֹ התחתוֹנה. משחה במעט ספּיריטוּס שהיה עמוֹ בילקוּט, כי אמר יתוּש עקצוֹ, והרבה לעשן.

רוֹפא צבאי, מאיוֹר גרמני מכירוֹ, פגשוֹ באוֹתוֹ בוֹקר ברחוֹב, התבוֹנן בוֹ רגע ואמר:

– ליבּער פרוֹינד, עליו להיכּנס אלי באחד הימים, בשעה חמש אחרי הצהריים. אפשר אוּכל לעוּץ לוֹ עצה.

– בעניין מה, אדוֹני המאיוֹר?

המאיוֹר שירבּב משהוּ את שׂפתוֹ התחתוֹנה, נגע בה בראש האצבע וקרץ לוֹ בעין אחת. קלדם נענה לוֹ בראשוֹ והלך לדרכּוֹ. הוּא לא תפס בעצם את כוָנת המאיוֹר, כי מוֹחוֹ היה נתוּן בסכסוּך שנתגלע בזמן האחרוֹן בינוֹ ובין לייסוֹבוֹי.

וּבהיוֹתוֹ בביתוֹ בחיפה, כשהקיץ בבוֹקר ושכב עֵר במיטתוֹ והחמה נקדה בחלוֹן הפּתוּח ורישתתה על פניו את צל עלי התאנה הנעים קלוֹת, הראה לאליגרה שבמיטה הסמוּכה את השׂאת הקטנה שבשׂפתוֹ וסח לה מה שאמר לוֹ המאיוֹר.

– עליך, יקירי, להיכּנס אל ד"ר נעמני. אוֹמרים שהוּא רוֹפא טוֹב.

– סבוּרה אַת? – ענה קלדם מפוּזר קצת.

הוּא ירד, פתח את דלת הארוֹן והסתכל במראה. השׂאת לא פשתה, אך גם לא קטנה. הוּא חש עתה גם איזה גירוּי בגרוֹֹן, באף וברוּם החך. חשד שחוֹר עבר במוֹחוֹ, אך מיד התגבר עליו: “הבלים!” התגלח, התרחץ, החליף לבנים (חוּלשה היתה לוֹ להחליף לעתים קרוֹבוֹת את לבניו) וּמשח את שׂערוֹ בדוֹהן הטוֹב שקיבל מידי קצין אוּנגרי, ואחרי שאכל את ארוּחת הבוֹקר יצא לעסקיו. אך לא היתה לוֹ מנוּחה בלבוֹ. הוּא מישש כל הזמן את השׂאת שבשׂפתוֹ. מכּרוֹ הערבי־נוֹצרי כוּרי התבוֹנן בו ברחוב, צחק ואמר:

– מאַין לך זה, חַוַג’ה קלדם? מעירנוּ אוֹ מבּירוּת?

– דוֹמני משתי הערים יחד…

ושניהם צחקוּ בהנאה. כשהתרחק ממנוּ הירהר:

– אם כך – הרי זה עניין נכבד. הם מבינים בכגוֹן אלה.

וּבעברוֹ על בית ד"ר נעמני סר אליו.

הרוֹפא, שהכיר יפה את קלדם ואף חיבּבוֹ, בדקוֹ בדיקה יפה, אחר כך הניח את ידוֹ על כתיפוֹ ואמר בקוֹל חוֹטמני וּבעצימת עין אחת, כדרכוֹ:

– תפשׂת עניין ביש, חביב… נצטרך להשתמש בסאלוירסאן… חוֹשבני, שאצל הרוֹפא הגרמני הוֹפמאן אפשר יהיה להשׂיג את המנה הדרוּשה… אינך צריך להצטער הרבה, עכשיו מרפאים “זאת” כמעט בוַדאוּת של תשעים למאה…

אך קלדם הרגיש שלבוֹ הוֹלם תחת כוּתוֹנתוֹ כפטיש חזק. הוּא חייך מרוֹת:

– לא כדאי היה… זוֹנה בלה בבירוּת… זה כמה שנים שלא השתמשתי בכגוֹן אלוּ, והנה נכשלתי באיוַלתי. האין חשש בשביל אשתי? היא, כידוּע לך, הרה…

– לפי שעה – הינזר, כשנקבע את הדרגה – נדע את מידת הסכנה. כך, כך, “מזרחנוּ המבוֹרך”.

– סיפּרוּ לי, שהמערב אינוֹ פחוֹת מבוֹרך בנידוֹן זה.

– כן, צדקת, בני אדם הם חזירים בכל מקוֹם.

הוּא כילה את עסקיו והלך הביתה לאכוֹל בצהריים ולא דיבּר עם אליגרה בעניין, וגם היא לא שאלתהוּ, כאילוּ נשכח מלבה הדבר.

הוּא לא סמך על ד"ר נעמני, הרוֹפא הרוּסי מלפני המלחמה, ונכנס אל המאיוֹר הגרמני, וּבמשך כמה שבוּעוֹת היה מבקרוֹ בימים קבוּעים. לבסוף אמר לוֹ הרוֹפא:

– אפשר כבר להפסיק, לפחוֹת למשך שנים אחדוֹת – נרפּאת.

– וּבנוֹגע לאשתי?

– מעתה אין כל חשד.

מצב רוּחוֹ הוּטב. אך לאליגרה לא סיפר עוֹד דבר וחצי דבר על המחלה ועל ריפּוּיה.

ז

בסוֹף החוֹדש השישי להריוֹנה נפלה על אליגרה אימה גדוֹלה: בשוּם אוֹפן אינה יכוֹלה להישאר בחיפה. יוֹם יוֹם דיבּרה באוֹזני הספרדיה הזקינה וּבאוֹזני קלדם, כשהיה בבית, על ספינוֹת מלחמה שתבוֹאנה לכבּוֹש את עיר המפרץ, על קרבוֹת דמים ברחוֹבוֹת, על הרוּגים ופצוּעים. וּבדבּרה היוּ עיניה הגדוֹלוֹת לוֹהטוֹת באש קדחת וקוֹמתה זקוּפה וּמתוּחה, כאוֹמרת להדוֹף איזוֹ סכנה מתקרבת.

– פה אלך לאיבּוּד. אני מרגישה זאת ברוּר. בשעת הקרב ברחוֹבוֹת אפיל את הילד. אני רוֹאָה זאת בעינַי… אם לא אסע לקוֹשׂטא, אל הוֹרי, אני אבוּדה. עליך, בּוֹריס, החוֹבה להצילני. הן לא תחפּוֹץ באוֹבדני… באוֹבדן יגאל… האין זאת, יקירי?… עליך להציל את שנינוּ…

קלדם ניסה להרגיעה בכל הדרכים, אך לא עלה בידוֹ אלא מעט מאוֹד. גם בחוּגי מכּריו בצבא התהלכוּ שמוּעוֹת מזעזעוֹת על התקפה גדוֹלה בדרוֹם, על “דיסאנט” קרוֹב בחוֹפי הארץ, על הסתערוּת אוירוֹנים. וקוֹרטוֹב מפּחדה של אליגרה דבק גם בוֹ. וכן התחיל להשלים עם הרעיוֹן, שאליגרה תסע לקושטא. על כל פנים מוּטב שתלד בבית הוריה, שהרי בין כך וּבין כך אינה בבית, כי אם בגוֹלה. הוּא גם טרוּד ביוֹתר, העסקים הוֹלכים וּמסתבכים יחד עם המלחמה, ואינוֹ יכוֹל לשהוֹת בבית אפילוּ שני ימים רצוּפים (לייסוֹבוֹי נעשׂה חשוּד…). גם ידידים אין להם. הכוֹל נתפזר ונקרע לקרעים. התחיל לבקש לוֹ שבוּע, שיוּכל ללווֹתה לקוֹשׂטא. בסוֹף תמוּז עלה הדבר בידוֹ. את כל חפציה, יחד עם ה“טרוּסוֹ” של הילד, ארזוּ יפה במזוָדוֹת וּבתיבוֹת טוֹבוֹת, לקח תא מיוּחד ברכבת, כיון ליוֹם שיש קרוֹן של שינה, ונסע עמה לעיר הבירה.

הדרך עברה בשלוֹם. למן הרגע שנכנסוּ לרכבת ירדה על אליגרה עליצוּת משוּנה, עם כל כוֹבד גוּפה היתה מרבה להתהלך בקרוֹן, תוֹפסת בכל פעם בקלדם וּמוֹשכתוֹ לרקוֹד עמה, כמוּבן רק סיבּוּב אחד אוֹ שניים, כי מיד עייפה. וּבשבתם יחידים בתא דיבּרוּ שוּב ב“יגאל” החביב. היא קוֹבעת בדיוּק את יוֹם הלידה, את סדר הברית, את פרשת החג שאביה יערוֹך, את הבגדים, שהוּא, קלדם, ילבּש. מנתה בשמוֹתם את כל הקרוֹבים הרבים שיבוֹאוּ לשׂמחה. תיארה את העגלה שתקנה לילד, את האוֹמנת שתקח בשבילוֹ. והוּא, קלדם, יוֹשב כפוּף, ראשה מוּטל על ברכיו והוּא מסלק את שׂערה הדק, הריחני, מאוֹזנה הזעירה, השקוּפה, גוֹחן פעם בפעם ונוֹשק את התנוּך הוָרוֹד באהבה רבה. “וכעבוֹר חצי שנה תכלה “המלחמה” ונשוּב שלוֹשתנוּ הביתה, אל ביתנוּ הנחמד בתל אביב…” – “ויגאל יישן בגינה, בתוֹך הפּרחים, בעגלה מכוּסה בצעיף מפני הזבוּבים…”

הוֹריה ידעוּ את דבר בוֹאם מן המכתב שכתב להם קלדם וּבאוּ לקבל את פניהם. באוּ כשני מניינים מבני המשפּחה, אנשים, נשים וטף, כוּלם חבקוּה ונשקוּה, כאילוּ שבה אליהם ממדינת הים, והוֹבילוּ את האוֹרחים במרכבה מפוֹארה לביתם בעל החצר הקרירה, עם עץ הלימוֹן ומזרקת המים בתוֹכה. האם טפחה כל הזמן על חזה ועל בטנה של בתה ולחשה: “בן פּוֹרת יוֹסף!”

קלדם נשאר ימים ספוּרים בקוֹשׂטא. התראה עם מי שהתראה, נשׂא ונתן עם שוֹנים. לבסוֹף קיבל הזמנה לבוֹא אל בא כוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית, שישב בקוֹשׂטא לשם המצאת כספים ליישוּב העברי בארץ. הוּא נתן על ידי קלדם סכוּם גדוֹל במטבעוֹת זהב בשביל “ועד ההגירה” בחיפה. לא לעתים קרוֹבוֹת מזדמן להם שליח טוֹב כקלדם. מן השמיים שלחוּהוּ לקוֹשׂטא. דבר גדוֹל הוּא עוֹשׂה ליישוּב… בשוּבוֹ הלך מיד אל ראש “ועד ההגירה” (הוּא גם ראש ועד תל אביב) וּמסר לוֹ את כיס הבּד הכבד, המלא מטבעוֹת צהוּבּים, חדשים, כיציאתם מבית היציקה. הלה נתרגש מאוֹד למראה הזהב, שהוַעד חיכּה לוֹ כל כך, תפס בשתי ידיו את כתיפיו של קלדם וּמילמל:

– חסד גדוֹל עשׂית, קלדם, עם היישוּב כוּלוֹ. לעוֹלם לא אשכח את חסדך. יבוֹא יוֹם ונגמוֹל לך…

– אין דבר, אדוֹני ראש הוַעד. הדבר לא היה לי לטוֹרח כלל. מקוה אני, כי בקרוֹב לא יהיה עוֹד צוֹרך בשליחוּת כזוֹ.

– כלוֹמר?

– האנגלים יכבּשוּ את הארץ, ואז תקבלוּ את הכספים בדרך ישרה, בדרך מצרים, אוֹ גם באוֹנייה.

– וקרוֹב הדבר?

– אוּלי יוֹתר ממה שאנוּ משערים. אצל ממשלתנוּ הרוֹממה וכן גם אצל בעלי בריתנוּ פסים כל מקוֹרוֹת האספּקה. מעט כסף יש עוֹד, אך אין אפשרוּת לקנוֹת את הדרוּש גם בכסף. הבּלוֹקאדה מהדקת את החבל על הצואר. כך הדבר.

ראש הוַעד ניענע את ידוֹ בחָזקה, מרוּצה מאוֹד גם מן הכסף וגם מן הידיעה הטוֹבה, וקלדם הלך לעסקיו.

ח

לאחר חוֹדש, בערך, קיבל טלגרמה, כי אליגרה מתה מלידה קוֹדם זמנה. הילד הוּצא מת. הוּא מיהר לקוֹשׂטא. אליגרה והנפל כבר היוּ בבית העלמין. הוּא נסע שמה עם שני זרי פרחים הדוּרים. אחד גדוֹל ואחד קטן. אחרי שהניח את הזרים על הקברים, נפל על קברה של אליגרה וגעה בבכי. יוֹתר משעה שכב וּדמעיו וקוֹל בכיוֹ זוֹרמים מקרבוֹ בלי הרף, כמוֹ לא יהיה להם סוֹף. עד שניגש אליו שוֹמר בית העלמין הרזה ועצוּב הפנים, נגע בכתיפוֹ ואמר לו:

– די, אֶפנדים. למה הוּא מצער כל כך את המנוֹחה? ואז נפסק הכוֹל. זרם הדמעוֹת וקוֹל הבכי עמד. הוּא נעץ בשוֹמר שתי עיניים גדוֹלוֹת, כמוֹ לא מעוֹלם זה. קם מן הקבר, ניער את בגדיו מן האבק, נתן ביד האיש מטבע ויצא אל המרכבה שהמתינה לוֹ ליד השער.

מפי הרוֹפא האוֹסטרי נוֹדע לוֹ, שאליגרה נדבקה ממנוּ, והנגע פגע בעוּבּר. כשבוּע ימים היה הילד (בן זכר) מת בתוֹכה. לוּלא נתקפה אחרי הלידה ב“קדחת הלידה”, אוּלי אפשר היה להצילה על ידי שיטת הריפוּי החדשה. אבל הקדחת באה בצוּרה אנוּשה, וכל המאמצים לא נשׂאוּ פרי. לבה כבר נחלש מן הנגע ולא יכוֹל להתגבר. חבל, אשה אצילה כל כך! “אבל מהוּ אסוֹנוֹ הפרטי לעוּמת אסוֹן האנוֹשוּת במלחמת התוֹעבה הזאת! למשפחתה לא הגדתי את סיבּת האסוֹן, כי מה בצע! הם אנשי מזרח תמימים – יחיוּ בתוּמתם!” כה סיים הרוֹפא האוֹסטרי הטוֹב.

– כן, אבל אשמתי היא… גם הילד הלך לאיבּוּד… ארוּר אני! – קרא ועיניו נתרחבוּ בלהט פרא לח.

עוֹד בוֹ ביוֹם ענד את הסרט השחוֹר והרחב לשרווּלוֹ.

ט

רק בסוֹף החוֹרף 1919 שב קלדם לתל אביב. התארעוּת הדברים אילצתהוּ ללכת עם מטה הצבא הבוֹֹרח לקוֹשׂטא. וּבאמת היה מוֹחל על התענוּג הזה בחפץ לב. היוּ לוֹ כמה תביעוֹת של כספים לממשלה התוּרכּית והוּא קיוָה להשׂיג את שלוֹ בעיר הבירה. אך שם היה עד להתפּוֹררוּתה הגמוּרה של הממלכה, ועם כל קשריו הטוֹבים ותחבּוּלוֹתיו המחוּכּמוֹת, לא עלה בידוֹ לקבל אלא כמה אלפי לירוֹת תוּרכּיוֹת בנייר, שערכּן הגיע רק למאוֹת לירוֹת אנגליוֹת. על כן חרד ושׁמח לקראת היוֹם, שבוֹ יוּכל לשוּב לביתוֹ הנאה בתל אביב רבת האוֹר והנוֹעם. עייף היה עד לחוּלשה וּביקש לנוּח מנוּחה שלימה. אף השמוּעוֹת שהגיעוּ אליו על “הבית הלאוּמי” ליהוּדים, אף כי ידע שמוּגזמוֹת הן מאוֹד (“חלוֹמוֹת” הציוֹנים בעצם לא העסיקוּהוּ עד עתה), הנה עכשיו, אחרי תלאוֹת המלחמה, בשוֹמעוֹ אוֹתן מפי אנשים מלאי אמוּנה והתלהבוּת, עוֹררוּ גם בלבוֹ איזוֹ כמיהה להיוֹת עם אֶחיו, להשתתף במעשׂיהם, וּביחוּד לראוֹת בגידוּלה של העיר תל אביב, שהיה בין ראשוֹני בוֹניה.

לפני צאתוֹ את קוֹשׂטא ביקר שוּב בבית העלמין. את קברה של אליגרה מצא כמוֹ שעזבוֹ אז, גם השוֹמר נשאר כשהיה, רזה ועצוּב פנים, אך התלוּלית של הנפל נמחקה לגמרי, וגם השוֹמר, עם כל השתדלוּתוֹ, לא ידע להראוֹתוֹ את המקוֹם בדיוּק. “מאוֹת נפלים נקברוּ כאן, ואין דוֹרש לקברם”…

הוּא בא באוֹנייה רוּמנית, שהביאה מקוֹשׂטא כמה עשׂרוֹת יהוּדים צעירים פליטי רוּסיה, בדרך התוַדע אליהם והיה אוֹכל ושוֹתה עמהם, מספּר להם על ארץ ישראל, על תל אביב, על המוֹשבוֹת, וגם לוֹקח חלק בזמרתם וריקוּדם. הוּא נתחבּב על כוּלם בשל פשטוּתוֹ וחמימוּת מזגוֹ המלבּב. והיה שם בחוּר קרימאי אחד, שהתלחש עליו תמיד עם “חברתוֹ” מתוֹך חיבּה יתירה, שראה בוֹ, “בקלדם זה”, טיפּוּס ארצישׂראלי, מין אדם־עברי חדש, חוֹפשי מכל סבל ירוּשה, יפה, אמיץ, חסר דאגה וכו'. “החבירה” הסכימה לדעתוֹ של הבחוּר ונלחצה אל זרוֹעוֹ, כשהיא שוֹלחת מבטי הערצה אל קלדם.

את תל אביב מצא כמוֹ ביוֹם שעזבה. רק הבתים נראוּ בעיניו קטנים יוֹתר, תחת זאת גדלוּ העצים במידה מרוּבה. רק שלוֹשה אוֹ ארבעה בתים חדשים נוֹספוּ, אך הרחוֹבוֹת המוּ מרוֹב אדם וּתנוּעת אוֹטוֹמוֹבּילים וּמרכבוֹת. לא רק רוֹב יוֹשביה שבוּ אליה, אלא גם רבים מבני המוֹשבוֹת קבעוּ את דירתם בתוֹכה. אך יוֹתר מכוּלם עשׂוּ עליו רוֹשם הפנים החדשוֹת, האוֹרחים מארצוֹת אירוֹפּה ואמריקה. אנשי הצבא היהוּדים מן “הגדוּדים” היוּ מתהלכים הילוּך חוֹפשי, קל, רב הכרה. חגוֹרת הבד הדוּקה על הלבוּש האפוֹר־הירקרק והכוֹבע עם ה“מנוֹרה” הדקה שמוּט קצת כלפי מעלה. בחוּרים נעימי רוֹאי. בנוֹסעוֹ לאִטוֹ במרכבה הפתוּחה התבוֹנן, שחנוּיוֹת המכוֹלת

מליאוֹת צוֹרכי אוֹכל חדשים, ביחוּד קוּפסאוֹת של “משוּמרים” שוֹנים, והקהל מרבה לקנוֹת. נפתחוּ גם בתי אוֹכל אחדים, שהיוּ מליאים אדם, וּליד שני ביתני הגזוֹז עמדוּ אנשים “בתוֹר”, אף על פי שהקיץ טרם בא. וּבאמת עשׂתה השכוּנה את הרוֹשם, שאנשיה קמוּ מצוֹם ארוֹך והם מיטיבים את לבם בכל דבר מאכל וּמשתה הבא לידם. כל הפנים שעברוּ ברחוֹב היוּ כנשׂוּאים אל איזוֹ שמש נעלמת, שאוֹרה גוֹבר והוֹלך. קלוּת חיים וחדוַת חיים שפעוּ בכל פּינה.

בקצה רחוֹב הרצל, ליד בנין הגימנסיה המסוּיד חדש, עצרוֹ הסוֹפר־העסקן הזקן פּלטיאל הלוי, זה שעיניו הבטלניוֹת מסתתרוֹת תחת משקפיים מעשׂיים מאוֹד, שכל הלצוֹתיו מוֹצאוֹת חן בעיני עצמוֹ, קידמוֹ בתנוּעת יד וב“שלוֹם עליכם” רחבים מאוֹד, וּכשעמדה המרכבה ניגש במרוּצה, חבקוֹ וּנשקוֹ פעמיים:

– ראוּ, קלדם! לעזאזל! אמרוּ עליך, שנעשׂית וזיר גדוֹל ב“שער הגבוֹה”… הה, “השער הגבוֹה” מוּטל כבר באשפה… באת עם “הרוּסים”? כמה באוּ? חבל, שלא חיכּית עוֹד חמש שנים… היית חוֹזר לכרך בעל רבע מיליוֹן תוֹשבים… הכוֹל חזיתי מראש… אתה זוֹכר מה שאמרתי לכם בזכרוֹן יעקב במלוֹן גראף? כן, הגרמנים שלכם ניצחוּ… אתה רוֹאה שם את ה“קפּטין” האמריקני הזקן? הרי זה פישטון–הכהן מוַארשה… אידיאליסט מן הדוֹר הישן… כך, כשאדפּיס את הזכרוֹנוֹת שלי, תראוּ שהכוֹל חזיתי מראש…

– יאמר נא לי בטוּבוֹ, אוּלי יוֹדע אם מישהוּ גר בביתי?

– חכּה רגע! אחרי הכיבוּש ישבוּ בוֹ אוֹפיצרים אנגלים. אחר כך, נדמה לי, כי שוּלקוֹב מרחוֹבוֹת נכנס שמה. באמת אני יוֹשב בירוּשלים, מנהל מחלקה במוֹסד הלאוּמי, ואיני בקי במה שנעשׂה בתל אביב… כלוֹמר, בקי וּבקי אני… – וה“זקן” מוֹסיף, כמוּבן, להיוֹת ראש הוַעד. את האמת אגיד לך: נמאס עלי. צריך היה שיבוֹא כבר אחר במקוֹמוֹ… הוּא אינוֹ מתאים כלל למסשטאבּ החדש… לוּא היה לקהל מוֹח בקוֹדקדוֹ, היה בוֹחר בי… ברצינוּת, מה דעתך?

– אין לי עוֹד דעה, הכוֹל כמוֹ חדש בעינַי… אני גם עייף מאוֹד… נוּ, להתראוֹת, אדוֹן הלוי.

– שלוֹם, שלוֹם! חפצתי לשאלך על כמה פרטים מימי שלטוֹנוֹ של ג’מל פּחה. הרי היית מקוֹרב אליו… הדברים דרוּשים לי בשביל הזכרוֹנוֹת, אבל – בפעם אחרת. שלוֹם, קלדם. אני אוֹמר לך, אשרינו שנפטרנוּ מן הפגר, כלוֹמר, מן התוֹגר… האנגלים, בצלם נחיה ונבנה את ארצנוּ. כמוֹ בימי כוֹרש… התנ"ך נכנס אל דמם… שלוֹם, שלוֹם! כשתהיה בירוּשלים תסוּר אלי – למוֹסד הלאוּמי… תשאל למר פלטיאל הלוי…

“שוּלקוֹב? הפּרדסן שוּלקוֹב מרחוֹבוֹת, גר בביתי? מי הכניסו שמה?” וקלדם דחף בקצה מקלוֹ בעגלוֹן הערבי שימהר לנסוֹע.

ביציע הבית, שתריסיו היוּ מקוּפלים והוילאוֹת הלבנים מתנפנפים ברוּח, ישבה אשה בעלת בשׂר ויפת פנים, לבוּשה חגיגית ושיפשפה באצבעוֹתיה את קיבוֹרת זרוֹעה החשׂוּפה, השמינה. היא הסתכלה בעוֹברים ושבים בעיניים חסירוֹת כל מבּע. כשעמדה המרכבה לפני שער הגדר והזר ירד עם המזוָדה, שילם לעגלוֹן וּפנה אל שביל הגינה, הניחה האשה את שתי ידיה על משען היציע והביטה בבּא.

הזר צילצל והאשה קראה קוֹל גדוֹל לתוֹך הבית:

– אסנת! לכי ראי מי מצלצל.

הנערה הספרדיה באה מיד בעיניים מבוֹהלוֹת ואמרה:

– הוּא אוֹמר, שהוּא בעל הבית…

– הביאי אוֹתוֹ הנה.

– קלדם הוֹפיע כשהוּא נוֹשא ביד אחת את הילקוּט ועל זרוֹעוֹ האחרת מוּפשל המעיל המקוּפל.

– שלוֹם, גברתי. שמי קלדם. אני בעל הבית הזה. אני חוֹזר מקוֹשׂטא. לא ידעתי שאנשים גרים בביתי.

– שמי קארפּין. מר שוּלקוֹב שׂכר את הדירה מן הוַעד. אנוּ גרים פה יוֹתר מחצי שנה. הכוֹל בסדר. אני שוֹמרת על הניקיוֹן כמוֹ בביתי. יוּכל לראוֹת. הכוֹל בסדר גמוּר.

העפת עין אחת אילך ואילך הוֹכיחה לוֹ, כי אמנם עין משגחת על הכוֹל בבית וּבגינה.

– פעמיים בשבוּע בא הערבי וּמטפּל בגן. אך כל השבוּע אני בעצמי משקה ומעדרת. אני אוֹהבת פרחים. ברחוֹבוֹת היתה גינתי היפה בכל המוֹשבה… יוּכל לשאוֹל… אוּלי הוּא רוֹצה לשבת? ישתה כוֹס קפה בזבדה? אסנת, הביאי כוֹס קפה. עם הרבה זבדה. גם את צלחת העוּגוֹת!… בשבילי תביאי תפוּח זהב מחוּתך עם מעט סוּכּר. האדוֹן שוּלקוֹב עוֹמד לבוֹא בכל רגע…

קלדם הכיר יפה את שוּלקוֹב. לא עסק אחד היה לוֹ עם הפרדסן־הסוֹחר הממוּלח הזה. הוּא ידע גם את אשתוֹ, היהוּדיה הכחוּשה והדווּיה, ועתה אוֹמרת קארפּין דשינה זוֹ: “אנחנוּּּּּּ גרים פה”. בחוּשוֹ המנוּסה ניחש מיד מה פעל שוּלקוֹב חרוּץ זה… “יחד עם השינוּיים במפת העוֹלם…” – עברוֹ רעיוֹן מבדח.

אמר תוֹדה בהרכנת ראש נאה (תנוּעה שלמדה מן הקצינים הגרמנים) והניח את המעיל על דוֹפן אחד הכיסאוֹת.

– אם הוּא רוֹצה להתרחץ, יוֹאיל להיכּנס אל חדר האמבטי. הרי הוּא יוֹדע את הדרך…

קלדם הרכין שוּב את ראשוֹ והלך לחדר האמבטי. כשחזר רחוּץ פנים וּמסוֹרק שׂיער מצא כבר את ה“כּיבוּד” ערוּך יפה וּבטעם על שוּלחן הנצרים הקטן. האשה הכבידה לא משה ממקוֹמה.

– בבקשה! – הזמינתהוּ ברמיזת עין אל השוּלחן. הוּא ציית ברצוֹן – אוֹתי אינוֹ מכיר, מה?

– לצערי. נעים להכיר נשים נאוֹת…

– אני מחזירה לוֹ את הקוֹמפלימנט.

והיא סחה לוֹ בפשטוּת שעזבה את בעלה האיכר וּשלוֹשת ילדיו, וגם שוּלקוֹב עזב את אשתוֹ וּשני ילדיה, כוּלם במוֹשבה, והרי הם יוֹשבים “יחד” פה בתל אביב. מצבם חמוּר מאוֹד, כי קשה לשניהם לקבל גט. לוּלא התערבוּ זרים, אפשר היה לקבל גט. היא אינה דוֹרשת כלוּם מבעלה והיא גם נכוֹנה לקבל את הילדים… ושוּלקוֹב נוֹתן את חצי רכוּשוֹ לאשתוֹ (רכוּש לא קטן!) – אך ה“ידידים”, ישמרנוּ אלוֹהים מן הידידים, אלה כשהם מתערבים במוּסרם עלוּלים להוֹריד אדם שאוֹלה… הנה לפרקאל, הוּא מכיר את פרקאל? בתוֹ הצעירה לא חפצה להינשׂא. כמה שידוּכים טוֹבים הציעוּ לה. אחד, אינג’ינר, גם אהב אוֹתה, והיא…

קלדם שמע ולא שמע מה שהגברת קארפּין–שוּלקוֹב מספּרת, כשהיא תוֹחבת בתנוּעת אצבעוֹת אצילה את פלחי תפוח הזהב הזרוּיים סוּכּר אל פיה הקט. עתה סערוּ במוֹחוֹ מחשבוֹת שלוֹ. בכלל, מאז סיוּם המלחמה וּסבך העניינים בקושטא נעשׂה מפוּזר ולא יכוֹל היה להקשיב שני רגעים רצוּפים לדוֹברים אליו. הוּא הביט ישר בפני הדוֹבר, ניענע מזמן לזמן בראשוֹ כמסכים, אף השמיע איזוֹ הערה נכוֹנה – אך בעצם שמע רק קטעי דברים שלא נצטרפוּ במוֹחוֹ לעניין שלם, כי מרוּכּז היה בקשב רב לעצביו העֵרים.

לבסוף הפסיקה וּשאלה שלא מן העניין:

– עד שתוּכלוּ לצאת מן הבית – לא יכבּד מכם למסוֹר לי אחד החדרים לדירה?

– חוֹשבת אני, ששוּלקוֹב לא יתנגד… הרי ידידים אתם, אם איני טועה. אני אין לי כלוּם כנגד זה. אדרבה. יהא יוֹתר שׂמח בבית… אנחנוּ רק שני אנשים. לפעמים בא אחד הילדים מן המוֹשבה. שלי אוֹ שלוֹ.

לאחר רגעים מעטים בא שוּלקוֹב, גבר כבן ארבעים, רחב גרמים וּנפוּל לחָיים, מלא תנוּעה וּטרוּף תחבוּלוֹת, עיניו מבריקוֹת והוּא חוֹשף

שיניים גדוֹלוֹת ובריאוֹת וצוֹחק צחוֹק אדם הבטוּח, שאין איש יכוֹל לעשוֹת לוֹ רע. הוּא לחץ את ידי קלדם רגע ממוּשך וּבכוֹח גדוֹל עד להכאיב. הסכים לפנות תיכף וּמיד את הבית, אם כך רצוֹנוֹ של קלדם. מה שייך, הבית הוּא ביתוֹ והוּא רשאי לצווֹת. הוּא, שוּלקוֹב, רק השתמש בזה שהבית נתפּנה ולא היוּ לוֹ בעלים. את שׂכר הדירה לחצי שנה הכניס לוַעד העיר. אף על פי כן, דחילךּ, בבקשה! אינוֹ רוֹצה להיות עליו לטוֹרח אפילוּ יוֹם אחד… אבל אם הוּא, קלדם, מסכים, יגוּרוּ יחד חוֹדשים מספּר, עד “מוּחרם”. רק כארבעה חוֹדשים נשארוּ. כמוּבן, הוּא רשאי לבחוֹר לוֹ חדר כרצוֹנוֹ. נדמה לוֹ, כי לשני הצדדים ינעם לשבת יחדיו… הגברת קארפּין בוַדאי לא תסרב גם להאכילוֹ ממיטב מאכליה. הכּרת פניה תענה בה, שהיא יוֹדעת להכין מאכלים, מה?… הוּא יוֹדע מראש, שהיא תסכים ברצוֹן. אם כן, מנוּי וגמוּר, הוּא יקבל את החדר בפּינה, עם הכניסה מצד המרפּסת. וּבתוֹר שׂכר דירה יאכל את ארוּחתוֹ על שוּלחנם. עכשיו השוּלחן מלא דשן, לא כבימי התוּרכּים… עוֹד צפוּיים להם עסקים משותפים. עוֹלם חדש בארץ ישׂראל. רק עתה נפתחים אוֹפקים לעסקים. אשרי המניח עתה יסוֹד לבניין בעתיד! צריך רק להרחיק ראוֹת… ולא ללכת בקטנוֹת… לא, לא, לא! אין לוֹ שוּם טרחוּת עליהם… אדרבה… אם רצוֹנוֹ שיפנה את הבית…

עוֹד כחצי שעה ישב עם שוּלקוֹב והגברת, אחר הכניס את ילקוּטוֹ וּמעילוֹ לחדר שהוּקצה לוֹ והלך.

– בצהריים יביאוּ חפצי מן הנמל. תוֹאיל נא הגברת להראוֹת לסַבּל היכן יניחם.

– בחפץ לב. להתראוֹת!

י

קריס היה נתוּן בצרה גדוֹלה. את הבית הקטן, שבנה לוֹ עוֹד לפני המלחמה, תיקן ושיפּר אחרי שוּבוֹ מחיפה, הוֹסיף עליו אגף שלם וגם העלה עליו חצי קוֹמה. הגג של החצי השני שימש “מרפּסת נהדרת”, יפה לחגיגוֹת. בשל יוֹקר החוֹמרים והעבוֹדה אחרי המלחמה עלה לוֹ הדבר בסכוּם עצוּם. “כפליים כבית והמגרש יחד”, התפאר. רוֹב מכריו אמנם ידעוּ (הוּא טרח, כאמוּר, הרבה להקנוֹת להם ידיעה זוֹ…), שהוּא קיבל במשך כל שנוֹת המלחמה כספים מדוֹדוֹ שבהאמבּוּרג, אך נמצאוּ גם יחידים אשר ריננוּ אחריו, כי אין ידוֹ נקייה מאוֹצר המוֹסד הלאוּמי, שהוּא מזכירוֹ הראשי ועוֹשׂה בוֹ בעצם כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ, כי המנהל הוּא אדם בא בימים, וסוֹמך בכוֹל על קריס, שידע לקנוֹת את אמוּנוֹ.

לאוֹזני קריס הגיעוּ דברי הריגוּן, אך הוּא לא נתן את דעתוֹ עליהם, כי בטוּח היה ב“זקן”, שיגן עליו בכל כוֹחוֹ. והנה בא אחד העסקנים הפליטים מרוּסיה, שהיה ממלא בעירוֹ תפקידים חשוּבים בתנוּעה הלאוּמית, וּבבקשוֹ מקוֹם נאמן לתקוֹע בוֹ את יתידוֹ, נתן את דעתוֹ על המוֹסד שקריס עבד בוֹ. דרכיו של המנהל לא טוֹבוּ בעיניו, ועל כן התחיל חוֹתר תחתיו, וּמשהגיעוּ אליו השמוּעוֹת על מעילוֹתיו של קריס, נאחז בהן בחזקה והיה הוֹפך ודוֹרש בהן בכל החוּגים שהיוּ לוֹ מהלכים בתוֹכם. והדברים הגיעוּ לידי כך, שנתמנתה ועדת ביקוֹרת לבחוֹן את מצב העניינים במוֹסד. קריס צחק תחילה, אחר כך ניסה לעמוֹד על נפשוֹ, תיקן מה שתיקן והעלים מה שהעלים, אך מיד עם התחלת הביקוֹרת נתקל בחבר אחד של הוַעדה, חטטן ועקשן מאין כמוֹהוּ, אדם שעינוֹ שוֹרה דוקא במקוֹמוֹת הסמוּיים, וּמיד הרגיש כי מאיש זה תיפתח אליו הרעה. בכל מיני תחבוּלוֹת ניסה להרחיקוֹ מן הוַעדה, אך חפצוֹ לא הצליח בידוֹ. הלז ראה את השתדלוּיוֹתיו של הנחשד, ועוּבדה זוֹ חיזקה עוֹד יוֹתר את רצוֹנוֹ לגלוֹת את הכוֹל. וכעבוֹר חוֹדש ימים ידעה כבר כל הוַעדה, וגם ה“זקן” וּבן תחרוּתוֹ, את כל האמת המחפּירה: כשמוֹנת אלפים לירוֹת מצריוֹת היה הסכוּם שנצטרף מכל המעילוֹת “הידוּעוֹת”, שמעל קריס בקוּפּת הציבוּר במשך כל שנוֹת שירוּתוֹ. היכן הוּא כסף תוֹעפוֹת זה? מי ידע? את רוּבּוֹ ביזבזוּ הוּא ואשתוֹ על חיי תענוּגוֹת עוֹד בחיפה. חלק היה מוּשקע בבית. רק את זה אפשר היה להוֹציא מציפּוֹרניו.

קריס, משראה כי כלתה אליו הרעה, שינה את תכסיסוֹ וניסה להשׂיג מה בתחנוּנים. ואלה אמנם הוֹעילוּ קצת: הוֹדיעוּ לוֹ, שאם ימסוֹר לרשוּת המוֹסד את הבית ויצא לחוּץ לארץ – לא יתנוּ את דברוֹ בפלילים. אבל כיון שחש בהקלה (ועדת הביקוֹרת כילתה את מלאכתה ואימת “החטטן הנבזה” לא היתה עוֹד עליו) התחיל משתדל להשיג הקלוֹת נוֹספוֹת והיה מבלה בעניין זה ימים ולילוֹת אצל ידידיו המרוּבים, נשבע ומבטיח, מחניף וּמשדל עד כדי מחיקת צלם האדם שבוֹ.

במצב זה מצאוֹ קלדם.

כשצילצל בפעמוֹן ביתוֹ של קריס, פתחה לוֹ האשה. היא היתה מפוּיכה וּמקוּשטה כמוֹ לנשף ריקוּדים. אפילוּ היד שהוֹשיטה לוֹ היתה מאוּבּקה מפני הזיעה. העיניים הגדוֹלוֹת בערוּ בתוֹך הפנים הרזים והארוּכּים כאש שחוֹרה, זרה. היא לא חפצה להיכּנע למצבוֹ החדש של קריס והמשיכה את חייה כמקוֹדם. השנה שלאחר המלחמה בתל אביב היתה טוֹבה גם מאלוּ שבחיפה. היוּ בה אנשים מעניינים ועליזים מכל קצוי תבל, בתוֹכם אוֹפיצירים איטלקים לוֹהטים…

– אה, קלדם, מפלה עליך! מתי שבת? רק מעט מאוֹד נזדקנת. מה? אין עיר עליזה כתל אביב. מאה שנה הייתי מסכימה לחיות בה – ואפילוּ עם קריס…

הוּא מימיו לא סבל אוֹתה. ביחוּד הרגיזתוּ חוּצפּתה וזה שהעלימה בכל מיני משחוֹת את סימני האבעבוּעוֹת שבפניה. זיוּף לא סבל.

– מה שלוֹמכם? בריאים? קריס בבית?

– לא. יש לוֹ צרוֹת למסכן. בוַדאי יספּר לך. כל מיני נבזים נטפלוּ אליו. נצטרך, כנראה, לעזוֹב את תל אביב. אבל איני מצטערת על כך. נמאסה עלי הפּרוֹבינציה הארוּרה, עם הרכילוּת הקטנטוֹנת… נסע לאירוֹפּה… מנוּי וגָמוּר!

היא שכחה שלפני רגע לא היתה “עיר עליזה כתל אביב”. הַסתירה מתוֺך קלוּת דעת העלתה חיוּך על שׂפתוֹ של קלדם.

– כך. והאמצעים ירשוּ לכם?

– מה זה עסקי? יחרוֹש קריס באפּוֹ וימציא לי. אנחנוּ, הנשים, חכמנוּ. נעשׂינוּ אֵיגוֹאסטיוֹת גמוּרוֹת. רוֹאים מה השׂגנוּ בזה שהיינוּ שפחוֹת נאמנוֹת לבעלים…

– הוֹ, הוֹ, מפּי נשי לא שמעתי דיבוּרים כאלה.

– אין דבר, קלדם, עוֹד תשמע ותשמע… עוֹד לא הגעת אל הסוֹף… למה אנוּ עוֹמדים במסדרוֹן? היכּנס וּתספר ממה שעבר עליך בקוֹשׂטא. מקצת שמענוּ עליך מפי חזן, זה הבחוּרוֹן השחרחר, אתה זוכר אוֹתוֹ, שגמר את הגימנסיה והיה קצין בצבא התוּרכּי… הוּא נעשׂה מעניין מאוֹד. יוֹדע הכוֹל…

וּבדבּרה הלכה אחריו לתוֹך הבית, שעדיין היה מלא כל טוּב, אף על פי שקריס פירפּר בעניבת החבל שנתהדקה על צוארוֹ.

היא אילצתהוּ לאכוֹל עמה ועם הילדים את ארוּחת הצהריים, אף כי קריס לא שב עדיין. השעה כבר היתה אחרי שתיים.

– אין דבר. הוּא רגיל בכך. אינני מחוּיבת לרעוֹב עם הילדים בשל עסקיו המלוּכלכים.

וּבשעת הסעוּדה חקרתהוּ ליוּז–בּאשי אחד, תוּרכּי צעיר, דוֹבר גרמנית, שעבד בימי המלחמה בחיפה וחזר עם השטאבּ לקוֹשׂטא.

כשחזר קריס ראה בוֹ קלדם שינוּי גדוֹל. האיש נצטמק וקוֹמתוֹ כאילוּ הוּמכה, עיניו הקטנוֹת עמקוּ תחת מצחוֹ והיוּ

עצוּבוֹת–נבעתוֹת. אחרי שאכל בחטיפה את מנתוֹ על שוּלחן השיש הקטן בפינה, הכניס את קלדם לחדר מיוּחד, נעל את הדלת במפתח ושם גוֹלל לפניו את כל פרשת ענייניו. ממנוּ לא העלים כמעט דבר. כשכּילה לדבּר, תלה את עיניו בקלדם, כמחכה לעזרה ממנוּ. אך קלדם לא הבין את פשר מבטוֹ ועוֹדדוֹ במלים:

– אין דבר, קריס, עוֹד תתאוֹשש. תמכוֹר בעצמך את הבית ותתן להם את הכסף, ואז יסתלקוּ מדרישתם שתעזוֹב את הארץ. כלוּם כדאי לעזוֹב את הארץ עתה, בשעה שנכנסה לתקוּפה של התפּתחוּת, עם שלטוֹן האנגלים?… במשך הזמן תבנה לך בית אחר…

– וכי אני רוֹצה לעזוֹב?… אני מוּכן לתת להם הכוֹל… פת חריבה נכוֹן אני לאכוֹל… אך מה אעשׂה והיא מוֹציאה אוֹתי מן העוֹלם… היא גם הביאה אוֹתי לידי כך… הן אתה ידעתני… כשבאתי לארץ הייתי פוֹעל, חבר ב“פּוֹעלי ציוֹן”… אך מיוֹם שהתחברתי עמה, עם ה… ה… עלוּקה הזאת…

קוֹלוֹ נחבּא פתאוֹם ועיניו נמלאוּ דמעוֹת, ברכּיו הדקוֹת

היוּ חשוּקוֹת זוֹ בזוֹ ורוֹֹעדוֹת יחד כמוֹ אצל נער שגוֹרש מבית ספרוֹ, אוֹ שלקה בידי חבירוֹ החזק ממנוּ.

עתה נכמרוּ רחמיו של קלדם על ידידוֹ והוּא ניחמוֹ בלב מתכּוץ:

– התחזק, דן. אם תתנהג כך, הרי אתה אדם אבוּד ללא תקנה… אני גוּפי נשארתי כמעט בלי אמצעים. הצלתי מן החוּרבה התוּרכּית אילוּ מאוֹת לירוֹת. את לייסוֹבוֹי עדיין לא ראיתי, אך בטוּח אני שבהיעדרי עשׂה “יד אחת” עם הערבי ולי לא השאירוּ כלוּם… עתה אני כקטן שנוֹלד. אצטרך להתחיל הכוֹל מחדש… אף כי כזר אני בעוֹלם החדש שנוֹצר פה… אבל אתה יכוֹל לסמוֹך עלי. בכל מה שידי תשׂיג אעזרך. מאה לירוֹת נכוֹן אני לתת לך מיד, ואם יהיה לך צוֹרך בערבוּת על עוֹד מאה אוֹ מאתיים – אתן לך ברצוֹן. לא אתן לך לנפּוֹֹל.

– חביבי, אין זוֹ שאלה של מאוֹת, כי אם של אלפים. זה המנוּול יוּרוֹבסקי (חבר ועדת הביקוֹרת), הוּא הכריעני… תאמין לי, בּוֹריס, יש שתוֹקף אוֹתי החשק לאבּד את עצמי לדעת… אוֹ – לברוֹח להרי חוֹשך, יחידי, בלי המשפּחה… כשל כוֹח הסבל… אוֹי, אילוּ יכוֹלתי לשוּב להיוֹת חבר בקבוּצת פוֹעלים, כמוֹ אז, בקוֹאוֹפּרציה במרחביה… אה, הגוֹרן… החליבה לפני עלוֹת השחר…

יוֹתר ממה שהציע לוֹ לא יכוֹל קלדם לעזוֹר לוֹ. ושׂיחתם אף נפסקה מפני ההמוּלה שקמה פתאוֹם מאחוֹרי הדלת בטרקלין: באה חברה עליזה וקוֹלנית אל הגברת קריס.

יא

עוֹד באוֹתוֹ יוֹם, לעת ערב, חש קלדם צוֹרך מציק להרחיק מעט מרחוֹבוֹת תל אביב לעבר הים. אחרי מהלך רגעים מספּר עמדוּ רגליו שנית בתוֹך החוֹל, שהשׂתרע לפניו נקי ויבש וזע בלי הרף בגבעוֹת וּבבקעוֹת עד הים. כעוֹר צהוֹב של חיה שטוּח על מרחב גדוֹל זע לעיניו. שטח זה נשאר כמוֹ לפני המלחמה וּבשעתה. מן החיים החדשים לא הגיע שמה כלוּם. הוּא בוֹסס בחוֹל הנוֹזל, שמילא מיד את חצאי נעליו וחש מיד את דוֹפק לבוֹ ההוֹלך ונמהר. כשעבר את הגבעה הראשוֹנה ראה כי מצד אחד התחילוּ להתקין מצע לכביש, אך הפסיקוּ את העבוֹדה באמצע, כי שלוֹש הקרוֹניוֹת היוּ עוֹמדוֹת חלוּדוֹת ואחת היתה הפוּכה על הפסים המכוּסים חוֹל רב. “רבע מיליוֹן התוֹשבים” של פלטיאל הלוי עוֹד רחוֹק מן המציאוּת. הוּא הלך הלאה מערבה, וּכשעלה על ראש הגבעה הבאה, רבץ לפניו הים במלוֹא גאוֹנוֹ. הגלים הלכוּ אל החוֹף ירוּקים־עכוּרים, נוֹשׂאים בידיהם נחשי־קצף נמוֹגים. הד המחי נישׂא על פני ערבת החוֹלוֹת וכאילוּ שב עמוּמוֹת – משׂמאל, מכּף יפוֹ, וּמימין מתל בית הקברוֹת המוּסלמי. דממה וּשממה מסביב. איש לא נראה על פני החוֹף כוּלוֹ, והים היה כזוֹעף על בדידוּתוֹ. בצד הגבעה וּבמוֹרדה ניצבה חשׂוּפה ועקוּמה חומת בית העלמין של העיר הצעירה, הבנוּיה אבן גלל מקוֹמית, וּבין האבנים מתפּתל הטיט כרשת גסה מאוֹד. במקוֹמוֹת אחדים היתה החוֹמה נסמכת בקוֹרוֹת וּבקרשים שלא תתמוֹטט. שם קבוּרה גינה. נפשוֹ עגמה לה. אף לא היה סיפּק בידוֹ להקים מצבה על קברה. עלוּבה היתה בחייה ועלוּבה במוֹתה… על קברה של אליגרה הקים מצבה נאה, תימוֹרת שיש גבוֹהה ודקה, מעין דמוּתה היא. צריך יהיה להקים מצבה גם על קברה של גינה. די סבלה ממנוּ בחייה… עליו גם לפקוֹד את קברה… ראוּיה היא לכך… אבל לא היוֹם… אין לוֹ כוֹח… הוּא ירא מכל דבר שבהתרגשוּת… לבוֹ אינוֹ כשוּרה… הנה הוּא דוֹפק וּמזעזע את כל גוּפוֹ…

רגע עמד לנוּח, אחר כך הלך הלאה אל הים. כפוּף הלך, מפּני קשי הפּסיעה בחוֹל העמוֹק. כשהגיע אל שׂפת הים ישב לארץ, פשט את רגליו מוּל הגלים העוֹלים והתענג על מראה שטיח החוֹל החָלק, הנוֹצץ לחוֹת אחרי רדת הגל, והוֹלך ועוֹמם עד בוֹא גל חדש.

בדיוּק כך היה מראה הים לפני שבע שנים, שנתיים לפני טבח העוֹלם, כשישב פה יחידי לפני נסעוֹ לבירוּת להביא את גינה. הים והחוֹל אינם עשׂוּיים להתפּעל משוּם דבר. גם מלחמת העמים, שלא היתה כדוּגמתה מיוֹם היוֹת אדם על האדמה, לא הביאה בהם שינוּי כמלוֹא השׂערה. רק חיי האדם, חיי הפּרט, מליאים חליפוֹת וּתמוּרוֹת לאין קץ, מדעת ושלא מדעת…

והוּא ישב עצוּב ובוֹדד, כפּוֹת ידיו נשענוֹת על החוֹל הקר ועיניו צמוּדוֹת אל משחק הגלים, העננים והשמש השוֹקעת, עד שנעתם האוֹר ונשבה רוּח קרה. התנער והביט אחוֹרנית וראה אוֹרוֹת אחדים, קטנים ועוֹקצים, מנצנצים מאחרי הגבעוֹת הכּהוֹת. אז קם ושׂירך דרכּוֹ בחזרה אל האנשים.

יב

קלדם טעה בשוּתפוֹ לייסוֹבוֹי רק למחצה. את חלקוֹ הוּא גזל בשלימוּת, אך גם את חלקוֹ של הערבי גזל ברוּבּוֹ. עתה נטל על קלדם להתחיל מבראשית. בעסקים שהיוּ לוֹ קוֹדם המלחמה אי אפשר היה להמשיך, כי הפירמוֹת ההן רוּבּן עברוּ מן העוֹלם, ועם חדשוֹת קשה היה לבוֹא בקשרים. הסחוֹרוֹת היוּ ביוֹקר והאֵמוּן עדיין רוֹפף היה. הוּא גר בביתוֹ מתוֹך ידידוּת עם שוּלקוֹב והגברת קארפין והיה סוֹעד לפעמים על שוּלחנם והם השתדלוּ להנעים לוֹ בכוֹל. ולא עבר חוֹדש ימים עד שעשׂה שוּתפוּת עם שוּלקוֹב ועם יוָני מיוֹשבי עג’מי לפתוח בית חרוֹשת לעשׂיית קרח. ליוָני היה בית אבן גדוֹל בין תל אביב ובין יפוֹ, והוּא גם נטל על עצמוֹ להפיץ את התוֹצרת בין הערביים, לא רק ביפוֹ אלא גם בסביבה. בימים ההם אי אפשר היה להשׂיג מכוֹנוֹת ואמוֹניאק בארץ, גם להביא מאירוֹפּה קשה היה, מפני תנאי הטראנספּוֹרט שלא כתיקנם. הוּטל איפוֹא על קלדם, המלוּמד בנסיעוֹת, לרדת מצרימה. שמוּעוֹת הגיעוּ אליהם, כי שם אפשר לקנוֹת מכוֹנוֹת וחוֹמרים חימיים בתנאים נוֹחים מאוֹד. קלדם הכיר את מצרים יפה, לא פעם אחת היה שם לפני המלחמה. עתה נסע שמה ברכבת המדבּר, שהה שבוּע ימים ועוֹד ביוֹם השלישי לשבתוֹ שם שלח טלגרמה לשוּלקוֹב, שהכוֹל נקנה על הצד היוֹתר טוֹב, ועכשיו הוּא עסוּק בהעברת המשׂא ברכבת.

כחוֹדש ימים היוּ השוּתפים עסוּקים בהכשרת הבניין והקמת המכוֹנה, כי מעטים היוּ האוּמנים הטוֹבים בעיר. אחר כך התחילה המכוֹנה לעבוֹד. הרוָחים היוּ לא גדוֹלים, כי ההוֹצאוֹת היוּ מרוּבוֹת והשוּק

מצוּמצם. אך השוּתפים עבדוּ ברוֹב מרץ ולא הניחוּ כל תחבוּלה למען שפּר את העסק.

השנים היוּ נסערוֹת מאוֹד ביישוּב בארץ. יחסה השלילי של הפּקידוּת הצבאית והתנגדוּתם העיקשת של הערביים לעליית היהוּדים לארץ קיבלוּ צוּרה מאיימת. המאנדאט טרם אוּשר על ידי חבר הלאוּמים. במקוֹמוֹת שוֹנים היה מתנהל שיסוּי אכזרי לפגוֹע ביהוּדים פגיעה של אַלָמוּת. קלדם, שהיוּ לוֹ שוּב מהלכים בין הערביים, ביחוּד על ידי שוּתפוֹ היוָני שחיבּבוֹ מאוֹד, ידע מכל הנעשׂה, וּכשנזדמן עם מכרים אחדים מן העסקנים, סח להם מה שהוּא יוֹדע מתוֹך רצוֹן להזהיר על הסכנה וּלהביא לידי מעשׂים של זהירוּת. אך מאז שב מקוֹשׂטא לא שׂם אליו איש מן הנכבדים לב. היתה איזוֹ יהירוּת בלתי מוּבנת שוֹלטת באנשים. אוֹתוֹ ראש הוַעד גוּפוֹ, שכמעט נשבע לוֹ בחיפה, כי היישוּב לא ישכח את חסדוֹ, עתה, כשהיה מדבר עמוֹ, היה נראה מפוּזר וּמוּטרד מאוֹד, כאילוּ הוּא משקיף מעל לראשוֹ ורוֹאה מחוֹז של יקר ותפארת, אשר שם אין חלק ונחלה לקלדמים. תוֹפשׂי ההגה שביישוּב התנהגוּ כאילוּ יש להם חלק מַמשי בממשלת הקיסרוּת הבריטית בלוֹנדוֹן, וכל מה שמתארג כאן כנגד היהוּדים אין לוֹ שוּם חשיבוּת. אין דבר, הזרוֹע הארוּכּה והאדירה משם, ממרכז השלטוֹן האוֹהד אוֹתנוּ, תקרע את כל הארג הזה במגע אחד… וּלפי טבעוֹ, כשהרגיש שדעת אֶחיו היהוּדים אינה נוֹחה מהתערבוּתוֹ, הסתלק לצדדין וּפנה לעסקיו. אף כי בלבוֹ דאג עתה למצב בני עמוֹ ולחלוֹמוֹתיהם לא פחוֹת מכמה עסקנים ותיקים. לא פעם ישב בביתוֹ עם שוּלקוֹב ועם עוֹד מישהוּ מזקני הסוֹחרים והאיכרים ושׂוֹחח עמהם על ענייני הישוּב והיה מביע רעיוֹנוֹת, שעוֹררוּ אצל שוֹמעיו כוֹבד ראש מרוּכּז. פעם אמר להם:

– הם'(העסקנים) חוֹשבים בקלוּת דעתם שהם מכונים את המעשׂים, ואינם יוֹדעים, שאין שוּם דבר נעשׂה ברצוֹנם. רק שני כוֹחוֹת הם המכריעים בענייננוּ: השלטוֹן האנגלי והכוֹח הדוֹחף של צרוֹת היהוּדים. אילוּ נעשׂוּ הדברים לפי בינתם, היה הכוֹל פוֹרח באויר.

וּבפעם אחרת, אחרי המהוּמוֹת הראשוֹנוֹת בירושלים:

– את ערכּה האמיתי של יהירוּתם הריקה והמאוּסה רוֹאים בשעת פּוּרענוּת. איך הם מאַבּדים מיד את עשתוֹנוֹתיהם, איך הם נכוֹנים מיד לכרוֹת ברית שלוֹם עם כל צר ואוֹיב. גוֹעל נפש הם מעוֹררים. כן, קוֹם יקוּם יישוּב גדוֹל ותל אביב תהיה כרך, אך לא כדמוּת שהם רוֹאים בחלוֹמם תהיה ליישוּב וּלכרך. יצרים וחוּקים של מציאוּת ישווּ דמוּת לחיים. יקוּמוּ משפחוֹת עשירוֹת, לא מאלה המרבים עכשיו לקשקש בלשוֹנם, מתחתיוֹת, מן הנבזים ביוֹתר – כמוֹני למשל, צחקוּ, צחקוּ! – ואלוּ ייצרוּ שלשלת יוֹחסין

וּמעמדות שליטים ביישוּב. יבוֹאוּ אנשים, שלא ידעוּ את הארץ ולא נקראוּ אליה, אך תחבוּלוֹת מיישבים וכוֹח מעשׂים להם, והם יטבּיעוּ את חוֹתמם על היישוּב. כל משׂחקי הילדים שלהם יימחוּ אוֹ ייבּלעוּ, כשיעבוֹר עליהם גל המציאוּת הכבד. בעצם אין הם אלא ילדים. לפעמים גם חביבים. אך לא יוֹתר. איני אוֹמר, שאין הם ממלאים תפקיד ביישוּב, אבל התפקיד שהם ממלאים הוּא תפקיד עיור. הם מסייעים שלא מדעת ביד ההכרח. אוּלי יעלה בידיהם לברוֹא אילוּ “מעשׂיוֹת” שתתהלכנה בקהל, אבל המציאוּת, האנשים, שלהם יספּרוּ את ה“מעשׂיוֹת”, יהיוּ אחירים, אחירים לגמרי ממה שהם רוֹאים בדמיוֹנם… ואם אתם רוֹצים, גם הם גוּפם אחירים הם ממה שהתרגלוּ לראוֹת את עצמם…

– מה פירוּש? איני מבין.

– למעשה, הם שוֹאפים לעוֹשר, כלוֹמר, לכוֹח, לכיבוּשים, לשלטוֹן. פיהם הוא מסוה ללבם. טבע האדם הוא בדמוֹ ולא בפיו…

שוּלקוֹב והסוֹחרים ניענעוּ לוֹ בראשיהם והעריצוּהוּ בלבם על רוֹב ה“אינטיליגנטיוּת” שבדבריו.

– חבל שאינך רוֹצה להיוֹת מוּעמד בבחירוֹת לוַעד העיר. היינוּ “מעבירים” אוֹתך באמת.

קלדם השמיע צחוֹק גדוֹל, צחוֹק מוּזר, כמעט היסטירי. הגברת קארפין פסקה לרגע לנשוֹך מן הבּננה הקלוּפה שבין אצבעוֹתיה ועיניה נחוּ עליו מתוֹך ביטוּי משוּנה. שוּלקוֹב טפח על כתיפיו, חשׂף את כל שיניו הגדוֹלוֹת וקרא:

– יש לך ראש של מיניסטר, קלדם. לא לחינם התהלכת עם שׂרי תוּרכּיה.

יג

קריס קיבל את הלואתוֹ של קלדם בתוֹספת ערבוּת על סך מאה וחמישים לי"מ, אך גם אלה לא עצרוּ כוֹח להחזיקוֹ בתל אביב. ויוֹם אחד (קלדם נעדר אז מן העיר) נסע עם משפחתוֹ. הבית נשאר בידי המוֹסד, וכספוֹ של קלדם הלך לאיבּוּד. גם את השטר מוּכרח היה לפרוֹע בבוֹא זמנוֹ. כעבוֹר חוֹדשים אחדים נוֹדע, כי המוֹעל נתיישב בריגה וּפתח עם גיסוֹ בית חרוֹשת לשימוּרי דגים.

מעשׂהוּ זה האחרוֹן של קריס עוֹרר בקלדם רק רגש של בחילה ולא יוֹתר.

אחרי שבא “הנציב הראשון ליהוּדה” והיישוּב צהל לקראתוֹ, אמר קלדם לשוּלקוֹב:

– תראה, הפּקידים הקוֹלוֹניאליים יכשילוּ אוֹתוֹ. הוּא

ליבּראל ויהוּדי כאחד… וּשני אלה שׂנוּאים עליהם… אני כבר הספּקתי להכיר אוֹתם. וּבעד הכישלוֹן נשלם אנחנוּ בדמנוּ…

שוּלקוֹב הסכים לדעתוֹ, אף על פי שמוֹחוֹ היה נתוּן בשעה זוֹ לעניינים שלוֹ. הגטין כבר נסתדרוּ והוּא נשׂא את הגברת קארפּין כדת משה וישׂראל. הם יצאוּ מבית קלדם וגרוּ בדירה עשירה מאוֹד בשדירוֹת רוֹטשילד. שלוֹשת ילדיה היוּ אצלם, אך ילדי אשתוֹ הראשוֹנה נשארוּ כוּלם אצל אמם. עכשיו היה זוֹמם יוֹמם ולילה מזימוֹת איך לדחוֹק את רגלי היוָני וקלדם וּלהישאר יחידי בעסק. כמוּבן, לשם כך צריך היה להראוֹת לקלדם אוֹתוֹת ידידוּת כפוּלה ומכוּפלת, ולא קשה היה לוֹ הדבר.

– וּבאביב 1923, כאשר שקטה הארץ מן הזעזוּע הכבד של 1921 ונראוּ הסימנים הראשוֹנים של העלייה החדשה, ירד קלדם שנית מצרימה לקנוֹת מכוֹנה גדוֹלה לעשׂיית מי סוֹדה, אוֹ גזוֹז, כמוֹ שנקבע בלשוֹן בני תל אביב. חתירוֹתיו של שוּלקוֹב הביאוּ לפי שעה לידי סילוּק היוָני מן השוּתפוּת. הם קנוּ ממנוּ את הבניין והחליטוּ לחבּר אל בית החרוֹשת לקרח גם בית תעשׁייה משוּכלל לגזוֹז. הפּעם עשׁה קלדם במצרים כשבוּעיים ימים, וּכשחזר בא מיד אל בית שוּלקוֹב, וּלאחר שהרצה בפרטוּת על עניין המכוֹנוֹת, הוֹציא סיגאריה מצרית טוֹבה, כיבּד את הזוּג, וּבעוֹדנוּ מצית את הסיגאריה והעשן מכסה את פניו אמר:

– גברת שוּלקוֹב, תאמר לי מזל טוֹב.

– מזל טוֹב! עם מי?

– עם נערה טוֹבה. אף כי לא צעירה ונוֹסף לזה רזה ביוֹתר. אף צהוּבּת שׂיער וּבהרוֹת קיץ גדוֹלוֹת על פניה. בקיצוּר, לא יפה. אך נדמה לי – טוֹבת לב. יוֹתר מטוּב לב לא דרוּש לי עוֹד. שבוּע ימים הייתי נכנס לביתם: היא מבשלת ואוֹפה – אין מָשלה. כמוּבן, נתאהבה בי מן הרגע הראשוֹן. מזלי מאז וּמעוֹלם…

– וּמקבל נדוּניה? – שאל שוּלקוֹב, ספק בהלצה ספק בכוֹבד ראש.

– כמה שקיבלת אתה… חש אני בעצמי שאני מזדקן. הכוֹחוֹת פוֹחתים והוֹלכים, וקשה לי לשׂאת את חיי הבדידוּת בביתי. עברוּ ימי “חברת טראסק”. אפילוּ המוֹרה לציוּר נשׂא אשה הגוּנה וּכבר הספיק להוֹליד פעמיים תאוֹמים.

– הרי זה אצלוֹ, אדוֹן קלדם, זיווּג שני אוֹ שלישי? – שאלה הגברת שוּלקוֹב.

– בארץ ישראל – שלישי. לבי אוֹמר לי, כי זה יהיה גם האחרוֹן. אם היא לא תמוּת תחילה – אמוּת אני. יוֹתר אי אפשר.

– וּמתי תתחתנוּ?

– הייתי נכנס לחוּפה מיד, אך הכלה אמרה: אביה נפטר לפני שבוּעיים. היה פקיד בקוֹנסוּליה הצרפתית, אף על פי שבעצמוֹ היה יהוּדי פּוֹדוֹלי, אבל ישב כמה שנים בתוּניס ולמד לדבּר ולכתוֹב צרפתית.

הגברת שוּלקוֹב הציעה לערוֹך בביתה “נשף קטן” לכבוֹד המאוֹרע, אך קלדם סרב:

– לחתן שכּמוֹתי יאה שיעשׂה את מעשׂיו בצנעה. לא כן, שוּלקוֹב?

שוּלקוֹב הציע פשרה: ילכוּ הערב ל“קאזינוֹ” שעל שׂפת הים. וכן היה.

יד

שמה היה ליאָה. אמה נשארה מאישה וּמבתה עם שני בניה, שגדלוּ במצרים והיוּ משרתים שניהם בבית מסחר גדוֹל אחד. האשה הבאה בימים, ילידת גאליציה, נסתגלה כל כך לחיי אלכּסנדריה, שלא יכלה לשער בנפשה חיים אחירים. ועל כן כשהציע לפניה קלדם אחרי חתוּנתוֹ, שתסע עמהם לארץ ישראל, נבהלה ונתבּלבּלה ועשׂתה בשתי ידיה תנוּעוֹת של הגנה – כאילוּ בא כוּשי גברתן לקחתה לסוּדאן. גם דבריו על ירוּשלים, הכוֹתל המערבי וקבר רחל לא עוֹררוּ בה את הרצוֹן ללכת שמה, אף על פי שהיתה אשה אדוּקה וקוֹראת בכל שבת ב“צאינה וּראינה”. היא משכה את ה“שייטל” מאחוֹרי אוֹזניה, כדרך שהיוּ עוֹשׂוֹת אחיוֹתיה בגאליציה, וענתה לא בלי הנאה:

– דיי שאני נוֹתנת בכל ערב שבת פּיאסטר לקוּפת ר' מאיר בעל הנס.

בדרך, בעברם בלילה ברכבת את המדבר (היה עוֹד ליל לבנה ויוֹם אחרי ל"ג בעוֹמר), הציצה ליאה בעד החלון ונרתעה לאחוֹר בקריאת בעתה: “אוֹי, כמה גמלים מתים!” ונפלה על צואר בעלה ונלחצה אליו בכוֹבד כמתעלפת. וגם אחר כך, כשישבה על ידוֹ חיורת וּגדוֹלת עיניים, עוֹד הייתה רוֹעדת, אחזה בשתי אצבעוֹתיו ולא חפצה להרפּוֹת מהן עד שהגיעוּ ללוּד (“היא קצת היסטירית!” הירהר קלדם), שם החליפוּ את הרכבת, וּבשעה עשׂר הגיעוּ לתל אביב.

כשעברוּ במרכבה פתוּחה את הרחוֹבוֹת, עיקמה ליאה את פניה:

– עיירה קטנה. בין כל שני בתים יש שׂדה של חוֹל…

אבל משנכנסה בעד השער והגינה אל ביתוֹ הערוּך בטוּב טעם, ברהיטים וּבכלים נאים (כשיצאוּ השולקוֹבים נסע לחיפה והחזיר משם את כלי ביתוֹ, שנשארוּ שם מימי המלחמה, תיקנם וציבעם מחדש) נתרגשה שוּב, ושוּב נפלה על צואריו ונלחצה אליו, אך הפעם בלי כוֹבד וּבלי פחד.

קלדם היה מרוּצה: לא טעה בה. היא טוֹבת לב. אדם טוֹב וּמסוּר. יוֹתר מזה אינוֹ צריך.

אך לא עבר שבוּע ימים, עד שהתחיל מרגיש בה דברים זרים, שלא היוּ לוֹ לרצוֹן. ראשית היתה מרמזת לוֹ לעתים קרוֹבוֹת בדרך טראגית, שהוּא נטל ממנה “דבר יקר”. שנית, היה לה טבע, שכל מעשׂה אשר אמרה לעשׂוֹת, היתה מוֹדיעה עליו במלל לנפשה, שהיה מגיע לאוֹזנוֹ. מתחילה לא הרגיש בכך, אך הקביעוּת והמוֹנוֹטוֹניוּת, שבהן היתה מכריזה על כל מעשׂיה, היה בהן משהוּ מרגיז וּלבסוֹף גם מבעית, כאילוּ איזוֹ ישוּת אחרת, השוֹכנת בקרבּה, אוֹמרת את הדברים. וּביוֹתר היה הדבר מרגיזוֹ ומצערוֹ, כשהיתה משמיעה את מללה זה בפני זרים, אף על פי שהם כמעט לא הרגישוּ בדבר, אוֹ עשׂוּ את עצמם כלא מרגישים. “אני עוֹרכת את השוּלחן”, “אני הוֹלכת להביא את המרק”, “אני לוֹקחת את המספּריים לתקן את הוילוֹן”. הוּא ניסה בזהירוּת להעירה על זר מנהגה, היא הקשיבה בעיניים תמיהוֹת והבטיחה לחדוֹל. אך כעבוֹר רגעים מספר דיבּרה שוּב על מה שהיא עוֹמדת לעשׂוֹת. לבסוֹף מצא לה רמיזה על ידי הגבּהת אחת מגבּוֹת עיניו, בייחוּד בפני אוֹרחים, והדבר הוֹעיל פעמים אחדוֹת. אך אחר כך היה הרמז מכעיסה, וּכשנשארוּ ביחידוּת היתה מתגוֹללת עליו, שהוּא בוֹדה עליה עלילוֹת מלבוֹ, שאין מנהגה שוֹנה ממנהג שאר בני אדם: “מה אני? לא נוֹרמאלית?” וּבאישוֹני עיניה ניצנצה נקוּדת הטירוּף. כמה פעמים הגיע חילוּף הדברים ביניהם לידי קטטה ואחריה “ברוֹגז”, אך שוּם דבר לא נשתנה. כשנתיישבה דעתה עליה וחדלה מן ה“ברוֹגז”, התחילה שוּב מכריזה על מעשיה: “אני מכניסה את הסוּלם לתקן את המסמר שעל התמוּנה”, “אני לוֹקחת את הליזוֹל לנקוֹת את המקוֹם ההוּא”.

כמעט לא יכלה לפסוֹק פסוּק בלי המלה “אני”, כמין דיבּוּק היה אצלה ה“אני”. לא היתה זוֹ לא אהבת עצמה ולא תאות שׂררה, שלא היתה עוֹשׂה דבר בלי לשאוֹל את פי קלדם. בעת הכנת הארוּחה (את הנערה התימנית לא נתנה להיכּנס לחדר הבישוּל) היתה טוֹעמת רק לשם צוֹרך ממש, ולא אכלה אף אכילה קלה לפני בוֹאוֹ הביתה. וּכשהוּא נמצא במקרה בבית, היתה מביאה לוֹ אל חדרוֹ בכף שיטעם ויגיד את דעתוֹ. גם בשׂמלוֹת הרבוֹת שהיוּ תלוּיוֹת בארוֹן, ממה שעשׂתה לה באלכּסנדריה, וּממה שתפרה לה לדרישתו בתל אביב, לא השתמשה אלא בשתיים־שלוֹש, ואת השאר ראתה כמיוּתרוֹת. בכלל לא דרשה לעצמה שוּם דבר מסוּים. ואף על פי כן נראה ברוּר, שה“אני” מעסיקה תמיד, שאינה יכוֹלה לעוֹקרוֹ מתוֹך מחשבתה. זה היה מין אֶגוֹטיזם חוֹלני, בלי כל תערוֹבת של אנוֹכיוּת תוֹעלתית. ואם פגע בוֹ מישהוּ, אוֹ שנדמה לה כך, כאילוּ פגע בבת עינה. וגם אם התגברה והסתירה את כאיבה, לא יכלה סלוֹח לפוֹגע.

במשך שבוּעוֹת גישש קלדם סביביה, תוֹהה לדעת את מקוֹר “הכּרת האני” האיוּמה הזאת, מצא ונכזב, מצא ונתבּדה, עד שיוֹם אחד קפץ את ידוֹ כחתף: הוּא הוּא! היא סחה לוֹ, כי בהיוֹתה ילדה רכּה כבת שתים עשׂרה (כחוּשה מאוֹד היתה, אך מימיה לא חלתה) לקחה אביה בּוֹקר אחד אל מיטתוֹ, לחצה בחזקה אל לבוֹ החלש ולחש על אוֹזנה: “אַת חכמה, אַת יפה, אַת מתוּקה יוֹתר מכל הנערוֹת שבעוֹלם. עליך גאוָתי”. דמה סער אז בכל גוּפה והמלים נתקעוּ במוֹחה לבלי היעקר. זוֹ לה הפעם הראשוֹנה, שהיא מגלה את “סוֹדה” לנפש חיה.

זמן מה לאחר שגילה את “סוֹדה”, היה קלדם נוֹהג בה רכּוּת ורחמים, כאילוּ גילה בה מחלה נסתרת. אך לא ארכוּ הימים והתחילה שוּב מרגיזתוֹ. עוֹד יוֹתר הבליטה את תביעוֹתיה להתחשבוּת, לחליקת כבוֹד, לשמיעת דעתה. אסוּר היה לוֹ בהחלט לחלוֹק על דעתה ויהי גם בדבר קטן שבקטנים. הוּא נזהר ליטוֹל את עוֹקץ התנגדוּתוֹ בדברי נימוּס: “ולי, יקרה, נדמה ש…” – “כן, יוֹדעת אני שאני בעיניך טיפשה, שאיני מבינה כלוּם…” ולא היוּ ימים מוּעטים עד שהתחילה להאשימוֹ שהוּא מתנגד לדבריה מתוֹך כונה להרגיזה. יש לוֹ תענוּג מיוּחד להרגיזה. בטוּחה היא, שהוּא נשׂאה לאשה רק כדי שיוּכל להרגיזה… כל העוֹלם רוֹצה להרגיזה, לשפּוֹך את דמיה… ניסה לעבוֹר על דבריה בשתיקה, אמרה: “כן, יוֹדעת אני שאתה מבטל אוֹתי ולוֹעג לי”. נרתח בוֹ דמוֹ לא אחת, עד שהעליב בה. היתה בוֹרחת אל חדר המיטוֹת, ננעלת בחרי אף ויוֹמַיים אוֹ שלוֹשה אינה משיבה על שאילת שלוֹמוֹ. ניסה לשדל את עצמוֹ, שהוּא מבטלה באמת ביטוּל גמוּר, שצרה היא אשר נטפלה לחייו, וּבעצם אינה נוֹגעת לוֹ כלל. אך בכל התנגשוּת שבינוֹ לבינה היה מוֹחוֹ נתקף תסיסה חמה, מעלפת וּמכאבת, וקשה היה לוֹ לעצוֹר ברוּחוֹ. לוּא היה כוֹחוֹ עתה ככוֹחוֹ אז!…

לא ראה לפניו דרך אחרת אלא להוֹקיר רגליו מביתוֹ, והיה מבלה שעוֹת בבית שוּלקוֹב, בשׂיחוֹת עם אשתוֹ אגב אכילת כיבוּד שוֹפע. הוּא גם הרשה לעצמוֹ לפעמים להיאבק עם הגברת שוּלקוֹב וּלהצמיד לה נשיקה חטוּפה אגב היאבקוּת. היא, בכוֹחה הגדוֹל, היתה צוֹבתת את עוֹרפּוֹ בין שתי אצבעוֹתיה וכוֹפה את ראשוֹ על הספּה. לליאה, כמוּבן, לא סיפּר היכן הוּא מבלה את שעוֹתיו. אך מעין רוּח נבוּאה נוֹססה בה בכל דבר שהיה נוֹגע אל חייה.

– כן, אני איני מספיקה לך. היא גדוֹלה וּשמינה ממני פי שניים. דמך הטמא אינוֹ יכוֹל להינתק ממנה…

וכל מה מן הזוֹהמה שהלב עלוּל להעלוֹת אל הפּה העלה. הוּא ישב שפוּף כתפיים ושתק, עד שחטף כלי מן השוּלחן, ניפּצוֹ אל הרצפה וּברח מן הבית. טוֹב שזרקוֹ לרצפה ולא אל פניה…

הכוֹל היה מספּר בבית שוּלקוֹב. כך היה טבעוֹ, לא יכוֹל לשמוֹר סוֹד. לא היה דבר שהיה בגדר סוֹד בעיניו. העיק מה על לבוֹ, מיד היה משׂיחוֹ למישהוּ, ויהיה מי שיהיה. הוּא גם לא נזהר וסח לה לליאה ממקרי חייו, גם חטאים קלים וכּבידים, ולא ידע שבזה יזוּן את דמיוֹנה החוֹלני, יזבּל ויפרה את כעסה. כשהיתה נוֹפלת ביניהם תגרה (כמעט לא עבר עליהם יוֹם בלי תגרה) היתה מוֹנה אוֹתוֹ במעשׂיו לשעבר, כדי להוֹכיח לוֹ את ניווּלוֹ, המצדיק את יחסוֹ העריץ אליה, קוֹרבּנוֹ.

– אַת מצליפה אוֹתי בשוֹט שנתתי בידך.

אך כל תשוּבוֹתיו והערוֹתיו, שעל כל אדם אחר היוּ משפּיעוֹת בכה אוֹ בכה, לא עשׂוּ עליה כל רוֹשם. תמיד זכרה את ה“אני” שלה הנעלב, הנפגע, המקוּפּח ולא יכלה להבליג על הכאב, וּביוֹתר גדל הכאב שבא לה מידוֹ, מידי אדם שהיה חייב בכבוֹדה בכל יוֹם וּבכל שעה.

יוֹם אחד אמר בלחש, כמדבּר לנפשוֹ, בין שיניו:

– עתה מבין אני למה נבהלה כל כך אמך, כשהצעתי לה שתבוֹא לדוּר עמנוֹ…

אז פרץ מלבה כמו לבּה של הר שׂריפה. בשׂרה הוּצת אוֹדם כחלחל והיה סוֹער וּמרטט כוּלוֹ מכּף רגלה ועד קוֹדקוֹדה:

– אהא, היא סיפּרה לך הכוֹל, המנוּולת. היא השפּיעה עליך. היא השחירה את פנַי בפניךָ. ייחסה לי כל מוּם רע… אבל עוֹד אראה נקמה בשניכם… עוֹד תשלמוּ לי בעד דמי השפוּך… כן, כן…

ונתקפה על ידי היסטריה, שלא ראה כמוה מימיו. שתי שעוֹת היתה מתגוֹללת בפינת החדר, מַטחת ראשה בקיר, מוֹרטת שׂערוֹתיה ונוֹעצת אצבעותיה בגרוֹנה לשׂים מַחנק לנפשה. שׂמלתה נתפּשלה על בּרכּיה הערוּמוֹת וּצויחוֹת המרי לא פסקוּ מפּיה. כל הדרכים שניסה לא צלחוּ עליה, עד שנרגעה מאליה וסיימה באין אוֹנים:

– אה, כוֹס מים…

הוּא הביא לה כוֹס מים מן הברז. שתתה את המים, שכבה על הרצפה, הניחה ראשה על זרוֹעה ונרדמה.

שלוֹשה ימים לא דיבּרה אליו דבר והתחמקה מפּניו, שלא להיוֹת עמוֹ בכפיפה אחת.

הוּא היה מתהלך תמיד עייף וחיור. אפילו שפתיו האדוּמוֹת תמיד נבלוּ והחוירוּ. עצבוּת גדוֹלה ירדה עליו וּנקיעה מענייני החיים. גם בבית החרוֹשת וּבמשׂאוֹ וּבמתנוֹ עם הסוֹחרים והלקוֹחוֹת היה מדבּר דבריו ועוֹשׂה מעשׂיו כאדם המתהלך בתוֹך חלוֹם רע, אף על פי שדיבּר וּפעל בהשׂכּל וּבדעת ויוֹתר מעייפוּת לא הרגישוּ בוֹ. אבל מעט מעט התחיל תוֹקפוֹ פחד מפני הבית, וכמעט בבלי דעת היה מוֹקיר רגליו ממנו. הגברת שוּלקוֹב יעצתהוּ להחזיר את ליאה למצרים לזמן מוּעט, דבר זה בוַדאי ישפּיע עליה לטוֹבה, בטוּחה היא בזאת. מרחוֹק תרגיש בחסרוֹנוֹ וּלבבה הממרה ייכּנע. אף הוּא חשב כי הצדק עם הגברת שוּלקוֹב, אך לא העז להביא לפני ליאה את ההצעה. מי יוֹדע איזוֹ אש תוֹפת יבעיר…

הגינה לפני הבית היתה עתה עזוּבה במקצת. אחרי התגרוֹת של 1921 חדל הערבי הזקן לבוֹא לעבוֹדתוֹ. שכיניו ייראוּהוּ שהיהוּדים “יזבּחוּהוּ”. ולליאה לא היה כל עניין בצמחים חיים. אפילוּ את העציצים שבבית לא היתה משקה, כי אם סוֹמכת בזה על הנערה המשרתת. לפעמים היתה מעירה, וההערה היתה כמפתיעה: “כמה יפה הוּא הפרח הזה. מה שמו?” אף גם לא ניגשה לקטוֹף פרח לעצמה, ואם הגישוּ לה פרח קטוּף, הגישתוּ אל אַפּה ושתתה בתאוה ריחוֹ. אך כעבוֹר רגע היה מתגוֹלל בחוּץ. רק הנערה התימנית, ולפעמים קלדם עצמוֹ, היוּ עוֹדרים וּמשקים את הגן. צמחים חדשים כמעט לא נוֹספוּ, וגם מן הישנים נשארוּ רק מעטים. רוֹב השׂיחים השׂתגשׂגוּ והיוּ לאילנוֹת מצילים, שגזלוּ את האוֹר והאויר מן הערוּגוֹת הקטנוֹת, ועל כן היוּ עתה צמחיהם השפלים על פי רוֹב דלים וחיורי ירק. לעוּמת זה רבה היתה חריצוּתה בבית. קפדנוּתה בניקיוֹן היתה עוֹברת כל גבוּל. שלוֹש אוֹ ארבע פעמים ביוֹם יכוֹלה היתה לדרוֹש מן התימניה הקטנה, שתנגב את הרצפה במקום אחד, כי מצאה רבב על המרצפוֹת. בקיץ צריך היה לשטוֹף פעמיים ביום את הרצפוֹת שבכל החדרים. את החלוֹנוֹת ניקוּ פעמיים בשבוּע. אם השאירה הנערה כוֹס לא רחוּצה היתה רוֹאָה בזה מעין עלבוֹן לעצמה ותבעה את עלבוֹנה בכל כוֹח גרוֹנה ועצביה. גם בגוּפה וּבבגדיה נהגה ניקיוֹן חמוּר מאין דוּגמתוֹ. פעמים אחדוֹת ביוֹם היתה נוֹטלת מקלחוֹת, וּמחליפה לבנים כמה פעמים בשבוּע, וכן דאגה ללבניו של קלדם, שיהיוּ נקיים וּמגוֹהצים למשעי. קלדם ראה את מידת הניקיוֹן שבה, נהנה ולא נהנה. וּפעם, כשלבוֹ היה מר עליו, אמר לגברת שוּלקוֹב:

– איני יוֹדע מה זה, הרי אשתי נקיה עד לשיגעוֹן, ואף על פי כן, כשאני מתבוֹנן בה, נדמה לי, כאילוּ משהוּ לא נקי שוֹפע ממנה.

– אדם משוּנה אתה, קלדם, – הוֹכיחתהוּ האשה השביעה – למה לך להתעמק כל כך? האשה היא אשה כמוֹ שגבר הוּא גבר. למה החקרנוּת? אני לא הייתי רוֹצה להיוֹת אשתך… איך אפשר לדבּר כך על אשה!…

ושוּלקוֹב חשׂף את שיניו הגדוֹלוֹת בצחוֹק פרוּע, שניענע את בדלי שתי אוֹזניו:

– חה–חה–חה, כנראה, עוֹד לא הכּית אוֹתה אף פעם. אם לא תכניע אוֹתה פעם אחת, לא תהיה לך מנוּחה. כך הן הנשים.

– לא. בשוּם אוֹפן. מיוֹם שהיתה לי אליגרה נשבעתי לא להרים יד על אשה. היא יכוֹלה להוֹציאני מדעתי – אך ידי לא תהיה בה.

ופניו נתרפּוּ ונתעווּ בארשת של צער. סימן השׂאת פרח שוּב בשׂפתוֹ.

טו

כשל רוֹב כוֹחוֹ של קלדם. יד החיים לחצה כברזל על כתיפיו הרחבוֹת.

ימים קלים היוּ לוֹ כשנסע מתל אביב. במקוֹם הזר היה מסיח דעתוֹ מאשתוֹ והיה כמחדש את כוֹחוֹתיו. אך זמן רב לא יכוֹל לשהוֹת בניכר. עם כל הטינה והאימה מפני כעסה וּטרוּניוֹתיה ועצביה היה נמשך הביתה. כי לא מצא כל עניין אמיתי בחוּץ.

אך היחסים בינוֹ לבין ליאה הלכוּ הלוֹך ורע. היא תבעה ממנוּ בכל עוֹז, שבבוֹאוֹ הביתה ישׂיח לה מה עשׂה, מה מהלך עסקיו, ושישׂיח הרבה, בכל הפרטים. התשוּבוֹת הקצרוֹת, האוֹמרוֹת בעצם הכוֹל, לא הספיקוּ לה, כאילוּ צוֹרך לה, שקוֹלוֹ ירבּה ללטפה. היה לה בזה סיפּוּק, שכּל היגיוֹן קצרה ידוֹ לבטלוֹ. כי תמיד בער בה צימאוֹן למגעוֹ. וּכשהיוּ יחד בייחוּד שלם, היתה שוֹכחת כל תרעוֹמת והיתה מוֹצצת את ליחוֹ במין התרגשוּת של מסירה והכנעה:

– יקירי, חביבי, איני יכוֹלה לשׂבּוֹע אוֹתך… אתה נהנה ממני? מה? אמוֹר לי “כן”… אני רוֹצה לשמוֹע… עוֹד פעם… יקירי, אני רוֹצה להנעים לך, רק להנעים לך… כך טוֹב לך?… חביבי, יחידי, בּוֹריס שלי… שלי, מה?… אוֹי, אני משתגעת… אני יוֹצאת מדעתי…

ואמנם באישוֹניה הבריקה לוֹ בחשיכה נקוּדת הטירוּף והנכוֹנוּת להקריב את עצמה בשבילוֹ.

וּלאחר שעה, אם לא נרדמוּ ונתעוֹררה ביניהם שׂיחה כל שהיא, מיד נפגעה מדיבּוּר שלוֹ, ורק על ידי תכסיס מהיר מצידוֹ להעמיד פנים כישן – לא באוּ לידי שערוּריה. לעתים היה ברי לוֹ שהיא מוֹשכתוֹ בלשוֹנוֹ, לגרוֹת עליה דיבּוּרוֹ. הנה הוּא בא הביתה, לבוֹ היה משוּם מה טוֹב עליו וכוָנתוֹ היתה להגיד לה דבר מה נעים, להוֹדיעה על מתנה שהוּא אוֹמר לקנוֹת לה, חפץ נאה שראה בחלוֹן ראוה – והנה אך הוֹציא את הדיבוּר הראשוֹן מפיו וּכבר מצאה לה אחיזה באיזוֹ מלה תמימה וּמיד נתגלגלה השוֹאה. אז נתכּויץ לבוֹ, נאלם דוּמיה. וּמיד ככלוֹת הארוּחה נתחמק מן הבית – והמתנה לא נקנתה.

“כמה טעיתי בה. חשבתיה ליתוֹמה טוֹבת מזג, והנה שוֹכן בה שׂטן כזה!” היה חוֹזר ומדבּר במוֹחוֹ הירהוּר טוֹרד. אך בשעה שלא הציקה לוֹ במרי רוּחה, היה מרחם עליה והיה אוֹמר לנפשוֹ: "וּמה היא אשמה? טבע הוּא בה. מעין חוֹלי. בוַדאי היא אוּמללה מאוֹד בטבעה זה. הרי אחרי כל שערוּריה היא נשארת בלי כוֹחוֹת לגמרי, כחוּרבת אדם. יהי אלוֹהים עמה! אילוּ היה לה ילד, אפשר היתה מתרכּכת קצת, היתה מתעוררת בה איזוֹ חמימוּת אנוֹשית, איזה כוֹח של ויתוּר. הרי חיי גיהינוֹם צריכים להיוֹת אלה – באין יכוֹלת לוַתר בשוּם דבר… איך אפשר לחיוֹת כך?… כבר עברוּ עליהם שנתיים אחרי הנישׂוּאים ועדיין לא נתעבּרה. שמא היא עקרה!…

בשנה הראשוֹנה, כשמַכּריו היוּ שוֹאלים אוֹתוֹ כמקוּבּל

ל“שלוֹם הגברת”, היה עוֹנה מתוֹך התעוֹררוּת אמיתית. אך ברוֹב הימים היתה השאילה לשלוֹמה גוֹרמת לוֹ אי נעימוּת, כי קשה היתה לוֹ התשוּבה. מימיו לא הסכין לזייף את רגשוֹתיו בעסקי חייו, ואם עתה היה תמיד בלבוֹ עליה, לא יכוֹל להשיב לשוֹאל מתוֹך נימוּס בלבד, וּמצד שני לא חפץ שזרים ירגישוּ ביחסים שבינוֹ לבין אשתוֹ, אף כי מידידיו לא היה מעלים כלוּם. אך ידידים היוּ לוֹ עתה מעט מזער. חוּץ מבית שוּלקוֹב שוּתפוֹ היה יוֹצא ונכנס רק בבתים מספר, אצל ידידים ישנים מלפני המלחמה. אבל גם שם הרגיש מעין מחיצה בינוֹ וביניהם, אם מפני שנזדקן מעט, אוֹ מפני שהם נזדקנוּ (בניהם של אחדים גדלוּ ונסעוּ לחוּץ לארץ ללמוֹד, אוֹ גם התחתנוּ), אוֹ שנוּסח החיים החדש גרפם והרחיקם, עד בלתי יכוֹלת להשׂיגם. בכלל, מיוֹם שוּבוֹ לא מצא אוֹתם יחסי הלב שהיוּ מצוּיים כאן קוֹדם. עם גידוּלה של העיר, עם הצטוֹפפוּת הבתים כאילוּ נתרחקוּ האנשים. רבים קבלוּ על כך. החיים היוּ עתה יותר טוֹבים, יוֹתר מגוּוָנים, יוֹתר עשירים, נפתחוּ בתי קפה וּבתי שעשוּעים, באוּ עוֹלים ותיירים מכל קצוי תבל והביאוּ עמהם את רוּח המרחקים וּברקם, היוּ הרבה נשפי ריקוּדים, נזדמנוּ יחד, דיבּרוּ בקוֹל וצחקוּ הרבה, אך הבתים, מדוֹרי המשפחוֹת, כאילוּ נתקדרוּ ונזדעפוּ.

– מה בין תל אביב הישנה לחדשה?

איש מן הנשאלים לא מצא תשוּבה מספקת, וקלדם השוֹאל השיב בעצמוֹ:

– הישנה היתה כבתוּלה קרתנית בשעת ארוּסיה, והחדשה – כקרתנית זוֹ גוּפה שנישׂאה לבן כרך ונעשׂתה מוֹדרנית והיא בוֹרחת מילדיה שבבית…

– אי, המשלים שלך, קלדם…

טוֹבוֹת עוֹד היה מוֹסיף לעשׂוֹת לאנשים שוֹנים, אך יכוֹלתוֹ נצטמצמה הרבה. הרוָחים לא היוּ עתה שוֹפעים כמלפנים. עם השלטוֹנוֹת האנגלים לא הצליח לקשוֹר קשרים של ממש. הם היוּ זרים לרוּחוֹ. הוּא, שהיה אמן מוּבהק בתכסיסי חברה ליבאנטיניים, לא ידע למצוֹא מסילוֹת ללב פקידים יהירים אלה, הנענים רק לכוֹח הממשי שמאחוֹרי האדם. וּמאחריו לא הרגישוּ כל כוֹח. עם הפקידים הערביים היה מזדמן והיוּ ביניהם יחסי נימוּס וידידוּת חיצוֹנים, עם כל הפרטים והדקדוּקים, אך הם יראוּ את האדוֹן האנגלי ולא היוּ חוֹפשים לעשׂוֹת דברים שיש בהם משוּם העזה. על כן אנוּס היה להצטמצם ב“עסקים סוֹלידיים” – בתעשׂייה. וּבשוּתפוּת מעוֹלם לא היתה ידוֹ על העליוֹנה. יוֹתר מדי היה מזלזל ברכוּש, יוֹתר מדי היה מתאַוה להיראוֹת כוַתרן – והשוּתפים היוּ מנצלים את חוּלשוֹתיו ככל אשר יכלוּ. אחרי שוּתפוּת של חמש שנים עם שוּלקוֹב נתברר לוֹ יוֹם אחד, כי הלז קיפּח את חלקוֹ במידה מרוּבה. הוּא ניסה לעמוֹד על נפשוֹ, משך כמה ממכּריו הישנים, שיהיוּ לוֹ לעזר, הביא את הדברים לידי בוֹררוּת, אחר כך נשפּט גם בערכאוֹת, ושוּב בפני בוֹררים. ולבסוֹף יצא מן השוּתפוּת ובידוֹ אילוּ מאוֹת לא"י בשטרוֹת לזמנים ארוּכּים. אז הפסיק את ביקוּריו בבית שוּלקוֹב והיה מבלה את ימיו בחברת מכרים נוֹצרים ומוּסלימים ביפוֹ.

טז

באחד מלילוֹת החוֹרף ישב בבית קפה ערבי חדש ושׂיחק בקלפים בחברת ערבים נוֹצרים וּקציני אוֹנייה צרפתים. הוּא שתה הרבה ליקר ויין שאמפּאניה, וּבצאתוֹ החוּצה בשעה שתיים היה מתנוֹדד מרוֹב שיכרוּת. בפינת שדרוֹת ג’וֹרג' וּרחוֹב בּוּסטרוּס נפרד מבני חברתוֹ והיה חג ונע במוֹרד דרך יפוֹ תל אביב השוֹמם והצר. ראשוֹ היה כבד עליו וּשׂערוֹ פּרוּע (את המגבעת שכח תחת הכיסא בבית הקפה). לא היה גשם, אך רוּח לחה, קרה וחזקה מאוֹד הדפה אוֹתוֹ בלי הרף מאחוֹר ולא היה בוֹ כוֹח לעמוֹד בה והיה נדחף בעל כוֹרחוֹ קדימה. עננים כבידים רצוּ בשמַים והחלל הוּאר והוּעם חליפוֹת, והוּא מוֹלל ברגליו והביט לכביש המזופּת. שתי פעמים עמד להטיל מים ולא יכוֹל, אף כי חש צוֹרך בכך. מתוֹך כעס כירכר הלאה. ליד בית הקוֹנסוּל הגרמני באה לקראתוֹ מרכבה ריקה עוֹלה מתל אביב. רמז באצבע לעגלוֹן הערבי וזה עצר והמתין לוֹ שיעלה, אך קלדם לא יכוֹל לעלוֹת, כי בכל פעם התנוֹדד ורגלוֹ צנחה מן הדושה. ירד העגלוֹן והכניסוֹ. קלדם שׂחק וקילל ונפל על המוֹשב הריק. העגלוֹן הפך והוֹליכוֹ ישר לביתוֹ, כי הכיר את הנוֹסע. לפני הבית היה מאיר ממרוֹמי העמוּד פּנס חשמל גדוֹל. סייע העגלוֹן לקלדם לצאת מן המרכבה. הרחיב קלדם את כיס מכנסיו ורמז לעגלוֹן, שיוֹציא את שׂכרוֹֹ. העגלוֹן היסס רגע, אחר עשׂה כמצוּוה. וּכשהוֹציא את השילינג משך את קלדם קצת אל האוֹר להראוֹתוֹ את המטבע. אך קלדם לא רצה לראות, כי אם קילל ושׂחק, והעגלוֹן הפך ונסע לוֹ. ברחוֹב עבר בחיפּזוֹן זוּג שלוּב זרוֹעֹוֹת. קלדם הביט אחריהם וחייך בהנאה. אחר פתח את הפשפּש ונכנס בצעדים מאוּששים קצת. כשעלה במדריגוֹת האחדוֹת, מצא את הדלת נעוּלה. לא צילצל בפעמוֹן אלא דפק עליה באגרוֹפוֹ. כרגע נסב בפנים המפתח והדלת נפתחה. באפלוּלית הפּרוֹזדוֹר עמדה לפניו ליאה בחלוּק הלילה המגיע עד לרצפה.

– מה, עמדת ליד הדלת? – שאל קלדם בלשוֹן עמוּסה.

– כן, חיכּיתי לך, בעלי היקר, – וכל הארס שבאשה היה מצוּמצם בתשוּבה זוֹ.

– מאוּחר, מאוּחר, נלך לישוֹן. בוֹאי! – והוּא נעל מאחריו את הדלת במפתח.

– לא, בעלי היקר, אני כבר ישנתי דיי, עתה רוֹצה אני להיוֹת עֵרה, מאחר שבאת…

– לישוֹן, לישוֹן! – חזר קלדם בקוֹצר רוּח והרגיש כי שכרוֹנוֹ פג והוֹלך. הוּא גם נגע בכתיפה וּדחפה קלוֹת לצד חדר המיטוֹת.

היא הלכה לפניו ודיבּרה לאַחוֹריה.

– רוֹצה אני לשׂוֹחח עמך קצת, יקירי. חיכּיתי לך כמוֹ שמחכים למשיח. – הארס גבר והלך.

– מה זה? כבר אחר שתיים, אני עייף. ראשי כוֹאב.

באַפּה בא ריח היין שעלה מפיו. וזה כאילוּ עוֹררה יוֹתר.

– לא, חביבי, בוֹא נשב פה על הספה וּנשׂוֹחח. כמה שאלוֹת עלי לשאלך. בוֹא!

והיא משכתהוּ אל הספּה הסמוּכה לדלת והוֹשיבתהוּ לצידה. על פני שניהם נפל פס אוֹר חזק מן הפּנס שבחוּץ. פניה נראוּ חיורים מאוֹד, בהרוֹת הקיץ נתבלטוּ כאילוּ הן מדוּבּקוֹת, השׂיער היה תלוּי פרוּע על כתיפיה, צבעוֹ הצהוֹב היה משוּנה, הסנטר היה מעוּקם ורוֹטט. לפרצוּפוֹ הוּא היתה הבּעה נבוּכה, אוילית. עיניו עיפעפוּ בלי הרף. היא ישבה סמוּכה לוֹ, כמעט נוֹגעת בוֹ, ידיה מוּנחוֹת בְחיקה והחלוּק הלבן ירד על רגליה היחיפוֹת, הזעירוֹת, עד לרצפה. מן הפתח נראוּ שתי המיטוֹת הריקוֹת נוֹגעוֹת זוֹ בזוֹ.

– למה אתה נבזה כל כך? אמוֹר, האין בלבך כל רגש אנוֹשי? שוּם רגש של כבוֹד ואחריוּת? איך יכוֹל אתה להשאירני יחידה, טרף למחשבוֹת שיגעוֹן, וּלהתעלס שם עם שיכּוֹרים ועם זוֹנוֹת?

לשמע המלים האחרוֹנוֹת קפץ כנשוּך נחש. צריחה בלתי אנוֹשית נמלטה מחזהוּ:

– דוֹמי כלבה שוֹטה! מנוּולת! איני רוֹצה לסבוֹל ממך יוֹתר. איני רוֹצה, איני מחוּיב, מבינה אַת… איני מחוּיב…

– כך? אינך מחוּיב? ואני אַראה לך שאתה מחוּיב… איני נבהלת מצעקוֹתיך… יכוֹל אתה לצעוֹק כמה שאתה רוֹצה.

קוֹלה היה שליו עד להפליא, וּבשלוה זוֹ היה כדי להוֹציא מן הדעת.

הוּא עמד והוֹסיף לצעוֹק, אף כי היה ככוֹבש את קוֹלוֹ:

– הלא כל גרי הרחוֹב יתאספוּ לשמע הצעקוֹת…

– אין דבר. יתאספוּ, יבוֹאוּ. מה יש לי להסתיר?… אדרבה, ידעוּ את חיי… יראוּ איזה בעל נחמד נפל בחלקי…

הוּא ישב ולא הרגיש בה. רגעים מספר שתק. במוֹחוֹ חלף משוּם מה מחזה שראה ברחוֹבה של קוֹשׂטא: אפנדי כרסתן רץ במקל נטוּי להכוֹת מצחצח נעליים צעיר וזה בוֹרח אחוֹרנית ברגליו היחיפוֹת הנתוּנוֹת במכנסיים רחבים, כשהוּא מסוֹכך על עצמוֹ בשתי מברשוֹת גדוֹלוֹת וצוֹחק לעוּמת תוֹקפוֹ צחוֹק

מבוּכה. קלדם עקב בדמיוֹנוֹ אחרי התמוּנה המבדחת, כאילוּ היא לנגד עיניו. אך ליאה לא הניחה לוֹ לשהוֹת זמן רב בדמיוֹנוֹ.

– אמוֹר את האמת: אתה רוֹצה להיפּטר ממני, על כן אתה מענה אוֹתי… אינני די יפה, די חכמה, די משׂכּילה בשבילך… יש אחירוֹת, חדשוֹת, שבאוּ מאירוֹפה… לא, יקירי, לא יעלה בידך להחריבני. קוֹדם שתחריב אוֹתי, אחריב אוֹתך…

צחוֹק קם פתאוֹם בנפשוֹ:

– בכבוֹד גדוֹל! אין עוֹד מה להחריב. אני כבר חרב בלאו הכי…

– אוֹהוֹ, בשביל אחירוֹת אינך חרב כלל. העוֹלם אינוֹ הפקר. אקרא אוֹתך למשפּט. השוֹפטים האנגלים מגינים על נשים עזוּבוֹת… אני יוֹדעת…

– ברצוֹן רב. אני מסכים מראש לפסק הדין… אוּלי תגידי מיד מהוּ – ואקיימנוּ.

– יגידוּ לך, יגידוּ…

עתה נשתתקה היא. הוּא נתפּכּח לגמרי. נדמה לוֹ, טענוֹתיה נדלוּ והיא רוֹצה להשלים. פשט את ידוֹ והניחה על כתיפה החשׂוּפה (החלוּק צנח עד חצי זרוֹעה). אך נגעה בה היד, קפצה כנכוית. מגרוֹנה עלתה צוָחה חדה:

– אַל תגע בי! אני יוֹדעת למה אני נחוּצה לך?… כלך לך אצל הזוֹנוֹת הבלוֹת שלך… אל הערביוֹת, אל היוָניוֹת… שם ביפוֹ, בעג’מי… אלי, אלי, מה חטאתי לוֹ? מה עשׂיתי לוֹ? למה הוּא מענה אוֹתי? למה הוּא מתעלל בי? למה הוּא משפיל אוֹתי?… איך יכוֹל הוּא להיות כל כך שפל, כל כך אכזר?…

הוּא ישב, שמע ולא הבין כלוּם מטענוֹתיה. במה הוּא מענה אוֹתה? במה הוּא משפּילה? מה רע הוּא עוֹשׂה לה? לאילוּ זוֹנוֹת הוּּא הוֹלך?… כלוּם לא הבין, אך קוֹלה החד, כאילוּ חתך את בשׂרוֹ. הקינה הארוּכּה כאילוּ ניסרה את לבוֹ, נַסר והעמק, נַסר והעמק. הוּא עמד על רגליו, וּמתוך מאמץ שלא לפגוֹע בה נרתע אל ירכתי החדר וּמשם חירחר גרוֹנוֹ וידיו ניפנפוּ בעוית:

– חדלי, אני אוֹמר לך… אני אוֹמר לך, חדלי… הפסיקי את קוֹלך המאוּס… אני אכּה אוֹתך… את פרצוּפך הנתעב ארסק… חדלי, אני אוֹמר לך… אני אוֹמר לך, חדלי… אַת שוֹמעת? חדלי!

והוּא התחיל רוֹעד כוּלוֹ.

– מה? לחדוֹל? תכּה אוֹתי? אדרבה, בוֹא הכּני, רוֹמסני, רוֹמסני בשתי רגליך, בשתי רגליך… הוֹרגני…

והיא הטילה את עצמה על הרצפה הקרה, מוֹללה ברגליה, טפחה בידיה על המרצפוֹת הקשוֹת וצוחה:

– בוֹא, רוֹמסני, הוֹרגני! אוֹ, הרוֹג אוֹתי! ה–רוֹג אוֹ–תי!

אילוּ יכוֹל היה להוֹרגה, לשפּוֹך את דמה הארסי על כוּתנתה הלבנה, שאוֹר הפּנס שוֹרה עליה בפס רחב – אוּלי היה מקל לנפשוֹ, אוּלי היה נוֹשם לרוָחה… אבל הוּא עמד בפינה כנטוּל רצוֹן ואיבריו לא נשמעוּ לוֹ. הוּא רק הביט בעיניים קמוֹת בפירכּוּסיה של האשה על הרצפה, כמחכּה עד שייפסקוּ.

עייפוּת גדוֹלה היתה נסוּכה בכל גוּפוֹ. עתה שנא את האשה המוּטלת לפניו על הרצפה, שׂנאה קרה שניאה, היא היתה זרה לוֹ – אוֹיב זר ועריץ. בלי חשׂך נשנוּ בנפשוֹ, כמעט בקוֹל, השאלוֹת: “מי היא לו? מה היא לי? מה היא רוֹצה ממני? מי היא לי? מה היא לי? מה?”

כדי שלא יפּוֹל, נשען בחזקה אל הקיר.

הוּא לא ידע כמה זמן עבר עד שהאשה נרגעה, קיפּלה את בּרכּיה ושכבה על צידה, כשהיא כוֹבשת את פניה בזרוֹעה הכחוּשה. אך משראה אוֹתה בכך, מש לאט ממקוֹמוֹ, פסע על בהוֹנוֹת רגליו עד שנכנס אל חדר המיטוֹת, שם צנח על מיטתוֹ לבוּש בגדיו, ולא עברוּ רגעים מעטים עד שירדה עליו תרדימה כבידה ורבת מכאוֹבים.

יז

למן הלילה ההוּא נקבע יחסוֹ אל האשה: היא זרה לוֹ. אשה זרה קנתה לה שביתה בביתוֹ. אין לוֹ אלא להשלים עם עוּבדה מוּזרה זוֹ. הוּא השתדל לא לגרוֹם לה רוֹגז. היה מקדים לשוּב בערבים. היה נוֹתן על ידה בכל ראשוֹן בשבת את סכוּם ההוֹצאוֹת לכל השבוּע. שאָלה אם אין לה צוֹרך בהוֹספה, והיא ענתה קרוֹת ועצוּבוֹת: לא. מעתה אין צוֹרך. לא סח לה ממה שעשׂה, ממה שראה ושמע. היה יוֹשב מיד אל השוּלחן הערוּך, אוֹכל את ארוּחתוֹ בדממה ורק לפעמים פנה אליה:

– סלחי לי. את המלח. תוֹדה!

רק כשנטל עליו לנסוֹע לאיזה מקוֹם היה מוֹדיע לה באוֹתוֹ יוֹם:

– אני נוֹסע לשלוֹשה ימים. אשוּב ביוֹם הרביעי, לפנוֹת ערב…

והיה מתאמץ לשמוֹר על המוֹעד הקבוּע. מראה היה נוֹסך עליו רוּח עצבוּת ורוֹגז קרה, אך לא חשב לפרוֹק את עוּלה. לא כדאי. בין כך ובין כך אין חייו חיים. הרגש הרגיש, כי להבת החיים בוֹ דוֹעכת והוֹלכת. אין צוֹרך ברוּח חזקה כדי לכבּוֹתה. הנגע הממאיר אוֹכל את כל רקמוֹתיו.

ליאה נשׂאה את נפשה גם עתה “כפצע כוֹאב”, וּבהיוֹתה יחידה בביתה היתה דוֹברת אל נפשה בניע שפתיים וּמתנה לעצמה את מר גוֹרלה. אלף פעמים היתה שוֹאלת את עצמה, למה מגיע לה גוֹרל שחוֹר כזה, לה, שאביה היקר באדם אמר עליה שהיא חכמה, יפה ועדינה? למה לא תחיה עם בעל מבין לרוּחה כאחרוֹנה שבאחרוֹנוֹת?… וּמתוֹך שאלוֹת אלוּ היתה מַתחילה לבזוֹת לשׂנוא

את עצמה ושוֹאלת את נפשה למוּת… כן, רק במוֹתה תתנקם בוֹ… אך משנאחזה מחשבתה בוֹ, עלה בה שוּב הכעס, כּאֵב עכוֹר, חם וּמתפשט, עד שעטף את כוּלה ושׂם לה מחנק. לוּא היה עתה לפניה – כך נדמה לה – היתה יוֹרקת בפניו, ישר בפניו. אוּלי בזה, היתה מביאה הקלה לנפשה… ודמיוֹנה מעלה לה מחזוֹת הוֹללוּת עם ערביים, יוָנים, קציני אניוֹת ועם נשים מפוּרכסוֹת, זוֹנֹוֹת חצוּפוֹת… וּמחזוֹת דמיוֹן אלה היוּ מוֹציאים אוֹתה מדעתה. ורק כשחזר בשעה הקבוּעה היתה נרגעת מעט ושׂנאתה נעשׂתה שקיטה, כאילוּ שקעוּ שמריה.

תל אביב המתה מרוֹב אדם. בשנה אחת באו אליה אנשים חדשים לאלפים, רוּבּם מפוֹלין, והביאוּ עמהם רעש וּתנוּעה וּמהוּמה. ויוֹתר מכוֹל הנשים, נשים לבוּשוֹת פּאר, אוֹהבוֹת רחוֹב, מלהגוֹת בלשוֹן זרה, דוֹמה קצת לרוּסית, אך שוֹנה ממנה, יוֹתר רוֹננת, אך פחוֹת רכּה, פחוֹת לבבית. העסקים נתרחבוּ. התחילה ספסרוּת בבתים, במגרשי בניין. קמה תנוּעת בניין רחבה, מחירי הדירוֹת עלוּ. כל חלקה פנוּיה משכה את עיני הסרסוּרים והקוֹנים. מיוֹם ליוֹם נתייקרה אַמַת החוֹל, עד שהגיעה למחיר, שאיש מאנשי תל אביב לא חלם על כמוֹתוֹ. אנשים קטנים, שרכשוּ להם ברוֹב עמל וחיסכוֹן בתים קטנים לצוֹרך דירתם, מוֹרים ופקידים, מכרוּ את בתיהם שבמרכז העיר, פרעוּ חלק מחוֹבוֹתיהם וקנוּ חלקוֹת רחוֹקוֹת והקימוּ שם בתים אחירים, גדוֹלים ויפים מן הראשוֹנים. אך עד מהרה בא גם שמה גל הספסרוּת. אבל אי אפשר למכוֹר ולקנוֹת, למכוֹר ולקנוֹת בלי הרף. פקעת של גוֹעל העיקה בחזה, וּכנגד המחשבוֹת הטרוּפוֹת על התעשרוּת – היתה מחאה תדירה בלב. רק העוֹלים החדשים לא ידעוּ גבוּל בשיסוּי המחירים. ידי הפוֹעלים היוּ מליאוֹת עבוֹדה, חנוּיוֹת חדשוֹת וּמהוּדרוֹת צצוּ בכל פינה והישנוֹת הרחיבוּ את חלוֹנוֹת הראוה. הכֹוֹל נהנוּ מהתרחבוּת העיר, מהנחת הרחוֹבוֹת החדשים אל המרחב, צפוֹנה. אנשי דמיוֹן הוֹלכי בטל שאלוּ זה את זה בשעת פגישה ברחוֹב:

– מה דעתך, עד היכן תגיע תל אביב?

– עד הירקוֹן.

– בטלן! עד חדרה.

– מה אתה סח? עד חיפה.

– עד סוּלמה של צוֹר.

– עד הלבנוֹן.

– אי, צריך ללכת לראוֹת את השכוּנה החדשה ליד בית המטבחיים. אוֹמרים: עוֹלם חדש.

לא ראוּ מעצוֹר וּגבוּל להליכת הבתים צפוֹנה. ברחוֹבוֹ של קלדם, שבשנוֹת המלחמה הוּתרה בוֹ בקוֹשי חנוּת אחת, היוּ בוֹ עתה יוֹתר משלוֹשים חנוּיוֹת, וּכבר אוּשר הרחוֹב כוּלוֹ כאיזוֹר מסחרי. לבתים לא הוּנח עוֹד. הקטנים נמכרוּ או נהרסוּ בידי בעליהם הראשוֹנים וחנוּיוֹת גדוֹלוֹת, גבוֹהוֹת, הדוּרוֹת חזית, נבנוּ במקוֹמם, ועל החנוּיוֹת קוֹמה

וקוֹמוֹתיים. לא היה בעל בית ברחוֹב שלא צרוּ עליו הסרסוּרים יוֹמם ולילה. “יגיד רק את המחיר, כמה הוּא רוֹצה? הן רק משוּגע יכוֹל להחזיק לשם דירה צרה מקוֹם שערכּוֹ אלפי לירות. הוּא רוֹצה במגרש אחר, גדוֹל, גבוֹה פּינה? הנה תוֹכנית, יבחר מה שיבחר. בתנאים נוֹחים, בתשלוּמים לשלוֹש שנים. רק שוֹטה אינוֹ רוֹצה להיטיב את מצבוֹ.”

גם אל בית קלדם באוּ, אך על פי רוֹב נעדר מן הבית, ועם האשה אי אפשר היה לדבּר. היא לא פתחה להם את הדלת. יבקשוּהוּ באשר יבקשוּהוּ. מצאוּהוּ ברחוֹב, בבאנק, בנמל, בבית קפה, סַבּוּהוּ כדבוֹרים, פּיתוּ, הזהירוּ, תבעוּ, אִיימוּ. והוּא באחת: “לא אמכּוֹר. כל זמן שאני חי, לא ייהרס ביתי. אם תמלאוּהוּ כסף וזהב, לא אמכּרנוּ. רוֹצה אני שיישאר בית אנוֹשי אחד ברחוֹב…”

– אם כן, אינך יהוּדי.

– אני יוּכל להוֹכיח לך.

– לץ שכזה! אבל ברצינוּת…

– בכל הרצינוּת: איני מוֹכר. מַע סלאמי! (עם השלום!).

וּכשראה סרסוּר קרב אליו, הקדימוֹ ואמר: “ביתי? לא למכירה. מע סלאמי!”

סוֹף סוֹף נתייאשוּ ממנוּ והניחוּ לוֹ. עֵשׂיו. פּרא אדם!

בשוּבוֹ בערב לביתוֹ, היה שוֹהה רגע בגינה, מתבוֹנן בה לאוֹר הפנס וּמהרהר: “לוּ מכרתי יכוֹלתי להיטיב את מצבי, אך למה אעשׂה זאת? בשביל מי, בשביל מה? הן הוֹלך אני למוּת, מוּטב שאמוּת בבית שבניתי באהבה… פה אהבתני גינה… פה ביליתי את הירחים הראשוֹנים עם אליגרה… לוּ יכוֹלתי לדוּר שוּב יחידי בבית… לחלוֹת יחידי, למוּת יחידי באין איש עמי, בתריסים מוּגפים, שהוֹלכי הרחוֹב יעמדוּ, יביטוּ ויחשבוּ: בעל הבית איננוּ, נסע בדרך מרחוֹק…”

אך הנה הוּפשל ברעש התריס, שתי ידיה הרזוֹת של ליאה נשלחוּ החוּצה, ניערוּ דבר מה ונאספוּ שוּב ביתה. קלדם כפף את ראשוֹ וּפנה לעלוֹת במדריגוֹת. לא חש כל תיאבוֹן לאכוֹל את הארוּחה, אף כי ידע, שהיא הכינתה בכל דיקדוּקי הטעם, כאשר ידעה.

יח

גל העלייה בא אל קצוֹ וקצהוּ התחיל ניגר מהר חזרה במוֹרד. קמה בהלה. הרעש קם לדממה. רבים מן העוֹלים התחילוּ חוֹזרים לארצוֹתיהם. הפיצוּ שמוּעוֹת מרגיזוֹת על ספינוֹת המפליגוֹת מנמל יפוֹ והן נוֹשׂאוֹת מאוֹת, אלפי יוֹצאים. מסחר המגרשים והבתים פסק. המחירים ירדוּ, ולא היוּ קוֹנים. כמה בניינים נפסקה בנייתם באמצע. שכוּנוֹת חדשוֹת, שהוּחל לָסוֹל אליהן כבישים, נשארוּ מנוּתקוֹת מן העיר, וּבהן בתים בוֹדדים מפוּזרים, כתיבוֹת ריקוֹת שהוּטלוּ על ערבת החוֹל. מחיר הדירוֹת ירד והדיירים הרחוֹקים ניסוּ להתקרב, וּכשראוּ שיש דירוֹת עזבוּ את הבתים הרחוֹקים וּבאוּ לגוּר במרכז. הבתים העזוּבים השרוּ עצבוּת על המקוֹם. כשנקלע שמה איש הדמיוֹן אגב טיוּלוֹ, נתחמץ לבוֹ בראוֹתוֹ תריס תלוּש תלוּי באלכסוֹן, החוֹל נערם על המדריגוֹת החדשוֹת, בית אחר רק חצי קירוֹ מטוּיח, אל בית אחר נשען מגדל של פחים חלוּדים. והוּא מלמל לנפשוֹ: “אילוּ נדחה המשבר לשתיים–שלוֹש שנים, היינוּ בכל זאת עוֹברים את הירקוֹן”. הוּא נקט עכשיו את הפּרוֹגרמה מינימוּם.

– תוֹדה לאל! עתה יתנוּ לי מנוּחה, – אמר קלדם אל שוּתפוֹ החדש, הספרדי הגבוֹה אבּוּטבּוּל (הם יסדוּ יחד סוֹכנוּת להוֹצאת סחוֹרוֹת מן הנמל).

– אבל צריך היית למכוֹר. היית משלם את כל חוֹבוֹתיך, והיית יכוֹל לבנוֹת לך בית קטן.

– לבנוֹת בית שני? לא, די לי בנשים שהחלפתי פעם לשנים אחדוֹת.

– ואנחנוּ ברוּך השם לא צריכים להחליף. אנוּ מוֹסיפים על הראשוֹנוֹת וחסל. אתם השיכּנז לא יוֹדעים לחיוֹת. בחיי, לא יוֹדעים.

עסקיו של קלדם הביאוּ לוֹ פרנסה בריוח, אך לנהוֹג קלוּת בכספים, כאשר הסכּין כל ימיו, לא יכוֹל, ואם הרשה לעצמוֹ הוֹצאה יתירה (למשל, קנה אוֹטוֹמוֹביל קטן מידי ערבי, שנמאס עליו חוֹדש אחרי קנייתוֹ וּמכרוֹ בשליש המחיר) היה מוּכרח ללווֹת את הסכוּם בבאנק. אך עדיין נוֹדע בחוּגוֹ כאדם הנכוֹן תמיד לעזוֹר בסכוּמים לא גדוֹלים וחתימוֹתיו על שטרי טוֹבה הגיעוּ לעשׂרוֹת.

עם ליאה לא היוּ לוֹ אחרי הלילה ההוּא אלא התנגשוּיוֹת מעטוֹת. היא ניסתה שוּב “למוֹשכוֹ בלשוֹנוֹ”, אבל הוּא הצליח על פי רוֹב להתחמק מן הבית לפני התגלע הריב, ואם נכשל והשיב לה דברים שפּתחוּ את “פצעה” וּלשוֹנה התחילה סוֹרקת את בשׂרוֹ, היה רק מנַהם מתוֹך חוֹטמוֹ במין עיקשוּת ילדוּתית ולא השמיע מלה מפוֹרשת, עד שנשתתקה וּפרשה לחדרה ככלי מלא זעם.

השלוֹם המזוּין נעשׂה ביניהם מצב של קבע.

והנה נוֹדע לוֹ יוֹם אחד דבר שהבהילוֹ מאוֹד: סוֹחר העוֹרוֹת בּרמאן מחיפה, מַכּרוֹ וידידוֹ מאז שבתוֹ שם עם אליגרה, עמד לפני פשיטת רגל. בין שטרי הטוֹבה הרבים, שאסף בכל פינוֹת הארץ, היה גם שטר על חמש מאוֹת לא“י של קלדם. אם יצטרך לפרוֹע את השטר הזה – לא תהיה לוֹ תקוּמה. יהיה מוּכרח למכוֹר את הבית, ודוקא עתה בימי השפל. הרעיוֹן הזה מילאהוּ חרדוֹת. אילוּ היה בידוֹ כסף היה פוֹרע את השטר, כוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ, ולא היה מספּר לאיש, כדרכוֹ. לא שטר אחד פרע בשביל זרים. אוּלם למכוֹר את הבית – זה היה למעלה מכוֹחוֹתיו. וּככל שהתעמק באפשרוּת זוֹ, כן גדלה מבוּכתוֹ וחרדתוֹ. נדמה לוֹ שעם אבדן הבית יאבדוּ מיד גם חייו (עליה, על ליאה, לא היה מסוּגל לחשוֹב אף מחשבה קלה). אגב כך עלוּ בזכרוֹנוֹ גם שטרוֹת אחירים, ששמוֹ היה עליהם בתוֹרת חוֹתם אוֹ ערב. זכר את ה”אזכּרוֹת“, שהוּא מוֹצא על שוּלחנוֹ כמעט בכל יוֹם בשוּבוֹ הביתה. זכר את מאות הלא”י ששילם בעד בעל המלוֹן גרסי שברח לקיפּטאוּן. וכל אלה שתוּ עליו פתאוֹם ויצקוּ בוֹ אימה אשר לא ידע כמוֹתה מעוֹדוֹ.

אוֹתוֹ יוֹם היה לוֹ גם רוֹגז גדוֹל בנמל. כמה חבילוֹת משי גדוֹלוֹת, שהוֹציא לפני שלוֹשה ימים בשביל אחד הסוֹחרים, נמצאוּ רטוּבוֹת במים ומקוּלקלוֹת. ברוּר היה שהקילקוּל נעשׂה בספינה וצריך היה לקבל דמי אחריוּת. אך הוּא לא הרגיש בדבר ולא קיבל אישוּר על כך מאת רב החוֹבל, והספינה הפליגה לבירוּת על מנת לחזוֹר. הוּא חיכּה בקוֹצר רוּח לשוּבה, והיוֹם אמנם שבה, אבל במקוֹם רב החוֹבל היה אחר, ממלא מקוֹמוֹ, קצין צעיר, שהלה חלה פתאוֹם והוֹרידוּהוּ לבית חוֹלים בבירוּת. הקצין לא רצה לחתוֹם על האישוּר. כיון שהוֹריד את הסחוֹרה בלי עירעוּר – אינוֹ יכוֹל לשנוֹת. יוֹצא שההפסד יפוֹל עליהם, על קלדם ושוּתפוֹ. שתי שעוֹת נשׂא ונתן עם הקצין וזה עמד בסרבנוּתוֹ: אוּלי כשיבריא רב החוֹבל ההוּא ויעגוֹן ביפוֹ, יכיר בטעוּת ויחתוֹם לוֹ. לוֹ אין רשוּת לעשׂוֹת זאת. קלדם ניסה בכל התכסיסים ולא הצליח. לבסוֹף הציע לקצין מתנה… אז נתמלאוּ פני הקצין דם, עיניו הבריקוּ בזעם אכזרי, והוּא ציוה להוֹריד את קלדם לסירת המוֹטוֹר. ובהיוֹתוֹ כבר על הגלים בדרך אל החוֹף, שמע מאחוֹריו את רעמוֹ של הקצין:

– רמאי ליבנטיני שכמוֹתוֹ! לוּ מחוּץ לשלוֹשת המילין עמדתי, הייתי נוֹתנוֹ באזיקים! לשחדני ביקש! רמאי ליבנטיני! כיון את הרוּח!

במשׂרד התנפל עליו אַבּוּטבּוּל וצעק, כי אשמתוֹ היא ועליו לשׂאת בנזק. צעק כל כך, עד שהכחילו שׂפתיו, כאילוּ אחזהוּ השבץ. שני הפקידים החזיקוּ בוֹ וּביקשוּ להרגיעוֹ, אך הוּא השתוֹלל לגמרי והתחיל מוֹרט את לחָיי עצמוֹ, כאילוּ נסתתרה בינתוֹ. קלדם עמד נשען בידוֹ על השוּלחן, חיור מאוֹד, וחייך חיוּך מוּזר. הוּא שמע את גידוּפיו של שוּתפוֹ וחייך. לבסוֹף לקח את מגבעתוֹ, דחקה על ראשוֹ עד לאוֹזניו, אמר שהוּא מבטל את השוּתפוּת ויצא. הדבר היה ביוֹם קיץ לפני הצהריים. הוּא לקח עגלה ונסע ישר לביתוֹ. ליאה, שיצאה מחדר הבישוּל לפתוֹח למצלצל, תמהה על שוּבוֹ בשעה מוּקדמת כל כך, כי רגיל היה לבוֹא לא לפני שתיים. הביטה בפניו והנה הם שחוֹרים כעפר ועיניו הגדוֹלוֹת שקוּעוֹת עמוֹק מתחת למצח.

– מה לך? – שאלה נבהלת. הקו העקוֹם שהיה קבוּע בפניה נתיישר מעט והם קיבלוּ ארשת אנוֹשית יוֹתר.

– הרגשה רעה. כאב ראש נוֹרא. – והוּא פנה אל חדרוֹ, סגר את הדלת ושכב על הספה.

ליאה שבה אל חדר הבישוּל ולבה לא ידע מנוּחה. קלדם לא יצא מחדרוֹ כל היוֹם. היא פתחה מעט את הדלת וּקראתהוּ לאכוֹל, אך הוּא ענה בעצב, שאין לוֹ תיאבוֹן. על שאלתה אם להזמין רוֹפא ענה רכּוֹת: “לא, אין צוֹרך”. רק כוֹס חלב קר שתה וּבעצמוֹ הביא את הכוֹס הריקה אל חדר הבישוּל.

אחרי שהביאה סדרים בחדר הבישוּל ישבה ליאה בחדר המיטוֹת על רוֹמאן משפחה אנגלי. אך לא תפסה מה שקראה; מחשבוֹתיה היוּ אצלוֹ. הפעם היה לה רגש שלא ידעה כמוֹהוּ, כאילוּ עוֹמד להתרחש איזה דבר נוֹרא וּמוּפלא מאוֹד. והיא לא פחדה. אדרבה. איזה רגש טוֹב, כמעט שׂמחה, תקפה. עתה, אמר לה לבה, יבוֹא אליה. כן, הוּא יבוֹא אליה. כמוֹ שבא אז בפעם הראשוֹנה לביתם באלכּסנדריה… וּבהיוֹת הדממה בבית וּבגבוֹר בה הרגש הזה, התחילה להשמיע בקוֹלה הסדוּק ניגוּן חשאי בנעימה מזוּייפת. קוֹל הניגוּן הגיע לאוֹזני קלדם והוּא התפּלא שהקוֹל אינוֹ מרגיז אוֹתוֹ. לא, לא איכפּת לוֹ כלל. תזמר לה כאַוַת נפשה. היה לוֹ אפילוּ יוֹתר נוֹח, יוֹתר קל כששמע את פיזוּמה שם, בחדר המיטוֹת.

עם חשיכה קם, נכנס לחדר האמבטי ועשׂה לוֹ מקלחת קרה. לבש את גלימת הרחצה, עבר בסנדלים את חדר האכילה, ובעוֹברוֹ ליד ליאה שישבה אל השוּלחן ואיחתה גרביים, את הגרביים שלוֹ, אמר לה:

– אני הוֹלך לשכב במיטה. רצוֹנך תביאי לי כוֹס תה חזק עם לימוֹן. עם הרבה לימוֹן. תה חם מאוֹד.

והחליק אל חדרוֹ, לבש את חלוּק הלילה ושכב במיטה המוּצעת.

היא הביאה לוֹ את התה על טס קטן. הוּא ישב במיטה והיא נתנה את הטס על ידוֹ. התה היה רוֹתח. העמיד את הטס על השידה והשהה מבטוֹ על פני אשתוֹ. ארשת פניה האנוֹשית, מבטה רב ההשתתפוּת המסוּ את לבוֹ. חש כמוֹ גל חם עוֹלה לגרוֹנוֹ. וּבעמדה סמוּכה למיטה תפס את שתי ידיה בידוֹ, לחצן אל לבוֹ ואחר התחיל לנשקן זוֹ אחר זוֹ, מנשקן ומלחצן אל לבוֹ, כשעיניו נוֹצצוֹת מדמעוֹת והוּא ממלמל:

– יקירתי, יקירה, לא תעזביני? תהיי עמי עד הסוף? יקירתי, ליאה שלי…

היא לא הראתה כל אוֹת תימהוֹן, כאילוּ לרגע זה חיכתה זה כבר ועתה הנה בא. היא הפקירה לוֹ את ידיה החמוֹת בהימשכה אליו, עיניה נוֹצצוּ והיא רק לחשה:

– כמוּבן, ילדי, כמוּבן… עד עוֹלם אהיה אתך… איך יכוֹל לעלוֹת על דעתך כי אעזבך?…

הוּא לא שמע את דבריה, אך ידיה שבכפיו היוּ לוֹ כעין אחיזה באבדנוֹ, והוּא הוֹסיף למלמל כתינוֹק:

– כן, אַת תהיי לי למשען, יקירתי. אם לא – נפוֹל אֶפּוֹל. רק אם תהיי לי למשען, אוּלי אוּכל עמוֹד… כך. זה מצבי…

ולא הרפּה מידיה. היא ישבה על דוֹפן המיטה וליטפה אוֹתוֹ בעיניה, שהתחילוּ זוֹרחוֹת באוֹר מוּפלא:

– כמוּבן, בּוֹריס, יקירי. אהיה לך משען, לא אתנך לנפּוֹל… בכלל לא תפּוֹל, הן חזק אתה… גבר חזק… האם רבים חזקים כמוֹך?… ראה אילוּ כתיפיים, איזה חזה לך… גיבוֹר אתה…

– לא, יקירתי. אינך יוֹדעת כמה חלש אני… כמה רע מצבי… מכל עבר שתוּ עלי לאַבּדני… אני מסוּבּך מאוֹד… היוֹם הפסקתי את השוּתפוּת עם אַבּוּטבּוּל… אַת מבינה, איני יכוֹל לעבוֹד עמוֹ עוֹד… הוּא גרוּע מערבי… סבלתי דיי, אך איני יכוֹל יוֹתר… נשברתי… כן, איש שבוּר אני… מכל צד שתוּ עלי… אצטרך לשלם חמש מאוֹת לא"י בערבוּתי לבּרמאן… ערבתי גם שטרוֹת אחירים… מאוֹת לירוֹת… מאוֹת לירוֹת… וגם אני עצמי חייב מאוֹת… מאַבּוּטבּוּל לא אוֹציא כלוּם… אחיו עוֹרך דין… הם יעשׂוּ יד אחת… יציגוּני ככלי ריק… כמוֹ לייסוֹבוֹי, כמוֹ שוּלקוֹב… איך אמצא אחר כך את לחמי, את לחמך?… הן אשה נבוֹנה אַת, ליאה, לאה’לי שלי… הן תביני, אני איש אוֹבד… אני מוּכרח לנפוֹל… אין לי תקוה אלא – איבּוּד עצמי לדעת… מה אוּכל עוֹד לעשׂוֹת?… נחלשתי. אין לי כוֹח… אין לי רצוֹן לחיוֹת… אני ריק מכל רצוֹן, מכל חפץ… איני יכוֹל עוֹד לדבּר עם אדם כהוֹגן… איני יכוֹל להתנגד לשוּם הצעה… אני מבין שלא צריך לקבּלה – וּמקבּלה… אין לי כוֹח התנגדוּת… האמיני לי, אין לי תקנה אלא איבּוּד עצמי לדעת… זה המוֹצא… ליאה, יקירתי, חביבתי, מה יהא עליך? אנה תבוֹאי? מתוּקה, חביבה!

– אַל תתרגש, בּוֹריס. התאוֹשש. נדמה לך… הכוֹל רק נדמה לך… אתה קצת חוֹלה. רוּח רעה עברתך… מה אתה מפחד? השד לא יקח את בּרמאן. הוּא “יסתדר” עם נוֹשיו… הוּא לא הראשוֹן ולא האחרוֹן… גם בעד הערבוּיוֹת האחירוֹת לא תצטרך לשלם… כלוּם זוֹהי לך הפעם הראשוֹנה?… אבדה לך האמוּנה בעצמך… אסוּר שאדם יאבּד את האמוּנה בעצמוֹ… אני אעזוֹר לך, יחד נסדר הכוֹל… רק הירגע, התחזק… עוֹד נכוֹנוּ לך עסקים טוֹבים… עוֹד תרויח הרבה כסף… ואם לא, גם כן לא נמוּת… אני אינני רגילה בחיי מוֹתרוֹת… ביתנוּ היה בית עניים… את לחמנוּ נמצא… הנה אני רוֹאה שלבך נהפך עלי לטוֹבה… זה נוֹתן לי כוֹח לסבּוֹל… אם יהיה צוֹרך לסבּוֹל – אסבּוֹל ברצוֹן… גם אבקש עבוֹדה… אם רק אדע כי לבך עמי… האמינה לי, תהיה לי יקר מאשר בעוֹשר… לא עוֹשר חיפּשׂתי בך, בּוֹריס יקירי, אוֹתך חפצתי, פניך, עיניך, גוּפך – את אלה חמדתי, כשראיתיך בפעם הראשוֹנה… שטיא שלי…

– כן, אני יוֹדע, אני מאמין לך. אבל איני רוֹאה איך אֶחיה, איך אוּכל לצאת לעסקי… הם נמאסוּ עלי… הכוֹל נמאס עלי… מימַי לא אהבתי את העסקים… גוֹעל נפש עוֹררוּ בי… כל מה שעשׂיתי לא עשׂיתי מרצוֹן עצמי, אלא כסוּס עיור נהוּג בידי כוֹח נעלם, המעוֹרר עליו תמיד את שוֹטוֹ… אינך יכוֹלה להבין אוֹתי… הכוֹל חוֹשבים אוֹתי לאדם קל דעת, ריק, רוֹדף תענוּגוֹת… אך הם טוֹעים. אני אדם תוֹעה… כל ימַי הייתי תוֹעה… חיפּשׂתי ולא ידעתי מה אני מחפּשׂ… אך כוֹחוֹת החיים נהגוּ בי, הפעילוּני… עתה כלוּ כוֹחוֹת החיים… נפשי בי חרידה, נמוֹגה, מתחמקת… אני ירא את החיים… אני פוֹנה מהם… איני טוֹעם בהם טעם… איני מבין אוֹתם, איני מרגיש אוֹתם… למה הם לי?… האמיני לי, ליאה יקרה, יש שאני מקנא במצחצח נעליים זה היוֹשב מוּל ביתנוּ וּמצחצח בכל כוֹחוֹ עד שהזיעה מבצבצת על מצחוֹ… הוּא יוֹדע לשם מה הוּא מצחצח… הכעך שיקנה בפרוּטה וילכלכוֹ במשחה יערב לחכּוֹ… ואני כל ימי ציחצחתי, ציחצחתי – וּמה יערב לחכּי? לא כלוּם, לא כלוּם!… (“מה ציחצחתי כל ימַי?” תהה פתאוֹם במחשבתוֹ).

– נוּ, אַל תתרגש… שתה, חביבי, את התה, הוּא כבר נצטנן קצת… תישן, תזיע ותקוּם אדם אחר. תראה.

והיא הוֹשיטה לוֹ את כוֹס התה, ביד אחת עזרה לוֹ להחזיקה וּבשנית סילקה בזרתה את השׂערוֹת הרטוּבּוֹת מעל מצחוֹ, סַלק והחלק, סַלק והחלק. היה לה טוֹב, לבה רקד מאוֹשר. הנה הוּא שלה, כוּלוֹ שלה, הוּא ילדה, נתוּן לחסוּתה… כך חלמה עליו, כך רצתה לראוֹתוֹ עמה… אוֹדך, אֵלי, כי אחרי תעיוֹתיו שב אלי…

כיסתהוּ יפה, נשקתהוּ על מצחוֹ, על עיניו, חייכה לוֹ ויצאה בחשאי. אך לא יכלה לשבת על מקוֹמה בחדר הסמוּך, וּבכל פעם ניגשה לשמוֹע אם הוּא מתהפך. לא, הוּא ישן במנוּחה. יישן לוֹ היקר ויירגעוּ רעיוֹניו… כעבוֹר שעה כיבתה את האוֹר ונכנסה בחשאי אל חדר המיטוֹת ושכבה גם היא. מרוֹב אוֹשר ירדה עליה מיד שינה עמוּקה.

בחצי הלילה ניעוֹרה. ידי קלדם גיששוּ בשׂמיכתה וּביקשוּ את ידיה. היא הוֹשיטתן לוֹ. הוּא תפשׂ אוֹתן ברטט תאוה, לחצן ולחש:

– אינך ישינה, לאה’לי? החזיקי בידי. כך אני חש עצמי יוֹתר בטוּח… אלי, מה יהא בסוֹפי? מה יהא עלי? – והוּא ישב במיטה.

הפנס בחוּץ כבר כבה, אך הלילה האיר מעט את החדר והיא ראתהוּ היטב.

– נוּ, שוּב? מה פּחדך? אַל תהי תינוֹק. אוּלי אתן לך מעט בּרוֹם? תירגע ותירדם שוּב. עליך לישוֹן, לישוֹן. גרש את המחשבוֹת הרעוֹת מתוֹך מוֹחך! גרש אוֹתן!

– איך אוּכל לגרשן והן אוֹחזוֹת בי בחזקה… אוֹי, ליאה מתוּקה, אילוּ ידעת אילוּ מחשבוֹת רעוֹת אוֹחזוֹת בי… ירא אני שלא אוּכל לעמוֹד בפניהן… הן כל כך חזקוֹת… וגם כל כך מתוּקוֹת… נדמה לי, שהן קוֹראוֹת לי להוֹליכני למקוֹם נעים, קריר, טוֹב כל כך… מקוֹם אפילה שקיטה… החזיקי בי, יקירתי… לא, הבי לי את שתי ידיך. ככה.

והוּא גחן והעתיר עליהן נשיקוֹת כאחוּז בּוֹלמוֹס ולא יכוֹל להתיק את שׂפתיו מהן.

ייחוּד שני האנשים הבוֹדדים בשעת החצוֹת בבית הריק מאדם, מתוֹך חשׂיפת לבבוֹת גמוּרה, היה כה מוּפלא, כה מיסתוֹרי ויחד עם זה כה מוּבן וברוּר. הכוֹל כמוֹ נבלע בייחוּד זה. היא עברה אל מיטתוֹ והוּא הרתיע את עצמוֹ ברצוֹן הצידה, כמוֹ חיכּה לה. היא נלחצה אליו רכּוֹת והוּא ענה כלשהוּ ללחיצתה. היא לפתה את רגלוֹ השׂעירה ברגלה החלקה ושיפשפה אוֹתה קלוֹת. אך עיניו היוּ פקוּחוֹת כלפי התקרה והוּא חש, כי במוֹחוֹ מרפרף איזה דבר, כאילוּ כל רקמת מוֹחוֹ מרפרפת ונדה.

– ליאָנקה, הפּחד מהבהב במוֹחי… מוֹחי האוּמלל… ישמרך

אלוֹהים מדעת רגש כזה… מה יהא עליך, ליאָנקה? האוּמנם יצר לך בלעדי?… הן רק ענה עיניתיך, יוֹם אחד טוֹב לא ראית עמי… כל תענוּג לא גרמתי לך… גבר ארוּר אני… נוֹצרתי להכעיס, לענוֹת…

– ילדי, ילדי! כמה אינך מבין… חוֹשב אתה, כי אם כעסתי עליך, היה זה משׂנאה?… הוֹי, כמה אינך מבין… כמה אינך מכיר אוֹתי… הן רק מרוֹב אהבה, מרוֹב חשקי אוֹתך כעסתי עליך… לא יכוֹלתי נשׂוא, שדעתך מוּסחת ממני… שאתה עוֹזבני יחידה ושוֹכח מציאוּתי… חפצתי כי תהיה עמי תמיד, תמיד, תמיד… כמוֹ עכשיו… ראה… הן כוּלי שלך… לא ידעתי איש לפניך… חלמתי עליך שנים על שנים… הוֹי, לא תדע כמה טוֹב לי עתה… אתה שלי, בּוֹריס שלי, כוּלך שלי… אני אשמוֹר עליך מכל רע… לוּא… חלילה… היית נלקח ממני – לא הייתי נשארת בחיים… אף יוֹם אחד… אינך מכיר אוֹתי… אַל תמחה את דמעוֹתי… תשטוֹפנה, תשטוֹפנה להן… טוֹב לי… כך, לחצני אליך, אל לבך… רוֹאה אתה כמה כוֹח יש לך… וקוֹדם אמרת שאין לך כוֹח… בּוֹריס שלי, גבר שלי… גיבוֹר שלי… רוֹאה אתה כמה יפה כשאנוּ כמוֹ גוּף אחד…

הוּא לחצה בכל כוֹחוֹ, כי רצה להנעים לה, אך דמוֹ לא נענה. גוּפוֹ נשאר כמרוֹקן… הוּא חש שהיא רוֹעדת מתאוה, שדיה נתחכּכוּ בחזהוּ, אך הוּא לא יכוֹל לתת לה תאותה, אף כי חפץ בכל לבוֹ. מרוֹב התאמצוּת היה מוֹחוֹ מהבהב ביתר עוֹז, וּבלב מוּעקה, מוּעקה גדוֹלה אשר ביקשה להתפּרץ ורק ברוֹב מאמצים עלה לוֹ לכוֹבשה…

באצבעוֹת מרתתוֹת הרחיבה את פתח כוּתנתוֹ וכבשה את פניה הבוֹערים בשׂער חזהוּ, כבשה את פיה בבשׂרוֹ החם וכה שכבה בנשימה עצוּרה כמתעלפת. הוּא לפת את ראשה הקטן בשתי כפּיו, וּבהביטוֹ בעיניים נרחבוֹת מעל לראשה אל חלל החדר, התאַמץ לנשוֹם קצוּבוֹת וּלהקשיב לאיזה זרם בלתי נתפּס הזוֹרם בלי הפסק בחלל העוֹין.

יט

הימים הבאים היוּ לשניהם מליאים זרוּת מַתמיהה. הכוֹל נשתנה, הכוֹל היה אחר, לא אוֹתוֹ העוֹלם, לא אוֹתם החיים, לא אוֹתוֹ אויר לנשימה. כאילוּ סיערה אוֹתם סוּפה וּלאחריה מצאוּ עצמם לא במקוֹם שהיוּ. הוּא כמעט לא יצא מן הבית, כי רפה היה כתינוֹק. בלכתוֹ היה מתנוֹדד מעט. מיוֹם ליוֹם כחש בשׂרוֹ וּפניו נעשׂוּ חיורים וּשקוּפים ועיניו עמקוּ וּכאילוּ כהוּ, כאוֹמרוֹת לדעוֹך. המוֹח היה “מרפרף” רוֹב שעוֹת היוֹם

ועוֹד יוֹתר בלילה, כשלא יכוֹל לישוֹן. גם בשנתוֹ הקצרה והטרוּפה היה מסתכל בעצמוֹ וּבוֹדק את חייו ואת כוֹחוֹתיו וּמתמסר לבסוֹף לאוֹתוֹ הכוֹח הנעלם המוֹשכוֹ אל המקוֹם הטוֹב בהחלט, אל המנוּחה הנעימה, הקרירה… יש שהמוּעקה בסגוֹר לבוֹ גברה כל כך, שגרמה לוֹ כאב פיסי, כאילוּ עיקמה את צלעוֹתיו. הוּא תפס אז את חזהוּ בשתי ידיו ונאנק בשינים חשוּקוֹת. וּבחזוֹק הכּאב מאוֹד חרקוּ השיניים.

היא היתה כוּלה חג. רק דבר אחד ידעה: לשדלוֹ, לנחמוֹ, לעוֹדדוֹ. ברוֹב עמל עלה לה להשפּיע עליו שיגש אל רוֹפא, רוֹפא עצבים מַכּר. היא שילבה זרוֹעה בזרוֹעוֹ והוֹליכתהוּ אט וּבזהירוּת ברחוֹב. מכּרים עברוּ, בירכוּ, עמדוּ והביטוּ בתימהוֹן.. היה מי ששאל שאלה מגששת, והיא ענתה בנעימה עֵרה, חברוּתית, אמיצה: “אוֹ, לא כלוּם! הוּא חלה באינפלוּאֶנצה ונחלש קצת. אבל מצבוֹ הוֹלך וטוֹב. עוֹד ימים אחדים וישוּב לעבוֹדתוֹ… לא כן, בּוֹריס?… ידרוֹש נא בשלוֹם הגברת, מה שלוֹמה?” – והוּא, כמדיוּם שלה, חזר אחרי דבריה, בלי רגש, אך כמוֹ מתוֹך חוֹבה רצוּיה. שלא בידיעתוֹ היתה עוֹד קוֹדם אצל הרוֹפא ותיארה לוֹ בטוּב טעם וּבפרטי פרטים את התנהגוּתוּ. הרוֹפא הקשיב בנידנוּד ראש שקט וחזר אחרי כל משפּט: “כן, כן… כן…”, לבסוֹף אמר, שעליו בכל אוֹפן לבדוֹק את החוֹלה.

כשהכניסתהוּ, הלך הרוֹפא לקראתוֹ, הניח את ידוֹ על כתיפוֹ ואמר:

– חביבי, פניך חמוּצים כאילוּ בלעת לימוֹן שלם! בפנים כאלה אי אפשר להשׂתכּר כסף…

קלדם צחק בלבוֹ. אך באוֹמרוֹ לסלסל את שפתיו בחיוך, לא נשמעוּ לוֹ השׂפתיים. צנח איפוֹא על סַפּת העוֹר שבצד השוּלחן והרוֹפא ישב והתחיל משׂחק בסטיטוֹסקוֹפּ.

– אם כן מה כוֹאב לך? אבל אל תגזים.

קלדם התחיל בקינה ארוּכּה. השתדל להוֹכיח, לוֹ, לרוֹפא, שאין לפניו מוֹצא אלא אחד… שכוֹחוֹתיו אזלוּ לגמרי, שהוּא עבד כל ימיו

למעלה מכוֹח אנוֹש… שעתה הכוֹל נתרוֹפף בוֹ, הכוֹל כאילוּ מתפּוֹרר

והוֹלך, גם מבחוּץ וגם מבפנים… לא שכח גם את דבר מחלתוֹ בחיפה, הראה על השׂאת בשׂפתוֹ, קשרה עם מצבוֹ עתה…

– המוֹח שלי, אתה מבין? המוֹח נפגע, נתפּוֹקק, נתרכּך… אני יוֹדע. אני חש בזאת מאחוֹר, פה ליד העוֹרף. ולמה הוּא “מרפרף” תמיד? אך אנסה לרכּזוֹ באיזוֹ מחשבה, מיד הוּא מתחיל תוֹסס וּמרפרף… צר לי עליה… היא עוֹשׂה כל מה שביכוֹלתה לחזקני, להחזיקני בחיים… היא אדם נפלא, האמינה לי… אה, אילוּ פגעה בי עכשיו איזוֹ מחלה אַקוּטית: טיפוּס, דלקת הריאוֹת אוֹ מעין זה… כמה טוֹב היה לי! הייתי שוֹכח הכוֹל… זה המוֹצא…

וּבדבּרוֹ היוּ עיניו נבוֹנוֹת מאוֹד וחיוּך מר מרתת על שׂפתיו החיורוֹת. שׂפמוֹ הדק ירד משני צידי הפה בקצווֹת לא שוים. פה ושם הכסיפה בוֹ שׂערה.

הרוֹפא השיב בעיניו על רמיזוֹת עיניה של ליאה, אחר כך עשׂה כלפי קלדם תנוּעה של ביטוּל וקם לבוֹדקוֹ:

– נראה מה ברמ"ח איבריך! סוֹף סוֹף אלה העיקר. הגוּף הוּא אדוֹן הרוּח. כך, את המכנסיים אתה יכוֹל להשאיר. כך.

והוּא בדקוֹ ארוּכּוֹת, הקשיב, דפק, העביר קוים על גבּוֹ, על חזהוּ. הפך את שמוּרוֹת עיניו, נתן חבישה על זרוֹעוֹ, מדד את לחץ הדם. אחר שירבב את שׂפתוֹ התחתוֹנה, ניענע בראשוֹ ואמר:

– עליך, קלדם, לישוֹן כהוגן. זה הכוֹל. הכנסת למוֹחך שטוּיוֹת, וצריך שיתנדפוּ. אתן לך טבלאוֹת אחדוֹת “פאנוֹדוֹרם” ותישן יפה. גופך בריא כגוּפוֹ של שוֹר הבּר. וּלוַאי היוּ לי כלים ככליך. אני בעצמי “מרוּסק” בזמן האחרון, וּבלי “פאנוֹדוֹרם” איני יכוֹל לעצוֹם עין. – ואַת, הגברת קלדם, הכבּידי את ידך עליו. אם ידבּר אליך “שטוּיוֹת”, נזפי בוֹ כהוֹגן. הוּא יחזיק לך טוֹבה אחר כך. תזכּרי את דברי.

והרוֹפא ליוה את שניהם עד קצה הפרוֹזדוֹר והספּיק ללחוֹש על אוֹזנה של ליאה: “התקפה של היפּוֹכוֹנדריה. אין דבר, הוּא גבר חזק ויתגבּר. אך תהי עינה פקוּחה עליו”.

בערב בא אַבּוּטבּוּל בכל הנימוסים של איש המזרח המבקש טוֹבתוֹ. הוּא רצה לראוֹת את האדוֹן קלדם. זה יוֹתר משבוּע ימים שהאדוֹן אינוֹ בא אל “המשׂרד”. הוּא חוֹלה? כן, הוּא שמע. מה לוֹ? חבל שאי אפשר לראוֹתוֹ. אוּלי בכל זאת, רק לחצי הרגע. כשתיית סיגאריה. העבוֹדה “במשׂרד” כל כך מרוּבה. אחיו שלוֹ, של אַבּוּטבּוּל, עוֹזר לו, אך עליו לשוּב לחיפה, למשׂרתוֹ, ואינוֹ יכוֹל לעכבוֹ יוֹתר, אוּלי יוּכל לדבּר עם האדוֹן רק “מלה אחת”?… תעשׂה עמוֹ חסד!

ליאה נכנסה אל קלדם. הוּא שכב מכוּסה בסדין עד פיו ועיניו פקוּחוֹת, בהוּלוֹת. הוּא שמע את כל דבריו של אַבּוּטבּוּל. כשניגשה אליו לחש לה:

– אמרי לוֹ, שיפנה אל עוֹרך הדין שלי, אל יצהרי… מחר אחרי הצהריים… איני יכוֹל לראוֹת את פרצוּפוֹ… מחר בבוֹקר תקראי לי, יקירה, את יצהרי ואמסור את העניין לידוֹ. אני איני מסוּגל לטפּל בוֹ.

אַבּוּטבּוּל נבהל לשמע תשוּבתוֹ של קלדם. לטש עיניים גדוֹלוֹת ורעוֹת אל האשה, אחר ניסה להתפּרץ אל חדר המיטוֹת, אך ליאה חסמה לפניו את הדרך: הוּא חוֹלה, הרוֹפא אסר עליו את הדיבּוּר… לא, לא… אז נרתע הספרדי, חטף את הכוֹבע, מיעכוֹ בידוֹ וּברח בלי אמירת שלוֹם.

לפני שוֹכבה לישוֹן אמרה לוֹ:

– אוּלי נסע, יקירי, אל הכרמל?… חוֹם הקיץ מַתחיל… ננעל את הבית ונשב כמה שבוּעוֹת על ההר. אוֹמרים כי שם נפלא. אני עוֹד בשנה שעברה חפצתי לנסוֹע שמה…

הוּא הביט בעיניה בדבּרה ולא ענה כלוּם. מחשבתוֹ היתה פזוּרה לגמרי.

– מה אמרת, חמוּדה?

– נסע אל הר הכרמל. פה חם מאוֹד, נשב אילוּ שבוּעוֹת בפנסיוֹן. תנוּח מכוֹל…

– אה, דברים בטילים. הכרמל יוֹעיל לי כמוֹ הרוֹפא… אין לי מוֹצא אלא אחד… זה המוֹצא…

– שוּב הדיבּוּרים האלה!… לך, אינך מתבייש… מה, משפּחה גדוֹלה תלוּיה בצואריך?… אם גם נישאר בלי רכוּש – נוּכל להתקיים. אל תהי ילד…

הוּא חייך חיוּך עצוּב, טפח על גב כפּה שהיתה מוּנחת על שמיכתוֹ:

– צדקת, ליאַנקה… אני ילד… לוּ רק יכוֹלתי לישוֹן… כבר לקחתי שתי טבלאוֹת… נדוּדי השינה מטרפים את דעתי.

– על הכרמל תישן יפה. תראה. אקלים של הר…

– וכי בביתנו אין אויר טוֹב?… את לבי צריך להחליף… יש לי סמרטוּט במקוֹם לב… את כל שארית הוֹני הייתי נוֹתן לרוֹפא שיצוֹק מעט אוֹמץ ללבי… נוּ, די, יקירתי. מה אַת אשמה? למה את צריכה לסבוֹל?… האמיני לי, אך אשחררך – ייטב לך…

עיניה נמלאוּ פתאוֹם דמעוֹת עד להישפך. שׂפתה התחתוֹנה רעדה וסנטרה נתעקם. היא דחתה את ידוֹ בקצף:

– מה אתה מענה אוֹתי? מה רע עשׂיתי לך?.. אם תדבּר באוֹזני עוֹד דיבּוּרים כאלה – אאַבּד את עצמי לדעת… אינני יכוֹלה לשמוֹע…

הוּא שכב והחיוּך הנוּגה לא סר מעל שׂפתיו. חמלה גדוֹלה היתה בלבוֹ עליה, אך מוֹצא בכל זאת לא ראה לעצמוֹ… מאוֹד היה רוֹצה להבטיח לה קיוּם טוֹב, חסר דאגה, אך איך – לא ידע. במצבוֹ עתה, מה יוּכל לפעוֹל?… לא, לא ראה כל מוֹצא לעצמוֹ… איך יחיה, איך יחיה – ואין חיים בשבילוֹ?.. חלל גדוֹל וריק ואנשים זרים מתרוֹצצים בוֹ, וכל החוּטים שנמתחוּ בינוֹ וּבין האנשים ניתקוּ… אין כל חפץ לסחוֹר, לעמוֹל, לדבּר עם מישהוּ… אין כל חפץ ואין כל כוֹח… יש רצוֹן רק לנוּח, לנוּח – אבל מנוּחה שלימה, קרירה, נעימה – בלי חיים…

ליאה ישבה על מיטתה וּפניה מוּלטים בכפּיה הרוֹעדוֹת.

כ

קלדם התחיל יוֹצא לשם “סידוּר העניינים”. אף כי חוּלשתוֹ היתה מרוּבה, עשׂה מאמץ של רצוֹן והיה נוֹסע באוֹטוֹמוֹביל הקטן שלוֹ וגם הוֹלך ברגל, נפגש עם מכּרים, משיב על שאלוֹֹתיהם לבריאוּתוֹ וּמדבּר על עסקיו. כל מחשבה וּביטוּיה עלוּ לוֹ ביגיעה רבה, ותמה על עצמוֹ שאינוֹ משתבש וּמדבּר דברים של טעם. לפעמים השמיע גם איזוֹ הלצה, מחייך לשוֹמע ונפרד בידידוּת. אלה שפנה אליהם בהצעה אוֹ בבקשה הבטיחוּ לסדר הכוֹל על הצד היוֹתר טוֹב. לא, לא מתוֹך רחמים הסבירוּ לוֹ פנים. אף כי עייף ורצוּץ היה, שב בכל זאת מאוּשש קצת ברוּחוֹ, ולא יכוֹל להעלים זאת מליאה:

– הבריוֹת בכל זאת נוֹהגים בי קצת כבוֹד… עוֹד מתחשבים בדברי…

– מה אמרתי לך?! רוֹאה אתה, עליך רק לגרש את ההירהוּרים הרעים ממוֹחך והכוֹל יבוֹא על מקוֹמוֹ בשלוֹם.

– תקני לי מטאטא קטן…

– אקנה לך שניים. בשתי הידיים תגרש אוֹתם: צאוּ, צאוּ, מכוֹערים!… נוּ, עכשיו תאכל ותשכב… עייפת. בטוּחה אני שתישן. יצהרי יבוֹא בשעה שלוֹש.

הוּא אכל ושתה ושכב. והנה התחיל המוֹח שוּב “מרפרף”. ציוּרי החידלוֹן מילאוּ את דמיוֹנוֹ. כל ציוּר מתוֹק מחבירוֹ. הוּא לא הזיז איבר, רק שכב ועיניו אחוּזוֹת בתקרה, כאילוּ משם הוּא מייחל לבוֹא המוֹצא היחידי, הטוֹב, הנעים… וליאה ישבה בחדר הסמוּך בטוּחה בדממה שהוּא ישן וּמנהמת מנחיריה על מלאכת סריגה. “הוּא יבריא… הוּא יבריא… וּמעתה יהיה כוּלוֹ שלי… אוֹ, עתה לא יישמט עוֹד מידי!…”

עם יצהרי דיבּר ארוּכוֹת. שלף את המגירה והניחה על השוּלחן. בירר את כל החשבוֹנוֹת והתעוּדוֹת הנוגעים לשוּתפוּתוֹ עם אַבּוּטבּוּל וּמסרם בצירוּף הוֹראוֹת לעוֹרך הדין וביקש ממנוּ, שישתדל להביא את הענין לידי גמר במוּקדם ככל האפשר.

– אפשר שאצטרך לנסוֹע בדרך רחוֹקה. אוּלי לחוּץ לארץ. רוֹצה הייתי לחסל את העסקים עם שוּתפי עוֹד לפני צאתי, כדי שמוֹחי יהיה פנוּי לגמרי…

יצהרי שאל שאלוֹת אחדוֹת, רשם לוֹ את התשוּבוֹת והבטיח לעשׂוֹת כל מה שביכוֹלתוֹ. אף כי אנשים לא קלים הם הספרדים. יהיה לוֹ “אגוֹז קשה”. לעוֹלם אינך יכוֹל לדעת את הדרכים שלהם…

אחרי לכתוֹ רצה קלדם לראוֹת את ליאה. צוֹרך היה בנפשוֹ לראוֹתה. יצא מחדרוֹ ולא מצאה לא בחדר האכילה ולא בחדר המיטוֹת. והנה שמע את פּיזוּמה בחדר הבישוּל. הוּא פנה שמה. היא עמדה לפני שוּלחן שיש, סינר קטן, לבן ונקי, חגוּר במֹוֹתניה וּשתי כתיפוֹתיו מצוּלבוֹת על גבּה, עמדה וּבחשה בצלחת בליל של קמח וביצים.

– מה, הוּא כבר הלך? לא שמעתי…

– כן. הבטיח להחיש את העניין. אך איני מאמין שהדבר ייגמר כל כך מהר.

– ייגמר, ייגמר. אל תדאג. שמעתי שהוּא עוֹרך דין טוֹב. נַחש מה אני מכינה?

הוּא קרב, על כתיפה וּמעליה התבוֹנן בצלחת:

– לביבוֹת.

– נ–כוֹן, – אמרה בקוֹל ניגוּן שאמהוֹת מדברוֹת בוֹ אל תינוֹקוֹתיהן. – הבוֹקר בהיוֹתי בחנוּת, לימדתני אשה אחת מוארשה מין חדש של לביבוֹת. הן, הפּוֹלניוֹת, בקיאוֹת בכגוֹן אלוּ.

קלדם חש גירוּי חזק בחכּוֹ. פיו נתמלא רוֹק (ובכלל, היה תיאבוֹנוֹ חזק מאוֹד והוּא שׂנא את עצמוֹ בגלל זה. וּבלעסוֹ את מאכלוֹ בתאוה היתה מחשבתוֹ משננת: “זוֹלל אתה, לשם מה?!…”).

– אבל אני כבר רעב.

– עוֹד עשרה רגעים. הנה אני מוֹסיפה מעט פּילפּל.

– בינתיים אוֹכל אוֹתך…

והוּא כבש את פיו בכתיפה ונשכה.

והיא הפסיקה את הבּחישה והאזינה אל הכאב ברגש אוֹשר.

– ולא היה לך קשה לדבּר עמוֹ?

– עם מי? – (הוּא עמד כמטוּשטש).

– עם יצהרי.

– עם זה? לא.

– נוּ, רוֹאה אתה?… על כן תקבל מנה כפוּלה מן הלביבוֹת. אם רק יטעמוּ לך.

– תעשׂי לי, יקירתי, גם כוֹס קפה. אין טוֹב מלביבוֹת חמוֹת עם קפה צוֹנן, מתוֹק…

– אם רצוֹנך שיהיה מהר – עזוֹר לי. אף על פי שאיני אוֹהבת גברים מתעסקים בחדר הבישוּל… תדליק לי בטוּבך את הפּרימוּס. יוֹדע אתה איך מדליקים פּרימוּס? אף פעם לא ראיתיך עוֹשׂה זאת…

– למה אַת מעליבה אוֹתי? כשהייתי רוָק, עוֹד ברוּסיה, הייתי מבשל ומטגן על פרימוּס, לא רק לעצמי אלא גם לחבירי. יצא לי שם של טבּח מוּמחה. חבירי היוּ מלקקים את האצבעוֹת…

והוּא הדליק בזריזוּת את המכוֹנה. וּכשליאה הלכה להביא את החמאה מן המקרר, בחש את הבליל. אחר כך עמד עליה והתלוֹצץ בשעה שהלביבוֹת רחשוּ במחבת והיא ניקרה בהן במזלג והפכה אוֹתן. היא צחקה הרבה. אחר כך הגישה לוֹ בראש המזלג לביבה מוּכנה, קרוּמה ותוֹססת ונפחה עליה בפיה כדי לצננה קצת. הוּא לקח את המזלג, נשך חתיכה מן הלביבה, והגיש לפיה, שגם היא תשוֹך. היא עשׂתה רצוֹנוֹ. הוּא לא זכר אידיליה כזאת בביתוֹ. “הרי אינה נוֹפלת מאליגרה”, אמר לנפשוֹ. לבוֹ היה מלא הכרת תוֹדה לגבּיה. עיניו ליטפוּ את גזרתה הדקה. בסינר הלבן עם שתי הכתיפוֹת המצוּלבוֹת על גבּה היתה דמוּתה חמוּדה.

כא

כעבוֹר מספר ימים העירה בלילה:

– ליאה! רוֹצה אני לדבּר אתך.

– היא כבר הוּרגלה כל כך ביקיצוֹתיו, שמיד היתה יוֹשבת במיטה נכוֹנה לעזוֹר לוֹ במה שתוּכל.

– אינך יכוֹל לישוֹן, יקירי? תיכף ארד ואביא לך טבלה.

והיא סילקה את הסדין והרימה רגל דקה וּמַלבּינה באפלוּלית לרדת. אך הוּא אחז בזרוֹעה.

– לא. לא זאת. לא צריך… החלטתי למכוֹר את הבית.

– את הבית? למה?

– אחרת לא אוּכל עמוֹד… את הערבוּת בעד בּרמאן אנוּס אהיה לשלם. כל העריבים ישלמוּ… וגם ערבוּיוֹת אחירוֹת… מאַבּוּטבּוּל לא אוֹציא הרבה. הוּא כבר הספיק להעלים הכוֹל… לכך הם מוּמחים…

– אבל חבל, בּוֹריס! בית כזה!… הן תמיד אמרת שלא תמכּרנוּ… אז כשהציעוּ לך אלפים… זוֹכר אתה איך היית מגרש את הסרסוּרים?… עתה הבתים בזוֹל. אוּלי כדאי לחכּוֹת עוֹד שנה, שנתיים. המשבּר יעבוֹר, יתחילוּ לבוֹא אנשים…

– איני יכוֹל לחכּוֹת. אם לא אמכּוֹר את הבית – אפשוֹט את הרגל.

– טוֹב. תמכּוֹר אוֹתוֹ וּתשלם את כל החוֹבוֹת, ואנוּ

נשׂכּוֹר לנוּ דירה קטנה: שני חדרים. לא, גם חדר אחד יספּיק לנוּ… תהיה בריא ותעבוֹד ותרויח – ואז, אוּלי נבנה לנוּ בית אחר…

מלבוֹ נעקרה אנחה. היא הניחה את ידה על מצחוֹ. המצח היה רוֹחץ בזיעה קרה. לקחה את כנף הסדין וּמחתה את זיעתוֹ. הוּא נתרגש, תפשׂ את ידה וּלחצה כמתיירא להרפּוֹת ממנה:

– למה אני מענה אוֹתך ליאֶנקה?… הרי אני אדם אבוּד, אין לי תקנה… וּמה אשאיר לך? נשארתי כמעט בחוֹסר כוֹל… אפילוּ אם אמכּוֹר את הבית, לא יישאר לך כדי מחיה לשנה אחת…

– שוּב! איזה “יישאר לך”?… אני אוֹסרת עליך לדבּר כך… שנינוּ נעבוֹד ונחיה… אם תוֹסיף לדבר כך – אקוּם ואלך לי… אין לי עוֹד כוֹח לשׂאת את הדיבּוּרים האלה… איך לא תבוֹש?!

– וּבשעה שהיא דיבּרה פסוּקוֹת וחמוּרוֹת, לחץ הוּא את ידה בעוית: הוּא חש בעליל שהוּא צוֹנח אל תהוֹם חלקלקה. טוֹב היה בתהוֹם, אך הצניחה מחרידה את לבוֹ.

– כלוּם רוֹצה אני להכאיב לך, מתוּקה? רוֹצה אני רק לוֹמר לך מה שבלבי… מה יוֹעיל לך אם אַשלה את נפשך?… אין לי מוֹצא, אין לי מוֹצא, איני יכוֹל לחיוֹת… איני יכוֹל לדבּר עם אדם… הכוֹל מרגישים בחוּלשתי… הכוֹל מרחמים עלי וסוֹטים ממני… אין לי כל רצוֹן, כל תאוה… הנה – אני אוֹכל הרבה, תאבוֹני גדוֹל, ואני הוֹלך ונרזה מיוֹם ליוֹם… היוֹם שקלתי את עצמי… הכרטיס נמצא בכיס מכנסַי… שישים ושישה… שנַיים עשׂר קילוֹ בשלוֹשה חוֹדשים… לא על הפּחת במשקל אני מצטער… אך הרי זה מראה לאן אני הוֹלך… יקירתי, עליך להתרגל לרעיוֹן: אני אעזבך… אם אַת אוֹהבת אוֹתי באמת: אַל תעצרי בעדי… האמיני לי, מאוֹד מאוֹד הייתי חפץ לחיוֹת בשבילך… רק בזמן האחרוֹן הכּרתי את עדינוּת לבך, את גוֹדל נשמתך… רוֹצה הייתי לעשׂוֹת בשבילך הכוֹל… להנעים לך… אבל אין לי כוֹל… ידי כשני סמרטוּטים… מוֹחי סמרטוּט… לבי סמרטוּט…

וכמוֹ מתוֹך קאפּריסה ילדוּתית הפך את גבּוֹ אליה, התקפּל וכבש את פניו בחזהוּ הכוֹאב. על כל שידוּליה ענה רק באנחוֹת מסתננוֹת בעד שיניים הדוּקוֹת.

בבוֹקר אמר לה בפנים מעוּנים:

– החלטתי לא למכּוֹר את הבית. אחפּשׂ מלוה. אנסה לדבּר עם מנהל הבּאנק… ביפו.

מנהל הבּאנק בן החמישים, הגבוֹה וחלק הפּרצוּף הנערוּתי, קיבלוֹ מתוֹך התעוֹררוּת, כמעט בשׂמחה. “אה, מוּסייה קלדם! מה שלוֹמוֹ?…” אך לאחר שהתבוֹנן רגע בפני האיש שלפניו, נצטנן במידה מרוּבה. קלדם הרגיש בשינוּי ולבוֹ נפל עליו. כמעט בטוּח היה שהלה יסרב… בכל זאת הסכים המנהל להלווֹת לוֹ על שטר עם ערבוּת טוֹבה – Aval – את חצי הסכוּם שביקש. רק 500 לא"י. גם סכום זה די היה להוֹציאוֹ מן המיצר. על כל פנים אפשר “להסתוֹבב” במשך חוֹדשים אחדים…

הוּא נפרד מן המנהל מתוֹך דברי נימוּס מקוּבלים, כמעט שׂמח בלבוֹ. אך בצאתוֹ לרחוֹב וּבראוֹתוֹ לפניו את שדרת הוַאשינגטוֹניוֹת הארוּכּה, הדוֹממת בשמש הצהריים, ואנשים רצים לעלוֹת אל האוֹטוֹבּוּס וכוּלם זרים וּמתנַכּרים, נפל עליו שוּב לבוֹ: ממי יבקש ערבוּת גדוֹלה כל כך? כל השמוֹת שעברוּ במוֹחוֹ נפסלוּ מיד. לא, אלה לא יתנוּ. די שיראוּ את פניו, שישמעוּ את קוֹלוֹ… לאחר מעשׂה בּרמאן נעשׂוּ האנשים זהירים. וכי הוּא גוּפוֹ היה נוֹתן?… הוּא חש חוּלשה גדוֹלה וניגש לקיוֹסק שבחזית בית הקפה לשתוֹת כוֹס גזוֹז. שם עמד הסוֹחר הערבי אַבּוּ־בּצל ולחץ את תרבוּשוֹ המעוּמד אל חזהוּ, מחכה לכוֹס משקה. שׂערוֹתיו המדוֹהנוֹת היוּ מבהיקוֹת מזיעה. כשראה את קלדם, נתן בזריזוּת את התרבוּש על קוֹדקוֹדוֹ, שמוּט לאחוֹריו, וּבירכוֹ בשׂימת יד אל החזה וכלפי המצח.

– פניך רעים, יא חבּיבּי. היית חוֹלה?

– כן, חוֹלה מאוֹד. אך חמדוּ־ללה, אני מוֹסיף בריאוּת על בריאוּת…

ורעיוֹן ניצנץ במוֹחוֹ: מזה יבקש את הערבוּת.

– אוּלי יוֹאיל כבוֹדך להיכּנס פנימה? נשתעה מעט. זמן רב לא התראינוּ.

קלדם הסכים ברצוֹן. נכנסוּ לבית הקפה וישבוּ אל שוּלחן קטן בפינה. שׂוֹחחוּ על כל מיני עניינים עד שהגיעוּ ל“סיאסה” (פוֹליטיקה). הערבי הראה לוֹ בכמה דוּגמאוֹת לקוּחוֹת מן המציאוּת, שאין היהוּדים יוֹדעים איך להתנהג עם הערבים… הם מרגיזים אוֹתם ללא צוֹרך… אילוּ היוּ קצת דיפּלוֹמטים, “טיפּה זעירה”, היה המצב אחר לגמרי… בזה שהם מתרחקים מהם, הם מקרבים אוֹתם אל האנגליז… אל הנוֹצרים… וּמזה יצמח אסוֹן לשני הצדדים…

קלדם ניסה להוֹכיח לוֹ, שהאשמה אינה ביהוּדים בלבד. גם הם אין אֵמוּן בהם… הנה הם מתחילים להתקרב, להראוֹת מידוֹת נאוֹת, כיאוּת לאצילי בני ערב, אך על רמז קל של השלטוֹן, אוֹ של פּוֹליטיקן מיסיוֹנר – ניצתת בהם שׂנאה עיורת ואינם יכוֹלים עוֹד לסבּוֹל כל דבר יהוּדי… בכלל, צרוּת עין ו“נפש קצרה”, שאינה יאה לגזע הערבי המפוֹאר, תקפה את ערביי ארץ ישׂראל. כעין מחלה היא להם… כל כיבוּש של היהוּדים בשׂדה הכלכלה והתרבוּת, שאינוֹ מזיק כלל לערביים, להפך, שהם נהנים ממנוּ “בראש” (ישרוֹת) אוֹ באמצעוּת, מעוֹרר בהם מיד את הקנאה. נכוֹן, וגם את הפּחד… והרי דוקא הפּחד אינוֹ מסגוּלוֹת הערבי… כשאתה רוֹאה את “העדר הנפש” (חוֹסר הסבלנוּת) שלהם, נדמה לך, שהשׂטן שוֹלט בהם… אמת, לא תמיד הוּא מצדיק את התנהגוּתם של בני עמוֹ, אך גם הערביים רחוֹקים מן התרבוּת האמיתית, מן ה“אַדבּ”…

השׂיחה ארכה כשעה. הערבי נתלהב, רבץ בחצי גוּפוֹ על השוּלחן, הבריק בעיניו, העתיק את התרבּוּש על ראשוֹ לפנים ולאחוֹר, וּלבסוֹף הציע לקלדם לייסד חברת שוּתפוּת ערבית־יהוּדית לבניין שכוּנה חדשה. אדמה יש לוֹ, לאַבּוּ־בּצל, על גבוּל תל אביב, צפוֹנה, אחרי בית הקברוֹת המוּסלימי. הוּא יתן את האדמה והיהוּדים יבנוּ את הבתים. אחר כך ישׂכּירוּ אוֹתם לעוֹלים.

– לאילוּ עוֹלים?

– יהוּדים, כמוּבן. בקרוֹב תתחיל עלייה גדוֹלה. כבר עברוּ שלוֹש שנים בלי עלייה גדוֹלה, והיא תתחיל בקרוֹב. שמעתי גם בחוּגי הממשלה… אוּלי גם נמכּוֹר את הבתים בתשלוּמים לשיעוּרים ונבנה עוֹד… אני אקנה אדמה בזוֹל, במחירים שקוֹנה ערבי מערבי…

קלדם שיבּח את הרעיוֹן והבטיח לעניין בוֹ כמה ממַכּריו.

הערבי נשתקע עתה רגעים מספר במחשבוֹת. פיו היה פעוּר קצת ותוּגה של עייפוּת נמתחה על פניו הכחוּשים. אז שאלוֹ קלדם, בקוֹל טבעי ככל האפשר, אם יסכים לתת לוֹ ז’ירוֹ על חמש מאוֹת לא"י.

– אין מניעה לגמרי. קח אלף, אַלפּיים, בכל לב ושׂמחה, – נתלהב הערבי.

– תוֹדה. יש לי צוֹרך רק בחמש מאוֹת.

קלדם נכנס לחנוּת שכנגד, חזר כרגע והביא שטר וּבוּלים. מילא את השטר, חתם בעצמוֹ והחתים גם את אַבּוּ־בּצל. כך, בצד הבּוּלים מימין, כּתר כירךָ! (ירבּה חילך!).

הערבי מיהר להיפּרד מקלדם. הוּא היה מפוּזר מאוֹד, והבטיח שיבקר את קלדם בביתוֹ.

קלדם מישש את השטר בכיס החזה ופנה ללכת הביתה. אך בהיוֹתוֹ עייף מאוֹד והאוֹטוֹמוֹבּיל לא היה אתוֹ, לקח עגלה ונסע. בשבתוֹ יחידי על המוֹשב הרחב ירדה עליו עצבוּת מדכדכת.

כב

אך נכנס הביתה, הראה לליאה את השטר עם חתימת הערבי:

– עוֹד יש אנשים הנוֹתנים בי אֵמוּן. מַכּיר ערבי.

– נוּ, רוֹאה אתה? צריך היית להתייאש כל כך? עוֹד יאמינוּ לך אלפים…

קלדם חייך לכאוֹרה בהנאה, אך לחץ לבוֹ לא פסק לרגע. דמיוֹנוֹ התרפק רכּוֹת על המות הטוב.

– מי יוֹדע אם הערבי לא יצטרך לשלם את השטר… אבל אחת היא לי. Apres moi le deluge (אחרי המבוּל!) אוּלי אתחזק מעט. מה שדרוּש לי ברגע זה – זוֹהי מנוּחה. מנוּחה גמוּרה. חוֹסר כל דאגה. אפשר שצדקת: כדאי לעלוֹת על הכרמל.

– בוַדאי, עכשיו עוֹנה יפה על הכרמל. הקייטנים טרם באוּ שמה. נהיה שם יחידים. איש לא יפריע אוֹתנוּ. נקח לנוּ חדר בוילה קטנה, בוֹדדת…

– טוֹב, יקירתי. עוֹד אחשוֹב בדבר. ערכי נא את השוּלחן. אני עייף עד מות. אוֹכל ואשכּב, אוּלי אֵרדם.

הוּא אכל שוּב את המאכלים העריבים, המוּכנים בטוּב־טעם, אכל לתיאבוֹן, כמעט מתוֹך בּוֹלמוֹס של רעבוֹן. את עצמוֹת התרנגוֹלת פּיצח בשיניו הבריאוֹת וּמצץ כל נטף מוֹח שבהן. ביקש עוֹד צלחת מקריש השוֹקוֹלאדה. שתה שני בּזיכים קפה תוּרכּי. בקוּמוֹ כיסה את ידה החשׂוּפה של ליאה נשיקוֹת מראש הזרת עד המרפק, אחר הקיף את כיסאה ועשׂה כן ליד השנית. היא צחקה מעל לקוֹמתוֹ הכפוּפה בעיניים מליאוֹת דמע, אך כשהביט בה, כאילוּ בלעוּ העיניים את הדמעוֹת.

– הרי אתה מתנהג, בּוֹריס, כנער בן שש עשרה…

– רצית לוֹמר, כתינוֹק בן שנתוֹ… כן, בלי משען ידך לא אוּכל לפסוֹע פסיעה אחת…

היא קמה, החזיקה באצבעוֹ והוֹליכתוּ אל חדר המיטוֹת. כיסתוּ בסדין ונפרדה ממנוּ מתוֹך מציצת שפתיים ממוּשכת. אחר סגרה אחריה את הדלת בחשאי.

אחרי שכבוֹ רגעים מספר בלי לעצוֹם עין, תקפה אוֹתוֹ אי מנוּחה מציקה: עליו למהר לנַכוֹת את השטר. הביט בשעוֹן: שתיים וחצי, את הבּאנק פוֹתחים בשלוֹש. מלבד לחץ הלב חש את המוֹח שהוּא תוֹסס בחמימוּת, תוֹסס וּמתפשט והמחשבוֹת נצנפוֹת, מטוּשטשוֹת, מסביב לרעיוֹן אחד – רעיוֹן

החידלוֹן. מכל צוּרוֹת המות הנעימוֹת, המפתּוֹת, חזרה תמיד אחת, הנעימה מכוּלן: חיתוּך העוֹרקים מעל לפיסת היד. קילוּח הדם נצטייר לוֹ משוּם מה קריר, נוֹפל ויוֹרד בנעימוּת על בּרכּיו, ואחריו באה התרוֹקנוּת, התרוֹקנוּת מליאת אוֹשר של החיים הכּוֹאבים מתוֹך הגוּף. המוֹח יחדל ל“רפרף”, ילך ויצטלל ויירגע, עד כי יבּוֹל ויעמוֹד מחשוֹב. הוֹי, חדלוֹן המחשבה! אין מתוֹק מן המחשבה על חדלוֹן המחשבה! כל מה שייעשׂה אחר כך בגוּף הדוֹמם, המאוּבּן, יהיה אך טוֹב ונעים. קרירות, קרירוּת רכּה ונעימה גם בחוֹל הקבר, בחוֹל הצהוֹב, הנקי מכל נקי אשר בבית הקברוֹת התל אביבי הקטן. כמה פעמים היה בשעת הוֹרדת ארוֹנוֹ של מת אל הקבר. החוֹל משתפך ונוֹזל כזהב מכל צד וּמכסה את הארוֹן. מעין קנאה היתה עתה בלבוֹ למתים האלה, שהם כבר שם. החוֹל הצוֹנן והנקי! כמה טוֹב היה להתהלך (ביחידוּת, כמוּבן) בין צללי המַצבוֹת ביוֹם אביב, כשרוּח קלה מנענעת את ענפי האקליפּטים שליד החוֹמה חסרת הטיח… לא הרחק מקברה של גינה ינוּח. גינה זוֹ כחיה דוֹממת אהבתוּ. הוּא הכּה אוֹתה במַגף. עוֹדנוּ רוֹאה את דמה על פּניה הצחים, על מַצע המיטה הלבן. עוֹד מצלצלוֹת באוֹזניו המלים: “תודה, בּוֹריס. מאוּשרה הייתי אתך. מרסי”… גוּפה של ליאה לבש את ראשה של גינה… גינה מדבּרת בקולה של ליאה… כמה רך הקוֹל, כמה נעים, כמה טוֹב!… “אוֹי ואבוֹי! מה נתתי לה לגינה, לליאה?… גם מה שכּל גבר בריא יכוֹל לתת לאשתוֹ – ניטל ממני. אוֹי ואבוֹי לה! אוֹי ואבוֹי לי…” והכאב גאה בוֹ, עד שכבש ראשוֹ בזרוֹעוֹ וחרק בשיניו.

“כבר שלוֹש!” נתחלחל, הרים את הסדין וקפץ מעל המיטה, נעל את נעליו הרכּוֹת, רחץ את פניו מן הכיוֹר שבחדר המיטוֹת (רק לפני חוֹדש קבעו כאן), פתח את ארוֹן הבגדים והתלבש מוּל המַראָה.

– אני הוֹלך אל הבּאנק לנַכּוֹת את השטר, – אמר לליאה, שישבה אחרי ניקוּי חדר הבישוּל לבוּשה בטעם, רגליה בגרבי משי רכוּבוֹת זוֹ על זוֹ וּבחיק השׂמלה המוּרמה הרוֹמאן האנגלי, שקראתוּ שבוּעוֹת על שבוּעוֹת.

– וּמתי תשוּב, יקירי?

– כעבוֹר שעה־שעתיים.

– ישנת?

– מעט.

– שלוֹם, יקירי. תסע באוֹטוֹבוּס, כי קשה עליך ההליכה.

את 485 הלא"י (חמש עשׂרה ניכּוּ כריבּית) תחב לתוֹך תיקוֹ ואת התיק נתן לתוֹך כיס חזהוּ. הספּיק להיוֹת עוֹד בשלוֹשה בּאנקים אחירים והכניס סכוּמים שוֹנים על חשבוֹן חוֹבוֹתיו וערבוּיוֹתיו. גם אצל יצהרי היה וקיבל ידיעוֹת על מהלך המשפּט עם אַבּוּטבּוּל. עוֹרך הדין הציע פּשרה. קלדם הסכים מיד. בכל אוֹפן לא קיוה להוֹציא הרבה מן השוּתפוּת הזאת.

– מזלי בשוּתפוּת! – אמר בחיוּך מר לעוֹרך הדין, שהסתכל ברזוֹן גוּפוֹ של שוֹלחוֹ מתוֹך קוֹצר רוּח. – מכל שוּתפוּת שהיתה לי יצאתי בשן ועין.

– ולמה לא סחרת ביחידוּת? – שאל יצהרי, כשהוּא מפשפש בניירוֹת שעל שוּלחנוֹ.

– חוּלשה היא בי. צוֹרך להאמין בבני אדם. אף על פי שאני מכיר בהם ויוֹדע בדיוּק למה הם מסוּגלים, אני נמשך אליהם. כאילוּ צוֹרך הוּא לי – להיוֹת מרוּמה… טבע מגוּנה, מה?

– על כל פנים טבע טוֹב מזה שיש לוֹ צוֹרך להיות מרמה, חה־חה… באמת אסוּר לוֹ לאדם שיסיח דעתוֹ מעצמוֹ. הסחת דעתך מעצמך – מיד איבּדת את שיווּי המשקל. זוֹהי נקוּדת ארכימדס בשביל קיוּם האדם. האמן לי, קלדם, אני מדבּר מתוֹך ניסיון. עברוּ הזמנים, שהאדם יכוֹל היה להרשוֹת לעצמוֹ להיוֹת סנטימנטאלי. בימים אלה הכרח הוּא לכל פרט שירגיש עצמוֹ כעוֹמד על משמר חייו… מתוֹך ניסיוֹן אני מדבּר…

– מימי לא עמדתי על שוּם משמר, והיוּ לי ימים טוֹבים מאוֹד. שעוֹת חיים מתוּקוֹת מכל מתוֹק.

– כן, היוּ. עכשיו נשתנה האדם.

– והרי ארץ ישׂראל שוֹרצת אידיאליסטים.

– כמוֹני, למשל? חה־חה! אל תאמין. ואם ישנם אחדים ממין זה – יימחוּ ולא ישאירוּ זכר אחריהם. החזיר עוֹלה לגדוּלה גם בארץ ישׂראל. חוֹק עוֹלם הוּא.

– חוֹק חזירים, חה־חה־חה!

קלדם צחק, צחק בכל לבוֹ. כבר זמן רב לא צחק בהנאה כזוֹ. גם יצהרי נדבק מצחוֹקוֹ והתנוֹדד בכוּרסתוֹ. הוּא קם מאחרי שוּלחן הכתיבה, נתן את ידוֹ על כתיפוֹ של קלדם וצחק עוֹד בפניו.

קלדם לחץ ארוּכוֹת את ידוֹ של יצהרי ופנה ללכת, אך לפני הפתח הפך את פניו:

– עיקר שכחתי: במעטפה זוֹ יש מאתיים לא"י. יכוֹל אתה למנוֹת את הכסף. את הסכוּם הזה רוֹצה אני להפקיד בידך על שם אשתי, ליאה קלדם, לכל מקרה שיקרה… אבקש רק קבלה על הסכוּם.

– מגוּחך. איזה מקרה יכוֹל לקרוֹת?… זהבי! “דפוֹק” קבלה על 200 לא"י פיקדוֹן מידי מר קלדם. כן, בּוֹריס קלדם, – פקד יצהרי וחזר לאחוֹרי שוּלחן הכתיבה.

כג

כשיצא מעם עוֹרך הדין כבר דלקוּ פנסי החשמל ברחוֹבוֹת. התנוּעה היתה מרוּבה. האוֹטוֹבוּסים החדשים, האדוּמים שטוּ אילך ואילך עמוּסי משׂא אדם רב. גם על המדרכוֹת זרמוּ האנשים בהמוֹן. היתה שעת החזרה מן העסקים, מן המשׂרדים, מן העבוֹדה. היוּ גם רבים שיצאוּ לרוּח ערב. ליד הקיוֹסקים עמדוּ אנשים וגמעוּ גזוֹז, אף כי רוּח קרה נשבה מן הים. בשמַיים היתה תנוּעת עננים גדוֹלה, חפוּזה, כאילוּ גשם מתרגש לבוֹא.

למחשבתוֹ של קלדם הוּקל: העניין מסוּדר. מאתיים לא"י מוּפקדים בשביל ליאה, השאר – השאר לא איכפּת לוֹ. יעשׂוּ בעלי החוֹב מה שיעשׂוּ, יקחוּ את הבית, ימכרוּהוּ, יהרסוּהוּ – לא איכפּת לוֹ כלוּם. בשוּם אוֹפן לא יכוֹל להשאיר את ליאה בלא כלוּם. אַבּוּ־בּצל יצטרך לשלם את השטר? ישלם! הכסף הוּא כסף יהוּדי, הוּא קיבּלוֹ בעד קרקעוֹת, ועוֹד יוֹסיף לקבל. יש לוֹ די קרקעוֹת. המשבּר עוֹמד לעבוֹר, יבוֹא זרם אנשים חדשים ושוּב תתחיל ספסרוּת וּמחירים של טירוּף בעד אַמַת קרקע. יוֹדעי עסק יעשׂוּ הוֹן. גם הוּא, קלדם, יכוֹל היה לעשׂוֹת עסקים. אפילוּ הצעתוֹ של אַבּוּ־בּצל יש לה יסוֹד בריא, אבל כלוּם יש לוֹ כוֹח? כלוּם יש לו רצוֹן? כלוּם יש לוֹ צוֹרך? די. מה יש לוֹ לקווֹת עוֹד מן החיים? האדמה תנוּט תחת רגליו, אין לוֹ מעמד, הכוֹל מתנוֹדד כמחיצה של נייר, כצל… והוּא אין לוֹ כוֹח, אין לוֹ כוֹח, אין לוֹ כוֹח…

כמין עצבוּת פיסית מילאה את גוּפוֹ, מתחה את פניו עד שנעשׂוּ ארוּכּים וריקים מדם. השׂאת על השׂפה התחתוֹנה נתבּלטה. השׂפם נקלש ונראה כמקוֹרח קצת, עין אחת הוּזזה ולוּכסנה וּשמוּרתה התחתוֹנה הוּפשלה וגילתה את האוֹדם. מן העוֹברים הטילוּ בוֹ מבט בוֹחן. היה גם מי שבּירכוֹ בניד ראש ונחפז לעבוֹר. אין דבר, ירוּצוּ, ירוּצוּ! מה הם רצים? כן, הם אינם יוֹדעים את המוֶת. אך יבוֹא יוֹם וידעוּ, ואז יעמדוּ מרוּץ… אה, טוֹב לוֹ. התוֹכנית ערוּכה וגמוּרה. מחר לא יכאב הלב, לא יתכּויץ החזה, לא “ירפרף” המוֹח, לא יפעפּע העצב, לא תנוּט האדמה. מחר תהיה שלוה, מנוחה, חידלוֹן!

נכנס לבית רפוּאוֹת וקנה חפיסה של להבי “ואליט”, חמישה להבים בחפיסה. קוֹדם ששילם אמר למוֹכר: “יש ביניהם משוּמשים. כמעט בכל חפיסה אני מוֹצא אחד אוֹ שניים משוּמשים”. – “פלא בעיני”, ענה המוֹכר במשיכת גבּוֹת העיניים היגיעוֹת, “אנוּ מקבלים אוֹתם באריזה אוֹריגינאלית ישר מן הסוֹכנוּת הראשית במצרים”. – “אפשר נעשׂה שם הזיוּף”. – אפשר, תוֹדה!"

עבר את השער ואת פסי הרכבת ויצא לדרך יפוֹ. שם ישב באוֹטוֹבּוּס, שנתמלא מיד ונסע. לפני המוֹשבה הגרמנית צילצל. האוֹטוֹבּוּס עצר והוּא ירד. צריך היה לחזוֹר מעט עד הכּניסה אל המוֹשבה. לא הרחק מן הכביש, בסמטה קצרה, היה המלוֹן הידוּע, מלוֹן הארדיג. על השער היתה מנוֹרת חשמל מאירה את הפסוּק מישעיהוּ “וּפתחוּ שעריך תמיד יוֹמם ולילה לא יסגרוּ” בתרגוּם לוּטר וּבאוֹתיוֹת גוֹטיוֹת. במלוֹן זה לן קלדם לא לילה אחד לפני שבּנה את ביתוֹ בתל אביב, עוֹד לפני שנשׂא את גינה… עכשיו יגרוֹם להם, לגרמנים, קצת אי נעימוּת. אבל אחרת אי אפשר. הן לא ייתכן שיקפּח את חייו בחוּץ, תחת כיפּת השמיים… כל ימיו אהב סדר. בנידוֹן זה היה כגוֹי.

בשער המלוֹן, על המרפסת הקטנה, הראה לוֹ הנער הערבי על תיבת הצחצוּח המצוּפּה נחוֹשת מרוּטה: “please, בקשה! תפדל”. קלדם הציג את רגלוֹ על צוּרת האימוּם והנער התחיל עוֹשׂה את מלאכתוֹ בשׂימת לב, בזריזוּת, בתנוּעוֹת חן. נתן בצידי הנעליים גזרי קרטוֹן, שלא ללכלך את גרבי המשי, וסיבּן אוֹתן יפה. לבסוֹף החליק העבר והחלק במטלית קטיפה. “finish, חלס!” וניקש עדינוֹת באצבעוֹ על חוֹטם הנעל, אחרי שה“אדוֹן” השהה את הרגל על התיבה. קלדם נתן לוֹ שני גרוּשים והקדים תנוּעת ויתוּר, כדי שהנער לא ינסה לחפּשׂ עוֹדף במגירה הקטנה.

משרת לבוּש כוֹבע שׂרד העלהוּ לדיוֹטה השנית, הוֹליכוֹ דרך מסדרוֹן ארוֹך, כשהוּא אץ עם המפתח לפניו. פתח לוֹ את הדלת מספר 17 והעלה אוֹר בחדר. קלדם נזכר גירסה דינקוּתא: בגימטריא “טוֹב”, וחייך לנפשוֹ.

– תיכף אשלח את המצע וּמים. העוֹד לאדוֹני איזוֹ משאלה?

– לא, תוֹדה. אני עייף מאוֹד, באתי מדרך רחוֹקה. שלוֹשה ימים נסעתי באוֹטוֹ… אם אאריך לישוֹן, נא לא להעירני.

– לשירוּתוֹ, אדוֹני.

כעבוֹר רגע חזר עם גליוֹן האוֹרחים. קלדם הוֹציא מכיס חזיתוֹ את העט הנוֹבע ורשם את שמוֹ ואת שם משפּחתוֹ. סוֹחר. אך במקוֹם תל אביב כתב חיפה. הרי לא ייתכן, שאדם הגר בתל אביב ילך ללוּן מהלך רבע שעה מביתוֹ… המשרת עם הגיליוֹן עזב את החדר וסגר בזהירוּת את הדלת. זיעה שוֹפעת כיסתה את גוּפוֹ של קלדם, אף כי בחוּץ נשבה רוּח קרה. הוּא פשט את מעילוֹ, תלהוּ בארוֹן והוֹציא מן הכיס את חפיסת הלהבים. שרווּלי כוּתוֹנתוֹ הצחים התנפּחוּ ורישרשוּ, כי מוּקשים היו מעמילן, כאשר אהבה ליאה לגהץ. את מגבּעת הלבד הרכּה הניח על השוּלחן הקטן המכוּסה “רץ” חוּם וּבאמצעוֹ צלוֹחית מים עם שתי כוֹסוֹת. במיטה היה המזרן הטוֹב מגוּלה. כר ושׂמיכה לא היוּ כלל.

לא עברוּ רגעים מעטים ואצבע דפקה בחשאי על הדלת. נכנסה נערה גבוֹהה, זהוּבת צמוֹת וּשטוּחת חזה, והביאה כר וּשׂמיכה וּלבנים נקיים. ערכה בזריזוּת את המיטה, תלתה אלוּנטית מגוֹהצה, הביאה מים בכד, מחתה במטלית את שוּלחן הרחצה ואת המַראָה שעליו, אמרה “לילה טוֹב!” ויצאה בשקט. כנפוֹת החלוֹן היוּ פתוּחוֹת פנימה והלילה נשקף בעד סוֹרג הברזל.

קלדם ניגש לחלוֹן ונתן את פניו בין שתי רצוּעוֹת ברזל קרוֹת. החלוֹן פנה אל החצר המוּארה בפנס מקיר הבית. הפנס לא נראה, אך בחצר היה אוֹר מספּיק. היוּ מוּטלים שם ארגזים תלוּלים זה על גבי זה, ריקים כנראה. בצל קיקיוֹן גדוֹל עמדה סוּכּה עזוּבה, עשׂוּיה שתי וערב של קני חזרן. על ידה, אסוּר בשרשרת, התהלך קוֹף לא גדוֹל, חסר זנב. קר היה לוֹ לקוֹף, כי היה רוֹעד בלכתוֹ. קלדם ראה זאת ברוּר. עיגוּל העירוֹם על עכּוּזוֹ הבהיק בכל פעם, כשהפנה את אחוֹריו אל החלוֹן. הידיים הארוּכּוֹת הלכוּ על הקרקע בתנוּעוֹת רכּוֹת, מרפרפוֹת, כמוֹ מתוֹך ריקוּד ריתמי מהסס. פנכת עץ ריקה עמדה נשענת אל דוֹפן הסוּכּה. הקוֹף לא השגיח בה. הוּא פסע אנה ואנה כאסיר שקוּע במחשבוֹת.

“סמל הבדידוּת”, הירהר קלדם והסתלק מן החלוֹן.

המצע הנקי והטרי כאילוּ הזמינוֹ לשבת. ישב בפאת המיטה, לפת את רגליו המפוּשׂקוֹת מעל לברכּיו ותלה את ראשו לחשוֹב על המעשׂה שהוּא עוֹמד לעשׂוֹת. האם עליו למהר? לא, אין סיבה לכך. האם יעמוֹד לוֹ כוֹחוֹ ולא יתחרט? לא, חי לא יצא מפּה. העוֹלם נאטם בעדוֹ, נאטם בהחלט. הכוֹל זר וּמוּזר, מכאיב מבחוּץ וּבפנים… הוּא נאחז בשתי המלים שעלוּ במוֹחוֹ: מבחוּץ וּמבפנים. הכוֹל זר, הכוֹל מיוּתר, מכאיב מבחוּץ וּמבפנים… זה המצב. זה המצב…

הרגיש לחץ חם בתוֹך נעליו, שלפן והעמידן תחת המיטה זוֹ בצד זוֹ. הרגליים נתרוחוּ בגרביים והוּא העמידן על השׂמיכה, שילב את אצבעוֹתיו וחבק את שתי ברכּיו כאחת ושקע בהירהוּרים. כל הירהוּר היה מלוּוה בדמוּת הסוֹף. כעין חוֹבה היתה עליו לעשׂוֹת את חשבוֹן עוֹלמוֹ. אך הדברים עלוּ בזכרוֹנוֹ מעוּרבּבים בלי מוּקדם וּמאוּחר. פרטים ופרטי פרטים, מקרים פעוּטים, כמעט מבדחים, בצד עניינים גדוֹלים, מכריעים. פרט אחד חזר בעקשנוּת וּבידחוֹ ביוֹתר: סיפּרוּ עליו כל השנים, שהוּא הניח ברוּסיה אשה ארמנית עם שני ילדים. הוּא לא הכחיש מימיו את השמוּעה, אפילוּ נהנה מדברי הרכילוּת. אך האמת היא, שהיתה לו באוֹדיסה פּילגש יוָנית, אשת איש עקרה, שעלתה לוֹ במאוֹת רוּבּלים, ולא יוֹתר… שני ילדים! אין לוֹ בעוֹלם אפילוּ צאצא אחד… הילד של אליגרה… עוֹד עכשיו נצבּט הלב לזכרה וּלזכר הילד… יגאל… כך החליטוּ לקרוֹא לילד… קברוֹ של הנפל היה מחוּק לגמרי…

כמוֹ בחוֹם קדחת היוּ מחשבוֹתיו מקפצוֹת מעניין לעניין, ממקרה למקרה, ואינן שוֹהוֹת הרבה גם על אחד מהם. גם דיבּוּרים שוֹנים, קטעי אמרוֹת, קריאוֹת בלשוֹנוֹת שוֹנוֹת הילכוּ במוֹחוֹ, באוֹזנוֹ הפנימית,

נתחלפוּ, נתערבּבוּ, נסתרסוּ…

“יש למהר, למהר!” קראה בוֹ פתאוֹם מחשבה מעוֹררת. קוֹר חלפוֹ. באחת הוֹריד את שתי רגליו ועמד זקוּף על השטיח הקטן. עיניו שוֹטטוּ וחיפּשׂוּ את כפתוֹר הפעמוֹן. הוּא גילה אוֹתוֹ ליד הדלת, ניגש שמה על ראשי הבהוֹנוֹת ולחץ עליו וחזר וישב בפאת המיטה. אחרי רגעים אחדים בא המלצר: ערבי עצוּב פנים בשׂמלה ארוּכּה.

– אַמרךְ, יא סידי! (לפקוּדתך, אדוֹני!).

– סרויס תה עם רוּם. יאמאיקה!

– הכּוֹל?

– גם לחם שחוֹר בחמאה וחיתוּכים אחדים בשׂר חזיר.

– אַמרךְ, יא סידי.

– כן, עיקר שכחתי: גליוֹן נייר וּמעטפה.

– ועט ודיוֹ?

– יש לי.

– אַמרךְ, יא סידי.

המלצר הביא הכוֹל על שני טסים ויצא מתוֹך קידה. הכוֹל כלי אבן מזוּגגים, חוּמים. היוּ שני גליוֹנוֹת וּשתי מעטפוֹת.

קלדם נעל אחריו את הדלת. פעמיים סיבּב את המפתח.

אה, עכשיו! כעין עליצוּת ירדה עליו, עליצוּת הרעב, שהמזוֹן מוּכן לפניו. ישב על כיסא, נתן את כפוֹת רגליו שבגרביים על כּן השוּלחן, פרשׂ את המַפּית הנקייה על בּרכּיו, כהרגלוֹ בבית, מזג לוֹ כוֹס תה ויצק לתוֹך ההבל העוֹלה מן הרוּם הטוֹב. מיד עלה הריח החריף, הנעים, המגרה. התחיל לאכוֹל. הלחם השחוֹר היה טוֹב, החמאה היתה טעימה, טרייה מאוֹד. ציפּה את שכבת החמאה בחיתוּכי בשׂר. השיניים ננעצוּ בפרוּסה בעוֹנג. כל חלל הפה היה רר מבּוֹלמוֹס של תיאבוֹן, לעס בחשק. אגב לעיסה בחש יפה את הסוּכּר בכוֹס וגמע גמיעוֹת קטנוֹת. “הרי זה מאכל מלכים!”, הימהם לעצמוֹ והוֹסיף ללעוֹס. יוֹתר ממחצית המנה אכל ועדיין לא שׂבע. כבר שתה שני ספלי תה ועוֹד הרוּם מרוּבה בבקבוּק. ניסה גם לשתוֹת מעט רוּם נקי. “אוֹ, יוֹתר מדי חריף!”. הוּא גם נתכּעכּע ואנוּס היה לתקן בתה. פתאוֹם נזכר בקוֹף שבחצר. “המסכּן, הוּא רוֹעד שם מקוֹר וּמרעב”. ניגש לחלוֹן, השמיע בשׂפתיו פססט!, וּכשהקוֹף נשׂא אליו את עגמת פניו, זרק לוֹ פרוּסת לחם מקוּפּלת וּבשׂר בתוֹכה. הפּרוּסה נפלה לא הרחק מן הקוֹף. הקוֹף עוֹד הביט רגע אל הזוֹרק, היה כמנענע לוֹ בראשוֹ, אחר פנה במתינוּת אל הפרוּסה, ישב על מחשׂוֹף שתו, הרים את הפרוּסה בשתי כפיו וּבשתיים שלוֹש נשיכוֹת בלע הכּוֹל. אחר שב להתהלך, כמוֹ לא אירע כלוּם. פססט!, קרא לוֹ קלדם שנית. הקוֹף נשׂא שוּב את עגמת פניו, אך האיש בחלוֹן לא זרק הפעם כלוּם. אז נראה כזוֹעף ושב להתהלך.

“אילוּ אפשר היה שלא להפסיק כלל בסעוּדה (כמוּבן, מתוֹך תיאבוֹן), לא היוּ בני אדם מגיעים לידי איבּוּד לדעת…” פסק לעצמוֹ מאמר חכמה, פנה ושב לשוּלחן. צריך היה למהר לשתוֹת את התה בטרם יצטנן. חמימוּת מרוּבה נשתפּכה בכל גוּפוֹ והתחילה מכבּידה על מוֹחוֹ. בכל גוּפוֹ הוּרגשה חוּלשה, אף כי עמד בוֹ הגירוּי לעשׂוֹת מעשׂה. “טוֹב שאני שיכּוֹר קצת. כך יקל לי לבצע את הדבר”… והביט אל השעוֹן שהוֹציא מכּיסוֹ והניחוֹ על השוּלחן. שמוֹנה וחצי. השעה עדיין מוּקדמת. אך ליאה בוַדאי כבר בלתי שקיטה, כי מאז “מחלתוֹ” היה תמיד בבית אחרי שקיעת החמה. “בבוֹקר יביאוּ לה את הבשׂוֹרה”. הוּא לא חמל עליה, אף כי לבוֹ היה טוֹב עליה. מאחר שהניח בשבילה את מאתיים הלא"י, היה שקט לגמרי ביחסוֹ אליה.

נשמע הגוֹנג הקוֹרא לארוּחת הערב. כל הבניין כאילוּ נזדעזע פתאוֹם, כל חלליו ייללוּ ברננה. במסדרוֹן הארוֹך עברוּ אילוּ אנשים ודיבּרוּ ביניהם, אנגלית לפי הצילצוּל, אך קשה היה להבחין את דבריהם. נשמע גם קוֹל אשה בצחקה. אחר כך ירדוּ במעלוֹת. “עוֹנה מתה… הם יוֹרדים אל אוּלם האכילה… אוֹתי לא יראוּ שם…” והוּא הטיל את עצמוֹ על המיטה ושילב את ידיו תחת עוֹרפּוֹ. הרוּם היה מפעפע ועוֹלה אל המוֹח. “צריך לכתוֹב את המכתב”. השוּרוֹת המעטוֹת היוּ ערוּכוֹת במוֹחוֹ מלה במלה. ישב אל השוּלחן, סילק את הכלים הצידה וּבמהירוּת כתב צרפתית:

יוֹם… שעה 9 בערב.

ליאה חמוּדה!

הן תביני, שאין טעם להתענוֹת בחיים לא־חיים. איני מרגיש בי כל כוֹח לעשׂוֹת איזה דבר. והרי בעוֹלם זה אי אפשר לחיוֹת בלי עשׂייה. על כן עלי לצאת מן העוֹלם. אני עוֹשׂה זאת כמעט בעוֹנג. עוֹנג לי למוּת, מפני שאין לי עוֹד כל עוֹנג לחיוֹת. בשבילך רוֹצה הייתי לחיוֹת – לוּ יכוֹלתי להוֹעיל לך. אבל להיוֹת פּגר קשוּר אליך, הן תוֹדי שאין בזה מן המוֹעיל לא לך ולא לי. תפני אל יצהרי, הוּא ימסוֹר לך 200 לא"י, שהפקדתי בידוֹ בשבילך. תרצי – תישארי בתל אביב, תרצי – תשוּבי לאלכּסנדריה. את הבית סוֹף סוֹף ימכּרוּ הנוֹשים. אל תדאגי לערוֹך לוייה לטוֹרף נפשוֹ. גם מאחוֹרי הגדר החוֹל נקי וקריר. בדיוּק כמוֹ באמצע בית העלמין. העיקר – נקי וקריר. אני נכסף להיוֹת כבר שם.

כשהייתי ילד למדתי בחדר כתבי הקוֹדש. איני זוֹכר איזה ספר. בספר היה כתוּב: “שם ינוּחוּ יגיעי כוֹח”. אני יגיע כוֹח ואני רוֹצה לנוּח. זהוּ הכוֹל. הן לא תרצי למנוֹע ממני את רצוֹני זה האחרוֹן. הן אהבתיני מעט. בעוֹד רגעים אחדים אחתוֹך את עוֹרקי שתי ידי.

אני נוֹשק את עיניך באהבה,

בּוֹריס

לא קרא את הכתוּב, כי ידעוֹ בעל פה. כמה ימים חזר על הנוּסח במלוֹאוֹ. קיפל יפה את הגיליוֹן ונתן לתוֹכוֹ את הקבלה של עוֹרך הדין ויחד שמם במעטפה וכתב עליה ברוּרוֹת את הכתוֹבת: “הגב' ליאה קלדם, תל אביב, רחוֹב…” והניח את המכתב על גבי השוּלחן גלוּי לעין רוֹאים. “מחר ימציאוּהוּ לידה”…

עתה פתח את החפיסה האדוּמה והוֹציא את הלהבים, חמישה במספר. עירטל אוֹתם מן העטיפה, ניגבם בכנף המפּה מן הוַאזלין והניחם זה על זה. “טוֹב שהם חדים רק מצד אחד. לא יחתכוּ את האצבעוֹת”. חפת את שני שרווּליו עד המרפק, חיזקם יפה שלא ירדוּ, והתבוֹנן בידיו מעל לפיסה, המקוֹם הלבן והרך כל כך. פיסת היד נצטיירה לוֹ כראש והפרק כצואר. לצד חוּץ, ליד הדוֹפק, היוּ השׂערוֹת הכּהוֹת פוֹנוֹת בקו אלכסוני, מסתלסל, וּמכסוֹת את הזרוֹע מסביב, אך חלק קטן היה חָלק לגמרי, “יפה לשחיטה!” אמר לעצמוֹ, וּבזכרוֹנוֹ עלה צוארוֹ הפּשוּט של כבש שהשוֹחט מרט את צוארוֹ לפני השחיטה. שתי הידיים הפכוּ בעיניו שני יצוּרים חיים שעליו לשוֹחטם. חשק לא ירוּסן ניעוֹר בוֹ לתקוֹע את הלהב הקר בבשׂר, למען יזנק הדם ויריק את הגוּף מכל המעיק, המכאיב…

אבל היכן יעשׂה את המעשׂה? פה ליד השוּלחן לא טוֹב. הוּא יפּוֹל מן הכּיסא, ואינוֹ רוֹצה בכך. אה, כן, בכוּרסה ליד המיטה. אין מקוֹם יפה מזה! לקח אחד הכּיסאוֹת והעמידוֹ לפני הכּוּרסה, אחר העמיד עליו את מנוֹרת החשמל, החוּט נמתח באפלוּלית ממקוֹם ה“חיבוּר” עד המיטה. רק ספירת אוֹר לא גדוֹלה הקיפה את הכיסא. הביא את הלהבים והניחם בתוֹך עיגוּל האוֹר. בעוֹדנוּ עוֹמד הרגיש שעליו למהר להיפּרד ממישהוּ. ממי? המוֹח כאַב מתוֹך מאמץ לזכוֹר ממי. כן! בשתי פסיעוֹת ניגש אל החלוֹן. הקוֹף עדיין התהלך כבתחילה, התהלך ורעד. פססט!. הקוֹף נשׂא את עגמת פניו וניצנץ לוֹ בעיניו היוֹקדוֹת, עמד על רגליו ונתן את כפּוֹ על ראשוֹ. “היה שלוֹם, יקירי!” קרא לוֹ קלדם וניענע לוֹ בידוֹ. הקוֹף ניענע בראשוֹ וצילצל בשרשרת. “היה שלוֹם, אחי!”, והוּא הגיף את התריס ונסתלק מן החלוֹן.

הוּא ישב בכוּרסה, כנס את רגליו תחת הכיסא וכיבּה את המנוֹרה. רעש הים בא פתאוֹם לתוֹך החדר. האוֹר שבא מן החלוֹן הספּיק כדי להראוֹת את הלהבים. הוּא לקח אחד מהם. “העיקר שלא אֶפּוֹל… אני רוֹצה שימצאוּני יוֹשב… את שארית רצוֹני אאמץ שאשאר יוֹשב…”

פתאוֹם נעצר בפה פעוּר אחוּז מחשבה מתלהטת: “וּלאחר שאחתוֹך יד אחת – איך אחתוֹך את השנית?”. עיניו גדלוּ עד לזוָעה. “אין דבר. ביד השחוּטה. רק לא לדחוֹת, לא לדחוֹת!” והוּא נתן את הלהב בכף שׂמאלוֹ, קפץ עליו בכל כוֹחוֹ את האצבעוֹת, פשט את ימינוֹ וּבמאמץ פּרא העבירוֹ על צואר הפרק… קילוּח דם חם זינק על הכיסא, כיסה את חצי גוּלת המנוֹרה, וּמוֹחוֹ של קלדם ניצת בשיגעוֹן. ביד השוֹתתת דם מידבּק תפס להב שני, שנתכּסה גם הוּא מיד דם שמן, אך בלחץ אכזרי העבירוֹ על היד השׂמאלית, וּכשזינק גם דמה (הפּעם על הרצפה) היה מרוּצה ותלה את שתי ידיו השחוּטוֹת בין בּרכּיו, שהדם יהא נוֹזל כוּלוֹ על הרצפה. הוּא לחץ בשתי ברכיו את ידיו והקשיב לזיבת הדם. נדמה לו, שהדם מרטיב את מכנסיו, נוֹגע בסוֹבכי רגליו, וכל גוּפוֹ רעד בחזקה. “כך אֶפּוֹל, אֶפּוֹל”… והוּא הפריד את ידיו והרים אחת (נדמה לוֹ שהיא כבידה מאוֹד) ותלה אוֹתה מעל לדוֹפן הכּוּרסה.

החיים הנפצעים הלמוּ בלב קלדם כפרסוֹת סוּס משתוֹלל, אך הוּא נלחץ אל דוֹפן הכוּרסה, חשק את שיניו הנוֹקשוֹת וּבנשימה סוֹערת נהם: “לא נוֹרא… לא נוֹרא… לא נוֹרא…”, ונהמוֹ נפסק רק כאשר נדמוּ הפּרסוֹת, והחיים עזבוּ בגלים מקוּטעים את הבשׂר הנרגע והוֹלך.

כד

את גוּפוֹ הכּרוּך בסדין מלוּכלך בכתמי דם קברוּ, כנהוּג, ליד חוֹמת הגדר של בית העלמין. בשוּרה השנייה קברוּהוּ, כי הראשוֹנה היתה כבר מליאה. הלוייה יצאה לפוֹעל אחרי שהחשיך, והקבוּרה נעשׂתה לאוֹר פנס קטן. מלבד ליאה ונוֹשׂאי הארוֹן מ“חברה קדישא” היוּ רק מלוים אחדים, בתוֹכם עוֹרך הדין יצהרי, שתיכף אחרי שהגיעה אליו השמוּעה, מיהר אל האלמנה וּמסר לידה את הפיקדוֹן והזהירה שלא תגלה את דבר הסכוּם הזה לשוּם איש. אפשר שתקבל עוֹד איזה סכוּם ממכירת הבית – סוֹף סוֹף חוֹבוֹתיו של קלדם לא היוּ מרוּבּים כל כך.

באוֹתוֹ יוֹם נדפּסה בכרוֹניקה של העיתוֹן המקוֹמי ידיעה קצרה:

ב. ק., סוֹחר מתוֹשבי תל אביב הישנים, נמצא אתמוֹל מת במלוֹן הארדיג שבמוֹשבה הגרמנית. הוּא איבּד עצמוֹ לדעת על ידי חיתוּך עוֹרקי הידיים. הסיבּה, כנראה, מחלה חשׂוּכת מרפא.

כעבוֹר יוֹמיים באה באוֹתוֹ עיתוֹן ידיעה אחרת:

אתמוֹל נמצאה בבית העלמין, על קברוֹ הרענן של המתאַבּד ב.ק., אשתוֹ האלמנה במצב אָנוּש. לידה מצאוּ חצי בקבוּק ליזוֹל. העבירוּה לבית החוֹלים.

אחרי עשׂרה ימים בא אחד מאַחיה של ליאה ממצרים, וּלאחר שהרוֹפאים הסכּימוּ לכך, לקחה עמוֹ לאלכּסנדריה. כמה שהרוֹפאים ואַחיה השתדלוּ להציל מפּיה מלים, לא עלה בידם כלוּם. היא שכבה שליוה, שׂפתיה חרוּכוֹת ועיניה מזרוֹת שיגעוֹן, ועל כל הדברים שהשמיעוּ באוֹזניה לא השיבה אף בהגה קל. את כל עינוּיי ההצלה והריפּוּי קיבלה בשויוֹן נפש, כאילוּ מטפּלים בגוּף שאינוֹ שייך לה. האח שׂכר אחוֹת־חוֹבשת, שתלוה את החוֹלה ברכבת למצרים.

הבית נשאר נעוּל. למעלה מחצי שנה נמשכוּ בירוּרי התביעוֹת והכרזוֹת המכירה של הנכסים, עד שהבית קם למקנה לאשה עשירה מסינגאפּוּר, שהרסתוּ עד היסוֹד, כדי להקים במקוֹמוֹ בית מידוֹת שהכנסתוֹ מרוּבּה.