א: שְׁנֵי אַחִים שֶׁהֵם בְּדֵעָה אֶחָת    🔗

מנשה ואפרים אחים היו ודומים זה לזה. אותם הפּנים השחומים והעגולים, אותו השׂער הכהה והחלק ואותו המצח שאינו גדול, וגם אותן העינים מצבע דבש כהה עם ברק של ערמומיות כשרה. מנשה בן עשרים וארבע היה, נמוך מאחיו בטפח וגדול ממנו בשנתים, ועל־כן גוו נראה מלא יותר. לאפרים גוף רך וגמיש יותר ועל לחיו השמאלית שׁוּמה קטנה, שהוסיפה לפניו איזה חן, וגם מבט עיניו רוחני ומלבב משל אחיו שנראה ארצי כולו.

שניהם נולדו וגדלו בעיר לא גדולה יושבת במבוא הקרפּטים, בדרומה של גליציה, בבית אביהם קהת קליגר, חציו סוחר־עצים וחציו אכּר ונחשב על האמידים. אף־על־פי שלמדו בחדר וגם בבית־הספר הפולני שבמקום ולא היו נחשלים בלימודיהם, ראו את עולמם בגן ובשדה וביער, וההרים, הניצבים כשומרים מעולם למראשותי העיר, לימדו את עיניהם מבט מוגבל אך תקיף ויציב. את ערך הפרוטה והדרכים לרכשה למדו משחר ילדותם.

היתה להם אחות גדולה, שנישאה לבעל חנות חשובה בעיר אחרת וחייה שם היו מקור של נחת למשפחה, ואחות קטנה, בת־הזקונים, שגמרה את בית־הספר והיתה יושבת בית. מזומנה לה נדוניה הגונה וממילא גם חתן לא נחות־דרגא, כשיֵצא הדבר מאת ד', ובכן היתה נותנת דעתה כל הימים על לבוש וקישוט לפי המנהג החדש ונוסעת לעתים קרובות אל העיר הקרובה לבקר ראינוע, דוברת וקוראת פולנית ועושה מעט ברקמה ובסריגה, ובזמן האחרון למדה לצבוע את השפתים ולצחצח את הצפּרנים; ואולם את העבודות המרובות בבית ובחצר הניחה לאם החרוצה ולמשרתת הנכרית. כל מנהגה של הנערה היה לרצון לבני הבית, אבל לא יכלו להילחם אליה, כי רוב בנות גילה נוהגות כך.

מנשה ואפרים כמו ברית חשאית היתה כרותה ביניהם: נגיע למקום שנגיע – דרך אחת לשנינו. והיו עוזרים איש את אחיו בכל עבודה ובכל יגיעה, תחילה בבתי־הלימוד ואחר־כך בגן, בשדה וביער. אפרים היה מסוגל יותר ללימודים והגיע לריחה של תורה, אבל מנשה חוֹנן יותר ממנו בבינה מעשית, בזריזות ובחוּש נכון בכל מלאכת עבודה; ובכן היו משלימים זה את זה ברצון ובעין יפה, ולא שינו מדרכם גם כשהגיעו לבחרות ולקוּפּת חסכון קטנה משלהם.

– הרי הם כמו תאומים, – התברכה בהם האם טובת־המזג בפני שכנותיה – כמו לב אחד לשניהם.

אך הנערה האחות, אף־על־פי שנודעה לה מאחיה רק חיבה ורצון לשרת ולהיטיב, לבה היה גס בהם, הפשוטים כל־כך, והיתה מלגלגת עליהם תכופות:

– הרי הם גדלים כאכרים. ראו, איזו ידים להם. תחת הצפרנים אפשר לזרוע אצלם חיטה.

והאחים קיבלו את לגלוּגה של “העלמה” בצחוק, דחקו את כובעיהם על עיניהם וענו:

– אין דבר, ארץ־ישראל מחכה לשכמוֹתנו. שם נחַשב כ“פריצים”.

– ונשותיכם כ“פריצות”, מה?

– בודאי, אבל בלי שפתים צבועות ובלי צפּרנים כשל עופות טמאים. נשותינו תעבודנה כמו אמנו.

בעיר היו כמה אנשים ציונים, רובם בעלי־בתים מכובדים, וגם חבורה של נערים מתכשרים לעלות “ארצה”, חבורה קטנה כקוטן המקום. אלה, הצעירים, ביקשו למשוך את האחים קליגר ל“תנועה”, אבל הם היו מהססים ודוחים משנה לשנה: “נראה. אפשר לכשתתמעט העבודה. עכשיו באמת אין לנו פנאי”. אמרו עליהם על הצעירים, שנתפסו לסוציאליזם וזה קודם לציונותם. הם גם נוהגים “קלות” יתרה בדברים שבינו לבינה, ושני הדברים היו למורת רוחם של האחים קליגר, אף כי הם גופם לא דיברו עליהם רעות וגם לא רצו לשמוע דיבתם רעה מפי אחרים. פעם באו לאסיפה שלהם ושמעו אחד, בעל דעה, מתוכח וחורז לתוך הויכוח פסוק מעין זה: “הנה באים ומפרשים את הקונסטרוקציה של הקיבוץ הארצי, אשר בניגוד לארגון המפלגתי נותן מקום לגיבוש רעיוני מתמיד, כקונסטרוקציה של קיבוץ אשר יהא תמיד נתון בפרוצס של התגבשות ואף פעם לא במצב מגובש, אשר יהא תמיד מתגבש ואף פעם לא מגובש”. הרכין עצמו מנשה אל אוזן אחיו ולחש לו: “מדיבורים אלה מתחיל ראשי כואב.” ואפרים ענה לו מבויש: “באמת איני מבין כלום”. גמרו אומר שלא ילכו יותר לאסיפות.

אבל ענין ארץ־ישראל תפסם בלבותם בחזקה, ולא עבר עליהם יום, שלא דיברו ביניהם על גאולת הארץ ובנינה, וביותר היו כרוכים אחרי הצד הישובי: החקלאות והמלאכה שבארץ. ידיעות מעטות בענינים אלה קנו להם במתוך העתון הלבובי, שנתגלגלו לידיהם חוברות אחדות העוסקות בשאלות מעשיות של הישוב, למדו אותן בעל־פה ממש, והיו דורשים ומסבירים זה לזה את הכתוב בהן כתורה תמימה.

סוף־סוף גמרו ביניהם לעלות “ארצה”. הרי ברור שנכרתה כל תקוה מישראל פה בגלות פולין כמו בכל גלות אחרת. ההשליוֹת הראשונות שלאחר המלחמה, כי מרוח החירות יהנו גם היהודים, שקוֹרא להם מעתה שם חדש “מיעוט לאומי” – נתנדפו מהרה. כל מיעוט, חוץ ממיעוט ישראל. במקומן באה המלחמה הודאית, העקשנית והאכזרית, לדחוק את רגלי היהודי מכל מעמד במסחר ובתעשיה ומכל מלאכה שיש עמה מחיה. ביותר נגדרה כל דרך עתיד בפני דור הצעירים ליאשם ולהוציאם מן העולם.

“נעלה בעצמנו. אין לנו צורך בשום חבורות. הרי ב”הכשרה" אין אנו צריכים לעבוד. ידועה לנו, ברוך השם, כל עבודה בשדה ובגן. ורשיונות עלייה נשיג איך שהוא. עלינו רק ללמוד תחילה את הדיבור העברי, שלא נהא שם כאלמים". כך דיברו ביניהם יום אחד בשעת עבודה, והאחים קליגר כך טבעם: לתכוֹף מעשה לדיבור. עמדו ושכרו את המורה, בחור בן העיר הגדולה שנשתקע כאן ועסק בהוראת שעות ללשון העברית, ולקחו לקח מפיו במשך כל ימות החורף. הם התפלאו מאד שכל־כך מלים שמורות אצלם מן החומש ומן הסידור ואף ממשהו הגמרא שלמדו. יש רק ללמוד מעט דקדוק ומלים חדשות, העיקר, כמובן, לדבר בלי מכשולים בהברה הספרדית, היא ההברה הנהוגה בארץ. והם לא אמרו די בשנים או שלשת השיעורים בשבוע, אלא היו מרגילים לשונם לדבר עברית בכל שעה ובכל מקום שהיו מצויים שם (האב דעתו לא היתה נוחה מזה, שהם גוררים את לשון־הקודש גם ל“מבואות המטונפות”), כשהתחילו לקבל, בשותפות עם שני בחורים אחרים, עתון מארץ ישראל, וגם איזו חוברות שימושיות, אוֹרו עיניהם ולשונם הותרה בדיבור רהוט. ונדמה להם, שנקל לדבר עברית מיידיש, שלדעתם אינה אלא לשון של פחותים, עד שנעשו קנאים ללשון הלאומית והיו דורשים קיומה מכל הציונים שבעיר. אפרים, שהיה בר־סמכא יותר בענינים שבספר, היה מסלק ברצון ספקותיו של מנשה, שהיה מעריצו בחשאי על כך, אף־על־פי שבגלוי שמר על משפט בכורתו.

באביב נסעו ללבוב, ובידם אגרת מן האגודה הציונית שבעירם, בה עדוּת מקויֶמת בחותם, שהם בניו של אמיד ומסוגלים על הצד היותר טוב לעבודת האדמה, וגם אביהם נכון ליתן להם סכום כסף להתנחל בארץ, משום כך – “אלמנט רצוי ומועיל לישוב ארץ־ישראל” וכו'. שם, ב“לשכה”, רשמו מפיהם את כל הפרטים והבטיחום להודיעם תשובה בקרוב. וראה פלא: לא יצאו שלשה חדשים מיום שהגישו הבקשה, ונתקבל מכתב באחריות, שבו הם מתבשרים, כי מונחים בשבילם רשיונות לעלות ארצה. אכן, השנה היתה שנת רזון בעלייה והיו נותנים ברצון רשיונות לעולים רצויים.

כשנתקבל המכתב נושא הבשורה, חיבקו איש את אחיו בהתלהבות והתחילו רוקדים מחובקים. האחות שראתם בכך, הפטירה:

– מטורפים! נוסעים ל“הרי חושך” ושמחים.

– פתיה! עוד תתחנני אלינו, שנעלה אותך שמה. – ענו לה.

ובעצם חום הקיץ, אחרי שהכניסו תבואת אביהם הגורנה, נפרדו מבני הבית ומבתי השכנים הקרובים ויצאו ללבוב לשם בדיקה אחרונה, ומשם דרך קונסטנצה – לארץ הנכספה.

 

ב: עוֹלִים בָּאָנִיָּה לָאָרֶץ    🔗

באניה מקונסטנצה נסעו כמאה יהודים עולים, רובם מפולין, ובתוכם חבורה, כארבעים במספר, של חברי אותה ה“תנועה” ממקומות שונים בגליציה, שהגיע תורם לעלות, הם ודגליהם, הם ומנהיגיהם, כי מקבוצות שונות באו, בחורים ובחורות, אחדים מדברים עברית ורובם פולנית, מהם בהירי־שׂער וכחולי־עין כבני סלוים, לבושים פַֹּרְוִיוֹת קצרות ואפילו מרוקמות, כמנהג הפולנים יושבי ההרים, וקסקטים בראשיהם וגם ראשי כמה מן הבחורות. אבל היו מהם גם לבושים כבני טובים, כסטודנטים וכסטודנטיות, בתוכם גם שתים או שלש מפורכסות וצבועות שפתים, שהשתמשו בכל רגע בקופסת־הפוּך וב“עפרון” ובמראה הקטנה הקבועה בארנק. אלו “הלכו” אחרי בחוריהן, אף־על־פי שהיו בוחרות להישאר במולדת הנכרית, ניחא היה להן אילו “לא נשתגעו” הבחורים והיו גומרים, בעזרת הוריהן, את חוק לימודיהם ומשתדלים להסתדר איך שהוא במקצןע של בני־תרבות. אבל באין ברירה נלוו עליהם לדרך הרחוקה, בלבן תקוה מסותרת, שגם שם, בארץ החדשה, עוד יוכלו להיות ל“אנשים”.

מנשה ואפרים לבשו בגדים טובים, אך פשוטים, כבחורים יהודים בני העיירות. הם לא היו אדוקים כלל ולא היו מתפללים, בכל זאת לקחו עמהם את תיקי התפילין והסידור, כדבר שבלעדיו לא תתואר כל הויה בבית ובחוץ. באניה היו תמיד בכפיפה אחת, דואגים ומסייעים זה לזה, עד שהיו נראים כמחזרים איש אחרי אחיו, והיו בין הנוסעים, ובפרט הבחורות, שהתלוצצו על חשבון ה“זוּג”. אך הם ידעו להשיב הלצה תחת הלצה, לפעמים גם חריפה למדי, אך בלי מרירוּת, עד שהמתלוצצים נבוכו ולא ידעו מה לפניהם. ביחוד היו מנסים לפגוע בהם בשעת הארוחה, כשהיו יושבים יחד ומשמשים זה את זה ומזרזים איש את אחיו שלא ימעטו באכילה, שהרי שילמו מיטב כספם, וצריך להביא “כוחות” לארץ ישראל. “אכול, אפרים, אל תוֹתר!” – “אכול, מנשה, הדייסה מצוינת!”

הם הסתדרו באניה יפה. אף־על־פי שקנו כרטיסים בשביל ה“סיפון”, עשו עסק עם טבּח האניה, וזה פינה להם את תאו הפרטי שמתחת לגג, אמנם תא צר מאד עם משכב אחד גבוה על ארגז גדול ומפורזל, ואחד מן השנים אנוס היה לשכב על הרצפה וּלמלא את כולה. והאחד הזה היה מנשה, שטען כי בריאותו יפה משל אחיו (הוא פינק מעט את אחיו הצעיר, הרוחני יותר) והוא גם נמוך ממנו ורגליו מגיעות בדיוק עד הדלת. בלילות, כשהלבנה היתה מביטה באשנב העגול שבתא והמולת הגלים טעוּנת־המלח רעמה לתוכו, לא הופרעו האחים משנתם הטובה.

בדרך כלל היו פורשים מציבור הנוסעים, אך לעתים היו ניגשים עד חבורת הצעירים ויושבים מן הצד ונהנים הנאה מרובה מכל תנועותיהם ומעשיהם, חוץ מן הדיבור הפולני ומן החירות היתרה בחיבוקים ובגיפופים, שלא היו נהירים להם.

– אין דבר, בארץ ישכחו את השטותים ויהיו בחורים מצוינים. – אמר מנשה לאחיו.

– הם גם עכשיו בחורים טובים, – לימד עליהם אפרים סניגוריה – בריאים ורעננים ועליזים. ירבו כמותם בישראל. לכשאלה תיַחל הארץ.

הם טיילו על סיפון האניה והסתכלו מתוך סקרנות בכל דבר ורצו ללמוד ולדעת את הכל. פעם באו בדברים עם רב־החובל ודיברו עמו גרמנית משובשת קצת. הוא הסביר להם פנים והבטיחם להביאם לבית־המכונות, וכן עשה. הם היו מלאי התפעלות מכל מראה עיניהם: נקיון וברק ויפי תנועה כאלה לא ראו מעולם. גם בענין המזונות עשה מנשה נפלאות. אותו טבח שהשכיר להם את תאוֹ היה מעניק למנשה בחשאי גם מטעמי בית־הבישול, מן המאכלים המיועדים למחלקה הראשונה, ומנשה היה מביאם תחת שולי מעילו אל התא ושניהם אוכלים ונהנים וגם מוִֹתירים לסעד הלב.

– צריך להביא משהו גם ל“חברה” שעל הסיפון. – אמר אפרים. לאחר ששׂבע יפה.

– אבל הדבר יכול להתגלות. – העיר מנשה.

– אם כן, לא צריך. – חתך אפרים, עטף את הכלי עם המאכל בעתון, העמידו בין המזודה ולקיר, והניח את ה“פּלירינה” כדי להסתירו מעין רואים.

ובכל־זאת הביאו למחר אל הסיפון מן הנותר, נתנו לראש החבורה והיזהירוהו שלא יאכלו בפרהסיה, למען לא יבולע לטבח. ראש החבורה הבטיח, כמובן, אף־על־פי־כן אכלו את פירורי הפשטידא במצהלות בחורים ובחורות וקראו לחיי ה“זוּג” “האחים הבורגנים”. בחורה אחת יפת־קומה ורבת־חן הזמינה אותם, שיבואו לבקרם בארץ במחנה האהלים ושם יגמלו להם כפל כפלים. האחים קליגר צחקו ואמרו: “בודאי שנבוא, בכבוד גדול, אם רק נדע את מקום המחנה”.

– אין דבר, תמצאו: מחנה “פלוגת המישור” בשומרון או בעמק.

־ טוב, נשתדל למצוא את המקום ונבקרכם.

כשחזרו לתא, אמר מנשה לאפרים:

– זו הבחורה, שהזמינה אותנו ל“קיבוץ” היא בחורה נאה, לא?

– כן, סימפטית מאד. על פי דיבורה אינה גליצאית.

– בודאי מפולין. ניכר מדיבורה הפולני. כמדומה, שאין לה בחור.

– גם לי נראה כך. היא נוהגת בשוה עם כולם.

– פקחית ומלאת חיים.

– רצונך, אני אברר מהיכן היא.

ועוד באותו יום ידע אפרים, שהבחורה, מירה שמה, בת גרודנה היא, ואינה כלל חברה של ה“תנועה”, אלא שאחד החברים, קרובם מאיזה צד, הסכים לקחתי עמו כנשוּאה לו למראית עין. אביה מת לפני שנתים ודוד עשיר לה בתל־אביב. אפשר שתלך לעבוד עמהם ב“קיבוץ”. חשק גדול להיות בבית הדוד אין לה.

משהו ריתק את שניהם אל הבחורה הזאת. אם דבר היותה גם היא לא “משלהם”, אם עליזותה הנעימה, או הדוד העשיר שבתל־אביב. בעצמם לא ידעו מה גרם, אבל הם דיברו בה תכופות ובעונג, בכל פעם שנזדמנו יחד החליפו עמה איזה דבר חיבה או לצון. היא גם הזמינתם לבוא לשבת בחבורתם הגישה להם סוכריה או תפּוח.

מראה קושטא על צריחיה ושלל צבעיה, ריחות צלי־השפוד והמולת ההמונים שבחוצות, היתה בשבילם חויה גדולה. מעבר הדרדנלים מילאם חרדה של סקרנות. החתירה הכבדה בגלי ים התיכון לקראת החוף הנכסף גירתה והרגיעה כאחת. החנייה הקצרה בבירות היתה כעמידה מפעמת־לב בתוך פרוזדור גבוה רב־אור. כשבאו לחיפה עמד החלום בכל הדרו חי נגד עיניהם. הלב עמד רגע דום והפה נפער מעט. אחר ניעור חשק לקפוץ על היבשה ולרוץ אל ראש הכרמל לראות משם את מלוֹא הארץ. אבל לא כן אמרו פקידי הנמל, הם עצרום יומים בהסגר, ורק ביום השלישי הוציאום אחד אחד אחרי בדיקות וזריקות וחיטוי החפצים, שנראו כל־כך מיותרים ולא במקומם, כמעט מעליבים.

כשהגיעו לעיר ופרשו מן החבורה, נפרדו ממירה טמקיס (היא גילתה להם בינתים את שם משפחתה) מתוך לחיצת יד ולאחרים רק נפנפו בידיהם ובכובעיהם.

– אתם נוסעים לתל אביב? – עמדה מירה כנזכרת דבר ששכחה – אם לא תהא זו טרחה יתירה, תסורו נא אל דודי מר עוזר טמקיס. הרי לכם כתובתו. תמסרו להם דרישת־שלום, וגם – לא תכעסו עלי? – גם את החבילה הקטנה הזאת, שאמי שולחת בשבילם. הלא קלה היא. איני יודעת מה שם. אני נוסעת עם הקבוצה לעמק, ואיני יודעת מתי אבוא לתל אביב. הגידו את האמת: אינכם כועסים עלי? (היא דיברה אליהם תמיד בלשון אתם, גם בשעה שדיברה עם אחד מהם, הדבר היה טבעי בעיניה).

– חס וחלילה. אנו נכעס עליך? להיפך, נעים לנו מאד. איזו טרחה יש כאן? חבילה קלה כנוצה. בינתים נכיר את מר טמקיס, דרושים לנו מכירים בארץ. – אמר מנשה.

– אם כן, שלום, שלום! אני מודה לכם שוב על המטעמים באניה. אפשר שאשאר חדשים מספר בקיבוץ. תבואו לבקר אותנו! הרי הבטחתם…

– כן, נשתדל לבוא.

– שלום! שלום! אתם בחורים טובים. “חברה”! חכו לי!

והיא רצה אחרי החבורה, שעלתה בקול זמרה אל הדר הכרמל.

 

ג: מַחְלִיטִים לִלְמוֹד גַּנָּנוּת    🔗

כשבאו לתל־אביב היה להם הרגש כאילו נכנסו לעצם הטרקלין. הכול היה בעיניהם חידוש וצריך לימוד, אף־על־פי שהרבה ידעו עוד משם, ממה שקראו ושמעו. הזמן היה אחרי הפסקת עלייה גדולה ושלהי הקיץ עמדו בלהטם המכהה כל רוח. רבים בעיר התאוננו על ה“שפל” וה“משבר” – אך הם ראו בכול סימני גדולה וגאולה. איזה בתים! איזה רחובות! והעיקר, כמה גדולים ורחבים עוד שטחי החולות השוממים, כמה בתים עוד אפשר לבנות, לאלפים ולרבבות! מה שבא עיכוב בעלייה – אין דבר, לא ירחק הזמן ויעלו שוב רבבות והעיר תגדל ותגדל. כמה עיכובים כבר היו והתגברנו עליהם. הדיבור העברי, והשוטרים העברים עם סמל העיר, והילדים הנוהרים בצהרים מבתי הספר! בלי עין רעה! זה הדור הבא, אלה תקותנו. ומרחב הים החוגר את העיר והארץ לאורכה, עוד תהלכנה בו אניות עבריות! עוד נזכה ונראה!

בקיצור, הכול טוב ויפה ונעים, ולא נופל כחוט השערה ממה שתיארו להם שם, בגולה. להיפך, הם מצאו כאן כמה דברים שלא פיללו להם, והבין לא יוכלו את אלה רואי השחורות, שפיהם מלא טענות על הארץ ועל יושביה. אם יש לבוא בטענות על מישהו, הרי על אלה היושבים על אדמת נכר על סיר הבשר, המעלה כבר ריח רקבונו, ואינם רוצים לזוז, בשעה שהארץ משוַעת להם שימהרו לבוא ללחוננה. (“כי את לחֶננה כי בא מועד” – פיזם אפרים פסוק מן התפילה) עד מתי תחכו? עד שיאַבדו שארית הונם, או עד שיגרשום בחרפה ויהיו חסרי כול? ולמה נבהלו אלה שהפסידו מעט מהונם בארץ? שם מותר להפסיד הכול, וכאן אסור להפסיד מעט? שוטים, נבהלו ומכרו בתים ומגרשים בחצי מחיר ורצו שנית לתוך הלהבות. לוּ חיכו שנה או שנתים – ועלה רכושם כפל כפלים. בשוב העת הטובה לארץ – ימרטו שם שׂערם…

כך טענו האחים קליגר עוד בימים הראשונים לבואם באזני כל מי שנכנס עמהם בדברים. פנאי היה להם די והותר, והחדש גירה אותם לראות ולחשוב ולחוות דעה. היו גם אנשים שנענעו להם מתוך הסכמה ל“השקפתם האופּטימיסטית” ונצטרפו אליהם בהתמרמרות נגד המתלוננים המרפים את ידי העושים במלאכה. האחים קליגר אהבו את האנשים האלה אהבת נפש. אבל עבודה ומחיה בכל זאת לא מצאו. הנה הם יושבים כבר בתל־אביב זו כשלושה חדשים, וגם עברו בכמה ממושבות יהודה והשרון, גם בירושלים היו: הכול נפלא, הכל מרנין את הלב, יש חשק להתישב בכל מקום, כל מקום חנו גדול משל חברו, אבל התעסקות לא מצאו, לא משרה ולא עבודה.

אך לא אנשים כמוהם יתיאשו. הביתה הריצו מכתבים פעמַים בשבוע בתכלית הדיוק, מכתב אחד כתב מנשה ואחד אפרים (כשכתב האחד הוסיף עליו השני שורות אחדות) ובמכתבים רק שני ענינים: סניגוריה נלהבת על הארץ ושאלות מפורטות על הנשארים בבית. על עצמם כתבו, שהם בריאים ושלמים, ופרטו את המאכלים שאוכלים בארץ. מאכלי מלכים. משובחים מן הנאכלים באירופה. מאכלי הירקות נפלאים ממש, ערבים לחיך ומבריאים, כמה מבריאים. הנה כבר נוסף על משקלו של מנשה שני קילו ועל משקלו של אפרים קילו וחצי. כבר נראו פירות־ההדר בארץ. תפוחי־הזהב, אף שלא הגיעו עדיין לגמר בישולם, אפשר כבר לאכלם לתיאבון. והם נמכרים בחצי חנם. אפשר לחיות יפה על תפוחי־זהב בלבד. ויש פרי חדש, אשכולית שמו, מר מעט, אבל מבריא. אין צורך לשתות מים כלל. שתים שלש אשכוליות ביום ואתה רוה “עד כאן”. החום בקיץ אינו כבד כלל מנשוא. לחנם הפחידו אותם בחוּמה של ארץ־ישראל. נכון, חם קצת, אבל חום נעים וקל ומבריא. אומרים שנוא מכלה את המיקרובים. ועתה, משנכנס החורף, הרי כאן גן־עדן ממש. הארץ פורחת, החמה זורחת, הים כעצם השמים לתכלת. יפה מן האביב במקומותיהם. אומרים, כאן כמו ב“בריביירה”, מקום שנוסעים שמה הגבירים להריק את כיסיהם הגדושים. כהנה וכהנה כתבו הביתה, ונדמה להם, שעוד לא יצאו די חובתם בשבח הארץ.

כל זה יפה, אבל עם כל הזול ועם כל מידות החסכון שלהם, שהם דרים בחדר קטן לצד החצר, סמוך לשכונת התימנים, אוכלים על־פי־רוב בחדר, פעם מכין זה ופעם מכין זה, ומלבושיהם יש להם די מן הבית לפחות לשלוש שנים, – עם כל זה כבר אכלו שליש הכסף שהביאו עמהם, ועדיין לא השתכרו פרוטה אחת. אמנם ראו חלק מן הארץ והכירו תנאיה והשתלמו יפה בדיבור העברי, ואפילו כמה מלים ערביות כבר שגורות על לשונם, אבל מה תהא התכלית? הרי נטל עליהם לעשות מה גם לעצמם וגם לבנין הארץ. ואפשר צדקו אלה ההולכים אל הקיבוצים והקבוצות! אלה פטורים מכל דאגה, והעיקר – הם עובדים, אם בעבודת שדה ואם במשק ואם בכבישים, ועושים חובתם לארץ ולעצמם, כמו גם זו הבחורה הסימפּטית מירה טמקיס, שהלכה עם חבורת הצעירים והיא עכשיו באיזה מקום בעמק.

את דודה, את מר עוזר טמקיס, כבר ביקרו פעמַים. יהודי שפרקו נאה, בעל בית גדול וקצתו מלוה ברבית. אינו מתאונן על הארץ אלא מעט. אמנם ביתו הגדול שוה החצי ממה שהשקיע בו והכנסתו מועטת, אבל מקוה הוא כי בקרוב ישתפר המצב וההכנסה תגדל. בינתים קנה מגרשים אחדים לא ביוקר, ובודאי, אם ירצה השם, יראה ברכה בעמלו. איך אמרו חז"ל: “אין אונאה בקרקעות”. אין לו, ברוך השם, להתאונן על הארץ, חוץ מהתנהגותם של הצעירים בעניני יהדות, שהם קלי קלים ואינם רוצים לדעת שהם דרים בארץ הקדושה. אינם גרועים חלילה מן הצעירים שם, בורשה ובגרודנה, בזה הוא מודה, אבל הרי כאן צריך היה להיות אחרת… הודו להם יפה על החבילה, מתנת הגיסה שהביאו מחיפה. אשה משונה, סבורה שבארץ־ישראל אין מרקחת של פירות! אילו למדה גמרא היתה יודעת שיש כאן פירות גינוסר! מירה כתבה להם פעמים. הם הציעו לה שתבוא ותדוּר עמהם. ברוך השם, יש בבית כל טוב, – דיברה הדודה – וגם המשפחה אינה גדולה, בסך הכל שני ילדים, בת ובן, שיהיו בריאים. אבל היא, מירה, אינה רוצה בשום אופן. אם היא מרוצה שם? קשה לומר. מתוך המכתבים נראה, שחיים “כאלה” אינם לפי טעמה, אבל מי יודע? אפשר יש לה שם מישהו. אף שהיא מכחישה. מה שייך בחור? יש שם עשרות בחורים, אחד נחמד מחברו. ליצנית שכזו! כך הם בדור הזה. בתנו, ברוך השם, מתנהגת יפה, אבל – עלמה מודרנית, צבע ומַנִיקוּר לא יחסרו. כן, יושבת בית, בודאי יזַמן השם יתברך שידוך הגון. הבן? מחליף אוטומובילים. כבר הרביעי אצלו. מובן, מפסיד בכל אחד, אבל מה לעשות? טוב שאין עוד אוירונים בארץ, שאז היה מפסיד יותר. כך, כך, אנו צוחקים. אבוי לצחוקנו. פני הדור.

אחרי חג הסוכות היו עוד פעם בבית מר טמקיס, שפגשם ברחוב וביקש מהם מאד להיכנס. הכירו גם את הבנים, אבל נוכחו מיד, שאין אלה “בעלי דברים” שלהם. עולם אחר. מה להם ארץ־ישראל, מה להם פולין? עם הזקנים דוקא נוח להם. וכי מה? גם הם יהודים לא רעים ומסייעים לבנין הארץ על־פי דרכם. על־פי כל הדרכים יחד תִיבָנה הארץ. אין דרך אחת בחיים ואין דרך אחת בבנין. והנה ראינו, ברוסיה ביקשו ללכת רק בדרך אחת – ומה עלתה להם? האחים קליגר, עם כל האידיאליזמוס המפעם אותם, הם אנשים בעלי מבט מעשי ומבינים את החיים. ולואי היו מבינים המנהיגים של כל המפלגות בישראל! אבל אין דבר, אם אינם מבינים עכשיו, יבינו לאחר זמן. בעל־כרחם יבינו.

בוקר אחד קמו והלכו לחקל־תפוחים. היתכן, זה להם כמה חדשים בתל־אביב ועדיין לא ביקרו בבית־הלימוד הזה לחקלאות, הראשון בארץ, שיצאו לו מוניטין בכל העולם היהודי! הלכו ברגל לאורך פסי הרכבת ונהנו מאד מן הירק והפרחים שבשדות המוטלים בחמה של חורף.

– מה אתה אומר לארץ־ישראל שלנו? – אמר אפרים – בשעה שאצלנו בשדות שלג עד הברכים, פה הכל פורח כמו באביב.

– חידוּש חידשת, – אמר מנשה דרך אפוטרופסות – כך טבען של הארצות חמות. ארץ־ישראל – ארץ מבורכת. אם תתחברנה פה חריצותו של האדם האירופי עם פּוֹריוּתה של האדמה – תוכל הארץ לכלכל מיליונים.

– מי יתן! – קרא אפרים – כבר אנו רואים ראשיתה של התחברות זו. ובודאי נזכה לראות בארצנו לכל הפחות שלשה מיליוני יהודים, רובם עובדי אדמה.

האויר, לאחר גשם שירד במשך שלשה ימים, היה צלול מאד תחת התכלת העמוקה של השמים הקרירים מעט. שדרת האקליפטים התוחמת את שדות חקל־תפוחים הבהיקה בגזעים האדמומים־מכסיפים. בצלעותיה של סוללת הרכבת נראו כבר מקצת מ“בני היורה”: פרחים קטנים צהובים ולבנים. מנשה קטף ציצים אחדים והחזיקם בין אצבעותיו. גם אפרים עשה כמוהו.

כשהגיעו לשער המקום, עמדו והתבוננו יפה בכתובת שעל קורת השער, וכשנכנסו פנימה נהנו מאד משדרת הדקלים הארוכה והלכו בה מתוך הרגשה זו, המיוחדת לעולי הארץ" “שלנו זה”. התהלכו בין הבנינים בתוך החורשה, נחיריהם יונקות כל ריח ועיניהם סופגות על מראה. לא התביישו ושאלו לכל דבר. באו עד קברו של המנהל הראשון וקברם של שני הילדים האחים, שמתו תוך שבוע אחד. קבר הילדים, הגדור סורג של ברזל ונטוע שיחים, נגע עד לבם והקיפוהו מכל צד.

כשחזר לחצר ראו אדם אחד מנצח על כמה בחורים צעירים העוסקים במשתלה. נכנסו עמו בדברים, כשנודע להם שהוא מורה מנהל המשתלה, שאלוהו כמה שאלות בעסקי חקלאות. סיפרו לו, שגם הם, במקום מולדתם, היו עוסקים בעבודות שדה וגן ויש להם מעט ידיעה ונסיון באלו. שמע האיש דבריהם כלאחר אוזן ומתוך חיוך קל. אבל סיפר להם ברצון מה הם עושים כאן, וגם הראה להם כמה מיני שתילים, שמצבות־עץ קטנות עומדות עליהם ומסַמנות שמותיהם. זה היה חידוש בשבילם והתקשו בקריאת השמות הלטיניים, להנאתו של המורה. לפני שנפטרו ממנו הודו לו על טובו, ומנשה שאל, אם לא היו מקבלים אותם כאן בתור פועלים מתכשרים בעבודות משתלה וגן.

– פועלים? – אמר האיש – יש כמדומה די פועלים במקום. המשתלה היא בעיקר בידי התלמידים, הפועלים עושים רק בעבודות החקלאות הקשות.

– לא בשכר, – אמר מנשה – רק בתור מתלמדים.

– על כגון זה יש לדבר עם המנהל.

מובן, שיש לדבר תחילה עם המנהל, וכי הם סברו אחרת? אלא מה דעתו הוא? האם יתרצה להיות להם למדריך, לכשיסכים המנהל לקבלם?

– מה שייך מדריך? תוכלו לשמוע עם כל התלמידים. ואם אראה שאינכם מקלקלים – אניח לכם לעבוד קצת. מה, אינכם זקוקים לשכר עבודה?

– כך, זמן מה אנו יכולים לחיות בלי שכר.

וכשהתרחקו משם, באחד המשעולים, אמר אפרים תוהה כולו:

– דיברת ברצינות?

– כמובן. עלה על דעתי: אפשר נעסוק בגידול פרחים וירקות? תל־אביב כרך גדול וקונים לא יחסרו. נחכור לנו חלקת אדמה ונעסוק בגננות. יש כבר אחדים המתפרנסים מענף זה.

– הרי זה רעיון, חי נפשי! יודע אתה היכן יפה לעסוק בכגון זה? ליד “הר נפּוליון”. אפשר לחכור מידי גרמני משׂרונה חלקה בת דונמים אחדים ולטעת אותה. כמובן, לשם כך יש להשתלם תחילה במקצוע, ואין לך מקום יאה לכך מחקל־תפוחים. חי נפשי, צדקת.

– בתחילה נעבוד בעצמנו, כשתתרבה העבודה נקח לנו עזרה, פועל תימני או אשכנזי. הסכום שבידנו יספיק לעבודות ראשונות. אם יחסר לנו, נכתוב אל אבא וישלח לנו עוד חמישים לא"י. הרי הבטיח לשלוח.

– מי יודע, אולי נוכל להעלות גם אותם: את אבא ואמא ואת רוּזקה.

– מילא, רוז’קה לא תרצה לעלות ארצה. היא תתחתן שם.

– אתה יודע? אני רועד משמחה. נדמה לי, שמצאנו את יעודנו בארץ. נטע נינטע.

הם נשארו בחקל־תפוחים, ועוד באותו יום ביקרו אצל המנהל. הלה הקשיב לדבריהם בשימת לב יותר מן המורה. שמע וצחק ועיניו האירו. לסוף עמד משולחנו, נגש אליהם ופח בשתי ידיו על כתפי שניהם:

– בחורים כהלכה אתם! הרעיון מוצא חן בעיני. אני מסכים שתעבדו אצלי. אם עבודתכם תהא יפה, תקבלו גם שכר יומכם. תצטרכו להשכים לבוא בכל יום לעבודה. לצערי, איני יכול לתת לכם כאן מקום לינה, כי אין לי מקום. הכול תפוס למעלה מ“כוח הקליטה”.

המנהל היה מאושר בשל המבטא המוצלח שנפל לתוך פיו. גם האחים קליגר היו מאושרים. לחצו את ידו החמה של המנהל ודמעות נוצצו בעיניהם.

כשיצאו והחמה זרחה על הירק הרענן, היתה האחוזה יפה כל־כך בעיניהם, שנכונים היו לחבקה כולה.

– אני רואה כבר את ערוגותינו הערוכות יפה. – אמר מנשה.

– במקום תלול מעט, הנשקף על הנוף.

– כן, על אדמת חמרה קלה, כאדמת הפרדסים.

– ונקים לנו צריף צבוע ירוק.

– עם תריסים בהירים.

– ופרחים מטפסים עליו.

– יהיה טוב, אפרים.

ומנשה חיבק את כתפי אחיו וירדו יחד בשדרת הדקלים.

 

ד: מִגְרָשׁ שֶׁל חוֹל נַעֲשָׂה גִנָּה שֶׁל פּרָחִים    🔗

את מלאכתם בחקל־תפוחים עשו באמונה ובשלימות. הם הצטיינו לא רק בחריצות כפּים, אלא גם בתפיסה נאה, המורה העניק להם תורה נוספת על זו שהעניק לתלמידיו. והם לא מאסו גם בתורתם של ותיקי התלמידים מן הקורס השני והשלישי. כל דבר שראוהו מועיל רשמו בשקידה ובדיוק במחברת שהביאו עמהם. בענין הרשימות היתה ידו של אפרים על העליונה. המורה המציא להם גם רשימות מוכנות, אפרים העתיקן בבית בכתב־ידו הנאה. כמו בלימוד העברית בעירם, כן גם כאן התפלאו, שכל־כך תורות מצויות בידיהם מעבודתם הפשוטה בבית אביהם, אלא שלא ידעו לכנות את הדברים בשמות.

את שכר יומם התחילו לקבל רק כעבור שבועות אחדים, כי מתחילה לא שמו האנשים אליהם לב, והמנהל שכחם. וגם אחר־כך לא היו משלמים להם, אלמלא פנה מנשה אל המנהל והזכירו הבטחתו. “אין דבר”, אמר לאפרים, “אין להתבייש. כיון שהבטיח – עליו לשלם. הרי עבודתנו אנו עושים באמונה, לא כן?”. המנהל זכר בקושי הבטחתו. גמגם מה, אבל כשראה מבטו השוקט של מנשה, אמר לו:

– טוב. אתן פקודה לגזבר.

ביום התשלומים קיבלו את שכרם הקטן לשבוע האחרון, וכן בשבועות הבאים. “יהא בידנו יותר להשקיע בגן”. אמר מנשה, ואפרים הסכים בלב שלם.

ומקץ שלושת חדשים, הימים ימי ראשית האביב, נפרדו מחקל־תפוחים, מן החוה ומן האנשים, ועוד באותו יום “עלו על הקרקע”, לא על החלקה ליד “הר נפוליון”, אלא על מגרש של חול פנוי, שחכרו ברחוב קטן שבתל־אביב. הביאו חמרה וזבל והקימו צריף של קרשים מחולק לשנים, מדור לכלים ולצרכי גן סגור בדלת, ומדור פתוח מקוֹרה, כעין סככה, להעמיד שם עציצים ופרחים מוכנים למכירה. קבעו ברזי מים אחדים ועשו גדר גבוהה של תיל דוקרני, שהילדים לא יוכלו לעברה, ושער של ברזל עם מנעול.

– בחלקה קטנה זו לא נוכל, כמובן, לגדל ירקות. רק שתילים של ירקות. נסתפק בעיקר בפרחים.

– את גידול הירקות נדחה כשנעלה על החלקה הגדולה. – אמר אפרים.

והתחילו בעבודה. יישרו את חול המגרש, ליקטו והוציאו את כל שברי הפחים והגרוטאות שהתגוללו בו לרוב, ערמום לערימה בחוץ ליד השער, כדי שמובילי האשפה יקחום בעברם, אחר פיזרו את החמרה, השקוה מים רבים והפכוה פעמים ושלש עם החול. אחר פיזרו את הזבל הטוב, הישן והמתפורר, שהביאו מנוה שאנן, והשקו שוב, ולאחר ימים מספר הפכו שוב את הקרק עם הזבל. תקעו יתדות ומתחו חבלים וערכו ערוגות ישרות וקצובות, כל ערוגה מיועדת למין או לזן אחר. התקינו כמה מַלבנות של עץ סמוך לצריף, מילאום עפר רך ומפורר ביותר עם זבל, בשביל זרעי משתלה. על אחדות מהן פרשו רשתות צפופות מפני הצפּרים, ועל אחדות כפו חלונות של זכוכית מפני הצינה בלילות. מן השער ועד הצריף כבשו שביל צר לעוברים וזרעוהו חצץ של קוּרקר וכבשוהו יפה במכבש, ומשני צדיו העמידו חצאי פחים עם שתילים שקנו בחקל־תפוחים.

מנשה נסע לרמלה, ולמחר הביא להם ערבי זקן כמה חמורים טעונים עציצים מכל הגודלים. מיד מילאו חלק מהם עפר טוב ודשן, שיהיו מוכנים לשתילה, והשאר הניחו מסודרים יפה ליד כותל הצריף. הביא גם פרחים ושתילים משרונה וממעין־גנים, שהרי צריך להתחיל במכירה ואין להמתין עד שיהא להם הכול משלהם. ולא עברו ימים מועטים והרחבה שלפני הצריף היתה כעין חורשה קטנה, ירוקה, רעננה ופורחת בכל הצבעים, והערוגות מחולקות ומתולמות יפה, ומלבנות המשתלה זרועים נבטים דקים וצפופים. תאוה לעינים!

שמש אביב חיממה יפה והכל בחלקה נראה כמתעתד לצמיחה של שפע. ילדי בתי־הספר והגנים שעברו עם ילקוטיהם עמדוּ שעה ארוכה והסתכלו בעד הגדר Sלעולם צמחים זה המתהוה כאן בין הבתים חשופי הירק. השלט הקטן מעל לשער והחורשה הצפופה ליד הצריף משכו את עיני העוברים, והתחילו לבוא קונים לקנות פּרחים ועציצים ולהזמין שתילים בשביל גינותיהם. האחים קליגר הכריזו בכתובת מיוחדת שתלו בצד השער (על קרטון באותיות מרובעות, כתב ידו הנאה של אפרים), שהם מקבלים על עצמם גם נטיעת גינות והטיפול בהן. לשם כך באו בדברים עם פועל ותיק אחד, מנוסה בגננות, שהרבה לנדוד בארץ ונשתקע לאחרונה בתל־אביב, שיהא עושה במלאכה הזאת בשם הפירמה “האחים קליגר”.

עד מהרה נעשו מוּמחים למקצועם. באו בקשרים עם פירמות של זרעים ושתילים בהולנד ובאיטליה ובדרום צרפת, והיו מקבלים משם מינים שונים של זרעים ושל פקעות, וגם שתילים יקרי מציאות, והיו מוכרים ללקוחות שנעשו קבועים. במשעולי החלקה, שכעבור שבועות מספר נהפכה לגן משגשג, היו מוטלות כרכשות של גומי, והיו עומדים כמה מַזלפים כבדים עשויים פּח־אבץ עבה, עגולי בית־אחיזה, ובשעה שהאח האחד עומד בצריף ומשמש את הלקוחות, מהלך האחר בין הערוגות, מעדר ומשקה, מנכש ומדלל, מישר ומקשר.

ואחר זמן מה נראה שם גם נער תימני, כבן שתים עשרה, מסייע בעבודה, מאחר שרבתה ונסתעפה וידי האחים לא יכלו לעשות כולה. נער זה, סאלים שמו, היה משמש גם משלוח העציצים והזֵרים, לפי הכתובות שהניחו הקונים

– נא, העסק שלנו מתחיל לפרוח. – אמר מנשה בערב בחדרם, כשסיימו את חשבון השבוע.

– וגם יעשה, אם ירצה השם, פרי. טוב לעבוד בארץ ישראל, מה? – אמר אפרים ופניו מביעים אושר מוּעם מעט על ידי חשש של עין רעה. עם כל היותו חפשי בדעות, עוד היו בלבו חששות תפלים, שהביא עמו מן הבית.

המכתבים שהיו כותבים עכשיו הביתה היו מלאים שמחת עבודה ויצירה. צילמו את הגן עם הצריף והכתובת שעל גבי השער וצירפו את התמונה. בכל מכתב הניחו גם ציץ או עלה של פרח בשביל האחות, מפרחי הארץ, מאלה שאינם מצויים שם. תדע, שלא אכרים גסים הם אחיה בארץ,, אלא מגדלי צמחים אצילים, כמנהג “פריצים”.

הם למדו את משַב הרוחות ואת טבע החורב ביום והטל בלילה, לא רק אין להגן על הצמחים מפניהם, אלא גם איך לנצלם לטובת הצמיחה. ולימי החמסין היו להם מאות חרסים גדולם וקטנים, שהיו כופים אותם על השתילים הרכים, או השתמשו לשם כך בעלים גדולים, כמראה אשר ראו בשדות הירקות של הערביים. לטיוּבם של מקומות כחושים ולעזרתם של צמחים מדולדלים היו להם מוכנים תלים של עפר זבל ושחק של כבול שמורים בצל מפני היובש. כנגד המשחיתים היו בידיהם, שמוּרים בצריף הסגור, מיני תמיסות ואבקות, לפי הוראותיו של המורה המדריך בחקל־תפּוחים וגם ממה שלמדו מתוך ספרים וחוברות, שקיבלו מאת הפירמות בחוץ־לארץ, בקונטרסים שונים ומתוך הירחון “השדה”, שחתמו עליו וקראו בו בשקידה מרובה.

דירתם היתה, כאמור, ברחוב צדדי קטן, בבית ישן סמוך לשכונת התימנים, חדר קטן פונה אל חצר לא נקיה ביותר, שעלה להם בזזול; ובעלת־הבית, אלמנה רבת־ילדים, כיבסה להם את הלבנים וניקתה פעם בשבוע את החדר. לפני צאתם בהשכמה לפועלם הכינו לעצמם בחדר את פת השחרית ולקחו עמהם אוכל אל הצריף ואכלו בין עבודה לעבודה, ויש שעמדו בפני לקוח כשהם לועסים ומדברים, מניחים על העפר שבקדרת פרחים ומקטמים את גבעולי הורדים או הקרנפולים לעשות צרור, וחוזרים ולוקחים את הפּת בחמאה או בריבה מן העפר ואוכלים בתיאבון גדול. כל מה שהיו טרודים יותר והעסק הסתעף יותר – נוספו טעם ותבלין לפת הפשוטה, ולחייהם היו מעלות אודם ושזפון ומעיניהם נשקפת מחשבה תכליתית אחת.

בצהרים היו לפרקים מתחלפים וחוטפים ארוחה בבית־אוכל סמוך, תימני, שמאכליו מפולפלים ובזול הזול. צריך היה לחסוך כדי לסלק את חובות ההשקעה ולהוסיף השקעה, למלא את המגרש מזן א/ זן עוד עציצים ועוד שתילים ועוד תיקי זרעים. קיבלו והעמידו אצלם גם שתילים בני שנתים ושלש, שביאו להם למכירה מקבוצות וממושבות קרובות, והיו מסלקים לבעלים בדיוק ובאמונה, אחרי שניכו לעצמם ריוח קטן וקבוע.

ועם גמר עונת הקיץ, לפני ראש השנה, עשו חשבון כולל ומצאו שכבר הכפילו רכושם שהביאו עמהם מן הבית, ולא היו צריכים לבקש מאביהם שישלח להם.

ועל זה שמחו ביותר: אל ידמו שם בעירם, שבארץ־ישראל אין לעשות עסקים. אפשר ואפשר לעשות כאן עסקים יפים, אלא שיש לנהוג בחריצות ובזהירות וללכת מן הקל אל הכבד ולא להלך בגדולות. הארץ ארץ ברכה ונענית לעובדיה באמת, אשר תמיד עיני ד' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, כמו שכתוב בתורה, שזכרו עם הניגון מן הקריאה בבית־הכנסת. הרי גם בחורף היא מגדלת ירקות ופרחים ופירות. יש רק לדעת את טבעה, והנותן לה, היא מחזירה לו שערים רבים. ראו את חלקת החול הצחיחה, שגם לא נקיה היתה, מתוך שזרקו שמה על מיני אשפה וגרוטאות – ועתה כשעירבבו יפה את החול עם מעט חמרה וזבל ונותנים לה מים, מים בלי סוף, הרי זה אוצר כל צמיחה. חבל שכל־כך הרבה חלקות מוטלות כאן בוּר והאנשים בונים קומות על גבי קומות בלי סימן ירק מסביב!

– יודע אתה, מנשה? ימים רבים לא נוכל להסתפק במגרש פעוט זה. יש לחשוב על חלקה גדולה בת דונמים, בקרבת מקום. – אמר אפרים עם גמר החשבון.

– ליד “הר נפוליון”, – ענה מנשה – לאביב נחכור את החלקה, שראינו בשבת, בשעת הטיול.

בשבת היו משכימים, לפני הולכי בתי־הכנסיות, ומשקים מה שצריך השקאה ומצילים על מה שצריך צל ונועלים את השער במפתח ויוצאים בחשאי, כדי שלא ימצאום שומרי דת עובדים בשבת וינזפו בהם. אחר־כך היו שותים חמין עם עוגה, שהכניסה להם האלמנה, לובשים בגדיהם הטובים ויוצאים לטיול ארוך בסביבה. כשחזרו בצהרים אכלו ארוחה במסעדה טובה יותר, לכבוד שבת ולהשלמת ההנאה. מן הטיול היו מביאים יחד עם ריח השדה גם כמה ידיעות חדשות ולפעמים גם צמח־בר קטן, שעקרוהו עם השורש וצררוהו עם קומץ עפר מלוחלח במטפחת, כדי לשתלו ולעשות בו נסיונות של תרבות. אחר הצהרים יצאו עם המטיילים אל הים, והיו הולכים בנחת לבושים בשוה ופניהם מבהיקות. לעתים פוגשים מכיר מתלמידי חקל־תפוחים או מן הלקוחות יחד, מסיחים בקימוץ דברים ובשיקול הדעת, ולבם מצפה כבר לערב, שיוכלו לגשת אל הגן ולראות, אולי יש מה לעשות ולהיטיב.

וכך עבר עליהם גם הסתיו ורובו של החורף. קיבלו כמה גינות ליד בתים חדשים, והיו להם שתילים בשפע, וקנו שתי מגזזות לגזיזת המדשאות בגינות בעצמם, או על־ידי הפועל העובד מידם. הזמן עבר מהר ובלא שעמום. בימות הגשמים והרעמים הכבדים והקור הרטוב היו חוסים בצל הסככה של הצריף ומדברים על עירם ובית אביהם והנשארים שם בחיבה ובעדינות ובגעגועים, מתוך כך מגיעים אל התכניות לעתיד ואל החלקה הגדולה שתהיה בידם בקרוב, אולי גם יקימו לעצמם צריף לדירה, צריף נאה, מצובע מבחוץ ומטויח מבפנים כמו בית־אבנים.

– ואולי גם בית־אבנים ממש? – העז אפרים לחלום, ושיניו נקשו מעט מהנאה למפרע.

– אולי. אחר־כך. לאט לאט. לא נהלך בגדולות. – ענה מנשה.

על נערות ועל נישואים לא דיברו. רק פעמים או שלוש הזכירו את הבחורה שהכירו באניה, את מירה טמקיס.

– באמת אין אנו נוהגים יפה. צריכים היינו לסור לביתו של מר טמקיס. כבר כמה חדשים לא היינו שם. – אמר אפרים.

– נכון מאד. איננו יודעים כלל היכן היא עכשיו מירה זו. צריך להיכנס באחת השבתות.

אבל עברה שבת אחר שבת והם לא נכנסו. כאילו מתיראים היו, פן יוהגוּ ממסילתם הטובה.

 

ה: הַפְתָּעָה נְעִימָה וּמַחֲשָׁבָה בְּצִדָּהּ    🔗

בוקר אחד, כשבוע לפני הפורים, ובעיר כבר הורגשה התכונה לקראת ה“קרנבל” (השם “עדלידע” טרם נודע בארץ), הלך מנשה לחקל־תפוחים לבחור כמה שתילי עצים, שהזמינו אצלם בשביל גינה אחת ולא היו מצויים במשתלתם, ואפרים עמד תחת הסככה והסביר לאחד הלקוחות איך לטפּל בצמחי שרך ואיך לרבותם על ידי פילוג – והנה ראה בחורה בשמלה קצרה, יחפת רגלים נתונות בסנדלים – היה יום אביב חם כקיץ – לבושה חולצה מבהיקה מלובן, עולה בשביל אל הצריף.

“מירה!” חלף במוחו, וידיו שהחזיקו שרך מפולג כמו קפאו, ועיניו נפנו מן הדובר בו ולא ראוהו עוד.

מירה קרבה ואמרה שלום בקול מתרונן וגם הושיטה לו ידה. הוא הניח את הצמח על האצטבא ולחץ ידה בחזקה ובשמחה גלויה:

– שלום, מרת טמקיס, יפה שבאת לבקרנו. חבל שאחי אינו כאן. הוא יחזור בעוד שע קלה. מה שלומך? לא ראינוך מאז נפרדנו בחיפה. אה, כמה זמן כבר עבר!

– ואני הספקתי כבר להיות בשלשה קיבוצים, בשנים של “השומר הצעיר” ובאחד של ותיקים. ההייתי גם פעם אצל הדוד, אבל לא יצא שאזדמן עמכם. מה שלומכם? נעשיתם גננים? חיים בתוך פרחים. יפה כאן אצלכם.

– כן, לא מצאנו דבר אחר. איזה הבדל? תשהי זמן רב בתל־אביב?

– ימים אחדים. בכל אופן עד אחרי פורים. רצוני לראות ב“קרנבל”.

– סליחה, אדוני, – פנה אפרים אל הלקוח, שעמד בסבלנות מרובה – ובכן, כמו שאמרתי לו. בודאי יזכור. אחרי הצהרים אשלח לו את השתילים. אין דבר, ישלם לשליח לפי החשבון.

הלקוח הלך, ומירה שנשארה מלקה שרביט של הדס והיתה כוססת אותו בין שיניה.

– פניך טובים, – אמר אפרים – רק מעט רזית וחָוַרת. בודאי מרוב עבודה. עובדים קשה בקיבוצים, מה?

– הנה. – והראתה את שתי ידיה, שהיו בהן סימנים קלים של יבלות – אבל לא נורא. אפשר להסתדר.

– כלומר?

– מסתדרים – ועובדים פחות. הייתי מעט חולה.

– מ־ה? אולי קדחת? הנה כיסא. שבי נא. עוד מעט יחזור מנשה, אחי.

– תודה, לא צריך. לא קדחתי. כך, דבר לא חשוב.

– ויש בדעתך לחזור לקיבוץ?

– זאת לא ידעתי. אראה. אצלכם גן לתפארת. משתלה יפה מאד, יפה מזו שבקיבוץ.

– נו, אל תתלוצצי. משתלה קטנה כל כך… יתכן שבעוד איזה חדשים נעבור לחלקה גדולה, בת דונמים אחדים, ואדמה טובה.

– ואז תצטרכו לעזרה? הרי לא תספיקו בעצמכם.

– נראה. אולי תאבי לאכול תפוח־זהב? תפוח מצוין. תני, אני אקלוף לך. חבל שאין לנו פה צלחת.

היא ישבה והוא הושיט לה את פלחי התפוח ערוכים יפה על הקליפה, והיא לקחה פלחים מספר, נתנה אותם בכף אחת ובשנית לקחה ושמה בפיה.

והנה בא מנשה רוכב על אופנַים יושב בתוך פחי שתילים מגודלים מימינו ומשמאלו ולפניו. ירד ופרק את השתילים והעמידם בזריזות ליד השער.

אפרים הביט שמה בפנים שמחות, גחן ולחש למירה:

– נשתוק עד שיבוא. תהא לו הפתעה!

מנשה, כובעו שמוט לו על מצחו המזיע מן הרכיבה, עלה בשביל. כשראה את העלמה טמקיס, נעצר נתרגש רגע, אך מיד שלט בעצמו, מחה ידיו במכנסי־העבודה והעלה על פניו חיוך של הנאה.

– הכירך. – לחש אפרים.

אותו רגע הסיר מנשה כובעו מעל זערו הפרוע המיוזע והלך ישר אל היושבת על הכיסא.

– שלום, מרת טמקיס. סוף־סוף באת אלינו. מה שלומך? אחי בודאי כבר סיפר לך איך נעשינו גננים בישראל. זאת “אחוזתנו”, אמנם רק חכוּרה, ובכל זמן יכול בעל המגרש לבוא לסלקנו כדי להקים בית. – אפרים, השקו כבר את הפלוֹכס? אולי תלך ותכניס את השתילים? אתה כבר דיברת עם מרת טמקיס. נתחלף מעט.

– ברצון. – אמר אפרים והלך להכניס את הפּחים הכבדים. גם את האופנים הכניס מבית לשער והלך לסייר ערוגות אחדות. ניכר היה שהוא אחוז שמחה גם על שיחתה של מירה עם מנשה. העלמה מצאה חן בעיניו עד מאד ואינו בוש להודות לעצמו, שהיה נכסף כל הזמן לראותה וגם הצטער שלא נזדמנה לו אף פנם אחת. אבל לא פחות מזה ידע, שגם אחיו הגדול הגה לה חיבה והיה משתוקק להיפגש עמה. הם ידעו איש את רגשות אחיו בלא רוב דברים. ועתה שמח על מבוקשו של אחיו שנתמלא כמו על שלו. הוא גחן על ערוגה אחת ונגע באצבעות זהירות בשתילי הפרחים הרכים, יישר אחדים מהם ותחח באצבעו מסביב לשרשיהם את האדמה כשהוא מפזם לנפשו. “היא טובה בעיני מנשה…” הרהר לעמו כמעט בקול, “ואין פלא: בחורת חמד. כנראה, בת טובים. אם תתרצה והוא יסכים להתחתן – תהא זו בת־זוג נאה לו”. למחשבה זו עלה כאב קל, קל מאד, בלבו של אפרים, הרהור אנוכיי עברוֹ רגע, אבל הוא מיהר לטרדו כהרהור של עבירה. "הרי הוא הבכור, ולו מגיע תחילה… " הוכיח את עצמו, ולהגיון זה נרגע לגמרי ושוב קרנו פניו מהנאה. נשא את עיניו וראה שניהם תפוסים בשיחה והם צוחקים מרוצים – ובירכם בלבו.

– אפרים! – נשמע קול אחיו – בוא הנה. תשמע. כדאי שתשמע!

אפרים הלך שמה בצעד קל ופניו מוכנים מראש לשמוע את הדבר המהַנה. עמד בראש מוטה מעט הצידה כמַטה אוזן.

מירה סירבה לספר שנית מה שסיפרה לו, למנשה, ומנשה אנוס היה לספר בעצמו בשם מירה, כי שם, בקיבוץ, קורא כל אחד לילדים “הילד שנו”. חה־חה, אתה מבין?

אפרים חייך, אבל ניכר היה שהסיפור לא עשה עליו רושם.

אמרה מירה:

– באמת איני רואה בזה שום צד של גיחוך.

– חלילה, – תיקן מנשה – אין אנו מבקרים כלל את הקיבוצים. אבל זה בכל־זאת מגוחך. מה דעתך, אפרים?

– לקיבוץ מנהגי הקיבוץ. ומה שבדור הקודם היה מגוחך, אצלם פשוט בתכלית. אין לקטרג!

– וכי קטרגתי? רק צחקתי מעט. אסור לצחוק? – הערב אנו הולכים שלשתנו ל“אופיר”. איזה סרט השבוע?

– “הקונגרס רוקד”. אומרים סרט כדאי לראותו. – ענה אפרים – רצונכם, יכול אני לקנות לפנות ערב כרטיסים. לא נצטרך לעמוד אחר־כך בתור.

– באמת תלך ותקנה, – אמר מנשה – ןאני אלך לקחת את מרת טמקיס מבית הדוד.

הדבר הוסכם. אחר הוליכו את האורחת בין הערוגות (את הצריף והסככה מסרו בידי הנער התימני. השעה היתה לפני הצהרים ואין לקוחות) והראו לה כל מיני צמחים. אחדים הכירה וידעה שמותיהם שלמדה בקיבוץ ואחרים כינו הם בשמותם והראו לה את מצבות־העץ הקטנות עם השמות המדעיים, שהעמידו לפי דוגמת חקל־תפוחים. קטפו מן היפים שבפרחים ועשו לה צרור קטן, ערוך בטעם, מנשה קטף ואפרים הוסיף, מנשה צירף ואפרים קשר. היא הודתה על הצרור הנאה ופרפה אותו בסיכה אל חולצתה.

הם נהנו שהפרחים הולמים אותה. הרזון והחוָרון, שאפרים גילה בה קודם, כמו נעלמו ופניה נראו רעננים ובעיניה ברק טוב ונעים.

כשהגיעה שעת הצהרים הזמינוה לאכול עמהם במסעדה (בזו שהם אוכלים שם בשבתות ובמועדים), אבל היא דחתה ליום אחר, כי היום הבטיחה לאכול אצל הדודה, וזו מקפידה ועלולה להיעלב.

– טוב, יהא ביום אחר, – אמר מנשה – ואיפה תבלי עד הערב?

– יש לי פה חברה מן הקיבוץ, שוכבת בבית־החולים. רצוני לבקרה.

היא נפרדה מהם ברוב לבביות.

האחים היו נרגשים מן הביקור. כמעט הסיחוּ דעתם מן המשתלה ושאר עסקיהם. הביטו זה אל זה מתוך חיבה ורוך, משל לשני ידידי־נפש, שנודע להם סוד מרנין שאינו גלוי לשום אדם אחר.

– יודע אתה מה, מנשה? נאכל היום ב“ברכת־המזון”. הרי בעצם מעין חג לנו היום.

– לא, לא, לא! – ענה מנשה בחיפוז הדיבור – מה, ילדים אנו? נלך שמה עם מירה. אתה מתפעל יותר מדי. יש לשמור על שיווי־משקל. לך אתה לאכול אצל התימני, ואני אעביר את הגרַוִיליות מן העציצים הקטנים. הקדרות כבר מתבקעות. אם אין בקופה שלושה גרושים, תאמר לו, שאני אשלם בעד שנינו יחד. אתה, סאלים, תישאר פה ותשגיח יפה. אם יבוא מישהו – תקרא לי.

אפרים הלך לאכול ארוחת הצהרים, ומנשה ירד לירכתי המגרש להעביר את הגרויליות.

סאלים נשאר תחת הסככה. הוא הרגיש שאיזה דבר נפל בחיי האחים אדוניו. ישב בין שיחי דפנים, קלט את פניו הזעירים בכפּיו השחומות והביט אל השער ואל העוברים והשבים ברחוב, וחייך לנפשו.

 

ו: הַמַּחֲשָׁבָה קוֹרֶמֶת עוֹר וּבָשָׂר    🔗

לאחר ה“הצגה”, שהיתה בעיני כולם “יוצאת מן הכלל”, ליוו את מירה לבית הדוד ונפרדו ממנה ברגש רב. וכשהלכו בשנים בדרך אל חדרם, אמר מנשה כמדבר לנפשו:

– מי יודע מה עבר עליה שם בקיבוצים?

– מה שעבר עבר – אבל היא בחורה נחמדה. – ענה אפרים – חכמה ויפה, ויש לשער שגם למדה את העבודה. ראיתי יבלות בידיה.

– כלומר, עבודת חקלאןת, אתה סבור? לא ניכר בה כלל.

בו היה ניכר, שהוא שקוע בהרהורים. השעה היתה אחרי חצי הלילה והסימטא שנכנסו בה היתה אפלה ללא פנס. מתוך גדרות הבתים היו נוטות אל הרחוב קזוּארינות עבותות מאַושות על ראשיהם; בתי תימנים דלים עם צריפי־פחים רבצו במורד כעדר בעלי־חיים נרדמים; משברי הים רעמו כבדות, כאילו הם הורסים שם לעלות על החוף. הם עברו על חורבה של בית חרושת ל“בלוֹקים”, ובין ערימות ה“בלוקים” הנפוצות התרוצצו חתולים ויללו כמטורפים.

אפרים לחץ בכפו את המפתח שבכיס מכנסיו וחשב: אילו רצתה הנערה להינשא לו, למנשה, היתה בזה משום השלמה נאה לחיי שניהם. מנשה יהיה בעל אידיאלי, וגם היא, שראתה עמל בקיבוצים, ולבה אינה הולך, כנראה, אחרי החיים ההם, תדע להסתגל אליהם, ואולי גם תעבוד עמהם במשתלה ונוסף להם כוח, שיקל עליהם לגשים את תכניתם הגדולה.

לבו לא גילה לראשו, שגם הוא חמד לחזות בנועם פניה של מירה, שתהיה עמהם בביתם, כי לא יכול לתאר לעצמו אחרת, אלא ששלשתם ידורו יחד, ואפילו אם יוָלדו להם ילדים, הוא, אפרים, יהיה עמהם. אם מנשה יהיה בעל משפחה, ומירה תהיה אשתו, הרי לו, לאפרים, כמעט די בזה. לפחות, למשך שנים אחדות די לו. לגביו אין הדבר דוחק כלל, הוא יוכל להמתין. אפשר, ברוב הימים, כשיתבססו יפה, ויהא בידם רכוש הגון כדאי יהא לחלקו – אפשר שאז יחשוב גם על עצמו, או כמו שאומרים, יעשה לביתו. לפי שעה די לו, שיראה באשרו של אחיו, וגם יוכל לשרת את גיסתו מירה…

פתאום השמיע אפרים קול צחוק חרישי.

– מה אתה צוחק? – שאלוֹ מנשה ותפס בזרועו.

– חשבתי מחשבה של שטות.

– אמור, מה חשבת?

– שטות ותו לא.

– אמור, אמור. רוצה אני לשמוע לאיזו מחשבות של שטות אתה מסוגל.

– חשבתי, ש… מירה נישאה לך ויש לכם ילדים, ואני גר עמכם – וטוב לכולנו.

– וזוהי שטות בעיניך? אני חושב על כך בכובד־ראש.

– היא מוצאת חן בעיניך?

– מדוע לא? אילו התרצתה – הייתי נושאה.

– אפשר לשאול את פיה. עם נערות של זמננו אפשר לדבר גלויות. בפרט עם בחורה שהיתה בקיבוץ.

– נחכה עוד. נראה אם היא נשארת כאן. אולי יש לה איזה בחור. בכלל אין אנו יודעים מה מחשבותיה. נראה לי רק זאת: שהיא מאסה בחיים ההם ורוצה לחיות כשאר בני־אדם.

– לי ברור הדבר. יש לי טביעת־עין.

אחרי שהלכו רגעים אחדים מתוך שתיקה, אמר מנשה:

– ואולי היא טובה בעיניך ואתה רוצה בה?

– לך, אל תדבר הבלים. מה פתאום אני? כלום עלה על דעתך, שאני אשא אשה לפניך? לך, לא יעלה ולא יבוא.

– ואם הנערה בכל־זאת, מוצאת חן בעיניך?

– כן, היא מוצאת חן בעיני – בשבילך.

– כלומר, אתה לא היית רוצה בה?

למה לך לשאול שאלות? אם מירה תיאוֹת להינשא לך – אהיה מרוצה מאד.

– ואם תבחר בך? אתה צעיר ומשכיל ממני, וגם יפה ממני – אפשר שהיא תהא נוטה אליך יותר… כבר קרו מקרים כאלה.

– גם אז נסדר את הדבר. נמצא דרך. עלי אל תחשוב כלל. אתה ה“מועמד” הראשון – וחסל. אם יהא צורך בעזרתי – אעזור בכול.

מנשה לא אמר עוד כלום. מעתה נוח היה לו לשתוק.

הם הגיעו עד בית דירתם. הבית היה קטן ועזוב, טיחו מקולף ואין גדר לפניו, והיה שרוי כולו באפלולית דוממת. תריסיו היו תלויים עקומים ולא סגורים היטב. שיח הקיקיון שעלה מאליו בחול עמד במעבר אל החצר ושלח ענפיו אל פני העוברים. הם עברו תחתיו מתוך כפיפת הקומה. גם בחצר התהוללו חתולים. מנשה הרים חלוק אבן וקלע באחד החתולים וגם השמיע קול תסיסה מבהיל. האבן לא פגעה בחתול, אך הוא זינק על ערימת התיבות הריקות והפילן ברעש גדול ובעצמו עלה בחיבוט על גג הפּחים של צריף סמוך.

נכנסו החדרה ולא העלו אור. התפשטו בחשיכה ושכבו במיטותיהם.

אף כי רבות היו המחשבות בלב שניהם, לא שכבו שעה ארוכה ערים. גם העייפות וגם כנף האושר שריחפה על ראשיהם כפו עליהם עד מהרה את השינה הטובה.

 

ז: יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שִׂמְחָה    🔗

במשך אותו השבוע נזדמנו עמה עוד פעמים אחדות עד שנתקשרו מעט. בצהרי שושן פורים, הוא יום ה“קרנבל” בשנה ההיא, סגרו את המשתלה, נעלו את השער במנעול הקטן, שלחו לחופשה את סאלים ויצאו עם מירה לרחוב.

הפּעם לבשה מירה לבוש עירוני והיתה כעלמה אירופית לכול פרטיה, כאילו לא היתה בארץ־ישראל ולא ראתה את הקיבוץ בעיניה. גם את פניה שמה בפוך ואת שפתיה צבעה במעט קט וכל גופה היה רונן מהַדְרוּת. בעצם נהנו האחים קליגר מן התמורה הזאת. הנה בת ישראל כמעט כמו בדורות הראשונים. שעם כל חירות הדעות של האחים קליגר, עם כל “סבלנותם” כלפי החידושים בדור החדש ועם כל הסניגוריה שאפרים היה אוהב ללמד על הצעירים “בוני המולדת” – קינן עמוק בלבם הרצון לחיות כמו שחיו אבותיהם, אמנם ב“ארץ אבות” ולא בגולה, אבל בערך לפי אותם המנהגים ובאותה טהרה – ויהי גם בלי תפילה ובלי בית־כנסת. ועתה, כשמירה הגרודנאית הלכה בין שניהם, לבושה שמלה גזורה בטעם וחולצה בהירה מחזיקה את גזרתה הרכה והחמודה, שׂערה הקצר והשחום עשוי תלתלים נקיים וריחניים, ובפאת ראשה העליז תחוב מסרק יפה – לא הרגישו ביחפות רגליה בתוך חצאי הנעלים החוריים, או שכבר הורגלו בכך. “בת ישראל כשרה”, כינה אותה אפרים עוד בבוקר באזני אחיו, ועיניו המתוקות חייכו בהנאה מרובה.

היא הלכה עמהם בצעד נכון ומהיר, כמעט הקדימה את שניהם, כאילו היו רגילים בפסיעה מתונה, כבדה מעט, עד שהיו נראים כרצים אחריה. על זועה היה תלוי צעיף ירקרק, שקוף, ובידה ארנק־עור חדש. קומתה דמתה לאפרים, ואולי עוד מעט גבוהה ממנו. פניה היו משולהבים גם מלהט השמש וגם ממראה החג של ההמונים הממלאים את הרחובות עד אפס מקום בקול המולה חמה. האחים קליגר היו לבושים בגדיהם הטובים, שהביאו עמהם מן הבית והיו מעט צרים על גופיהם שהתפתחו בעבודה. את החזיות הניחו בבית, ועניבותיהם הצבעוניות היו משולשלות על כתונות בהירות מהודקות יפה למטה, שלא יתנפנפו ברוח. פניהם היו מגולחות יפה, מבהיקות מבריאות ומנחת, כולם אומרים חג.

הם הלכו בתוך ההמונים שנתכנסו מכל פינות הישוב, נדחקים ומתפרדים מתחברים שוב, ושניהם משתדלים להחזיק צעד עם הנערה ולא לסור הצידה. ראשה ומבטה היו נטויים לפניה כשואפת לאיזו מטרה והם רק מלוים אותה בדרכה, נכונים לעזרה בהשגת מטרתה. מחוז החפץ היה רחוב אלנבי, מקום נוח לעמידה שיש עמה ראיית התהלוכה המסורתית. אבל מיד נוכחו לדעת, שלא מצאו להם מקום כזה על המדרכות, שכבר היו תפוסות על ידי חומות אנשים עומדים צפופים, חומות שאין להבקיען, ואם יעמדו מאחריהן לא יראו כלום, אפילו אם יזדקפו על בהונות רגליהם. גם בתוך ענפי העצים שבצידי הרחוב ישבו ילדים וילדות. כל היציעים והגזוטראות בבתים בעלי שתים ושלש הקומות היו תלויים כבדים מהמון אדם רב, גם המעקות שעל הגגות היו כזֵרי אנשים לבתים. רבים הצטופפו על בתים שעמדו בבנינם, על כל זיז ועל כל עמוד היו תלויים אשכולות בני־אדם בבגדיהם המנומרים, צופים למטה אל הרחוב לראות במחזה שיתגלה לעיניהם בעוד שעה קלה. מהם עומדים בטוחות ומפצחים זרעונים, ומהם תלויים בנס ונראים כצפויים לנפילה ומראיהם מרגיז את רפי־העצבים העוברים ברחוב. ניסרו באויר קולות נפץ ויריות, גרגורי רעשנים שונים, טרטורי אוטומובילים ודהרות סוסי השוטרים על הכביש. הסדרנים, סרטים על זרועותיהם, השגיחו שהקהל לא ירד מן מהמדרכות.

מוסלמי זקן מתושבי יפו, לבוש אדרת יורדת על נעליו ובראשו תרבוש נמוך מצבע אפור, הלך בחשיבות קפדנית על המדרכה ואחריו שתי נשים מכוסות פנים וחמש או שש נערות, אחת קטנה מאחותה, כולן לבושות חגיגית, צמותיהן הקצרות קלועות ועיניהן יוקדות־בולשות בהמון. הזקן ניקש באלתו הכבדה, משל, הוא קוואס של קונסול. והנה פנה אל אחד העצים שבצדי המדרכה, נשען בגבו על גזעו והתחכך בו כמה רגעים בהנאה. הנשים חיכו עד שגמר ואחר הוסיפו ללכת אחרי אדוניהן הזקן.

אפרים צבט את שרוולו של מנשה ורמז לו בעינים צוחקות על הזקן, אבל עיני מנשה שוטטו בתוך ההמון לחפּש מעבר נוח ולא נתן דעתו על המחזה המבדח.

במקום הצטלבות הרחובות, בככר שהוקם עליה שער רם ונישא עם ציורי פורים מבדחים, הצטופף המון גדול והיה כקשר עבה בחבל ההמונים הנמשך מרחוב לרחוב, ויותר מהמה במקום הבימה המצוירת העומדת על קרשים, הוא “ארמון אסתר המלכה”, אשר שם יופיעו המשחקים מציגי המחזה הפּורימי, שנתחבר במיוחד ליום זה.

– אילו היה בית לעלות בו לקומה עליונה. – אמרה מירה בצער, מאחר שעיניה כבר נלאו מתוּר אחרי מקום עמידה למטה ברחוב. – חבל שבית הדוד הוא רחוב צדדי. לא יכול לבנות ביתו באחד המקומות פה!

אפרים משך את מנשה ולחש לו מה על אזנו. מנשה נענע לו בראשו כמסכים.

– ברחוב בן־יהודה גר רופא, שאשתו קונה אצלנו תמיד פרחים. ננסה להיכנס אליהם. הם גרים בקומה השלישית. – אמר אפרים.

– אנשים טובים. – אמר מנשה – התהלוכה עוברת שם

– באמת? איזה דוחק… – אמרה מירה מפוזרת ונרגזת.

מיד הבקיעו להם דרך בקהל והצליחו לעבור לעבר השני של הרחוב והגיעו לרחוב בן־יהודה. לא עברו רגעים מועטים עד שעמדו לפני הבית המדובר, ובצד השער השלט של הרופא.

הם נשאו עיניהם למעלה וראו כמה אנשים עומדים על היציע ובתוכם הרופא, אך אשתו אינה נראית. עודם מהססים אם להיכנס או לא, והנה יצאה אשת הרופא, וכשגחנה על השבכה וראתה את העומדים לפני השער, קראה להם בקולה הנעים:

– אדון קליגר! אדון קליגר! בואו למעלה, בואו! יש מקום! בבקשה!

האחים חיזקו את מירה שבוֹשה פתאם להיכנס לבית זר, ונכנסו. אחרי רגע עמדו גם הם בתוך העומדים נשענים אל השבכה. הציגו לפני אשת הרופא את העלמה טמקיס, וזו רק נענעה לה בראשה, כנהוג בביקור עראי כזה. הם עמדו בנימוס רב וסקרו מלמעלה את כל הרוחש והחוגג למטה. חומות האנשים בשולי המדרכות לא היו כאן צפוצות כמו ברחוב אלנבי, אבל גם פה עמדו אלפים. על המדרכה ובאמצע הכביש עברו בכל פעם מתחפשים יחידים, גדולים וקטנים, בלבושים שונים, מסַמלים ושאינם מסמלים, עשויים בטעם ובחוסר טעם. היו גם מרקדים קצת ועושים העויות משונות, והקהל הצופה נהנה מכול, כשעברה מסכה יפה יותר, מחאו לה כף וקראו לה קריאות של עידוד ולצון.

מעבר לרחוב, ממולם, היה בית נמוך שטוח גג, ומאחוריו נראה הים במלוא תכלתו החמימה, החֲלָבית, האביבית, ועננות צמריות שטות בשמים הכפריים עליו עד לאופק הישר. נראו גם סירות מפרשים אחדות קופאות בשורה וקלעיהן מזהירים בחמה, הרחק, מצד שמאל מול יפו העיר, עגנו כמה ספינות גדולות, שחורות בהירות, וארובותיהן שולחות עשנן לשמים באלכסון.

מירה נהנתה מן המראה, עד שקשה היה לה לעמוד על עמדה במנוחה. בכל גופה בא איזה גירוי מציק, שהמריצה להחליף רגל, להציגה על ברזל השבכה ולהורידה. האחים לא גרעו ממנה עין ושאלוה בכל רגע, אם נוח לה לעמוד כך, אפשר רוצה היא כיסא ויביאו לה?

– לא, לא – ענתה בעצבנות – מה אני, חולה? מי זה ישב כאן על כיסא? הרי אי־אפשר יהיה לראות כלום.

האחים קליגר הביטו זה אל זה בהנאה: “הצלחנו, מה? מקום כזה!”

והנה נשמע קול חצוצרה, מרחוק, מן הרחבה, שם “ארמון אסתר המלכה”, נראו רוכבים ונוסעי אופנוע ואופנַים: התהלוכה באה! הקהל התמתח, כולו סקרנות וצפייה. גם העומדים על היציע כאילו קפאו בצפייתם. גם מירה עמדה דום. והתהלוכה באה ברכב וברגל. בראש רכבו בשני צידי הכביש ובשורה מתאימה ראש העיר וזקן הפרשים שבמושבה הקרובה, שניהם זקנים, אך מושבם על סוסיהם באיתן, כגנרלים לבושים אזרחית. פניהם מתוחות ועיניהם מישירות נכחם. אחריהם הולכת תזמורת “מכבי האש”, והיא מריעה ניגוניה העממיים בשמחה ובצהלה. אחרי התזמורת נסעו לאט ובאוטו פתוח ומקושט חברי “ועדת הפורים”, מהם מחופּשים ומהם לבושים בגדי חג או עבאיות של משי וצילנדרים, זרועים קונפיטי, והם סוקרים את המראה כשלישי השעה. מכאן ואילך גדודים וחבורות וקבוצות ויחידים נושאי שלטים וכתובות וצורות ותבניות שונות מסמלות כל מיני רעיונות והמצאות מקורות השעה ומקורות העבר, כל אחד משתדל להבליט את שלו, כדי לזכות במחיאות כפּיהם של המוני הצופים, או גם לזכות בפרס ראשון או שני או שלישי לפחות. גם בעלי התעשיה והמשָקים הקרובים, וכן בתי־מסחר שונים, שלחו קבוצות מתחפּשים המסמלות את תוצרתם או סחורתם עם כתובות עשויות לעורר את הלב על־ידי בדיחה או מליצה נאה. יותר מכל זכו לתשואות שמחה הקבוצות המגוּונות של עדות המזרח, שמהן הצטרפו תמונות־הואי שלמות, כגון, חתונה צ’רקסית, שמחה בוּכרית, פרסית וכו'. נחשול של צחוק ועונג הטיל הקרון הענקי של התימנים, הם ונשותיהם, הצאצאים והצפיעות, שנקרא בשם המרנין “העלייה הפנימית”. היו גם תמונות שלמות ומורכבות, מחאות אלמות על נגישות היהודים בארצות שונות, שנגעו לפעמים עד הלב, והיו מן הצופים שעיניהם זלגו דמעות. אך מיד נזדקר ובא חבר עליזים רוקדים עם בקבוקים, או אוטו של משא עם חבורת ציירי שלטים, שהציגו קריקטורות מוצלחות, גרוטסקיות ביותר בגודלן ובצבעיהן. ותיקי העיר, שלבם גס במחזות האלה מימים ימימה, נהנו בפנים שלוות כמעט, אבל העולים החדשים היו פניהם זורחות ולבם מברך בחשאי על שזכו לעלות ולהגיע לראות כל זה. מהם חשבו בלבם: הנה עוד הערב או מחר ישבו ויתארו במכתב כל פרשת החג הזה לשלוח הביתה, אל חשכת הגלות. יקראו שם ויהנו ויראו, מה רב אשרם של אלה שבאו כבר אל הארץ חמדת הדורות…

– ראי, ראי! הנה הקרון של חקל־תפוחים!

קראו שניהם בבת אחת, ומירה אימצה עיניה לראות. קרון גדול, רתום לצמד שורים גדולים, עדוּי ענפי עצים ומחרוזות של פירות וירקות, ובחורים עם כלי־עבודתם עומדים בתוך הירק, ואחדים פוסעים פסיעות מתונות בצידי הקרון בלבוש התמלמידים בכיפּות עם סמל בית־הלימוד מוזחות על אזנם. האחים קליגר לא מצאו מנוח לכף רגלם ולא נתקררה דעתם, עד שקראו לבחורים אחדים מן ההולכים בשמותם, ולא יכלו לגרוע עיניהם מהם גם כשהרחיקו משם. גם מירה נהנתה ממראה הקרון, שהזכירה מראות ב“קיבוץ”, אך עיניה כבר נטויות היו לבאים.

כשעה וחצי התנהלה התהלוכה, ובכל פעם שבאה הפסקה חשבו: הנה כלתה השורה, הופיעה שוב חבורה או עגלה או “אסתר המלכה” של עדה חדשה, והיא רצה מתוך שפיגרה, או בקבוק גמלוני של יין כרמל, או כיוצא בזה. אך בסוף לא באו עוד אלא נמושות: קופצי רגל אחדים, נערים נושאי זקנים משונים של חסידים, שאין דוגמתם בעולם, בחורים לובשי שמלות בלות. הרחוב נעשה דומם ועגום קצת. הקהל התפזר. נערים וילדים נהרו בעקבות התהלוכה והתרחקו עמה, ומן הגדולים עמדו רגע, הביטו זה אל זה בחיוך ופנו איש לעברו. די להם. שעות רבות עמדו על רגליהם, עד שהרגלים כמעט היו לאבן. בעצם, לא כדאי היה לספוג את כל הרעש והאבק…

כשנשאו עיניהם מן הרחוב הביטו נכחם, מעל לבית הנמוך שמנגד, ראו את דיסקוס החמה התלוי בתוך שדה זך של זהב בהיר נוגע בשטח הים. ככל שגבהו השמים היה כְּחוֹלָם ירקרק מעמיק עד שנבלע בכחול הלֵילִי, ששנים או שלשה כוכבים כבר נצנצו בו. מן הים באו הגחות רוח חריפות שלפני המלקוש.

האורחים לשעה על יציע דירתו של הרופא הודו למארחיהם ופנו ללכת. גם האחים קליגר עם העלמה טמקיס הודו לאשת הרופא. היא ביקשה מהם, מאחר שנקלעו לביתה, להיכנס ולראות את עציציה, ביחוד את אוסף הצברים הגמדים, שרובם הביאה עמה מחוץ־לארץ. הדקל, כמה שהחליפה מקומו ועפרו, כפּותיו מצהיבות ומעלות כנימה. גם ההשקאה במי הבשר אינה מועילה. האחים התבוננו בצמח בעיני מומחים ויעצו כמה עצות טובות, פנו מפעם לפעם גם אל מירה, כמבקשים הסכמתה, הודו שוב וירדו לרחוב.

הרחוב כבר עמד בתוך הדמדומים. הפּנסים הרגילים וגם המחרוזות התלויות לכבוד פורים הועלו כולם והאירו באור דוקר. מקצה הרחוב כבר האיר “ארמון אסתר המלכה” על מאות מנורותיו. היתה עוד ברחוב תנועה קלושה ומעורבבה. בשנים שלושת בתי־הקפה, שרוב כסאותיהם עומדים על המדרכה, ישבו אנשים רבים עד אפס מקום. ביקשו האחים להיכנס גם הם לשבת, אבל לא מצאו מקום. המלצר עבר עליהם בחפּזון עם הטס המלוכסן בידו וזרק להם מתוך טרידות יתרה: “תיכף, תיכף נביא כיסאות, רגע אחד”. אבל הם עמדו כמה רגעים וכיסאות, כמובן, לא הובאו.

– נלך אל שפת הים. שם אין עתה הרבה אנשים. – הציע אפרים.

– ננוח מעט מן הרעש. – החזיק אחריו מנשה.

– טוב, אני באמת חשה קצת בראשי. – הסכימה מירה.

– אבל אין לך מעיל. שם יהיה קר. – העיר אפרים, הרואה הכול.

– אין דבר, אין מטבעי להתקרר. – ענתה מירה מתוך גינדור.

על שפת הים, לפני אחד מבתי־הקפה, ישבו אל שולחן קטן. מנשה הזמין שלושה ספלי קקאו עם אזני המן. אכלו ושתו ודיברו על התהלוכה וחזרו על זה, שמחר הם מוכרחים לכתוב הביתה ולתאר להם כל מראות עיניהם.

החמה ירדה למים והאופק הועם והפך סגול כהה, שהכהה מרגע לרגע יותר. האניות העוגנות דיברו בעשרות עיני אור, כמשתתפות גם הן בחגם של ישראל בארצם. הים עטה ערפל ורעשו גבר.

מירה ראתה שני גופות ערומים חוצים לצאת מתוך גלי הים. שאלה את בני־לויתה, אם הם מרבים לרחוץ בים. בשבילה אין תענוג גדול מזה. לא, מיום שהם בארץ רחצו שלוש או ארבע פעמים. אין להם פנאי. ובשבתות הם מבכרים לטייל בסביבה. היא מוכרחה לצאת עמהם פעם לטיול כזה. אין נעים מזה. אחר חזרו ודיברו על התהלוכה. אפרים חזר ותיאר מה שראו לפני שעה קלה ומנשה הוסיף פרטים. “למה הם מספּרים לי כל זה, כלום לא ראיתי?” שאלה מירה את עצמה והרגישה, שמצב רוחה הולך ורע. מעתה שמעה את דיבורם כמפוזרת וענתה למקוטעים לצאת ידי חובה. התאוננה על כאב ראש. אחר אמרה, שהיא חשה באמת צינה בגופה. אפשר שיש לה מעט קדחת. היא קדחה פעמַים ב“קיבוץ”. מנשה שלח בפשטות כף־ידו במהופך ונתנה תחת לחיה ועל הצואר.

– לא, אין לך חום. זה בודאי מן הרעש והעייפות.

– אפשר. היריות האלו כבר מרגיזות אותי. מאתמול בלי הרף…

– אם כן, נלך הביתה. חשבתי, אולי נלך הערב לנשף המסכות העממי. – אמר מנשה כמתעצב.

– כלום קניתם כרטיסים? – שאלה מירה ולא ניכר היה, אם רצונה ללכת, או ששואלת סתם.

– לא, אבל בודאי אפשר עוד להשיג. – אמר מנשה.

– אם תסכימי ללכת, יכול אני לגשת מיד אל הקופה. – אמר אפרים.

– אגיד לכם את האמת: אני הולכת אל נשף ה“אוהל”. עם בני הדוד. הבטחתי להם.

– זה ענין אחר. – אמר מנשה בחשיבות – אם יש לך כבר חברה…

– אבל ללוותך הביתה אפשר? – שאל אפרים.

– שאלה! אתם מחויבים ללוותני. – אמרה שוב מתוך גינדור, כאילו שכחה את כאב ראשה.

הם מיהרו לעבור ברחובות המוארים והחוגגים. בכל מקום נשמעו יריות של אקדחי־שעשועים, ילדים זרעו “קפּסוֹנים” על המדרכה ושפשפום ברגליהם, עד שנשמע נפץ צורם את האוזן. תחת חופת האוֹרוֹת שבככר אחת רקדו בחורים ובחורות מן “הנוער העובד” הורה דוממת ונלהבת. הם לא נראו מתוך ההמון הצובא מסביב אבל רקיעות רגליהם נשמעו היטב.

יצאו מן הרחוב ההומה ופנו לרחוב צדדי, שוקט, מוּצל אילנות. שניהם שילבו זרועותיהם בזרועות מירה ובצעדים רוקדנים, לקול הצהלה המנסר באויר, הלכו עמה ללוותה לבית דודה.

אף־על־פי שרצו מאד, שתלך עמהם לנשף־המסכות העממי, לא היתה בלבם כל טינה עליה, שהיא הולכת עם בני דודה. כלום יש דבר טבעי מזה?

 

ח: קוֹנִים לָהֶם אֲחֻזַּת־נַחֲלָה בָּאָרֶץ    🔗

משעברו כמה ימים ולא ראו את מירה, הלך אפרים בשעה פנויה אחר הצהרים לבית מר טמקיס לראות מה קרה. אפשר שהיא באמת לא בקו הבריאות, מאחר שהתאוננה בפורים על שפת הים.

מרת טמקיס היתה לבדה בבית וקיבלתו בחביבות מרובה. ביקשתו לשבת ולשתות עמה כוס תה. זה עתה רתח הקומקום ואין מי שישתה. אין איש בבית, כולם הלכו ועזבוה יחידה. אפילו העוזרת איננה, שנסעה אל חברתה בירושלים. הרי לא יסרב לשבת שעה קלה עם יהודיה זקנה.

ובשעת שתיית התה סיפרה לו כמה צרות יש להם ממירוֹצ’קה זו. מילא על זה, אינה חיה בשלום עם “הילדים שלהם” – אינה רוצה לדבר. אפשר שהיא אשמה אפשר שהם אשמים. העצבים של הדור הזה. אבל מה שתקעה לראשה, שהיא רוצה להשתלם באנגלית ובבוכלטריה, כדי להיות פקידה – זהו כבר, יסלח לה מר קליגר, טירוף פשוט. למה לה זה? הרי היא, ברוך השם, יפה וחכמה ומשכלת ממשפחה טובה. כידוע, שגמרה גימנסיה בהצטיינות ויודעת לשונות. תשב עמהם עד שיזדמן משהו. בודאי יזדמן. אין מחסור בבחורים טובים בארץ־ישראל (היא השהתה מבט בוחן על פני הדובר בה). תרצה – תעזור מעט בבית. לא תרצה – לא ידרשו ממנה. כמו בת שניה תהיה להם. ובלחישה: בינינו לבין עצמנו, וכי ההליכה לקיבוצים לא היתה מיותרת? מה דעתו?

– אפשר. והיכן היא עכשיו? – שאל אפרים להסיח את האשה מבקורת על מירה.

– לא שמעתם? הרי שכרה לה חדר ולומדת ב“קורסים”. תהיה בוכהלטר. אין מי שיצחק. חסרים בארץ בוכהלטרים גברים. הוצאה כזו: דירה ומזונות ושכר־לימוד. ביקשנו לתמוך בה. לא, אינה רוצה. נוח לה שתקבל מאמה האלמנה. אוי ואבוי לה, לאמה. ההכנסה שיש לה בגרודנה מן הבית הישן. ועוד לה בת צעירה לומדת בבית־הספר. אילו ידע מר קליגר איזו אשה יפה היתה זו, יפהפיה, ביאליסטוקאית! חמשה אחים היו לבעלי. לכולם, חוץ ממנו היו נשים יפות, אבל היא, אמה של מירה, עלתה על כולן. מירוצ’קה דומה לה, אף כי, לפי מה שאני זוכרת, גיסתי בצעירותה היתה יפה ממנה. והוא, גיסי עליו השלום, היה מגדולי הגבירים בגרודנה. מה היה עלי כנגדו? כמעט עני. והנה מה עלתה לו! אלמלא היה הבית רשום על שם אשתו – היו בעלי החובות לוקחים גם את זה אחרי מותו. טוב שבעלי עוד הספיק להעביר חלק מרכושנו לכאן לארץ־ישראל… ומה אתם? בעלי סיפר לי, שאתם מצליחים, ברוך השם. כמובן, השם יתברך אוהב את אלה, שסומכים קודם כל על עצמם. כך אני אומרת תמיד לילדי. אבל הם סומכים על רכושו של אבא. בימינו אפשר לסמוך הרבה על רכוש. ראינו מה שאירע לכל עשירי גרודנה. על עשירי רוסיה – אין לדבר. אלה הרי כאילו נמחו מעל פני האדמה, לא עלינו. ואחיו הגדול – אדוני הוא הצעיר, כמדומה? – למה אינו נושא אשה? בן כמה הוא, בלי עין רעה?

– בן עשרים ושש.

– באמת כבר הגיע הזמן. לאימתי יחכה? בדברים אלה, כל המקדים – הרי זה משובח. כך אני אומרת תמיד לילדי. והם צוחקים. יהא להם צחוקם לבריאות. אבל חכמה אין כאן. ראינו מה עלתה להם לאלה שמרבים לדחות שידוכים… אחרון אחרון גרוע…

– והיכן היא גרה, מירה?

– אני יודעת? וכי יוצאת אני מן הבית? בעלי יודע. יסור כבודו בערב ויגיד לו. מה הוא ממהר כל־כך? לא כדאי לשבת עם אשה זקנה? הצדק אתו. בשעה שיש כל־כך צעירות ונאות. ישתה עוד כוס תה? שכחתי, שאתם הגליצאים אינכם להוטים אחרי תה… ואפשר הצדק עמה, עם מירוצ’קה. מי יודע. תלמד מקצוע ותיכנס לעבודה ולא תצטרך לבריות. וגם לא תצטרך להיתלות בכל ארחי־פרחי. כמה צעירות עובדות עכשיו בבנקים ובממשלה. בעיני ראיתי. באמת אני כבר מבולבלת ממנהגי הזמן החדש…

אפרים חזר וסיפר למנשה מה שהעלה בביקורו.

הסתכל בו אחיו בעינים מוטרדות ואמר:

– נחכה, איננו צריכים לרדוף אחריה. אם יהי רצון לפניה לראותנו – תבוא בעצמה.

ואפרים מצא שהצדק עם אחיו. סוף־סוף אין הם ארחי־פרחי, כמו שאמרה הדודה טמקיס, שיתָּלו בה. ויכולים הם גם להמתין. דוקא אחרי כל מה ששמע מפי הדודה נעשה משום מה שקט ובוטח יותר.

המשתלה במגרש נעשתה צפופה מאד. העציצים והפחים והחביות מילאו כל מקום פנוי, כל שביל וכל מעבר, עד שברוּר היה שאין להמשיך עוד במגרש קטן זה. באופק הישוב נסתמן שינוי לטובה. התחילה תנועת בנין לשם עלייה מתגברת, והיה יסוד לחשוש, שבעל המגרש ימכור סוף־סוף את מגרשו, אם לא ימצא מלוה הגונה להקים עליו בעצמו בית גדול. אם כה ואם כה, עליהם לעשות מעשה ולא ירוצו להציל את השחת, אחרי שפשט השטפון…

מן החלום על־אודות החלקה ליד “הר נפוליון” לא יצא כלום. הם ניסו דבר אל הגרמני בשרונה, וזה ענה קצרות כדרכם: לא, מה יהא על הסלק ועל הדלועין שהוא זורע שם לסירוגין?… כל החשבונות וההוכחות, שהחכירה תכניס לו פי ארבעה וחמשה משווים של גידולי הסלק והדלועין, לא הועילו כלוב. הוא בשלוֹ. אחר־כך נמלכו וראו, אין זה כלל מום נאות למשתלתם, שהוא רחוק מן הישוב, ואיך ישארו שם בלילות, בסביבה מעורער השקט והבטחון איננו. יש איפוא לחשוב על מקום אחר, בתוך ישוב של יהודים. ואולי כדאי גם לעיין בענין רכישת חלקה, שאפשר יהא, אחר־כך, לכשירחיב, לבנות שם בית־קבע – כלומר, בית ומשפחה! – הרי מלבד ממה שיש להם ברכוש, במשתלה, שמורים להם כמאה לירות ויותר באחד הבנקים.

הנה כמו מן השמים זימנו להם דבר נאה ומתקבל על הדעת. על אחת הגבעות, לין מעין גנים, סמוך למנין הבתים המפוזרים בשכונה זו, עומדת למכירה חלקה בת עשרה דונמים: עשרים לירות הדונם. חצי הסכום מצוי בידם במזומנים והחצי יוכלו לצרף ממלוות בשלשה בנקים. הם היו מבקשים מאביהם, שישלח להם, כמו שהבטיח לפני נסיעתם, אבל בינתים נתערערו עסקיו, כעסקי רוב היהודים בפולין, ואנוס היה ליתן סכום הגון לחתנו (הנדוניא של אחותם רוּזקה) להצילו מפשיטת רגל. אילו גם רצה לשלוח לא היו מסכימים לקבל. להיפך, לפי מה שנראה להם, יצטרכו הם לשלוח שמה משהו. גם בריאותו של אבא לקתה בזמן האחרון. סובל בכליות, ואפשר שיהא זקוק לניתוח. גם רוז’קה בגרה בינתים, כפי שנראה מן התמונה האחרונה, וגם לה יש לדאוג, מאחר שנדוניתה נתבזבזבה. לפי מעמד היהודים בפולין, מי יודע אם לא יצטרכו להעלות בקרוב את כל משפחתם לארץ. חבל, שלא עלו אז עמהם, כשהרכוש היה שלם!

– ומיד כשנסתדר ונקים את הצריף – תשא אשה. – אמר אפרים – אם מירה תיאוֹת – מוטב, אם לא – נמצא אחרת. לא אלמן ישראל מבנות כשרות.

מירה מוצאת חן בעיני מאד. – ענה מנשה – אני מאמין שהיא תרצה בי. אבל לדבר עמה לא נוכל, כל זמן שלא באנו אל הנחלה.

והם באו עד מהרה אל הנחלה. מוכר החלקה, שהיה דחוק מאד, הסכים לקבל מהם מאה במזומנים, והשאר בשטרות, עם ערבות טובה, כמובן. מר טמקיס נתרצה בלי כל קושי לחתום בערב על השטרות. מה שייך, אנשים חרוצים ומצליחים כמותם לא יערוב להם סכום פעוט כל כך? שטות! “אם לא נעזור לאנשים כאלה, מי יבנה לנו את הישוב?”

ערבות זו קשרתם יותר אל בית טמקיס והיתה להם מעין הרגשה של ראשית חיתון.

למחרת יום הקנייה נזדמנה לו מירה לאפרים ברחוב, בישר לה ברוב שמחה את הבשורה. היא העמידה פנים שמחות, אבל מעינו של אפרים לא נעלם, שהדבר לא נגע אל לבה כלל. אלא שמטבעו של אפרים היה לראות, להבין ובכל־זאת לחשוב מה רצוי לו או לאחיו.

– בשבוע הבא אנו מתחילים בהכשרת החלקה לשתילה. – המשיך לשתפה בענין זה, שהוא כל־כך חשוב ויקר להם.

– אפשר תקבלוני בתור פועלת? – שאלה מירה (ענין הלימודים ב“קורסים” כבר היה רופף בידה).

– בכבוד גדול! – קרא אפרים בפּתוֹס, אך בלי אמונה יתירה – תהיי אצלנו פועלת ראשית. בודאי נצטרך לקבל עוד פועל או שנים. תחילה יש לעבוד בחרישה ולעקור את האינז’יל. ניסית פּעם עקירת אינג’יל?

– לא, איני יודעת מה זה.

– אינז’יל – יבלית. עשב שוטה, שמעמיק באדמה כגידים ומתפשט כספחת. באמת אין טובים לעבודה זו מן התימנים. טובים מהם ערביים זקנים, אבל תביני, שאנו לא נעסיק ערביים. מקוים אנו, שכל עבודתנו תיעשה תמיד בידי יהודים.

– בּרבווֹ! – קראה מירה – כך יאה לבוני הישוב. אבל מה אוכל אני לעשות?

– אל תדאגי, מרת טמקיס. תימצא, תימצא עבודה. הלואי שתהיי בריאה ויהא לך כוח לעבוד. עבודה לא תחסר בארץ־ישראל.

הוא הסתכל בה ברוב מתיקות. באמת חושק היה להחליק על כתפה שנתערטלה מתוך שהחולצה צנחה קצת, אבל נמנע מכך. והנה עלתה מחשבה טובה על לבו.

– מרת טמקיס, אנו מזמינים אותך לטיול בשבת אל חלקתנו ליד מעין גנים. יהא טיול יפה. נעבור את שרונה ואת שכונת מונטיפיורי. המראה מן החלקה נהדר. יופי. תראי.

– מתי נצא?

– אם תרצי, נצא בשבע בבוקר ונישאר שם כל היום. נקח עמנו צידה לדרך: ביצים וסרדינים ופירות. כל טוּב.

– אבל איך זה? בשבת אני אוכלת אצל הדוד, הדודה…

– אין דבר. אם יֵדעו שהלכת עמנו, לא ידאגו. הם מכירים אותנו יפה. הרי ידוע לך, שהדוד נתן לנו ערבות…

– טוב, אם כן, תבואו לקחתני. או אולי אבוא אני אליכם?

– מה שרצוי לך, רצוי גם לנו.

– טם כן, אני אבוא אליכם מוכנה בכול. רגעים אחדים לפני שבע.

– מצוין, באמת מצוין!

לבו של אפרים פירכס בקרבו משמחה. איך עלה על דעתו פתאום רעיון מוצלח כל־כך! כמה ישמח מנשה!

הוא ליוה אותה מעט, אחר רץ לבשר לאחיו את דבר הטיול בשבת.

 

ט: טִיּוּל נָאֶה וְהַכָּרוּךְ בּו    🔗

הטיול הצליח במידה שלא פיללו. באמת יצאו רק בשמונה. מעט איחרה מירה לבוא ומעט נתעכבו הם, עד שגמרו את השקאת המשתלה ואת כל הסידורים בבית. אך משיצאו – הלכו במרץ רב. היה יום אביב נאה, מן הימים המלבלבים שלפני פסח, כשריחות הפרדסים מגיעים עד רחובותיה של תל־אביב. השמש חיממה בנעימות רבה והשמים היו כחולים ורכים, כולם חן צעיר. הבתים הבהיקו בנחת וכל אילן ושיח עטה פקעים, יונקות ועלעלים, שירקותם חיורת ועסיסית. הרחובות היו שרויים בשלות שבת, והים נראה חציו כמראה הכסף הנוזל וחציו כְּחֵלֶת מחייכת. מעטים היו הולכי הרחוב. המתפללים כבר היו בבתי־הכנסיות ושאינם מתפללים עוד לא יצאו מבתיהם. הערבי הזקן מיפו רץ כצולע והכריז על העתונים המצריים, עתוני השבת. כמה צעירים וצעירות נראו פה ושם, הולכים להיועד, כנראה גם הם לטיול בחברותא, או שאיזה בחור עבר רכוב על אופנוע ומאחוריו יושבת בחורה ישיבה מצוּדדת ותלתליה פורחים ממהירות הנסיעה. מתי מספר ירדו עם כלי־רחיצה אל הים. באחת הגינות שלפני הבתים עמד בעל־בית לבוש פיז’מה צבעונית וזלף מים מתוך כרכשת של גומי על צמחי הנוי, והמים זרקו גם החוצה, על המדרכה והכביש. מראה העיר היה שבתי ואביבי, חמדת העין והלב.

– קח, תחזיק אתה את המפתחות. – אמר מנשה לאפרים. ובמלים אלה הובלט, כי אכן צעיר אפרים ממנו. באמת היו כיסיו של אפרים טעונים משא כבד: אולר גדול וקופסת סרדינים ועוד דברים, שלא מצאו להם מקום בתוך שק־השכם שעל גבו. גם מירה הביאה חבילה קטנה של אוכל, והאחים נתנוה לתוך השק, לאחר שהעירו, כי בעצם למותר הוא, שהם הכינו לכל המשתתפים בשפע.

הם פנו לרחוב חדש, שנפתח זה עתה, חציו יצוק ביטוֹן מכוסה עדיין חול עשוי בריכות בריכות מלאות מים, וחציו רק מצע חול מיושר,קצתו עשוי תבניות של קרשים וערימות חצץ פזורות לארכו. הם בחרו ללכת בדרך זו, היא קצרה ומובילה ישר לשרונה, וגם לא יצטרכו לעבור על בית־הכנסת, שמתפללים עומדים שם בחוץ ולא נוח להם שיראום בכלי הטיול בשבת. אחר ירדו במשעול שומם, ששימש לפנים דרך ועוד השקמים והתאנים העקומות עומדות בו עזובות לפני עקירה. באמצע המשעול היו מקומות חתומי דשא רך ומעט פרחי אביב בתוכו. אחר יצאו למקום תלול וראו מימינם ומשמאלם פרדסים שוכנים בשפל, טעונים פרחי לובן וריחם נודף ומטיל כובד בחושים. העצים הקרובים נשמע מתוכם זמזום דבורים אוגרות דבש. יפים מאד היו הדקלים הגבוהים שהיו מתמרים מתוך ירק הפרדסים כעמודי היכל קדמון. לא שׂבעו העינים ממראה המרחב ענוג־הצבעים. בחומת גדר אחת היה מעין כוך ובו קבוע ברז של מים מעל לרהט של אבן, אבל הברז היה מוחלד וסתום, שעוברי דרכים חדלו להשתמש בו, מאחר שמים שופעים עכשיו בכל פינה שאתה פונה. מירה הלכה באמצע והאחים כחומה לה מימינה ומשמאלה. הם התכונו להתאים צעדם לצעדה, והיא הלכה הליכה קלה אך נמרצה, כמכונת תמיד לאיזו מטרה והם מלוים אותה אל מטרתה. היא שתקה על הרוב, וגם הם דיברו רק מעט, כשומרים את הדיבורים לכשיגיעו אל המקום והחלקה.

כשעברו את שרונה נהנו משפע הירק, הסדר והשקט שבמושבה זו. על רוב הבתים טיפסה הבונגונויליה, או כמו שהגרמנים קוראים לה, “השושנה המצרית”, רבת־השנים ומפותלת־הגזעים. הבתים היו נראים דלים לעומת בתי תל־אביב המהודרים, אבל חן להם באפרורית כתליהם ובמבואיהם הצנועים והנקיים עם מעלות האבן החצובות.

– רוצה הייתי, שגם למושבות שלנו יהיה מראה כזה. – העיר מנשה.

– יש גם לנו, ברוך השם, מושבות נאות. – לימד אפרים זכות – וכי מה חסר לרחובות? ופתח תקוה, חוץ מן השוק, אינה נאה?

– אני אוהבת יותר מכל את ישובי העמק, – אמרה מירה – ביחוד כשרואים אותם מתוך האוטובוס, כשהם מסתובבים ומתגלים מכל צד, כרקומים על מרבד־שדות ענקי. והר תבור עם המנזר בראשו! ויער בלפור הזוחל במורד – איזה מראה נהדר!

האחים קליגר עוד לא היו, לבשתם, לא בעמק ולא בגליל. אפילו ממושבות יהודה והשרון ראו רק אחדות, אלו שבקרבת מקום לתל־אביב. כן, את מוצא ראו בדרכם לירושלים, ואת בתי קרית ענבים ראו מרחוק. לכשיתפנו מעט יסעו לתור את הארץ, את כל הארץ, “מדן ועד באר שבע”. כמובן, לא שניהם יחד. אלא תחילה אחד, ואחר־כך השני.

– אולי תצטרפי אלינו בטיול לגליל? – פנה אפרים אל מירה.

– למה לא? לנסוע אני מוכנה תמיד. אפשר יהיה לבקר בקיבוצים שלי.

– כלום יש לך געגועים על הקיבוץ?

– געגועים – לא. לחיי הקיבוץ אין לי געגועים. אבל יש מכירים אחדים, שנעים לי לראותם.

– והיית רוצה לחיות בתל־אביב? – שאל מנשה שלא מן הענין.

– למה דוקא בתל־אביב? – התערב אפרים, מתכון להקדים תשובתה של מירה.

– בתל־אביב או בחיפה. – אמרה מירה – בעצם אני עירונית מטבעי.

– כן, אין פלא. הרי נולדת וגדלת בגרודנה. – הסביר אפרים באין ברירה – אף־על־פי־כן, אני מבטיח לך, שהחיים במושבה, בטבע, נעימים יותר. כלום אינך מוצאת שהמראה הזה (הוא עמד רגע והקיף בידו את כל הנוף) הוא מחיה נפשות? כשאני נמצא במרחב כזה, מתעוררת בי אהבה לעולם כולו, ואני מוכן לחבקובזרועותי. – הרי אתה מדבר כמשורר – קראה מירה בקורטוב של לגלוג, אך עיניה נחו עליו בנצנוץ חם, כמעט אמהי.

– מה את חושבת? – אמר מנשה בחשיבות – יש בו באמת נפש של משורר. בילדותו היה יושב שעות בשדה או בגן ומסתכל בחמה השוקעת או בצפּרים העפות. היה מחבר ביידיש חרוזים לפורים, הוא גם כתב מכתבים יפים.

– לך, לך, מנשה. לא מצאתם לכם למי ללעוג? – אמר אפרים מאדים בכל פניו.

– ראו, כמה התאדם! – קראה מירה וטפחה בחיבה על לחיו של אפרים.

עתה ניצתו פניו כשלהבת, והשׁוּמה השחורה בהם היתה כצרור של פחם. אבל במבוכתו באה ישועה מאחור בדמות קול של ערבי: “הסידה!” (הצידה).

בחור ערבי רכוב על גמל, רגליו מקופלות תחתיו על האוכף וקומתו גחונה לפניו, כיפה קטנה על ראשו וסודר על צוארו, בא מתנדנד על הגמל הפוסע חשאית ואליו קשורים מאחור עוד גמלים אחדים, כולם נושאים על שתי צלעותיהם מגדלים של מרצוּפים מלאים מוץ. פסיעתם הריתמית של הגמלים לא נשמעה מאחור, ורק קריאתו של הרוכב מקרוב מאד עוררה את ההולכים. הם מיהרו להסתלק לצדדין, מנשה ומירה לצד אחד ואפרים יחידי לצד שכנגד. שלשתם עמדו והסתכלו בגמלים העוברים ונהנו מראשיהם הקטנים ורבי־החן, המקושטים בתורי זגוגיות כחולות ושפתם תלויה כמטלית אגב העלאת גירה. את הרוכב שעבר לא ראו עוד, רק גבו התנודנד בין שני מגדלות המרצוּפים.

אחרי שהאורחה עברה נתחברו שוב ההולכים.

– פרא אדם, כמעט עלה עלי! – אמרה מירה.

– אבל שמעת? הוא דיבר עברית. – אמר אפרים – אמר “חסידה”, כמו התימנים.

– הם למדו מלים אחדות, כמו אצלנו הגויים יידיש. – אמר מנשה – הנה נעבור את הגשר בַשביל הפונה ימינה. בעוד חמשה רגעים אנו ב“אחוזה” שלנו. תראי, מירה ­– “אחוזה”. יש מה לראות.

לבו של מנשה היה טוב עליו ונטה ללצון.

מירה נשענה בשתי ידיה על מעקה הגשר והסתכלה לתוך השלולית הזורמת בין גבשושיות של חצץ, נפתלת ונמשכת עד שאובדת בסיבוב בין שיחי־נחל עבותים.

– נזכרת בנהרות שבפולין, בויסלה, בנימן, מה? – שאל אפרים, מראה בקיאות בגיאוגרפיה.

מירה שתקה רגעים מספר. אחר אמרה לנפשה.

– אני אוהבת מים. מילדותי אהבתי מים. יכולתי לעמוד בחצר ביתנו שעות על שעות ולהסתכל במים הנוטפים מן הברז. המים נוזלים כאילו נושאים את נפשי בלי־הרף, בלי־הרף – וטוב לי.

– הרי אַת באמת משורת. – שילם לה עכשיו אפרים מידה כנגד מידה.

מנשה עמד ולא ידע מה לומר. פתאום קרא בקול צרוד מעט מהתאמצות:

– ואני אומר לכם: אצלי העבודה היא שירה. כשאני עובד במשך שעות אחדות ומרגיש את שרירי ואת עורקי זעים בגופי ברצון, אז כאילו כל גופי שר, ואני מרגיש תענוג גדול. תצחקו לי, אבל אני חושב, שאילו היו כל האנשים עובדים עבודה גופנית, אפילו שעות אחדות ביום, היו אוהבים זה את זה ולא היו עושים מלחמות וצרות אחרות. את המלחמות וכל הצרות עושים האנשים שאינם עובדים עבודה גופנית, האנשים בעיר, ראשי מפלגות ופוליטיקנים או גנרלים הולכי בטל, החיילים הפשוטים, שמוכרחים לעשות בכל יום תרגילים קשים, לא היו עושים מלחמה בשום אופן. כך אני חושב.

– אתה פּציפיסט? – שאלה מירה.

– כל אדם הגון הוא פּציפיסט. ואת לא?

– כלום איני אדם הגון?

– אֵי, חֲכָמָה! – התפעל אפרים. היה לו חשק לטפוח על לחיה, כמו שעשתה לו, אבל לא העֵז.

הם עלו בדרך חדשה, חתוכה בתוך החמרה החוֹלית, לא סלולה, והיה נעים מאד לדרוך על קרקע בתולה חמה זו. עברו על פרדס צעיר, שהורכב רק לפני שנה. שורות עציו היו כל־כך ישרות ואדמתו חרושה וכל־כך נקיה, והקשירה לסמוכות מדוייקת כל־כך – שהעין תענגה רוב עונג. אחר עברו על צריף עטוף כולו חבלבלים, שעדיין לא התנערו מכמשונם, שני חלונותיו הקטנים היו פתוחים ובעדם נראה שולחן של שבת עם פמוטות־כסף גבוהים, לא ארץ־ישראליים. אחרי הצריף בחצר הנקיה רבצו שתי פרות טלואות, ובחור ערום עד מתניו רחץ ראשו תחת הברז ושכשך במים מתוך קריאות תענוג. אחר עברו על בית “בלוֹקים” עומד על עמודים, שטרם נשלם בנינו. בור הסיד נגע עד הדרך, והסיד החתוך, במראה לבּן צח וצונן, גירה את התיאבון. עברו עוד על מגרשים אחדים, גדורים בתיל דוקרני או מסומנים בעמודי ביטוֹן קטנים, והנה קפץ אפרים קפיצה הצידה, עמד בפישוק רגלים וקרא:

– זאת “אחוזתנו”!

מנשה ומירה עלו גם הם על החלקה. הוא הוליכה להראותה את הגבולות.

– הרי זה שדה גדול! – קראה מירה – ומי גר שם?

אחרי חלקה בת־מיצר היה גן הדוּר ובתוכו בית בן קומותים, וילה בנויה בטעם רב, ובירכתי הגן מגרש טניס, ולפניו גרז' של אוטומוביל. הכול אומר עשירות והידור.

– יהודי מאוסטרליה. עשיר מופלג. אומרים, שיש לו שם עסקים גדולים. הוא יושב כאן ומקבל כספים משם. יש לו שם אח מנהל העסקים.

– טוב להיות עשיר. – אמרה מירה – גם אבי היה פעם עשיר. כשהייתי קטנה. אבל מאז המלחמחמה לא היה מוצא את פרנסתו אלא בצמצום. לפני ארבע שנים מת מרוב צרות, המסכן. מכל עשרנו נשאר לנו רק בית ישן, ובו דירה גדולה עם רהיטים כבדים, שיצאו מהמוֹדה.

– כן, הדודה סיפרה לנו. – אמר אפרים. הוא נהנה שהיא מדברת על ביתם בגילוי־לב כזה. משמע שהם כדאים בעיניה לשתפם בחייה.

אפרים הוציא משק־השכם שפרק מעל גבו מין סדין צבעוני ישן ומעוך, פרשו על הארץ, במקום גבוה, והזמין את מירה לשבת.

– הלכנו יותר משעה ומן הראוי שנטעם מה.

– באמת אני רעבה. תאמינו לי: מן הרגע שראיתי את בור הסיד, אני מרגישה כחלל תחת הלב.

– תיכף נכין הכול. רגע אחד. – משך אפרים בקולו המלבב, כשהוא מטפּל בשק־השכם. הוא עשה את מעשהו בחריצות וביסודיות: הוציא כל דבר בפני עצמו, גם מפּית נקיה, פּרשה באמצע הסדין וערך עליה מכל דבר מאכל שהיה עמהם. גם מלח לא החסיר. כל מאכל ומאכל ליוה בהערה טובת־לב, כמתכוין לגרות את התיאבון ולמַתְּגוֹ כאלד

– פּתח גם את חבילתי –. – אמרה מירה, שישבה, ברכיה זקופות מול פניה שמלתה מתוחה עד נעליה. השער שנתפרע ברוח הוסיף על חינה.

מנשה עוד עמד לפניה והסביר לה את תכנית הגן שינטע כאן.

הראה בידו היכן תהיינה ערוגות מין זה ומין אחר: שתילי העצים ושתילי הפרחים והירקות למיניהם. ישתמשו בהשקאה משלושה מינים: השקאה במזלפים של יד והשקאה בממטרות. מצויות עכשיו ממטרות מתוצרת הארץ, מסתובבות, ובזול. וגם השקאה בתעלות, כמו בפרדסים. ברבות הימים יהיה להם גם פרדס קטן, דונם או שנים, ובו כל מיני עצים מפרי־הדר וגם של פירות אחרים, ממינים משובחים.

– ומה יהא כאן, במקום שאנו יושבים?

– תארי לך, שאנו יושבים כאן שלשתנו והנה באים בעלי־מלאכה ויוצקים מסביב לנו יסודות של ביטון ועל היסודות מעלים קירות של לבנים, ואת הקירות מקָרים בתקרה של ביטון, קובעים חלונות ודלתות ואומרים: עכשיו זוזו, במחילה, הצידה, כי עלינו לרצף את הרצפּה. נחשי: מה יהא זה?

– בית. – ענתה מירה כילדה היושבת לפני רבה.

– הוא אשר אמרתי: – קרא אפרים, כשהוא מטפל בעריכת הסעודה – חכמה מחוכמת. אין דבר נשגב מבינתה.

– ובבית זה, במקום זה ועם אנשים אלה, סבור אני, יהא נעים לגור, ואפשר יהיה למצוא בו מעט מנוחה ונחת ועבודה שיש עמה ברכה ותקוות טובות. – אמר מנשה ועיניו נהו בחיבה על מירה.

– אני משערת. – אמרה.

– ואןלי תתרצי לעזור מעט בבנין הבית והגן הזה? – הוסיף מנשה לשאול.

– בתור פועלת – ברצון רב.

– כמובן, בתור עובדת. כולנו אנשים עובדים.

– “הָעֲבוֹדָה הִיא חַיֵינוּ מכָּל צָרָה תַּצִּילֵנוּ” – נתן אפרים קולו הרָוה בשיר, כשהוא פותח במפתח את קופת הסרדינים.

– הרי אתה שר יפה! – קראה מירה בהתלהבות.

– קצת. – ענה אפרים בעניווּת – כשאני במצב־רוח טוב.

– אם כן, תשיר לנו משיריך.

– אפשר. נראה. אחר־כך, לאחר הסעודה. “זמירות של שבת”. בביתכם בודאי היו מזמרים זמירות של שבת?

– שאלה! אבא לא היה מניח אף זמר אחד. גם אחי הגדול היה מחזיק אחריו. לפעמים גם אני נצטרפתי למזמרים.

– משמע, שגם אַת יודעת זמר. הרי זה נפלא. נשיר אחר־כך דוּאֶט.

– מנשה?

– מנשה יהיה הקהל המבין. לא כך, מנשה? הרי כל מה שהזמרים מאמצים גרונם לשיר יפה, אינם מכונים אלא לפי הקהל. הוא הכול ובשבילו נברא הקול.

– יפה דרשת, אפרים. – אמר מנשה – אבל השולחן שערכת מגרה את גרוננו גירוי אחר, לא של זמרה.

– אם כן שב ונפתח בסעודה. הנה את, מירה, תחלקי לנו את הסרדינים, כבעלת־בית לכל דבר. אני אמרח את פרוסות החלה בחמאה, ואת תניחי על כל אחת סרדין אנו שנים, לפי מה שמצוי בקופסה. רואה את, כמה יפה היא פתוחה, אף נטף שמן לא נשפך.

אכילתם היתה ברוב תיאבון. הרוח הקרה שנשבה מצד הים, הנראה לעיניהם בעומק כאגן ענקי נמתח עד לאופק, בחשה בשׂער ראשיהם הגלויים. השמש חיממה מאחור את גביהם, והאצבעות הקופאות משהו נהנו לנוע מן המפּית אל הפּה ובחזרה. האחים קליגר לעסו כאנשים שתאבונם נכון עמהם תמיד.

הם השתדלו להעניק לה ממבחר המאכלים וקירבו לה פעם זה ופעם זה. היא מחתה. לא, כל־כך הרבה לא תוכל לאכול. לא, לא. היא הספיקה לטעום מה לפני צאתה מן הבית. יאכלו הם. באמת, זה לא יפה. מה הם חושבים, היא זוללת?

– אין דבר, אין דבר, – דיבר אפרים בפה מלא – אני מקבל עלי מה שיזיק לך. אתה זוכר, מנשה? היה לנו בעירנו שכן עשיר ועם־הארץ, שבּתּו הגיעה לפרקה ושידכו לה שידוכים. היה שואל תמיד את השדכנים, שהרבו לספר בשבחו של החתן המוצע: “נוּ, לאכול הוא יודע? – אם אכילה הגונה כאן – הכל כאן. אנשים שאין אכילתם אכילה – אינם ראויים לאכילת כלב”.

אפרים נהנה, שעלה בידו לנסח מאמר בסגנון חז"ל.

– יודעים אתם? – אמרה מירה – טיולנו זה מזכיר לי טיולים שהיינו עורכים על הנימן בגרודנה. היינו יוצאים בספינה ויורדים הרחק מן העיר, בשדה או בחורשה. אבל שם היינו יוצאים תמיד בחבורה גדולה. את שירינו וצעקותינו שמעו במרחק קילומטר. אבל בשנים האחרונות קשה היה לנו, היהודים, לערוך טיולים כאלה, מפני הבריונים הפולנים. לפני שעליתי “ארצה” התנפלו על קבוצת מטיילים יהודים והכו אותם מכות רצח. גם אני צריכה הייתי לקחת חלק באותו טיול – ומפני מחלת אמי נעצרתי בבית.

– רואה את? – אמר מנשה – בארץ־ישראל נוכל לטייל בכל מקום בלי פחד.

– הלואי! – קרא אפרים – ברוב השנים, כשנגבר בארץ

– כן, גם פה יש פחד – מפני הערביים. – אמרה מירה.

– אבל פה אחרת: – אמר אפרים – פה לנו מלחמה וסופנו לנצח. הנה הכפר הערבי הזה ממולנו, הריהו כבר מוקף ישובים עברים. וכך יהיה בעזרת ד' בכל הארץ.

הם הגיעו לסוף הסעודה. מירה ומנשה אמרו: דיינו. ואפרים צרר וארז הכול שוב בשק־השכם. ישבו רגע דום והשקיפו על הנוף. הכפר הערבי שנח מנגד, מעבר לנהר, על גגי בתיו האדומים ואילניו הגבוהים, דומה היה מרחוק לאחת ממושבות היהודים הישנות. כפר זה נתעשר מישובי העברים והיו בו גם בתי־אבן בעלי שתי קומות. מצפון, על הגבעות הרחוקות, נשקפו כדמות בתים ומגדל מים.

– זו הרצליה. – אמר אפרים – ישובינו, ברוך השם, מתרבים. גוש השרון הרי זה “גוש”, דבר של ממש. וזה אך הַחִלֵנוּ לעשות. מירה, יהיה טוב!

אפרים, אף־על־פי שבידח את מירה בהליכותיו התמימות־הערמומיות ולא נהגה בו כובד־ראש, רחש לו לבה חיבה. מנשה היה בעיניה בעל משקל יותר, אבל פּרוזאי ו“לא מעניין”. היא ידעה כבר את כונותיו ביחס אליה והשתדלה להסיח דעתה מהן, אף כי לא היתה בלבה שום החלטה מסויימת בנידון זה.

הם קמו ופסעו שוב לאורך החלקה ולרחבה. החלקה היתה עשויה מעלות ומורדות, במקומות אחדים היתה זרועה רבדים של אבן־חול וצריך היה לדלוג על האבנים או לקפוץ מעליהן. אז הושיטו לה בני־לויתה יד לעזרה. פעם אחת התחלקה רגלה על החמרה והשמיעה קול צוחה. לולא החזיקו בה היתה משתטחת לארץ. מנשה צחק צחוק גדול, צחוק של בעל נכסים, ואפרים מיהר וניער את העפר מעל שמלתה, תנועה קלה זו הגבירה בלבה את החיבה לאח הצעיר.

אחר יצאו לטייל בשכונה. הלכו בכביש ובדרכים לא סלולות, עלו גבעות וירדו בקעות, עמדו והסתכלו. על רמה מרוחקת נראתה קבוצה של “צופים” ו“צופות”, שעמדו מחנה מול מחנה והיו מאותתים בדגלים קטנים. עמידתם הצעירה בראשים זקופים וברגלים מפושקות ותנועות ידיהם ודגליהם באויר הצלול היו מלאות חן וחיוּת ויצקו עונג בלב המסתכלים. בעיני מירה מצא חן הפרדס הצעיר, היורד לתוך שוחה עמוקה. על קרקע השוחה היו ערוגות אחדות של שתילי ירקות. באחד הגנים עמדו שתי ממטרות ומניפות המים רָססו באור השמש ובהיקף גדול כאבקת־כסף וכאבנים טובות. המראה היה יפה מאד. הירק מתחת לממטרות הבהיק בירקות רוה עליזת־צמיחה.

– בעוד חדשים מעטים תעמודנה בחלקתנו כמה ממטרות כאלו. וכבר אני רואה אותן מסתובבות בשורה. – אמר מנשה.

– אמרתי לך, מירה: יהיה טוב! – חזר אפרים בהנאה יתרה.

– נראה ימים ימים טובים בארץ־ישראל. ואפשר שנזכה להעלות את משפחותינו. גם אַת רוצה להביא את משפּחתך, לא, מירה?

– אילו יכולתי. – אמרה מירה. היא היתה שוב מפוזרת מעט.

במורד השכונה עברו ברחוב חדש, דרך ארוכה של חול עמוק והמגרשים משני הצדדים מכוסים קוצים ושיחי־בר. ופרחים רבים: פרחי בבונג שן־אריה ונוּריות וצבעונים. אפרים ליקט צרור גדול וחילק לשלשתם. והנה יצאו לדרך המלך, כביש של אספלט שחור ומבהיק בחמה. הרבה אוטומובילים קטנים וגדולים, חדשים וישנים, טסו על־פני הכביש הלוך ושוב. היתה הדרך עליזה ועֵרה מאד והיושבים בתוכם נתנו פניהם לרוח האביב ועיניהם נטויות לפניהם כרתוקות אל קו המסע. שלשתם עמדו בפאת הכביש והביטו לימין ולשמאל, וכל אוטו חדש ונאה שעבר כאילו עבר בלבם והניח אחריו הרגשה קרירה ונעימה.

– אה, רוצה הייתי לנהוג פעם באוטו כזה. זה הכחול שעבר עכשיו! אמרה מירה.

– האם נהגת פעם באוטו? – שאל אפרים.

– בעצמי לא. פנמים אחדות נהגתי עם מכיר אחד בגרודנה. כן. פעם אחת את אוטו החלב של כפר יחזקאל יחד עם הנהג. הוא החזיק ידיו על ידי ויחד סיבבנו את ההגה.

– אנחנו אנשים קטנים, – אמר מנשה – ונוכל לחיות חיים מאושרים בלי אוטו.

– היום גם לאנשים קטנים אוטו משלהם. אומרים, שבאמריקה גם הפועלים יש להם מכוניות.

– אני מקוה שארץ־ישראל לא תהיה כאמריקה. – אמר מנשה בסמכות.

– למה לא? – אמרה מירה – כלום חטא הוא להיות בעל אוטו יפה?

– לא חטא, – המשיך מנשה ביתר סמכות – אבל מותרות. ובארץ קטנה וענייה כארצנו המותרות יכולות להיות לחטא. פה יש לבנות הכול מן היסוד, מן הקרקע. אפשר, כשהארץ תפתח לנו את אוצרה הטוב ונתעשר מפריה… בעוד דור או שנים…

– אני איני אוהבת חשבונות. יש לקחת מן החיים מה שהם נותנים. ואם הם נותנים אוטו יפה – לא צריך לדחותו.

תורתה לא ישרה בעיניהם, בכל=זאת היה לבם שמח. האין בדיבורה הגלוי משום אימון בהם?

אחרי שחזרו מרחק מה בכביש, נכנסו שנית לשכונה בדרך אחרת. כאן נתגלו לעיניהם מראות חדשים. מעבר לבקעה קטנה עטופה כולה שפע צהוב של סביונים היתה גבעה גבוהה של קוּרקר. במורד הגבעה היה חצוב סולם גבוה ורב קומות של מדרגות, רחבות מלמטה וצרות מלמעלה, שהובילו אל בית קיץ חמוד, שהתנוסס בראש הגבעה כצעצוע. בלבנוניתו ובחלונותיו הפתוחים נראה הבית כשולח צחוקו על פני כל הנוף.

– בבית כזה היית רוצה לגור? – שאל מנשה.

– לא. הוא בודד יותר מדי. אוהבת אני שכנותם של בני־אדם.

– אין דבר, ליד חלקתנו יהיה ישוב גדול. – הרגיעה מנשה.

אף־על־פי שתפסה יפה אנה דבריהם של האחים קולעים, עשתה עצמה כלא מבינה. ואם הזינה את כונתם בדיבור משלה – לא הצטערה. בעצם חביבים עליה שניהם, אף שהם מצחיקים קצת. אפרים נעים מאחיו, אבל בגדול יש יותר מן הבטחון והמשען. לפי שיכלה לעמוד על אופים. הרי הם שניהם קמצנים ושמרנים עד כדי להרגיז. אפשר שהם אנשים טובים, אבל מה ענין יש באנשים כאלה?… אלה שבקיבוץ רחבי־דעת מהם…

כשעברו על חנות־מסעדה וראו לפניה בחוץ פועלים אחדים בבגדי שבת יושבים ואוכלים ארוחת־צהרים (בינתים עבר חצי היום), ישבו גם הם אל שולחן קטן בצל, ואפרים הזמין שני בקבוקים לימונדה. צמאים היו מן המאכלים ומן ההליכה בחמה ושתו מתוך בולמוס. בעצמם הסתפקו בבקבוק אחד ואותה הכריחו לשתות בקבוק שלם. עשתה רצונם ושתתה בחשיבות, כשהיא מהרהרת: “הוא אשר אמרתי: קמצנים הם. אבל אם לי נתנו שתי כוסות – מה איכפת לי אם לעצמם לקחו כל אחד רק כוס אחת?” חייכה לעצמה וכיסתה על חיוכה במפּית־נייר שלקחה מתוך הגביע.

– ננוח כחצי שעה, אחר־כך נעלה מזרחה ונסייר את שכונת הפועלים. – אמר אפרים כמדריך מנוסה – בחורשה נאכל את יתר הפליטה, וננוח שוב כחצי שעה. אחר־כך נתחיל לחזור הביתה. בארבע, לכל המאוחר, עלינו להיות בתל־אביב. אינך עיפה?

עשו כתכניתו, סיירו את השכונה וישבו בחורשה. ובשעה שלש בדיוק, לפי שעונו של מנשה, יצאו מן החורשה, עברו ליד בית העלמין החדש, ירדו אל גשר־העץ שבחורשת האיקליפטים ויצאו לדרך־המלך לשוב העירה.

היו רגליהם עייפות מעט מרוב ההליכה, אך כל גופם רענן ורָוָה מן האויר הטוב, מזוהר החמה וממראה הירק הנוח. גם אכלו ושתו וגם דיברו דברים נעימים ורחשו אך טוב איש לרעהו. פסעו בפאת הדרך, ושתקו על־פי־רוב. כל אחד נושא בידו צרור פרחי־שדה ומעכל בדממה את רשמי היום לנפשו. ולפני ארבע הגיעו לרחובה הראשי ש תל־אביב. דרכיהם נפרדו מעתה, אבל הם ליווּה עד ביתה, נפרדו ממנה ברוב חיבה ורגש ושאלוּה אם נעם לה הטיול.

– אה, כן, היה נעים מאד. ביום כזה. תודה לכם, לשניכם. להתראות!

– להתראות! – ענה מנשה והחזיק ידה רגע ארוך. אחר לחץ אפרים את ידה בחזקה:

– את גרה פה לבדך? – שאל אפרים.

– לא. עם מכירה.

– להתראות, מרת טמקיס. אל תשכחי אותנו גם מחר וגם מחרתים. אנו רוחשים לך אך טוב.

– אני בטוחה בזה. – אמרה ורצה בשביל המרצפות הנאה אל מבוא הבית.

כשבאו לחדרם פשטו מעיליהם, ובעמדם איש מול אחיו בשרוולי־הכתונת לבנים, הרטובים מעט מזיעה, אמר אפרים:

– צריך יהיה לדבר עמה דברים ברורים.

– חכה, יקירי, – ענה מנשה – נשתול תחילה את החלקה. בעוד חודש, חדשים, אדבר עמה. היא תישאר בתל־אביב. בטוח אני בזאת.

– חמודה! – קרא אפרים, והניח באהבה שתי ידיו על כתפיו החמות של אחיו הגדול.

 

י: אֶפְרַיִם דּוֹחֵק אֶת הַשַּׁעָה    🔗

בשבועות הראשונים לאחר פסח היו האחים קליגר טרודים ביותר. עבודתם היתה עכשיו מחולקת לשני מקומות: במגרש הקטן בתל־אביב ובחלקה הגדולה שבמעין גנים. את החלקה צריך היה להכשיר, לסַֹקֵל ולהדריג, אחר־כך לגדור, לזרוע ולנטוע. לא רק השקעה הגונה נדרשה, אלא גם זמן וטורח אין קץ. גם את המשתלה בתל־אביב אי־אי־אפשר היה להזניח. דוקא באביב, כשכהכל שש לצמוח ולפרוח והקהל שרוי ב“מצב־רוח של פרחים”. ויש גם תיירים הסרים ברצון אל הגינה שליד הרחוב וקונים צרורות או פרחים יחידים, וגם ה“גינות הפרטיות” דורשות טיפול והשגחה – דוקא אז יש להיות עֵר ודרוך ושקוד לחרוז מעשה במעשה. אמנם נפתחו בינתים כמה חנויות ומשתלות חדשות של פרחים ונוספו על הגננים מבּוֹגרי חקל־תפוחים ומן העולים החדשים, המציעים את שירותם לכל בעל־בית – אבל האחים קליגר מוניטין יצאו להם ורבים משכימים לפתחם ותובעים מהם עבודה ושתילים ועצות. אשריהם שהם שנים. ובכן היה האחד, מנשה, מצוי בעיקר במעין גנים, הוא הגדול יהא בחלקה הגדולה, והוא גם מעשי וחזק מאחיו, שנשאר בתל־אביב וגם הוא עושה מלאכתו בזריזות ובצמצום כל החושים. נוסף על סאלים, שנתכשר גם הוא במלאכתו והפועל הגנן העובד בשמם, קיבלו עוד פועל מבוגרי חקל־תפוחים, שלמדו עמו באותו חורף, הוא מסייע על ידו של אפרים, ובמעין גנים עובד פועל חקלאי מן הותיקים, שקמוני שמו, פועל מצוין, המוציא עבודה של שנַים ומסתפק בשכר מועט והוא שמח תמיד בחלקו ופיו מלא בדיחות כרימון. פועל זה יודע מן המעשה כמה הלכות בנטיעות, שהם, בעלי־המקצוע, אינם יודעים אותן. ואין פלא: עשרים שנה בחקלאות בכל פינות הארץ! הוא גופו מראהו נעשה כמין צמח־ערבה: חרב ופתלתול ומלא חיוּת.

כל היום היו טורחים בגוף ובנפש, עד שהיו נראים תמיד מובלעים בטרדתם, שומעים לחצאין משיבים לשליש, מחלקים פקודות, מתכעסים ומתפייסים תוך כדי דיבור, אך מסבירים פנים לכל לקוח ונראים כמותרים מיד במקח, אף־על־פי שמרחיקים עצמם מהפסד. וכן מזריחת החמה עד שעה מאוחרת בערב, לאור הלבנה או לאורו של פנס, ואחר־כך יושבים בחדר ועורכים סדר יומם למחר. אכילתם בחטיפה בבולמוס של תיאבון, על־פי־רוב אגב עבודה, ושנתם במיטה כאבן בקרקע. רק בשבתות ינוחו מעמלם, אבל המנוחה מכבידה את נטל העופרת באיבריהם ואין לא כוח ולא חשק לצאת לטיול כמו בימים שלפני העמל הגדול.

את מירה ראו עוד פעמים אחדות, פעמים יחד ופעמים כל אחד לחוד, וכל ראיון השאיר בלבם מעט אורה ומעט תקוה לימים יבואו. חיבתם אליה גדלה מפגישה לפגישה, וזיו פניה נראה להם כל הימים, לרבות חלומות הלילה, ובמידה שמצאו עצמם רגע פנוי בצוות, היו מעלים את שמה ואת זכרה בחידה וברמיזה לרוב הטוב נצפון בעתיד הקרוב. הצטערו שענין עבודתה אצלם לא יצא לפועל, לא שביקשו עבודתה (הם החליטו להעסיקה בעבודות קלות ביותר), אלא שרצו לראותה במחיצתם, שיוכלו להתענג על מראיה ועל קולה. כל פעם אמרה, כי בבוקר פלוני תבוא לעבוד, אבל הבוקר בא והיא לא באה. מה היא עושה? לדבריה, יושבת בחדר עם חברתה (חבירה זו ראוּה פעם ולא מצאה חן בעיניהם כלל), לומדת וקוראה מעט, ומטיילת הרבה ורוחצת בים. לבית דודה אינה באה כמעט, שאינה יכולה לסבלם, אותם ואת גסותם (מה טיבה של גסות זו, אינם יודעים עדיין). פעמים אחדות ראוה עם איזה בחורים, פועלים ולא פועלים, ולא הקפידו. וכי יש לך דבר טבעי מזה, שבחורה נאה תהא מהלכת עם בחורים? מנהגו של עולם. אבל חכמה שכמותה, היא תדע להבחין בין בחורים סתם, ריקנים ועזי־פנים המצויים לרוב כל־כך בימינו, וביניהם הם, בני טובים וחרוצים ועובדים כשרים ומצליחים, שידעו להיות לה למחיה ולמגן, וגם מעט שם טוב וכבוד יתנו לה, כפי היכולת של אנשים כערכם. באמת לא הקפידו, וכמעט גם לא חששו. איזה בטחון שׂם קנוֹ בלב שניהם, ובפרט בלבו של מנשה, עד שברי היה להם, שאין זו אלא שאלה של זמן, כלומר, של חדשים מספּר, וכשתהא היכולת בידו של מנשה לבוא ולומר לה בלשון משלי (אפרים מצא את הפסוק): “הכינותי בחוץ מלאכתי ועיתדתיה בשדה לי, ועתה אני רוצה לבנות את ביתי, יחד עמך, מירה יקירה”, לא ידחה את הדבר הרבה, ואשר לתשובתה – ברור הדבר כשמש בצהרים: הרי הם כמו נוצרו זה לזה מששת ימי בראשית.

כשניסה אפרים לזרז את אחיו, שיקדים הצעתו, שהרי כבר עשו הרבה וצריף־הדירה כבר הוחל בבנינו ובעוד שנים או שלושה חדשים יוכלו לחנכו, ענה מנשה:

– אל תהא דוחק את השעה. מה שנגזר מן השמים בוא יבוא. מירה לא תבחר באחר. בזאת אני בטוח. רוצה אני, שהיא תבוא אל המוכן.

אפרים עוד ניסה לעמוד על דעתו: אפשר כדאי לשתפה מעט בהכנת המוכן הזה. אבל מנשה חתך את הדבר בתנועת יד של אח בכור, ואפרים נכנע.

פעם אחת מצאו להם ערב פנוי והלכו עמה אל קונצרט ב“אוהל שם”. הקונצרט נערך על ידי חבאת צדקה בכוחות לא מפורסמים ביותר. מנשה אמר לקנות כרטיסים זולים, אבל אפרים עשה על דעת עצמו וקנה כרטיסים בשורה העשירית. כשהביא את הכרטיסים אמר מנשה: “נא, מילא”, שפירושו: לכתחילה לא צריך היה לקנות כרטיסים יקרים כל־כך, אבל בדיעבד – תיהנה הבחורה!… בקונצטרט השתתפו מנגנת בפסנתר וזַמָר אורח. אפרים, שהיה מוסיקלי, נאבק בעייפותו והקשיב יפה, ומדי פעם בפעם פנה אל מירה היושבת בין שניהם בתנועות של התפעלות ולפעמים גם בדברי־הסבר קלים. ביותר נהנה מן הזמרה, שהזמרה קרובה ללבו מן הנגינה. קול אדם חי אינו קול של כלי. זה טבעי, וזה מלאכותי. אף־על־פי שאינו מזלזל חלילה גם בכמה כלים. הכינור, למשל, הוא כלי נפלא. ממלל בקול אדם. יפה ממנו הצ’ילו, הרציני יותר. מירה טפחה בכל פעם על גב ידו שלא ידבר. לא נאה לדבר בשעת נגינה ואפילו בלחש. צוארה היה מתוח והפּנים מובלטים ברוב קשב. מנשה מתחילה הקשיב מעט, אמר איזה דבר שלא נקלט באזנה וגם הרים לה את חולצת המשי שצנחה מעל כפתה, אבל אחר־כך התחיל “מאבד את הראש”, כלומר, הראש התחיל יורד כלפי החזה, והוא נאבק בו והרימו בכל פעם מתוך זיע של החלטה לרגע, עד שהתחיל יורד שוב.

– הוא עייף מאד, – הצדיק אפרים את אחיו בפני מירה. היא הביטה אליו, חייכה ושבה להקשיב.

“איזו עדינות!” אמר אפרים לנפשו, “אחרת במקומה היתה רואה בזה זלזול לעצמה, והיא, כמה הבנה ודקות־הנפש!” גם הוא חש עייפות מרובה בכל גופו. ביחוד גברה עייפותו עד לידי התקהות כל החורשים עם הסונטה הארוכה בכמה חלקים שניגנה הפסנתרנית, והעינים, כמו צבתות משכו את השמורות להיעצם! אבל למען אחיו ולמען מירה וגם הנגינה עצמה כבש את העייפות וגבר עליה.

עם הפינאל הרועם התנער מנשה ופלט, כאדם מקיץ משינה, קריאת תמיהה: “כבר?!”, אחר חייך אל מירה. ואפרים מיהר והקדים אמירה למבוכה:

– נו, נצא. עכשיו ההפסקה הגדולה.

באולם־ההמתנה היה מזנון של אותה חברת צדקה והדוחק רב. מנשה, כמו לפצות את מירה על נמנומו, נדחק אל המזנון והביא שלשה כריכים, בחר את היפה מכולם ונתן לה והשנים לעצמם. הם עמדו יתוּדים בתוך הדחק ואכלו בתיאבון את המזון הקל. כשגמרו אמר מנשה בפה תאב:

– רוצים לשתות איזה דבר?

– לא יזיק. –אמרה מירה – בחום הזה.

הבקיע לו שוב דרך אל המזנון, ומיד חזר והביא שני בקבוקים פתוחים ומזיעים עם שתי כוסות.

– בקושי השגתי שתי כוסות. אין דבר: אני אשתה מן הבקבוק.

והוא מזג למירה ולאפרים, וכשביקש להגיע את פי הבקבוק אל שפתיו, הוציא אפרים בזריזות את הבקבוק מידו ונתן לו כוס, והוא גופו הפשיל ראשו ומצץ מן הבקבוק. מירה ראתה את מעשהו וחיבבתו על כך. שתייתו הוא מן הקבוק, אחרי מה שעשה למנשה, לא פגעה בה עוד. להפך.

במחצית השנית של הקונצרט נרדם מנשה עוד פעמים אחדות, אבל עכשיו משכתהו מירה בכל פעם בשרוולו, מתוך תנועת משובה, והוא התעורר והקריב אליה את פניו בצחוק רחב. מצב־רוחה היה טוב, ואפרים היה עֵר ולא חש עוד כל עייפות.

כשליווּה ונכנסו לתוך רחוב מצל ואפלולי, שילבו שניהם, כמו על־פי החלטה מראש, את זרועותיהם בזרועותיה של מירה ולחצוּן קלות אל גופיהם. היא נענתה להם ברצון ולשלשתם הלכו לרוחב המדרכה בצעדים אמיצים, כמו על־פי הקצב של הנגינה בקונצרט.

סמוך למבוא ביתה עמדו עמה תחת הפנס, ליד גדר־הצינורות הנמוכה המשורגת בפרחים, ושוחחו בכובד־ראש.

אפשר שאסע לחיפה. – אמרה, והדברים היו כאנחה שנעקרה מלבה.

– למה זה? – שאל מנשה בחרדה קלה.

– אפשר שאמצא שם עבודה. במשרד של עורך־דין מכיר. הוא גרוֹדנאי ויש לו משרד גדול.

– וכי טובה לך עבודת משרד מעבודת גן? – שאל אפרים ופניו הביעו צער מתוק.

– אני יודעת? – אמרה בנעימה של היסוס והתפנקות כאחד – קשה עלי עבודה גופנית.

– בגן מצויות גם עבודות קלות. – ענו שניהם בבת־אחת.

היא הביטה לצדדין כמרגישה באיזה דבר מתקרב.

ברחוב נשמעו צעדים כפולים, דיבור וצחוק בלשון פולנית.

– בת דודי! – קראה מירה בלחש – בואו, ניכנס פנימה. איני רוצה שהיא תראה אותי, איני רוצה לראות אותה.

הלכו אחריה במבוא עד שעמדו לפני השער.

– אין שלום ביניכן? – שאל מנשה.

– לא. אין אנו סובלות זו את זו.

– בודאי בחורה ריקה.

– זה לא איכפת לי, אבל את הגסות שלה, את הרשעות שלה, איני סובלת. בכלל, כל בית דודי חושבים, שהכסף מטהר את הכול…

– כששמעתי אז את טענותיה של הדודה, שיערתי מיד שאינם מתנהגים אתך כהוגן. – אמר אפרים.

– כן, הדודה ה“עדינה”: רוצה היתה שתהיה אצלם משרתת – דיברה מירה בהתרגשות של גילוי־לב.

– וכי זקוקה אַת להם? – אמר מנשה כמוכיח – תבואי אלינו ונמצא לך עבודה שלא תכביד עליך, ולא יחסר לך כלום.

– תודה, תודה, עוד נראה. שכחתי: תודה על הכרטיס, כן, ועל הכיבוד. היה נעים מאד.

הם נפרדו ממנה בלי רצון, אבל משראו שהיא רוצה להיכנס, לא יכלו לעכבה. בודאי עייפה היא ורוצה לישון.

ובלכתם לבדם בסימטתם השוממה, אחרי שתיקה ממושכה, אמר אפרים:

– רחמנות עליה, היא סובלת.

– טוב, – ענה מנשה כעושה רצון אחיו – עוד השבוע אדבר עמה. אם תסכים, ניכנס לחופה בשבת נחמו.

אפרים הסכים, כמובן, והלך לימין אחיו שקוע בהרנורים.

 

יא: מְנַשֶׁה וּמִירָה בָּאִים בִּבְרִית הָאֵרוּשִׂים    🔗

לפי הצעתם של האחים קליגר אכלה עמהם מירה בצהרים ב“ברכת המזון”. רק בימים שמנשה לא יכול לבוא ממעין גנים אכלה עם אפרים בלבד. וביום המוסכם בין שניהם, בשעת הארוחה, הזמינה מנשה לטיול על שפת הים. אפרים התנצל שלא יוכל להצטרף אליהם, מחמת ענין דחוף שעליו לסדר. היא הסכימה ונדברו להיפגש בשעה שלש.

מנשה היה לבוש בגד טוב, לא הטוב ביותר, שהרי זה מגוחך לצאת ביום חול בלבוש חג, אבל גם בגדי עבודה לא יתכן ללבוש “ברגע כזה”. באמת נוח היה לו לא ללבוש מעיל על הכתונת, מפני החום, אבל גם זה לא יתכן, ובכן בחר חליפה קלה ואת צוארון הכתונת נפשיל על צוארון המעיל, והחזה השעיר חשוף וסומק מן החום. מירה היתה לבושה קיצית, מעין לבושה אז בפּורים. חוף הים היה כמעט ריק מאדם. שורות כיסאות־הבד הסכוכים היו עומדות ערוכות בקו ישר, שורה מאחרי שורה, מחכות למטטיילים ולמתרחצים, שיתחילו לבוא בשעה חמש. אלה שבבוקר ישבו עליהם המתרחצים, כבר התיבשו בלהט השמש. הים היה מוטל כולו חלק ומבריק ולא נראו עליו כלי־שיט, רק נחשי גלים היו זוחלים בלי־הרף אל חוף החול, רובצים עליו רגע, מניחים חופן של קצף קלוש וחוזרים למקורם, והחוף מבהיק רגע בלחותו הכהה, הנספגת מהר בחול והוא מלבין שוב. החול הסמוך למים היה כמרבד חלק ונקי שנעים לדרוך עליו.

– יש לי חשק ללכת יחפה על החול הלח. – אמרה מירה.

– לא כדאי, אפשר להצטנן. – אמר מנשה, וניכר היה שהוא חושב מחשבה אחרת.

– מה אתה מדבר? הרי אני רוחצת כמעט בכל יום.

– רחיצה – זה ענין אחר. אבל לבושה ויחפה – לא צריך.

– לך, אתה מצחיק אותי.

– ומה רצית: שאכאיב אותך?

הם הלכו זה בצד זה. השמש ליהטה ומירה סילקה ת מגבעת־הבד מעל ראשה. מנשה לקח מידה את המגבעת ונשאה בין אצבע ואגודל.

לבו פעם בחזקה, אף־על־פי שידע ברור מה אמר לה בעוד רגעים מספּר. היא הרגישה בדבר החגיגי העומד להתרחש והתפלאה על עצמה שהיא כל־כך שות־נפש.

כשהגיעו לתחתית בית־הקברות המוסלמי, תחת כף תלוי, עמד מנשה ואמר:

–מירה, רוצה אני לומר לך דבר חשוב.

– אני שומעת. – ענתה בלי צל של התרגשות.

– רוצה אני, שניכנס בשבת־נחמו לחופה.

– “אתה רוצה” – וזה מספיק?

– אם תסכימי, הרי זה מספיק.

– אם כן – אני מסכימה.

– תודה לך.

והוא הושיט לה שתי ידיו המיוּבלות, הכבדות והחמות מאד, והיא אחזה בידיה הקטנות והרכות את אצבעותיו הנוקשות והישירה מבטה אל עיניו.

– תודה לך. – חזר – עינים כשרות כאלו מבשרות אך חיים כשרים, נחיה חיים כשרים, לא?

– מה פירוש “כשרים”? נחיה כפי שנוכל.

– איני רוצה בחיים כאלה הנהוגים עכשיו בין ה“מודרניים”. אני מאמין, שגם אַת אינך רוצה בחיים כאלה.

– כל אחד חי לפי מה שמזדמן לו.

– ובכן לנו נזדמן לחיות חיים טהורים ואנו שמחים על כך, לא?

– אני חושבת כך.

– וגם אפרים ישמח עמנו.

– אני בטוחה בזה.

ורואה אַת? אפשר שאפרים טוב בעיניך יותר ממני. איני עיור. הוא צעיר ויפה ממני וגם משכיל ממני. אבל הוא יצטרך לחכות עוד שנים אחדות. הוא יהיה עמנו עד שימצא מה שמיועד לו, עד אז: אשרנו – אשרוֹ. ולך, מירה יקרה, לא יחסר אצלי מאומה. שנינו נעריץ אותך. אף כי לא נפַנק אותך. אני אומר לך זאת מראש. אין אנו מבקשים פינוק לעצמנו, וגם את האחרים איננו מסוגלים לפנק. אבל נשמור עליך מכל רע ונתן לך כל מה שיהא ביכלתנו לתת. אני מקוה, שההצלחה תאיר לנו פנים גם להבא ולא יחסר לנו כול. אם תהיה הברכה במעשי ידינו, כמו שאני מקוה – נוכל לעזור גם למשפּחותינו. בנידון זה לא יהיה הבדל בעיני בין משפחתך ובין משפחתי. מן היום והלאה היינו לאחדים.

– עתה אני אומרת לך: “תודה לך”. אדם טוב אתה. גם אני אגיד לך את האמת: אפרים טוב בעיני ממך, אבל יודעת אני, כי לי ניתת אתה. ואני שמחה גם על זה. רואה אתה? אני מדברת אליך גלויות, ואני מקוה שגילוי־הלב ילוה אותנו כל ימי היותנו יחד.

– עד זקנה ושׂיבה. – הוסיף מנשה – ויתן אליהם גם לאפרים אחינו ומצא נערה כמוך.

– אני דורשת לו אך טוב. – אמרה מירה. – הוא ראוי לכך.

– ועתה, הרוצה אַת שנטייל עוד מעט הלאה, או שנחזור? רוצה הייתי למהר לבשר לאפרים. יודע אני את לבו בשעה זו.

– אם כן, נחזור. אבל אני לא אלך עמך אל אפרים.

– טוב. אני בעצמי אגיד לו.

והם הפכו פניהם וחזרו בדרך שבאו בה, כמעט על עקבות רגליהם שעוד ניכרו בחול.

הם דיברו על החופה. הוא חשב שהחופה תהיה בתל־אביב, בבית־הקהילה, כדרך שנוהגים בימים אלה, אבל מירה התעקשה בדבר. אם החופה תהיה כאן בתל־אביב, יצטרכו להזמין את בית הדוד. לא נוח לה בכך. את הדוד עצמו היתה מזמינה ברצון, הוא אדם לא רע, אבל את הדודה ואת הבנים – לא, על הכבוד הזה היא מוחלת. היא תרגיש את עצמה ברע.

– אם כן, נעשה את החופה במעין גנים. יש שם רב המסדר קידושין. רבים מתחתנים שם. גם יעלה בזול יותר. אני אסע שמה ואכין הכל, ובערב שבת נחמו נסע ביחד עם אפרים. אם תסכימי, אזמין גם את שקמוני, זה הפועל העובד אצלנו. את מכירה אותו. הייתי רוצה שהוא יהיה בחתונתנו. בחור מצוין, חם.

– אני מצטערת שאמי לא תהיה בחתונתי.

– והרי גם הורי לא יהיו. מה לעשות? חלף זאת הם יראו בנו, אם ירצה השם נחת. אני מקוה, שנעלה את כולם לארץ.

הם מדברים והולכים והנה רץ לקראתם תינוק ערום כביום היולדו. שמַן איברים ופרוע שערות צהבהבות. התינוק רץ בידים פשוטות לפניו, ועל פניו העגולים זרוח צחוק בהיר מכַוץ את עיניו הכחולות. אמו דחפה אחריו את עגלת־העץ העשויה בצורת כיסא קטן והביטה אליו בהנאה של אהבה. התינוק כמעט עלה על מירה. היא גחנה אליו ותסה בשתי ידיו השמנמנות. התינוק עמד, נשא עיניו אל האשה הזרה המחזיקה בו וצחק בפניה בקול מפרכס.

– נחמד אתה. – אמרה מירה, ומנשה הניח ידו על ראש הילד.

– – נחמד כזה! – אמרה מירה, מנשה הניח ידו על ראש הילד.

– נחמד שכזה! – אמרה מירה לאם הקרבה, כשהיא יושבת תלויה על ברכיה ומחזיקה עוד בידי העולל הצוחק.

כן, שובב גדול. זה כחודש שהתחיל מהלך, והרי הוא אוהב לרוץ בלי הרף.

– והגברת רוחצת אותו בים?

– כן. בכל יום.

– והוא רוצה להתרחץ?

– אוֹ, אינו רוצה לצאת כלל מן המים.

– הגברת תרשה להרימו?

– בבקשה. – חייכה האם טובות – אבל הוא כבד.

– כמה אני אוהבת אותם, כשהם קטנים.

האשה העבירה מבטה על שניהם ואמרה:

– אין דבר, גם לגברת יהיה כזה.

מנשה חייך ומירה כבשה פניה בחזהו החם, המגולל בחול, של הילד הבריא, והוא נעץ אצבעותיו בשערה ומרטו בחזקה.

– הריהו באמת שובב. – אמרה מירה מתוך כאב והורידתהו לארץ. כשהיא מפקיעה בזהירות את האצבעות הקטנות מתוך שערה.

האם עמדה, הביטה ולא זעה, כאומרת: “אין דבר, תרגישי, תתרגלי. את שערה הוא מורט בכל יום”.

כשהלכו משם שילבה מירה זרועה בזרועו של מנשה. מנשה ידע, כי זרוע זו מגיעה לו עכשיו בדין. לבו גבה בקרבו וחום נעים השתפך בכל אבריו. הם פסעו יחדו על החול, פניו של מנשה נשואים למעלה והוא מביט נכחו כמנצח, ופניה של מירה מושפּלים אל רגליה המסונדלות כבוֹשה ושקועה בהרהורים. בעצם ראתה את עצמה, שההצלחה מאירה לה פנים בארץ־ישראל. אמנם היא שיערה לה אחרת, אחרת לגמרי. אחרי הרומנים האחדים שהיו לה בגרודנה ואחר־כך בקיבוץ בארץ, מהם שנים קשים מאד, שתקפו עליה כחליים רעים, עוד חלמה על אדם בעל תוראר ובעל עושר, שיתן לה חיים של מעמד וזוהר בחברה, אדם אשר בגלל מה שהוא עלול לתת לה, הוא גם מתקבל על לבה והיא גם נכונה לחבבו. והנה אפילו אפרים, שיש בו יותר מן האדם התרבותי, לא ניתן לה, ובמקומו בא זה, הפּשוט כל־כך, מנשה, אך טוב לה מנשה מהמשך החיים התלושים האלה, הנדנוד והרוגז הזה האוכל ומכלה ביום ובלילה, אותו אי־סטחון ואותו ניחוש משפיל: “זה? לא זה?” והרי הוא על כל פנים אדם מיושב וטוב ונבון וחרוץ ומצליח, והעיקר, שהוא, כנראה, אוהבה באמת, ובודאי יתמיד באהבתו, וכמו שאמר לה: “לא יחסר לה כול” אצלו. אינו קל־דעת ואינו אומר מה שלבו אינו מאמין ומה שדעתו אינה בטוחה בו, כדרכם של רוב בחורי הזמן הזה, ואפילו אידיאליסטים שבקיבוצים. אידיאל חברותי לחוד והיחס לאשה לחוד. בעצם אינו מכוער כלל. בריא וגברי ויפה־עינים. קצת ממידותיו ה“פשוטות” אפשר יהיה לשפּר ולהקציע. זה תפקידה של אשה משכלת. הריהו כל־כך ישר וגלוי־לב ומסור. לא, אין לה סיבה להיות בלתי־מרוצה, רבות אחרות, גם מאלו הסוערות שם ומדברות על אהבה חפשית, היו מאושרות במקומה, ולמה לא תהא מרוצה?…

וכדי להוכיח לעצמה שהיא מרוצה, הורידה את כף־ידה וחיפשה את כף־ידו, שילבה שתי אצבעותה באצבעותיו והלכה עמו על חוף הים, כמו שראתה זוגות־חמד אחרים עושים כאן בארץ.

כשעברו על שורות הכיסאות כבר היו שם הרבה טיילים ומתרחצים יושבים בפוזות שונות. אחדים הסתכלו בזוג ההולך שלוב־אצבעות ועיניהם הביעו: “הנה זוג מאושרים!” הם הרגישו במבטיהם של המסתכלים וקיבלום כדבר המגיע להם בדרך הטבע. מרוב רגש לא יכלו לדבר. רק לעתים העניקו זה לזה מבט מחייך.

 

יב: הַחֻפָּה בְּמַעְיַון גַּנִּים    🔗

בערב שבת־נחמו בבוקר לבשו מנשה ואפרים את חליפותיהם השחורות, ואלמלא פקע־הורד בדש מעילו של מנשה, אי־אפשר היה להבחין מי מהם החתן. גם שקמוני שוחרר מעבודה, לבש חולצת־בד נקיה וסרק מעט שערותיו על קרתו לכסותה. נתנו על ידו סל מלא בקבוקים ומגדנות לשם כיבוד. אחר נסעו באוטו מיוחד לקחת את הכלה מביתה, כדי לנסוע יחד למעין גנים אל הרב. אפרים החזיק על ברכיו צרור־פרחים גדול, ממבחר זמרת גנם.

מנשה ואפרים עלו אל חדרה ומצאוה כשחברתה לחדר, ליזה, עומדת עליה לפני המראה ומסייעתה בהלבשה. זו היתה בחורה גבוהה כדי ראש ממירה, דקת־פנים ומפורכסת מאד, עיניה תאוניות ומרוצצות. אך הכלה היתה שלוה ומחייכת. היא לבשה שמלת־בד לבנה, ישרת־גזרה, חגורה באזור עור אפור מבהיק. השמלה היתה מגוהצה בקפדנות ועל חזה עניבת־חן דקה עם סיכּת־הזהב, מתנתו של מנשה. ברגליה היו נעלים לבנות, חדשות, גרבי־משי מצבע קרוֹם. שערה העשוי מפולג סמוך לרקה וציץ כחול נעוץ בו. שפתיה צבועות מעט ופניה חיורים מבעד לאבקת הפּוּך. היה חינה רב בעיני האחים, שעמדו ליד הפּתח, מנשה כובעו על חזהו ואפרים עם צרור הפּרחים, הסתכלו בה כמעט מתוך יראת־הכבוד.

– את הצעיף תלבש הכלה פה או שם? – שאלה ליזה את העומדים אצל הפּתח, ורמזה בעינה לצעיף הפרוש על אחת משתי המיטות העשויות.

– מה, השתגעתי: בדרך אסע בצעיף? – אמרה מירה ותיקנה את צוארונה ותסרוקתה כנגד המראה.

– מה דעתך, אפרים? – שאל מנשה נבוך.

– הצדק עם הכלה, – ענה זה במאוֹר פנים – נקחנו בתוך תיק של נייר ולפני החופה תלבש אותו.

– בוא, אפרים, – אמרה מירה לתוך המראה – ואתן לך נשיקה.

– קודם לחתן. לך, מנשה, תתנשקו, ואני אבוא אחריך.

עשה מנשה כמצוּוה ואפרים מילא אחריו.

– אם כן, אנחנו יורדים. – אמרה מירה, עמדה והתבוננה רגע בחדר מסביב, כמחפּשת מה.

“קשה עליה הפרידה מחדר בתוליה”, עברה מחשבה במוחו של אפרים.

– בואי, ליזה.

לקחה ליזה ביד אחת את הצעיף בתוך הנייר פתחה את הדלת:

– בבקשה, צאו אתם ואני אנעל את הדלת במפתח.

שקמוני, שישב ליד הנהג והסל בין רגליו, קידם את בעליו בהעוית־פנים טרגית:

– חשבתי שתביאו אחת גם בשבילי…

– את שומעת, ליזה? – אמרה הכלה, כשהיא כופפת קומתה להיכנס לאוטו – הוא חושב, שאת הולכת להתחתן עם אפרים.

ליזה פרצה בצחוק גדול, לא טבעי, ואפרים ניסה לתקן בהלצה שכנגד:

– הרי אין כלל מקום פנוי לידך…

מנשה, שהכיר יפה את מעין גנים, נתן כל הזמן הוראות לנהג, עד שעמדו בתוך דרך חול לפני ביתו חסר־הטיח המסודק של הרב, מאחורי שני אוטומובילים שכבר עמדו שם. הבית הנמוך, חשוף מגדר ומצמח, היתה דלתו פתוחה אל מרפסת גדולה וגלויה, ושם התהלכו כמנין אנשים או יותר, מחכים לסידור קידושין שלהם או של קרוביהם או מכיריהם.

– ברוך השם, מנין לא חסר. – אמר אפרים, ירד הראשון מן האוטו ועזר לאחרים לירד. כולם עמדו רגע ליד האוטו, מסתכלים בקהל העליז שבמרפסת.

– כאן אין זו פיקציה, – התחכם שקמוני כשהוא מטלטל לפניו את הסל הכבד – מר קליגר. גם הרב עוסק במעשי הרכבה, כמונו הגננים.

והביט ברוב משמעות אל הכלה וחברתה.

– תתחכם בחתונה שלך. – הרביץ בו החתן. – לא נכון, מירה?

– הביטו, הביטו! – קראה מירה והצביעה בסנטרה אל פינת המרפסת. שם עמדה כלה לבושה שמלת־משי לבנה וצעיף ארוך עד לארץ וזר־הדסים דק בראשה. – הרי זו התקשטה כמו אצלנו בעיירות הקטנות.

– ולואי היו שומרים כאן את מנהגי ישראל שבעיירות הגלות! – אמר אפרים באנחה כלשהי – נוּ, רואה אני שנצטרך להמתין הרבה. יש, ברוך השם, תור גדול.

– תור ויונה. – לא יכול שקמוני להתאפק מחכמותיו.

הם עלו בשביל החול ועמדו עם המדרגות, כי המרפסת היתה כמעט מלאה. שקמוני העמיד את הסל על המדרגה.

והנה יצא השַמש, אדום־הזקן וזעום־גבות ולבוש קפּוטה ארוכה, ירוקה מיושן, ושאל באויר, אם כל שלושת הזוגות כבר סידרו הכול אצל הרב.

– הנה בא הזוג השלישי. ־ קרא אחד מן הקהל.

– היכנסו היכנסו מהר! עוד מעט יתחילו בסידור הקידושין. – פנה השמש אל העומדים למטה – גם העדים יכנסו. אין אתם קרובים של חתן־כלה? קרובים פסולים לעדות.

– רחוקים נעשו קרובים. – זרק שקמוני דבר חז"ל – אני אשמור פה על הסל, שלא “יתכבדו” פה לפני החופה.

השמש העביר את הזוג ועדיו החדרה כבני מרון.

הרב שאל את השאלות הנהוגות וקרא מה שקרא והחתים את הצדדים. הוא היה יהודי קטן־קומה, כחנוני בן עיירה, תנועותיו היו עליזות, אך עיניו עצובות מאד. נראה היה שהוא מרגיש נחיתות־דרגא בכהונתו בישוב עלוב זה. גם עבודה זו של סידור קידושין בהמון לבני בלי דת, לזרים כמעט, שרבים מהם גם חשודים על נישואים למראית עין או גם על נישואים אסורים – היתה לו למקור של צער. אבל על פת לחם יפשע גם רב בישראל, ובפרט בארץ־ישראל החדשה, זו שאין בה קדושת מסורת. הוא עשה מעשהו כמי שכפאו שד.

לאחר שהזוגות “סודרו” בפנים הבית (ליזה פרפה למירה את הצעיף בסיכות אחדות), יצא השמש למרפסת ולקח מאחרי תריס הדלת את החופה. ארבעה בחורים אחזו בארבעת המוטות ופרשוה באמצע המרפסת תחת כיפּת השמים. ואז התחיל הרב בסידור הקידושין לזוגות, זוג אחר זוג: אותו סיבּוב הכלה מסביב לחתן, אותה שאלה: “יש לך טבעת?”, אותה אמירה מצחיקה: “הרי אַת” וכו', אותו ניפוץ הכוס ברגל, אותה קריאת הכתובה תחת החוטם, מתוך גירוס המלים הארמיות והבלעתן, אותן הברכות, אותה גמיעה קלה מן הכוס, תחילה החתן ומידו הכלה. מזל טוב! מזל טוב! ברוך השם, נגמר. הטכס כולו ארך כשעה.

בינתים ערכו הרבנית ובתה, בעזרת השמש, את השולחן הארוך בחדר, והעמידו על מפה מרובבה כלים ישנים ופשוטים עד לחומלה, עם איזו כוסות קטנות, בלתי שוות. הקהל נכנס וכל אחד העמיד את ה“כיבוד” שלו, וזה שהעמיד שקמוני בעזרתה של ליזה היה נאה מכולם. אחר ישבו כולם משני עברי השולחן, כל חבורה ליד ה“כיבוד” שלה, והתחילו טועמים בלי הנאה מטוב השולחן. חבורתם הקטנה של הזוג שלנו ישבה לימין הרב, שהסב בראש השולחן. האורחים שתו לחיים, והרב נענע בראשו לכולם בשוה, ומכוס היין שלפיו טעם רק טיפּה אחת והעמידה חזרה על השולחן. האויר בחדר היה חם מאד והזבובים עטו על השולחן בזמזום רעבתני. הרב נראה כאדם עייף מעבודה קשה ועיניו נתעצבו עוד יותר. תנועותיו היו עצבניות בקול מת זירז את האורחים שישתו ויטעמו. השמש קלף תפוח אדום, חתכוֹ לחתיכות והניחם על צלחת לפני הרב. הרב לקח פלח קטן מאד ונתנו בין שיניו, והיה נראה כאילו הוא מונעו בתוך חיכו ואינו לועסו כלל. אפרים זכר, שהיה פעם בסעודתו של צדיק שבא לעירם, וגם הצדיק נהג כך. ועלה בדעתו: שאפשר שרב זה הוא ממקרובי אותו צדיק והוא מחקה את תנועותיו.

הוא גחן אל הרב ושאלו, מאין בא לארץ־ישראל.

מפּדוליה, פּדוליה שברוסיה הסובייטית. לפני המלחמה היה “נוסע” אל הרבי מצ’ורטקוב. הוא הכיר עוד את ר' דוד משה זצ“ל. עכשיו בא משם, משלטון הרשע, ימ”ש. כן, ראה הכול והתרגל בכול.

אחר־כך שאלו אפרים, למה משתמשים לקידושין בטבעת של כסף דוקא. נטה אליו הרב בחיבה והסביר לו, שזהו מנהג לפי הקבלה. כסף – יסוד החסד, הנישואים עומדים על החסד. הטבעת צריכה להיות חלקה, כדי שידעו בדיוק ערכה, הקידושין תופסים בדבר שיש לו שוּמא.

בשעה שהרב דיבר אליו פרצה אחת הכלות בצחוק וברחה מן השולחן. חתנה קרא: “טפשה’לה!” ויצא אחריה החוצה.

אחר־כך אמר השמש בקול צרוד את “שבע ברכות” והלך מסביב ותבע את המגיע לו. “הרי לא תשמעו יותר שבע ברכות”, אמר בקפדנות.

אחר־כך קם הקהל. שקמוני אסף את השיריים שלהם לתוך הסל. יהיה “כיבוד” בשביל שאר העובדים שלא באו. ידעו גם הם, שבעל־הבית שלהם “בנה בית בישראל”.

הרב נתן לכל אחד את ידו. גם לכַלות. חייך להן בשפתיו בעוד שעיניו נשארו עצובות. ניכר היה שבא מארץ הסובייטים.

בחוץ נתפּזרו האורחים. שני הזוגות הרחיקו שלובי־זרוע בדרך לצד החורשה הקלושה הנטועה על תלולית חוּמה. להט השמש היה נעים במקום שקט זה ואיזו שיחים פורחים בישמו את האויר, ונוח היה ללכת מעט טן־דוּ.

אבל משפּחת קליגר (מעתה יש לנו רשות לכַנותם כך) עם מלויהם נתכנסו מיד לאוטו שחיכּה להם. הם ישבו כישיבתם בדרך לכאן. אפרים הניח את הפרחים לרוחב ברכי שניהם, של החתן והכלה. ליזה תיקנה את הצעיף שנשאר בראש העלה. שקמוני ישב ליד הנהג ושתק. על שאלת הנהג השיב בהברה מקוטעה. סוף־סוף היה רוק זקן ולא היתה לו עד תקוה להיכנס לחופה גם הוא, ועם כל בדחנותו היה לבו צובטו מעט, ביחוד לאחר ששתה שלש כוסות יין כרמל.

ברחוב אלנבי נפרדו מליזה ומשקמוני, שהאוטו הסיעם הלאה, ושלשתם נכנסו אל הצלם להצטלם יחד: מירה בתָוֶך בצעיף ועל זרועה מוטל צרור־הפּרחים הנהדר, ושני האחים מימינה ומשמאלה, לבושי שחורים, חגיגיים.

אחר־כך מסרה את הפרחים לאפרים שישאם אחריהם, ואת הצעיף הסירה וצנפתו לצניפה ונתנו למנשה, שיתננו בכיס בגדו, ויחד הלכו ברגל ל“ברכת המזון” לאכול שם בצהרים.

בדרך סר אפרים לבית־הדואר ושלח שתי טלגרמות: אחת לוריהם ואחת לאמה של מירה, בנוסח שהיה מוכן אצלו על פיסת נייר: “מזל טוב. מירה ומנשה נכנסו לחופה. שולחים תמונה”.

בלבו היתה אורה.

 

יג: פְּגִישָׁה לֹא נְעִימָה עַל שְׂפַת הַיָם    🔗

עד שהצריף יהיה ערוך בכול לדירה, גר הזוג הצעיר בחדר ששכרו אצל זוג זקנים בבית סמוך לחדר דירתם, באותה סימטה, עם מעבר לחדרי השירות דרך חדר־המיטות של אותם הזקנים. לא נוח היה לגור עם זרים, אבל צריך היה לסבול כחודש ימים או מעט יותר, עד שהצריף יעמוד על תילו “עם כל הנוחיות”. כי מנשה דאג לכך, שהצריף יהיה משוכלל באמת, מטוּיח כבית־אבנים ומצובע מבחוץ כבית־עץ, עם חדר־אמבטי ומקלחת, גם במטבח לא יחסר כלום, כי מירה הודיעה (מאחר שהרגישה, שכך רצונם של האחים), שהיא רוצה לבשל בבית. לדוגמא עשתה לו ולאפרים פעם אחת לביבות של תפוחי־אדמה, וטעמן היה כטעם גן־עדן. שניהם חזרו בכל יום, שנפשם יוצאת למאכליה. אבל עד שתוכל לעשות להם מטעמים מעשה ידיה, נטל עליהם לאכול ארוחות הצהרים והערב ב“ברכת המזון”, מה שגרם להוצאה גדולה ומצערת.

אפרים נשאר דר בחדרו, ולמשכים, בעוד מירה ישנה, היה מנשה הולך אל אחיו, ושם מצא כבר פת שחרית מוכנה, והיו אוכלים יחד כבימי רוקוּתם ויוצאים לעבודתם בלב טוב. שאלתו הראשונה של אפרים היתה תמיד: “מה שלומה של מירה?” ומנשה השיב ברצון ושמחה, ובנעימה של בעלוּת שאין עליה ערעור. בכלל היה דיבורו מעתה ברוב סַמכות, ולפעמים היה בו כדי לפגוע משהו בעמדתו הנפשית של אפרים, אבל אפרים לא הקפיד וקיבל דברי אחיו כדרך הטבע, אך כתריס פנימי כנגד ההתנשאות הטיף לתוך דיבורו טיפת אירוניה קלה של אדם, שיש לו בכל־זאת יתרון רוחני מעט על בעל־דברו.

העבודה במעין־גנים נמשכה במרץ מזוֹרז. אף־על־פי שהוצאות החתונה עלו לסכום ניכר וההוצאה השוטפת הוכפלה גם היא: דירה נוספת ואכילה בשלושה ב“ברכת המזון”, והעיקר, ההשקעות בצריף ובחלקה – לא הרגישו דוחק, כי העסק בתל־אביב היה מכניס יפה, וכבר הביאו פרחים ושתילים מחלקתם ולא היו צריכים לקנות מזרים. מתוך שנתבססו ויצא להם שם טוב (בינתים עלה מחיר הקרקעות וידעו היה שהם בעלי־רכוש), מצאו להם בנקל אשראי בכמה בנקים, והם השתמשו בו רק מידת ההכרח; והואיל והפדיון היה תמידי כסדרו, היתה הפּרוטה המזומנה מתגלגלת בידיהם, וכשמירה ביקשה לצרכיה היו נותנים לה, מנשה בפשטות ובשתיקה של רצון, ואפרים בהסברת פנים ובהתעוררות של חיבה.

מירה היתה נשואה למנשה כמה שבועות והיתה כבר רגילה בו ובהליכותיו, ואף־על־פי־כן לא חדל כל הדבר מהיות מוזר בעיניה: זה בעלה?… היא הסתכלה בו והרהרה בו וחשה בגופה קרבת בשרו וניסתה להסיר עצמה את וילון הזרוּת החוצץ ביניהם בזה שהוא בן ארץ אחרת, כלומר, בן גליציה, והיא שמעה לא פעם בין ה“רוסים” דברי־גנאי על ה“גליצאים”; אבל הרגש הרגישה, שלא זו הסיבה האמיתית, – יש, כנראה סיבה אחרת, שאולי אינה בו, במנשה, אלא בה, במירה עצמה. היא, לפי שהיא מכירה את עצמה, לא נוצרה בעצם להיות אשה נשואה, בעלת־בית ואם לילדים. פעמים רבות באה לה מחשבה זו עוד בחוץ־לארץ ואחר־כך ביתר תוקף בארץ. פעמים, בשעה של חשבון־הנפש וגילוי־הלב בפני עצמה, העיזה אפילו לומר לעצמה: אני נוצרתי לחיות עם אותו הגבר, שיסַפק לי מכסימום של תענוגות וחיי־רווחה. היו לה בחייה כמה רומנים, ותמיד היה הרומן קשור בציור זה: חיי רוחה ותענוגות. אפשר שניטעו בה כיסופים אלה לתענוגות בימי ילדותה, כשבית אביה היה שופע עושר וכל טוּב והכסף היה מוּצא דרך בזבוז. שנות המצוקה שבאו אחר־כך לא יכלו עוד לעקור את הנטוע בנפש. אף כי מן הצד השני, אילו בא מישהו והיה שואל ממנה, שתגדיר מה הם התענוגות, שהיא נכספת להם באמת, היתה מתקשה להשיב דבר מסוּים. כל תענוג ותענוג, מאלה שהיא רואה נשים בנות־גילה רודפות אחריהם, נראה לה כתפל וכמופרך, אבל כלל התענוגות נעשה לה מושג כולל, שיש עמו משיכה חזקה כל־כך, עד שהוא ממלא את כל בתי־נפשה. ברי לה שעם מנשה, ואפילו בסיועו של אפרים, לא תראה חיים של תענוגות רבים וגדולים, לכל היותר תהיה פטורה מדאגת פרנסה וצרכיה הקטנים ינתנו לה בלי קושי יתר. אף גם סערות גדולות וסכסוכי משפחה אינם צפויים לה: אנשים נוחים, שקולים בדעתם ומושלים ברוחם הם האחרים קליגר, לא כן היא. הוֹ, היא מכירה את עצמה: שׂכליותה ושיווי־משקלה אינם אלא כיסוי לסערה השוכנת בה. כמה פעמים בחייה פרצה סערה זו והביאתה לידי רצון, ואפילו לידי נסיון, לאבד עצמה לדעת. הוֹ, עד לידי כך. עצבים הם אלה? לא. אין היא עצבנית, שולטת היא בשכלה וברצונה מאין רבות כמוה. אבל יש משהו בדמה, העולה לעתים מאיזו מעמקים ומביא בכל גופה רתיחה כזו. שהיא חשה מַחנק. ואם לא תפתח פתח לרתיחה זו תיחנק. – רתיחה אחרונה ממין זה תקפתה בקיבוץ כשקוֹלְיָה עבר ממנה אל זו הבּוּקוֹבינית. לא עצם הליכתו ממנה אל האחרת הסעירה, אלא כשנודע לה, שהוא, הנבזה, התפאר בפני הלזו, שהיא, מירה, חיבקה רגליו ובכתה לפניו שלא יעזבנה. השקר הזה והשפלות הזו – אלה הוציאוה מכליה. קרובה היתה לשגעון. החברות שמרו עליה יום ולילה. ואחרי שלושת ימי הסערה אנוסה היתה לעזוב את הקיבוץ. אבל מאז היא כאן, לפני החתונה ואחריה, באה איזו שלוה ברוחה, כאילו שקע הכל למעמקים כאלה, שאולי לא ישוב עוד לעלות משם. ולואי שלא יעלה. נחיל של נמלים עובר בגופה כשהיא זוכרת את סערותיה. לא, היא תילחם בעצמה לדכא כל ראשית סערה שתנסה לקום בה. עתה, כשהיא נשואה, לא יכבד ממנה הדבר.

באֵין לה כמעט כל עבודה בחדרה היא יוצאת בכל בוקר אל שפת הים לרחוץ ולשבת על כיסא־בד, לקרוא או להסתכל במשחק הגלים ובאופק האטום או בספינות העוברות שם לאיטן כעולמות זרים, בלתי מושגים. כשהיא רעבה היא קונה קלח של תירס ומגרמת אותו בהנאה, וכשהיא צמאה היא שותה “עסיס” מתוך כוס של נייר, שמציע הנער־הרוכל המשתרך בחול בין הכיסאות. יש לה קצת “צרות” מן הבחורים הערומים למחצה הנטפלים אליה לפעמים על שפת הים וגם בתוך הים עצמו ומנסים “להתחיל” עמה. היא צוחקת ודוחה אותם בפשטוּת יתרה. המחמאות שהם משמיעים לה על יפי עיניה ויפי גופה – צונחות מעליה כאותם הגלים המלוחים אחרי שמשחה את בשרה בשמן הריחני מתוך צלוחית קטנה, שהיא מביאה עמה בילקוטה. אי־אפשר לומר, שאין הן נעימות לה כלל, אבל היא מצאה דרך להשתמט מאותם עזי־הפּנים. “אני אשה נשואה”. היא אומרת להם. מהם אומרים “סליחה!” ופורשים לאחרות. אך יש ביניהם חצופים המנסים לטעון: “אדרבא, כל ימַי אני נושא נפשי לנשואה”. אז תענה: “אבל אני איני נושאת נפשי לבחורים”. פעם נכשלה, שהתוקף ענה לה מניה וביה: “מצוּין, הרי גם אני נשוי”. אז נתבלבלה, אך לבסוף שלחתהו אל אשתו.

בוקר אחד, בוקר לוהט של תחילת אלול, היתה שוכבת על הכיסא, אחרי הרחיצה, בגד־הרחצה הרטוב והמתוח על גופה, והסתכלה מתחת לגַגית המצילה במשחק הגונים של הים השוקט, – והנה היא רואה את סטילה, זו הבּוּקוֹבינית שלקחה ממנה את קוֹליה, לבושה פנטסטית, והיא באה עם בחור גבוה, פניו ולבושו כאמריקני, אוחזת בכתפו כתלויה בו. דמה זינק למוחה. אבל כעבור רגע כבר שלטה בעצמה. “מה לי ולה? “סחורה” כזו תמצא לה תמיד מה שדרוש לה”.

בני־הזוג עמדו רגע והביטו אל מרחב הים, אחר פנו וביקשו להם כיסאות נוחים. והנה הרימה ההיא את שולי מגבעת־הפּנמה ועיניה נפלו על מירה. מיד עזבה את בן־לויתה ורצה אל מירה בזרועות שלוחות:

– מירה! אַת כאן? כמה אני שמחה לראותך!

מירה לבשה מיד גיאות, התרוממה מעט וענתה:

– אני גרה בת־אביב. התחתנתי לפני חודש, בערך.

– אה, מזל טוב! ידעתי שאַת תתחתני. מעשית שכמוך! ומי המאושר?

– על כל פנים אדם הגון.

– אם כן, זוג אנשים הגונים.

– בודאי.

– מסודר?

– אוֹ, כן.

– ואני הספקתי להיות בחיפה ובירושלים. עבדתי במשרד (היא עיקמה את חוטמה). עשיו אני אצלכם בתל־אביב. מחפּשת עבודה. אבל אין דבר. אפשר שאסע מן הארץ.

– לאן?

– אפשר – לפריז. יש לי שם אחות. אבל – הנה הנחתי את “הבחור שלי” לבדו. המסכן, משתעמם. בודאי נתראה. אַת באה בכל יום להתרחץ?

– כמעט בכל יום.

– יש לי לדבר עמך כל־כך הרבה. אין לך מושג. כבר התרחצת?

– כן. עוד מעט יבוא בעלי לקחתני הביתה.

– כך? הרי אַת חיה, כנראה, לא רע (היא בחנה את גופה ולבושה).

– כלל לא רע. – אמרה מירה מתוך הכרה מהנה, שהיא גורמת לה צער. זו רצה אל “הבחור שלה”, תפסה בידו, וכחוזרת לדבּר על ענין שנפסק, הלכה עמו לבקש “מקום מתאים”, הם התרחקו מעט וישבו בשורה אחרת, אך נראים יפה ממקום מושבה של מירה.

השנים התפשטו בגדיהם ולבושים בבגדי־הרחצה היבשים השתרעו בכיסאות, כאילו הם זוג של נשואים, או, לפחות, מאורשים. אף־על־פי שמירה בטוחה היתה שסטילה הכירה אותו רק אתמול או שלשום. כך דרכה של זו תמיד. באיזה אמצעים לא השתמשה כדי לצוד את קוליה… מוזר, השם קוליה כמעט לא הרעיד עוד בנפשה מאומה. בעצם טובה עשתה עמה זו, שהסירה אותו מעליה. אילו נשארה עמו בקיבוץ – חיי גיהנום היו נכונים לה. אגואיסטן חסר לב ומצפּון שכמותו! בעצם צדקה סטילה: מי שנוצרה להחליף גברים בכל חודש – מוטב שתעשה זאת במקום שאין עשרות עינים בוחנות אותך בכל יום…

“האמריקני” (כך קראה משום־מה ברוחה לבן־לויתה של סטילה) הוציא מכיס מעילו שעל גגית הכיסא תיק־סיגריות, נתן לסטילה ונטל לעצמו. הבעירו ועישנו. “העישון הולם אותה. על האמת צריך להודות”. חשבה מירה. היא גופה עישנה וחדלה, עישנה וחדלה. עכשיו לא תשוב עוד לעשן. עוד זה חסר לו למנשה: אשה מעשנת? כמה צער היתה גורמת בזה לשני האחים גם יחד!

השנים ישבו סרוחים גחונים זה לזה, מעשנים ומסיחים בחשק. היא לא פסקה מלמשש בכפּה את כתפיה, זרועותיה, רגליה. החליפה מצב הרגלים פעמים רבות כמבקשת להן פוֹזה נכונה. היה לה גוף יפה מאד, על זה יש להודות, אף כי דק מדי, הבחור הביט בה כמי שלבו גס בגופי נשים. משום מה זכרה מירה מה שסיפרו לה על בחורים יפי־תואר בכרכי אירופה ואמריקה, החיים על חשבונן של נשים המחזיקות בהם. “אפשר זהו טיפּוס ממין זה!” אמרה לעצמה. לא נעים היה לה להאריך בישיבה כנגד זו, המשימה עצמה כאילו אינה מרגישה בה כלל. לקחה את בגדיה ואת סלה ועברה לשורת הכיסאות האחורית. הלזו תחושב שהיא הלכה הביתה. אדרבה, תחושב לה. אך גם שם לא יכלה לישב בשלוה. הביטה אל השעון שבידה. גופה ובגדיה היו חמים ומעט יבשים. לא, היא לא תחכה היום למנשה. היא תלך הביתה. פתאום הרגישה צורך גדול להיות בבית עם מנשה ועם אפרים, להיות עמהם בחדר, במשתלה או במסעדה – כאילו מגן הם לה בפני זו, בפני הסכנה האורבת לכל אשה צעירה ולא־מכוערת פה על שפת ים זה, בעיר רבת־חירות זו…

קמה ולבשה שמלתה הקלה והלכה בתוך החול הלוהט בסנדליה החוֹריים, אחוריה לים ופניה אל מעלה העיר. ממקום גבוה עוד שלחה מבט אל השנים הסרוחים על הכיסאות. הם הוסיפו שם לשוחח כבראשונה. הוא בזלזול של יפה־יפה תואר והיא מחככת גופה ועושה תנועות בלתי־צנועות ברגלה. “כן, את תיקונה האמיתי תמצא לה זו בפריז”, חשבה מירה והסירה עיניה מן האשה שאינה אהובה עליה. “ואני אלכה לי אל הקליגרים שלי. מה אני חסרה בעצם?”

החול הלוהט צרב אצבעות רגליה והיא לא הרגישה.

 

יד: חֲנֻכַּת הַצְרִיף    🔗

לחנוכת הצריף בשבת שובה הוזמן גם בית הדוד טמקיס. מירה היתה “מוחלת על הכבוד הזה”, אבל מנשה ואפרים הוכיחוה על כך ואמרו שאין זה מן המידה. סוף־סוף אנשים הגונים ולא עשו להם כל רע; להפך, הדוד עזר להם בערבות. גם הצעירים אינם רעים כל־כך, אלא שהם חיים לפי מושגי אנשים שאינם עובדים. די שלא נקראו אל החופה, ובודאי עוד לא נעקרה הטינא מלבם. בני־אדם נוצרו לחיות בשלום זה עם זה ולא לריב שלא לצורך. מירה נענתה להם. באמת לא איכפת לה. היא אליהם לא תלך. “טוב, נראה, מירוצ’קה” (הם, הגליצאים, אהבו לקרוא לה דוקא בשם־ההקטנה הרוסי הזה). ביום הששי נתקבלה מבית הדוד מתנה נאה, אגרטל של גביש, ובשבת אחר־הצהרים באו הזקנים ברגל. שניהם היו עייפים ושטופי־זיעה, והדוד חזר בכל פעם:

– רואים אתם, ילדים, איזה קרבן הבאנו. בלהט חום שכזה. עשר לירות לא הייתי לוקח במחיר טיול כזה. ע־שר לירות.

הדודה צנחה על כיסא ולא יכלה לדבר, רק נפנפה על פניה במגש קטן של נייר שמצאה על השולחן הערוך.

לאחר שנחו מעט הלכו “לראות” את מעמד הבית. הכל מצא חן בעיניהם. הדודה פיתחה לשונה:

– מה אתם רוצים? הרי זה בית ממש. אין זה צריף כלל. הלא תשכני פה, מירוצ’קה, כמו “פריצה”. שלשה חדרים ומטבח גדול. אתה רואה, עוזר? לנו אין מטבח כזה. וחדר־אמבטי, ועוד, נו, והמרפסת! לנו בתל־אביב אין מרפסות כאלו. והמראה. כמה זה שוה! אין לקנות בכסף מראה כזה. אפילו את הים רואים כעל כף היד. ואנו בתל־אביב רחוקים מהלך חמשה רגעים מן הים ואיננו רואים אותו. בלי נזקכם, על כל ישראל! על כל ישראל! טפוּ, טפוּ!

היו שם עוד אורחים אחדים. שקמוני ועוד פועל אחד. סאלים התימני הביא גם את אביו הזקן, וזה ישב כל העת, גלגל עיניו ופצח זרעונים. גם יהודי רך־פנים, בן עירם של האחים קליגר, בא עם אשתו ועם בת־הזקונים הקטנה מתל־אביב. להם הדרך קרובה, והם גרים על גבול שרונה ממש. מכבסה להם, שם, בעיר מולדתם, היו אמידים, והוא הציוני הנלהב, לא חדל מהציק לאשתו, עד שמכרו הכל ועלו לארץ. מילא, מה שעבר עליהם, לא כדאי לספּר. ניסו בכה ובכה, עד שאכלו חצי הונם, וביתר הפליטה פתחו “מכבסה” עם “מעגילה חשמלית”. ברוך השם, פרנסה בדוחק יש, והעבודה מפרכת. אבל היכן כתוב, שצריך לחיות בארץ־ישראל שלא בדוחק וממלאכות קלות? אי, זו צרתנו, שאנו מבקשים לנו כולנו פרנסות קלות! הסוף הוא, שהן נעשות קשות מאד. ראו את הקליגרים: באו וקיבלו מיד עוּלה של עבודה קשה. וברוך השם, בלי נזקם, על כל ישראל.

האחים בעלי־השמחה פניהם היו זורחות. לא ידעו מה לעשות לאורחים. הרבו להגיש להם “כיבוד”. על כל ברכה ועל כל “חכמה” נענעו בראשיהם בשמחה גדולה, כאילו שמעו דבר חדש. שקמוני בחר לו מכל היינות יין חקל־תפוחים:

– אתם מבינים? כאן אני בטוח לגמרי מ“נסך”. שם אין עובדים גויים.

– אבל יש שם “שקצים”. – צחק הדוד טמקיס – כלום אין מראה פניהם של תלמידי חקל־תפוחים כ“שקצים”?

– רק בלי קטרוג, דודי. הם, ה“שקצים” האלה בונים את ארצנו. בזכותם ישבו בערים תלמידי־חכמים ויהגו בתורה. – אמר אפרים – וכי אנו אין מראנו כמראה אכרים מאומות העולם? ומה הרע? “רחמנא לבא בעי”.

– כן, צדקת. – נענה לו הדוד – רק לצון חמדתי לי. בעצם, כל השנים שישבנו שם, בגלות, התפללנו לנערים כאלה.

שקומוני החליט “להרביץ” בו, בבורגני הזה, כדבעי:

– אין דבר. כשנקח מכם את בתיכם ואת פרדסיכם – תהיה גם לנו צורה של יהודים נאים.

– לא תזכו.

– נזכה, נזכה, ובקרוב.

– ברוך השם, יש לנו מלכות של אנגליה. כן, אלמלא מוראה של מלכות…

– גם ה“מלכות” עצמה סופה שהיא סוציאליסטית.

– מ־נוּ, עד אז יכול אני לישב בשלוה, לבנות עוד איזה בתים ולנטוע עוד איזה פרדסים, העיקר, שעבודתכם תהא עבודה: בענין השכר – נתפּשר.

– אין פּשרות! – התעקש הפועל הותיק – הכל מגיע לעובד. הוא גם יקח הכל. ולכם – נתּן קצבה. בעין יפה ננהוג בכם. סוף־סוף “בני טובים” אנו.

– אמרתי לך, עוזר, – אמרה האשה, שהבינה מעט עברית – לא נורא, גזלנים יהודים.

– כן, אבל הפיות שלהם!

– אין דבר, הנה נסתום להם את הפּיות בחתיכת טוֹרטה. קח, קח כבר. את זו, את זו, החתיכה הגדולה. בטלן.

השומעים נהנו מן הויכוח ומילאו פיהם צחוק.

אותה שעה היתה מירה מרגיש עצמה לא בטוב. זה ימים אחדים שיש לה “בחילה” והיא חושדת באיזה דבר. למנשה אמרה: בודאי קלקול קיבה הוא. אפשר, שבאמת רק קלקול קיבה הוא. ואם יתברר אחרת – היתה רוצה מאד להיפּטר “מזה”. אין לה כל חשק להיות אֵם. כבר?! נדמה לה, שעדיין לא חיתה כלל. רק בת עשרים וחמש היא. כל מה שעבר עליה נראה לה כל־כך מעט ודל. אבל הוא, מנשה, ברי לה, לא יסכים לעולם, שתעשה לעצמה “הפּלה”. קונסרוטוֹרים כאלה! כמובן, הכונה לשניהם, למנשה ולאפרים. בנידון זה שוים הם כשתי טיפות מים.

עכשיו חרה לה, ש“הזוג הנחמד”, בני הדוד, לא באו. לא נאה להם. אצל גננים, כמעט אכרים. כן, אילו נישאה לבעל דיפלומה, היו באים להיראות ולהתנפח. אל כך. להם צפויים, כמובן, חיים אחרים. כסך לא יחסר – וגם תענוגות… אינה מקנאה בהם, בכלל רחוקה היא מקנאה (כרוב הנשים האמינה תום לבה, שאין בה קנאה), אלא – אילו, לפחות, היה כל זה מגיע להם, והרי הם שניהם ריקים בתכלית הריקוּת, לא חכמים ולא משכילים ולא מסוגלים לשום עבודה. אין צדק בעולם.

יחד עם הדודה הגישה לאורחים “כיבוד”, ביקשה מהם ליטול, אבל בפניה ניכר היה שהיא סובלת. שילחה מנשה לחדר־המיטות, שתנוח שם. נכנסה אחריה הדודה, הביטה כה וכה, גחנה עליה ושאלה בחשאי:

– אַת לא במצב “כזה”?

– חס וחלילה. רק קלקול קיבה. לקחתי מלח קרלסבדי.

– ואני, לפי פניך, בטוחה הייתי, שזה אצלך…

– לא, לא. איני רוצה.

– מה שייך: איני רוצה? בת ישראל אינה צריכה לדבר כך. אם מן השמים רוצים – גם היא צריכה לרצות. מה את חושבת: אני מקנאה באלו היום? אוי ואבוי, מה שהן גורמות לעצמן: כל מני חליים רעים. אני הולכת הם ה“כליות” שלי אל הרופא שלי, אַת מכירה אותו: ד“ר לייזר. פושט־עור שכמותו! שאלתיו, מה כל הצעירות הללו, היושבות בחדר־ההמתנה? – “עכשיו” הן באות אלי”, אומר הוא “וקודם הלכו לאחר. אם לא יפסיקו אצלנו את ענין ההפּלות – לא תהיה אשה בריאה בארץ, ואפשר לחַסל את הבית הלאומי…” אַת מבינה? הבריאות…

מירה רצתה לשאלה, אם בתה לא היתה עוד אצל רופא “כזה”, אבל התאפקה.

– אם יהא צורך בדבר – אבוא להימלך בדודה.

– כך תעשי, בתי. הלואי היתה רוזה שלי נמלכת בי. היתה נשמרת מכמה צרות. סבורה אַת, שחייה קלים? על כל שונאי, כבר הרביעי אצלה, וכולם “לא־יוצלחים”, אחד גרוע מחברו. יש לנו, ברוך השם, די ויכולים אנו ליתן לה נדוניה הגונה, אבל כלום תכלית היא זו? הנה פֶרדמן, אַת מכירה אותו? בלי נזקו, על כל ישראל! הדוד אומר, שהוא עשיר כקורח. אנוס היה להסכים, שבתו תנשא לנהג. כמובן, הוא יתן להם פרדס. אבל מה טעם בדבר? שם היה הכל אחרת…

– אַל תתאונן הדודה. מכירה אני בני־אדם, שצרותיהם מרובות מצרותיה.

– כלום התאוננתי? חס וחלילה! תודה לאל על זה. חפצתי רק לומר לך, שגם לנו לא חסר…

מירה הלכה ופתחה הדלת לחדר האורחים. נוח היה לה לקצר בשיחה זו.

בא גם אחד מתושבי השכונה, מן הבתים הקרובים, חבר פעיל בין חברי הועד. גילה שהיה לפנים מחברי “הפועל־הצעיר” ונעשה, בעוונותינו הרבים, בורגני. אבל סגנון “הפועל הצעיר” נשתמר בפיו. בירך את “המתישבים” החדשים, ואיחל למנשה, שיזכה להיבחר בקרוב לועד גם הוא. “אנו מעונינים, שבועד שלנו ישבו אנשים בעלי “יזמה” ועבודה כאחת. אם לדון לפי מה שעשו האחים קליגר בחלקה צחיחה זו (זו המלה ההולמת, אני מגדיש זאת) – אפשר לומר עליה בלי כל חשש הפרזה – אחינו אתם. רצויים אתם לנו מכל צד. וביחוד, שאינכם מפלגתיים. לפנים הייתי גם אני חבר של “הפועל הצעיר”, ולא מן האחרונים, אבל היום אני שייך למפלגה ששמה “כלל ישראל”. אילו היו כל העולם חברים למפלגה זו, רק לזו, לא היינו, לא היינו צריכים לחשוש לעתידנו כלל…”

הנאום הזה, על כוס היין הקטנה, בא כדבר הפתעה. איש לא פילל, כי חג משפחה צנוע זה יזכה גם לנאום.

מנשה השיב בלשון אכרים:

– אנו מודים לך מקרב לב. לכשנתבסס יפה ויהא לנו פנאי – אפשר שנרצה להיבחר לועדכם. לפי שעה, הלואי שימצא לנו הזמן לעבודתנו.

אפרים היה ותרן יותר:

– הרי אין עומדים, כמדומה, בבחירות. כשתגיע השעה – נראה.

אחרי יצאו עם האורחים הוליכום בשבילי החלקה ובין הערוגות להראותם את טוּבם. הלכו כל האורחים וגם הדודה הלכה ברגליה העייפות. רק מירה נשארה לבדה עומדת במרפסת הגבוהה, עומדת ומסתכלת באנשים הפזורים בחלקה הפורחת. היו מורי־הדרך מרובים על האורחים: שני האחים, שקמוני, הפועל האחר, חבר הועד, וגם סאלים, שאביו היה הולך אחריהם ומפצח זרעונים.

השבילים היו עולים ויורדים, כי החלקה היתה עשויה מדרגות ושיפועים, כי כן יפה יותר וגם מעשי יותר, שעל־ידי כך אפשר לערוך את הערוגות לפי הזנים השונים, לפי ריבוי החמה והצל. עשו כמה גדרות על אבנים, מלוקטות מן סיקול, יפות למשוך עליהן שריגים ושיחים. ליד צמחים יקרים או יקרי־מציאות העמידו מצבות־עץ קטנות, כנהוג בחקל־תפוחים. על אלה השגיח שקמוני, שלמד מעצמו בוטניקה והיתה לו בחדרו ספריה קטנה, בתוכה כל ספריו של לו, והיה מתגדר בביטוי השמות המדעיים הקשים ומהַנה עצמו בכך.

הלך מנשה, ולפי רמיזתו גם סאלים, ופתחו את הברזים בתוך הבריכות הקטנות שבקרקע, והממטרות התחילו להסתחרר ולרסוס את מטרן הדק כמניפות ענקיות של מרגליות. מיד הוריקו הצמחים יקרוּת עמוקה יותר. האורחים ברחו מפני המים, אך לכל מקום שפּנו קידמום מטרות אחרים, עד שהיו נבוכים בגן והתחילו מצעקים כתינוקות: “הנח! תן לעבור! חכה רגע! לעזאזל, נרטבתי!”

מנשה עמד בשביל צוחק בכל פניו, כשבלוריתו רטובה והוא נושא ידיו הלחות באויר. ואפרים רץ וסגר ברז אחד ועוד אחד והניח לאורחים שיעברו ויעלו אל הרחבה שלפני הצריף. אחר שב ופתח הברזים, וכל החלקה התכסתה בצעיפי־מים מתאבכים ומתנועעים וזורחים בזהרים ובברקים. היתה חבורת האורחים עומדת במקום אחד ומסתכלת במראה מגבוה והעינים שותות את מראה הירק והזוהר והם נהנים הנאה מרובה.

גם מירה הניצבת במרפסת רואה ומתענגת. היא רואה את מנשה, שהוא בריא מכולם, בלוריתו הכהה פורעה ופניו אדומים וכל גופו אומר בריאות ורעננות. אמרה לנפשה: “הריהו בחור נאה, בעצם, וגם אדם טוב והגון, וגם אפרים עמנו, אפרים העדין והנעים. ולמה לא ארגיש עצמי בטוב עמהם? מה אני רוצה? וכי איני חוטאה במה שאיני מרוצה ממה שהגורל מינה לי? וכי לא טוב לי, שאלמד מהם לא ללכת בגדלות?…”

ירדה במדרגות הרחבות, באה עד מנשה ועמדה בצדו. מיד עמד גם אפרים שם, משמאלה. הניחה מירה ידה האחת על כתפו של מנשה וידה השניה על כתפו של אפרים. נתנו שניהם כתפיהם ברצון למשא הנעים, עמדו ושתקו יחד עם כל העומדים.

פתאום קרא סאלים בקול:

– סריך לסַלֵם! יהיה סילום יפה!

– באמת איני יודע למה לא נצטלם? – אמר שקמוני – כתוב: “אך בצלם יתהלך איש”…

– חכו רגע – אמר השכן, חבר הועד, זה שנאם את הנאום.

רץ במורד השביל, יצא מן החלקה ורץ בדרך לעבר ביתו. לא עברו חמשה רגעים, עד שחזר ומצלמה ישנה בידו. בא והעמיד את החבורה כולה בפוזה: מירה בתוך נשענת על מנשה ואפרים, מימינם ומשמאלם הדוד והדודה, מאחריהם שני הפועלים והאורחים מעל גבול שרונה, היהודי מחזיק את בת־הזקונים על זרועו, ומאחרי כל החבורה מתנוסס הצריף, שחלונותיו פתוחים לרוחה. הדודה חזרה בכל פעם: “אי, אי, חבל שהילדים שלנו אינם אתנו. אי, חבל, חבל!” בעל המצלמה כיון מצלמתו וקרא לסאלים:

– שמע! בוא הנה. אני אעמוד שם, ואתה רק תמשוך בזה. פעם אחת, ועוד פעם אחת, אתה שומע?

הביט הנער התימני אל אביו בעינים שואלות. אמר האב:

– בשבת אסור. אני אלך לי. לא רוֹסה לראות.

נסתלק לאחורי הצריף, וסאלים עמד בפישוק רגלים וכיון את המצלמה. נתברר שהוא צילם כבר לא פעם תימנים ואשכנזים, ויודע יפה את המלאכה.

– כבר, כולם בתוך התיבה. – אמר סאלים.

צעק שקמוני:

– אה, – יחיא, יא חביבי. חלס, אפשר לבוא!

צחקו האנשים ועלו שוב אל הצריף. החמה כבר באה בענני ים. “יש לחשוב על הליכה הביתה”. – אמר הדוד טמקיס.

 

טו: בִּזְכוּתָם שֶׁל נוֹשֱׂאֵי מַשָּׂא    🔗

כל אותו החורף דיברו על ימים טובים והממשמשים ובאים לישוב. בעלי המגרשים זקפו קומתם: עוד מעט ויבואו בעלי־הכיס וישקלו על ידם טבין ותקילין. זריזים התחילו קונים חלקות גדולות במקומות מרוחקים שעדיין עלו בזול. התלחשו על קניות גדולות של חברות ובנקים ידועים. בעלי התרבושים נתרבו ליד בתי־הקפה בתל־אביב, וסרסורים היו יושבים עמהם ליד שולחנות קטנים וגומעים משקאות שונים, אגב דיבור של נימוסין שקודם מעשה ושלאחר מעשה. יש שחבורות שלימות של פלחים היו עוברות ביהירות ברחובות העיר בדרך אל עורך־הדין או ממנו, גלימותיהם מבודרות ונגררות לארץ ומצחיהם השזופים מבהיקים תחת טבעות ה“כּופיות”, כאומרים: אתם אדוני הממון ואנו אדוני הקרקע.

ובאביב באו ימי השפע לארץ. נפתחו שעריה לרוחה ופלגי אנשים, נדחפים בידי אדונים עריצים, גאו לתוכה ממדינות רחוקות. היו הפלגים נושאים עמהם און והון, שהניעו גלגליה הקטנים של הארץ הקטנה בחזקה. התחילו הגלגלים רצים ומשמיעים רעש וזורים על סביבתם חיים ומעשים. היו בני־אדם שיכורים מן הרעש ומן המעשים והיו רצים ברצון אחרי הגלגל, נאחזים בו ושמחים כילדים להחיש מרוצתו עד כדי סחרחורת.

האחים קליגר ישבו על חלקתם וסאון הגלגל הגיע אליהם מקרוב. את המגרש בתל־אביב פינו בעל־כרחם. בעל המגרש מכרוֹ לאחר, וזה מכרו ושב לאחר, והאחרון בונה עליו בית־מידות. את השתילים “הטובים”, שלא יכלו למכרם במחיר השוה, העבירו למעין־גנים, ואת “הפשוטים” מכרו בזול לכל מי שרצה לקנות. הם לא פיללו, שהמכירה המבוהלת תכניס להם סכום הגון כל־כך (“עכשיו מבין אתה למה החנונים מכריזים בכל פעם על מכירות זולות?” אמר מנשה לאפרים). אחר־כך התבצרו בחלקתם, שעם עלות מחירה נתיקרה בעיניהם במאד מאד. את “תוצרתם” היו מוכרים לחנויות שבתל־אביב וקצתה במעין־גנים, גם גבולות ישובה נתרחבו מעודף הפלגים שבעיר, והיה עליהם לספּק את הצורך בשתילים לגינות שצצו חדשות לבקרים.

ועתה באה ההתקפה הגדולה: לא היה יום שלא באו סרסורים, בני המקום ובני העיר, והשתדלו להוכיח להם ברוב דברים של טעם את כל חוסר הטעם שבהחזקת חלקה כל־כך גדולה, שיש בה כדי עשרות מגרשי בנין בכבוד גדול לשם גידול קומץ ירק כזה; הרי אחרי כל החשבונות, אם ינכו את ההוצאות: הזיבול והזרעים, והעיקר – שכר הפועלים (בלי להביא בחשבון עבודתם של הבעלים עצמם), לא תעלה הכנסתם אפילו כדי אחד אחוז ממאה משוויו של הקרקע. ואם ימכרו ויניחו את הכסף בבנק, לא במשכנתא, יקבלו פי חמשה וששה. “רבותי, אין העולם מתקיים על “סנטימנטים”, אלא על חשבון, על מספּרים, רבותי!”

האחים הרגישו תחילה עלבון: מה, לעסוק בספסרות באו לארץ־ישראל? אפילו יציעו להם פי עשרה ממה ששילמו, לא ימכרו. איך אמר להם אותו גרמני בשרונה: “מה יהא על הסלק והדלועין שהוא זורע לסירוגין?” הרי זה מגוחך: חלקתם גדורה, מטוּיבה ושתולה רובה, הצריף בנוי ומשוכלל והם יושבים בו בנחת – ובאים “חכמים” אלה ומציעים להם למכור הכול לשם פּרצלציה! מצאו את האכסניה!… אחר־כך חדלו להתרגז ושמעו את ההצעות בהנאה ובחיוך של לגלוג: “תבואו בטובכם בעוד שנה בדיוק. כמו שכתוב: כעת חיה. השנה אין זה עומד למכירה”. במעמדה של מירה החליטו על התשובה הסטירוטיפית הזאת והיו חוזרים עליה בלא שינוי כל שהוא. למירה היה הדבר גורם צחוק והנאה. כשראתה סרסור עולה בשביל כנגד הצריף, היתה קוראה למנשה או לאפרים, מי שהיה סמוך יותר:

– לך פסוֹק לו את הפסוק.

וזה יצא בכובד־ראש כנגד הבא. שאלו לחפצו, וכשהלה הסביר לו את הענין, פרש ידיו ואמר:

– תבוא בטובך בעוד שנה בדיוק. כמוש כתוב: כעת חיה. השנה אין זה עומד למכירה.

הסרסורים מסרו זה לזה את תשובת האחים והוציאו עליהם שם של “שני מטורפים”. אחד אמר להם בחיוך של רצון: “אתם צ’וּדַקים”. כינוי זה מצא חן בעיניהם, ומעתה התחילו מכנים זה את זה בשם “צ’ודק”, “שמע, צ’ודק, תן את המזלף, או המרסס” וכו'.

היו שוקלים בדעתם ושואלים גם בעצתה של מירה, אם לפתוח חנות של פרחים בתל־אביב או לא. וכשמירה יעצה לפתוח את החנות ואמרה, שהיא נכונה לשבת בה ולמכור, וגם אפרים היה נוטה לדעתה, גזר מנשה פתאום קצרות: לא! השנה לא, אפשר בשנה הבאה. כשיתברר שהגיאוּת יש לה סיכויים להאריך ימים. ולואי שיספיקו לעשות בשלמות כל מה שאפשר לעשות פה במעין־גנים. לא צריך “לכבוש את העולם”.

אפרים ראה עכשיו את דעתו של אחיו, בפרט כשנזכר שמירה הרה ולא תוכל לשבת בחנות, אבל קשה היה לו להתנגד לגיסתו. מה עשה? הסכים לדעתו של מנשה והלך לפייס את מירה, שיצאה אל המרפסת:

– אין דבר, מירוצ’קה. בשנה הבאה, באביב, נפתח חנות פרחים לתפארת. מנשה חושש מפני הסתבכות בכספים, ובודאי שהדין עמו.

עיניה של מירה נתלהטו ותוי פניה נתעקמו:

– רצונו להחזיק אותי פה, במדבר הזה. מה הוא ירא? לא אבגוד בו.

– איך אַת מדברת? – קרא אפרים בצער – איך יכולה אַת לדבר כך על מנשה? כלום הוא הגביל את חירותך אפילו במשהו? כלום אין אנו משתדלים לעשות רצונך בכול? מה שאלת ולא התאמצנו לתת לך? אבל איני תמה: עוד לא הספקת להכיר אותנו…

דיבורו זה של אפרים פרק את זינה מעליה. לאפרים היא נכונה להיכנע יותר מאשר למנשה. ואפשר שמנשה צודק. מצד אחר. הרי עובדה היא: היא הרה. אז, כשנכנסו לצריף, טעות היתה בידה. אבל עכשיו, כל הסימנים באו כתומם. ואם כך, איך תשב שם בחנות? והלא כבר מכירים. אפשר שמנשה באמת התכוין לכך, אלא שלא רצה להשתמש בנימוק זה… סוף־סוף צ’ודק גליצאי!

כך היה דרכה עם מנשה: רוגזת עליו ומכבדת אותו חליפות.

סאלים הביא אליה את אחותו הקטנה, את רוּמְיָה. הוא אומר, שהיא בת שתים־עשרה, אבל דמות לה כבת עשר. מתחילה מירה מעט נעלבה: זו תהא “עוזרתה”?! אבל אחרי יום או יומים נוכחה, כי הקטנה יודעת עבודה יותר מגדולה. לא חינם שירתה כבר שנתים בבית גברת אחת בתל־אביב, “כזאת רוּסיה מברלין”. היא לימדה אותה כל מלאכות־הבית. הגברת היתה יושבת כל הימים בבית־קפה, והיא, רוּמיה, עשתה הכול בבית. החודש הראשון היה קשה לה, שהגברת לפני צאתה היתה מצַוה עליה לעשות כך וכך, ואם שבה לעת הצהרים ולא מצאה כול עשוי כרצונה, היתה מכה לה ב“מקל קטן כזה” על האצבעות. אוי, זה כָּאַב! יאבּא־יֶה! ואבא שלה אמר לה: “התעני תחת גברתך. כל אשר תאמר לך – עשי”. בכל ערב שבת בא אבא והגברת נתנה לו חלה גדולה מן החנות עם אחד שילינג. כך, מתנה. “אחר־כך, כשידעתי כבר את העבודות, היתה הגברת טובה. כבר עשיתי הכול מה שהיא חפצה. גברת טובה מאד. היתה קונה לי “מַלַאן” (הרבה) מתנות. ולפורים עשתה לי כזאת שמלה של מסכה והתחפשתי. והאדון עם עוד אדונים וגבירות שהיו שם שחקו מאד. וגם לקחו אותי לנשף־מסכות. בחיי”.

אילו רצתה מירה לשמוע כל סיפוריה של רוּמיה, היתה מספּרת יום ולילה. כל פרט בחיי הגברת הראשונה ידעה. חבל, חבל שהגברת נסעה. היא נסעה פתאום רחוק, רחוק: לברזיליה. שם יש לאדון אח עשיר. ופה לא היתה לו, למסכּין, פרנסה. הוא כזה עורך־דין, אבל המסכּין לא נבחן בירושלים…

באמת למדה מירה מרוּמיה הרבה. חמדה גנוזה זימן לה הקדוש ברוך הוא. לא ילדה היא זו אלא שד משחת. טביעת־עין שאין דוגמתה. דומה לך, שהיא עושה ספוֹנג’י בחדש השני ואחוריה מופנים אליך, ופתאום היא קופצת כנגדך בראש־הכושים שלה וצועקת: “גברת! לא כך עושים לקפל שמיכה!” והיא עומדת בידיה הרטובות, שניגבתן בסינרה, להראות למירה איך “עושים לקפל”. מקבלת מירה בארבה את תורתה של רוּמיה ומשלחתה לעבודתה. כשהקטנה יוצאת לרגע אל הגן ורוצה לדבר עם סאלים, סאלים גוער בה: “לכי, טיפשה, לעבודה! אסור לרמות את הגברת!” והוא משתמט ממנה. קוטפת רומיה פרח קטן ונותנת גבעולו בין שיניה וחוזרת לעבודתה מתוך פיזוּם בחוטמה.

אושר קטן מרחף גם צריף (דומה, האושר בדמות רוח קלה מפריח את הוילאות הלבנים, שמירה תלתה על החלונות הפונים לצד החלקה והים) וגם בחלקה הפורחת בשלל צבעים. כחֵלת הים נחה הרחק במורד, מאחרי הכפר הערבי, ולפרקים נראות אניות עוברות לאורך האופק ושולחות תמירות עשן נטויות, או גוררות אחריהן שובל ארוך מאד של עשן מפוזר. האנשים העסקנים העמלים בגן עמל של תבונת־כפיים, הממטרות המסתחררות ופורשות מניפותיהן הרוססות, הצבעים והריחות העולים מן הפרחים למינים – כל אלה משרים אושר שקט וצנוע על הבית ויושביו. אבל מירה כמו החליטה בלבה – לדחות את ידי האושר הזה. היא לא באה הנה לבקש לה אושר, היא לא נישאה למנשה לשם אושר. אפילו לוּ נישאה לאפרים, שהוא חביב עליה ממנשה, לא היתה מוצאת את האושר. היא נישאה כך, סתם, כדי “לגמור”, כדי “להיפטר מכל זה”. ממה? אין לדבר שם, אבל הוא ידוע, הוא ממשי מאד. מי מן הנערות, שאין בכוחן יפה לסעור או להיסער בחזקה, אינה מרגישה כעבור שנים אחדות לבגרות בצורך “להיפטר מזה – וחסל”? היא עוד “נפטרה מזה” בשלום. היא, לפחות, לא נכשלה. זה כבר ברור לה. אפשר שרבות היו מקנאות בה. וגם הללו שם, בגרודנה, היו חושבות אותה למצליחה. אבל היא יודעת מאד, שאת האושר לא השיגה. האושר אינו יכול להיות כאן, עם אלה. האושר הוא אי־שם רחוק, אי־שם אצל אחרים. אף כי “שם” זה ו“אחרים” אלה אינם מסוּימים כלל במושגיה.

מתוך ההרהורים־רגשות אלה היא באה לכלל החלטה, כי בעצם ההריון יפה לה. מתחילה היה מרגיזה וגם מבעיתה מעט, אבל לאט לאט נתברר לה, שכך צריך להיות. מוטב כך. זה נותן לה ענין. הנה שניהם, גם מנשה וגם אפרים, כשנודע להם הדבר, התחילו חרדים לשלומה, וכמו שאומרים אצלם בבית: “מַשׁיבים את האבק ממקום מוֹשבה”. וזה משעשע אותה. הרי קודם, אפילו לפני הנישואים, לא היו מחזרים אחריה כמו עכשיו וה“בחילה” התוקפת אותה גם היא לא שחדלה להפחידה, אלא שנעשתה לה צורך. היא פורשת אז לחדר־המיטות, שוכבת על הספּה הקטנה העטופה תכריך לבן, כובשת את ראשה בבשר זרועה וסובלת בחשאי. מנשה או אפרים, שקלעים לתוך החדר, מהלכים על בהונות רגליהם, ולפעמים ניגשים, נוגעים בראשה נגיעה של ליטוף ומסתלקים בחשאי, והיא נשארת עם ה“בחילה”, והיא אינה בחילה כלל.

מיום ליום הם נעשים חרוצים יותר, והחשבונות שהם עושים בערבים, בחדרו של אפרים, כשהיא כבר שוכבת במיטתה, נעשים ארוכים ומסובכים יותר. זאת היא יודעת מתוך הלחישות המגיעות מעבר לקיר הדק. יש שהיא מרחמת עליהם, שאחרי יום של עבודה מפרכת כזו הם צריכים עוד לאחר שבת ולהוגיע מוחם בחשבונות ובספירת הפּדיון ובמיוּן ההזמנות ובקביעת סדר־היום שלמחרת, ואפרים עוד מאריך לפעמים לשבת על שרטוט תכניות לגינות בשביל שקמוני. אלמלא הריונה, היתה מסייעת בחשבונות. אבל הריונה השרה עליה עייפות ורישול־אברים, וכמגיע הערב, אך הספיקו לכלות את הארוחה שהכינה בידיה (רוּמיה חוזרת לפנות ערב עם סאלים לתל־אביב), היא מרגישה מיד את הצורך לשכב. הרגלים כואבות והמוח כבד ומטומטם. הם גם לא היו מניחים לה לעשות זאת. כשאמרה להם פעם, שהיא רוצה “לנהל את החשבונות”, קיבלו בפנים שמחות, אך אמרו: “אחר־כך, מירוצ’קה, כשהכול יעבור, אם ירצה השם, בשלום”.

– “צ’וּדקים, הרי אז אצטרך לטפּל בילד”. – “אין דבר, אפשר נקבל אדם, שיגוּר עמנו ויעזור לך בטיפול”.

וכך עבר עליה הקיץ. היו ימים קשים, ימי חמסין, שאז היתה יושבת כל שעות היום במרפסת הפתוחה ויונקת תוכה את הרטיבות הרוססת על החלקה מעשר הממטרות. גם בצריף היתה רוּמיה שופכת פעמים אחדות ביום מים קרים. בימים האלה לא יכלה מירה לעמוד במטבח ולבשל. ואז היה אפרים חוגר סינר, כובש את רומיה כולה לרשותו ועומד במטבח ומבשל כטַבּח מלידה. רק מזמן לזמן היה יוצא ושואל עצות ממנה, ממירה. אף מביא לה בכף לטעום אם כיון במנת המלח והתבלין. מתחילה היה מעשהו של ה“צ’וּדק” מצחיקה מאד, והיתה חוששת שמא יבוא זר ויראהו בקלקלתו, אבל מעט מעט הרגילה עצמה גם בזה. חלף זה היתה גומלת לו ליד השולחן, שהיתה משבחת אומנות־הבישול שלו, והוא היה אוכל בתיאבון של זאב, מתמצמץ ועונה בפה מלא: “צחקי, צחקי לי, מירוצ’קה. צחוקך מוסיף לי תיאבון”. ומנשה עמד על דעתו, שאין דמיון כלל בין תבשיליה של מירה ובין אלה של אפרים, אלא כדי לא לביישו הוא מצוה על תאבונו לאכול גם אותם בחשק. לפעמים, כשתקפה החולשה על מירה היה אפרים מבשל גם בימים שאין בם חמסין.

יום אחד, כשהלכה לרגל קניות ברחובה של תל־אביב, נזדמנה מירה עם סטילה. היא נישאה לאותו בחור גבוה, שנראה כאמריקני ובאמת היה פולני שגר כמה שנים באלכסנדריה של מצרים, והספיקה כבר להיפרד ממנו. אבל אינה דואגת כלל, כי בינתים קיבלה עבודה בקופּה של קולנוע. היא אמרה למירה, שהיא מקנאה בה, על שהיא עתידה להיות הקרוב אֵם. ההריון הולם אותה מאד ואין כל שינוי בפניה, אין בהם אפילו כתם כלשהו. הזמינתה מירה שתבקר אצלם באחד הימים. הרי לא רחוק הוא.

מירה כבר היתה בחודש השביעי וכרסה היתה בולטת יפה במחודד, ורוּמיה הבטיחה לה בשבועה, שהגברת “תביא” ילד ולא ילדה. היא יודעת אצל אמה, שבכל פעם, שהיא עומדת “להביא” ילד – כרסה מחודדת, ואילו ילדה – הכרס מעוגלת. בחייה, הגברת יכולה לשאול את סאלים.

כשבאה סטילה בבוקר למעין־גנים קיבלוה מנשה ואפרים בגן ודיברו עמה מלים אחדות, אחר ליווּה עד המרפסת, ביקשו סליחה ופנו למלאכתם. והיא, אחרי ש“ראתה” את הדירה וכל מה שבתוכה, לרבות ה“טרוּסוֹ” (צרכי הלבוש) של הקטן, ישבה עם מירה כמה שעות במרפסת וסיפרה לה כל מה שהיא יודעת מן הקיבוצים, מאלה שנשארו שם ועוד יותר מאלה שיצאו, וגם מחייה סיפרה, כמה בחורים היו לה וכמה פעמים עשתה לה “הפּלות” (את קוֹליה הבליעה בנעימה), אבל אינה מתחרטת על שום דבר: חייה היו עשירים ומלאי ענין. היא כל־כך נסתחפה בסיפוריה, עד ששכחה לשאול את מירה לחייה היא. מירה שמעה את הסיפורים בפנים יגעים, כפני המעוברת שמקשיבה תמיד, מדעת ושלא מדעת, לחיים המתרקמים במעיה. בעצם מרוצה היתה, שזו אינה מרבה לשאלה לחייה, שאילו היתה מעתירה עלי השאלות, בודאי קשה היה לה להשיב על כולן, בפרט עכשיו במצבה. כמה שהיא מייגעת לפעמים את מוחה לברר לעצמה מקומה ותכליתה בחיים, אינה יכולה, כי המוח כאילו צף ומפעפע בחמימות עלוטה, והוא חוזר להרהר כמקשיב למתרקם במעמקי בשרה.

סטילה, אחרי שדיברה שעתים ויותר, אגב תיקון השפתים ב“עפרון” כנגד המראה הקטנה שבתיק־ידה, ומירה קלטה רק החצי או פחות מזה, קמה פתאום ואמרה:

– אבל לא ראיתי כלל את הגן שלכם. עליתי בשביל ולא התבוננתי. אפשר תרדי עמי מעט?

מירה יצאה עמה. רגליה הנפוחות מעט היו נתונות בסנדלי־בית, וכל גופה מרטט בלכתה. סטילה היתה דקה וגמישה ורגליה מחוטבות יפה בתוך גרבי־המשי מגון הגוף, נתונות בתוך נעלים חדשות, עדינות. שמלתה הצרה יפת־גזרה והיא מדלגת בקלוּת ובחן במורד השביל ומירה אחרה, והיא שולחת דיבורה לאחוריה וצוחקת בקול. התבוננה בה מירה מאחור והיתה מקנאה בה על קלותה ועליצותה וכמעט דיברה לנפשה: “מה הן חסרות, הללו? ואם עשתה כבר לעצמה חמש או שש “הפּלות” – לא ניזוקה כלל, וגופה כגוף של נערה בתולה, מה פטפטה הדודה אז בשבת, בשעת חנוכת הצריף?”

סטילה עומדת רגע, מביטה לצד הוילה של מיסטר קוייט; מתפעלת מן הבית ומן הגן, וביותר ממגרש הטניס; שואלת ליושבי הוילה; ניצתת לשמע הפרטים וזורקת שמה עינים רעבות. מנשה, שעלה מצד השער ונשא, חבוק בזרועותיו, שק כבד של זבל חימי וראה את השתים יורדות בשביל, עמד, הוריד את השק לארץ ופנה אל מירה:

– למה תדלגי על האבנים והמדרגות? אם סטילה רוצה לראות את הגן, אלך אני ואַראה לה, או אקרא לאפרים. בכל מקום מוטלת חמרה רטובה ואפשר, חלילה, להתחלק.

עמדה מירה נבוכה והביטה אל סטילה. זו כאילו נתפסה רגע בהרהורים, אחר נצנץ בעיניה ברק אנושי ואמרה:

– הרי הצדק עמו. עליך, מירה, להיות בבית. אני אשמה, שקראתי לך. בואי, תני את הזרוע ואשיבך. הצדק עם מר קליגר.

היא שילבה זרועה בזרועה של מירה והפכה אותה רכות כלפּי הצריף.

מנשה עמד רגע מרגיש את הריקות שבין זרועותיו. מה נעים היה מראה של מירה שלו המלאה, הכבדה כובד של ברכה, הנושאת בקרבה זרע חי וגדל, ממראה של זו האחרת, הדקה, היבשה, בעלת הגוף הפלדי, העקר. מגעה של זו בגופה של אשתו כמעט הכאיב לו.

גחן ולפת את שק הזבל, אימצוֹ בכל כוח אל לבו ובשפתים חשוקות נשאוֹ לפניו במעלה השביל אחרי השתים ההולכות שלובות־זרועות.

הנה כך, רק בזכותם של נושאי־משא מתקיימים החיים!

 

טז: בַּת תְּחִלָּה    🔗

בחדשיה “הגבוהים” היתה מירה כפותה למיטתה ימים ושבועות, וכל משק הבית היה מתנהל בידי רוּמיה ואפרים. מתוך כך הוכפלה עבודתו של מנשה בחוץ, ומרוב עבודה נצטמק ופניו השחירו, אבל בקרביו חלחלה תמיד חדוה עצורה, שהיתה מציצה מעיניו כשנחו עליה, על אשתו האהובה. מעולם לא שכח להכניס לה בבוקר, טרם תקום ממטתה, צרור־פרחים רענן מן הגן, ממבחר הפּרחים, נתונים בתוך האגרטל מנת הדוד.

לפני צאתו לפעלו, אחרי שאכל פת שחרית בחטיפה במטבח, בעוד שפתיו חמות מן התה או הקפה, היה גוחן עליה וטובע נשיקה במצחה, והיא פוקחת עיניה, פושטת יד ערומה וחיורת עם עורקי־כחול, וטופחת שלש טפיחות על חִספּוס לחיו, שלרוב אינה מגולחה, והופכת פניה אל הקיר. ידע מנשה, שמירה שלו סובלת, אבל סבלה זה לא הביא בלבו לא מורך ולא צער, מפני שידע כי מנהגו של עולם הוא. וסבל זה, סופו מבשיל פרי נאה בצורת ילד־חמודות. מעודו חיבב ילדים, כמהו כאפרים בנידון זה, ומיום שנודע לו דבר הריונה של מירה, היה רואה את הילד העתיד לבוא בדמות פּרח ורוד וריחני שפורץ מתוך הגבעול, כמגיעה שעתו. משום־מה האמינו כולם (אפשר בהשפּעת נבואתה של רוּמיה), כי היִלוֹד יהיה בן, ולא פעם נזדעקה מירה:,אוי, “הוא” קופץ. תן את היד ותרגיש! פּה, פּה!"

בשכונתם, שכונת מעין־גנים, היו האחים קליגר נודעים כבר כאנשים חרוצים ומצליחים, וגאותם של רוב התושבים היתה על “גן העדן” של המתישבים האלה, והיו מזכירים את גנם למופת ומשגרים שמה אורחים ותיירים, שיראו “מה אפשר לעשות בארץ־ישראל”. היו משפּחות אחדות, ובראשן אותו חבר הועד שנאם את נאומו אז בחנוכת הצריף, שביקשו קרבתם של האחים וגם באו לפעמים לבקר ברשותם. מתוך כך נתקשרו מעט גם במירה, ואף שהיא לא היתה מעורבת עם בריות ונמנעה מריבוי שיחה עמהם, חיבבוה והבינו, כי עתה, במצבה זה, אינה יכולה לצאת לביקורים. אף כי הנשים ידעו, וגם השמיעו באזניה, שאין יפה לאשה בהריונה מהליכה מרובה, ככל שהרגלים יכולות לשאת. אבל היא – שאני. מכיון שהריונה קשה וסבלה מרובה, אין להטיל עליה הליכה מכבידה. משום כך ראו שתים־שלש נשים חובה לעצמן לסור אליה לשעה קלה כדי להעניק לה מנסיונן. סוף סוף בודדה היא כאן, בלא אם ובלא חותנת, עם שני גברים ופועלים אחדים ועוזרת קטנה, תימניה פראית למחצה. מי, אם לא הן, ימציאו לה הדרכה, הדרכה נכונה? ומירה, אף כי לא הסבירה פנים ביותר לדורשות טובתה, גם לא הזעימה להן פּנים והיהה שומעת נסיונן ועצתן ומודה להן בפה.

בא לגור בשכונה (שהפכה בינתים לישוב רב־בתים) רופא חדש, מן העולים הגרמנים. הוא פתח מעין סנטוריון קטן בשותפות עם אחד מרופאי תל־אביב הותיקים, כי המגרשים כאן עדיין לא הגיעו לאותם מחירים מוגזמים כמו שם בעיר, והבונים יכלו להרשות לעצמם מעט רחבות־ידים. נעשתה מירה הפּציינטית שלו והיתה נתונה כולה להדרכתו (קצת מתוך רצון להיפּטר מהדרכתן של הנשים), פעמים הולכת אצלו ופעמים הוא בא אליה. עוד לא צריך היה לשלם בעד הביקורים, כי החשבון יבוא בסוף, אם ירצה השם, אחרי הלידה. כך נוהגים שם, בגרמניה. מנשה חשש מעט לסכום, אבל אפרים הרגיעו. לכשתגיע השעה הטובה, תצטרך לבוא אל הסנטוריון ותישאר שמה לפחות עשרה ימים, כי כן נוהגות היום רוב הנשים, שאינן יולדות בבית אלא בסנטוריון.

והרופא הזה גם רופא ביתם של שוכני הוילה, הקוייטים, והם שולחים לקחתו באוטו שלהם המהודר. הוא היה שוהה שם שעה ארוכה, ואז היה מגיע משם, מעבר למגרש הפּנוי, קול צחוק. מוזר היה הדבר: גם האחים קליגר וגם מירה היה להם הרגש כאילו שם, בוילה ההדורה, יושבים לא יהודים אלא איזה “פּריצים”, מעין אותם ה“פּריצים” הפּולנים שבגלות שם. היה להם גנן משלהם, ומפלא הדבר, שגם הגנן ההוא, בן מעין־גנים, בחור ככל הבחורים, נהג בעצמו חשיבות וזרות, כגננם של אצילים, והיה עובר על חלקתם של הקליגרים, כשהוא נושא כליו על שכמו ומגביה כתפיו ואינו מזכה אותם אפילו במבט־עין. ופעם אחת שאלו אפרים לאיזה מן צמח שהיה חסר בגנם, וענה בלי רצון: "כן, אצל מיסטר קוייט יש המין הזה (והוא ביטא את הוא"ו שבקוייט כדרך האנגלים).

והרופא, כשהיה יוצא מן הוילה, היתה הליכתו גם הוא בחשיבות יתירה כבא מבית עשירים, והלך ישר אל האוטו המחכה לו לפני השער. רק כשלא חיכה לו האוטו והיה עולה ברגל, נכנס בדרך גם אל מירה, שואל שאלות של מה בכך, טופח לה על גבה ואומר:

– רק לא לדאוג. הכל נורמלי בתכלית. יהיה טוב, יהיה טוב. ביום שתרגיש כאבים אחדים באים רצופים – תבוא מיד אל הסנטוריון. רק לא לדאוג.

כאילו היא דאגה! היא לא דאגה כלל. היא רק המתינה. לא איכפת לה אפילו שהיא צריכה לשכב. אפילו צעקות היולדות, שהיו מגיעות לפעמים מן הסנטוריון הרחוק, לא הביאו פחד בלבה.

מאמה היתה מקבלת מכתבים תכופים, ובהן תורות שלימות על ההנהגה בשעת הריון. באמת הין לה לזרא כל ההוראות האלו. בכלל לא היתה רגילה, שיעמידוה במרכז החיים, ועכשיו כמה אנשים דואגים לה. דאגה זו היתה מרַפּה את עצביה והתפללה שכבר תיפטר מכל זה (תמיד יש מה, שאתה מתפלל להיפטר ממנו!). אפשר אחר־כך תשוב להיות כשאר בני־אדם, תוכל ללכת, לבוא לתל־אביב, לבקר בקונצרט ובקולנוע, וגם להיפגש לפעמים עם מכיר מקודם, מן ה“אחים שבאניה” או עם חבר מן הקיבוץ.

והנה בא היום. הדבר היה לפנות ערב. דוקא אותו יום הרגישה עצמה בטוב. “הוא” ירד לגמרי למטה, והיתה הקלה טובה כל־כך. מנשה היה בעיר לשם איזה סידור. הפועלים כילו מלאכתם והלכו הביתה. גן רוּמיה עשתה לה מקלחת וקלעה צמתה השחורה, הקלושה וקשרה בה עניבה אדומה והלכה לה וסלה הגדול על זרועה הצנומה. מירה ישבה על מדרגות המרפסת ועיניה תלויות בחמה הנופלת הימה. אפרים היה בורר נובלות מתוך אמבטיה קטנה מלאה פרחים וזורקן לערימה על הארץ. והנה עבָרה כאב חדף ולא היה ברור לה היכן עבר. נתהתה והקשיבה לעצמה רגעים מספּר, והנה בא כאב אחר, חד מן הראשון, כמפרק עצמות הירכיים, נוקב ועולה כמקדח בגב.

“זהו!” חלפה מחשבת־סרק בלבה. קמה מן המדרגה ונשעה אל עמוד־העץ שבמרפסת והביטה אל אפרים העושה מלאכתו בחריצות דוממת.

בא כאב שלישי, חד מן השנים הראשונים. עתה נפל עליה פחד: אפשר לא יספיקו להביאה לסנטוריון! אף־על־פי שאמרו לה לא פעם, שאצל מבכירות אין הענין נעשה במהירות כל־כך, היתה יראה. מה יהיה אם ישפכו פתאום “המים”?

– אפרים! בוא נא הנה! – קראה אל גיסה.

– קראת לי, מירוצ’קה? – נשא אפרים פניו, שהיו זרוחים באור השקיעה ובידיו גבעולי קרנפול רטובים.

– כן. בוא נא הנה. – והיא לפתה בזרועה את העמוד.

זרק אפרים את הפּרחים בחזרה לאמבטיה ורץ אליה.

– מה, יקירה, אַת מרגישה כאבים? לרוץ להביא אוטו?

– אין צורך. אני חושבת, שנלך שמה ברגל. הרי לא רחוק הוא. ומאין תקח אוטו?

– אַל תדאגי. אבקש אצל מר קוייט. הנה האוטו שלהם עומד בדרך. רק לרגעים אחדים. תכולי להיכנס בעצמך הביתה? אם כן, אני רץ שמה.

והוא רץ, יצא לדרך ונכנס בשער הוילה. לא עברו חמשה רגעים והאוטו השמיע קול טרטוּר, נסע ועמד לפני שער גנם של האחים קליגר.

אפרים יצא מן האוטו ורץ אל מירה ובישר לה, כי מר קוייט הסכים מיד וברצון. באמת אדם יקר!… הטיל על כתפיה סודר לבן, חבק גופה בזרועו מאחור וירד עמה בזהירות בשביל ובמדרגות, עד שהוציאה מחוץ לשער והעלה אותה אל האוטו המהודר. הנהג הסיע את רכבו בקשת עולה אל הסנטוריון, שהיה נשקף מעל הגבעה לבן כולו עם מרפסת־עמודים ארוכה כקסרקטין, ומבין העמודים נראות האחיות בעלות השביסים המכניפים רצות רצוא ושוב.

למעלה מעשרים שעה ארכה הלידה. חליפות רצו שמה מנשה ואפרים, לפעמים שניהם יחד, לראות את שלום היולדת. צעקותיה נתערבו בתוך צעקותיהן של שתי יולדות אחרות, אך למחר, לאחר שהשתים ילדו, ניכר קולה יפה כשהוא נוקב מזמן לזמן את האויר. רוּמיה מיהרה בכל רגע אל המרפסת, לופתת את עמוד־העץ ומצמידה אליו לחיה, ומדי הישמע צעקת הגברת עיניה מתבלטות, כל גופה רוטט, ושפתיה רוחשות תפילה.

מנשה ואפרים הגבירו באותו יום עבודתם בגן, אף זירזו את הפועלים, אבל פּניהם חיורים היו ועיניהם יגיעות ומפיקות סבל. הרופא מתחילה צחק והרגיע את השואלים: “לכו הביתה. הכול כשורה”. אבל בצהרים כבר שינה את טעמו ואמר למנשה, שאם עד שתים לא יצא הולד מאליו, אפשר שיצטרך להשתמש במלקחים. “יש שעלינו הרופאים לסייע בידי הטבע. ממש כמוכם הגננים”. בשוֹרה זו החרידה את שניהם והיו מביטים זה אל זה כשואלים:,מה דעתך, להסכים?"… הגיעה שעה שתים והולד עוד לא הראה סימני התקדמות. אמר הרופא: “נחכה עוד שעה. מצב לבה של היולדת לא רע, אף כי נחלש מעט: מעשים בכל יום”. אחר־כך הוסיף עוד שעה. “נראה, ש’המעשים בכל יום' שאמר – אינם לרצון לו”, אמר אפרים ושיניו נקשו פתאום. כשראה מנשה כך, אמר לו:

– שמע, אפרים: אפשר תרד לתל־אביב. יש לגמור פעם את ענין הפקועות, כשֶׁמירה…

– והוא תפס באוזן המזלף הסמוך וירד להשקות ערוגת החרציות.

ובשעה חמש וחצי (הם עמלו שניהם להעתיק חצי חבית עם הרדוף מגודל) בא משרת הסנטוריון עד הגדר וצוח לתוך הגן:

– מזל טוב! בת!

האחים חיבקו זה את זה והסתובבו בריקוד, כמו אז כשנתקבלה הידיעה שמוכנים בשבילם רשיונות־עליה.

שקמוני עלה לאיטו מעומק החלקה, מן הצד, מצחת הקסקט שמוטה לו כלפי אזנו ושפתיו פתוחות בחיוך:

– מה, ברית או בריתה?

– בת.

– אין דבר. בת תחילה סימן יפה לבנים. אנו, ברוך השם, אשכנזים ואיננו מזלזלים גם בבנות.

והוא קפץ כנגד סאלים, שעמד והביט תוהה, ונעץ לו אצבע בטבורו.

הנער קפץ הצידה:

– לך לעזאזל! אתה – עָקָר!

– ואתה בנו בן בנו בן בנו של עקר! – אוי, ואני הכינותי שיר לקראו בשמחת הברית. מילא, אקראהו באזניכם עכשיו כמו שהוא. לשנותו לנקבה אין בי כוח…

והוא חטט באצבעותיו המעופרות בכיס מכנסיו, שגם הוא היה מלא קזוזות עפר, עד שהעלה פיסת נייר קטנה ומקומטה. יישרה על כף־ידו והגישה אל עיניו ולא יכול לפענח את האותיות.

– חי נפשי, פרחו האותיות, כמו מתוך הלוחות. הואיל והזכר נהפך לנקבה – פרח לו השיר.

ובאמת היו האותיות, שנכתבו בעפּרון על נייר גרוע, מלוכלכות בחמרה, ואי־אפשר היה לקרוא מלה. לחץ את הפּתקא בתוך חפנו עד שעשאה כמין כדור, וזרק את הכדור למרחוק, מעבר לגדר.

– נו, ושֵם יש כבר? מן ההכרח שיינתן לה שם של פרח או של צמח.

אמר אפרים:

– הכינותי שני שמות: בשביל ילד ובשביל ילדה. כמה לילות חיפּשתי בתנ"ך עד שמצאתי שנים טובים בעיני, אך לא שמות של צמחים.

– אם כן הם פּסולים מלכתחילה, בת של גננים – סליחה, של גנן! – ולא יהא לה שם של צמח, אי אפשר!

– אפשר אתה יגעת ומצאת?

– ומה אתם סוברים: לא יגעתי? עשיתי לילות כימים. גם לי יש, ברוך השם, תנ"ך, ומצאתי שמות בשביל בן ובת. רוצים לשמוע?

– אדרבא. – אמר מנשה.

– לבן: אַלוֹן, ולבת – קציעה.

אף־על־פי שידעו עברית והיו גננים בישראל, ואפרים חיפּש כמה לילות בתנ"ך, לא ידעו “קציעה” מה היא. מיד הוריד עליהם שקמוני ברד של ידיעות על השם, שניתן לאחת מבנות איוב (וכעדות כתוב: “לא נמצא נשים יפות כבנות איוב”), וגם בתהילים בא השם ברבים: “מור ואהלות קציעות כל בגדותיך”, אם כן מן השכנות מוכרח שהוא בושם, ובאמת הו אמה שנקרא בערבית “קציע”, ובלשון המדע Lauras cassia ובמשנה נמצא “קציעות” במובן אחר, גם הוא מעולם הצומח: תאנים יבשות. ועמנואל לֶו מביא את כל הדעות בנידון זה. הוא, שקמוני, חיקר ואיזן יפה את הדבר. יש לו גם מחקר על “אַלון”, אבל את השם הזה יש לדחות “לפעם הבאה”, כי כן מר קליגר?

מנשה היה מבולבל קצת ממחקרו של שקמוני (אפרים הסתכל בו בדרך־ארץ ובהתפּעלות: “אלה פועליך, ישראל. לאיזה עם יש פועלים כאלה?!”), וכשתאושש אמר בפשטות:

– אבל המחליטה בדבר היא אשתי. ואם השם המוּצע לא ימצא חן בעיניה – שוא כל עמלנו.

– כ־מוּ־בן. – אמר שקמוני רחבות וממושכות, כצופן קורטוב אירוניה – בפרט שם ראשון. שהוא מגיע ליולדת.

– אפשר שאשתי תרצה לקרוא שם אביה על הילדה. שמו היה צבי.

– עם כן, צִבְיָה. – אמר אפרים.

– רק לא צִבְיָה. אף שמצוי בתנ"ך. אבל צלצולו כשם גלותי. הקץ לגלות! – קרא שקמוני!

בתוך השיחה הנלהבת לא הספיק אפרים להשמיע את שמותיו, ובאמת נראו לו עכשיו חסרי־טעם ושמח בלבו, שהסיחו דעתם ואינם מבקשים אותם מידו.

בדיעבד שמחה מירה, שלא תצטרך “לעבור את הצרמוניה הברברית של הברית” (האחים נצרמה אזנם לשמע הדיבור הזה, בכל־זאת שחקו), וגם שלא יצטרכו הזמין את הדוד והדודה. אם ירצו אחר־כך לבוא לביתם בשבת – יבואו להם, כי אז לחנוכת הצריף. ואשר לַשֵם – רוצה היתה לקרוא לילד כשם אביה, אבל לא צְבִיָה ולא צִבְיָה טובים בעיניה, רוצה היתה בבשם, שצלצולו נאה גם בלועזית, למשל, עדה או צלה. אבל השמות האלה מצויים יותר מדי.

הביא לפניה אפרים את שמו של שקמוני “קציעה”. עיקמה מירה את החוטם החיור. אז הוציא אפרים את שמו “חמוטל”. לא האמינה מירה שיש שם כזה. “אולי שם ערבי הוא”. וצחקה. נעלב אפרים בלבו, שהיא מזלזלת בטעמו, אבל שתק. לבסוף הוחלט להחליף את השם “צביה” ב“עפרה” – וכך נקרא שם הבת בישראל, בשבת, במנין של מעין־גנים.

 

יז: מִירָה נֶחְלְצָה מִצָּרָה    🔗

מקץ החדש השלישי ללידה נפלה על מירה פתאום אימה חשכה: נראה לה שנתעברה שוב. המתינה שלושת ימים ושבוע ושבועים (ונקיפות הלב הולכות וחזקות) ולא בא הסימן הגואל. גם התקפות קלות של בחילה באו לה פעמים אחדות. הרי זו צרה גדולה! לא, למנשה, לא איכפת, אבל לה איכפת ואיכפת! היא לא תסכים לעולם להיות ל“מכונה של ולדות”. לא ולא! עצביה היו רושפים בה והכל מסביב נראה לה כעוין וכשמח לאידה. גמור היה עמה שלא תגיד למנשה (ולאפרים לא כל שכן), אלא תעשה את הדרוש עד כמה שאפשר שלא בידיעתם. והם, שראוה בשינוי שחל בה פתאום, ברגזנותה, בפיזור נפשה ובסבלה, שאלו כמה פעמים ביום לשלומה בדאגה אמיתית. אבל שאלותיהם גרמו לה תוספת רוגז, ביחוד שאלותיו של מנשה, של הבעל, זה שכבשה לתשוקתו ולמרותו, והרי היא כקנינו, כצריף וכגן.

בוקר אחד אמרה בבית, כי דבר נחוץ לה בעיר, וביקשה מאפרים שישגיח על עפרה. לצהרים תשוב ותיניק את הילדה. עד אז יכולה הילדה לישון. ואם תתעורר – יִשקנה כפּיות אחדות מיץ תפוח־זהב, שלוש או ארבע כפּיות. לבשה שמלה נאה ונסעה באוטובוס לתל־אביב. שם הלכה אצל רופאה אחת (ליזה סיפרה לה על רופאה זו, ש“הצילה” אותה ממש. ליזה המסכנה! חמש שנים סבב אותה בחור אחד בכחש ולבסוף בא והזמינה לחתונתו עם אחרת. כשראה החוָרת פניה כמתעלפת, אמר אליה: הוא לא ידע, שהיא נתכונה לענין רציני. אילו ידע… עד היכן מגיעה נולוּתם של גברים! עכשיו היא עובדת בירושלים ב“משק בית”), ואחרי חצי שעה יצאה משם מלאת תוקף והחלטה. אם “האמצעים הביתיים” לא יועילו במשך שבוע ימים – תבוא אל הרופאה לשם “האמצעי הרדיקלי”.

פלא הוא, כמה עשוי גופה של אשה לשאת ולסבול! כמה פעמים ביום בלעה טבליות גדולות של כינין, בוקר וערב נסתגרה בחדר האמבטי וישבה עשרות רגעים בתוך מים של ארבעים ומעלה ויותר. אחר־כך עשתה תנועות־גוף מפרכות לפי הוראות הרופאה, הרימה משאות כבדים ובלעה שוב כינין. האזנים היו מלאות תמיד זמזום אטום ומכאיב, הלב הלם כפטיש, הדם היכה בגופה כפולסין של אש ושל קרח. נחלי זיעה פלט בשרה. צמאון ממאיר היה יוקד בה ולרווֹתו שתתה מים וחלב ותה קר, כוס אחר כוס. בפניה עמדו כתמים אדומים וחיורים ומֶשֶך כאב בעורקי רגליה. האחים, שהסתירה מהם את מעשיה, הרגישו בדבר הזר שנפל בה, בפעלתנותה המשונה, במראה פניה ובאש הזרה בעיניה, אבל מכל הנהגתה ברור היה להם דבר אחד – שאסור להם לשאלה דבר. בעפרה היתה מטפּלת ברעש וברוגז, וכשהילדה נבהלה ובכתה ולא צרתה להירגע, השכיבתה בעגלה ורצה לטייל עמה בדרכים. אין דבר, גם הריצה יפה לה, למירה, בימים אלה! וביום הרביעי לסערה, כשהרגישה שכוחותיה כלים, עוד מעט ותפול למשכב, בא הסימן הגואל. כמה אושר הביא לה דמה השפוך! היא רצתה לצאת אל המרפסת ולצעוק אל תוך הגן: “רואים אתם, ניצחתיכם!” אבל חולשתה היתה רבה כל־כך שיומים שכבה במיטה חיורת ונמוגה, אך מרוצה מעצמה, וכמו אחר לידה, כביכול. רק לאחר חודש ימים נסעה אל הרופאה והודתה לה על העצה, וקיבלה הוראות להבא, ובשובה קראה למנשה אל חדר־המיטות וסיפרה לו מה עלתה לה. פניו עגמו לדבריה, הביט בה רגע נבוכות והחליק פעמים אחדות על ראשה, אחר נשק לה סמוך לאזנה ויצא בלא אומר ודברים. לאפרים לא יספּר, כי למה יצטער גם הוא? ולואי שמעתה תחזור השלוה לביתם.

והנה הגיע מכתב כתוב בידי רוּז’קה ובה הידיעה המהממת, שאביהם שבק חיים. זה כמה שנים שסבל מאבני־מרה והגיעו הדברים לידי כך, שהיה הכרח לנתחו. הניתוח נעשה בלבוב, אצל גדול המנתחים, ואחרי יומים מת. רוּז’קה כתבה את המכתב ותיארה את האסון מתוך שקט נפלא ובפרטי פרטים, והאם הוסיפה בכתב־ידה הרצוץ רק שורה עקומה אחת: “אתם שם, ואני פה אלמנה שוממה עם בת שהגיעה לפרקה. השם ירחם עלי”. שורה זו הלבינה פניהם יותר מכל המכתב, אבל הם פנו איש לעברו ושתקו.

מנשה ואפרים ישבו “שבעה” כדין, אחר־כך הלכו בכל יום אל ה“מנין” בצריף בית־הכנסת שבשכונה לומר “קדיש”. בבוקר הלך אחד ובערב אחד. יחדיו לא יכלו ללכת מפני עוֹל העבודה. “טוב שהבאנו עמנו את התפילין”, – אמר אפרים. לפני שלושים היה מראה שניהם מוזר מאד בספיח זקניהם, שבזה נעשו עוד יותר דומים זה לזה. מתחת לשער פניהם נראו חיורון כחלחל ועיניהם היו כבוּיות. מירה אמרה להם פעם ופעמים, שצורה זו של אבילות שטות היא בעיניה, וכי איזו נחת רוח תהיה למת מ“מברשות” אלו שגידלו על לחייהם?.. דבריה הכאיבו להם, אבל עברו עליהם בשתיקה. הם ידעו את נפש אביהם וגם את נפשם הם. מות האב הטיל בחייהם פגם שלא יתמלא לעולם. כך האמינו בתוך השלושים.

היתה מירה מלבישה את עפרה בגדים חמודות ויוצאת לטיילה בעגלה הקטנה בדרכי מעין־גנים ומשאירה את הבית על רומיה ועל אפרים. היו האם ובתה תואמות בפריחתן הרעננה. התינוקת מילאה כמעט את כל חלל העגלה בשארה הדשן והצח. מרוב שומן היו ידיה ורגליה עקודות בטבעות ובגומות והיא מבעטת ומניעה אותן בחדות־חיים וטוּב־מזג בתוך המצע הנקי והצח להפליא. צחוקה היה מאיר מעיניה הגדולות והנבונות ושערה השחור והחפוף הוסיף טוהר וריחניות לגולגלתה החמודה. והאם אף היא, לאחר שחזרה לשלותה, הוצקה בגופה עדנה וכל יצוריה פרחו בהנאה. היו עוברים ושבים משתּהים ומסתכלים בשתיהן, ומכירים עומדים וזנים עיניהם בתינוקת המוטלת בעגלה. נשים רוקקות לצדדין: “בלי עין הרע, כופתא שכזו!” והיו ממעכות לה בחזה, והיא צוחקת בקול עד שמתלעלעת ושלפוחיות של רוֹק מתפקעות על שפתיה.

ויום אחד, כשהלכה מירה בשעת צהרים במורד הדרך, בא לקראתה שכנם העשיר שוכן הוילה הנאה מר קוייט. הלך כבמתכוין מול העגלה ועמד כחוסם לפניה את הדרך. מירה עצרה את העגלה, כבית אחיזתה בשתי ידיה. הביט הגבר גבה־הקומה וכסוּף־הצדעים בעיניו האפורות כעין הפלדה אל פני הילדה מאחרור, אחר נשא עיניו אל האם הניצבת מחייכת על פרי בטנה וחייך כנגדה גם הוא.

– וויפיל אָלט? (בת כמה?) – שאל יידיש במבטא אנגלי.

– בעוד שבוע ימלאו לה ששה חדשים.

– בלי עין הרע. תינוקת חמודה. שכנה נעימה

– כן. היא “אצלנו” חמודה מאד.

– טובה?

– כן. אינה מציקה כלל.

– ישנה בלילות?

– כן. כל הלילה.

חשה מירה שדפיקות לבה הוחשו קצת והדם רחש בלחייה.

היה מיסטר קוייט מחזיק בידו, נטוי מעט מעל לעגלה, מקל תפארה. לבושו היה מהודר ומדוקדק וארשת נדיבה לפניו הגבריים.

– היו לנו תאומים: ילד וילדה. כשנעשו בני שש שנים מתו שניהם שבוע אחד – מאסכרה. – אמר האיש בפשטות וברול מלבב.

נזדעזעה מירה לשמע הדברים, גחנה וכיסתה את ילדתה בשמיכת הפִּיקֶה, כאומרת לגונן עליה מפני הסכנה.

– לפני זמן רב? – שאלה גחונה על העגלה.

– לפני שלש שנים. לפני שבאנו לארץ. לקחנו לנו נערה יתומה שם באוסטרליה. נערה אירית. כן, נוצריה. היא עתה בת שתים־עשרה.

– כן, אני רואה אותה לפעמים אצלכם. היא משחקת עם אדוני בטניס.

– אֶ פֵין גֵירְל. (נערה טובה). אלא שבריאותה רופפת. ריאותיה לא חזקות. הגברת אינה מדברת אנגלית? רק מעט? חבל, עברית אני איני יודע. רק מלים מעטות.

– הוא גלגל דבריו ביידיש מתוך קושי רב. גם דיבורה ביידיש התנהל בכבידות.

– הגברת אינה כועסת עלי שעיכבתיה? אני מבקש סליחתה.

– אה לא, כלל לא. הרי שכנים אנו, ואני גם חייבת לאדוני תודה.

– תודה? על מה?

– כשעמדתי ללדת את זו, הסיעוני לסנטוריון באוטו של אדוני.

– אס, דבר קטן הוא. לא כדאי להזכירו. הלא אנשים שכנים אנחנו. וגם האדונים – איך, קליגר? שמי קוייט – שני האדונים הודו לי אחר־כך.

– אחים הם: בעלי וגיסי.

– נעים מאד. שמעתי.

הוא עבר ממראשותי העגלה לצידה, סמוך יותר לאם, וכיון מבטו אל פני הילדה, כשעיניו מחוננות אותה ועונות על חיוכה המתוק.

מירה ראתה את מיסטר קוייט פעמים אחדות ותמיד עשה עליה רושם של אציל זר ומהודר, אבל מקרוב גדל חינו בעיניה לאין ערוך וקסמו הביאה במבוכה. פשטות דיבורו והתענינותו בילדה והתגלות לבו – היו לה כאיזה גילוי, כמו בא איזה אציל מבני הנכר להסיח עמה בלי כל מחיצה. בעצם, עם כל השכלתה וחירותה וחייה בקיבוץ, נשתמר בה משהו משל בת עיר יהודית טיפוסית. ביישנית וחסרת־בטחון וזוכרת תמיד את הקיר המבדיל בין בני עדתה ובין אצילי עם בן־חורין. פגישה ועמידה מקרית זו כאילו רמזה לה על חויות אחרות. שלא ידעתן עד עתה.

הוא נענע ראשו היפה לתינוקת וביטא עברית בלמ"דין קשות:

– שלום, ילדה.

אחר הרים מגבעתו והחוה קידה לאם:

– שלום. תודה.

ופנה ללכת במעלה הדרך אל וילתו.

“הרי הם אנשים עדינים ולא יהירים כלל”, דיברה לנפשה, כשהיא הודפת את העגלה ועיניה בעפרה, שסילקה שוב ברגליה את השמיכה. “על אשתו לא דיבר כלל. עכשיו מובן למה היא נראית עצובה תמיד, כמו אבלה. אסון כזה!” בתום לב השתתפה בגורלה המר של משפחת קוייט. “והילדה ההיא, המהלכת תמיד עירומה למחצה ויחפה ושזופת־שמש – ריאותיה לקויות. עכשיו מובן. אפשר שבגלל הילדה הזאת, המאומצת להם כבת, באו לארץ־ישראל, לאקלים נוח זה”.

מוחה של מירה היה מלא מחשבות על בית הקוייטים. היתה לה הרגשה טובה, כמו מעתה תוספת ענין לה בחיים. והנה חשה צורך מציק לשתף את מישהו במה שנודע לה זה עתה. הפכה את העגלה לחזור הביתה. מר קוייט לא נראה עוד בדרך, שכבר הספיק, כנראה, להיכנס לביתו, אבל קומתו עוד רפרפה נגד עיניה.

מיהרה לעלות במעלה הדרך, נשימתה מואצה ולחייה מעלות אודם, עד שעברה את השער ועלתה בשביל אל הצריף. בא אפרים לקראתה, וכשראה את פניה עמד כמוקסם ועיניו צמודות אליה. היתה תמהה רגע, אך מיד תפסה את התפעלותו של גיסה והאודם עוד גבר בלחייה.

– כל־כך יפה עוד לא ראיתיך. – אמר אפרים וצמצם את עיניו המתוקות.

– לך לךָ עם הקומפּלימנטים שלך. – אמרה – יודע אתה עם מי דיברתי?

– איך אוכל לדעת?

– עם מיסטר קוייט. הוא עמד בדרך להסתכל בעפרה ודיברנו כמה רגעים.

– נראה אדם הגון מאד.

– איש נחמד. מסכנים! איזה אסון קרה אותם.

– כונתך לתאומים שמתו עליהם?

– מנין לך?

– ידעתי עוד לפני שנה. שקמוני סיפר לי. שקמוני יודע הכל.

– וגם מנשה יודע?

– אפשר. איני בטוח.

– אם כן, ראו איזה אנשים אתם! ולי לא הגדתם כלום. כמה פעמים דיברנו על הקוייטים.

– למה לא תביני, טפשונה? כשהיית הרה לא חפצנו להבהילך.ועכשיו, כשאת מטפּלת בעפרה – למה נספּר לך סיפורים כאלה?!

– טפשים אתם. אילו שמעת איך הוא עצמו סיפר לי. באיזו פשטות ובאיזו אצילות!

– חסר עוד שתוסיפי כמו אחותנו בבית: “ואתם אכרים מגושמים”

– מה אתה סבור: כנגד מר קוייט (גם שלא בפניו לא יכלה לקרוא בשמו בלי “מר”) אתם אכרים פשוטים.

– מילא, מירוצ’קה, בטוח אני בך, שלא תסכימי להתחלף עם מרת קוייט.

– איזה גורל של אשה! עכשיו רוצה הייתי להכירה. והנערה שבביתם אינה שלהם. ידעת?

– כן, שמעתי. אבל אגיד לך את האמת: לא התענינתי הרבה.

– ובמה אתם כן מתענינים?

– בך, אשה מכוערת.

ועשה תנועה כאומר לנעוץ בפניה אצבעו. אחר נמלך והחליק על שרוולה:

– אצל מנשה מצוי מכתב בשבילך. מגרודנה.

– מנשה כבר חזר מתל־אביב?

– הוא בחדר.

אפרים ירד לעבודתו, ובאותו רגע יצא מנשה מן הצריף, וכשראה את מירה חזר והוציא לה את המכתב, ירד במדרגות ומסרו לידה. בעצמו גחן והוציא את התינוקת מן העגלה, הרכיבה על חזהו ונשקה בתאוה בלחיה ושפשף חוטמו בצוארה הריחני, והילדה שרטה בצפרניה את פניו וגעגעה בצחוק רוח.

– נו, מה כותבים לך מן הבית? – שאל מנשה לאחר שמירה כלתה לקרוא והחזירה את המכתב לתוך המעטפה.

– אותו דבר. מבקשים צרטיפיקט בשביל רחל. הריהי כבר כשנה ב“הכשרה” ותצטרך לחכות עוד שנים. עשתה שטות שלא גמרה את הגימנסיה.

– הרי אַת יודעת, שהגשנו בקשה עוד לפני חצי שנה. אפרים כתב כבר שלש פעמים ואין תשובה. בשבוע הבא אגש לירושלים. בסוכנוּת עובד בן עירנו, אפשר יוכל לעזור י בזה.

– באמת עליהם להביאה. נפשה יוצאת לעלות.

– טוב, טוב, אמרתי לך: בשבוע הבא אהיה בירושלים. עם מי עמדת שם בדרך? ראיתי מן הגן.

– ראית? נו, נחש! – עם מר קוייט. דיברת עמו פעם?

– כן, פעם או פעמים.

– גבר נחמד, לא?

– כן, איש סימפּטי. מה רצה?

– התבונן בעפרה. סיפר לי על שני ילדיהם שמתו בשבוע אחד. הם באו הנה בגלל הנערה השחורה. היא לא בתם, מאמצה היא להם.

– ידעתי, ידעתי. ועל אחיו לא סיפר לך?

– איזה אח?

– יש לו אח באוסטרליה, זה שמנהל שם את העסקים.

– לא, זאת לא סיפר לי. ולך סיפר?

– לא הוא, שקמוני סיפר לי. אין דבר נסתר משקמוני. רצונך לנסוע הערב להצגת ה“אוהל”?

– ומי ישאר עם עפרה

– או אני אסע ואפרים ישאר, או אפרים יסע אתך ואני אשאר.

– טוב, נדבר בזה אחר הצהרים.

מירה לקחה מידיו את התינוקת ונכנסה לצריף, והוא פנה לעבודתו.

 

יח: שִׂמְחָה בִּמְעוֹנָם    🔗

עסקם של האחים קליגר נתפתח יפה וההכנסות בעונות הטובות היו הגונות מאד. הם התחכמו לנצל גם את העונות הגרועות, בקור החורף על־ידי שיטה של חממות, ובחרבוני הקיץ על־ידי צל מלאכותי והשקאה נכונה – והמחירים הטובים פיצו מעט את מעוט התוצרת. עוד חייבים היו סכום הגון בעד החלקה והצריף והרהיטים והוצאות הלידה, שפרעוהו קימעה קימעה ובדיוק קפדני, והוצאות הבית אף הן רבו מאד, כי מירה לא יכלה להצטמצם במידה הרצויה לשני הגברים; אף הנסיעות לתל־אביב היו אוכלות כסף לא מעט, וגם – וזה העיקר – צריך היה לחשוב על העתיד. סוף־סוף גם אפרים תגיע שעתו לישא אשה, ואז צריך יהיה להוסיף אגף לצריף ולחלק את הרכוש בין שניהם, ויש לדאוג לכך שיהא מה לחלק. מן ההכרח היה, איפוא, גם להניח פרוטה מן הצד. וזאת עשו שלא בידיעתה של מירה. היא לא היתה מתערבת בעסקים ולא הבינה הרבה בעסקי כספים, וגם לא שאלה אלא מה שדרוש לה, ואם לא ניתן לה מה שביקשה היתה מעקמת פּניה ושותקת. הם התרגלו בעקימת פנים זו ולא עשתה עליהם רושם. אבל מצער היה הסכום, שהיה מונח על שם שניהם בבנק שבתל־אביב, סכום שהוסכם ביניהם להוסיף עליו אבל לא לגרוע ממנו ויהי מה. “הקרן לעת צרה” קראו לה. בסודם זה לא ראו משום העלמה ממירה, אלא דרך של זהירות בלבד. “על כל בנות ישראל”, אמר מנשה כשאפרים העירוֹ, שצריך היה ליתן לה בעבור נעלים כמה שביקשה, “מה היא חסרה אצלנו? אנו לא ראינו חיים יפים מאלה, ואיני יודע אם היא ראתה חיים יפים יותר בביתה. קודם, כשאביה היה עשיר גדול, בודאי בזבזו. אבל מתי היה זה? לפני המלחמה. איך חיים שם עכשיו – ידענו מן המכתבים ומפי אנשים. בעצם אנו חיים כאן כ”פריצים“. – “כן, אתה זוכר, שהיינו אומרים כך לאחותנו, לרוּז’קה, שנחיה בארץ־ישראל כ”פריצים”. – “ונשותינו כפריצות”. – הוסיף להזכיר מנשה – “אך לדאבוננו לא בלי צבע שפתים וצפרנים מצוחצחות. גם מירה עושה כן”. – “נו, אל תתאונן, מנשה. מירה היא עוד זהב לעומת האחרות. כגון, זו המפלצת, סטילה”. – “כזו לא הייתי מחזיק בביתי אפילו יום אחד”. – בך נחטא: מירה היא בת־ישראל צנועה. ובכמה צבע היא משתמשת? כמכחול בשפופרת".

בסופו של דבר היו שניהם מרוצים ממירה ותמיד היתה כרוכה במחשבתם עם עפרה הפורחת, והיו בעיניהם האם והבת כברכה גדולה אחת שנתברכו בה מן השמים, והיו תמיד מודים בלבם על כך.

במלאות שנה לעפרה חגגו יום הולדתה והזמינו, חוץ מחבר הועד ואשתו ושקמוני והפועל השני וגם סאלים עמהם, גם את מר קוייט וביתו. הוא בא ברוב הַדְרוּת עם הנערה המאומצה (מרת קוייט, לצערו, אינה הולכת לשמחות) והביא מתנה נאה, שהיתה יכולה להתפרש כמכוּונת לבת ולאם גם יחד: תמונה קטנה ויפה במסגרת יקרה. הושיבוהו בראש המסובים והוא עינה לשונו לדבר יידיש והנערה עמדה כל העת על ידו והחזיקה בכפו ולא הרפתה ממנה והוליכה מסביב עיניה הגדולות, התמהות. הפעם היתה לבושה שמלה קיצית, תפורה בטעם רב. והיה מפליא, שזו אשר על פני חוץ נראתה כה פראית, עוד יותר מרוּמיה, כאן היתה ביישנית ומנומסת ועל השאלות ששאלוה השיבה הברות זרות, בקול רך, כהגה יונה, כשהיא לועסת את הגומי בפיה המתוק.

בשם מציאות של מר קוייט היו האורחים כולם כבוֹשים, משהו בלתי־טבעיים, ושקמוני, שלא יכול להשמיע הלצותיו המפולפלות, השמיע לאורח הלכות פסוקות בעניני הישוב, ומר קוייט מקשיב ברצון ומשיב: “אוֹ, יֶס!”. הוא סירב לקבל שום כיבוד, רק חצי כוס מים קרים עם מיץ פטל שתה, והקטנה שתתה כוס מלאה. אחר־כך קם והלך עמה לחדר שני, שם ישבה כַּלַת היום על שטיח פרוש על הרצפה, מוקפת המתנות והצעצועים, שלא היו מרובים. הנערה עמדה על ברכיה ועשתה לתינוקת העויות יפות, מה שגרם לפעוטה שכחת הצעצועים וצחוק גדול. אחר עזבו את התינוקת לנפשה ושבו אל חדר־האורחים.

מנשה ואפרים שימשו את האורחים בהתלהבות, מזרזים אותם לטעום מן הכיבוד, ומירה השתדלה לעניין את “בתו” של קוייט, ולשם כך הרשתה לעצמה שיחה קלה באנגלית, שידעה עוד משם, מגרודנה. היא היתה כמעט מאושרת ביום הזה, בביתה ובעפרה, וביחוד בביקורו של מר קוייט, ואת מנשה ואפרים ראתה כאנשים שהם כאן בדרך הטבע, שעושים הכל למענה ולמען עפרה, ולא יותר.

לאחר ביקור של חצי שעה נזדקף מר קוייט (וראשו לא היה רחוק מן התקרה הנמוכה שבצריף) ונפרד בדברי חן ובסבר פנים נעימות מבעלי־הבית ולחץ בשתי ידיו כפּה הלבנה של בעלת־הבית. לאחרים רק נענע בראשו. הנערה הסתפקה בקידה יפה. האורחים חייכו כולם בהנאה של מבוכה ובעלי־הבית ליוו את היוצאים עד השער, והוא נענע להם עוד פעם בכובע שנשא ביד אחת ובשנית החזיק ביד הנערה.

אחר־כך המשיכו שאר האורחים בחגיגה.

– ברוך השם, עכשיו אנו חפשים, – הכריז שקמוני – ונוכל לשמוח באמת.

ואמנם כאילו רק עתה החלה שמחה האמיתית, וכל־כך שמחו עד שלא הרגישו במירה שהיתה בחדר השני עם התינוקת. ולא הרגישו גם כשיצאה משם, עפרה על זרועה, והתהלכה בין הערוגות הסתויות, שהיו עתה בעזוּבות ושקטות מאד ואפילו הממטרות זרועותיהן היו תלויות חלודות ויבשות ללא תנועה. היא נשאה את ילדתה על זרועה והיה בה איזה חוש של חשיבות ואצילות. כשהיא מתהלכת כך בשבילי הגן בלבוש של חג. נדמה לה, שזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה את הגן הפורח, והערוגות נאוו מאד בעיניה, והפרחים בריבוי צבעיהם והירק הרענן לאחר מטרוֹת היורה הרחיבו לבה. נשאה עיניה והביטה מסביב ולמרחוק וראתה מראה נוף לא עשיר אך נעים בצבעיו העזים. רק כמה בתים חסרי־יופי היו פוגמים במראה. שׂרונה, מושבת הגרמנים עבותת־הירק, שכנה בעמק, והים הוריק מרחוק תחת ענני־חורף נמוכים. גם תל־אביב ויפו היו מורגשות כיש גדול והרה־חיים מאחרי החורשות.

החמה התחילה שוקעת בתוך העננים המקורעים והגונים נתחלפו במהירות רבה, ורוח־ים צוננה באה ונשבה ושיחקה בפניה המשולהבות של מירה. הקולות שבצריף לא נכנסו לאזניה. היא ירדה במדרגות עד שהגיעה אל הגדר והשער. עמדה עם בתה והביטה אל דרך האספלט ואל האוטומובילים הטסים עליו אילך ואילך. זכרה את שיחתה הראשונה עם מר קוייט ואמרה לנפשה בהנאה: “בכל את יפה מצדו שבא ליום הולדתה של עפרה, ויפה שהביא את הנערה, שאינה פראית כלל כמו שהיא נראית בחוץ, כשהיא מתרוצצת עירומה למחצה. ואיזו תמונה נאה הביא! כנראה, מן התמונות שהביאו עמהם משם, מאוסטרליה”.

הפכה ראשה והסתכלה מעבר למגרש הפנוי, המכוסה צמחי בר מעטים, אל רשותם המפורשת של הקוייטים, והיתה מתגאה בלבה על ההיכרות הזאת וחשבה גם על מרת קוייט, האשה קשת־היום, שכנראה, קשה לה לבוא לבית שיש שם ילדים קטנים, שהם מעלים על זכרונה את מר אסונה.

והנה גברו באחת הקולות מן הצריף, וכשהפכה פניה ראתה את כל החוגגים עומדים בחוץ, במרפסת וברחבה, ומדברים בקול מצהלות. ומנשה צועק אליה בקולו העבה:

– מה זה, מירה? ברחת עם הכלה? בואי ותשמעי מה שאמר שקמוני. בואי, בואי, כדאי לשמוע. התפקענו מצחוק.

הרגישה מירה כאילו קוראים לה לעולם זר לה. מה לה ולדבריו ה“ווּלגריים” של הפועל הליצן. באמת לא עניינו אותה כל האנשים האלה גם יחד.

וככלות חצי שעה, כשכל האורחים נסתלקו וגם רוּמיה סידרה הכל והלכה לה (היא היתה היום שתקנית מאד), אפרים יצא לגמר המלאכה בגן ומירה נתנה את עפרה בערש מרושתת־הדפנות והלכה למטבח להכין לילדה את הדייסה שלה, – בא אחריה מנשה בצעד חשאי, הניח ידו על כתפה ואמר:

– נו, מירוצ’קה. עכשיו צריך לחשוב גם על ילד. מאותו מין עצמו. מה, לא כדאי?

היא בחשה את הדייסה בסיר הקטן על אש הפּרימוס וענתה לאחוריה:

– עבר הזמן, שהאשה היתה “מכונה של ולדות”.

– מה, גם אַת רוצה להיות אשה מודרנית?

– למה לא? כלום אתם, הגברים, חיים היום בדיוק כמו שחיו אבותיכם? כלום אתם מגדלים זקן והולכים להתפלל ונוסעים אל הרבי? אפילו קדיש חדלתם לומר. ממנו אתם דורשים שנהא כאמותינו. דרשו מעצמכם.

– אוהו, לא ידעתי שיש לך לשון חדה כל־כך. עד היום לא שמעתי מפיך “זמירות” כאלה.

– עוד תשמע ותשמע.

– באמת? – עם כן קבלי דמי־קדימה נשיקה ואלך לכפות את המחצלות על העגבניות. יהיה לילה קר.

והוא מיהר ואָצל לה נשיקה חטופה בכתפה המגולה ויצא.

כשנשארה יחידה התחילו נחיריה משמיעות זמר חשאי כשראשה מהרהר: “אנשים טובים וישרים הם, דורשים טובתי ונותנים לי מה שיכולים לתת, אבל איזה סיפוק יש לי כאן? הלעולם אשאר בצריף זה ואלד לו למנשה עוד ילד ועוד ילד, עד שאזדקן? לזה נשאתי נפשי מעודי? להיות אשת גנן או אכּר ולשבת תמיד בתוך הירק המשעמם הה, הרחק מבני־אדם ומתענוגות החיים? בשביל כך היה כדאי לגמור גימנסיה וללמוד שנה באוניברסיטה, לעזוב בית הורים ולנסוע למרחקים? אפשר שלחברותי בקיבוץ לא טוב מאשר לי, אפשר שרבות מהן היו שמחות בגורל כזה, אבל כנגדן ישנן אחרות, שמוצאות שם ענין בחיי השיתוף, באידיאל החברותי”…

וכשעברה במוחה המלה “אידיאל” צחקה לנפשה. “אידיאל” – וכי מתי הייתי אידיאליסטית? אף גם לא התראיתי כך ולא שיקרתי לאיש. השתוקקתי תמיד לחיים מלאים, לחיים של רווחה ותענוגות עם אדם שיבינני, שיכבדני, שיעריצני… וכי רוב חברותי היושבות בקיבוצים הן אידיאליסטיות? כל אחת מהן או שדבקה בבחור מבלי יכולת לעזבו, או שאין לה הכוח והאומץ לעמוד ברשות עצמה. שם היא פטורה מכל מעשה אחראי, מכל מלחמת קיום… אפשר ישנן אחדות יוצאות מן הכלל. אולי חייקין הזקנה.."

הדייסה היתה רותחת בקול פעפוע ומעלה אד חם, ומירה עמדה ובחשה בה בלי הרף, שלא תדבק ותיחרך על קרקע הכלי, ומחשבתה היתה בוחשת ומהפכת בחייה ועושה חשבונם, שלא היה טראגי, אבל גם לא נצטרף לאותו מספר שהיה נחשב בעיניה. ולבין מחשבותיה אלה היתה נדחקת בכל פעם דמותו של מר קוייט, קומתו הזקופה, פניו הארוכים, היפים, עם הצדעים המכסיפים, והבעתם השקטה, הנדיבה והנעימה. חיבה עמוקה חשה בלבה לאיש הזה. לוּ צעיר היה היתה מסוגלת להתאהב בו. דבר זה היה ברור לה. היא דימתה אותו למנשה ולאפרים, והם היו כל־כך קטנים ועלובים כנגדו! אלא שחוּט התוגה שהיה מתוח על ביתו של מר קוייט הרחיקוֹ והעמידוֹ במקום מובדל, שאין נתיב אליו.

 

יט: פָּנִים חֲדָשׁוֹת וּנְעִימוֹת    🔗

מנשה דחה את נסיעתו לירושלים משבוע לשבוע, והנה בערב היום שעמד לנסוע נתקבל מכתב מלשכת העלייה, שאוּשר רשיון בשביל גיסתו רחל לעלות לארץ. הלך מנשה אל מירה ובישר לה את הבשורה:

– רואה את, מירה, ממש כמו שאנו קיבלנו את הרשיונות אז בלבוב. בני־מזל אנו.

בא אפרים, מחה את ידיו המלוכלכות בעפר במכנסיו, נטל את המכתב וקראוֹ פעמים אחדים, אחר אמר:

– הפלא ופלא. אחרים מחכים שנתים ושלוש, ואנו הגשנו את הבקשה רק לפני שמונה חדשים – והכבר נתקבל הרשיון. ובכן, מירוצק’ה, למשפחתנו תיוסף עוד נפש אחת. אין לי שמחה גדולה מזו, כשאני רואה את הישוב גדל. ואני מקוה שרחל תעבוד אתנו.

– אפשר. אגיד להם את האמת: איני מכירה אותה. כשיצאתי את ביתנו היתה בת ארבע־עשרה, ילדה בבית־הספר. אם לשפוט לפי המכתבים, היא נערה רצינית – שלא כמוני…

– ליצנית שכמותך! – אמר אפרים ונתן בה עין מלאת חיבה.

– אם תרצה לעבוד אצלנו – מוטב, ואם לא – נכניסנה לבית־הלימוד של הגברת גרינשפון. תלמד שם שנה או שנתים, ואחר־כך תעשה מה שתרצה. – פסק מנשה כאיש־מעשה.

– אפשר שנפתח לה חנות פרחים בתל־אביב? ־ התלהב אפרים.

– תבוא תחילה. אחר נראה. על כל פנים אנו נעזור לה במה שנוכל.

– בודאי. ומי יעזור לה אם לא אתם? – אמרה מירה.

עתה שמחה לבוא אחותה. יהי עוד מי ממשפחתה עמה, שלא תרגיש עצמה כולה ברשותם של הקליגרים. מיום שניתקה יחסיה עם הדוד, ראתה עצמה כנתונה לחסדם של אלה, שהם סוף־סוף בני ארץ אחרת ועדיין זרים לה.

מירה ואפרים נסעו לחיפה לקבל פניה של רחל בנמל. ואף־על־פי שידעו מתוך התמונה שהיא בחורה נאה, היו מופתעים מיופיה הצעיר ורענן. רק חסרון אחד היה בה – קומתה היתה נמוכה, כראש פחות ממירה. אבל פניה הצחים והמדודים, אפּה הקטן ועיניה החמות והעליזות והמצח המלבב והשער השחור והמבהיק, הקלוע בשתי צמות מקושרות בנוסח גריטכן, וכן כל גופה הרך והמפרכס מחיים ומתנועה, החיוך רב־החן, שפיסק יפה כל־כך את שפתיה וגילה את שיניה הקטנות, הקצובות, החלביות – טשטשו את החסרון ללא הרגיש בו.

לבו של אפרים נזדעזע למראה הנערה בשמחה עד כדי כאב נעים. הוא תפס את כפה בשתי ידיו ולחצה, כשהוא מעגן מבטו הלח בעיניה החיות. “עוד יותר יפה מן התמונה!” חזר פעמים אחדות. היא צחקה מטוּב לב ופנתה אל אחותה והמטירה עליה שאלות על ביתה ועל בתה, על “זו החמודה, שמגרה את התיאבון לאכלה” (לפי התמונה שנשלחה אליהם מיום ההולדת).

הם נסעו באוטובוס. כל הדרך היתה קופצת מהתפעלות על יפי הנוף ועל המראות החדשים שנתגלו לה ומקטעי הסיפורים על הבית בגרודנה ועל הנסיעה בים – אל שאלות על חייה של מירה ועל חיי הארץ, על הקיבוצים ועל העמק. והיה חן ונוער רב בקפיצות האלה.

“מירה הנחמדה, וזו, רחלי, בתוך החלקה שלנו, בין השיחים והפרחים – היש פינת־חמד נאה מזו בעולם!” הגה אפרים ברוחו, כשהוא יושב על הספסל ממולן. לבו היה מלא חדוה, שעצרה בכוח, שלא תתפרץ בתנועות בלתי־נימוסיות. עתה נכון היה בכל רגע לשרת את שתיהן, והדבר לא היה עליו למשא, להפך, מאד נעים היה לו לעשות רצון שתיהן.

כשבאו בצהרים לעין־גנים עמד מנשה ברוּם המרפסת והחזיק על זרועו את עפרה לבושה שמלת חג, שהלבישתה רוּמיה, ורומיה עמדה מן הצד ומגבת המטבח על זרועה ועיניה כשני נרות של שבת. מנשה ירד לקראת העולם בשביל, נשק למירה ומסר לה את עפרה, אחר התנשק עם גיסתו, עם רחל, הרחיקה מעט מעליו, התבונן בה ואמר:

– הייתי להתנשק עמך עוד פעם.

– בבקשה! – אמרה רחל רוצה בחיוּכה רב־החן.

והוא עשה כן.

– עוד יותר יפה מן התמונה! – קרא אפרים – מה בעיניך “האחוזה” שלנו? יפה? – פנה אל רחל.

– נפלא! באמת נפלא! כמו אצל ה“פריצים”.

– אתה שומע, מנשה? גם היא אומרת “כמו אצל ה”פריצים!"…נספר לך בפעם אחרת. רצונך להיכנס הביתה או לעבור מעט בגן? אני אציג לפניך את הגן כולו.

– תודה. אחר־כך. – אמרה – אכנס ואתרחץ מעט מאבק הדרך. ואַת, חמודה, חמודה שכזאת! – תפסה את בראשה ונשקה לה בשתי לחייה – הבאתי לך מתנות חצי הסל.

– היא כמו… גליצאית. – אמר אפרים.

רחל הפכה אליו ראשה בעליצות:

– אפשר שהושפעתי ממורה גליצאי שלימדני בגימנסיה. רוב המורים שלנו – גליצאים.

– וזאת רוּמיה שלנו, מנהלת המשק. – אמר מנשה מתוך קורת־רוח.

התימניה הושיטה לאורחת את כפּה השחומה, הצנומה, הכתמתמה מבפנים, וכפפה ראשה מבוישת.

– אַת “חלוסה” (חלוצה?) – שאלה מתוך מבוכה.

– בודאי, תימניה נחמדה, חלוצה מארץ החלוצות. – אמרה רחל והעבירה ידה על ראשה של רומיה.

פתאום תפסה בקיבורת זרועה ועיותה פניה.

– מה לך? – חרד אליה אפרים.

– לא כלום. הזקירה הארורה שזרקו לי בחיפה.

– זה יעבור, זה יעבור. – הרגיעה אפרים הנרגע.

– בודאי תצטרכי לקבל עוד זריקה או שתים. – אמר מנשה.

– כן, ביפו. זה כל־כך לא נעים. אבל טוב שאני כבר בארץ, עמכם. כמה התגעגעתי עליהם! – תני לי את עפרה, אני רוצה להחזיקה מעט. הבאתי לה תלבושת שלימה שאמא סרגה לה. בובה, חמודה!

והיא לחצה את הילדה אל לבה, והתינוקת שנבוכה מעט מן המחזה נפחה את לחייה ובחנה בעיניה את הראש המעוטר צמה קלועה.

– אין דבר, כשתכיר אותך יותר, תמרוט את שערותיך. – אמרה מירה – עתה השיביה לי והיכּנסי הביתה. רומיה, יש מים חמים?

– ומה! – קרה התימניה הנעלבת.

– ולאכול יש?

– הכל יש, גברת. גם כבד מקוצץ עם בצל.

– והרי לא אמרתי לך להכין…

– מה? אני לא מבינה “לבד”? – ענתה רומיה וכפפה ראשה שלא יראו בהסמיקה, נסתובבה על עקבה וברחה אל המטבח.

– כמו צועניה קטנה. – אמרה רחל.

– התימנים שבט יקר. – העיר אפרים – אפשר השבט היקר בכל בית ישראל.

– כן יקר… – אמר מנשה כמתלונן – אילו ראית היום את סאלים, שהתעקש פתאום כפרד ולא רצה לעקור את היבלית בחלקה שלמטה. כמה שדיברתי עליו “בטוב וברע” – ולא זז. “זאת עבודה בשביל זקנים”. אמרתי לו: הנה בכל המושבות עובדים בזה גם צעירים. והוא בשלו: “כן, שיכנזים, אבל תימנים – רק זקנים. תזמין את אבי – ויעקור לך כמה שאתה רוֹסה”. כונתו, כמובן, שגם אביו ירויח. רואה אתה – התימנים, שאתה מתפעל מהם. אמרתי לו: לך לעזאזל! ונתתי לו עבודה אחרת. עכשיו אינו מעיז לגשת.

– סאלים! – סא־לים! – עלה קולו הרונן של אפרים. – בוא הנה! בוא תראה את האורחת שבאה אלינו.

– מה, אתה צריך מבינוּתו? – אמרה מירה. – התימני עוד יספיר לראותה.

– או, הוא מבין, הקטן. – אמר אפרים כמתנצל – טוב, טוב. אתה יכול לחזור לעבודתך. לא צריך. – אמר לנער שבא לאיטוֹ כמחכך אפו בשרוולו.

– והיכן שקמוני?

– יש לו יאר־צייט. – אמר מנשה – כך הוא סוציאליסט ואפיקורוס, אבל את היאר־צייט של אביו הוא שומר והולך לומר “קדיש”.

המשפחה כולה עלתה במעלות לבוא אל הצריף פנימה.

 

כ: חוֹשְׁבִים טוֹבוֹת עַל אֶפְרַיִם וְרָחֵל    🔗

סבורים היו שרחל תתרצה להישאר עמהם ולעבוד בגן, אבל היא סירבה בהחלט.

– רצוני להכיר את הארץ. איני רוצה להתקשר למקום אחד, עוד אספיק.

כמה שמירה דיברה על לבה ויעצה לה שלא תלך לקיבוץ, שצפויות לה שם אכזבה ואחר־כך יהיו חייה שבורים, היא באחר:

– אני לא מפחדת. אני מחוסנה. אם ארגיש עצמי לא טוב, אחזור אליכם. הן תקבלוני?

– בזרועות פתוחות! – קרא אפרים.

– אמרנו לך: תמיד תמצא בשבילך עבדוה בגן. – אמר מנשה.

ואחר שישבה עמהם שבועים צררה את צרורה הקטן והלכה לעמק. שם, באחד הקיבוצים, היתה לה חברה מן ה“הכשרה”, והיא קראה לה במכתבים לבוא.

יותר מכל הרגיש בחסרונה אפרים. והוא לא הסתיר את רגשותיו. בכל הזדמנות היה מזכיר שמה מתוך געגועים, עד שעובדי הגן היו מושכים אותו בלשונו ונהנים לראות את ברק עיניו כשהוא מדבר בה. למירה אמר פשוטות: "אם רחלי תרצה בי – נהיה שנינו מאושרים. אני מרגיש שהיא נוצרה בשבילי. כמו שכתוב אצלנו בגמרא: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת־קול מכרזת: “בת פלוני לפלוני”. ברור היה לו, שמאמר הגמרא מכוּון לו ולרחל. מירה לא התנגדה. אדרבה, בטוחה היתה, שהם יהיו זוג נחמד, ויעצה לו לאפרים שיחכה באורך־רוח. בטוחה היא, שרחל תחזור אליהם ותיאוֹת להינשא לו. לאות תודה נשק לה אפרים על לחיה.

מכתביה של רחל היו מגיעים פעם בכל שבוע ובכולם אותה התלהבות שאינה פגה. היא תיארה את החיים בקיבוץ, את המקום והסביבה והמלאכות, ויותר מכל את האנשים, כל אחד לחוד, את הקרובים לרוחה תיארה בפרטי פרטים, בתמימות ובהוּמוֹר כאחד, ואיזה טוהר טבעי, איתן היה עולה מדבריה הפשוטים והחמים. ברור היה לה, שהיא באה אל האֶלמנט שלה. רק באלמנט זה, באויר זה של שויון ועמל, של מאמץ אנושי וחברותי בלתי־פוסק, של הבלעת דאגת הפרט בתוך דאגת הכלל ושמחת הפרט בשמחת הכלל – רק זהו האויר היאה לה, אותו היא נושמת במלוא ריאתה והוא מרחיב את לבה ואת נפשה. זה שבתה שם רק שבועות מספּר, ואינה יכולה עוד להעלות על דעתה חיים ונשימה בסביבה אחרת. ביותר הרבתה לאתר את בית התינוקות, של הקטנים והגדולים. וכבר זכתה לעבוד שלושה ימים בבית התינוקות. כמה אושר הביאו לה הימים האלה! עם כל הרצינות והקפדנות שצריכה היתה לנהוג בהם, בפעוטות האלה, היתה מרגישה בעומק לבה, שגם היא תינוקת, כאחד מהם, מיצורי־חמד אלה! על עצמה לא כתבה הרבה, כי איך תטפּל בעצמה, והיא רק חלק קטן בחטיבה גדולה! היא גם הרבתה לשאול להם ולחייהם, לכל אחד לחוד, וגם לאפרים ולעובדי הגן, אף את רומיה לא שכחה. שפע של אהבה ומסירות היה עולה מתוך מכתביה, שהיו כתובים עברית בהירה ומעט מליצית, שלא כסגנונם של חניכי הארץ. ולפעמים, כשהיתה חסרה מלה עברית, היתה כותבת אותה פולנית, ובסוגרים מבקשת סליחה על כך.

הראשון לקריאת המכתבים אחרי מירה היה אפרים. היא עצמה קראה לו ומסרה לידו את המכתב, ואם טרודה היתה, נתנה לו את המכתב לקריאה ראשונה, והוא היה קוראו באזניה בהטעמה של התלהבות.

– לדעתי, כדאי היה לבקרה שם, בקיבוץ. – אמרה לו יום אחד, כשהיא יושבת בחדר ומתקנת מפּה שנקרעה ועפרה ישנה בחדר השני. – עליך לנסוע שמה. בכל אופן, הרי לא היית בעמק ואינך מכיר כלל את חיי הקיבוץ. אגיד למנשה, שישחרר אותך מעבודה למשך איזה ימים. לפנים חשבתי שנסע יחד

– אבל אני כבר נתיאשתי. אֵם לילדה, כמעט זקנה.

– והיא לא תכעס, כשאבוא פתאום?

– אל תהא ילד. מה פירוש “תכעס”? מה היא, תינוקת בגן ילדים? היא תשמח עליך. כלום אינך וראה, שהיא דורשת שלומך בכל מכתב?

– כן, כמו שהיא דורשת בשלום כל אחד, כמו בשלומו של סאלים.

– ואני אומרת לך, שהיא תשמח עליך. אני מכירה אותה.

– טוב. אדבר עם מנשה. באמת חפצתי לעבור פעם את העמק. ואולי גם את הגליל. אומרים, שהגליל העליון – יופי!

– תזמין גם אותה ותסעו יחד לגליל. אין דבר, תוציא פעם עשר לירות. השד לא יקח אתכם (היא ידעה שביטוי זה יש בו משום עלבון ולא הצטערה על כך), אם תוציאו סכום כזה. מגיע לך אחרי עבודת־פרך של שנים. הייתי מיעצת גם למנשה לנסוע, אבל יודעת אני, שהוא לא יסכים לעזוב את העבודה אפילו ליום אחד. ובאמת אי־אפשר ששניכם תסעו. אפשר, בפעם אחרת, באביב. ואז אפשר אוכל גם אני לנסוע. לא פּעם אני מתגעגעת על העמק.

– והרי את היית גם בגליל.

– כן, עד טבריה הגעתי. התרחצתי פעם אחת בכנרת. איזה עונג! אבל חפצתי להיות בגליל העליון, בתל־חי ובכפר גלעדי. יש לי שם מכירים.

– חפצתי שגם אַת תסעי עמנו. אבל אי־אפשר. טוב, אדבר עם מנשה, וגם אַת תדברי עמו. באמת רעיון נאה: לשבוע ימים, לא יותר. עם רחל. היא תשמח מאד לראות את הגליל, את שני הגלילים. צריך יהיה להביא לה גם איזו מתנה.

– בודאי. תמונה יפה בשביל חדרה. הנערות בקיבוץ אוהבות מאד תמונות יפות.

– כזו של מר קוייט.

– כמו זו או בדומה לה. ניגש פעם יחד לתל־אביב ונבחר תמונה יפה. ראיתי שם בחנות חדשה תמונות נהדרות.

– מירוצ’קה, מירוצ’קה, את חכמה מחוכמת. אם אחותך היא רחל – די בזה.

– אַל תעשה לי קומפלימנטים. אני כבר אשה זקנה.

– זקנות שכמותך – על כל הצעירים. הרי הכל מאוהבים בך. אפילו שקמוני. הוא רק מתחכם, אבל מתוך התחכמותו ניכר, כמה יקרה אַת בעיניו.

– נו, אמור כבר: אפילו סאלים.

– מה את חושבת? אפילו מר קוייט. לא ראיתי איך הסתכל בך ביום הולדתה של עפרה…

– כן, כשהחזקתי את עפרה על זרועי. טפשון שלי, בעפרה הסתכל ולא בי.

– בך, בך. יכולה את לסמוך עלי. אבל לו מוּתר.

– כמובן, זקן האיש. אבל הוא נפלא, לא?

– כן. אציל אמיתי. ראית איך החזיק בנערה היתומה? היא מוזרה קצת, לא?

– מדוע מוזרה? רק חינוכה אחר. אנו רגילים ביהודי מזרח אירופה, מתפרצים, מתחכמים, מרבים לדבר. וזו – בחוץ, כשהיא עזובה לנפשה, היא חפשיה בתנועותיה, כפראית קטנה, ובין אנשים ביישנית ומנומסת וממעטת בדיבורים. איני מוצאת בה כל זרוּת.

– אפשר צדקת. חכמנית שכמותך. נו, צריך לחזור לעבודה. עלינו לספּק לגן של חברת החשמל יותר מאלפּים שתילים. שני מינים חסרים לנו ונצטרך לקנות אצל הגרמני משרונה. חבל. אנו מעשירים אותם, את שונאי ישראל אלה.

– הנה גם אני גמרתי את התיקון. מה, הטלאי עשוי יפה?

– נפלא. אין מכירים כלל. ידים ברוכות לך. בודאי גם רחל יודעת מלאכת־יד?

– אצל אמי מוכרחות הבנות לדעת כל מלאכה. אותי היתה מושיבה לשעות. ואם לא הצלחתי פעם, מוכרחה הייתי להתיר את העשוי ולהתחיל מחדש. לא פעם בכיתי – ולא הועיל כלום, כד שעשיתי כמו שצריך. עוד מצלצל באזני פזמונה: “עוד רחוק מטוב, אבל אפשר לסבול”. אשה קשה אמי. לפי מה שסיפרה לי רחל, אין היא רואה נחת אצל גיסתי. זו אינה קפדנית בסדר. ולכלה קשה לצווֹת. זו לא בת. אי, אפרים, אפרים! (והיא נשאה שתי זרועותיה וחלצתן משולבות על עורפה, כשהיא מפשילה ראשה), אני כבר עיפה מן הצריף ומן הגן – ואם תרצה, גם עפרה. יום יום, כמה פעמים ביום, אותה עבודה: להאכילה, להשקותה, להחליף לבניה, להשכיבה, נמאס, נמאס. מה נמאס!

– אחדות, אני מקוה, נגיע לרכוש יפה. נבנה לנו בנית נאה “עם כל הנוחיות”, כמו שבונים עכשיו בתל־אביב, ואולי יהיה לנו גם איזה סכום בבנק, ונוכל להרשות לנו נסיעה לאירופה. אֹת עם מנשה ועם עפרה – תבקרו תחילה אצלנו, כמובן, ואחר תסעו לגרודנה. שם תעשו רושם גדול. אני בטוח בזה. אין לך להתבייש במנשה. אדם מצויין. בחיי, ראיתי, כשהוא מלובש יפה ועובר ברחובות תל־אביב, נשים אל תחטאי, מירוצ’קה. אלהים בירך אותך בילדה־פלא. וברוך השם, אין אנו חסרים כלום. בעוד שנים מסתכלות בו. אל תצחקי. אני אומר לך דברים כהויתם.

– אתה בכל־זאת ילד. – אמרה מירה וטפחה על ראוש במפה המקופלת שבידה. הוא קיבל את הטפיחות באהבה רבה, ובצאתו אמר במצמוץ עין:

– ואת עצמך אַת חושבת לגדולה, מה? גדולה מאד? ראינו גדולות ממך.

“ילד נחמד”, אמרה מירה לנפשה אחרי צאתו.

אף־על־פי שהיא גופה רחוקה היתה מסיפוק של אושר, ועם כל “הצלחתה” ועם הילדה המוצלחת באמת, לא עבר עליה יום שלא יכרסמנה רגש הזרות בבית הזה – רוצה היתה שרחל אחותה תינשא לאפרים. היא אחרת, היא אינה כמוה. היא כה בהירה ופשוטה וטובה, כה קצרת מבט וקטנת השגות, שאין בשבילה בעל נאה מאפרים הפשוּט, הטוב, המתלהב, הנאמן, הנכון תמיד לעזור, להיטיב. ברי לה, שרחל תהא מאושרת עמו. אבל ישיבתה שם בקיבוץ מערערת בלבה את האמונה במוצא הטוב הזה. נערה נחמדה כרחל אי־אפשר שלא תקח את לב של אחד הבחורים העזים, ואם יתקפנה – לא יהא בה כוח לעמוד בפניו. היא התפארה, הילדונת, שמחוסנה היא. ידועים אנו טיבו שלחיסון זה. ומירה כבר רואה אותה בדמיונה כיונה פצועה. לא, רחל לא תנהג כמוה, שבאה לתל־אביב ומיד הסכימה להינשא למנשה. רחל אינה קלת־הסתגלות כמוה, אם תישבר לא תביא את חייה השבורים לתתם לאפרים. על־כן רוצה היתה בלב תמים שאפרים ילך שמה ויזדמן עמה־ אפשר יטיל בה איזו זיקה. איך אמר עליה: “היא כגליצאית”. ובאמת יש בה משהו דומה למשפחת הקליגרים. את הנשים שבמשפחותם אינה מכירה, אבל לפי שניהם היא משערת שהן דומות לה, לרחל.

מנשה הטרוד תמיד בצמחיו, שהיא ועפרה מספיקות לו בהחלט ואינו מרבה שיחה בכלל, אמר לה בכל־זאת כמה פעמים, שהיה רוצה לראות את אפרים ורחל כזוג. והרי לו חוש מעשי מאין כמוהו. תמיד הוא ניגש אל הדבר בלי עקיפים. מה שטוב בעיניו הוא אומר ועושה. וכשהביעה לפניו ספק אם רחל תישאר בקיבוץ זמן רב “בלי בחור”, אמר, כדרכו, בפשטות:

– אני בטוח, שימצא שם בחור שיבלבל לה את הראש. על־כן צריך להשתדל שתשוב אלינו מהר ככל האפשר. עליך, כאחותה הבכירה, להשפיע עליה שתבוא אלינו ותיכנס לעבודת הגן. השאר יבוא מאליו.

– איך אשפיע עליה?

– כתבי לה והסבירי לה, שיאן זו תכלית בשבילה להישאר שם. אילו הייתי אני אחיה – הייתי מסביר לה את הדבר יפה.

– אני איני יכולה למלא תפקידים כאלה. אם תרצה באפרים – תבוא הנה ויתחתנו. ואם תמצא בחור אחר לפי רוחה ותרצה להינשא לו – מה אני שאתערב? לדעתי, הם היו מתאימים מאד – אפרים ורחל. אבל יש לה סוף־סוף דעה משלה ואינה ילדה עוד. היום גם בנות חמש־עשרה אינן רוצות להיכפף לדעות של גדולים.

– זוהי באמת רעה חלה. יש להשפיע על הצעירים. אני תקוה שעפרה שלנו, כשתגיע לכך, כבר תהיה אז מוֹדה אחרת: ישמעו אז בקול הורים.

– ואתם שמעתם בקול הוריכם? הם רצו שתעלו ארצה?

– הם לא התנגדו. הלואי היה אבי חי – היה עולה גם הוא. מי מיהודי פולין אינו רוצה לעלות? אני מקוה שעוד נעלה את אמנו – וגם את אמך.

– שתיהן תהיינה סבתות טובות לעפרה.

– מכולנו תהיה להן נחת. מה חסרים אנו? יושבים בארץ־ישראל, עובדים ורואים ברכה בעמלנו, איננו מנצלים שום איש ומפריחים את הארץ.

– אה, נעשית נואם.

– איזה נאום זה? את האמת אני אומר.

– ואני חלמתי על חיים אחרים.

– כלומר?

– חשבתי: אתפוס איזה מקום בחברה, אבריק מעט. סוף־סוף, כלום יכולה אשה בת זמננו למצוא סיפוק בחיים כאלה? אפשר רחל.

– לכי, אל תדברי הבלים. רוצה היית להיות כאותן הנשים הבטלות, הצבועות עד לגועל, היושבות בכל יום שעות בבתי־הקפה אכולות שעמום, מעשנות וקורצות עין לגברים מנוּולים?

– למה דוקא כך? רוצה הייתי להיות עשירה, מנהלת בית מפואר, נוסעת עם בעלי באוטו, מקבלת בביתי חברה טובה, הולכת בכל שנה למסעות…

– אם כן, צריכה היית להינשא לעשיר.

– איני אומרת לא. על כל פנים – בחיים אלה איני יכולה למצוא סיפוק.

– אם כן, אַת מקולקלת.

– אפשר.

– ואני אומר לך, שתסירי מלבך את ההבלים האלה. אילו יכולת לשאול אחת הנשים העשירות, החיות לפי האידיאל שלך, אפשר שהיתה מקנאת בך.

– לפי טעמך אתה.

– וכי טעמי גרוע כל־כך? וכי לא בחרתי בך?

– והוא ניגש אליה ולפת בידיו האמיצות שתי זרועותיה סמוך לכתפיה, לחצן בכוח וקירב פניו אל פניה.

– מה אתה רוצה? – אמרה ספק בצחוק ספר בכובד־ראש.

– למצוץ בנשיקה את השטויות מתוך ראשך הקטן.

– מאמין אתה, שבנשיקה אפשר להסירן?

– כן. הנה כך.

והוא תפס קדקדה מצד העורף והידק שפתיו אל מצחה ולא הרפה ממנה כמה רגעים.

– נו, עכשיו הראש נקי משטויות.

– כן. נקי.. – ענתה באירוניה.

– עכשיו עוד נטהר את השפתים, שדיברו שטויות כאלה.

– לך, הנח. אין לי עוד כוח.

– פתיה שלי, הכוח באהבה. נאהב ויהיה לנו כוח כזה, ששום כוח לא יוכל לעמוד בפנינו.

כשהרפה ממנה היה כולו אדום ונלהב ובעיניו נוצצה האהבה – הכוח הגדול.

 

כא: בִּקּוּר בַּקִּבּוּץ    🔗

לא קל לחַסר כוח־עבודה מעבודת הגן. על־כן היה אפרים דוחה נסיעתו מחודש לחודש ומעונה לעונה. עד שעברה שנה ויותר מיום שרחל נסעה לקיבוץ, ואז השתמש באחד השבועות שלאחר היורה ונסע אליה דרך הפתעה, שלא הודיעה על בואו כלל. מכתביה של רחל היו מתקבלים כמעט בקביעות, ופעמים אחדות הבטיחה, שתקח לה ימים אחדים ותבוא למעין־גנים, אבל ההבטחה נשארה תלויה ואפרים לא עצר עוד כוח לחכות. הוא רק חשש, שמא ימצאוהו שם הגשמים ולא יוכל לערוך את הטיול המתוכנן אל הגליל עם רחל כאשר חלם. אף המחשבה שיצטרך לשבת בקיבוץ כמה ימי גשמים לא נעמה לו, אמנם איש־עבודה הוא, כמעט חקלאי, אבל – הרי אין שיתוף רעיוני בינו ובין האנשים הטובים האלה, ואיך ישב עמהם בביתם? הכל תלוי כמובן בה, ברחל. אם היא תקרב אותו ותרצה להתהלך ולבלות עמו שעות בשיחה – יהא טוב. את הידיעה, שהוא עתיד לבקרה באחד הימים שם, בקיבוץ, קיבלה, כדרכה, ברצון ובשמחה – אף־על־פי שהתלהבות רבה לא היתה במכתביה לבשורה זו, ולא היה ברור לו, לאפרים, מה יהא מנהגה עמו שם, בתוך כלל האנשים כערכה אפשר ירָאה שם כזר ולא יהא נוח לה להעמיס עליהם אורח בלתי־קרוא. ואפשר שיהיה למעמסה עליה גופה.

הוא היגע שמה באוטו של התיירים, שנזדמן לו בחיפה בבוקר שלאחר גשם סוחף. נשבה רוח עזה והשמש היתה מתכסה ומתגלה חליפות ומזריחה את נוף ההרים הרוסס ואת חצר הקיבוץ הגדולה על בניניה החדשים, הלבנים והעליזים. לבו נתחמם למראה הבנינים ולמחשבה שידי אנשים עברים כוננו כל זה, והיה מחזק את התיירים בהתפעלותם.

האוטו עמד בתוך החצר, סמוך לאולם־האכילה, והוא ירד יחד עם ארבעת התיירים, רגליו היו מאובנות קצת מן הישיבה הדחוקה והמקום החדש נסך בו משהו סקרנות ומשהו עצבות. בחצר עברו אנשים ונשים צעירים בבגדי עבודה ולא נתנו דעתם על הבאים, כאילו לבם גס בכאלה, רק לאחר כמה רגעים בא אחד, נמוך ולבוש סוידר כבד, גלוי ראש קֵרֵח למחצה, וידיו בתוך כיסי מכנסיו, ועמד לפני האורחים, כמי שתפקידו להשיב על שאלותיהם של אלה.

התיירים ששאלו מה ששאלו וחבר הקיבוץ השיב מה שהשיב והזמינם להיכנס לאולם־האכילה. אז פנה אליו אפרים בשאלה:

– סליחה, אתה מכיר את רחל?

– איזו רחל? יש לנו כאן עדר “רחלים” – שש במספר.

– רחל טמקיס מגרודנה.

– אה, ה“ורוּדה”? כך אמור.

– למה אתם קוראים לה “ורוּדה”?

– מפני שהיא תמיד במצב־רוח ורוד. אין דבר, בחורה מוינה, ירבו כמותה בישראל! רוצה לראותה תיכף?

– בודאי.

– אם כן, פנה סוב לך, בחור, לצד זה ותגיע עד המאפיה, שם עבודתה היום. מה אתה, אחיה?

– וכי דומה אני לה?

– קצת.

לבו של אפרים צחק בקרבו. סימן טוב בוא. הוא הודה לבחור ופנה לצד שהראהו. צריך היה לעלות השביל של חצץ אל בית־אבנים ארוך וצר, שלאחר הגשם נראה כמסויד מקרוב. בדרך ירדה מולו בחורה גבוהה במכנסי־עבודה כחולים, נושאת על גבה בסדין משא כבד.

– המאפיה פה?

– כן, הדלת האחרונה למטה. במרתף.

– רחל ה“ורודה” שם?

– כמדומה, שהיא עובדת היום במאפיה.

– תודה.

אפרים עבר על כמה דלתות של חדרי־מלאכה, עד שהגיע אל דלת המאפיה. רעש מחריש־אזנים עלה משם. דפק על הדלת ולא שמע מענה. “מפני הרעש אין שומעים בפנים שם”, אמר לנפשו. פתח את הדלת והרוח דחפה בכוח עד שכמעט נפל אחריה.

– מהר סגור שם את הדלת! – עלתה גערה מלמטה, מעומק המרתף הגדול.

אפרים סגר אחריו את הדלת וירד בחמש או שש המדרגות. היה שם אולם גדול, שעמודי־ביטון נושאים את סיפונו, והוא מלא שולחנות־קרשים שעליהם ערוכות ככרות־בצק ארוכות ועגולות. ליד אחד הכתלים כוננית של קרשים להניח בה את הפת האפויה. בירכתים, כמו בעומק, היה התנור, שאש של גיהנום יוקדת ושואגת בו מתוך כמה מכונות־גז גדולות. לפני פי התנור עמד בחור צעיר, כמעט נער, ערום עד לשתותיו ועל ראשו כובע של נחתום לבן והוא נשען על המרדה הנעוצה ועומדת לפניו, מחכה לרדייה.

בין השולחנות ועליהם עסקו בחור אחד ושתי בחורות, שאחת מהן היתה – רחל.

כשראתה את אפרים ננס ופניו מאירות כנגדה, הניחה את ככר הבצק שבידה על קרש ורצה לקראתו בקול צוחה:

– אפרים! אתה הוא? יפה שבאת! איך ידעת שאני במאפיה?

– אין לי פה לשאול?

– היא הניפה את שתי ידיה הקמוחות והוא אחז בזרועותיה וכן התנשקו.

– זה גיסי. אפרים קליגר – הציגה בצחוק של מבוכה כלפּי הנמצאים במאפיה.

– רצונך, שלחי הנה אחרת במקומך ותוכל לצאת. – אמר הבחור המחתך את הבצק.

– רק לא את פנינה. – אמר הנחתום ולפת ברגלו את מוט המרדה.

– בהבל המאפיה היא נעשית עוד יותר מכוערת… קחי בשביל הבחור שלך פיתה חמה, וגם בשבילךץ

– תודה. אחר־כך אבוא ואקח.

נטלה את החולצה הסרוגה התלויה בפינה ולבשתה. הם יצאו החוצה. השעה היתה שתים. אף־על־פי שהשמש זרחה והשמים היו טהורים ברובם, היתה צינה חותכת נושבת עם הרוח ממרחב השדות ועלי האיקליפטים הצעירים שבחצר קשקשו בקול יבש.

– זו לך הפעם הראשונה שאתה בעמק? מה בבית? ועפרה’לי? כבר מדברת הכול? אוי, בּוּבּה’לי שלי! אליה אני מתגעגעת יותר מאשר על כולכם. יש לנו גם פה תינוקות נחמדים, אחד נחמד מחברו, אבל נדמה לי, שעפרה יפה מכולם. אתה תלון פה, כמובן. אין דבר, נסדרך איך שהוא. בעונה זו אין אורחים וימצא מקום. באמת יפה עשית שבאת. כבר כשנה שאתה מבטיח לבוא. אגיד לך את האמת: לא האמנתי עוד שתבוא. בטוחה אני שחיינו פה ימצאו חן בעיניך. העיקר, שכל זה נעשה כל־כך מובן מאליו. שאין כל אפשרות לחשוב על חיים אחרים. יש שאַת מתפלאה איך חיית עד עתה חיים אחרים…

– משמע, נעשית “קיבוצניצה” אדוקה.

– אילו חיית אתה עמנו חודש ימים, בטוחה אני שלא הייתה מסכים לעזוב את המקום בשום אופן. כן, כמובן, יש גם עוזבים. עכשיו כבר מעטים הם. הסיבות הן שונות. בכל אופן, הטובים נשארים… בוא, נעלה בחורשה. אני אוהבת לטייל בין עצים דוקא בחורף, ברוח ואפילו בגשם. נדמה לי אז, כאילו העצים מדברים בקולות שונים,במקהלה. אני נזכרת אז בסתיו שלנו שם, הרפש ובסגריר. גם באלה יש יופי.

דיבורה הער והטוב נסך באפרים קסמים. תקע את ידו בזרועה, אבל היא נטלה את ידו והניחתה על כתפה: “כך הולכים אצלנו. לא אצלכם, הבורגנים”. היה לו ניחא גם כך.

אחרי רגעים מספר נכנסו לחורשת הארנים והאקליפטים.

– אתה שומע? – אמרה, חוֹסה בו מתוך הקשבה.

הרוח טלטלה את צמרותיהם של העצים הרכים וכפנה אותם בעל־כרחם לעבר אחד, לעבר ההר המתנוסס מאחורי החצר, כאילו אמרה להכריח את החורשה כולה לעלות ולכבוש את ההר. הצמרות איושו ושרקו וגזעים הרכים אף הם היו מתעותים כמבקשים לעקור רגלם מתוך אדמת מטעם ואינם יכולים. עשרות שריקות בטוֹנים שונים היו רצות מעץ לעץ ועולות יחד בהמולה נסערה.

– יודעת אַת, רחלי, שמתי לבי, שהטבע בארץ, וביחוד בצפון ובימות־הגשמים, אינו שונה הרבה מן הטבע שלנו באירופה. שדות התבואה בדרך הזכירוני את מזרע החורף אחרי הפשרת השלגים, כשרוחות אביב ראשונות מנשבות.

– גם אני מרגישה לפעמים כך. ואפילו בפניהם של האכרים יש ושל הערביים אני רואה לפעמים קוים והבעה של אכרי־הגויים שם…

– סדנא דארעא חד הוא. – אמר אפרים וראה חובה לעצמו לתרגם לה לרחל את המלים הארמיות עברית.

אחוזים הלכו במעלה החורשה, כחותרים לאיזה מקום בלי דעת אנה הם חותרים. והנה יצאו אל רמה קטנה בלב החורשה. היתה שם סוכה של ענפים, שהעלים היבשים עוד דבקו בהם.

– בקיץ אנו מתכנסים כאן לפעמים לשיחות חברים. בחורף הסוכה עזובה. רק לפעמים מתחמק הנה איזה זוג…

– וגם אנו התחמקנו לכאן… אמר אפרים ולחץ את כתפה. היא החזיקה בכפה את אצבעותיו התלויות מעל כתפה ולא החזירה לו לחיצה.

– ספר לי, מה שם אצלכם, מה שלום מירה? אתה חושב שהיא מאושרה?

– למה לא תהא מאושרה? מה חסר לה? בעל – זהב. ילדה – אבן חן. פרנסה – הלואי לא רע מזה על רוב בנות ישראל. שנינו חרדים לעשות רצונה.

– בכל־זאת נדמה לי, שאין לה סיפוק בחייה. היא לא אמרה לי כלום, אבל הרגשתי בדבר. היא טיפוס אחר…

– כלומר?

– היא שונה ממני… וגם מכם. היא צריכה חיים, שיש בהם ברק ומעוף, שתוכל לתפוס מקום בחברה, שיהיה לה במה להתראות… אין היא יכולה להצטמצם באושר קטן, כפרי… אין לה נפש אידילית…

– וכי האושר ההוא, זה עם ברק שוא, ברק חיצוני, נוגה של עץ־רקבון? וכי לשם חיים כאלה באנו לארץ־ישראל? לשם כך חלמנו והתפללנו דורות על דורות, שפכנו דמעות וקוינו למשיח, שנחיה כמו שחיים אחינו היהודים שם, עקורים משורש, בארצות הגולה, מתוך ניצול של אחרים, העובדים בזיעת אפיהם?…

– כן, צדקת. בודאי שצדקת. אני בדעה אחת עמך. הרי תבין, שאנו בקיבוצים איננו יכולים לחשוב אחרת. אבל היא, מירה, הרי ידעת שלא יכלה להישאר בקיבוץ, שנמשכה בכוח שמה, אל העיר.

– אם היא באמת כמו שאַת מתארת אותה למה נישאה, איפוא, למנשה? למה לא ביקשה לה איזה סוחר עשיר, או פקיד או דוקטור?

– למה? וכי הבחירה בידי האשה? אפשר שלא חשבה הרבה, שלא נתנה דין־וחשבון לעצמה. קיבלה עול בלא מחשבה. רבות עושות כך…

– לא, את טועה, יקירתי. נדמה לי, שאני מכיר יפה את מירה שלנו. מובן שהיתה רוצה ביותר: היתה רוצה לשבת בעיר, בדירה נאה עם רהיטים נאים, אבל בעצם הרי היא אדם מוסרי ויודעת להעריך מה אנו נותנים לה, אנו שנינו.

– כן, זו אמת. לא אומר על אחותי, שאינה אדם מוסרי. אבל – אינך יודע את לב האשה. מה שנראה לכם מספיק, ואולי גם טוב או טוב מאד – לה אין בכל זה משום סיפוק.

– גם בעפרה?

– איך אסביר לך זאת? את עפרה היא אוהבת, ואיך לא תאהבנה? בובה’לי כזו. אבל לה דרוש גם מעט – “בלבול ראש”..

– וכי לא טוב יותר בלי “בלבול ראש”? למה נחוץ זה?

– לך אין זה נחוץ, כמובן. גם לי לא. אבל לרוב הנשים – זה נחוץ ונחוץ. אילו ידעת איזו סבכים יש כאן, בקיבוצנו, ובכל הקיבוצים. יש לפעמים דברים, שאי־אפשר להבינם בשכל הישר. זה כל־כך מכאיב. כך הוא. נשים – זה עולם בפני עצמו. אני איני בטוחה כל־כך במירה.

– כלומר? – עמד אפרים והרפה ידו מכתפה של רחל – במה אינך בטוחה בה?

– אם יזדמן לה איזה גבר, שידע להמציא לה את “בלבול הראש” הדרוש – אם תוכל לעמוד בנסיון.

– לכי, לכי, הרי את מדברת כאילו את באמת פסיכולוג גדול, בעלת־נסיון גדולה. הורי אינך אלא תינוקת.

– כן. כך חושבים אותי רבים. אבל באמת אני מבינה הרבה דברים. עוד בשבתי על ספסל התלמידים בגימנסיה – ראיתי והבנתי הרבה. ובכל מקום שאני פונה – אני רואה ומבינה. אבל יש כוח של קונטרולה על עצמי. חשובים אותי לנערה תמימה, ואולי גם קלת־דעת. יודע אתה איך מכנים אותי כאן? “ורודה”.

כשנשאה פניה העגולות והרעננות, רבות־החן, אל אפרים, ועיניה הזכות, החמות והעליזות, הביטו בו בתקיפות – ראה בה באמת פקחות וכוח רצון שהיו בעיניו כחדשים. מחשבתו הוּסחה פתאום ממירה ומכל מה שאמרה לו עליה ודבקה כולה בה, בנערה זו העומדת לפניו על תל זה בחורשה, בתוך רוח החורף העזה, במקום זה הרחוק כל־כך מקינו, מביתו.

על כל דבריה המחוכמים, הנועזים, היה רוצה להשיב לה תשובה אחת: לשים שתי ידיו תחת זרועותיה, להרימה וללחצה בכוח אל לבו. אבל אין זו דרכו של אפרים קליגר. אפשר אחר־כך, כשידע שהיא שלו. עכשיו לא.

– בעצם הרי אפשר לדבר איתך דברים גלויים, הלא? – אמר לה בקול, שהיה כשאוּל עמו.

– כמובן, רק דברים גלויים. כלום יש לך להגיד לי איזה דבר מיוחד?

– דבר פשוט מאד: אַת אהובה עלי, מיום שראיתיך לראשונה, ורוצה הייתי שנתחבר – לכל החיים.

– כלומר, באת להציע לי שאתחתן עמך?

– כן, אם לדבר דברים פשוטים.

– ולא שאלת את עצמך: אפשר קדמך מישהו אחר?

– היכן? פה בקיבוץ או בגרודנה?

– פה או שם – אחת היא. הן יתכן דבר כזה…

– כן, בודאי שיתכן. אבל – אילו היה לך משהו, בודאי הייתי יודע. מירה היתה יודעת ואומרת לי.

– מירה חושבת על עצמה. הן, מירה בודאי היתה רוצה בזה, שאתחתן עמך. וגם אני, אפשר שלא הייתי מסרבת. אתה בעיני אדם טוב ונעים, אבל – זה כשלשה חדשים שהכרתי בחור אחד, מקבוצה קרובה, הוא היה אצלנו כאורח וטיילנו פעמים אחדות. ופה, על תל זה, בסוכה זו הסכמתי להינשא לו.

– איך זה? – פרצה קריאה מגרונו היבש של אפרים – ולא הודעת לנו כלום? כתבת לנו מכתבים ולא רמזת על כך אפילו במלה אחת. איך אפשר?

– מה היה לי להודיע? חשבתי: כשנתחתן – נודיע לכם. אפשר שנבוא גם לביקור אצלכם. וכי מירה, כשהלכה להתחתן, הודיעה לנו?

– ואילו באתי אז, לפני בואו של הלז, היית מתרצה לי?

– מה אני יכולה להגיד לך עכשיו? אפשר כן ואפשר לא. לא חשבתי בזה. אני מחבבת אותך, את שניכם, את מנשה ואותך. אתם אנשים חביבים, “אנשים חיוביים”, כמו שהיה אומר ברנר שלנו. אבל כגון זה לא עלה על דעתי…

– ומה שסיפרת לי – אין להשיב?

– למה להשיב? הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו, והחלטנו להתחתן. איני מבינה אותך.

– אינך מבינה אותי? זה פצעי, שאינך מבינה אותי. אילו הבינות אותי, אַת, שהתפארת לפני רגע, שאַת רואה ומבינה יותר מאחרים, אילו ראית – היית רואה ללבי עוד אז, כשהיית אצלנו. כלום לא הרגשת, שחיי תלויים בך?…

– באמת לא הרגשתי. ראיתי בך חביבות מרובה. אבל חביבות זו ראיתי מצדך גם למירה, וגם – לכל העובדים אצלכם בגן. אפילו לסאלים. חשבתיך לאדם טוב, בעל לב טוב, בעל נפש עדינה. אבל – איך יכול היה לעלות על דעתי…

– והרי אַת כל־כך צעירה…

– ואילו הסכמתי להינשא לך לא היית אומר עלי, שאני כל־כך צעירה… רואה אתה, יקירי, כי לא בהגיון תדבר. אבל אין דבר, אל תצטער, תמצא טובה ממני. אני בכל־אופן החלטתי לקשור את חיי בחיי הקיבוץ, ולוּ גם חופשיה הייתי, לא יכולתי ללכת אחריך. הרי אתה לא היית המסכים לחיות בקיבוץ.

– לא, זאת לא. אבל כלום חיים תוך גן מחוץ לעיר, בעבודה חקלאית, נופלים מן החיים בקיבוץ?

– איני אומרת, שכל בני־אדם צריכים לחיות בקיבוצים, אבל בעיני – אלה הם החיים האמיתיים.

– אם כן, הכאבת לי, רחלי, בשניים: בדברים שהשמעתיני על מירה שלנו, ובדברים שהשיבות לי על הצעתי.

– וכי תחשוב שחפצתי להכאיב לך? איזו סיבה יש לי לגרום לך צער, או לדבר רעות על אחותי? להיפך, רוצה הייתי להיטיב עמך בכל מה שבידי. אתה יקר לי מאד. ואת מירה אני אוהבת אהבת נפש. אבל הן תודה, שחובתנו היא קודם כל – לדבר אמת.

– כן, מה שנראה לך כאמת. אפשר גם לראות את הדברים באור אחר.

– אין לו לאדם אלא האמת שלו. אבל נניח את הפילוסופיה. אתה תישאר אצלנו ימים אחדים? באמת, אשמח מאד. אין לך מושג, כמה שמחה תגרום לי בזה. תכיר מעט את חיינו כאן. אפשר תשנה את דעתך. איני אומרת, שחיינו נקיים מליקויים, אבל האור מרובה מן הצללים. תתבונן ותראה. אני אעזור לך להכיר את הכול.

לשמע הדברים האלה ירדה עצבות על אפרים וכאילו ניטל ממנו הדיבור. הנוף החורפי, בקרבת ההרים, שהיה קודם מבהיק בין חמה לצללים, כאילו כבה בעיניו. הרוח היתה מרגישה בפרכוס העלים היבש מסביב. הוא עמד לפני רחל ודוק של דמעות רועד בעיניו.

– בוא, נרד. שמעת, קראו לארוחת־הצהרים. תאכל עם כולנו. אתה אוכל, כמדומה, הכול?

– באכילה איני בררן. – אמר מתוך חיוך מעוקם קצת.

– בחורים כאלה אני אוהבת. – אמרה והניחה ידה על כתפו הגבוהה ויחד ירדו במשעול שעלו בו.

בשעת הארוחה, באולם־האכילה הגדול והגדוש אנשים, השתדל אפרים להיות שמח והתלוצץ עם המגישות, שביקשו להאכילו יפה בזכותה של רחל האהובה על כולן. הוא אכל ברוב תיאבון והתפלא על עצמו, שמיאונה של רחל פגע בלבו ולא פגע בתאבונו. היא ישבה על הספסל ממולו וענתה על הלצותיהם של החברים וזרזה אותו שיאכל, כי עד ארוחת־הערב לא יקבל כלום. אם לא מתוך פרוטקציה מיוחדת…

ההמולה והתנועה שבאולם הכאיבו מעט את ראשו, אבל הוא קיבל הכל באהבה. סוף סוף, זו לו הפעם הראשונה שהוא בקיבוץ. הטיפוסים השונים של פני האנשים והנשים, כמעט כולם נוקשים מעבודה אך עליזי־עינים, עם ובלי משקפים, מצאו חן בעיניו והצטער כמעט, שאין הוא “בא בחשבון” בשביל החיים האלה.

הוא האריך מעט בסעודה וראה אנשים קמים מן הספסלים ואחרים יושבים במקומם, והכל נעשה בזריזות ובכובד־ראש, כמנהג אנשים טרודים במלאכתם. רק כשהם הולכים בכלי ביד לשתות מים הם נראים מתונים מאד.

אחר קם ויצא עם רחל לחצר. היא הוליכה אותו בכל פינות המשק, בעבירתו על הצריפים ועל הבתים. הסבירה לו תפקידו ושימושו של כל בנין לחוד. הכניסתו לבית־הילדים והראתו את חדרי־השינה עם המיטות הקטנות והנקיות, הסכוכות בכילות. אחר הביאתו אל חדר המשחקים והלימודים. הציגתו בפני המטפֹלות ובפני כמה מן הילדים הבריאים והיפים. גם את הפעוטות ראה בשנתם על משכבם הנוח. הכול היה עשוי יפה לתכליתו.

אחר נכנסו למשתלה. שם ראה כמה דברים שמשכו את לבו ביותר. מצא מינים וזנים של צמחים שלא ראה כמותם אפילו בחקל־תפוחים. דיבר מעט עם המדריכה, בחורה אמיצה במשקפים, והיא השיבה על שאלותיו ברוב ידיעה ובהירות. לבסוף, כשנודע לה שהם בעלי גן ומשתלה במעין־גנים, הציעה לו במתנה שתילים אחדים בעציצים קטנים – אם לא יקשה לו לקחתם עמו.

כשעמד בלב החצר הושקיף על המשק הנאה המשתרע על פני שטח גדול, היתה לו רגע הרגשה כאילו הוא שומע את ה“קיבוץ” אומר: “ראה, כמי החיים האמיתיים: בנין הארץ, יצירת ערכים ממשיים וקיימים וכו' – ואתם השאר, יושבי העיר ועושי הרכוש, אינכם אלא דבר טפל, עובר…”, אבל מיד תפס את עצמו במחשבה זו וחזר אל עצמו.

– הכל יפה, יפה מאד, רחלי, – אמר לנערה שהביטה תוהה בפניו – אבל עלי לשוב למעין־גנים.

וכשאמרה לו, שעליו להישאר עמהם לפחות עוד יומים (את הצעתו לנסוע הגלילה לא העלה עוד על שפתיו), ענה, שהוא חושש שמא ירדו גשמים גדולים, לפי מה שהוא רואה את השמים מצד מערב, ואז יקשה ממנו לחזור. הוא גם נזכר פתאום, כי מנשה לא יוכל לעמוד בעצמו, ואפילו בעזרתו של סאלים (שקמוני הלך לחודש ימים למקום חדש בדרך לחברון בענין הכשרת קרקע לנטיעה חדשה), בפני השטפון, שעלול לבוא עם ריבוי הגשמים. יש לחפור תעלות עמוקות, ועוד זכורות לו הצרות שגרם להם השטפון בשנה שעברה.

היתה בו אי־מנוחה שלא הלמה את כל טבעו. לא רק שלא נוח לו להישאר עם רחל זו, שיש לה בחור בקבוצה הסמוכה ושהוא יכול להופיע כאן בכל שעה (היא אמרה לו, שהוא בא לעתים קרובות בדרך הפתעה), אלא שחש באמת איזה גירוי בגופו לעבודה ודאגה לגנם, והחליט לנסוע עוד בו ביום. ולא הועילו כל דבריה החמים של רחל, עד שהלכה עמו אל “המרַכז” והזמינה בשבילו מקום באוטו־החלב שהלך לפנות ערב לחיפה.

עד שעת הנסיעה לא סרה מעליו והשתדלה בכל יכולתה להפיג את הכאב שגרמה לו פגיעתה.

לפני צאת האוטו התחיל מקלח גשם דק וקר מאד. קנקני־החלב עשויים פח־אבץ, גדולים וקרים, קשקשו, והאנשים שטלטלו אותם מן המחסן זרקום בכוח עד שנדמה לו לאפרים שהם ישָברו, אבל לא אונה להם כל רע, רק טיפות של חלב חיור ניגרו פה ושם. אחר צופפו אותם בתוך האוטו, עד שמילאו את כל בית־קיבולו. הניחו עליהם איזו חבילות ושקים, אחר מתחו את הבדים ורכסום בקרסים להגן מפני הגשם. חוץ מן הנהג נסע רק עוד חבר אחד וגם לאפרים הקצו מקום בתא הנהג, מקום צר, אבל מספיק. “אין דבר, מתוך הדחק יחַם לנו”" אמר החבר הנוסע, איש לא צעיר, והשתדל להצטמצם במקומו ככל האפשר.

רחל תלתה פַּרְוִית מבריקה על כתפיה ולחצה אותה בכפּה אל חזה. צוארה הקצר שקע כולו בכתפיה. היא בוססה במגפים הגבוהים בתוך הבוץ, פניה היו עתה אדומים־כחלחלים מצינה והקסקט שבראשה היה כבר רטוב כולו. לפני עלותו מסרה לו כל מה שיאמר לכל אחד בבית, ואחר לחיצת ידים נשנית כמה פעמים התנשקו.

האוטו עשה סיבוב בחצר הרפושה ויצא לדרך ורץ בתוך הגשם מול פרוכת העננים הכבדה התלויה על הר העמק.

הוא לן בחיפה ולמחר לעת הצהרים היה שוב במעין־גנים.

מירה לא היתה מופתעה ממה שקרה את אפרים בקיבוץ, אף־על־פי שהצטערה על כך. בכל לבה רצתה, שרחל תינשא לגיסה הטוב והנעים. היא הסתפקה במה שאמרה על אחותה, שאינה מבינה את החיים והלואי שלא תינחם, אחר השתדלה לחזק את רוחו של אפרים והבטיחתו שימצא אחרת, טובה מאחותה. מי יודע איזה בחור הוא שבלבל שם את ראשה. אם אין הוא איזה סדיסט. לא חסר שם המין הזה, בפרט אלה, שיצא להם שם בַּיָפִים.

ותגובתו של מנשה היתה בתכלית הפשטות. כשנכנס בצהרים ומצא את אפרים בצריף, שאל, אגב שפשוף הנעלים בסחבה שליד הפתח:

– מה? לא יצא כלום? הבינותי, כיון שמיהרת לשוב.

– לדאבוני – לא יצא כלום. – אמר אפרים בתוגה – יש לה כבר אחר.

– אה, קטנה זו! לא הודיעה אף מלה אחת…

– רק לפני שלושה חדשים הכירה אותו. בא אליהם מן הקבוצה הסמוכה.

– אם כן, אפרים: הוצא אותה מן הראש. יתן לה אלהים ותהיה מאושרה עם הבחור מן הקבוצה. כנראה לא נועדה לך. – הוא ניגש אל השולחן הערוך והתבונן מה יש בקערתו.

– כנראה. – ענה אחריו אפרים כהד.

הוא תפס את פצע לבו ביד חזקה ולחץ עליו לדכא את הכאב. מעתה היה מזכיר את רחל, כדרך שמזכירים קרובה ומכירה טובה, בחיבה וברוֹך, אבל בלי אותו רטט שהיה מתגלה קודם בכל פניו לשמע שמה. עתה העסיקתו מחשבה חדשה: איך יביא את רוּז’קה. אבא מת ואין מי שידאג לה. מנשה די לו בעוֹל שלו. הוא המחויב לעשות. היא כותבת, שהיא משתוקקת לעלות, וצריך להשיג בשבילה “דרישה”. האֵם רוצה לשבת זמן מה אצל אחותם הבכירה. אם תרגיש עצמה שם לא בטוב, תמכור את הבית בעירם ותעלה גם היא לארץ. בפרט לאחר שגם בת־הזקונים תהיה כאן.

 

כב: הִבְהוּב בָּרָק בָּאֹפֶק    🔗

היתה גאוּת בארץ. העליה גבר, היוקר האמיר והפרנסה היתה שופעת בכל פינות הישוב העירוני, אך בלב רבים נולדו חששות קשים. נראו סימנים לא־טובים במקומות שונים בארץ. הערביים נקטו בדרך של פגיעות ביהודים. היו כמה התנקשויות בדרכים וגם מקרי רצח. מצד השלטון ניכרה התנכרות לדרישות הישוב בדבר הבטחון. הוחל גם ברדיפות על עולים בלתי ליגליים, והעתונות נעשתה עצבנית.

האחים קליגר לא הרבו לעסוק ב“פוליטיקה”. קראו חלק קטן מן העתון היומי, אם לא נרדמו תוך כדי קריאה מרוב עייפות, ועברו לסדר יומם בעבודה שהיתה רותחת ממש. דוקא מירה היתה מרבה לקרוא בעתון, וכמעט כל מה שקראה בו היה מרגיזה. משום מה התחילה מקטרגת על הישוב ועל ארץ־ישראל. כמעט התחילה כופרת ביעוד הלאומי. הם שמעו את קטרוגיה בצער והחליטו לעבור עליהם בהלצה ובקורטוב של ביטול. ודבר זה הרגיזה ביתר שאת.

אחר־כך פרצו מהומות־דמים ובאו ירחים של מתיחות־עצבים ופחדים ומבוכה רבה. היו ימים, שאי־אפשר היה ללכת לתל־אביב מפני הסכנה. שקמוני, שעשה בסביבות חברון כמה חדשים, חזר משם כאדם אחר. הוא נעשה קטיגורם של מוסדות הישוב וההנהגה הלאומית, והיה מאשים אותם בכל התלאות שמצאו את הישוב. הם, הם אינם עומדים בפרץ. הם עיורים, הם אינם רואים את הנולד, הם אינם דורשים מן השלטון מה שיש לדרוש: יד חזקה. או, הוא מכיר את בני ישמעאל! הוא כבר למעלה מעשרים שנה בארץ. הוא יודע אותם בעל־פה. כמה היטיבו למשול בהם התורכים! “פַלַקִיס”, “פַלַקִיס” – זוהי דרך השלטון היחידה ההולמת אותם. אבל ההנהגה שלנו, כביכול, הרי היא דימוקרטית וליברלית, מלאה רחמים ורגשי הוּמניות אל הפורעים… כל תורות הסוציאליזם נשתכחו מלבו.

בתחילה התוכח עמו אפרים בכובד־ראש ובכובד־נימוקים ובלשון כבדה. אבל משראה שאין לו תקנה לשקמוני, שנתפס כולו לקיצונים, הרפה ממנו והיה מסתפק בתשובה קצרה, על־פי־רוב מתוך אירוניה. אחר־כך חדל גם מזה והיה נתון ראשו ורובו בעבודה, ורק דאגה אחת בלבו: להשיג רשיון עלייה בשביל רוז’קה.

הפצע שלבו נפצע בחורשת הקיבוץ כמעט הגליד, והוא רחש עתה אך טוב לרחל ולבחור בחירה, שגם את שמו לא ידע. הם כבר שרויים יחד בקבוצה, ואם יבואו אליהם לביקור – יקבל את שניהם באהבה ובלי כל טינא בלב. בזה הוא בטוח.

לעפרה כבר מלאו שנתים והיתה מתרוצצת בגן. הילוכה הוסיף על חינה על אחת שבע. במזג־אויר יפה היתה רצה בהשגחתה של מירה בשבילים ובערוגות וכל עובדי הגן היו “כפרתה”. שקמוני היה משתדל “להרגיזה”, אבל היא רק צחקה לקראתו, עד היה מעמיד פנים ככועס או כמיואש על שלא עלה בידו “להוציאה מן הכלים”. כשהציק לה ביותר, היתה עוקרת שתיל ובורחת בצחוק, והוא רודף אחריה, עד שהיא נופלת אל חיק אמה. “הגזע הקליגרי הטהור”, – גמר אומר ועיניו צוחקות במשובה של רוק זקן.

בטיולה עם עפרה ברחובות עין־גנים, שהיתה בשנות הגיאוּת כמעט לעיר (אמנם עם קרחות גדולות), נפגשה מירה כמה פעמים עם מר קוייט ושוחחה עמו ברוב עונג ונפשה כמעט נקשרה בנפשו, והיתה נושאת את דמותו המכסיפה, המעודנת, כנשוא דמותו של דוֹד אהוב. הנערה המאומצה, אליס, התפתחה וגבהה ונעשתה דקה מאד ובפניה חותם של עצב מה. מצב בריאותה של הגברת קוייט הורע, כי למרה השחורה שלה נסתפח חולי השגרון, שהטיל בפניה חיורון ונפיחות, ולא היתה יוצאת עוד מתחום הוילה. רק לעתים רחוקות נראתה מטיילת קצרות עם בעלה בדרך ליד שער גנם, והיא תלויה בזרועו וגוררת בקושי רגליה הכואבות. אך פעם אחת דיברה עמה מירה, אבל האשה דיברה אנגלית רהוטה ומתוך צער גדול ומירה לא תפסה כל מה שאמרה, והתאמצה רק להשיב על דבריה תשובה קצרה מתוך ניחוש. כנראה, גם במצב־רוחו של מר קוייט גופו חל איזה שינוי. קו של זקנה נמתח על פניו, ואף־על־פי שעדיין רואים אותו משחק בכל יום עם אֶליס בטניס, ובשעת משחק גופו זריז וגמיש כשהיה, הנה בלכתו ברחוב ראשו שח משהו וברק עיניו איננו עוד.

הוא סיפר למירה, שאינו בטוח אם יוכל להישאר בארץ, אף כי הארץ נתחבבה עליו מאד, ודוקא בימי סכנה היא אהובה עליו יותר, נפשו נקשרה בוילה ובגן שכונן לו ובכל מראה הנוף הזה, ובכלל אוירה של ארץ־ישראל נעים לו וגם אנשיה קרובים ללבו, וביחוד הדור הצעיר, הטבעי ועז־המעשה, ורוצה היה לבלות שארית ימיו פה בתוך עמו; גם אֶליס מרגישה עצמה בטוב ומתפתחת יפה, אף שהיא נראית רזה. (“היא יפתה, האין זאת?”) והוא חושש לאשתו, שמא תוּרע בריאותה עוד יותר, אם יצאו מכאן – אבל מה יעשה והעסקים שם באוסטרליה אינם כשורה, ואחיו דורש ממנו במפגיע שיחזור, לפחות לשנה או לשנתים. עיין הוא עומד בסירובו, אבל אינו יודע איך יפּול דבר. המקרים חזקים מרצונו של אדם.

ובדברו העלה מכיס־החזה שבמעילו תיק־עור נאה ומתוך התיק הוציא תמונה קטנה, צילום של חובב, ששלח לו אחיו. “אחי, לואיס”, אמר בנצנוץ עינים והגיש לה את התמונה.

ליד אוטו מהודר, רגלו האחת על הכבש, עמד גבר בלבוש בהיר (כמָראה לפעמים בריקלמות של אוטומובילים), דומה למר קוייט, אף צעיר ממנו, אף כי גם ברקותיו נראה השער כמכסיף מעט (ואולי אין זה אלא ברק האור), פניו ארוכות, עיניו גלויות ונועזות, מגולח כולו ושפתיו חשוקות, כמרַכזות רצון רב.

– צעיר ממני בחמש שנים. גבר נאה. הצלחה גדולה אצל נשים.

– דומה מאד לאדוני. כן, איש יפה. נשוי?

– היה נשוי. לפני שלש שנים נפרדו. אשתו באמריקה.

– וילדים אָיִן?

– לא. היא הקדישה עצמה לזמרה. מקוה להופיע פעם על הבמה. כן, הורים לה בסן־פרנציסקו.

מירה החזירה את התמונה לבעליה והוא קיבלה והחזיקה בהנאה למקומה.

– אחי מאיים עלי, שאם לא אבוא עד סוף השנה – יבוא הוא אלי.

– בזה לא יהיה כל רע, סבורה אני.

– בודאי שלא. אנו נשמח מאד לקבלו. הוא ג’נטלמן גמור, אף כי היה מעט קל־דעת.

– “היה” – ועכשיו?

– עכשיו, בגיל זה, אחרי הפירוד. בודאי נשתנה.

הם הגיעו עד שער הוילה ומר קוייט פרש לבית ברוב הַדרוּת, כדרכו.

אין לומר, שתמונת קוייט “הצעיר” עשתה רושם מיוחד על מירה. לא היה בו מן החידוש לגבי דמותו החיה של מר קוייט “הזקן”. אבל הדברים המעטים שסיפר לה השכן ניחתו באיזו פינה חבוּיה שבלבה, והיא לא ידעה. וכעבור ימים מספר, כשנראה לה כי כל השיחה עם מר קוייט נשתכחה מלגה, והיא כפופה על האמבטי הקטנה ורוחצת את עפרה, והתינוקת שקועה בנעימות הישיבה בתוך המים החמים, ראשה שמוט על חזה והיא שואבת בכפה מן המים ויוצקת על טבורה, שעוד האדים מעט מחיתוך הלידה, ולחייה נפוחות מתוך ריכוז במעשה שהיא עושה – נזקפה מירה פתאום ונתנה בילדה מבט מוזר. והנה נעלמה דמות הילדה ולפני מירה עלתה דמותו של הגבר האוסטרלי. ובעמדה כך, נשענת ביד אחת על שפת אמבטית־הפח, ראתה אותו עומד נשען על האוטו המהודר. ופתאום עשה לה דמיונה בלהטים, ונדמה לה ברור, שהוא מוריד רגלו מעל הכבש, ניגש ומרים את מכסה־המוטור, מציץ לתוכו ומורידו, פותח את דלת האוטו, מנפנף לה בידו ונכנס, ומיד נשמע טרטור המכונה (אזנה שמעה את הקול ברור) והאוטו זז והחליק קלות ורכות על־פני הכביש הארוך, הנמתח ישר־ישר לאין סוף, והוא מתרחק והולך וקטון, עד שהוא נבלע במרחק כנקודה זעירה. כמו משהו בלבה כלָה יחד עם נקודת האוטו במרחקי הכביש היפה. רטט עברה ועשתה תנועה בכפה כאומרת לטרוד את המראה הזה. באותו רגע הרימה הילדה את ראשה, תלתה עיניה הגדולות באמה וצחקה כנגדה במלוא פניה, כשהיא מחזיקה את כפה הקטנה באויר כיוצקת מים, אף כי הכף ריקה. תפסה מירה תחת זרועות הילדה והרימתה מתוך המים וחככה בתאוה את פניה בפניה, והתינוקת התכעכעה מצחוק, עד שהושיבתה שוב והתחילה מתיזה עליה מים במשובה רבה.

מאותו יום היה בלבה מעין רגש מפולג: היתה נמשכת אל מר קוייט ומתאוה לדבר עמו על אחיו שבמרחקים, וגם מתיראה מפניו ומתאמצת להסיח דעתה משניהם. מתוך מבוכה זו, שלא סרה מלבה, ריככה את מנהגה עם מנשה והיתה מדברת אליו בקול הוגה חיבה ורוֹך, ואת אפרים היתה פוטרת מעזרתו, שהיתה מסתפקת בעזרתה של רומיה, שגדלה מעט ואפשר היה “להטיל עליה עבודה”.

התקרבותה זו של מירה המתיקה צערם ודאגתם של האחים בימי רוגז ומצוקה אלה שבאו על הישוב ועליהם בתוכו. מירה ועפרה – כדאי היה כל עמל וכל מאמץ לשמור עליהן ולהרחיק מהן כל דאגה וכל מחסור. אין דבר, אנשים חרוצים וזהירים במעשיהם לא יאבדו גם בימי רעה.

 

כג: מְעַט חִשְבוֹנוֹת    🔗

ועוד באותו קיץ באה רוז’קה. האחים כתבו לה באר היטב, שלא תשלה את נפשה ולא תדמה, כי תוכל לשבת בארץ־ישראל ולצבע שפתיה ולצחצח צפרניה כמו בבית. אמנם ישנן בחורות כאלה גם בארץ־ישראל, אולי יותר מדי, ביחוד בתל־אביב, אבל אלו הן בנות הורים עשירים. עליה, על רוז’קה, אם החליטה לעלות ארצה אל אחיה, החובה לדעת, שהיא תצטרך לעבוד. כסף לא הניח אבא, והם האחים, אמנם מתפרנסים בלי דוחק רב, אבל עבודתם קשה מאד, ואם יתרפו ימים אחדים, ילך כל עמלם לטמיון. זה טבעה של גננות: קרקע זהב לה כל זמן שאתה מהפך בקרקע, אם תעזבנו יום – יומים יהא עזוב ויעלה קוץ ודרדר או שיתיבש לחרדת כל עין. עליה, איפוא, לדעת, שעד אשר יזדמן לה איזה “דבר הגון” ותוכל לחיות מהכנסת הבעל, תצטרך לעבוד קשה. הם נכונים לעזור לה למצוא עבודה, אפשר תוכל להסתגל למקצוע הגננות (כן, עליה ללמוד שם מעט עברית) – אבל דבר אחד צריך שיהא לה ברור: אם אין את נפשה לעבוד – מוטב שתישאר שם. היא הבטיחה, כמובן, הכול, וגם האם הבטיחה בשורותיה הנוספות, שאין זו עוד אותה רו’קה. “אוי ואבוי לה, משנתיתמה נפקחו עיניה והיא יודעת את מקומה בעולם” אז שלחו לה את הרשיון והיא באה בתוך עולים אחרים שעלו מגליציה.

ובאמת חל בה שינוי גדול בנערה זו. בחורה בריאת־בשר היתה, למעלה מעשרים. אמנם צבועה במקצת היתה ולבושה לפי המודה, אבל היה בה איזה אומץ ומבטה פיכח ומוחלט. לא עבר עליה שבוע ימים בבית אחיה וכבר לבשה בגדי־עבודה כלבוש החלוצות, והתחילה עובדת בגן, צמאה ללמוד כל דבר, כאילו ביקשה לכפר בעבודה על שהיתה מלגלגת לפנים על אחיה בעודם בבית אביהם. רק כתום העבודה היתה מתרחצת ומתלבשת יפה וגם צובעת מעט שפתיה ומשיחה עם מירה או משחקת עם עפרה. וכעבור שבועים נתנה את קופסת ה“רוּז'” שלה מתנה למירה. “לי אין עוד צורך בזה”.

– הרי את בחורה כהלכה. – אמר מנשה, נהנה מאחותו.

– אם כך תתנהגי, תמצאי מר חתן הגון. – הוסיף אפרים. עוקץ הכאב עוד היה נעוץ באיזה מקום בלבו והיה מעלה בדמיונו: אילו היתה רחל נשארת אצלם ונוהגת כרוז’קה…

בחורה מעשית היתה ובהירת־שכל ולא הלכה בגדולות. יחסה לבני־אדם היה ישר וטוב ולא נפגעה מהלצה. במבטאה הפולני היתה מחליפה חי“ת בה”א ולהפך, מה שגרם להלצות שונות מצד שקמוני וסאלים ואחרים. והיא גוּפה צחקה להלצותיהם. הכול אהבוה והיתה לעובדת טובה. עד מהרה הסתגלה לחיי הארץ והיתה מבקרת לפעמים בתל־אביב עם האחים או עם מירה, אך לא לבדה. בבית לא היתה לטורח, שהיתה עוזרת בכל דבר טרם יאמרו לה, ואף על ה“קפריסות” של מירה היתה עוברת בקלות, אם בשתיקה נעימה ואם בהלצה טובה, עד שנטלה כל יכולת לרגוז עליה, אף כי מציאותה בבית לא היתה נוחה לה ולא יכלה לברר לעצמה למה.

ומקץ חודש דיברה רוז’קה אל אחיה, שצריך להביא גם את האם, כי למה שתא היא למשא עליהם בגורה עמהם, והצריף קטן. מוטב, שאמא תמכור את הבית ותבוא ארצה ותגורנה יחד. תקחנה להן דירה פה, במעין־גנים, בקרבת מקום אליהם, אל האחים. רוצה היא, שלאמא תהא נחת מן הנכדה, מעפרה’לי המתוקה. והיא עצמה הרבתה לכתוב על כך לאמה, אבל האם דחתה, מפני שערך הבית ירד שם בעיירה, והיא מקוה שערכו יעלה שוב. היתכן: לפני שנה הציעו לה ארבעת אלפים דולר ועכשיו גם אלפּים אין נותנים. הרי לא תתן את הבית לזרים במתנה.

– אי, אמא, – אמר אפרים כאילו אמו נמצאת לפניו – הרי תצטרכי להסתפק אחר־כך באלף, וגם את זה לא תוכלי להוציא – וכך גם כתב לאם אבל היא גערה בו:איך תפזר כך את שארית רכושו של אבא, ועליה ליתן חלק גם לבת הבכירה, שהיא גרה אצלה ורואה איך הם מתענים. נכדתה, בת בתה, עומדת כבר בסיום הגימנסיה העברית ואינם יודעים מה יעשו בה. הנערה מתפרצת לעלות לארץ. כשתגמור, יצטרכו לשלוח גם לה “דרישה” ולהעלותה. הנערה הוסיפה שורות אחדות בעברית טובה, ואפרים שיבח את סגנונה. אחר־כך שלחו גם תמונה. נערה נאה, לא מטיפוסם של הקליגרים.

האם דחתה עלייתה לשנה הבאה, כשיעלה מחיר הבתים בעיירתם.

– היא תעלה רק אם אחד מכם יסע ויקחנה עמו. – אמרה רוז’קה – וגם נכון הוא: אשה זקנה היא אמר ולא תוכל לנסוע לבדה. חבל שלא הכרחתיה לנסוע עמי.

הסכים אפרים לדעת אחותו ואמר:

– לכשישתפר המצב בארץ. אפשר שאסע באביב.

ומנשה תמך בדעה זו. אפרים יצטרך סוף־סוף לנסוע ולהביא את האם. על הנכדה אין לדבר עוד. תגמור תחילה את הגימנסיה.

מחמת צוק העתים ותמעטו נוטעי גינות וקוני פרחים וכמה מבעלי־החוב לא פרעו את חובם, ואף כי הסכומים היו קטנים. האחים קליגר ידעו לכלכל ענינם, דברו עם בעלי־החוב רכוֹת והשתמשו באבק ערמה, קיבלו מעט מזומן והחליפו שטרות, אבל מהפסדים לא ניקו בכל־זאת. משנצטמצמו מקורות הפרנסה התחילו רבים עוסקים בגידול פרחים, וגם פרחי־שדה היו מוכרים ברחובות תל־אביב לרוב, ההתחרות גדלה מכל צד וקשה היה לעמוד בפניה. התחכמו האחרים והחליפו את הזנים והשתדלו להיות ראשונים לכל עונה. אבל היו גם מכות הטבע: רוחות קפּאון וחמסינים ממושכים, והגן סבל לא מעט. הפרחים לקו במחלות שגרמו הפסד ניכר. היה הכרח לצמצם את ההוצאה. ראשית כל שילחו את שקמוני (הוא לא הצטער על כך, שתמיד מצא לו עבדוה בכה או בכה) והאחים עצמם הלכו לטפּל בגינות הזרות. אף סאלים היה עובד מעתה כשכיר־יום. היו מזמינים אותו לשנים־שלושה ימים ואחר מסלקים לו שכרו אגב הודעה, שאם יהא צורך בו יקראו לו על־ידי רומיה. סאלים התגרד בראשו והסכים באין ברירה, שהיה מבין לאדוניו ומקוה עמהם לימים טובים מאלה. היה בלבו על זו האחות, “עגלת הבשן”, ש“אוֹחבת” לאכול “חַרְבֵּה לֶהֶם”, על שבאה ותפסה את מקומו בעבודה. אבל לא יכול לטעון כנגדה כלום, כי עבדותה היתה מצוינה בכל המובנים.

מנפשם חשׂכו האחים כמה שיכלו, אך בצרכיה של מירה נזהרו מאד. הפחיתו משהו משכרה של רומיה, אבל פחות משמפחיתים אחרים בימים אלה ל“עוזרות”. ולמירה המציאו כול כמקודם. הם גם לא התאוננו בפניה, אף כי דאגתם לא נעלמה מעיניה והשינוי בפניהם ובלבושם היה בולט.

יום אחד, כשמסר לה מנשה את הסכום השבועי הקצוב, אמרה לו מירה:

– אולי תתן לי חצי לירה פחות? אני רואה שהמצב קשה. אנסה – אולי אוכל להסתפק בפחות.

– לא מירוצ’קה, – התנגד מנשה מהירות – אַת אינך צריכה לשנות מהוצאותיך. דאגות אלו תניחי לנו.

וכששאלה את אפרים למצבם, ענה לה גם הוא:

– למה תבלבלי את ראשך בדברים אלה? השם יתברך יעזור. יש כבר סימנים להשתפּרות המצב. עוד מעט תתחדש העלייה, והימים הראשונים, הטובים, ישובו, ונחזיר את שקמוני וסאלים יעבוד בקביעות. ואני אסע הביתה להביא את אמא. רק – אל תדאגי דאגות, מירוצ’קה. יש, ברוך השם, מי שידאג במקומך.

ברוב הימים התרחקה מירה מכל זיקה אל הקיבוץ. רחל חדלה לכתוב. רק פעם הודיעה שנולד לה בן ולא הוסיפה. אם מכירים ראשונים לא נזדמנה, וכשנסעה לפעמים לשם קניות לתל־אביב וראתה שם עובר מי ממכיריה, היתה מרוצה שלא הכירה. גם את סטילה לא ראתה מאז ביקורה האחרון במעין־גנים. היא נסעה באמת לפריז. מה מעשיה שם, לא ידוע לשום איש. באמת היתה צריכה לכתוב פעם, אבל איגואיסטית כמוה תכתוב?!

גם במעין־גנים, שהיתה בינתים לישוב בפני עצמו עם כל המוסדות הנהוגים בישוב, היו כבר כמה סימנים של עיר, אף שלא היה שם אפילו רחוב אחד מושלם, ובצידם של בתים גדולים, בנויים לפי המוֹדה האחרונה, היו צריפים עלובים או בתי־בלוקים בלתי מטויחים, וליד גנים מפוארים, מטופחים בידי גננים מומחים, היו חלקות וחצרות עזובות, מקלט לאשפתות ולגרוטאות של בנין ותעשייה, ואצל בית מהודר בנוי לפי הסגנון החדש עם טיח של משכית, היו רועות פרות בעשב המגרש הפרוץ.

עם הירידה הכלכלית פחתה העבודה בגנם של האחים קליגר עוד יותר, ולא הספיקה גם לעובדים מבני־המשפחה והם היו פנויים להתהלך ברחובות ולהתבונן מתוך בטלה ולעמוד לפעמים לשם שיחה קלה עם תושבי המקום, או עם מי מעסקני הפועלים. היו מסיחים קצת בפוליטיקה ומשמיעים דעתם השקולה, הנוטה תמיד אל האדם העובד, אך במקום שמצאו כי התושבים בעלי־הרכוש צודקים בטענתם נגד הזלזול שהפועל מזלזל בהם ובעבודתו – וידעו שנכונים הדברים – היו מצדיקים את הראשונים. מתוך כך היו על־פי־רוב שני הצדדים מגלים להם צערם על שהם, האחים, מסרבים לעמוד על הבחירות, ברצון היו בוחרים באחד מהם, או גם בשניהם, לועד המקום. על אנשים כמותם אפשר לסמוך שיפעלו נכונה. אבל הם שמעו וענו, כמו אז בעירם: “אפשר כשתתמעט העבודה. באמת אין לנו פנאי”.

– והרי העבודה נתמעטה אצלכם, כמו בכל מקום. – העיר הפעיל, הבורגני הזעיר, שהיה לפנים מחברי “הפועל הצעיר”, והשקיף על גנם של האחרים, שלא ניכרה בו כל נזנחה.

– הרי שילחנו את האנשים שעבדו אצלנו, ובשבילנו – העבודה היא די והותר. הנה הקמנו לנו לוּל וקנינו פרה. כשאין פדיון הגון מבחוץ, יש לדאוג להספקה עצמית.

את הטיפול בבהמה ובעוף ידעו עוד מבית אביהם, אבל גם באחזם בענף זה לא רצו לסמוך על ידיעות שקנו בתנאים אחרים ובאקלים אחר, ולמדו את המקצוע בשכונת הפועלים הסמוכה, ששם היה משק מתוקן ביותר. המדריכים שבמשק הוֹרוּם ברצון מה שידעו, וגם נתנו להם מעט ספרות מקצועית. היתה כוס חלב משובח בבית וביצה טריה ולפעמים שחטו עוף, ומעט גם במכרו בתל־אביב. אפרים לא התבייש לרכוב יום־יום על אופנים עם שתי תיבות משני הצדדים, והיה עובר בכמה בתים של מכירים ומציע להם תוצרתם, ורובם נענו לו.

כשסיפר בבית על־אודות הלקוחות שהוא רוכש לו, אמרה מירה נרגשת:

– רק אל דודי אל תלך. עוד זה אני חסרה: שנהיה משרתים אותם.

באמת לא ראה אפרים כל רע במכירת תוצרתם לבית טמקיס, וגם הצטער על אבדן לקוח טוב, אבל לא עלה על דעתו למרות פיה של מירה. אם אינה רוצה בכך – בודאי טעמה ונימוקה עמה.

ומירה, אף כי העריכה יפה את מאמציהם להחזיק את מעמד הבית ולהתגבר על ה“משבר”, וגם נהנתה מן המזון המשובח – ראתה בעיסוקם החדש מעין ירידה. מילא, כשעסקו בפרחים בלבד, עוד היתה בזה איזו מדרגה, אבל עכשיו, נעשו ירקנים, חלבנים ועַיָפִים – אכרים ממש. הנה מה שעלתה לה. היא, שחלמה תמיד על חיים של כבוד ורוחה והצטיינות, היתה לאשת אכר זעיר וחיה בתוך צריף עלוב, בחצר שיש בה זבל ובהמות ועופות. רחל במקומה בודאי היתה מאושרה, אך היא אינה יכולה למצוא סיפוק בכל אלה. הנה רוז’קה אינה סובלת מזה. וגם את מראה אַחֶיהָ בלבושם המעוך, המלוכלך, היא מקבלת כדבר טבעי, שהרי גם היא לובשת כך בעבודה. אבל היא, מירה, כמה סבל גורם לה כל זה! אפילו בשבת, כשמנשה מתרחץ ולובש בגדיו הטובים – צורתו כל כך שונה. נדמה לה, כי קודם, כשהיה גנן, היתה צורתו בכל־זאת תרבותית יותר…

באמת לא השלימה מירה עם חייה. כל מה שעשתה עד היום, כמו מתוך נמנום עשתה. גם עלייתה לארץ, גם חייה בקיבוץ, גם נישואיה ואפילו לידתה – הכול נעשה כמו לא מרצונה היא, אלא כמו מתוך איזה רצון זר (רק במקרה ההפּלה הרגישה אקט של רצון חזק משלה). על העיקר לא עוד השיגה. לא, אינה יודעת אפילו את טעמו, את מראהו. אבל מרגישה היא בחסרונו תמיד. בלילות, על משכבה, בהקיץ ובשינה – היא מרגישה, שעוד לא חיתה את החייה. האם אצל כל בני־אדם כך? האם כל אדם מרגיש בחייו את הפגם הזה, את הריקות הזו, את ההעדר הזה של העיקר, והוא שואף אליו וחולם עליו, מי בבהירות יותר ומי בבהירות פחות – ובינתיים עוברים החיים והאדם מסתפק בעל־כרחו בטפל – והעיקר אינו בא כלל? או שאין עיקר וטפל, אלא הכול עיר או הכול טפל?… לא, אינה יכולה להסכים שכך הוא. שאילו היה כך, היו כל בני־אדם נראים בלתי־מרוצים, אומללים. והרי היא רואה אנשים, שכל מראיתם מעידה שהם מתענגים על חייהם הממלאים אותם עד אפס מקום. אף כי מן הצד השני, מי יכול לדעת את הנעשה בנפשם של אחרים? הנה גם הרואה אותה, את בריאותה, את רעננות פניה, את ילדתה, את לבושה ואת ביתה, – יוכל לחשוב: הנה אשה זו, מה היא חסרה? – באמת אנו מתהלכים כעיורים וכל אחד יודע את מומו הוא ואינו יודע מומם של אחרים…

בחשבה מחשבות מוזרות וחותכות אלו, התפלאה על עצמה שנעשתה חקרנית, וידעה שכל החקרנות הזאת אינה משנה את העובדה, שהיא, מירה טמקיס או קליגר, אחת היא, אין לה כל סיפוק בחיים, שנפשה ריקה, שעוד לא בא זה שעלול למלא את נפשה…והרי עודנה אדם צעיר, שעוד לא ראה חיים, את החיים…

הנה היא מתהלכת עם אנשים אלה (עדיין לא יכלה להפריד לגמרי בין מנשה לאפרים) זה כמה שנים, וכמה פעמים, כשנפשה ירעה לה מאוד, היתה קרובה להתפרצות, לאותה סערה שהיתה תוקפתה לפנים, אבל הם כמעצורים לרוחה. בשקטם, בזהירותם, בחביבותם, ביחסם הטוב אליה, בותרנותם התמידית – הם חונקים את סארתה בראשיתה. והיא יודעת, כי בזה אינם מטיבים לה. אף שהיא בטוחה בכונתם הטובה, להפך: יותר ויותר מצטבר בה אותו חומר מעיק ודוחק מבפנים השׂם מחנק לנפשה, ואינה יודעת מה יהא אם ביום מן הימים תתפרץ הסערה. ברי לה, שהסערה מוכרחה להתפרץ באחד הימים. אי

זה למעלה מכוח אנוש…

והם גם אנשים מוזרים. כמותם לא ידעה לא בגרודנה ולא בארץ ולא בשום מקום. אי־אפשר להוציאם משיווי־המשקל, אנשים שבכל מצב הם שולטים ועל הכול הם עוברים אל סדר יומם, אל עבודתם. מכירה היא ביתרונם ויודעת, שאולי כך צריך להיות, ויש שהיא מכבדתם על כך, אבל חיבה אמיתית אין בלבה אליהם, וכל הטובות שהם עושים עמה, לפי יכלתם, אינן מעירות בלבה רגש אמיתי של תודה או רצון להשיב טובה תחת טובה. ויש לפעמים רצון להרגיזם, להרע להם מעט, להוציאם ממסלולם. אילו אפשר היה להרגיזם!

בשעה שמחשבות אלו או מעין אלו זוחלות במוחה, שלא מרצונה, וכשהיא מגיעה לאיזה סיום – נדחקת פתאום תמונתו של הלה, זה שעם האוטו המהודר, זה שאינה יכולה להפרידו מן האוטו, והוא מתגלה לה בצורות שונות: בעמידה ובישיבה, לפני האוטו או בצדו, כמשחק עמה, כביכול, במחבואים. ואינה יודעת מה יהא בסופו של דמיון זה המתעתע אותה תמיד. יש שהיא מתחילה להאמין, שיש בזה משום רמז, או גזירה מן השמים, ויבוא יום והיא תהיה מוכרחה להיכנע לגזירה זו. באיזו צורה – אינה יודעת. וטוב לה וצר לה, והיא חשה את דמה שהוא פורץ אל לבה ומלבה אל פניה להציתם באש, ואז בא בעורקיה כדופק הולם, והיא מביטה על סביבה להוכח אם לא ראה אותה מי בקלקלתה. והיא חוטפת את הילדה ומגישה לחיה אל לחיה כמו לצננה מעט, והילדה מתבוננת בה בעינים תמהות, בלתי מרוצות, והיא שואפת אויר בכבידות ונמשכת אל הגן, שהשקוהו לפני זמן מה והלחות עומדת ומרעננת את האויר הדרוש כל־כך לנשימתה הטרופה.

אילו יכלה לבוא לביתם של הקוייטים. אפשר על ידי הקרבה היה הדמיון מתנדף, כחלום המתנדף מיקיצה. אבל אין הבית הנאור מקבלה, אינו מקבל שום אדם. הוא, הזקן, אמר לה פעם, כמו מתוך התנצלות, שאינו יכול להזמינה לביתו בגלל אשתו ומצב־רוחה. באצילות ובפשטות המיוחדת לו אמר לה את הדברים, שלא היה בהם לא מן התלונה על גורלו ולא מן העלבון בשביל האשה, רק קורטוב של צער, וגם זה לא מן המין התובע השתתפות. כך הוא הדבר ויש להשלים. ובכן נשאר הבית מוקף איזו רוח של מסתורין, עם היותו עשוי פתוח לכל עבר, בהיר בצבעו ושקוף בחלונותיו הגדולים והגן המפולש וככר הטניס הגלויה עם משחקם רב־החן של מר קוייט והנערה. ומסתורין אלה פרנסו את דמיונה והלהיבוהו. מי יפרוק את המועקה שבנפשה?!

 

כד: אֲחִי הַשָּׁכֵן בָּא    🔗

בראשית החורף בא לואיס קוייט האוסטרלי לארץ. למעלה משני ירחים בילה בבירות אירופה, על הרוב בלונדון ובפריז, אחר בא אל אחיו הציוני. החודש שבידו מוטב שיבלה אותו כאן בעונת החורף, שכידוע לו יפה היא בארץ־ישראל. הוא הביא עמו את האוטו שלו, מכונה מפוארת, שקנה בלונדון על מנת לקחתו עמו לאוסטרליה.

ידיעה ראשונה על בואו קיבלה מירה מפיה של רוּז’קה. היה בוקר סתיו שמשי. אחרי היורה היה הגן שופע זוהר ורעננות. החרציות הגדולות, הלבנות עם הצהובות, תפסו כמה ערוגות וריחן המתקתק היה נודף באויר הזך. רוז’קה עבדה בגן ומירה ישבה בצריף, סרגה קומיניזוֹן של צמר בשביל עפרה ועיינה ברומן אנגלי ששלח לה מר קוייט. עפרה, אחרי הרחיצה, ישנה בערש־הרשת שלה בקיטון הסמוך. והנה נכנסה רוז’קה במכנסי־עבודה קצרים ובסוידר של טריקוֹ כחול, הנראה כמנופח, עם מרכּוֹס של ניקל על החזה המגודל, עמדה בפתח, סילקה ביד מעופרה קווּצה שנפלה על עינה ואמרה לגיסתה:

– אל הקוייטים בא איזה איש, דומה בדיוק למיסטר קוייט, רק מעט צעיר ממנו.

לבה של מירה נחבט אל צלעותיה. אש נישׂקה בפניה. מיהרה להשפיל עיניה אל המכונה ובקול מאומץ אמרה:

– בודאי אחיו… כן, הוא צריך היה לבוא.

– אבל דמיון כזה! אילו ראית – כמו תאומים!

– כן, מר קוייט הראה לי פעם תמונתו. באמת דמיון מפליא. מנשה לא אמר מתי ישוב?

– כן, בקש להגיד לך: אפשר יאחר מעט לארוחת־הצהרים, ביקש שלא יחכו לו. עפרה’לי עוד ישינה?

– אני חושבת. אין שומעים אותה.

רוז’קה ניגשה חרש אל דלת הקיטון, פתחה בזהירות את הדלת והכניסה ראשה בריוח. פתאום קראה בקול:

– גַנבת קטנה! יושבת ומשחקת לה. יקירה!

קמה גם מירה ונכנסה לקיטון. עמדו שתיהן נהנות ממשחקה וצחוקה של התינוקת היושבת בתוך הערש הרשוּתה ומהפכת בצעצועיה. וכשמירה עומדת ומדברת עם הגיסה בילדתה היא מהרהרת בחפּזון: "מה היה לי? כלום לא שטות היא להתרגש מבואו של אדם זר לי לגמרי? מה לי ולו? מה אני בשבילו? אפילו לא יסתכל בי כהוגן… ראה יפות ממני!… " ולבה פועם בקרבה עד כדי מכאוב.

ואפרים, שחזר לארוחה, סיפר גם הוא בצחוק רחב על פניו:

– אחיו של מר קוייט בא סוף־סוף. אילו ראית, מירוצ’קה, אוטו! כמדומה, שמעין־גנים לא ראתה עוד אוטו כזה, חדש כיציאתו מבית־החרושת.

ומנשה, שנכנס באמצע הארוחה ושמע את אפרים חוזר על תיאור האוטו, אמר:

– ואני לא הרגשתי כלל. עברתי וחשבתי: האוטו הישן עומד.

מירה לא אמרה עתה כלום. ישבה והאכילה את עפרה, ורוז’קה ורומיה היו מביאות מן המטבח את המנות.

מנשה סיפר מה עשה בתל־אביב. בקושי רב עלה לו להחליף בבנק את השטרות. דרשו ממנו פרעון של ארבעים למאה לפחות, והוא הציע להם רק עשרים. מה, אינם בטוחים בשטרות שהם חתומים עליהם כז’ירנטים! הלואי שכל שטרותיהם יהיו בטוחים כך! אבל סוף־סוף קיבלו. מעמידים פנים כמקופחים, ובאמת מכל חילוף שטר הם מרויחים.

אפרים ראה עלבון להם, ובפרט לאחיו הישר באדם, ואמר שצריך להשתדל להיפּטר מן הבנקים האלה, שהם לכאורה איגודי חברים ולכל חבר חלק ברוחים, ובאמת מנצלים אותו יפה, ואם לחַשב את כל הוצאות המלוה – הרי זה מגיע לשלושה־עשר אחוז, לפחות. מטב ללוות מאדם פרטי, שאתה יודע: זהו. תשעה הם תשעה – ולא שלושה־עשר…

פתאום נזכר מנשה, שנושא־המכתבים נתן על ידו מכתב בשביל מירה. הוציא מכיס מכנסיו מעטפה מקומטה, שהגישה לעיניו לרגע, אחר מסרה למירה:

– מפריז, מסטילה.

אחרי שמירה עברה ברפרוף על המכתב, פרצה בצחוק שלא יכלה להפסיקו.

– ספרי כבר, מה אַת צוחקת, טפּשה? – אמר מנשה רחבות אל אשתו, כשהוא מקנח בפת את שארית מיץ־העגבניות מן הצלחת ותוחב אל הפה. – הגידי כבר.

– איני זוכר כלל, שלסטילה היה הוּמוֹר. – אמר אפרים להוציא דברים מפיה של מירה.

מירה מחתה פיה במפית ואמרה:

– גם היא מבקשת “דרישה”. – ושוב פרצה בצחוק.

– מה פירוש “דרישה”? – אמר מנשה. – הרי ישבה שנים בארץ, ורק לפני שנה נסעה…

– זהו. – אמרה מירה בקול שָלֵו כבר, אך הצחוק עוד מפרכס על פניה – היא נשארה נתינה רומינית, ובפספורט שכחה לרשום שיש לה רשות לחזור. עכשיו אינה יכולה לבוא בלי רשיון־עליה חדש.

– ולמה לה בכלל לחזור “ארצה”? – הקשה מנשה מצד אחר.

– הרי זה סיפור מסובך יותר מדי, ועוד לא תפסתי הכול. אתן לכם ותקראו. – ושוב פרצה בצחוק.

– צריך שתישאר שם. – פסק מנשה. – על טיפוסים כאלה יכולה ארץ־ישראל לותר. הייתי מסכים לשלוח עוד אחדות שכמותה לפריז.

– ובפריז חסר המין הזה? – אמר אפרים ועיניו בצלחת.

– אני משער שיש שם די והותר. אבל בארץ־ישראל מין זה מיותר לחלוטין.

– מה היא כל־כך מקולקלה? – שאלה רוז’קה. – לא היה לי הכבוד להכירה.

– בחיי, ראיתי אותה בתל־אביב עם חייל אנגלי! – השמיעה רומיה צעקה, כשהיא עומדת כבר על מפתן החדר עם גל של כלים לצאת אל המטבח, ופניה המבוהלים.

– כמו התימניות. – אמרה מירה, שהצחוק עוד לא נסתלק ממנה. – אי, רומיה, רומיה! אילו היית רואה פחות.

– עם חייל נאה, לפחות? – שאל מנשה, שצחוק אשתו הדביק גם בו קורטוב של בדיחות־הדעת.

– בחיי, חייל נחמד, כזה גבוה, עם שפם קטן… – אמרה רומיה ופניה עוד מבוהלים – יודעת הגברת מה? יסע שקמוני ויביא אותה. כמו בן הדוד שלי, שנסע לפולניה להביא בחורה. מה יש? בחיי, הוא ירויח שלושים לירה…

– ואת אינך הולכת עם חיילים אנגלים? – שאל מנשה את רומיה במבט ערמומי.

– בחיי שלא. רק הנבזות הולכות. חייל אחד רצה “להתחיל” עמי, אז הראיתי לו את הלשון, כך… אז הוא צחק ורצה להכות אותי בזה המקל שיש לו בחגורה. אז ברחתי. אני לא “כזאת”…

– ברַווֹ, רומיה! – קרא אפרים – ירבו כמותך בישראל! רק את הלשון תני להם.

– נו, לכי לראות אם הקומקום כבר רותח. – שלחה מירה את התימניה אל המטבח.

– ואני אומר לכם: אני אוהב את התימנים, – אמר אפרים, – שבט יקר.

– הרי שמעת שיש ביניהן “נבזות”. אמרה רוז’קה בקפדנות.

– פחות משיש בין האשכנזיות. – ענה אפרים, – ואם יש מקולקלות – אשכנזים מקלקלים אותן.

– הכל מקולקלים עכשיו. – אמרה מירה בכובד־ראש שירד עליה פתאום.

– לא הכול. – אמר אפרים בניגון של הטעמה גליצאי – מי שאינו רוצה להיות מקולקל – אינו מקולקל…

– אבל רבים הם הרוצים היום. – עמדה מירה על דעתה בתנועה מרושלת, אך בכובד־ראש.

– הכול בשל הלוקסוס. – אמר מנשה – מגרים את החשק ללוקסוס, וכשאי־אפשר להשיגו בדרך כשרה, הולכים בדרך של “נבזוּת”.

– לוקסוס, לוקסוס, עד מתי אתה מכַלה ממונם של ישראל! – נאנח אפרים ונהנה, שעלה בידו לנַסח כל־כך יפה מאמרם של חז"ל – אבל עכשיו כל העולם כך. – מצא בכל־זאת צד של סניגוריה.

– בארץ־ישראל צריך להיות אחרת. – החמיר מנשה.

– אתה כבר מדבר כדוֹדי. – אמרה מירה ועיקמה פניה.

– מה את חושבת: דודך אינו צודק?

– ואיך חינך את בניו הוא?

– מה הוא יכול לעשות? הוא סובל, המסכן. – אמר אפרים.

– האמינה לי שהוא סובל יותר מזה שמחירי המגרשים ירדו.

– גם משה. – אמר אפרים – בכלל, אין לקטרג.

– אפרים מצחיק. – אמרה רוז’קה בחיוך טוב.

– כן, ידוע, שהוא מלמד זכות על כל העולם. – אמרה מירה, כשהיא מקפלת את מפּיתה.

– ואם אלַמד חובה – יוטב העולם?

– לא יוטב, – אמרה רוז’קה – אבל יש לראות את הדברים כמו שהם ולדבר אמת.

– שטיא שלי, – אמר לה אפרים כאח גדול – וכי אמת אחת בעולם? הכל תלוי בעיניו של הרואה (ובמחשבתו: “כך בערך אמרתי לרחל שם, בחורשת הקיבוץ”). איני יודע מה נזק צמח לי מזה, שאני מבקש את הצד החיובי שבבני־אדם, או מה טוב צמח לאלה האומרים תמיד רק רע…

– הניחי לו לאפרים להיות מאושר על־פי דרכו. – פסק מנשה וכיון לפתגם אשכנזי ידוע.

– לא היה המדובר על אושר. – המשיך אפרים, מתלהב משהו – השאלה היא רק זו: איזו מידה צריך אדם לפתח בעצמו. אין אנו מלאכי־השרת וכל אדם יכול להרגיל עצמו בכה או בכה. האמינו, גם אני רואה עול וגם לבי מתחמץ לא פעם ל“נבזוּת”, אבל אני משתדל תמיד למצוא לאדם צד זכות. וכשאני רוצה למצוא – אני מוצא. וכל אחד מכם יוכל כך – אם ירצה.

– בדבר הזה הצדק עם אפרים, – הסכים מנשה – אבל האמת היא, שעוד לא עמד בנסיון קשה.

– אינני מתפלל לנסיונות קשים, – אמר אפרים ועמד ליטול לו כוס מים – אבל לא ראיתי שרואי רע יעמדו בנסיונות קשים יותר מרואי הטוב. להפך.

– אמור את האמת: כשרחל אמרה לך, שיש לה בחור – לא סבלת? – שאלה פתאום מירה.

– סבלתי מאד. לבי כאב מאד, ואולי כואב עד היום. אבל ראיתי, שהצדק עמה. היא מצאה לה בחור כלבבה – ולמה תחשב בי? ואני מאחל לה אושר וכל טוב.

– אַת, מירוצ’קה, חייבת לכתוב לה ולשאול לשלומה. – אמר אפרים – באמת, כתבי לה היום. גם אני אוסיף שורות מספר.

מירה קמה ובלשה באצבעותיה בשערו הצפוף של אפרים, והוא כפף את ראשו תחת ידה האהוּבה.

 

כה: טִיּוּל עִם הַיַּלְדָּה בָּעֲגָלָה    🔗

כשנכנסה לקיטון ושכבה מעט על המיטה, כמנהגה בכל יום אחרי הצהרים, ועפרה שיחקה בחוץ עם רוז’קה, נראה לה, שקוייט, לואיס קוייט, שבא היום לשם ביקור אצל אחיו, אינו מעניינה כלל, והיתה תמהה על עצמה, שמתחילה, כששמעה על בואו, התפעם לבה בקרבה ומוחה ניצת במחשבה על אודותיו. “מגוחך, הרי לא אתחיל עכשיו פתאום ברומן, מאחר שמרצון או שלא מרצון נקלטתי בית זה ובמשפחה זו וגם הכיתי שרשים (אגב כך תפסה עצמה, שהיא חושבת בתמונות של עובדי־אדמה. כוחה של סביבה!), ויש לי ילדה חמודה, ובכלל אני שקטה, אף כי לא מאושרת, ואולי גם לא מרוּצה – אבל שקטה. הנה כמה זמן, שלא באו עלי סערות, ואיני מתגעגעת עליהן…”

כך חשבה, כמעט נהנתה מעצמה אגב הרגשת ברכת המזון הטוב בגופה הבריא והפורח. אבל מששכבה רגעים מספר, ידיה משולבות תחת ראשה, והיא מסתכלת בתקרת־העץ המצובעת, הנמוכה, ואור השמש, שפנתה מערבה, מפציע במלבן של פסים בעד רפפות התריס – היה דמיונה בכל־זאת מצייר לו את הבא וחוזר ומציירו, ותמיד באותה צורה עם האוטו על הכביש הארוך והוא מנפנף לה בכובעו ומחייך לה בעיניו הגדולות, האמיצות, הנועזות.

הפכה את פניה וכבשתם בכר, אבל דוקא בלחץ האפל היה דמיונה עושה תעתועיו באין מפריע, כלועג לה ולנסיונה לדכאו. ניסתה לעצום את העינים בחזקה ולאלץ עצמה להירדם, אבל התמונה לא פסקה לרפרף לעיניה ולגרות איוּתה עד למכאוב. הרישה שהדמיון מעורר את מחשבתה והמחשבה משתמטת מידי רצונה ומתחילה לארוג דיונים מסוכנים – התנערה ועמדה מן המיטה מתוך איזו החלטה, שלא היתה ברורה לה גופה. אך כשעמדה תחת התקרה ופניה אל המלבן המפוספס של אור החמה, אמרה לנפשה ברורות וחתוכות: “אצא ואתדע אליו ואפטר מן הדמיונות. בטוחה אני, שהמציאות תקרע את קורי־העכביש האלה”.

והתכנית היתה פשוטה בתכלית: היא תתלבש ותצא לכביש עם עפרה בעגלה ותעבור על בית הקוייטים. אפשר שיזדמנו לה שניהם והזקן יציגנו לפניה. תדבר שתים־שלוש מלים, לצאת ידי חובה, וחלומה יתנדף ותוכל לחזור לביתה מירה קליגר וחסל!

כשיצאה משער הגן והורידה בזהירות את העגלה עם הילדה לדרך, עמדה רגע וסקרה את עצמה. רק עתה הרגישה שהקפידה בלבושה יותר מבשאר הימים וחייכה לעצמה בלא חשש. גם את עפרה הלבישה את הגרבים הלבנות העולות עד ירכיה, את השמלה הבהירה, שקפליה מגוהצים וסדורים יפה, ואת המעילון הורוד עם כפתורי־התכלת. מראה הילדה היה כפרח רענן.

עוד עמדה רגע כמהססת אם לפנות שמאלה, לעבר הוילה של הקוייטים, או ימינה הכביש העולה אל הסנטוֹריון. משהו עצרה בכל־זאת מן השמאל. אפשר יחושב מר קוייט, שהיא יצאה באמת בכונה לפגוש את אחיו. דבר זה לא נעם לה כלל. אבל היה מקום גם לשיקול אחר: דוקא כשתרד בדרך, כמנהגה תמיד, יהא הדבר נראה טבעי יותר. הביטה שמה וראתה את האוטו המצוחצח עומד מבהיק כולו בשמש המשפילה כבר יפה. הפעים מראהו את לבה, ובלי היסוס עוד הטתה את העגלה שמה. תראה את האוטו, לפחות.

האוטו עמד ריק מאדם. אוטו ארוך ושחור עם מושב מרופד יפה לשלושה נוסעים בחיק. ראתה את המפתח תקוע תחת גלגל־ההגה הגבוה והשרשרת תלויה בו – סימן שהנהו נמצא כאן והוא מוכן בכל רגע לנסיעה. גן הוילה היה אף הוא ריק מאדם ומגרש הטניס על רציף־החצץ הנקי והמסומן היה חפשי לגמרי. אך מתוך הבית נשמעו קולות ערים, כמעט עליזים. מירה הלכה לאטה, מטה אזנה לצוד משהו מן הקולות, אך לא הבחינה כלום מן הדיבור האנגלי הרהוט. נדמה לה,ש היא מבינה בקולו של האורח, אבל לא היתה בטוחה בזאת, כי קולות שני האחים היו דומים זה לזה.

פתאום באה לה מחשבה משונה: האחים קוייט הרי הם הֵקבּלה נאה להם, לאחים קליגר. אף הם דומים זה לזה דמיון מתמיה, אף הם כנראה, דבוקים זה בזה. גם הם האחד נשוי והאחד פנוי. אמנם פנוי לאחר נישואים, אבל פנוי. חסר רק שידורו יחד. הצעיר, כנראה, היה רוצה בכך, לפי מה שהסיקה מדברי הבכור.

ירדה בכביש והעגלה הולכת לפניה במורד מאליה. עליה רק להחזיק בבית־האחיזה שלא תתגלגל למטה. עברו שני נערים, נערי בית־ספר, שהראו זה לזה קלע קטן, משכוהו איש מדי אחיו ודיברו עליו בהתלהבות מרובה. אחד העיף עין בדקנית בה ובילדה, השהה עליה רגע מבטו ויישר כובעו השמוט, אחר שב אל הקלע. מרחוק בבבא חמור דוהר נושא משא של חציר רענן יורד על רגליו, והיהודי נמוך עקום־רגלים ובעל זקן־שיבה מחמר אחריו בשבר ענף שבידו. החמור פשט את ראשו וסלסל נחיריו כמעוּנה מאיזה ריח שבאויר. עפרה נתעוררה למראה החמור המתקרב ורקעה ברגלה על הדום העגלה והשמיעה קול נעירה. הטתה מירה את העגלה לפאת הדרך והחמור עבר בדהרת בהלה והחציר רשרש על גבו והשאיר אחריו ריח חריף של אפר כסוח, והזקן רץ אחריו בחירופים של זירוז.

עוד לא נאלם קול הדהרה וכבר נשמע טרטור האוֹטו מאחור. הפכה מירה פניה: הנהג ישב אל ההגה ביהירות ולפתו בשתי ידיו, כשעיניו נטויות נכחן. התחילה הודפת את העגלה לצד הגדר כמפַנה את הדרך לאוטו. האוטו עבר בשקט, בלא תקיעה, מחליק קלות על־פני הדרך, ובעברו השיב עליה רוח מעט. כשהיה ממנה והלאה ראתה ראש מגולה מוּצא מן האשנב, מביט אליה אחורנית, ונראה לה שהוא מחייך כנגדה.

“מר קוייט דיבר עמו עלי”, עבר במחשבתה. האיש אסף ראשו והאוטו החליק במורד, עד שפנה הצידה ונעלם מן העין. צעדה נתמַתּן, מבטה נח על ראש של עפרה המוּטה על כתפה כאילו נרדמה. הלכה מירה והאזינה להלמות לבה. אם מתוך שידעה, כי דומה הוא לאחיו או שהבחינה מרחוק בפניו – היה לה הרושם, כי מר קוייט הבכור בשינוי צורה הביט אליה וחייך לה בחיבה. אך לא, זריזוּת מאומצה זו, מבע של מרץ וחיוך רב־חיוּת זה – לא היו מסגולות פניו של מר קוייט הזקן. אחר הוא האיש.

רגליה הלכו אחרי העגלה המתגלגלת ולא פסקה מהרהר בו. הוא היה לה כה קרוב, מובן, ממשי, שלא יתואר כלל שלא לחשוב בו.

רוח המנחה מצד הים גברה ובאה בהגחות תכופות. הקזוארינות שבצידי הדרך סאנו סאינתם הדקה ועלי הברכיטונים קשקשו קרות. התאבך אבק, התגלגל באויר ותקף פניהן של מירה וילדתה. עמדה מירה, הוציאה ביד אחת מן התיק התלוי בדופן העגלה מטפחת צחה ומחתה את עיניה והקטנה נעצה שני אגרופיה בעיניה וחיככה אותן בכוח. ניסתה מירה ללכת עוד מעט במורד, מרצונה להגיע עד מפנה הדרך (אפשר תראה עוד משם את האוטו!) אבל בראותה כי הרוח גוברת, חסה על עיניה של הילדה והפכה לשוב במעלה.

אך התחילה עולה, נדחפת מאחור על־ידי הרוח, ירד לנגדה על אופניו אפרים, כשהוא דוחף לפניו את ארגז הירקות והביצים. עצר על ידה ושאלה, אם אינה צריכה משהו בעיר. היא הסתכלה בו וראתה את פניו שהיו לה הפעם זרים מאד. הוא הביט בה ממושב האופנים, ממתין לתשובה.

– הָבא מה שאתה רוצה – אמרה פתאום בקול רוגז.

– מה פירוש? – שאל אפרים ואינס עצמו לחייך.

– הבא איזה דבר טוב. התנערה וביקשה לתקן את הרושם.

– תביא לי שקדים עם צימוקים, אעשה פטריות. – צייצה עפרה בעגלתה. היא אהבה לנעוץ חודו שקד בצימוק ולהגיש לבני הבית “פטריה”.

– טוב, יקירה. ומה בשביל אמה’לי?

– בשביל אמא’לי – הרבה בננות. אמא’לי אוהבת בננות.

שניהם מוכרחים היו לצחוק. בכל יום היתה מירה כופה את הילדה לאכול בננה והיא סירבה. אז היתה מירה נוגסת חתיכה ואומרת: “אי, כמה טוב!” עכשיו מצאה קטנה מקום לנקום באמה.

אפרים אמר שלום לגיסתו, נענע לקטנה ראשו במתיקות וזו נענעה לו באצבעות מפושקות, והתחיל מסבב ברגליו את גלגלי האופנים במורד כּרָץ אחרי הארגז. מירה הבחינה בשוּלי מכנסיו, שהיו מרופטים ולא נקיים.

“כמה הם למשא עלי בטוּבם”, הרהרה בעלותה, “אילו דאגו לי פחות, אפשר שלא היו עלי למשא כל־כך”. אי־המנוחה תקפה עליה. התחילה ממריצה צעדיה. הרוח מאחור הניף את צוארון חולצתה וטפח בו על ערפה, הצמיד את שמלתה בין רגליה ונדמה לה, שהוא מרים ומגלה את תחתוניה. שלחה ידה בכל רגע ומתחה את השמלה מאחור כלפי מטה. אגב תנועה זו חשבה משום מה על יופיה, על נקיון פניה וחמדת גופה. זכרה, כי עוד שם בגרוֹדנה, היו הגברים משבחים את יפי רגליה. גם קוליא היה מתפעל מתבנית רגלה “הקלסית”, כמו שהיה אומר. רק מפיהם, מפי האחרים קליגר, לא שמעה אף מלה אחת על רגליה. כמה הם בנליים!… באותו רגע חטף הרוח את שמלתה ביד חזקה והרימה באמת, עד שחשה צינה בשוקיה והיתה צריכה להרפות מן העגלה, להסתובב כמה פעמי ולהיאבק קשה, עד שעלתה לה להוציא את השמלה מידו של הרוח.

והנה נאחז מבטה בענן שחור עולה מן הים. “יהיה גשם”, עברתה מחשבה, ומיד שמעה בדמיונה את הגשם יורד ומנקש על מתכת האוטו הנוסע אי־שם ובתוכו האחים קוייט. מה טוב היה לשבת בין שניהם באוטו הסגור, כשהגשם ניתך עליו והמים זורמים על שמשות הצילולוֹיד משני הצדדים, בין שני הגברים הזקופים, ההדורים, המאצילים נקיון, תרבות וטוב טעם.

כבר נראו לה מרחוק עצי הגן וגגה של הוילה ולבה דפק בה למראה.

כשעברה על שער הגן ניצבה בשער הנערה אליס. הרוח מסערת את שערה השחור על ראשה ולתוך עיניה, והיא ידה אוחזת במוט־הברזל שלשער ומביטה נכחה כחולמת. למירה נדמה, שהנערה אינה רואה אותה כלל, כל־כך קפאה בעמידתה.

עמדה מירה מלכת ובירכה את הנערה לשלום.

נרעדה הנערה וענתה מפוזרות:

– אה, שלום, מיסיס קליגר. מה שלום הקטנה?

ומירה ראתה ברור,שאינה מביטה כלל אל הילדה. אמרה:

– תודה. טוב. לא קר לך, אליס, לעמוד כך ברוח?

– לא, לא. אני מחכה…

– לדוד לואיס?

– כן. לדוד לואיס.

– בא לזמן רב?

– אפשר לחודש ואפשר לשני חדשים. לא ידוע. יהיה גשם?

הילדה נענעה כל הזמן אצבעותיה כלפי אליס, אבל זו לא הרגישה בה.

– עפרה אומרת לך שלום. – אמרה מירה.

– אה, שלום, שלום, קטנה! סליחה, לא ראיתי. באמת לא ראיתי. סליחה, עפרה!

– אוטו נאה לדוד לואיס.

– אה, כן, יפה מאד. עוד לא נסעתי בו…

– עוד תסעי בו לא פעם אחת.

– מיס קליגר סבורה כך?

הנערה היתה כל־כך מאובנת ומפוזרת, שמירה שכחה עצמה בגללה. “מה היה לה, לנערה? כלום נתאהבה כבר בלואיס?”

– וכי הם עומדים לחזור תיכף? ראיתים יורדים באוטו רק לפני רבע שעה.

– אני יודעת? – אמרה הנערה בקול קפריסי, ילדותי, ופניה נסגרו בפני הדוברת בה. היא הביטה במורד הכביש בעינים קמות עטויות דוק של דמע.

עמדה מירה רגעים מספר, מסתכלת בנערה. אחר אמרה לה שלום.

– שלום, שלום, מיסיס קליגר! שלום, עפרה! – ענתה אליס בחפזון. ניכר היה, שהיא שמחה שמירה עוזבת אותה לנפשה.

“נערה מוזרה!” חשבה מירה והדפה את עגלת בתה אל שער ביתם.

 

כו: כְּאִלּוּ צָמְחוּ לָהּ כְּנָפַיִם    🔗

בטוחה היתה כי היום או מחר יבואו הקוייטים לבקר בביתם. לא במקרה הוציא לואיס את ראשו מן האוטו והביט אליה. ולמן הבוקר דאגה שלבושה יהא עשוי לקבלת אורחים.

כשבאה רומיה ציותה עליה מיד, שתסדר קודם כול את החדרים. במרפסת הביאה בעצמה סדר. הוציאה ותלתה את וילון הבד הצבעוני, שחשבה לא לתלותו עוד עד הקיץ. הימים יפים וחמים ואפשר לשבת שעה במרפסת. באמת עשתה כך משום שידעה, כי הבד עושה את הצריף ציורי יותר. רק הצטערה, שלא שמעו לה ולא ציבעו את הצריף ציבוע חדש. מנשה אמר: בקיץ הבא יצבעוהו, לכשיוטב המצב. אפרים הסכים, אבל מנשה התעקש בסירובו. בכלל נתגלתה בו בשנה האחרונה מידת עקשנות, שלא היתה בו תחילה. אפשר העייפות התמידית הקשתה את רוחו. רק אפרים לא נשתנה, אף־על־פי שעמל לא פחות ממנשה, ואולי יותר ממנו, שהיה נוסע יום־יום באופנים העירה.

לבה ידע מה ניבא. בעשר בבוקר באה אליס אל המרפסת ושאלה אם ה“דוֹדים” יכולים לבוא בעוד שעה לבקר אצלם.

מירה נתרגשה מאד: זו מידה של אנשי תרבות! אינם באים במפתיע, אלא שולחים להודיע תחילה. מובן, שהם רשאים לבוא. “נשמח מאוד לקבלם”.

פניה של הנערה סגורים היו, כמו אתמול בעמדה בשער. היא עמדה רגע מחכה לתשובה, ומששמעה את תשובתה של מיסיס קליגר, ירדה בקומה זקופה בשביל הגן להשיב לשולחיה דבר.

שעה זו היתה קשה למירה. אילו יכלה בשעה אחת להפוך את כל הצריף והגן והאנשים שברשותה, היתה עושה זאת. פניה בערו מהתרגשות ומבושה. איך תקבלם בדלות זו?! רוז’קה נקראה מעבודת הגן ורומיה הוצאה מן המטבח, ושלשתן עשו סדר כמה שיכלו, הכול לפי הוראותיה הנמרצות של מירה. העתיקו רהיטים וכלים ממקום למקום. רחצו את הרצפה והמדרגות. טאטאו לפני הצריף. שינו את סדר העציצים שעם הכניסה. פיזרו מעט חול לפני המדרגות. רומיה נצטותה לא לפתוח את דלת המטבח מצד המרפסת ולהשתמש רק בדלת האחורית. מנשה ואפרים ורוז’קה מוכרחים היו להחליף את בגדיהם בנקיים יותר. הם עשו זאת בלי חמדה, אך לא העיזו למרות רצונה של מירה, שהיה היום כל־כך מוחלט. ויותר מכל קישטו את עפרה וקשרו לה עניבה ורודה בשערה.

– טוב שאין אורחים כאלה באים אלינו בכל יום, – חמד לו מנשה לצון – צריכים היינו לקחת לנו דירה במקום אחר.

– מה אתה חושב, – אמר אפרים – באמת אורחים חשובים.

ורוּז’קה לא ידעה מה תגיד. בשבילה היה כל הענין זר ומוזר ועשתה רק מה שצוּותה.

מירה גופה לבשה שמלת־בית יפת־גזרה, נעלה את הנעלים הטובות והתאימה להן גרבי משי המשַוות לרגליה את תבניתן ה“קלסית”. איבקה מעט את הפנים וציבעה כלשהו את השפתים. אחר שלחה את רומיה להביא מן החנות מעט כיבוד משובח.

מנשה ואפרים היו מתהלכים כאנשים הנתונים במבוכה. להתחיל באיזו עבודה לא יכלו, והבטלה ביום חול הרגיזתם.

ובאחת־עשרה בדיוק באו שני הגברים רמי־הקומה, הלבושים הדר, הזקן בראש ואחיו עולה אחריו בשביל. האחים קליגר ירדו לנגדם והקבילו פניהם בחיבה. הִָרִי קוייט הציג לפניהם את אחיו. הם לחצו את ידו ברגש והוא השתחוה להם. אחר עלו יחדיו. מירה ראתה הכול בעד חלון החדר. רוז’קה ישבה על שרפרף ומנתה את הכתמים הלבנים על צפרניה של עפרה לראות כמה “דברים חדשים” תקבל.

– מירוצ’קה, באו אלינו אורחים! – נשמע מבחוץ קולו של מנשה.

– בואי, עפרה! – הוציאה מירה כמעט בחזקה את הילדה מידי גיסתה ויצאה עמה החוצה.

הגברים באו עד המדרגות והבכור הציג את הצעיר. גם זה התאמץ לדבר יידיש, אך מתקשה היה בדיבורו עוד יותר מאחיו. כששמע שהגברת קליגר יודעת מעט אנגלית, עבר מיד ללשון השגורה בפיו, אבל היא ענתה לו יידיש, שהתיראה לדבר אנגלית, אף לא רצתה להעמיד את מנשה ואפרים במצב בלתי נוח. לואיס התנצל שדיבורו בגמגום, שהרי שם באוסטרליה אין לו כמעט הזדמנות לדבר בלשון זו. זה לו שלושים שנה ויותר באוסטרליה והוא מזדמן רק מעט עם יהודים, וגם אלה רובם כולם דוברי אנגלית. אבל עודו זוכר מעט מפינסק…

– מה, אתם ילידי פינסק? – שאלה מירה בתמיהה.

– כן, מעירו של ד"ר ווייצמן. – אמר הזקן במאור פנים.

– ד"ר ווייצמן גופו ממוטילי, עיירה ליד פינסק. – תיקן אפרים.

– נכון מאד, מר קליגר. אבל הוא גדל בפינסק. – וזאת מיס קליגר הקטנה. – הציג הרי את עפרה לפני אחיו.

– מה שם הפרח הזה? – שאל לואיס בעינים צוחקות.

– עפרה. – ענו האחים קליגר קול אחד ובחיוך של עונג.

– למה לא באה אליס? – שאלה מירה.

– הריהי פראית גמורה. – אמר הרי ונשען על כתף אחיו.

הם נקראו לעלות, אבל לואיס הביע רצונו לעבור תחילה בגן ולראות את ה“ספֶּסימנים” שיש אצלם. הוא עצמו חובב פרחים נלהב. יש לו גן נהדר. מובן, שהכול עושה הגנן. אבל גם לו בקיאות מה בעולם הצומח, ביחוד בפרחים.

הלכו האחים לפני האורחים להראותם את הגן, ומירה נשארה במבוא המרפסת. לואיס הציע גם לה להילווֹת עליהם, אבל היא אמרה, שהיא בוחרת להישאר כאן מאחר שהיא מכירה יפה את כל הגן. בודאי יחזרו מיד ויואילו לשבת עמהם שעה קלה.

– אה, כמובן. ברוב עונג. – נענע לה לואיס בראשו המארך, יפה־התואר.

מירה התפלאה, שבתמונה שהראה לה מר קוייט לא הרגישה כי עצם חוטמו של לואיס מעוקמה כלשהו. זה הקו הבולט היחידי המבדילו מאחיו. מובן, שהוא צעיר ממנו הרבה. היתה אומרת – בעשרים שנה. הוא נראה כבן ארבעים, אף כי גם שערו כבר מכסיף מעט על רקותיו. אבל איזו רעננות! כל הזמן החזיק כובעו בידו ועיניו ליטפו אותה, עד שהיתה חשה בגופה קור וחום חליפות.

קראה לרוז’קה מן החדר ואמרה לה להחליף מפה על שולחן המרפסת. תשים את זו המשובצת. זו נאה יותר לשולחן של חוץ.

רוז’קה בחנה רגע את פני גיסתה, אחר הלכה ועשתה רצונה.

– את הכיבוד נגיש אחר־כך, כשישבו. לא נאה להעמיד הכול, כאילו חכינו להם.

לא עברו עשרה רגעים וארבעת הגברים חזרו, האורחים בתָוך והאחים קליגר הולכים הפעם אחריהם, עונים ומסבירים.

– כמה הם דומים לאנגלים! – אמרה מירה לרוז’קה.

– נכון. – אמרה רוז’קה כתפושה במחשבות. – צריך כבר להביא את הכיבוד?

– עוד לא, ילדתי. – אמרה מירה, ומתוך בולמוס של חיבה נגעה בשערה של רוז’קה. אחר ירדה עם עפרה אל הרחבה. הילדה היתה כנבוכה, חיורת ובהולת־עינים מפני שינוי הנוהג שבבית. היא נגררה בשקט רב אחרי אמה ולא רצתה להרפות מידה, כאילו נשקפת לה סכנה להילקח ממנה.

– גן מעניין מאד. – דיבר לואיס – יפה מאד, שהאנשים בפלשתיין עובדים את האדמה. ראיתי את המטעים בראשון: נפלא. הרי זה כוח. בכל פינה שאתה פונה אתה רואה את כוח היצירה של היהודים הצעירים, החלוצים. הם נפלאים. ד"ר צ’יים וייצמן עשה מעשה נאה. הוא נפלא. כדאי לתמוך בו.

– רואים אתם? – השמיע הרי בהנאה גלויה – אחי מתפעל מן הארץ עוד יותר ממני. עד עתה היה כמו “גוי גמור” (מלים אלו ביטא עברית במבטא אשכנזי), לא רצה לדעת כלום על “זייוֹניזם” – עכשיו הוא מודה שאני צדקתי.

– תחת להתפעל צריך לבוא ולפעול. – פסק מנשה.

– או, יס. מיסטר קליגר צודק בהחלט. אבל לא כל היהודים יכולים לפעול כאן. צריך לתת לאחדים את האפשרות להתפעל. אבל אתם נפלאים. כולכם.

– כל מי שקנה נחלה בארץ־ישראל, לא התחרט. – העיר אפרים מן הצד – אפילו אם לא בא מיד להתישב.

– או, יס. שמעתי. אחדים מיהודי רוסיה ניצלו על־ידי רכוש קטן שהיה להם בארץ. הנה אחי הרי קנה כאן אחוזה נאה.

– בטוח אני, שגם כבודו ירצה שיהי לו חלק ונחלה בארצנו. – עמד אפרים על שלו.

– או, יס. גם הבית הזה נאה מאד. כמו “בּוּנגלוֹ”. והקטנים בארץ – הוא גחן אל עפרה, וזו נרתעה מעט, נלחצת אל אמה – נפלאים. מה שמה? שכחתי.

– עפרה. – ענתה מירה – אל תיראי, עפרה’לי, זה דוד טוב. תני את היד. כך.

– “טוב, טוב”. – מלמל לואיס – היא נפלאה, הקטנה. דומה בכול לאם. – והשרה מבט מלא חיבה על פניה של מירה.

הם ניקו יפה את הנעלים, וגם האחים קליגר עשו כן, וכולם עלו אל המרפסת. הציגו לפני האורחים את אחותם, שלבשה עכשיו חולצה לבנה ורגליה היחפות בסנדלים של רצועות. היא האדימה מעט ועמדה מבוססת על רגליה כבת כפר.

– “חלוצה”. – אמר לואיס בהנאה. אחר שוטטו עיניו במרפסת ובחנו גם את התקרה, שלא היתה אלא גג משופע של רעפים אפורים.

באשנב הקטן שבדלת המטבח נראה פרצופה של רומיה, אבל משנתנה בה מירה עינה, נעלמה שוב.

האורחים ישבו, גם מנשה ישב. אחר קם לואיס והציע את כיסאו למירה. היא הודתה וישבה על כיסא אחר, ועפרה נלחצת אל רגלה. ליטפה מירה כל העת בלי דעת את שער הילדה.

הרי דיבר כל הזמן עם מנשה ולואיס פנה כולו אל מירה. הוא דיבר אליה יידיש מעורבת אנגלית, לפעמים משפטים אנגלים שלמים, והיא הבינה הכול. אמנם השתדל שדיבורו יהא מתון ומפורש.

אפרים עוד נשען אל פאת השולחן ושתי אזניו מקשיבות לדברי שני האורחים גם יחד. ברור היה שהוא מתענג על שניהם. רוז’קה ירדה אל הגן והתהלכה בין העציצים, מיטיבה ומתקנת ומפזמת לנפשה.

לואיס דיבר באזני מירה על אוסטרליה, על עיר־הבירה החדשה קנברה. אבל הוא עצמו גר במקום סמוך לסידני. כמו מעין־גנים הסמוכה לתל־אביב. יש להם וילה נאה מאד, בתוך גן של עשרה אקרים. עובד אצלם גנן ראשי ושני פועלים מומחים עוזרים על ידו. אוֹ, נָאוּ, מיהדות אינם יודעים שם כלום. עכשיו הוא משתעמם בוילה הגדולה בת שמונת החדרים – והוא יחידי. קודם דר שם גם הרי ומשפחתו, אבל מיום שהרי הלך לפלשתיין, ואותו עזבה האשה (“אחי בודאי סיפר לה משהו”) – הוא יחידי בוילה ובגן. מובן, שהוא מוכרח לבלות רוב זמנו בסידני. לעתים יבוא גם לקנברה, וגם למלבורן הרחוקה. עכשיו יש הרבה “זייוניסטס” בין יהודי אוסטרליה. אבל היהודים עצמם מעטים. אילו הרשו כניסתם של יהודים, בודאי היו באים רבים. אבל אינם רוצים להרשות. כן, רבים מן היהודים אינם יודעים כי יהודים הם. בפרט, הצעירים. ארץ מעניינת מאד. כן, יהודי ניו־זילנד הם “זייוניסטס” יותר גדולים. מלונדון לפריז טס באוירון. את האוטו קנה בלונדון. המודיל האחרון, כמובן, הוא יקחנו עמו לאוסטרליה. לכך קנהו. גם לאוסטרלים חלק בכיבוש הארץ הזאת. יש לו שם מכיר, גינירל, שהשתתף בכיבוש הארץ. גר כמה חדשים בתל־אביב. ידיד “נורא” של היהודים. זוכר את תל־אביב מתוך געגועים. אדם ליברלי ונעים מאד. כן, כבר זקן. כבן ששים. “זיוניסט” נלהב ותורם לקרן־היסוד. מיום שהרי נסע לפלשתיין, מוכרח הוא, לואיס, לתרום במקומו. מה לעשות?

מירה שמעה את שיחתו בצמא. גם הוא, כאחיו הגדול, פשוט בהליכותיו, גלוי־לב, אך הרבה יותר עֵר ממנו. כשהוא מדבר, נראית לשונו האדומה מבין שיניו ונחיריו מרפרפות בחיוניות מרובה. הוא גוחן אליה וסוכך עליה בעיניו הגדולות, הבהירות. אין בו שום הבעה יהודית… והיא חושבת כל הזמן: “לא ניכר בו כלל שהוא מפינסק.” והיא שואלתו, מתי בא לאוסטרליה.

או, עוד כמעט ילד היה. עם אביהם באו שמה. אביהם היה אדם אוריגינלי. התחיל כשוחט ונעשה פַרמיר, אחר־כך סוחר־בהמות. לסוף ייסד בית־חרושת למעשי חמאה וגבינה. בשנות המלחמה נתעשר עושר רב. אבל עם גמר המלחמה מת ב“אכּסידנט”. האם מתה סמוך לנסיעתו של הרי לפלשתיין. כן – אסונו של הרי: זה היה אסון גדול באמת. שני ילדים שכלו שבוע אחד. מאז גיסתו חולה. אפשר שאלמלא האסון לא היו נוסעים לפלשתיין. כן, גם הוא מסכים: מוטב היה שיסעו לארץ בלא אסונות. אבל כך טבעם של בני־אדם: מתרגלים במקום שהם יושבים שם – בפרט, כשטוב להם – ואינם רוצים לזוז. רק לעניים לא איכפת הכא או התם. באוסטרליה אין כמעט יהודים עניים…

מירה רמזה באצבע לרוז’קה שעברה, וזו עלתה למרפסת. אז קמה ומסרה את עפרה לידי מנשה (הרי שמח אל הקטנה) ונכנסה עם גיסתה הביתה להביא כיבוד. לואיס נזדקף, נתן שתי ידיו בכיסי מכנסיו ועמד ברגלים מפושקות לפני אפרים, שעמד כנגדו מחכה לדבר פיו. שאלו לואיס קוייט על מטעי הפרדסים, על כמות האקרים הנטועים ועל מספר התיבות הנשלחות לחוץ־לארץ. הוא מתעניין בענף זה, שגם שם, באוסטרליה, נעשים בשנים האחרונות נסיונות חשובים בגידול פרי הציטרוס. הסביר לו אפרים בטוב טעם ודעת כל מה שידע בענין זה, ותמה על עצמו שהוא יודע כל־כך הרבה. האורח הקשיב יפה ובכל פעם היה משמיע: “יֶס, יֶס”. הוציא מכיסו פנקס זעיר ורשם לו כמה מספרים. ואפרים חשב: “עוד זה אנו חסרים: שתתחרו בנו באכספורט היחידי שיש לנו פה בארץ”. אבל העניק לו ידיעות כמה שיכול.

הביאו הנשים את הכיבוד והעמידו על השולחן. ביקש אפרים לעזור, אבל מירה סילקתו בתנועת־חן. על טס של כסף עמדה צלוחית של גביש עם שרי־ברנדי נוצץ וששה גביעים קטנים של אותו גביש. קערת קרמיקא מלאה תפוחים אמריקנים וקלימנטינות, שעודן ירקרקות, וקופסא של סוכריות ממין משובח ומעט ביסקויטים אנגלים. יצקה מירה לתוך הגביעים והזמינה את האורחים וגם את בני הבית ליטול. נטל הרי ראשון את גביעו ואחריו לואיס בעמידה, וגם האחים קליגר לקחו את גביעיהם בין אצבע ואגודל. הגישה מירה גביע גם לרוז’קה, שסירבה תחילה, אבל לאחר רגע הסכימה ואמרה: “באמת איני שותה, אבל לכבוד האורחים…” הרי שתה לחיי השכנים “הבונים את הארץ” ולואיס בירך אחריו והגיש את הגביע אל פיו, אבל נזכר והשיק גביעו בגביעה של בעלת־הבית, אחר הריק הכול בבת־אחת ולקח ביסקויט אחד.

היתה השיחה קולחת מעתה ביתר עירוּת. היו יושבים וקמים וחוזרים ויושבים. הרי הרכיב את עפרה על ברכיו והיא שיחקה בכפתורים שבמעילו, והוא לא פסק מלגפף באצבעותיו את תלתליה, כשהוא מסיח עם מנשה על עניני הישוב בכובד־ראש ובהבנה רבה, עד שמנשה נבלע כולו בשיחה מתוך רוב הנאה, שהרגיש את עצמו משמיע דברים של טעם, יותר ממה שפילל, כי כן דרכו של מסיח נבון, שהוא מעורר גם את בינתך, ולא הרגיש כמעט באורח השני ובמירה ובאפרים העומד בתוך ונוטה פעם לכאן ופעם לכאן. ורוז’קה שוב נתחמקה וירדה לגן והיתה מתהלכת בין השיחים והשתילים, עד הגדר הגיעה ונשענה עליה והביטה אל התנועה שבדרך.

והנה הסתכל הרי בשעון שעל פרק ידו והכריז, שכבר חצי היום, והזכיר ללואיס שעליהם לחזור הביתה, שכן הבטיח לדורותי (היא אשתו) לחזור בדיוק בשתים־עשרה. נתעורר לואיס משיחתו, אבל קשה היה לו להסיח עיניו מפניה של מירה, שנשתלהבו מעט ועיניה היו מבריקות, כאדם שנתרחש לו נס ואינו יודע מה לעשות בנסו.

– הרי שכנים קרובים אנו ונוכל לבוא שוב, אם לא נהיה עליכם לטורח. – אמר הרי לאחיו וקם.

– בבקשה, בבקשה! – קראו מנשה ואפרים יחד. מנשה עמד גם הוא אחרי שאורחו קם, ואפרים נזדקף ממשען השולחן.

גחן לואיס אל בעלת־דברו ואמר לה כמעט בלחישה:

– עוד נתראה, הלא?

– בבקשה. – ענתה מירה כהד לקריאתם של מנשה ואפרים. צר היה לה שהביקור כבר נגמר. רוצה היתה שימשך עוד. מיום שבאה לארץ עוד לא שחה עם אדם שיחה, שתעורר בה רגשות עדנה והתעוררות כאלה. כאילו צמחו לה כנפים. הבינה כמעט כל מה שדיבר אליה אנגלית. וגם היא העיזה לשַלֵב בדיבורה כמה משפטים אנגלים, והוא שיבח את מבטאה, ורק פעמַים תיקן לה שגיאה קלה, שתוך כדי תיקון עמדה עליה בעצמה. הוא אמר לה, כי בטוח הוא, שאם תדבר חודש ימים אנגלית, תהא הלשון רהוטה בפיה. הספיק גם לגַנֵב לתוך דבריו רמזי קומפלימנטים על תפיסתה החדה, ונעים היה לה לשמוע שבחה מפיו. גם שיבח את בעלה ואת גיסה, וכמה פעמים חזר, שהם נראים אנשים ישרים וחרוצים מאד. כן, היא הסכימה בכל לבה, שהם ישרים וחרוצים. מי כמוה יודע חריצותם. אבל ידוע ידעה, כי שבח זה מוגבל הוא מאד. ובאמת, מה אפשר לומר עליהם עוד!

קמו גם הם ומבטו של לואיס כאילו אמר לה: “מצטער מאד, אבל צריך הפעם ללכת”.

– כמה אדוני אומר לשהות כאן?

– אפשר חודש.

הם ירדו מן המרפסת וכולם ליוו אותם בשביל: מנשה נשא את עפרה על זרועו והלך מימינו של הרי, ואפרים משמאלו, אלא שהיה מפגר מעט, כמתקשה להחליט אל מי יצטרף: לראשונים או למירה וללואיס ההולכים מאחור. לואיס דיבר עתה רק אנגלית. שאל ומירה ענתה, והוא, אפרים, לא הבין כלום.

כשהגיעו לשער, ניגשה גם רוז’קה מעם הגדר. שם נפרדו האורחים והרי ביקש מבית קליגר לבקר אצלם. הן לא היו עוד בביתם. באמת אשמתו היא, שלא הזמינם עד היום. אבל עד עכשיו לא יכול להזמינם. עכשיו נשתנה המצב מעט. והוא מבקש מהם מאד לבוא. גם בשם לואיס. לא כך, לואיס? כולם. אשתו עכשיו במצב־רוח טוב יותר. הקליגרים הבטיחו לבוא באחד הימים. אולי בשבת.

אחר עמדו כולם והביטו אחרי שני הגברים חמודי־הקומה, ההולכים בדרך אל הוילה הקרובה. לואיס עוד הפך את פניו ונפנף בכובעו. מירה ידעה למי הוא מנפנף.

 

כז: “תִּשָּׁאֲרִי עִם הַדּוֹד”    🔗

שלושה ימים לא נראו פני לואיס במעין־גנים. אפרים שפגש את הרי שמע מפיו, כי אחיו נסע באוטו שלו לירושלים והוא מסייר שם את הסביבה. בודאי ישוב היום או מחר. כך סיפר אפרים בבית. שכּן דרכו לספּר בבית, וביחוד באזני מירה, מה שנודע לו בחוץ. בזה היה שונה ממנשה, שהיה “שוכח” לספּר, וכשהיה מזכיר, אגב שיחה, דבר חדש, היה תמה על מירה שאינה יודעת. “איך אדע, וכי סיפרת לי?” – תמהה מירה. “נדמה לי, שסיפרתי”. גם משום כך היה אפרים חביב עליה מבעלה.

באמת התגעגעה מירה על פניו של לואיס. כמה שהשתדלה לפתות את עצמה, שאין לבה הולך כלל אחרי הגבר הזר הזה, לא יכלה לבטל את עצם רגש הנהייה אחריו. עכשיו לא ראתהו עוד באותה צורה עם האוטו, שהולידה בה התמונה, אלא בכמה מעמדים שנשתמרו ברוחה מיום ביקורו בביתם.

היה בה איזה פחד להזכיר את שמו, וכשחזרו האחים בהנאה, ולא בלי קורטוב של יהירות, על ביקור הקוייטים אצלם, היתה שומעת ושותקת. אפרים הרגיש, כנראה, בשתיקתה ונתן בה מבט חם ותוהה, אחר השתדל שלא ירגיש עוד בשום דבר.

אך הנה שמעה דברים מצד שלא פיללה לשמוע. כשעמדה במטבח, מטגנת קציצות של בשר במחבת, שקועה במחשבות, ורומיה קולפת תפוחי־אדמה אל סיר מלא מים, הגיע אליה פתאום קולה של התימניה:

– בחיי, זה האדון החדש שבא עושה עינים כמו בסינמא.

– איני מבינה מה את סחה. – אמרה מירה, כשהיא הופכת במזלג את הקציצה המתיזה שומן רותח.

– הוא עושה עינים כמו אוהב. – אמרה רומיה ואצבעותיה הדקות הריצו את הסכין מסביב לתפוח־האדמה.

– למי הוא עושה עינים כאלה? – צחקה מירה אל המזלג שבידה.

– אל הגברת! – ורומיה זרקה בכעס את התפוח המקולף לתוך המים.

– באמת? מנין לך?

– מה, לא ראיתי? אין לי עינים? ראיתי אולי עשר פעמים.

– מתי? טיפשה!

– אז, כשהוא היה אצלנו עם זה הזקן, האבא של אליס. בכל פעם שהביט על הגברת היו עיניו “כמו דבש”.

– לכי, לכי. אולי אצלכם התימנים האוהבים עיניהם “כמו דבש”. אצלנו האשכנזים כל הגברים מביטים כך.

– לא נכון! – קפצה רומיה ממקומה והקליפות שבסינרה נפלו לארץ. – אלה שבסינמא כולם שכנזים ואין שם אף אחד תימני, ואני יודעת מתי הם מביטים בעינים “חמוצות” ומתי בעינים “מתוקות”.

– ואילו הביט אליך בעינים “מתוקות” – היית כועסת?

– בחיי שלא. הוא יפה. רק האף שלו שבּוּר. חבל, המסכן! עשיר כזה, לא יכול לתקן לו את האף? הרופאים יודעים לתקן אַפִּים. באמת, שמעתי אצל הגברת הראשונה. – להעמיד את תפוחי־האדמה על הפּרימוס השני?

פטפוטה בגילוי־לב של רומיה נחרת עמוק בלב מירה. היא לא יכלה לשכוח את קריאתה המוחלטת של הנערה: “אל הגברת!”. כן, הוא אינו שוה־נפש ביחסו אליה. זה ברור. כל שעת הביקור לא זז ממנה ולא גרע ממנה את עיניו. הם לא הרגישו. וכי מה הם מרגישים, פלחים אלה?! – אבל היא יודעת כמעט בבירור, שכך הוא. וידיעה זו נוסכת בה גם נעימות וגם פחד. כי מה יהיה, אם יתברר באופן מוחלט שהוא אוהב אותה? האם תעצור כוח לעזוב את מנשה וללכת אחריו שמה, למרחקים? ומה יהא על עפרה? האם יסכים מנשה לתתה לה, אם תחליט להיפרד ממנו? ואם ידרוש ממנה שתשאיר את עפרה אצלו, התוכל לעשות כן? התוכל לחיות בלי הילדה? ואחרי ההפּלה והשנים שעברו עליה בלא הריון, אין לה כלל בטחון שתלד עוד. אמנם הם חיים מתוך “זהירות”, אבל אין לה בטחון כלל שתלד עוד. להפך, נדמה לה שלא תלד עוד לעולם… ואם הוא, לואיס, יציע לה ללכת אחריו, התאמר מיד הן?…

פתאום עברה רעד: מה זה היה לה? כלום נכנסה בה רוח שטות? מה זה עלה על דעתה? איזו מחשבות ממלאות את מוחה? כלום היא סטילה?… באמת היא חוטאת: למה אין לבה שלם עם חייה בבית בעלה? מה היא חסרה? יודעת היא, שהיא עתידה להיענש, אבל אינה יכולה אחרת… כנראה, המצע המוסרי בנפשה רופף… תמיד היתה כך…

ולמחר בבוקר בירכה את השם, שמזג האויר מוסיף להיות נאה כל־כך. התלבשה ויצאה שוב לטייל עם עפרה. אם הוא חזר, בודאי יזדמן לה. בטוחה היתה בזאת. והנה אך ירדה ממגרשם אל הדרך, הציף לבה גל של שמחה: האוטו שלו עמד לפני שער הוילה.

בצעד מוחלט ירדה שמה. עברה על האוטו שעמד מאובק וריק. נראה, שזה עתה חזר והנהג לא הספיק עוד לנקותו. הטתה אזנה לעבר הוילה, אך לא שמעה משם כל קול. אפשר אינו בבית?… בלי חמדה דחפה לפניה את העגלה, כמו קשה לה להינתק מן המקום הזה. וכשהרחיקה מעט במורד, הפכה פניה לראות אם לא יצא מישהו מן הבית לדרך. לא, האוטו עומד דומם בעזובת הכביש. היא גמרה בלבה לרדת עד הרחוב הראשי של מעין־גנים ולהקיף את המקום עד שתגיע לביתם מלמעלה, מצד הגבעה. כמעט בלי דעת התחילה להריץ את העגלה. הילדה הפכה פניה אל אמה, חייכה כנגדה וביקשה: “אמא’לי, יותר מהר. עוד, עוד!” ומירה נהנתה לרוץ אחרי העגלה, כדי להַנות את ילדתה. גל של אהבה מילא את לבה אל ילדתה הפורחת, המתוקה. וכן באה עד הרחוב הבנוי כולו בתי־מידות וחנויות. שם עמדה מרוץ. הילדה התחננה: “עוד, עוד!”, אבל מירה אמרה לה: “נו, די. פה לא יפה לרוץ. אנשים”. קיבלה הילדה ועצמה עיניה כדי שתוכל לישב במנוחה.

היא הלכה עתה בפאת הדרך, מפני התנועה שבאמצעה, והביטה אל החנויות ואל האנשים ההולכים במדרכה היחידה. כאן, בין הבריות, כמו הוקל לה ולא חשבה עוד עליו, על לואיס. והנה – הוא הולך לקראתה מרחוק במדרכה! כן, הוא הוא, מחזיק בכפו את כובע־הלבד הבהיר ופוסע ברגליו הארוכות הנתונות בתוך מכנסי־צמר צחים, מגוהצים. ראשו המארך, היפה, נישא בגאון ועיניו מישירות נגדו. האם יראנה?… היא הלכה כנגדו בלב פועם ובעינים פקוחות, מישירות אליו כתובעות: “רְאֵנִי!” והוא, רק צעדים אחדים מפרידים ביניהם ועדיין לא הרגיש בה. רצתה לצעוק אליו: “מיסטר לואיס, אינך רואה אותי?” ובאותו רגע, כאילו שמע צעקתה, נאחזו בה עיניו. הוא עמד דום כנפגע על־ידי משהו. מבוכה קלה נצטיירה בפניו, עיניו מצמצו כמו בחמה. אז עמדה וחייכה כנגדו. ובעוד רגע ניצב עליה בפאת המדרכה.

– אה, זו אַתּ, מיסיס קליגר? לא פיללתי לפגשך כאן. הרגשתי צורך לעשות טיול קצר ברגל ואמרתי לסור בחזירתי אליכם. כמה שמח אני שפגשתיך. הרביתי לחשוב עליך.

הוא דיבר את דבריו כנדחף על־ידי איזה כוח פנימי.

– מתי חזר אדוני מירושלים? – שאלה אנגלית זהירה.

– לפני שעה, בערך. לפני חצי שעה יצאתי לטייל. איני יודע בעצמי למה. אליס שוכבת חולה באנגינה.

– מאימתי? – שאלה כמבוּישת.

– מאתמול. הגברת יכולה לתאר לה מצבה של דורותי המסכנה. הרי האומלל. אילו ידעה מיסיס קליגר, כמה אחי אוהב את בתה הקטנה…

דבריו היו עתה מקוטעים, כאדם המדבר מתוך מבוכה.

– שמא אינה ראויה לאהבה? – צחקה ושלחה מבט מלא רוך אל הילדה השוקטת בעגלה.

– או, יס. ילדה נפלאה. ראויה לאמה. מיסיס קליגר תרשיני להילוות אליה…

– בבקשה. הרי אינו הולך לצד זה. רצונו, יכולה אני לשוב בדרך שבאתי.

– לא, לא. אני אלַונה ברצון מצד זה. אולי תעלה על המדרכה. יותר נוח.

והוא סייע בידה להעלות את העגלה על המדרכה הגבוהה: אחז בשתי ידיו את דפנות העגלה והרימה בקלות יחד עם הילדה והציגה על המדרכה. הילדה התמוגגה מהנאה.

עתה הלכו יחד על המדרכה החדשה. הוא פסע לשמאלה גבוה, זקוף, גלוי פנים רבי מרץ והבעה. בכל פעם נתן בה את עיני־הפלדה המחייכות, המרוצות. והיא התאמצה להחזיק צעד עמו ודחפה את העגלה לפניה במרץ. היא הרגישה, שכמה מן העוברים התעכבו והסתכלו בזוג המטיילים האלה, ונעימה היתה לה ההרגשה, שהם חושבים גם אותה לזרה כאן, לאשה מן העולם הרחוק, העשיר, וזה ההולך עמה הוא… לא, זאת לא הרהיבה לחשוב.

עתה דיבר לאט מתוך בטחה בלשונו הרוננת, המפורשת למרות החיטום האנגלי, כדי שתבין הכול. והיא השיבה תשובות קצרות, לפי הלשון המוכנה לה בפיה. כן, עוד רבה הדרך לפניהם. זה סיבוב גדול. הם יעלו ברחוב עד קצהו, אחר יפנו שמאלה ויעלו במעלה הגבעה, יעברו את הגן, משם יפנו לכביש החדש, ואחר־כך ירדו אל הדרך הפונה אל ביתם. חצי שעה, לפחות, עליהם ללכת. “אין זה הרבה!” – “כן, לפי המרחקים שבאוסטרליה…”

ליד חנות של צעצועים עמד לואיס:

– סליחה, תחכה לי הגברת רגע אחד.

והוא נכנס לחנות. אחרי רגעים מספּר יצא ובשתי ידיו נשא דוב גדול, חוּם ושעיר, ועל צוארו רצועת־עור עם מצילה קטנה. ניגש אל עפרה, צלצל במצילה והגיש לה את המתנה.

– לא, זה יותר מדי. – קראה מירה – הוצאה כזו!

כאילו לא שמע דבריה, טיפל במסירת המתנה לילדה. עפרה הביטה בו רגע כלא מאמינה, אך בראותה נענוע ראשו בחיוך, פשטה ידיה וקלטה את הדוב.

– מה אומרים, בתי? – גחנה עליה מירה מאדימה כולה.

– תודה! – פרעה הקטנה את חובה לנותן המתנה והתחילה מהפכת את הדוב הגדול אך הקל, מתבוננת בכל חמוקי גופו.

– מה עשה לי אדוני? הרי אני מתביישת לקבל מידו מתנה יקרה כל־כך.

– נוור מיינד! דבר קטן. תשמח לה הקטנה. תראה נא, כמה הילדה שמחה על “טדי” זה.

כאותו מוֹט נתון על ציר, שאם אתה מקרבו מזה הוא מתרחק מזה, כך היתה המתנה שקנה לואיס לילדה. היא קירבתו אל מירה וגם הרחיקתו ממנה. איך תביא את הדוב הנהדר הזה לביתה? מה תגיד “להם”?… אילו קנה איזה צעצוע קטן, בפרוטות! אבל זה, בודאי עלה חצי לירה… אך מצד שני, נעימה היתה לה שימת־לב זו המעידה על נטייה שבלב. מה, האומנם אמת בפתגם “הלב רואה ללב”?

– יש לו שינים. – הפכה עפרה פניה הנוהרות אל ההולכים מאחור לשתפם בגילוי שגילתה.

– מה היא אומרת? – שאל לואיס והקריב פניו אל פניה של מירה.

– שיש לו שינים לדוב.

– נפלאה! אני לא עלה על דעתי לבדוק בפיו.

– קטנים אלה רואים הכול.

– אם כן, עלינו להיזהר מפניה…

– אני סבורה, שאין לנו במה להיזהר.

– כן, לפי שעה…

היא תפסה יפה את הרמז, אבל עשתה עצמה, כדוגמת אפרים, לא מבינה. מעתה גברה שתיקתה. גם לואיס היה שוב כנבוך מעט אחרי מה שהעיז, והלך רגע שותק, כשהוא מעיף עיניו ברחוב אילך ואילך.

באו עד סוף הרחוב ומירה הטתה את העגלה שמאלה. שם לא היתה עוד מדרכה והיו צריכים ללכת בכביש הרעוע. שם נראו רק מעט בני־אדם. מראה כפרי נפתח לעינים. גבעות ועמקים. עצי האיזדרכת עמדו כפר פרוקי־עלים והאדמה היתה חרבה לפני הגשם. לפני צריף עשוי טוֹל שחור, שהאפיר מצד השמש, עמד פחח והיכּה בפטיש על כלי פח חדשים. כשהרגיש הפחח בבאים נזדקף והסתכל בהם, כשהוא מוחה מצחו בשרוול בגד־עבודתו המפויח.

– אדוני רואה: האנשים מסתכלים בנו, – אמרה מירה כמעט בלחישה.

– וכי כולם מכירים את הגברת?

– לא, אבל נראה, שהם מוצאים בנו איזה דבר מיוחד.

– זוג נאה, לא? כמעט אותה קומה…

והוא עמד על ידה כתף אל כתף כמתמודד. הוא היה גבוה ממנה כזרת בלבד. באמת היווּ יחד זוג נחמד למראה, כאילו נוצרו זה לזה.

– נו, ילך. מה הוא אומר? אני קטנה ממנו כדי ראש.

– אפילו לא כדי חצי ראש. הנה מצחי קרוב למצחה. – והיא חשה מגע ראשו באזנה. האוזן כאילו ניצתה בה אש.

– נו, די. נלך הלאה. באמת, מביטים.

עתה לא נראה איש, כי הפחח שב למלאכתו, והרחוב היו בו רק בתים מרוחקים אחדים מצד ימין, ומשמאלו השתרע מגרש ריק ופרדות אחדות רועות בו.

הם הלכו הלאה. והנה הגיעו למקום גבוה, שבמורדו היה פרדס כרוּת. לפי הנראה, הוכן המקום לבנין בתים, אך משבא המשבר נשארו גדמי העצים לא מבוראים והם עשו חוטרים מסביב, עד שנראו כשיחים משונים, ירוקים ועקרים. ליד אחד השיחים האלה עמד חמור קטן, ראשו כבוש בין החוטרים וכל גופו כמאובן. גם זנבו היה תלוי בלא ניד. לואיס עמד והסתכל רגע ארוך במראה.

– איזו תמונה יפה! – קרא והצביע על החמור. אך השמיע מלים אלו, הרגישה גם היא, מירה, ביפי המראה. והיה לה רגש פלאי: הנה האיש שפקח עיניה לראות יופי. ומיד נחרז עליו רגש־רעיון אחר: “הם” לא העירו בה אפילו פעם אחת את חוש היופי, אף־על־פי שעסקם תמיד בפרחים, והם בוחרים בשבילה את הנאים ביותר ומביאים לה מתוך רצון להנעים לה. נראה, שהם גופם משוללים חוש היופי. כל עסקם בפרחים אינו אלא כעסקם של יהודים בכל מלאכה מכניסה. רק הריוח מעסיקם. היה לה הרגש, כאילו, ברגעים אלה, בטיולה עם הגבר הזה שבא ממרחקים, מעולם של עשירות ותרבות, נעשתה גם היא משכילה יותר, תרבותית יותר, כאילו ניעורו בה כוחות־נפש שהיו מדוכאים ונרדמים משך שנים של חיים מסכנים. והיא ראתה את חייה עד כה, חייה במשך כל השנים מיום שבאה לארץ הזאת, כעלבון אחד גדול לעצמה.

– חבל שאין בידי כלי־צילום. הייתי עושה ממנו “סניפּשוֹט”.

– כן, תמונה יפה. עמידת בעל־חי מקורית. מזכיר לי מה שלימדוני בבית־הספר על היענה הטומנת ראשה בשיח כדי לא לראות רודפיה.

לשונה כמו הותרה והדיבור האנגלי יצא מפיה רהוט וטבעי למדי.

הספקתי לעשות כמה “סניפּשוטס” מעניינים בארץ. הרי זו ארץ מקורית. “דזי רִיאל אוריינט”. ידידי באוסטרליה ייהנו מאד. גם לגינירל אשלח העתקות אחדות. כמה הוא ישמח. אתנם לפיתוח בתל־אביב ואראם לגברת: אני מקוה שרובם עלו יפה.

הם עברו גם את הרחוב הזה ופנו שוב שמאלה לדרך חדשה, עוד לא סלולה, אך יבשה וטובה להליכה. דרך זו הובילה עד הכביש, לידו בנויים בית הקליגרים והוילה של קוייט. גם כאן היו רק בתים מספּר, חדשים ובנויים על רמה מעל לדרך. בראש הרמה היה סנטוריון חדש, בעל מרפסות גדולות עשוי בתבנית פרסה, אבל הבנין עמד עזוב והרוח התהלכה במרפּסות הריקות, בין העמודים. החלונות היו מוגפים בתריסיהם החדשים והיה צר לראות את הסיד המבהיק על כותלי הבית העומד שומם בלא שימוש.

– הנה! – קראה עפרה והראתה את הדוב לאחוריה. הרצועה ניתקה והמצילה תלויה בה, ורק קצה מסוּמר לצואר הדוב.

לואיס מיהר ונטל מיד הילדה את הדוב והתבונן ברצועה בעין בוחנת, מומחית כמעט. מיד מצא את הנעץ בקצה הרצועה, חזר ותקעו בנסר שבצואר הדוב. השיב לילדה את הצעצוע וחייך לה, כי לא ידע מה יאמר לה בעברית.

– מה אומרים? – הזכירה האם לילדה חובתה.

– תודה! – נענעה עפרה בידה הפנויה ל“דוֹד” הטוב.

– ילדה נפלאה. שקטה כיונה. – אמר לואיס והביט בעינים רעבות אל בת־לויתו.

– כן, דומה למשפחת אביה.

– מה, הם אנשים שקטים כל־כך?

– שקטים מאד.

– והגברת?

– למראית עין – שקטה מאד.

– כטעמי. – קרא לואיס. – איני סובל את הנשים העצבניות, הסוערות תמיד, הבוערות ואינן מחממות… אוהב אני את האש העצורה, כגץ בתוך השיִש, שאינו מתגלה אלא כשהיד המומחית מקישה עליו.

הוא דיבר כמעט בהתלהבות והיה בּדיבור גם התפעלות מתמונה, שהוא חוזה בכיסופים, וגם תלונה על תמונה, שהסבה לו הרבה כאב בחייו. מירה הבינה לו כל־כך!

על דיבור זה לא השיבה מאום. הדברים לא באו לה במפתיע, אבל היא ידעה, שעליה לעמוד על משמר עצמה.

– למה גברתי נשתתקה פתאום?

– אני שקטה. – ענתה מתוך הטעמה מיוחדת במינה.

– אה, כך, אני מבין. מבין יפה. – אמר וצעד מעתה שותק גם הוא.

וכן היה הולך לשמאלה שותק, עד שראו את הגן והצריף של הקליגרים. מן הצד ההוא לא היה המראה מרהיב עין כלל. הפרדס הקטן ואחריו כמה עצי־נוי לא שוים בגודלם, אחריהם משתלה של הדרים צפופה מאד, אחר־כך ערוגות ירקות ופרחים. מאחורי הצריף, כמודבקה אליו, היתה הרפת, עשויה קרשים פשוטים, עקומה קצת. אחריה הלול הגדור רשת גבוהה. היתה שם ערבוביה לא נעימה לעין.

לאחר שתפסה מבטו של לואיס, הביטה שמה מירה וחשבה: “מה לי? אני רואה כבר מבעד לעיניו”…

לפני השער אמרה עפרה:

– אמא, רוצה לרדת לרוץ אל אבא להראות לו את הדוב. גם לדוד אפרים וגם לרוז’קה וגם לרומיה. עמדי, אמא’לי.

– ותשאירי אותי לבדי?

– תשארי עם הדוד. – פסקה הקטנה וירדה מעגלתה ורצה אל השער, חובקת את הדוב.

– מה אמרה הקטנה?

– דברי ילדוּת. היא רוצה לרוץ להראות את המתנה לאביה.

עמדה מירה לפני השער, מחזיקה בידה את יד העגלה. אמרה:

– שלום, מיסטר קוייט. תודה על שליוָני דרך ארוכה כל־כך.

– עלי להודות לגברת. אבל אין אני מסתפק בזה. רצוני שהגברת תסע עמי לטיול באוטו. לכל מקום שתרצה לנסוע.

– זה יהיה יותר מדי. באמת, כבר שנים לא טיילתי.

– אם כן, מתי לבוא לקרוא לה?

– איני יודעת. איני מבטיחה כלום. איני יודעת, אם אוכל לנסוע…

– בכל־זאת אבוא.

– ינסה. עלי להיכנס כבר. הנה בעלי מדבר עם בתי. היא מראה לו עלינו.

לואיס נענע ראשו מרחוק למנשה, שעמד למעלה ליד הצריף והחזיק על זרועותיו את הילדה עם הדוב. אחר נתן ידו למירה, לחץ ידה רגע והלך לבית אחיו.

 

כח: כְּמוֹ שֶׁנִּחֵשׁ הַלֵּב    🔗

למחר בבוקר, בשעה עשר בדיוק, עמדה המכונית הנהדרת של לואיס קוייט לפני שער הגן. נכנס בשער ועלה בשביל אל הצריף. במרפסת עמד אפרים והוציא מתוך הסל הגדול קניות שקנה בעיר, ורוז’קה קיבלה אותן מידו. מיד יצאה מירה, וכשראתה את לואיס עולה בשביל והאוטו עומד למטה, עברה רעיון מיד: “הוא בא לקחתני. מה לעשות?”

עוד לא ביררה לעצמה מה תעשה וכבר נשמע קולו של העולה:

– הלוֹ, גוּד מוֹנינג! האוטו עומד למטה. מי רוצה לנסוע? כולו לרשותכם: ארבעה מקומות. הפעם אני בעצמי הנהג.

הוא עלה עד המדרגות, ובו ברגע בא גם מנשה מצד הרפת, נושא ידיו המלוכלכות ועל בגדיו שרידי מוֹץ ושׂער בהמה.

– האו דוּ יוּ דוּ, מיסטר קליגר? (ומיד עבר לאידיש הרצוצה שלו) אפשר רוצה לעשות “טריפּ” קטן? בבקשה, האוטו למטה מחכה.

– מה פתאום, ביום של חול? אולי אשתי רוצה לנסוע, עם הילדה – ומנשה הביט אל מירה הניצבת במרפסת נבוכה.

– באמת, תסעי מעט, מירוצ’קה. לא תמיד מזדמן אוטו יפה כל־כך. – אמר אפרים, שקם מן הסל ובידו חפיסה גדולה של גפרורים (היה קונה הכול בכמויות גדולות לשם חסכון).

– פתאום בבוקר? איני מוכנה כלל. ועפרה’לי ישנה אחרי האמבטיה.

– תסעי בלי עפרה. – אמר מנשה – יש פה מי שישגיח עליה. אם יש לך חשק לנסוע מעט – סעי. מיסטר קוייט בודאי יודע לנהוג ואין סכנה (את המלים האחרונות אמר אידיש כדי שהאורח יבין).

– או יס. שלושה פרסים קיבלתי ב“ריסינג”. אני נהג טוב.

– ואדוני חושב להסיעני כמו ב“ריסינג”? על תענוג זה אני מוחלת.

– מה זה? – ענה לואיס רחבות – איני ג’נטלמן? איני יודע להסיע גברת?

רוז’קה בחנה את הגבר הזר, הנאה, בעיניה הפקחות ולא אמרה כלום.

– אפשר תסעי גם אַת, רוז’קה? – פנתה אליה מירה בקול לבבי – בשתים יהיה יותר נעים.

– לא, יש לי עבודה. וגם – אין לי חשק. סעי לבדך. הן לא תרחיקו לנסוע?

– מה אמרה מיס קליגר? – שאל לואיס – ברור, הפעם לא נרחיק לנסוע. רק פה בסביבה. הנוף נהדר. נסתובב בפתח־תקוה, ואולי גם נגש עד תחנת הרכבת. איך קוראים לה?

– אבל – איני מוכנה. – היססה מירה, מביטה מאיש לאיש.

– מה יש כאן להיות מוכנה? הרי אינך נוסעת לחתונה. – אמר מנשה דרך בעלות.

– תקחי את הז’קיט הכחול. – אמרה רוז’קה – אם את רוצה, אביא אותו.

– עלי להחליף את הנעלים. הן לא אסע בנעלים כאלה. סליחה!

היא נכנסה לדירה פנימה.

– בבקשה לעלות ולשבת. מה שלום אליס? – אמר אפרים לאורח.

– תודה. הוטב לה. החום עבר לגמרי. אך אסור לה עוד לצאת. עוד יומים ציוה עליה הרופא לשכב. המסכנה, היא היתה רוצה מאד לנסוע מעט לטייל.

– נערה טובה. – אמר אפרים.

– או, יס. אבל – קפריסית מאד. אחי מפנקה יותר מדי.

– נערה עדינה מאד.

– או, יס. שי איז וורי ג’נטל. – תרגם לואיס – היא בגיל ה“פּבּרטי”, איך אומרים זאת באידיש? כן, התבגרות. זה גיל מסוכן אצל נערה.

הם המשיכו בשיחה, עד שמירה יצאה בנעליה החדשות שעשתה לחגים, לבושה בז’קיט הלימוֹני הסרוג מצמר. היא ידעה שהוא נופל יפה על גופה והולמה מאד. הצבע החי והבהיר הזה השרה על פניה אור רך ונעים ועורה נראה עדין ושקוף מאד. היא הרגישה בכך ולא רצתה לשהות הרבה תחת מבטי בני ביתה.

– רוז’קה, כשתקיץ הילדה, תשקיה חצי כוס מיץ. אל תגידי לה שנסעתי. היא תבכה.

היא ירדה במדרגות. לואיס נתנה לעבור עליו, אחר נענע בראשו לנשארים והלך אחריה בצעד של איש הנימוסים הנאים.

– תסע מעט. – אמר אפרים, מביט אחרי ההולכים ורואה את יופיה של מירה כחדש – תמיד רתוקה אל הבית. אדם חביב הוא, מיסטר קוייט זה.

– אחיו מוצא חן בעיני יותר ממנו. – אמרה רוז’קה ונכנסה הביתה.

– חבל, שלושה מקומות פנויים. – אמרה מירה כשעמדה לפני האוטו והביטה אל חיקו. ברור היה, שעליה לשבת על ידו, היושב אל ההגה.

– נוכל להיכנס פנימה – כשנעמוד בדרך. – אמר אגב הרמת מכסה המוטור.

“מה הוא מרשה לעצמו!” קרא בה הגיונה, והיא התפלאה, שרגשה אינו מתקומם כנגדו והיא הולכת אחריו. האם תלך אחריו לכל מקום שיקראנה ללכת?..

מוזר היה להרגיש מאחור את כל חיק האוטו ריק והמושב המרופד מונח בטל. האוטו החדש, יפה־המודיל, הלך על גלגלי־הגומי נוח ושקט. שלטי־הכתובות תחת ההגה היו מבהיקים. לואיס תפס את גלגל־ההגה בזרועות מקושתות כרגיל וכמנוסה, זוקף את פניו מול הזכוכית הלטושה. הם יצאו אל הכביש הראשי המזופת והחלק, המבריק בשמש. האוטו עבר כמו מתוך יהירות והכרת ערכו על פני המכוניות האחרות, שלא היה בהן מן הברק והזוהר כמוהו.

– הולך יפה? – שאל ולא גרע עין מן הזכוכית.

– יפה מאד. – ענתה והשתדלה גם היא שלא להביט אליו, אף כי חשקה לעשות כך.

ואחרי רגעים מועטים של שתיקה, כשנכנסו לתחום הפרברים של המושבה הגדולה:

– דבר נאה – הנסיעה. מה? איני מבין, איך יכול אדם בן זמננו לרתק עצמו למקום אחד. הכול בנו: המוח, הלב, הדם נתונים תמיד במצב של תנועה ושואפים להיות מונעים עוד, ביתר מהירות. בפרט כשניתן בידינו כלי נפלא כזה, אוטו השׂוחק לכל מרחק – אם רק כביש מתוקן לפניו. יש להודות, שכמה כבישים כאן בארץ ראויים לכל ארץ תרבותית. האנגלים בכל־זאת עשו משהו בארץ.

– בכספם של היהודים, ועל הרוב – בעבודתם של הערביים.

– לא חשוב. אבל הם עשו אותם ואנו נוסעים עליהם. זה העיקר, לא כן?

האוטו בכל אבריו היה דוֹמם, רק המים בכּוֹנס התחילו להשמיע קול רתיחה.

היא הביטה אליו. פניו בפרופיל היו יפים מאד: האף מהוקצע, השפתים דקות והסנטר חזק, מלא מרץ. כאילו הרגיש במבטה, הפך אליה פניו המחייכות. נענע לה נענוע קל בראשו. רק עיניה השיבו על נענועו, אך כולה נשארה יושבת בלא תנועה.

– מטעים נאים – הפרדסים. – אמר – אלה הם היערות של ארץ־ישראל. אני משוה בנפשי את הפרי בעוד חודש או יותר, לכשיזהיב כולו. בודאי מראה נהדר: ים של ירק עם נקודות־זהב.

– כן, המראה בחורף יפה מאד. וכי אדוני לא ישאר כאן עוד חודש או יותר?

–איני יודע, דרלינג, (מלה זו עברתה כזרם של חשמל) כמה זמן אוכל לעשות כאן. בכל אופן, עכשיו אני רוצה להיות כאן. – והוא הפנה אליה עינים מלאות רוֹך. (“כמו דבש”, זכרה מירה את מבטאה של רומיה).

–אולי היה מסכים גם להישאר בארץ?

– מה, זה לא. בשביל כך איני די זיוֹניסט. אבל יש פה מישהו, שרוצה הייתי לקחתו עמי שמה, לאוסטרליה שלי, לחלק עמו את כל טובי…

– בודאי את אחיו, את הרי.

– אה, ערמומית את, דרלינג, ערמומית מאד. הנה כמה האדימו פניך. כמה יפית! אודם הפנים החמודות האלה על הצבע הלימוני של הז’קיט!

האוטו נכנס לרחובה הראשי של המושבה ועבר על החנויות הגדולות, החדשות, עם חלונות־הראוה המתוקנים בנוסח תל־אביב. היתה שם תנועת בני־אדם לא כפרית כלל. נהגים עמדו ליד מכוניותיהם והתחכמו. אצל הקיוֹסקים עמדו קבוצות ושתו גזוז, כי חום השמש גבר גם ביום הסתיו.

– נעמוד מעט? – שאל לואיס.

– למה? נסע הלאה. לצד התחנה.

היטה לואיס ימינה וירדו בכביש החדש, שחצצוֹ עוד הלבין משני הצדדים. עברו על כמה בתים חדשים, אחדים בנויים בטעם, נאים לישוב כפרי, עם גינות צעירות בחזית, מעידים על אמידות בעליהם. היו שם גם בתים גדולים, של שתים ושלוש קומות, שכאילו הועמדו כאן על־פי טעות, ומקומם שם, בתל־אביב, או לכל הפחות במעין־גנים.

– רצונך לראות דוקא את התחנה? – שאל לואיס פתאום.

– אני יודעת? באמת למה לי התחנה? – ענתה מירה בשאלה.

– אם כן, נחזור.

והוא השתמש ברגע שהכביש היה פנוי מנוסעים, היטה הצידה, עשה קשת והפך לאחור.

– לאן אנו נוסעים?

– נקיף את המושבה.

ושוב עברו ברחוב הראשי ופנו אל כביש אחר, חדש גם הוא, בין פרדסים נחבאים מאחרי משוכות־שיטה. לאחר רגעים מספר הגיעו למקום, שפרדסיו פרוצי גדר וענפי העצים יבשים ברובם. חום שעת הצהרים נח על הסביבה והיתה דממה מתוחה בכול. פרפרים פרחו מעץ לעץ. היתה שם כברת דרך סלולה בין הפרדסים, שנפסקה באמצע. המקום הוקצה לבנין שכונה חדשה והבנין נתעכב בשל המשבר.

מירה הרגישה בו, ביושב על ידה ואוחז בהגה, שהוא מחפּש מה בעיניו, והיתה בה סקרנות לראות אם ימצא את מבוקשו.

– אולי בכל־זאת נעמוד מעט? – שאל ונתן בה מבט ממושך, כלה.

– לא. – ענתה בהחלט – איני רוצה לעמוד פה (ידעה שהיא מדברת כבר עזות, כי כן יאה לו).

– אם כן, אגיד לך, דרלינג, את דברי אגב נסיעה: אַת מוצאת חן בעיני במאד מאד.

– נעים לשמוע. – ושלא מרצונה השמיעה קול צחוק.

– אין זה “ג’וֹק”. אני מאוהב בך.

– כל־כך מהר? – השיבה חותכות.

– כלום דרוש לכך זמן רב? הרי זה בא כפגיעת ברק.

– Coup de foudre, לא?

– כן, נדמה לי, שאַתּ הטיפּוס שחיפשתי כל ימי.

– ולא מצאו אלא כאן, בארץ־ישראל, בבית הגננים האחים קליגר? (ידעה שדיבורה טבול בארס, אך לא יכלה אחרת).

– וכי חשוב הדבר היכן מוצאים. העיקר שמוצאים (וכל הזמן הביט נכחו). אולי בכל־זאת נעמוד מעט?

– לא. איני רוצה.

– אם כן, אברח עמך.

– כך, בפשטות, ויגזלני מבעלי וממולדתי… וגם על אחיו לא יחשוב… אני חשבתיו משום־מה לאדם רציני.

– אני מדבר ברצינות גמורה.

– וזו היתה כונתו כשהזמינני לטיול?

– ברור. אני נוהג לתפוס את השור בקרניו.

– ואני חושבת, שהוא נפל על שור שאין לו קרנים כלל.

– למה החריפות? אני אוהב את ההתנהגות האנושית.

– ובכן, כלום אנושי הוא לדבר כך אל אשה נשואה?

– אנושי מאד. אני בטוח, שאינך רואה אושר בחייך.

– זה מניין לו?

– לשם כך אין צורך להיות פסיכולוג גדול. אַת לא נוצרת בשביל תנאים כאלה, וגם לא בשביל אנשים כאלה.

– בעלי הוא אדם הגון מאד – ואוהב אותי.

– בזה איני מסופק כלל. אבל בטוח אני, שאת אינך אוהבת אותו.

– אל יהא בטוח כל־כך.

– ובכל־זאת אני בטוח.

האוטו עמד, כי הכביש נגמר, ומכאן ואילך היה שדה זרוע שיחי־קוצים יבשים.

– נחזור?

– כמובן.

– כך, בלא כלום?

– ברשמי טיול.

– בזה לא די לי.

– ומה אדוני רוצה עוד?

– שום דבר שפל. תאמיני לי. רצוני רק שתביני אותי.

– איני יודעת מה להבין.

– אם כן, זאת חפצתי: שתשמעי לי, דרלינג, ותביני לי. אספר לך בקצרה. לשם כך תרשי, שנעמוד מעט.

וכשראה עיניה תלויות בו, סיפר לה, כאדם הממהר להריק לבו, את קורותיו שם בארץ הרחוקה. דיבר תחילה על טבעה של הארץ, על התרבות הגבוהה שבעריה הגדולות. על זה שההפקרות האירופית עוד לא הגיעה שמה אלא מעט מאד. אחר תיאר את חינוכו, את עבודתו, את הצלחתו אצל נשים שלא ביקש להצליח ואת אי־הצלחתו אצל אלו שביקש להצליח. את טעות נישואיו עם קיטי, זו שנפרדה ממנו והיא עכשיו באמריקה. סיפּר על הוריו שמתו שם. שילב לתוך הדברים את אחיו ואת קורותיו. אחד דיבר עליה, על מירה, פרש לפניה את הכרקטריסטיקה שלה והשתדל להוכיח לה, כי היא האשה, שאותה ביקש כל ימיו ולא מצא עד שבא לכאן. לא צחוק הוא. עוד בפעם הראשונה, כשאחיו הזכירה לפניו כמסיח לפי תומו, כדבּר על שכנים טובים, נרעד בו לבו ונולד בו חשק נמרץ לראותה. כן, הוא זוכר שהוציא ראשו מתוך האוטו לראותה. הוא כבר מעבר לגיל הרומנטיקה וקלות־הראש. בן ארבעים וחמש. אם לא ימצא עכשיו את האושר – אַדִיוֹ!

שתי ידיו נחו על גלגל ההגה. מירה הקשיבה לדבריו בלא ניד, פניה כאילו נתרפּו ועיניה נמלאו שלא מדעתה אור של אימון. היא הרגישה, שניעור בה אותו הרגש האנושי, שהוא דיבר עליו קודם לכן, הרגישה ונעם לה, הרגישה ופחדה. האומנם זה האיש, שבא לקחתה אל חיים אחרים, חיים חדשים, רחוקים, קוסמים, אותם החיים שחלמה עליהם מיום שעמדה על דעתה, שכבר נתיאשה מהם, שהמירה אותם באחרים, קטנים ומסכנים, והשלימה?…

כל זה עבר ברוחה ולחץ בנעימות מכאיבה את לבה, עד שחשה את עיניה מתלחלחות.

כשראה לואיס כך, הושיט לה שתי כפיו. היא היססה רגע, אחר לקחתן באצבעותיה הצוננות.

– מאד רוצה הייתי לנשק לה, אבל לא אעשה זאת, כדי להוכיח לה, שאין זה מצדי ענין של קלות־ראש.

מירה הביטה בו ושתקה. מוחה עסק במהירות קדחתנית: רצתה לצלול ללבו, לראות מה בו, וגם לבחון את עצמה רצתה, אם אמנם תעצור כוח לעשות מעשה, לעזוב את ביתה – הבית הטוב והנאמן – וללכת אחרי איש זר. פתאום משכה אצבעותיה מידיו והתנערה בעינים לוהטות בדמע:

– יחזירני הביתה. אני רוצה אל ילדתי. יחזירני נא. איני רוצה לעמוד פה.

– מה לך, דרלינג? הן לא עשיתי לך כל רע, ואני נשבע לך, שאני חפץ לעשות עמך אך טוב. אני אוהב אותך. מן הרגע הראשון שראיתיך – אהבתיך. את כל חיי אני נכון לתת למענך…

– אני רוצה אל ילדתי, אל עפרה שלי, המתוקה, הטובה.

– לא שיערתי, שהגברת כל־כך סנטימנטלית, שחוש המשפחה מפותח בה כל־כך. הנה אני הופך ומביאה הביתה. אבל הן לא תקריבי, יקירה, את אָשרך – ואני מעיז לומר: את אָשרי – בגלל סנטימנט…

– שום כוח שבעולם לא יוכל להפרידני מעם ילדתי.

– אפשר יסכים בעלך להשאירה בידך. אז אהיה מאושר כפלים: כמו בת תהיה לי. ילדה נפלאה כזו!

– לא, לא, לא. הוא לא יסכים לכך לעולם. גם לא אוכל לדרוש זאת מידו. אינו ראוי לכך. הוא אדם טוב והגון מאד. וגם עקשן, עומד על דעתו. אין אדוני מכיר אותו. וגם את גיסי…

– ננסה. אפשר יסכים בכל־זאת. העיקר – שאַת תתרצי ללכת אחרי. שאַת תרצי בכל כוח רצונך ללכת עמי. שיהא מובן לבעלך ולגיסך ולכל העולם, שאַת מוכרחה ללכת אחרי, שאין דרך אחרת לפניך – אז, בטוח אני, אדם טוב וישר כמוהו, יסכים גם לתת לך את ילדתך שתהיה עמך. עם כל הצער שבלבו – יסכים.

– אני לא אדרוש זאת מידו לעולם. לעולם.

– אבל אַת רוצה ללכת אחרי? אמרי, את רוצה?

– מה אתה רוצה ממני? מי אתה? מה אתה לי? רק לפני ימים אחדים הכרתיך, ואיך יכול אתה לדרוש ממני דבר כזה? אך אכזר אתה. כן, אכזר.

– דרלינג, כל מה שאת מתרגזת יותר, את יפה יותר בעיני, אני חומד אותך יותר, ואני מרגיש יותר – כי מן השמים הוכיחוך להיות לי, להיות תומכת חיי וגורלי. הכעס והדמעות רק מוכיחים לי מה שבלבך. גם את הרגשות השליליים כלפי חייך עד עתה, וגם את הרגשות החיוביים – כלפי החיים האחרים, החדשים, היפים, הראויים לך…

מימיה לא דיבר אליה אדם דברים נאים כל־כך. היא, שחשבה, כי אין עוד בדור הזה אנשים עדיני־רוח בכלל, שכל אלה שהכירה, בתוכם רופאים, עורכי־דין, אמנים, אידיאליסטים – גם מפי אחד מהם לא שמעה כדברים האלה. כולם ביקשו בה, באשה, את הטבע, בפשטות, בגסות, כמעט באכזריות. רק בקליגרים מצאה מעט עדינות. אפשר שבגלל זו דבקה בהם. אבל עדינותם היא פרימיטיבית. והנה יושב לפניה אדם מבוגר ומדבר בלשון מושכלת, בכל־כך רגש ועדינות!

המבוכה סערה בנפשה עד כדי מכאוב.

– היום לא אוכל עוד, עלי לחשוב על כל זה. עלי לברר לעצמי מה אני יכולה ומה איני יכולה. עתה יואיל נא ויביאני הביתה.

פניה להטו, כאילו העתיר עליה מאה חיבוקים ונישוקים, אף־על־פי שלא נגע בה כלל.

הוא הפך בזהירות את האוטו והריצוֹ ישר בכביש. היא מיששה בכל פעם את פניה.

– אני אדומה מאד? – שאלה.

– כן. מעט. את נרגשת, דרלינג?

– מאד מאד.

– נרד במושבה ונשב מעט בקפה לנוח. נשתה משהו קר.

– לא, לא. אני רוצה הביתה.

– כרצונך, דרלינג.

ובשלישית עברו את הרחוב הראשי של המושבה. הכול היה כמקודם. אותם האנשים הביטו אל המכונית המפוארת. אך הוא נסע הלאה, הלאה. ומחוץ למושבה, בפרשת דרכים:

– אולי נסע עוד מעט לצד זה?

– לא. הביתה.

– כרצונך, דרלינג, אבל מתי נתראה שוב?

– איני יודעת. איני יכולה לומר לך כלום. איני יכולה להבטיח לך כלום.

– טוב. אני אשתדל לראותך. הירגעי נא יקירה. דעי לך, כי אך טוב אני דורש לך….

– מה, עודני אדומה כל־כך?

– הרבה פחות.

לקחה כפו והגיעה אל לחיה:

– באמת פחות?

– באמת.

אחרי רגעים מספר עצר לפני שער הגן. הוא פתח לה את הדלתה, שתרד. לחץ את ידה והיא פנתה ורצה בשביל לעלות אל הצריף. מה נאוו רגליה ברוּצה!

 

כט: קְרִיאַת הַחַיִּים    🔗

רוז’קה עבדה בבוקר בקשירת החרציות, שפשו והתפשטו במשך הקיץ ורבצו על הארץ, ואפרים עמד עליה להורותה את הקשירה הנכונה. היא היתה תלויה על ברכיה גלוית זרועות, לבושה מכנסי־עבודה כחולים ונעלי־עבודה גבוהות ושרוכות. היה שוב יום שמש אחרי שני ימי יורה שופע. הנעלים היו מלוכלכות בחמרה.

פתאום הביטה כה וכה ואמרה:

– ענין מירה והאוסטרלי אינו חלק.

– מה, גם לך אמרה רומיה?

– טיפּש’ל, אני צריכה שהתימניה תאמר לי? אין לי עינים לראות? אני מתפלאה עליכם, שלא ראיתם עד היום. כבר ארבע פעמים נסעה עמו לטייל. די לראות את פניה ואת עיניה.

– אַת חושבת, שצריך לדבר עם מנשה?

– כבר חשבתי בעצמי לדבר עמו.

– אפשר מוטב היה לדבר עמה תחילה?

– אתה לוקח על עצמך לדבר עמה?

– למה לא? אני מכיר בה, שהיא אדם ישר ולא תכחד מאומה.

– ואם תאמר לך, שהיא אוהבת אותו, את ההוא?

– מה אַת מדברת, רוז’קה? איני יכול להאמין. מירה לא תבגוד במנשה. לעולם לא תבגוד בו. איני מאמין.

– תמים אתה. אינך מכיר בנשים.

– כל הנשים בוגדות?

– לא בוגדות. אבל אינך יודע מה דרוש לאשה.

– וכי בעל רע הוא מנשה?

– אני הייתי מסתפקת בבעל כמוהו. אולי גם אחרות כמוני. אבל למירה דרוש בעל אחר. זאת ראיתי מן היום הראשון לבואי הנה.

– גם אחותה, רחל, אמרה לי כזאת.

– רואה אתה: לא נדברתי עמה.

– טוב, אני אדבר אליה. למנשה לא צריך להגיד כלום.

– אתה חושב, שאינו מבין? הוא נראה בזמן האחרון כל־כך מדוכא.

– הוא עייף, מרוב עבודה ודאגות. ההכנסות מן הגן ירדו פלאים. רבות המחלות בפרחים. ההתחרות מרובה, והמחירים – עד עפר.

גמוּר היה עמו לדבר עם מירה, ונדמה לו, שהדבר הוא קל מאד. אבל כמה פעמים שביקש באותו בוקר להיכנס עמה בשיחה, בא איזה עיכוב, ולא מצא לו הזדמנות יפה. כך עבר כל הבוקר, ובצהרים, ליד השולחן, לא יכול לדבר. ואחרי הצהרים נסעה שוב עם לואיס באוטו. הפעם לקחה גם את הילדה. רוח קרה נשבה והיא הלבישה אותה חמות. אחרי נסעה היו עצביו של אפרים גרויים מאד. כל מה שראה בעצמו ומה ששמע מפי רוז’קה ומראה החיור והמגוֹרה של מירה בשעת הארוחה – כל אלה פעלו על דמיונו והיה מתהלך בגן ובחצר, וכל עבודה שהתחיל בה לא הביאה לידי גמר, כמעט לא ידע מה הוא עושה: מחשבתו היתה אצל מירה שבאוטו עם הלז.

מנשה הלך השכם בבוקר לחקל־תפוחים בענין זן מיוחד של עצי־תומר, שאחת מקבוצות העמק ביקשה לקנות. את השתילים צריך היה להביא ממצרים, והוא ידע כי בחקל־תפוחים נעשו נסיונות בשתילי הזן הזה, והוא רצה לברר יפה את דרך הטיפּול בהם. הלך בבוקר ולא חזר לצהרים. אכלו בלעדיו, כי שיערו שהוא ישהה שם עד הערב. כל אחד מן האחים, כשהלך שמה, מצא לו ענין לבַלות שם כל היום. תמיד נמצא מה ללמוד שם, והמורה לנטיעות וגם הפועלים הותיקים היו שמחים להעניק להם מידיעותיהם, כי זכרו את הימים שעבדו עמהם וכיבדום על כל מה שעשו במקצוע הגננות.

התהלך אפרים בגן, עזר מעט לרוז’קה, שעבדה עתה בשיחי עגבניות הגדלים במקום מוגן במחצלאות מרוחות הים. מעגבניות אלו קיווּ להכנסה הגונה. את מירה לא הזכיר עוד במלה. גם רוז’קה שתקה מתוך ריכוז רב בעבודתה. רומיה כיבסה בחוץ לבנים קטנים ותלתם על החבל המתוח ליד הרפת. כשכילתה מלאכתה, ישבה על המדרגות, צנומה ומכוּוצת, מחכה ללבנים שיתיבּשו ותכניסם.

ועם תחילת השקיעה, כשהעננים הִוְרידו מנגד מעל לים, חזר מנשה. הוא נשא בידו אגד חוטרים, ששרשיהם עטופים וקשורים בשק. מתנה קיבל בחקל־תפוחים. הוא הניח את החוטרים בפאת ערוגה, עמד והשקיף על הגן, אם לא יראה את מישהו. ירד אליו אפרים ושאלוֹ מה הביא. אמר לו כלאחר פה וניכר היה שלבו סר. נכמרו עליו רחמי אפרים, ניגש והניח ידו על כתף אחיו הנתונה בבגד עבה, טחוב וקר.

– אתה נראה מדוכא. מה לך?

– לא כלום. אני עייף. מענין התמרים לא יצא כלום. אמרו לי בחקל־תפוחים, כי איש־הקבוצה היה שם בעצמו וחקר הכול. בעצמו יסע למצרים להביא את השתילים. יש בידו מכתב אל המחלקה החקלאית של ממשלת מצרים. חבל, חשבתי שנרויח איזה סכום.

– נדמה לי, שלא זה הקוץ שמכאיב לך…

– אתה מתכוין להתנהגותה של מירה?

אפרים כמו הוכה בראשו ולא הרגיש שפיו נפער מעט. הוא יודע, איפוא, הכול!

– גם אני לא הוכיתי בעיורון. – המשיך מנשה ועל שפתיו חיוך משונה – לפני ימים אחדים עצרני נוח זרחי – (זה שהיה לפנים חבר “הפועל הצעיר”) ואמר לי, כי בכל מעין־גנים מרננים אחרי אשתי, ויעצני לפקוח עין. הנה למה הגעתי. היא, שהבטיחה לי להיות עמי גלוית־לב תמיד…

– ולא ניסית לדבר עמה?

– אני צריך לדבר עמה? אם לבה סר ממני והולך אחרי ההוא, האוסטרלי, מן היושר שתבוא ותגיד לי.

– ומה יהיה אם תגיד לך?

– אז אדע מה אעשה.

– מאמין אתה, שמירה מסוגלה לבגוד בך? הרי היא אשה כשרה.

– מי יודע אותן היום. וכי לא היתה חברתה של זו, של סטילה?

– איך אתה מדבר? התבייש, לפחות. מירה ו – סטילה: איזה דמיון!… אולי כדאי שאני אדבר עמה. אגיד לך את האמת: דיברתי היום עם רוז’קה ואמרתי לה, שאני חושב לדבר עם מירה. לא חפצתי, שאתה תדע. אבל אחרי מה ששמעתי ממך, אין עוד מה להסתיר בפניך.

– כמה תמים אתה. אתם חפצתם להסתיר ממני. מה, היא לא אשתי? אינני בבית? איני רואה מה שעובר עליה? איני מרגיש במחיצה שגבהה בינינו?

פניו קיבלו הבעה של מעוּנה.

– אם כן, למה לא תדבר עמה אתה? למה אתה מחכה? במקרים כאלה, לגבר קל יותר להתחיל בדיבור. רגש הבושה אצל האשה חזק יותר.

– כן, רגש־הבושה אצל הנשים בזמן הזה!

מימיו לא דיבר מנשה דברי־ארס כאלה. הדברים חתכו בלבו של אפרים כאיזמל. הוא עמד בפני אחיו שוב כקטן, זקוק, כביכול, לחסותו והוא הסובל ולא מנשה.

– עוד בדרך מחקל־תפוחים החלטתי לדבר עמה. – המשיך מנשה – לא עלה על דעתי, שגם היום תצא עמו לטיול. ועוד עם הילדה.

הוא היה בולע את רוקו בדבּרו ופיקת צוארו עולה ויורדת. שפתיו היו יבשות, עיניו כמעוטרות דלקת.

– ועתה צריך להאכיל את הפרה. מאוחר. בוא ונכין לה בליל של כוּספה. הכוספה מרבה את חלבה.

מנשה פנה אל הרפת, ואפרים לקח מן המרפסת את הפטיש לנפּץ מנה של כוספה.

השמש ירדה והעננים נישאו מן הים שחורים ומשיבים רוח קרה. הירק שבגן קדר והצינורות החלודים של הממטרות נזדקרו באויר צוננים מאד והטיפות שזלגו מהם היו כטיפות של כפור. בכביש עלו עמודי אבק, שהתגלגלו ורצו על פניו בפחזות. בעננים מעל לים היה עוד מִפלש לבן וזורח אחד, וגם הוא הלך הלוך וצר. העצים רשרשו חרדים. ברור היה, כי בעוד חצי שעה או שעה יִתּך גשם כבד.

האחים יצאו בכל פעם אל הגן, עמדו על הגבוהה שברבידות וצפו לראות, אם אין מירה והילדה חוזרות מן הדרך. לא ארכו הרגעים והאוטו עמד לפני השער. לואיס קפץ לארץ ופתח את הדַלְתָּה, קיבל בשתי ידיו את הילדה מידי אמה והציגה על הארץ. אחריה יצאה גם מירה בקפיצה זריזה. היא נפרדה ממנו בנתינת יד מהירה. הוא נפנף לה ולילדה ונכנס שוב, מתוך כפיפת קומה, אל מושב־ההגה.

מירה עלתה בריצה, כשהיא מושכת אחריה את הילדה ושתיהן צוחקות בקול. פניה היפות כמו זרחו מתוך האפלולית של בין־השמשות.

מנשה עמד במרפסת ממתין לה.

– שלום, אבא! – קראה עפרה ופניה עוד צוחקות – ראינו דוב. באמת דוב.

– איפה, ילדתי? – ירד לקראתה מנשה בזרועות פשוטות.

– בדרך הלך ערבי עם דוב. כזה גדול, עם חבל על הצואר. הערבי דפק בתוף והדוד לוּס (לואיס) נתן לו שילינג. הדוב עשה התעמלות עם מקל ורקד כָּ־כַּך יפה! כזה צהוב ומלוכלך, פוּ!

– פטפטנית קטנה. – אמרה מירה, ומנשה הרים את בתו והושיבה יפה על זרועו.

– לא היה לכן קר? – פנה אל מירה.

– לא. הרי ישבנו באוטו הסגור. והילדה לבושה היטב.

הם עלו למרפסת, וגם אפרים יצא מן הצריף (רומיה הלכה לפני רבע שעה עם צרור ארוחת־הערב בידה), נתן מבט טוב במירה והצחיק פניו לעפרה:

– מה סיפרת, עפרה’לי?

הילדה חזרה מלה במלה על מעשה הדוב וקולה היה מתוק מאד. את המלים “כזה צהוב ומלוכלך” השמיטה הפעם, כאילו הרגישה שהן עומדות בסתירה עם המלים “ורקד כָּ־כַּך יפה!”

– את רוצה ללכת עמי? – שאלה אפרים – בואי, נלך אל הלול.

– אני רוצה, אני רוצה! – צהלה הקטנה.

– לכי עם אפרים. – הורידה מנשה, שהבין לכונתו של אחיו.

הם נכנסו הביתה. מנשה סגר אחריו את הדלת. איש לא היה בבית. מירה ידעה שהוא בא אחריה כדי לדבר עמה. פשטה את המעיל העליון ותלתהו בארון. תנועותיה היו מוחלטות בלי סימן של רוגז. אחר פנתה אל מנשה, שעמד גלוי־ראש, כאורח מחכה לדבר הגברת.

– רצית לדבר עמי בענין אדון קוייט?

– כן. רציתי להזכיר לך מה שהבטחת לי אז, על שפת הים, כשהסכמת להינשא לי: שבחיינו ישרור תמיד גילוי־הלב.

– אני זוכרת, ואני רוצה לקיים מה שהבטחתי. – היא הפסיקה רגע והסתכלה בעיניו התלויות בשפתיה. הדמדומים כבר עמדו בחדר, אבל הם ראו זה את זה בבהירות מרובה. אחר אמרה במתינות נרגשת:

– אני אוהבת את לואיס קוייט, והוא אוהב אותי. נישואינו היו טעות מלכתחילה. מיד אחרי החתונה הכרתי בטעות. אף־על־פי־כן הוספתי לחיות אתך ולעשות את המוטל עלי כמו אדם אחר פועל בי. לא רצוני היה זה. וכך הריתי וכך ילדתי, וכך גם שמחתי לפעמים ואמרתי לנפשי, כי מצאתי את המנוחה ואת הטוב. עד שבא זה ועוררני מתוך מצב זה, ועורר את רצוני אני, ונוכחתי שאיני יכולה יותר. יודעת אני, כי לא פשוט הוא הדבר, בשבילך וגם בשבילי. יש לנו ילדה, שנפשות שנינו קשורות בה. אבל עלינו, כאנשים ישרים, לבקש את הדרך הטובה ביותר, שהניתוח לא יכאיב יותר מדי…

– זאת אומרת, החלטת לעזבני?

– הרי לא אוכל להיות אשה לשניכם…

דבריה אלה נראו לו ציניים והכאיבו לו, כמעט העלו בו כעס, אבל הוא כבש את עצמו.

– אני מוכרחה ללכת אחריו. חיי קוראים לי ללכת אחריו. אם לא אשמע לקריאתם – אין לי חיים עוד. אני יודעת זאת ברור.

– ויודעת את ברור, כי ייטב לך אצלו? שהוא אדם ראוי לך? שאין הוא שרלטן, כמו רבים בזמן הזה? ביחוד אלה הבאים מן העולם הגדול, ממרחקים…

– יהיה מה שיהיה: אני מוכרחה ללכת אחריו. עכשיו אין עוד דרך חזרה. כבר אמרתי לך פעם. – היא נשענה בגבה אל השולחן, כנכונה להשיב כל הסתערות.

– כמה זמן את מכירה אותו?

– זה לא חשוב. ביום הראשון שדיברתי עמו אצלנו במרפסת, ידעתי כי גורלי נחתך. עוד קודם הייתי חולמת עליו. מיום שאחיו הראני את תמונתו…

– ידעת וממני העלמת, ולא אמרת לי כלום, והמשכת לחיות עמי כבראשונה?… – דבריו היו טבולים במרירות רבה.

– ידעתי, אבל לא החלטתי. ועל כן לא יכולתי לדבר אליך… ההחלטה באה רק היום… אחרי יסורי־נפש רבים…

– וילדתי היתה עֵד להחלטתכם? – הדברים האלה הכאיבו לה מאד. ביחוד ההדגשה “ילדתי” בכינוי של יחיד. אבל חזקה היתה החלטתה לנהוג בו סבלנות. בעומק לבה ריחמה עליו.

– אם כן, אין למנוע את האסון? – אמר לאחר רגע של שתיקה ופניו האפירו. לא היה ברור לה למה הוא מתכוין במלה “אסון”. אסון בשביל מי? האין בדיבור זה מעין איוּם? איום של מה? רוצה היתה לנפול לרגליו, להתחנן אליו, שיבין לה, שלא יעצרנה מלעשות את המעשה היחידי, שחייה מכריחים אותה לעשות… אבל מוחה שלט בה שלטון קר, והיא זכרה יפה מה שגמרה בלבה, ובמחשבה היו חוזרות ונשנות המלים: “סבלנות, מירה, סבלנות, רק בלי סצינות”.

– הן לא תרצה שאשאר עמך, זרה לך, כפוּתה ואומללה, בעוד שכולי, כל מחשבותי, רוחי ובשרי הם אצל אחר. הן לא תרצה בזאת…

– לא, בזאת לא ארצה. אני ביקשתי לי אשה, שתהא כולה שלי. לא עלה על דעתי להסתפק בחלק של אשה. – הוא הרגיש בהוּמוֹר הרע שבדבריו אלה, אבל לא הצטער על כך – או הכול או לא כלום. אדם פשוט אני, כמעט עני, אבל את כבודי לא אתן למרמס. איך אומר הפולני: “כסף אין לי – אך כבוד יש לי”. אם עד כאן הגיעו הדברים – לא אעצור בך. לא. לכי אחרי קריאת חייך…

– ומה יהא… על הילדה? – היא הרגישה שהדמעות עולות בגרונה, עוד מעט ותפרוצנה מעיניה, אבל היא בלעה אותן חזרה במאמץ רב.

– תלדי לו אחרת. – הוא ידע שהוא פוצעה קשה, אבל לא איכפת לו.

המאמץ נשבר, הדמעות פרצו מעיניה, ויחד עם הדמעות זינק גופה אל הספה הסמוכה וצנח בפאתה, ידה נפלה על המסעד והראש נפל על היד וקול יבבה דקה נשמע.

– הילדה תישאר עמי, עמנו פה. – חתך מנשה ולא שת לבו ליבבה הגוברת והולכת. בשבתה על הספה, עמדו רגליה על הרצפה, מפושקות בצורה לא נאה, וצורה זו הגבירה בו את הרצון לפצעה עוד.

– שום בית־דין לא יחייבני לתת לאם כזו את ילדתי. שום רב ושום שופט לא יחייבוני לתת הכול, להישאר בלא כלום, רק מפני שאשתי, שנישאה לי מרצון וכדת משה וישראל, מצאה אחר, שהוא טוב בעיניה מאישה הראשון, והחליטה ללכת אחריו. לא, אין בזה לא מן החוק ולא מן היושר.

– מי הרה אותה? – התפרצה והרימה ראשה, ששׂערו נפרע, ועיניה הבריקו מבעד לדמעות – מי ילד אותה ביסורים ובסכנת־נפשות? מי היניק אותה? האין לי זכות על עצמי ובשרי?…

– לא, את זכותך איבדת בידים. היה עליך לחשוב ולהכריע: בעלי וילדתי – או הלה, החדש, המבריק, העשיר, בעל האוטו והוילה, המבטיח תענוגות ונסיעות והוֹללוּת…

– שקר, שקר! אינו מבטיח לי שום תענוגות, שום הוללות. הוא אדם עניו, אדם תרבותי. הוא מבקש רק תיקון לחייו. הוא סבל הרבה. ואני, איזה צחוק, אני מבקשת תענוגות? אין לי צורך בשום תענוגות. ואילו גם היה עני שבעניים (מוחה ידע שהיא משקרת, אבל הדברים נדחקו אל לשונה על־ידי דמה) הייתי הולכת אחריו. אתה רוצה להשפילני, לרמסני…

– היש לך רשות, אחרי מה שהכרתני במשך שנים, אחרי כל מה ששמרתי עליך, אני ואחי, והמצאנו לך הכול ולא חשׂכנו ממך מאומה, כפי הישג ידנו – היש לך רשות לומר, שאני רוצה להשפילך, לרמסך? לוּ ידעת, לפחות בושה…

היא עשתה שוב מאמץ ובלעה את דמעותיה. יישרה מעט רגליה והניחה שתי ידיה בחיקה ודיברה קרות:

– את הילדה לא אשאיר לך. זה לא. הוא יעזור לי למצוא דרך, איך לקחת עמי את ילדתי.

– שום דרך לא תימצא. אפילו אם תאמרי לחטוף את הילדה ולברוח עמה – גם אז אחזירנה אלי. גם אוסטרליה היא ארץ אנגלית. – היה בלבו בטחון גמור, שהחוק הוא על צידו.

– אל תירא. לא אחטוף אותה. גם לואיס לא יסכים לכך. אינו גנגסטר. אינך מכיר אותו. אבל אתה בעצמך תתן לי את הילדה. הן תאהב אותה ולא תחפוץ ברעתה. איך תוכל לנַתקה מאת אמה הורתה?

– האשה הכריעה את האם. אם יכולה את לעזוב את בעלך בשבילו, עליך לעזוב גם את הילדה.

– ואינך אומר “ילדתך”. אני מבזה אותך. איך יכולתי לחיות עמך? אני מתפלאה על עצמי. עם עריץ גס שכזה…

– חרפיני, חרפיני. כך מגיע לי בעד האימון בלי גבול שנתתי בך, גם אני וגם אחי. הלא על כפים נשאנוך. מה חסרת בביתנו? הלא שנינו הערצנוך ושמרנו את מוצא פיך. הכול עשינו לפי טעמך…

הוא עוד עמד כאורח בבית או כאדם טרוד, שנכנס רק לרגע ונתעכב בעסק ביש, בעוד שמלאכתו מחכה לו שם בחוץ.

– אַת ידעת מיד אחרי החתונה, כי נכשלת במקח טעות. ואני, המטומטם, לא ידעתי כלוּם. עיור הייתי. חשבתי, שזיווּגנו נתברך מן השמים. וכשנולדה בתנו, בטוח הייתי: מעתה לא יפריד עוד בינינו, כי־אם המות. וכך זה כמעט ארבע שנים. גם אני וגם אפרים, שנינו האמַנו בך וראינו בך אדם טוב, ישר, ראוי לאהבה, לאימון, לשירוּת. כן, כן, היינו לך כשני משרתים. אני ואחי. אחר־כך באה אחותנו, וגם היא שירתה אותך. כולנו היינו משרתיך. לא ביקשנו ממך כל עבודה…

הדמדומים כבר מילאו את החדר. זכוכית החלונות הכחילה והרוח טפחה עליהן בכנף לחה. מירה מחתה במטפחת הצנופה בכפּה את עיניה. קמה ואמרה:

– די. הצדק אתך. שניכם, גם אתה וגם אפרים וגם רוז’קה, כולכם אנשים טובים. לא עשיתם לי כל עולה ואין לי עליכם טענות. אבל איני יכולה להישאר עמכם. אני מוכרחה ללכת אחריו. איני יכולה לוַתּר על אָשרי.

היא עמדה לפני מנשה בקומה זקופה, כולה החלטה תקיפה. פניה הבריקו לַחוֹת.

– אם כן, עלינו להתגרש כדת ישראל.

– כן, עלינו להתגרש. ואם רצונך להתאכזר גם עלי וגם על ילדתנו – תישאר אצלכם. אני בטוחה, כי בעוד זמן קצר תציע לפני שאקחנה אלי.

– אני מקוה, שלא תזכי לכך.

– נראה. ועד שנסדר את הפירוד, אני מבקשת ממך, שלא נריב. מה יועיל הריב? אל נמרר את חייה של הילדה. גם לכם אל תמררו את החיים. גזירה היא מן השמים.

– טוב. לא נריב. אבל מה שצריך להיות, יהא נא מהר. הן לא נוכל לשבת כך ימים רבים בצל קורה אחת.

– אני אדבר עמו והוא יסדר את הכול.

– אם כן, אני יכול ללכת?

– כרצונך.

באותו רגע נשמע בחוץ בכיה של עפרה:

– אני רוצה אל אמא’לי. אל אמא’לי.

מירה עברה על מנשה והתפרצה החוצה.

 

ל: אֶת הַנַּעֲשָׂה אֵין לְהָשִׁיב    🔗

אפרים ידע את הנעשה והיה כהלום־רעם. דומה היה, שצערו גדול מצער אחיו. הלה לבש פנים זועפים וסגורים ונעשה עסקני מאד. לא הניח רגע בלי עבודה, והיה עושה עבודתו ברוב קפדנות ובחומר אחריות ולא דיבר אלא באין ברירה. כולו היה דרוך על־ידי איזה מתח פנימי, שאינו מרפה ממנו אפילו רגע אחד. ההפך ממנו אפרים, שכמעט לא היה מסוגל לעבודה, כוחות נפשו כאילו נתרפו לגמרי והיה מתהלך חיור וסובל, מנסה לעשות דבר זה ודבר אחר ומיד מסלק ידו, כאדם שעולמו נתערבב עליו.

לא כן רוז’קה. היתה בה איזו צלילות־דעת שגבלה בשמחה. נתגלה בה כוח רצון לא־מצוי, ואילו בא מישהו מעיירתם לא היה מכיר את הנערה הריקה, שלא היה לה בעולמה כלום חוץ מקישוט וצבע ועיקום החוטם. גם בחיצוניותה הוּצק משהו איתן ונכון בדומה למנשה. פעמים אחדות דיברה עם אפרים, ודיבורה היה בקיצור, אך מוחלט וחותך: “אי־אפשר להכריח אותה. אם היא אוהבת אותו – תלך אחריו. אם ייטב לה אצלו – זוהי שאלה אחרת. את הילדה אין לתת לה. על עצמה היא שליטה ורשאית גם להפקיר עצמה. הילדה צריכה להיות בטוחה בקיומה ובחינוכה בארץ. אין דבר, מנשה הוא אדם ויוכל להתגבר. הוא יעשה בשביל עפרה הכול. לא, בדבר הזה אין לרחם עליה. אם לרחם – יש לרחם על הילדה. אין איש יכול לדעת במה יגָמר כל זה שם, במרחקים”.

ישוּב־דעת כזה ושליטה כזו – כאילו היתה לפחות בת ארבעים ומנוסה בחיים, והיא בסך־הכול בת עשרים ושתים ובאה הנה ישר מן העיירה הקטנה.

הצריף והגן והאנשים השרויים שם היו כולם כנתונים בצבת של איזה הכרח איום, המדכאם ואומר: “קבלו גזירתי, אחרת אי־אפשר”. וכולם קיבלו.

מירה לא עשתה עוד בבית כלום. מנשה עבר לישון בחדר־האכילה, והיא איחרה לשכב, וכשקמה אכלה ביחידות משהו מן המוכן על השולחן (ממה שרומיה הכינה מתוך כעס עצור), התלבשה והלכה להיפגש עם לואיס. הוא לא בא עוד אל רשותם של הקליגרים והיה מחכה לה באוטו או ברגל בשער הוילה של אחיו. משם הלכו יחדיו. את הילדה לקחה עליה רוז’קה וטיפלה בה רוב שעות היום. הקטנה ביקשה להיות עם האם, אבל אמרו לה, שאמא עסוקה ואין לה פנאי. רק שעות קלות ביום היתה עם מירה, ותמיד נראה לה, שהתינוקת מביטה בה בעינים רחוצות־דמע כלאחר בכי.

הכול חיכו לגמר הענין. הרי כך אי־אפשר להמשיך. ואמנם הגט נקבע ליום קרוב במשרד הרבנות שבתל־אביב.

אפרים ביקש לדבר עם האוסטרלי, שמשום־מה עוד רחש לו אימון, אבל מנשה אסר עליו את הדבר. “אין צורך בשום דיבורים. לא התחננתי אליה שתינשא לי ולא אתחנן לשום איש – שתישאר אצלי. אז הסכימה בטוֹב – עכשיו אנו מוכרחים להסכים. כך נגזר. אין גם תועלת, כי לא נשַנה. ואפשר הצדק עמה. סוף־סוף אין להכריח אדם, מתוך שלדעתו עשה פעם משגה, שיסבול כל ימיו. נראה, שטעתה, ולא ידעה, או ידעה ולא יכלה לשנות, עד שזה בא ונתבררה לה טעותה, וגם פתח לפניה דרך לחזור מטעותה. הקץ לדיבורים”. אפרים היה מבולבל לגמרי. הוא, שהיה תמיד שופט על כל דבר בישוב־הדעת ובאומץ־לב, לא ידע מה יעשה ומה לא יעשה, והיה כדונג בידי אחיו וביד אחותו, אף כי יחסם למירה נראה לו קשה, כמעט אכזרי.

פעם אחת נזדמן בחוץ עם קוייט הבכור, והלה התחיל בשיחה. גם הוא היה מדוכא ממה שקרה, ודיבר, כדרכו, בפשטות ובגילוי־לב מלבב:

– אני מצטער מאד על המקרה המעציב. גם אשתי סובלת מזה. אפילו אליס נרגזת. כמה שניסינו לדבר על לבו, שלא יהרוס חיי משפחה יפים (ידוע לנו, איזה חיים יפים היו אצלכם) – לא עלה בידנו כלום. בעיני הרי זה כמין מחלה, שבאה עליו. מיום שאני מכיר את אחי, לא ראיתיו בכך. תמיד היתה לי איזו השפעה עליו. וכאן – כמו סלע, אין להזיזו. גם אותה איני מבין כלל. אשה צנועה, לא להוטה אחרי מותרות, והיתה חיה אצלכם חיים ללא דאגה (אני יודע הכול) והיתה נראית תמיד כמרוּצה. בעל הגון וטוב וילדה כה נפלאה. איזו רוח עברה? האמינו לי, אנו סובלים מאד מן המקרה. יש לנו גם מוסר־כליות. כאילו אנו אשמים באסון. סוף־סוף אחי הוא ובא אלי, ואנשים שכנים אנחנו. כמו בגללי באה עליכם הצרה הזאת. מוטב היה, אילו לא בא כלל, אילו נשאר שם באוסטרליה. אבל מי יכול היה לראות מראש דבר כזה, על דעת מי יכול היה לעלות מעשה כזה? אנו כל־כך מצטערים…

פניו כמו רזו והשׂיבה רבתה בשערו. הוא לא היה יוצא עתה לטייל, ואת אשתו לא ראו כלל. גם אליס לא נראתה בחוץ. מיום שנודע הדבר, עמד מגרש הטניס שומם. האוטו של הבכור היה סגור בגרז' והנהג הסיע את האוטו החדש של לואיס, כי בעליו ישב עתה בפנים עם מירה בנסיעותיהם לתל־אביב ולמושבות ואפילו לירושלים ולחיפה.

כמה פעמים ביקש לואיס לקנות לה מתנות יקרות, אבל היא סירבה לקבל. לא, עכשיו אינה יכולה לקבל עוד כלום. “היכן אשים את זה? לביתי לא אוכל להביא כלום”. היא נאנקה כל הימים על שעליה להשאיר את הילדה. אמנם יודעת היא, שלא תהא חסרה מאומה, שהם יהיו לה במקום אֵם, אבל היא גופה, איך תוכל לחיות בלי הילדה?… ומדי הזכירה את הילדה, הזילה דמעות מרות, ולואיס צריך היה ללטפה ולנחמה.

– אין דבר, דרלינג, בעוד שנים מספר, לכשיגליד הפצע, נבוא יחד ותראי את הילדה. היא תהיה אז “עלמה”.

הוא ביקש ללחוש לה נחמה אחרת, אבל חשש שמא יכאיב לה. הסתפק איפוא בזה שתיאר לפניה את עפרה בעוד חמש או שש שנים, כשהיא תלמידת בית־הספר, והיא יודעת שאֵם לה בארץ רחוקה, והאם תבוא ותביא לה מתנות יקרות, ואולי גם תקחנה עמה לטיול, או יותר מזה…

– הוא לא ירשני אפילו לראותה…

– כל־כך אכזר הוא? בעצם הריהו אדם טוב. הם כולם אנשים עדינים וטובי־מזג.

– אבל הוא לא יסלח לי לעולם. אני יודעת זאת.

– למה לא יסלח? ישא אחרת ויסלח. גם יסכים לתת לך את הילדה. תזכרי, דרלינג, מה שאמרתי לך. אפשר שאחסל עסקי ונבוא לגור בארץ־ישראל. כמובן, לא במעין־גנים. ואז בודאי לא יסרב להשיב לך את בתך. גם עפרה עצמה, לכשתהיה בת־דעת, תבקש לחזור אל אמה. קול דמה יקרא לה לחזור…

וכך היה הולך ומנחמה, והיא היתה נראית כמקבלת תנחומיו, אף־על־פי שלבה היה מר לה ולא האמינה בדבריו, שהיא הכירה את מנשה יותר ממנו.

ובתוך מעין־גנים, אף שגדולה היתה ועשויה שכונות־שכונות מפוזרות, לא היו יוצאים לטייל יחד, מחשש שמא יכירום ויצביעו עליהם. ידוע היה לה, שזרחי העסקן מרבה להתעניין במה שקרה בביתם, ובודאי גם אחרים כך. לא מבט אחד תפסה בחוץ, ואינה יכולה שאת. אף אינה רוצה לגרום “להם” צער וחרפה. אינם ראויים לכך. סוף־סוף היא דורשת להם טוב. הם אנשים נחמדים. אנשי מעין־גנים אינם שוים את פסולתם… ולא הרגישה, שהיא כמעט מקנאה להם ולכבודם.

סידור הגט היה, כמדובר, בתל־אביב. היא חיכתה במשרד הרבנות, והוא בא ממעין־גנים לבוש חליפת־שבת שחוקה קצת. הרב, מסדר הגט, ניסה לדבר על לבם (ניכר היה שאינו מאמין בהשפעת דבריו הנאמרים רק על פי דין ומתוך הרגל) ולשאלם לסיבת הפירוד. אבל מנשה השיב קצרות: “אין אנו יכולים לחיות ביחד. זה הכול”. פניו היו חמוּרים וחגיגיים מאד. ופניה היא היו מפוזרים ועצובים מאד, כשהיא מקיימת את דבריו: “כן”. היא לא יכלה להביט בפניו ועיניה היו על הרוב מושפלות. הרב נתאנח וסידר מה שסידר והחתים עדים מן המוכנים שם. הענין נגמר מהר ממה ששיערו. היא יצאה בחיפּזון. מנשה התנודד כננער ממצב של תנומה וירד במדרגות לצד מוצא אחר. כשירד נתערב בהמון אנשים צפופים בתוך מסדרון ארוך ושאל מאיזה צד יוצאים לרחוב. אחד הראהו, וכשיצא משער קטן, ראה אותה עומדת במדרגות המבוא הראשי, מנפנפת בכף־יד קטנה למטה לעבר שורת האוטומובילים הערוכה לאורך השדרות. מיד התרוממה משם קומתו של לואיס קוייט והלכה לקראתה. קומה זו היתה לו כקוץ הננעץ בלבו.

הפך פניו והלך לעבר השני. בעצמו לא ידע אנה הוא הולך. אך לא שב להפוך את פניו, עד שבא אל סימטה צדדית, קטנה, שלא היתה מוּכרת לו כלל. משני עבריה של הסימטה היו אילנות מגודלים אחדים וגדרות־אבן גבוהות מקומת אדם, ומעליהן נשרכות ויורדות קָריסוֹת דשנות על עוקציהן, ירוקים ושופעים כל־כך. איש לא נראה בסימטה.

תחת חופת אחד האילנות עמד מנשה רגעים אחדים כמקשיב אל הכאב הנובר בלבו. אחר עשה בידו תנועה גוזרת ונשא רגליו לצאת אל הרחוב הראשי. תקפוהו פתאום געגועים עזים אל עפרה. והם דחפוהו לרוץ לראותה וללחצה אל חזהו.

 

לא: לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים    🔗

עברו כשש שנים. מן הראוי שנדע את יתר הקורות את הנפשות העושות בסיפורנו.

בשנים אלו היתה שוב עלייה גדולה לארץ ובא לה שפע של עשירות, שהישוב לא ידע כמוהו מיום היוסדו. תל־אביב גדלה כפלים ויותר והיתה באמת לכרך גדול. גם מעין־גנים הרחיבה גבולותיה ונתמלאה בתים ושכונות ובניני־פאר, והיו בה רחובות כדוגמת הרחובות של תל־אביב. באו מאירופה המונים, פליטי איבת הגויים, אנשי תרבות וממון, ועשו בממונם ובתרבותם מה שהעין והלב חומדים, כל תענוגות בני־אדם.

חלקתם של האחים קליגר פרחה. הפרדס הקטן נעשה פרדס ממש. קטן אבל משופע בפרי הדר להתפאר. כמה מעצי הנוי והפרי גדלו ועשו נוף. אלה שלא עלו יפה הוחלפו באחרים. חלקה בת שני דונמים בחזית, ליד הכביש, מכרו סוף־סוף לבנין והוקמו שם שני בתי־מידות מהודרים. בכסף הפדיון הקימו לעצמם בית־אבנים נאה, בן קומה אחת, ושני אגפים לו, במקום הצריף שמכרוהו על־מנת לפרקו. גם את הפרה מכרו ואת הלול הרסו, כי עסק הפרחים והשתילים שגשג שוב, ולא היה כדאי לטפל במשק החי. חלב וביצים משובחים לצרכי הבית אפשר היה להשיג מתוצרת “תנובה” בחנות סמוכה. רק ירקות גידלו לצרכי עצמם. על זה לא ויתרה שושנה (השם רוז’קה כמעט נשכח) בשום אופן. דומה היתה עתה דמיון מפליא לאמה.

שתי משפחות גרו עתה בבית. כמחצית שנה אחרי נסיעתה של מירה באה בת אחותם מגליציה, והיא נערה נבונה ובעלת־חן (זו ש“התפרצה לעלות לארץ” ועלתה עוד לפני שסיימה את הגימנסיה). אחרי שהיתה עמהם כירח ימים ועזרה בעבודות הבית, הציע לה אפרים שתינשא לו, והיא הסכימה ברוב שמחה, שאהבה מאד את הדוד… צעירה היתה ממנו כעשר שנים וקשה היה לה בתחילה לומר לו “אתה”. במשך ארבע שנים נולדו להם שלושה ילדים נחמדים.

שושנה נישאה רק לפני שנה לבחור ביסרבּי, העובד בבנק השיתופי שבמעין־גנים, והם יושבים באגף הבית יחד עם מנשה ועפרה. הואיל ואין לה עדיין ילד, היא עובדת גם בגן כשותפית שלישית לעסק. למנשה ובתו חדר מיוחד בדירתם. עפרה, אף־על־פי שקוראה לה “דודה”, יחסה אליה כאל אם. ושושנה משגחת עליה יותר מאם. הילדה שקטה, ושיקטה מבורך ורוה־עליצות והיא נבונה מאד. היא גופה מעין אם קטנה כשהיא עם ילדי הדוד אפרים, מדריכתם ועורכת להם משחקים בבית ובחוץ.

פני מנשה הזקינו וקומתו שחה מעט, אך גופו נשאר מלא ואמיץ כשהיה. בימי החג אינו מקפיד עוד לסרוק שערו כמלפנים. סוף־סוף נתפתה לרוב דבריו של זרחי ונעשה גם הוא עסקן מעט בועד המקום, והוא שם רצוי לכול ומכובד מאד. בשנה האחרונה נבחר גם למועצת הבנק ומחשיבים שם את דברו, שהוא אדם נבון ומעשי וממעט בדברים ואין דעתו על כבודו אלא על טובת המוסד.

אפרים השמין גם הוא, פניו מבהיקים מנחת ועיניו רכות כקטיפה. הוא בעל ואב רך־רגש, ונדמה לו שהוא אב לארבעה ילדים, ועפרה היא הבכירה. על־פי־רוב היא אוכלת על שולחנם עם שאר הילדים. אשתו, הדסה שמה, נמוכה ועגלגלה, גומות חן בלחייה ועינים מתוקות לה. היא טוּב־הלב עצמו. בעלת־בית מצוינה: העבודה “בוערת” תחת ידיה, ותמיד יש לה מעט פנאי לדבר דברים של טעם. מה שנעשה בגן ובעסק אינה יודעת, כל ענינה – הבית והמשפּחה. אפרים אוהבה אהבת־נפש, שהיא גם אשתו וגם בת אחותו ואם ילדיו. והרי זו מן אהבה כפולת־שלושה. ואהבתו את הילדים אין לה גבול, ולא איכפת לו אם הדסה שלו תלד לו שלושה ויותר. והמעניין מכול, שהיא מוצאת לה גם שעה פנויה לקרוא ספר, כפי שהיתה רגילה עוד שם בהיותה תלמידה, ומעוררת גם את אפרים לקרוא ספר ולדבר עמה בתוכנו.

וכשנה אחרי חתונתו, לאחר שנולד לו הבן הבכור, קיבל אפרים יום אחד מכתב מרחל, מן הקבוצה. במכתבה שאלה לשלום כולם (ענין מירה היה ידוע לה) והתנצלה על שלא כתבה להם זמן רב כל־כך. ועוד סיפרה, כי אחרי האסון שקרה את הבחור שלה, כששקע בחורף בבוץ, שמאז חלה ולקה בשחפת ואיבד את כשרון־העבודה, והיא בכל־זאת נישאה לו ועבדה במקומו בקבוצה, וגם ילדה לו ילד (ילד נחמד מאד), והקבוצה החזיקה אותו וגם הוציאה עליו סכומים גדולים, נוסף על הוצאות “קופת־חולים”, וגם שלחוהו לצפת ולגדרה – אחרי כל זה הורע מצבו מאד והרופאים אומרים, שהכרח הוא לשלחו לדַווֹס שבשוייץ. אין דרך אחרת להצילו. אבל מצב הקבוצה הוא בכל רע, כי בינתים נוספו עוד שני קרבנות: אחד פר נגחו בגבו ושיבר לו את עמוד־השידרה והריהו שוכב כבר כשנה, ויש לו גם אשה חולה, ואחד, בשעת טיפול בנשק נפלט כדור ופגע בעצם לסתּוֹ, ומאז בא מעין שיתוק בחצי גופו וכולו מרטט בלי־הרף. הבחור שלה אמנם עובד קצת במשתלה, אבל איזו עבודה היא זו! והנה באו שניהם, היא והבחור, לכלל דעה, שאין להם רשות להיות עוד למשא על הקבוצה, ועם כל הקושי שבדבר, החליטו בכל־זאת לעבור העירה. היא גופה נכונה לקבל כל עבודה קשה (“הרי אני בריאה כשור…”), ובלבד שתוכל לשלחו לשוייץ, שבודאי תימצא לו שם הצלה…

אפרים נתרגש מן המכתב עד לידי דמעות ומסרו מיד למנשה, ושניהם הסכימו לפתוח לה חנות של פרחים בתל־אביב. מעט כסף ישקיעו משלהם ומעט יקחו בהלואה. אם תוכל – תשלם, ואם לא – יגלגלו את החוב עד שירחיב.

אפרים נסע לתל־אביב ושכר חנות במקום טוב וכתב מיד לרחל, שתמהר לבוא, כי חנות פרחים מוכנה להם. הוא גם רמז, שאם תיזקק לאיזה סכום בשביל נסיעת בעלה, יעזור עד כמה שידו מגעת. כעבור שבוע באו האנשים מן הקבוצה, עניים וחסרי־כול ובאין כל תרעומת בפיהם. אפרים השיג מלוה נוספת ונתן לה לדירה קטנה ולרהיטים ולבגדים. אחר בא עם סאלים והתקינו את החנות. בעצמם עשו את הכונניוֹת וצבעוּן יפה. הביאו באוטו־משא מתוך גנם מיטב השתילים והפרחים ומילאוה עד אפס מקום. הוא גם סייע בידה להכניס את ילדם לבית־תינוקות ציבורי. רחל עבדה עם אפרים בכל כוחה, ומדי פעם בפעם לחצה את זרועו או את כתיפו ובעיניה תהום של הודיה. בעלה, בחור גבוה בעל פנים סלַוִיים, היה רזה מאד ומזיע תמיד זיעה לא טובה. ביקש גם הוא לעזור, אבל רחל לקחה את העבודה מידו, והוא התהלך כמיותר והיה מחייך לנפשו חיוך מוזר, חיוך של אדם שאינו מאמין עוד הרבה בחייו.

עד מהרה נתברר, שרחל מכלכלת יפה את עסקי החנות, יודעת למשוך לקוחות ולשרתם יפה. קיבלה ילד־שליח (סאלים הביא לה את אחיו הקטן, את זכריה, ואביו היה בא תכופות אל החנות לבקר את בנו, והיה יושב בפאת כוננית, ליד עציץ, מסתכל בלקוחות ומפצח זרעונים). הבעל נשלח סוף־סוף לדווֹס, וכתב משם פעם בשבוע ותיאר בפרטות את מהלך מחלתו ואת הטיפול שמטפלים בו. מכתב אחד היה שופע שמחה ואמונה בהבראתו, ומשנהו היה כולו קינה ויאוש מרירי. אך היא, רחל, קיבלה את מכתביו כולם בשוה: בטוחה היתה שיבריא, ומה שהוא כותב אינו מעניינה כלל. העיקר, שימלא בדיוק אחרי מצווֹת הרופא. וזאת דרשה ממנו בכל תשובותיה.

גם מנשה בא לפעמים לבקר בחנות, בדק את הפרחים והבטיח שישלח עוד מין, שימצא לו בודאי קונים. ועוד באותו יום הביא סאלים את המין המובטח. את החשבון עושים פעם בחודש ורחל נוהגת בדייקנות מפליאה, כל פרוטה רשומה בפנקס והיא מקפידה לסלק לאחים את המגיע בעד הסחורה. גם את זכריה הקטן לימדה דייקנות, והוא רץ להמציא ללקוחות את צרור הפרחים או את העציץ המוזמן.

בערב שבת בא אחד האחים ולוקח אותה ואת ילדה למעין־גנים, והיא שובתת אצלם וחוזרת עם צאת השבּת. כבת־בית היא אצלם ושושנה לה כאחות. גם הדסה חביבה עליה.

את שמה של מירה אין איש מזכיר. הכול יודעים מה קרה ושותקים, כמו מתוך הסכם חשאי. עפרה שכחה את האם, מאחר שדבקה כולה בשושנה. בתחילה הזכירה אותה בבכי, אבל לאחר חדשים מספר חדלה מהזכירה.

הרי קוייט חזר סוף־סוף לאוסטרליה אל העסקים, ואת הוילה מכר לזוג יהודים זקנים שעלו מגרמניה, ואלה עשו שם כמה שינויים. אוטו אין להם ובטניס אינם משחקים. הרסו את מגרש המשחק ונטעו במקומו עיגול של עצי־נוי והעמידו סוכה בתוכו. באים אליהם אורחים מתל־אביב, ואז הם יושבים בנחת בסוכה או על־ידה ושותים קפה מתוך כלים נאים ושיחת אנשי־תרבות.

בשנה הרביעית למקרה העלו האחים את אמם מגליציה, והיא יושבת עמהם ברוב נחת. האשה טובת־הלב, אף־על־פי שהיא חולה את רגליה, אינה פוסקת משמחה ומהתפעלות מזה שיש לה נכדים, שהם גם שִלֵשִים לה: בני בנה ונכדתה כאחד. הנאה לה מזה, שבניה נשארו אהובים ומסורים זה לזה, והיא מספרת זאת לכל מי שמזדמן לה וחוזרת על אימרתה מאז: “כמו לב אחד לשניהם”. לפעמים היא מזכירה את מירה בפני הנכדה הגדולה, אבל כשרואה אחד מבניה מתקרב, מיד היא משתתקת ומוחה את פיה ברמיזת עינים המובנת לילדה.

רחל קיבלה בהפסקות גדולות שלושה או ארבעה מכתבים ממירה ונתנתם לקריאה לאפרים. הוא חרד לקראת כל מכתב והיה קורא בצמאון כל פרט ופרט, אך קבר את הדברים בלבו ולא סיפר לשום אדם. מתוך המכתבים המעטים נתברר, שאין היא מאושרה כלל. ילדים אין לה. אמנם חיה היא בעושר למעלה מן הצורך ונוסעת הרבה, ולואיס מסור לה בכל נפשו, אבל כל העולם ההוא זר לה ואינה יכולה להסתגל אליו. גם הוא, לואיס, עודנו זר לה במובן מה. אולי האשם בה, שטבע רע הוא בה, שכל הקרובים לה והאוהבים אותה זרים לה. תמיד היתה כך. הגעגועים אל עפרה אוכלים אותה, ואין כמעט יום שיעבור עליה בלי דמעות. הוא, לואיס, משתדל לנחמה ולהשכיחה את צערה, מרבה תענוגותיה ואין דבר יקר ממנו בשבילה, אבל פצעה פתוח תמיד והדַלקת אינה פוסקת בו. היתה כבר פעם באמריקה, וגם ליפּן לקחה, רָאוֹת הרבה ראתה – אך נפשה ריקה. אשתו של הרי מתה סמוך לשובם לאוסטרליה, והבת המאומצת, אליס, נישאה לאנגלי נוצרי. הם גרים בקנבירה. לפני חדשים אחדים ראתה אותה: שלד ולא אדם. אימה לראותה. אף שהיא כל־כך צעירה! אומרים עליה, שהיא מורפיניסטית… בעלה, אומרים, אוהבה עד לטירוף… על ארץ־ישראל כמעט אין היא, מירה, מעיזה לחשוב: רגש לה, שאינה ראויה לחשוב על הארץ, המלאה כל־כך אידיאלים קדושים והקרבה עצמית. רק מרחוק נראה לה האור האמיתי. היא ביקשה לעזור לרחל בתמיכת־כסף, אבל רחל דחתה הצעתה. כל זמן שהיא יכולה למצוא מחיתה בעמלה – אינה רוצה לקבל עזרה. אפרים ביקש מרחל, שבכתבה למירה תוסיף דרישת־שלום ממנו ושלא תמנע מאחותה פרטים על עפרה. הרי היא ילדתה היחידה, וחוץ ממנה מה לה בעולם?… בסתר הביא את תמונת הילדה ומסרה לידה על מנת לשלחה אל מירה.

כל מה שעבר על שני האחים לא פגם באחוָתם אפילו כמלוא נימא. עכשיו, יותר מאשר בימיה של מירה, היו תמיד במחשבה אחת ובעצה אחת. מידת החסכון שבהם היתה עתה שלימה, שלא היה מי שיפגום בה. לא היה עמהם איש בבית, שידע את ערך הפרוטה פחות מהם. הבית, אף כי שתי דירות בו, היה כבית אחד. ומנשה היה מביא לפעמים מתנות קטנות ומשחק עם כל ארבעת הילדים, כאילו השלושה של אפרים הם אחיה של עפרה שלו.

ועפרה כבר ביקרה בבית־הספר של מעין־גנים, שהיתה כבר בת שמונה ויותר. והיתה אהובה מאד על מוריה, שהליכותיה נעימות והיא שוקדת על שיעוריה להכינם בדייקנות מרובה, ומתוך שכשרונותיה טובים, נשאר לה פנאי לשחק עם הילדים שבבית. והילדים, אף כי קטנים הם ממנה, מילאו את צרכיה במשחק ובריעוּת, ולא נמשכה אחרי חבריה למחלקה. לא פרשה מהם, אך גם לא התחברה עמהם ולא הלכה לבתיהם. ואם באה אחת מחברותיה לבקרה, היתה משַתּפתה במשחק עם שאר הילדים.

רומיה נישאה גם היא לאיש מבני עדתה, גדול ממנה בעשר שנים, והיתה עוזרת על־יד בעלה בחנות הירקות באחד משוקי תל־אביב. אבל לא יכלה להתאפק מלבוא לפרקים למעין־גנים לבקר אצל ה“אדונים”. היתה תופסת את שושנה באחת הפינות שבגן, מביטה כה וכה, ושואלת אותה, אם אין מכתבים מן “הגברת האמא של עפרה”. שושנה, שידעה משהו מפי רחל, היתה משתמטת ומשיבה לה תשובה סתמית לצאת ידי חובה. אבל רומיה תפסה יותר ממה שנאמר לה, היתה מתאנחת ואומרת: מַסְכִּינָה, למה לה עושר, אם אין לה ילדים? וגם אין לה בעל טוב ובית טוב, כמו זה. אתם האנשים הכי הטובים בעולם, בחיי".

ושושנה, כשמעה, היתה מניחה אצבעותיה הנוקשות על ראשה של התימניה, שהיה עתה עטוף מטפחת עשויה כעין צעיף עם שפה של זגוגיות דקות, מתוך רוך וחיבה רבה.

ובמקומה של רומיה היתה עובדת בבית נערה גליצאית, קרובה רחוקה של הקליגרים. הם לא ידעו כלל שהיא בארץ. שנתים התגוללה בשירוּת־בית בירושלים ובתל־אביב והיתה סובלת מ“גבירותיה”. לסוף כתבו לה מביתה, שיש להם קרובים במעין־גנים, והיא באה אליהם עם המכתב. באותו שבוע עמדה רומיה להינשא וקיבלוה לביתם. נערה פשוטה היתה, לא חכמה ביותר, אך נאמנה ונקיה וחרוצה ואינה חסה על שעות־עבודה. בעבודתה אצל קרוביה הרגישה עצמה בטוב, שהיתה כבת־המשפחה. מנשה ואפרים נדברו יחד והחליטו לשמור את רוב שכרה בידם, עד שיצטבר סכום הגון, ולכשיזדמן איזה שידוך יהא לה מעט נדוניא. הנערה הסכימה ברצון, וכבר היו בידם על חשבונה כמה עשרות לירות, והם הקפידו לצרף לחשבון פעם בשלושה חדשים את הריבית המגיעה לה. הם הסבירו לה מה שהם עושים בשבילה, והיא התאדמה ואמרה: “עשו מה שאתם רוצים, אני סומכת עליכם”. בזה לא היתה טיפשה כלל.

לעוזר טמקיס היו צרות גדולות מן הבנים. הבת נישאה לבחור אמריקני, שהתראה כעשיר גדול, ואחר־כך נתברר שאינו אלא אפיריסט. הון רב בזבזו עד שהצליחו להוציא מידו גט־פטורין. עכשיו היא יושבת בבית הוריה, גרושה מרת־נפש ולא צעירה. “עוד מזל שאין לה ילד”, התנחמה אמה. הבן נשא מבנות־הארץ ופתח לו מחסן של אוטומובילים. אבל העסק מביא לו הפסדים, ובכל פעם מוכרח האב להשקיע כסף נוסף, כדי למנוע פשיטת־רגל. חפץ הבן לעשות גם את אביו שותף ולא רצה. הם גרים על ראשם, בקומה השניה, ופעמים אחדות בשבוע נערכים שם נשפים עליזים כל־כך, שההורים והאחות, שאינה באה אליהם, חורקים שן מפני הרעש שמקימים שם. כל הבקשות לחדול מזה לא הועילו. כל זה נודע להם מפיה של רחל. היא מרחמת עליהם, אבל אין בידה להושיע. פעמים או שלוש היתה בביתם ושמעה את צרותיהם, אבל די צרות לה משלה.

סאלים ושקמוני עובדים שוב אצל האחים. שקמוני עסוק על־פי־רוב בגינות הפרטיות בתל־אביב. אפרים אמר לו פעם אחת: “אפשר תקח כמה גינות על חשבון עצמך? למה לך לשלם לנו חלק משכרך? כלום רוצים אנו לנצלך?” התגרד שקמוני בגבחתו וענה: “מבין אתה, רצוני למות כפרוליטרי. אם תקחו ממני גם את ההכרה שאני מנוצל ולא אוכל לשנוא אתכם על כך – מה יישאר לו עוד בחיים?” – אפרים טפח על שכמו וצחק: “שקמוני, שקמוני, אין לך תקנה”. – “למה לי תקנה בלי תקנת החברה?…”

סאלים מתקרב כבר לעשרים, ועל־פי הנהוג בשבטו, צריך היה להיות כבר אב לכמה ילדים. אבל יצוּק בו איזה דבר מוזר, וכשמציעים לו שידוכים הוא מחייך ושותק. אביו אומר בהנאה: “כל היצר שלו נכנס לתוך כיבוד אב”. ובאמת, כל פרוטה שהוא משתכר הוא נותן לאביו וזה מלוה בריבית, ועסקים לו עם רבים מאחיו התימנים, והכול בשקט, כמעט בלי דיבורים, רק במבט עין מתוך פיצוח זרעונים. את התורה הכתובה הוא יודע בעל־פה וחוזר עליה בלחש בכל מקום ובכל שעה.

חלקתם של האחים נתונה עתה במקום ישוב צפוף כמעט, בין בתים גדולים. הפרדס הקטן מעלים את ערוגות הפרחים והשתילים שמאחריו, רק הרבידות הגבוהות נראות, ועל הגבוהה מכולן – הבית הלבן. בחזית הקימו גדר־אבנים נאה וקבעו בה שער של ברזל צבוע אפור ולבן, ושלט קטן עליו: “גן ומשתלה של האחים קליגר”. משני צידי שביל הכניסה נטעו שורה של ברושים, והם מרהיבים עין ביושר קומתם ובירקותם השעירה, הרעננה. העובדים בכביש עומדים לפני השער, מסתכלים בהנאה בחלקה הפורחת, הנתונה תמיד תחת אבקת מים רוססת, וחדשים מקרוב באו אומרים זה לזה:

– הנה כך גרים יהודים בארץ־ישראל.

 

לב: לֵב אֵם    🔗

כשנה תמימה לא קיבלה רחל כל מכתב מאחותה וחששות באו ללבה.

היה יום אביב חם לאחר חג הפסח. אחרי חורף גשום היה כל הנוף השרוני עטוף שטיחים של ירק ופרחים. עשרות מינים של פרחי־בר, שבשנה אחרת הם כבר יבשים בעונה זו, לאחר החמסינים הראשונים – פרחו במין חדוה אביבית, צוהלת ומתפנקת כנגד השמים שכולם תכלת רכה וחמימה. חלקתם של האחים היתה שופעת צמיחה וצבעים, שהזיבול והטיפול והממטרות פעלו את פעולתם המבורכה. שני הפיקוּסים “המזהירים” שבכניסה לחלקה לבשו על אדרת־עליהם הכהה, החרפית, מעיל ירוק־בהיר, אביבי.

היתה שעת צהרים. לרגל ביקורו של הנציב מירושלים ועל־פי בקשתו שולחו הילדים מבתי־הספר. השליט ובני־לויתו כבר עזבו את המקום ונסעו למושבה הקרובה, אבל רוח הביקור הגבוה עוד עמדה בחללה של מעין־גנים כרוח של חג.

לפני החלקה, בפאת הכביש, שהיה רק כרצועת־ביטון באמצע הדרך ובצידיו היה עפר־חול תחוח שהעלה דשא ופרחים, שיחקו ארבעה ילדים: שתי ילדות ושני ילדים. הגדולה שבהם היתה עסקנית מכולם, יפת־פנים מאד, לבושה שמלת־פּוֹפּלין בהירה, חסרת־שרוולים ואזורה קשור לה בעניבה מאחור. יחפה היתה ורגליה השזופות כרגלי האיילה. תלתליה השחורים נפלו על עיניה והיא סילקתם בכל פעם בתנועה נשית רבת־חן. שפתיה היו אדומות מחום ומהתרגשות, על אפה הקטן עמדו רסיסי זיעה אחדים והצחוק המקסים לא נסתלק מעל פיה. היא קיפצה ודילגה וקראה לקטנים ופקדה עליהם, והם סרו למשמעתה בצייתנות נוגעת עד הלב. הילדה האחרת היתה בת גילה, חברתה לבית־הספר, ושני הילדים ילדי אפרים, אחד כבן ארבע ואחד כבן שנתים. הקטן הראה מרץ רב בחקותו ברוב התאמצות וכובד־ראש את מעשיהם של “הגדולים”. הילדה הגדולה היתה “גננת” ואימצה את מוחה הרך להמציא בכל פעם משחק חדש או לימוד חדש, מכל מה שראתה בגן־הילדים ובבית־הספר וגם ממה שדמיונה הביא לה. היא דרשה מהם שיקראו לה “פנינה”, אף־על־פי ששמה היה עפרה, שעל ידי כך היא “גננת באמת”.

באמת ניתנה לעפרה רשות לשחק רק בגן ובשביל, אבל היא עשתה על דעת עצמה ויצאה עם הילדים אל הדרך. התנועה בכביש הפנימי הזה היתה מעטה ובטוחה היתה ב“ילדיה”, שלא יעלו על הכביש שלא ברשותה. אינו דומה משחק במקום גדור למשחק בחוץ, במרחב. כשם שבעלי־החיים אינם אוהבים את הכְּלוּא, כך גם ילדי האדם, שטרם קיבלו את עול ההסגר שכופים עליהם החיים.

עפרה ישבה על אבן טוֹבעת בדשא ושלושת הילדים כרעו רבצו לרגליה, נשענים על ברכיה, והיא “פנינה”, סיפרה להם סיפור “יפה נורא”. ובעוד עיניהם תלויות בפיה, הפסיקה את סיפורה והביטה במורד הכביש. מלמטה בא אוטו חדש, יפה מאד. הילדה התפלאה שהאוטו נוסע לאטו כל־כך, אף־על־פי שאין כל מעצור בכביש, הילדים הרפו מן “הגננת” והביטו גם הם שמה. האוטו התקרב לאט לאט, כאילו הוא מחפש ומתבונן מימין ומשמאל למצוא את הבית שם יעמוד. כשהגיע עד מקום משחקם של הילדים, עצר הנהג. מתוך האשנב הוצא ראש של אשה זרה, רזת פנים עדינים, כובע קטן על ראשה, ידה בכסיית־מגן לבנה החזיקה במסגרת האשנב. עיניה תעו רגע על פני הילדים ועמדו פתאום על עפרה:

– מי גר פה, ילדים? – שאלה במבטא עברי מוזר קצת.

הילדה עמדה מן האבן עמידה אמיצה, עיניה ממצמצות בחמה והיא מבליטה חזה בעוז, הצביעה על השלט שעל השער ואמרה:

– הגברת לא יודעת לקרוא?

בו ברגע קרה דבר מוזר. דלתת האוטו נפתחה בחזקה ומתוכו קפצה אשה גבוהה, הדורה בלבושה, מיהרה אל הילדה, תפסתה תחת בתי־שחיה, הרימתה והצמידה פניה אל פניה, כשהיא ממלטת מפיה מלים נרגשות:

– עפרה’לי, יחידתי, בתי, בתי, לא הכרת אותי? בתי, בתי.

שלושת הילדים האחרים עמדו יחד, תלו ידיהם ופערו מעט פיהם. הקטן הביט אל הגדולים וחיקה עמידתם.

עפרה היתה נדהמה. מתחילה ניסתה להשתחרר מזרועות האשה, אבל המלים ששמעה עוררו בה מבוכה, תמיהה, ולסוף – התרגשות עזה. היא חפצה לבכות, אבל לא היו דמעות בעיניה.

כשעמדה על הארץ, הביטה אל האשה הנרגשת ואמרה:

– את לא אמא שלי. אמא שלי באוסטרליה.

– יקירה, הנה באתי מאוסטרליה… לא יכולתי לחיות בלי ילדתי…

– מתי באת? – שאלה הילדה בקול מרוכך.

– הבוקר. באניה.

– ולמה לא כתבת לאבא שתבואי?

– אבא שלך כועס עלי. הוא “ברוגז” עמי.

– מה עשית לו?

– העלבתי אותו. עשיתי לו רעה גדולה.

– למה? – שאלה הילדה בקול ניגון ילדותי נחמד.

– היא אשה רעה. – פסקה חברתה של עפרה ופסעה פסיעה הצידה. שני הילדים ראו ממנה וזזו גם הם ממקומם.

פתאום נשמע מתוך הגן, מרחוק, קול אשה קורא:

– עפרה! ילדים! היכן אתם? אל תצאו לדרך!

רעד עבר את האשה. הביטה מבוהלת כה וכה ומיהרה אל האוטו, שדלתתו עוד עמדה פתוחה. גחנה לתוכו והוציאה איזו חבילה, רצה אל הילדה ומסרתה לידה:

– קחי ילדתי, מתנה מאמא שלך. אמך אשה אומללה. את לא שונאת את אמא שלך?

הילדה היססה רגע, אחר שלחה ידה ולקחה את החבילה.

– תודה. – אמרה ולא זעה. עיניה היו עתה לחות מדמע. – להראות לאבא?

– בודאי, בתי. תראי לאבא ולדוד אפרים ולכל האנשים הטובים. של מי הילדים האלה? של דוד אפרים? אני עוד אשוב לראותך…

ושוב תפסה את פני הילדה בשתי כפיה ונשקה לה פעמים אחדות, בתאוה, בחרדה. אחר נמלטה אל האוטו וציותה לנהג לנסוע. עוד שלחה ראשה מן האשנב וקראה:

– מתנה מאמא שלך. אני אוהבת אותך, ילדתי… – ושלחה לה נשיקות אויר.

– פתחי ונראה מה יש שם. – אמרה הילדה החברה ופניה כולם סקרנות. גם שלחה ידה לקחת את החבילה.

– לכי, טיפשה. – אמרה עפרה ולחצה את החבילה אל לבה. – זאת אמא שלי נתנה לי. זאת לא אמא שלך. זאת קופסא. אבא יפתח אותה. בואו, ילדים.

מתנועת הילדה ברור היה, שאינה רוצה שחברתה תיכנס עמהם. העמידה זו פני “ברוגז” ופנתה ללכת לה לאט ובראש מושפל. שני הילדים רצו אחרי עפרה בשביל העולה אל הצריף.

נקל לשער את גודל המבוכה שקמה בבית המשפחה, כשבאה הילדה וסיפרה מה שקרה והראתה את החבילה שבידה, שבהיפתחה נמצאה בה שמלת־סרג יקרה, דקה ועדינה מאד, תריסר מטפחות־משי רקומות, ובתוך תיבת־חמד קטנה: שרשרת־זהב עם מדליון, ובו משובץ דיוקן זעיר – תמונתה של מירה. אבל יותר מן המבוכה גדולה היתה התמיהה: איך זה הופיעה מירה פתאום ואיש לא ידע על בואה? אלמלא המתנה, וביחוד המדליון עם התמונה, לא היו מאמינים לילדה, היו חושבים שנפלה איזו טעות. אבל אחרי כל מה שראו בעיניהם ומיששו בידיהם, לא היה עוד מקום לצל של ספק. במשך רגעים אחדים נאספו בני הבית אל המרפסת הגדולה שבאמצע הבנין, המשותפת לשני האגפים. אילו לא נמצא שם מנשה, היו מפקפקים אם לגלות לו את הדבר, אבל הוא ראה את עפרה רצה עם החבילה ושני הילדים כרוכים אחריה, והכיר מיד שאירע משהו יוצא מגדר־הרגיל, – הניח את מלאכתו וקרא לילדה שתעמוד. היא עמדה כבר סמוך למדרגות המרפסת, ובאותו זמן עמדו שם שושנה והדסה. הילדה היתה חיורת וקצרת־נשימה והחבילה רעדה בידיה. היא סיפרה:

–…אז אמרתי לה: את לא אמא שלי, אמא שלי באוסטרליה. אז היא אמרה: “היום באתי מאוסטרליה. לא יכולתי לחיות בלי הילדה שלי”. אז אמרתי לה: למה לא כתבת לאבא מכתב שתבואי? אז היא אמרה: “אבא כועס עלי נורא. הוא “ברוגז” עמי. כך. למה שאני העלבתי אותו נורא. הייתי אשה רעה”. באמת, אביבה אמרה לה כך… אז היא התנפלה עלי ונשקה לי עוד הרבה פעמים. חזק, חזק, עד שכאב לי. והשמלה שלה התקמטה. שמלה כל־כך יפה. כמו שאצל גברת מתל־אביב. אז שמעה כי שושנה צועקת: “ילדים, איפה אתם?” אז נבהלה המסכנה וברחה אל האוטו… תנו לי את הקופסא!

גם אפרים בא מעומק הגן ושמע את סיפורה של עפרה. כשסיימה, עמדו הגדולים ועל פניהם הצטיירו פחד ודאגה רבה. יותר מכול בלט סבלו של אפרים. אבל לאחר רגעים מספר התנער, כאדם המקבל החלטה חשובה, ואחז בידי שני ילדיו והחזיקם בכוח, כמגין עליהם מפני איזו סכנה. מנשה החליק כבלי־דעת על ראש בתו שנלחצה אליו ולא אמר כלום.

שושנה שאלה:

– והיא שבה באוטו?

– לא. היא לא שבה. היא נסעה הלאה. כשהאוטו כבר נסע, אז היא עוד עשתה לי ביד כך ואמרה: “אני אוהבת אותך, ילדתי. אני עוד אבוא לראות אותך”.

– היא בודאי בתל־אביב. – אמרה הדסה – אצל קרוביה.

– סבורה אַת, שהיא אצל רחל? – שאל אפרים ברוב צער.

– ואולי אצל הדוד. – אמרה שוב הדסה. היא דיברה כאדם צדדי, שבעצם אין הדבר נוגע לו.

– אתה תרצה לראות אותה? – פנתה שושנה אל מנשה.

– אני? לא. בשום אופן. אני מצטער שהיא ראתה את הילדה. – והוא הידק את ראש בתו אל בשרו.

– לא נכון. היא לא אשה רעה. – נשאה הילדה עיניה אל אביה ודיברה במַרְדוּת – היא אוהבת אותי. למה שהיא הביאה לי הרבה מתנות…

– ולמה עזבה אותך, ילדתי? – גחן אליה מנשה. – עכשיו אין לה רשות לראות אותך.

שושנה רמזה לאחיה בחזקה, שלא ידבר כך אל הילדה. כשנשתתק, ניגשה ואחזה ביד הילדה:

– בואי, ניכנס ותנסי ללבוש את השמלה.

פתאום קפץ מנשה בפנים מלאי־זעם, תפס את הקופסא מידי הילדה וצעק:

– אינני רוצה. אינני רוצה… אין לה רשות לתת מתנות לילדתי… היא הפקירה אותה ואין לה כל זכות עליה. אני אחזיר לה את הכל…

וכשהילדה הרימה קול בוכים, ושני הילדים האוחזים בידי אפרים געו אחריה בבכי גם הם, הוסיף לצעוק כפצוע:

– אינני רוצה, אינני רוצה! לא תכריחו אותי. אני לא אראה את פניה. אני אקרע את השמלה… – הוא עשה העויות של נער.

אפרים מסר את ילדיו לאשתו, ניגש בשלוה והוציא מידי מנשה את הקופסה ומסרה לידי שושנה, חבק את כתפי אחיו ואמר:

– מה אתה מתרגז? הרי היא אשה אומללה. שמעת איך נבהלה וברחה, כששמעה את קולה של שושנה… אתה מתאר לך את הגיהנום שבלבה, שהיא צריכה לבוא בהתגנב לראות את בתה יחידתה ולברוח בשמעה קול אנשים… מה לך, מנשה? אינני מכיר אותך. כלום אין בלבך רחמים, חלילה?… אינך יהודי?…

– אל תדבר אלי על רחמים. יותר משש שנים שתקתי. נשאתי את כאבי בלבי ואיני יכול יותר… רחמים! היא ריחמה עלי אז, כשהלכה אחריו, אחרי ה“לוֹרד” האוסטרלי?… מה חטאתי לה? מה רעה עשיתי לה?…

שושנה משכה את עפרה הביתה. גם ילדי אפרים נשמטו מידי אמם והלכו אחריה.

– בטוח אני, שהיא סבלה יותר ממך. – עמד אפרים על דעתו – אתה יודע, מה זה בשביל אֵם – להיות מרוחקת במשך שנים מפרי בטנה? אני משער מה עבר עליה בשנה האחרונה, כשלא יכלה עוד לכתוב אף מלה אחת… אסור להתאכזר כל־כך. אתה שומע, מנשה? אסור להתאכזר. אסור להיות נוקם ונוטר… אל תשכח, שהיא היתה אשתך והיא אם ילדתך…

באותו רגע יצאה מן הבית אמם של האחים, אשה זקנה, נמוכה וטובת פנים נתונים בתוך מטפחת־ראש, שקצותיה קשורים תחת סנטרה, חתימת שפם על שפתה ועינים רכות לה. היא ירדה בקושי, ברגליה החולות, במדריגות. ניכר היה, שהיא יודעת מה קרה, שהלכה ישר אל בניה. היא הניחה ידה על כתיפו של מנשה, נענעה ראשה ואמרה:

– שושנה סיפרה לי הכול. אל תהא אכזר, בני. וכי מה היא רוצה? לראות את ילדתה. הרי היא הרתה אותה ולה היו חבלי לידה… ואם חטאה לך – לא תחת אלהים אתה, בני, לענוש אותה. די לה בעונש מן השמים, שלא ילדה יותר, שנשארה כעץ ערער. הרי לא באה לקחת את הילדה. וגם לא נתננה לה. על זה אין מה לדבר. אבל הנח לה להתרפק עליה, למצוא בה מעט נחמה… לעולם אין אדם מתחרט על מעשים טובים, ומי שמתחרט אינו כדאי שהאדמה נושאת אותו…

– צדקה אמא. – אמר אפרים.

– כמה יכולה היא להישאר פה? ימים אחדים. תתנחם לה בילדה ימים מספר… לא יגרע מן הילדה מאומה…

– היא תגנוב את לב הילדה ולא תרצה עוד להישאר אצלנו…

– טי־טי־טי, אין גונבים לבבות כל־כך מהרה. אם תראה אותה פעמים או שלוש – לא יהפך לב הילדה. הילדה יודעת מה טוב לה… אפשר לסמוך עליה…

– אינני יכול. אינני יכול. – צעק מנשה שלא בקולו וברח לאחורי הבית.

– הניחו לו, הניחו לו. הוא רוצה לבכות מעט. יבכה ותצא המרה מן הלב. כמה שנים שתק המסכן. בני, בני. כמה סבלת כל השנים… רק לב אֵם יודע את יסוריך…

אמרה האם ומחתה בקצה המטפחת את הדמעות שירדו על לחיה הנובלת.

 

לג: תּוּגַת אַחֲרִית    🔗

אפרים נסע בו ביום לתל־אביב להיודע איה מירה. ראשונה הלך אל רחל, אך היא לא ידעה מאומה. כששמעה מפיו על דבר בואה של אחותה, כמעט התעלפה. מיד הניחה את החנות על זכריה הקטן ורצה עם אפרים אל בית טמקיס. גם שם לא ידעו כלום. הזקנים היו מופתעים מן השמועה ושאלו שאלות רבות, וחזרו והביעו את תמהונם. יצאו משם שניהם בפחי־נפש.

– ודאי שהיא יושבת באחד המלונות. – אמרה רחל ברחוב – היא לא רצתה שנראה אותה…

– ואיך נמצא את המלון? – שאל אפרים נבוך ומיצר מאד.

– בוא, נשאל במשטרה.

– במשטרה? נחפש אותה כפושעת?

– למה כפושעת? נשאל פשוט: אולי ידוע שם היכן מתאכסנת גברת קוייט מאוסטרליה?

– ואם גם שם לא ידעו?

– נחפש ונמצא.

במשטרה לא ידעו כלום. התחיל השוטר התורן לחקור אותם: מי ומה היא אשה זו? אל מי באה? מה הם מבקשים ממנה? מי ראה אותה ומתי?…

ענו מתוך השתמטות ונסתלקו.

שיערו, כי אשה עשירה כמוה מן הדין שתתאכסן במלון מפואר. רצו אל המלונות הגדולים ביותר, ובכל מקום קיבלו אותה תשובה: “לא. אצלנו אין גברת בשם זה”.

– אפשר שינתה את שמה?

– למה?

– כדי שלא ימצאוה.

נזכר אפרים שיש בתל־אביב לשכה לחקירות חשאיות, מתנהלת על־ידי מי שהיה לפנים קצין בבולשת. רץ שמה אפרים לבדו. המנהל רשם הכול והבטיח להמציא תשובה למחר בשעה עשר בבוקר.

בתשע בא שמה אפרים. לא, לדאבונו האמיתי, לא עלה ביד האיש למצוא עקבות האשה. הוא, המנהל בעצמו חקר גם אצל הנהגים ולא מצא. אפשר שהיא מתגוררת לא בתל־אביב. יכול היה להקים את כל המשטרה על רגליה, אבל שאלה היא אם רצוי להם הדבר. דבר זה יכול לגרום אי־נעימות לאשה…

לא, לא. בזה אין צורך. בעצם, אין הדבר נחוץ כל־כך. הם רק קיבלו ידיעה, שהגברת קוייט באה לארץ, וגם נראתה ברחוב, כמסופר, והם רוצים לראותה. היא קרובתם מאיזה צד, ולא ראוּה שנים רבות. אין כאן שום מעשה־מסתורין. אף לא שום דבר פשע, חלילה.

מנהל הלשכה סירב לקבל כל שכר, מאחר שלא העלה כלום.

באין תועלת בחיפושים נפטרו לבתיהם: רחל לחנותה ואפרים חזר למעין־גנים. גם בלא זה היה לבו נוקפו: מי יודע מה שלומו של מנשה, שהמקרה זעזעו כל־כך… ואפשר, שמירה באה שמה… דמיונו היה מגורה אחרי לילה של נדודי־שינה. בעיני רוחו ראה את מירה בצורות שונות.

כשחזר אפרים בבוקר הביתה מצא הכול על מקומו בשלום. עפרה היתה בבית־הספר. בנו בכורו בגן־הילדים. הדסה, שעמדה במרפסת, שאלתהו:

– נו?

– לא כלום.

הואיל והופעתה של מירה היתה מסתורית, נפל פחד על מנשה: שמא תחטוף את הילדה! סוף־סוף אי־אפשר לדעת מה יכול לקרות. היא אמרה לילדה, כי עוד תשוב לראותה… הוליך בעצמו את עפרה לבית־ספרה וציוה עליה במפגיע שלא תשחק בחוץ, ואם תבוא “הגברת ההיא” ותרצה לקחתה באוטו, אל תאבה לנסוע עמה. היא יכולה להסיעה לאוסטרליה. הילדה אמרה: “אני לא אכנס לאוטו. אני אומר לה: אני סובלת מנסיעה באוטו, כמו הדסה”. מנשה חייך ונשק לה על שער ראשה. הבטיח לה, שיבוא בצהרים לקחתה הביתה, והזהירה שוב שלא תצא לרחוב.

אחרי הצהרים בא סאלים ברגל מתל־אביב (הוא עזר שם על־יד שקמוני באחת הגינות) וסיפר, כי בכניסה למעין־גנים עבר אוטו יפה, ופתאום שמע מתוך האוטו קוראים בשמו. כשהביט, ראה את הגברת מירה. בחייו, היא היא. האוטו עמד והיא קראה לו ודיברה עמו בעד האשנב. היא לבושה כמו פרנג’ית עשירה. שאלה לכל אחד. רצתה לדעת, מה אמרו בבית, כשעפרה באה אתמול עם המתנות. “אמרתי לה, שהאדון מנשה התרגז מאד. באמת, כך אמרתי. חפצתי שהיא תדע ולא תבלבל את המוח. אז שאלה אם אני רוצה להביא את עפרה אל הכביש של פתח־תקוה? היא אמרה, שתתן לי לירה. בחיי, לירה. אבל אני פחדתי. פניה היו כל־כך לבנים והעינים כמו אצל פראית… חשבתי, היא יכולה לברוח עם עפרה באוטו, ואני מה אענה לכם?… אמרתי לה: תבוא הגברת אל הבית ותראה את כולם… אז נזלו דמעות מעיניה. הרבה דמעות. והיא אמרה: ‘גם אתה, סאלים שונא אותי?’ – אז כמו נתקעו בלבי צפרנים, וגם אני חפצתי לבכות. בחיי. אבל היא אמרה לנהג, שיסע, והוא נסע. ואני עמדתי והבטתי אחרי האוטו. אוטו יפה כל־כך”.

– אולי אתה זוכר את מספר האוטו? – שאל אפרים מתוך נצנוץ של תקוה.

– לא, בחיי, לא ראיתי.

– ולאיזה צד נסע האוטו?

– שמה. לצד פתח־תקוה.

אפרים לבש מעילו וכובעו ואמר בבית, שהוא הולך לנסוע לפתח־תקוה. אפשר ימצאנה שם. אבל גם מפתח־תקוה שב לעת ערב בידים ריקות. בכל המלונות שאל ולא מצא כלום. הוא היה עייף ולפניו מראה עפר.

הרוח המסתורית גברה בבית הקליגרים משעה לשעה, ויחד עמה גברה האימה על מנשה. עליו לשמור בעצמו על הילדה, אינו יכול לסמוך בזה על שום אדם בבית. לא הניח לה שתלך לבדה לבית־הספר והקפיד ללכת לקחתה משם, שמא תצא לבדה. גם שאר בני־הבית משהו מפַּחדוֹ דבק בהם, ומהם היו יורדים בכל פעם אל הגדר לראות, אם אין האוטו הזר נראה בכביש. כך עבר כל היום השלישי. הילדה נעשתה עצבנית מאד. היא הרגישה, שאיזו שוֹאה מתגלגלת על ראשה. שמחתה על המתנות היפות שקיבלה מן האשה, שקראה לעצמה אמה, הוּמרה ברוגז ובפחד, רוצה היתה להחזירן לה, אילו באה. הכול מונח מקופל ומקושר בקופסא בארון־הלבנים כמו שהיה. היא כמעט שנאה את הקופסא והתחרטה על שלקחה אותה.

אפרים יצא שוב לרדת לתל־אביב. מנשה עצרו בחוץ ושאלו לאן הוא הולך. וכשאמר לו, נתכעס ונזף בו:

– למה אתה מתרוצץ לחפש אותה? אם תרצה לבוא – תבוא בעצמה. מה יש לך להגיד לה? מה יש לך לתת לה? דומה, שהיא יקרה לכם ממני ומילדתי… – שוב תקף עליו המְרִי הנוקשה.

– אתה שרוי בכעס ובפחד, ועל־כן אינך יכול לראות נכוחה. לבי אומר לי, שיקרה אותה, חלילה, איזה אסון…

– איזה אסון יכול לקרותה? מה השטויות שבפיך? עשירה היא ויש לה כל טוב, והתאותה גם לתענוג זה, לילדה. וכי עלינו לספק לה כל תענוגותיה?…

אפרים לא השיב עוד מאומה והלך לו.

כשבא בערב אל רחל, סיפרה לו, כי דודה טמקיס היה אצלה בחנות והגיד לה, שפגש אתמול את מירה ברחוב. היתה לבושה כנסיכה, אבל פניה רעים מאד. הוא לא היה מכירה, אבל היא עצרתהו, תפסה את שתי ידיו ולא הרפתה מהן. ידים קודחות כאש. הוא ביקש ממנה שתלך עמו לביתו ולא רצתה. סיפרה, שהיא בדרך מסעה לטיול עם בעלה. הוא נשאר במצרים, ממתין לה שם, והיא באה ארצה רק ליומים או שלושה. רצתה לראות את בתה. נראה, שהיא עשירה גדולה. ניכר מלְבוּשה. היא יושבת באחד המלונות כאן. באיזה – לא רצתה להגיד. היא תשתדל לסור אליהם בערב. המתינו לה – ולא באה. שאלה לה, לרחל. הוא רצה ללווֹתה אל החנות, שאינה רחוקה ממקום הפגישה, אבל היא השתמטה, באמרה שהיא ממהרת. היא תבקר בעצמה אצל אחותה. וכי עלה על דעתו, שהיא לא תראה את אחותה היחידה בארץ?… שאלה לשלום כל אחד מן המשפחה. לפי שעה ביקשה, שידרוש שלום כל בני־ביתו…

מתוך כך גברה התעלומה עוד יותר. היא שרויה, איפוא, כאן, בתל־אביב. אבל איך למצאה?… רחל היתה מבולבלת לגמרי. שכחה להראות לו את המכתב שקיבלה היום מבעלה ושבו הוא מודיעה, כי בעוד חודש ישוב הביתה…

בעשר בערב שב אפרים לביתו. הילדים כבר ישנו כולם. הגדולים היו מכונסים בחדר־האכילה שבדירת שושנה. גם בעלה היה שם. הם שוחחו מתוך המתנה לשובו של אפרים. כששמעו פסיעותיו עולות בשביל, צעק מנשה בעד הדלת הפתוחה אל המרפסת:

– אתה זה אפרים?

– אני. – ענה אפרים. מנשה יצא לקראתו למרפסת. אחר נכנסו שניהם.

– איננה. – הודיע אפרים וישב על כיסא. הוא סיפר מה ששמע מפי רחל והוסיף גם מה שעשה בעיר. הכול היו שרויים במבוכה ובדאגה ודיברו בחשאי, כמו בבית אבל.

– אשה מוזרה, – אמר בעלה של שושנה – למה לא באה ישר הנה? מי היה עושה לה רע?

מנשה הלך לראות את שלום עפרה, אם היא ישנה. כבר עשר פעמים היה אצלה. בעצמו השכיבה וישב ליד מטתה עד שנרדמה. הילדה, כנראה, נלחמה בלבה מלחמה כבדה: פעם ביקשה את המתנות של אמא ופעם דרשה שיחזירון לה. היא ראתה בחוש, שנעשתה לציר עליו סובבים כל חיי הבית, וזה שיוה לה חשיבות בעיני עצמה וגם גרם לה רוגז בלתי־פוסק. גם בבית־הספר נודע דבר בואה של האשה, והמקרה המשונה היה לשיחה בפי הילדות שחקרו את חברתן, ששיחקה אז עם עפרה. הילדה שינתה בכל פעם את סיפורה, וזה גירה עוד יותר את סקרנותן. גם המורים ידעו את הנעשה. נוח זרחי מצדו עשה הכול לפרסם את הדבר בשכונה, ורבים היו מסתכלים בילדה מתוך סקרנות ורחמים כאחד. במשך ימים אלה נשתנו פניה, שערה היה פרוע ועיניה לוהטות באותו אי־שקט המצוי לפעמים אצל חיות קטנות. באחת השעות התנפלה על חברתה מגַלַת־הסוד, הכתה על פניה באגרופים קמוצים ומרטה שערותיה, ורק בקושי רב הצילה המורה מידה. אחר־כך ישבה בפינת החצר מסרבת להיכנס למחלקה או ללכת הביתה, עד שבא אביה ולקחה על זרועותיו ונשאה משם.

– איני מבין: למה נשאר בעלה במצרים ולא בא עמה לארץ? איזו סכנה נשקפת לו? – הקשה הגיס, בעלה של שושנה.

– מי יודע, אפשר שגם סיפור זה בדוּי. – אמר אפרים כמדבר לנפשו – כל מנהגה זר ומוזר… לבי אומר לי, שכל זה יגמר, חלילה, ברע…

– לך, אסור לדבר כך. – גערה בו אמו – יהא רע לשונאי ישראל! מדוע צריך הדבר להיגמר לא טוב? היא באה ותסע ונשכח הכול…

– ואני דוקא מבינה אותה. – אמרה שושנה שהפכה סניגורית למירה – היא סובלת מאד. אני משערת כמה סבלה שם כל השנים. חוץ מן הילדה, אין לה פה כל נפש קרובה ללבה. גם לפני שבא ההוא, האוסטרלי, לא היה לבה לשום איש פה. אני יודעת. רק את הילדה ביקשה נפשה. את האחרים אינה רוצה לראות. קשה לה לראותם. והרי היא מתחמקת מהם. הנה ראו, עם סאלים דיברה. על ידו קיותה לראות את הילדה…

– טיפש כזה! – התפרצה הדסה, כשהיא מחזיקה את קטון ילדיה על זרועה – לא יכול היה לראות את מספר האוטו!

– מה אתם רוצים ממנו? – אמר הגיס – בחור תימני, שלא למד ואינו יודע לקרוא מספּרים.

נכנס מנשה. הדוברים נשתתקו. הוא עבר בחדר פעם ופעמים, אחר עמד ואמר:

– אפרים, מאוחר. בוא נכין את השתילים, שעלינו לשלוח בבוקר לתל־אביב. שקמוני יחכה להם. עליו להתחיל מחר בשתילה.

אפרים לקח את הפנס החשמלי ויצא עם אחיו לגן.

הנשארים עוד דיברו מעט, עד שקמו ופרשו לשינה.

בבוקר הוביל אפרים את השתילים באוטו של משא העירה. כשעה לאחר נסעו, בא נושא־המכתבים והביא מכתב על שם האחים קליגר. על המעטפה לא היה שם השולח. מנשה לא היה בבית, הוא הוליך את עפרה לבית־הספר. שושנה קיבלה בחוץ את המכתב ופתחתו. היא חשבה: “בודאי עסקי שתילים”. – כשעברה בסקירה על שורותיו המעטות, פרצה צעקה מפיה והמכתב נפל מידה ארצה.

הדסה באה במרוצה מן הבית, ואחריה, ברגליה החולות ובזרועות פשוטות ובפנים לבנות כסיד, האם הזקנה. שושנה עמדה נשענת אל עץ והתיפחה. ראתה הנערה העוזרת מפתח המטבח את שושנה בוכה, נשענה אל המזוזה וגעתה בבכייה גם היא.

הרימה הדסה את המתב וקראה בו:

"יקירַי!

בשעה שתקבלו מכתב זה, אפשר שימצאוני כבר טבועה על שפת הים. מה שעבר עלי מיום שעזבתיכם, ירד עמי לקבר. אפשר שנהגתי כחסרת־דעה, אבל אחרת לא יכולתי. איני מתחרטת על שום דבר. חיי אדם נגזרים מלמעלה. לא יכולתי לחיות עוד בלי ילדתי, בשרי ודמי, בלי עפרה המתוקה. לתבעה מכם לא היתה לי רשות, ולחיות בלעדיה לא היה בי כוח. טוב לי שראיתיה לפני מותי. חפצתי לראותה עוד פעם אחת – ולא עלה בידי. אבל זה לא היה משַנה את החלטתי – לגמור.

במלון נ… בראשון־לציון השארתי את כל חפצי: בגדי ותכשיטי וגם סכום כסף, יחד עם מכתב שימסרו הכול לכם בשביל בתי.

סלחו לי. השתדלו לנטוע בלב בתי זכר טוב מאמה האומללה – מירה"

ובאותו יום הובאה בעתון־הערב ידיעה קצרה על־אודות גופת אשה, שפלט הים בחוף תל־אביב, ליד בית־הקברות המוסלימי, תחת הכֵּף. לבושה של האשה היה טוב. לפרק ידה היה קשור בשרשרת תיק של עור, ובתוכו נמצא מכתב בשביל המשטרה. תוכן המכתב לא נודע.

תל־אביב, תרצ"ח