א

מהלכים בשלג. הולכים בין המון אנשים. בלילה. לאור אבוּקוֹת. מוליכים ספר־תורה שנגמרה כתיבתו. ספר חדש. מישהו רקד עם הספר ביד תחת חופה מתהלכת, לאור אבוקה גדולה. אש ושלג ותורה רוקדים. מהלכים בשלג. באפלה המון רב.

ב

שבת אחר הצהרים. שלהי קיץ. התרנגולות מנקרות בחצר. הדלי נח על קילון הבאר. ניטולי טיטה, הערל השיכור, עומד נשען אל הגדר, כופף ראשו אט־אט למטה, כלפי בית החזה ומשם הוא חוזר וזוקפו פתאום, בתנועה נמרצת. וחוזר חלילה לא ניטולי טיטה שמו, אלא ניקולי דידה. ואולם אמו פולניה היתה ואביו גרמני. לימדתו אמו לדבר פולנית ואביו לא חפץ בכך. עמד וחתך לשונו. הפך ניקולי דידה לניטולי טיטה. כך מספרים מפּיו. עתה הוא עומד נשען אל הגדר, כופף ראשו אט־אט למטה, כלפי בית החזה וחוזר וזוקפו בתנועה נמרצת.

באויר החמים כבלתי־מוחשיים. ובלתי־מוחשית מתגלית פתאום דמותו של יהודי בורח וראשו שותת דם ושני ערלים רודפים אחריו. האחד קרדום בידו, השני – מטיל של ברזל. כצללים הם נעלמים מן העין, מן העבר השני, בנתיב הגן. ניטולי טיטה זוקף את ראשו בתנועה נמרצת, מבליט את עיניו וחוזר ומשמיט את הראש אט־אט, כמתנמנם, כלפי מטה, אל בית החזה.

ג

העולה על הסולם בלילה מאחורי חלון בית הכנסת רואה ידי זקנים עסוקות בקילוף תפוחי־אדמה, בגלגול סיגריות, בנקישת מקטרת על השולחן המכוסה ספרים. שמות הוא שומע. מלים שאין להם פשר. סדיגוֹרה וּבֶּלז. פרנץ יוֹזף, ירום הודו, והצאר, ימח שמו. מתים הרוגי פרעות שנכנסו לבית־כנסת ריק, עטפו טליתות ועמדו להתפלל בציבור. שדים שגורשו במקטרת הצדיק. הזגוגיות מתכסות הבל. היהודים בפנים מתחלקים לשנים, לשלושה, לאברים אברים. נצנוצי עינים. הבהוב מקטרות.

העומד על הסולם בלילה מאחורי חלון בית הכנסת יודע פתאום, כי צדק בפי המספרים. כי אכן מתים הם אלה היושבים כאן. כי אכן ישנו שד מאחוריו. הנה נגעו קצות אצבעותיו בכתפו. היצעק? אי־אפשר! היביט לאחוריו? אי־אפשר!

יש לרדת בעינים עצומות, לצעוד אחורנית פסיעה אחרי פסיעה ולהתעלף….

ד

האומנת הנוצריה נושאת ערימה של כבסים בזרועותיה. מפויחת היא ומזיעה ונושמת ונושפת מן העבודה הקשה. הכבסים שמלמעלה מתפזרים ברוח. זכריה עט בכל כוחו וזריזותו להרימם, לאספם, לעזור על ידה. היא כורעת על ברכיה והוא מחזיר את הכבסים לערימה שבזרועותיה. בחדות נפש הוא עושה זאת. עזוב יעזוב עמה! באותה שעה הוא חש את החום של גופה. רעד עובר בכל אבריו. ראשו עליו סחרחר. עיניו נפקחות פתאום אל תוך תהום.

ה

הוא יחידי בעולם. איש לא ידע את אשר בחובו. אף הוא עצמו לא ידע. גוחן הוא על עצמו לפעמים ושומע משהו ומבין משהו, בשבתו בין סוארי העצים בחצר, בהתבוננו אל הקילון המוטה על הבאר, בהיאחזו בצמרת אילן בגן ושמים וארץ נעים־נדים לעיניו. ואולם רק אפס קצהו יראה, יבין. השאר מתעלם, נמשך לעצמו למרחוק. אילם, בדד, יחידי בעולם.

ו

חתונה בחצר הזקן, חתונת הבת היחידה. צריפים חדשים, “שאלאשים” ערוכים לסעודות בחצר ובגן. שולחנות עץ ארוכים וברוזים שחוטים עליהם, שורות שורות, הצוארים השותתים דם מופשלים כלפי מטה. אמבטאות, אמבטאות ודגים חיים בתוכם, “עירומים” וגדולי עין. חסידים מתהלכים מופשלי שרוולים, מגואלים בדם, מכוסים קשקשים מן הכותונת עד למגפים, אוחזים סכינים ארוכים בידיהם, מתעסקים, מנתחים, כותשים, קוצצים ומבשלים. בדודים וסירים גדולים, על כיריים משונים. תחת כיפת השמים.

שנים עשר שערי כבוד הוקמו לאורחים, כנגד שנים עשר שבטי ישראל. כל שער מקושט בדגלי השבט. ליד כל שער שני פרשים על סוסים, אחוזי חרב, מקושטי מלחמה. המונים, המונים. מזמרים, בדחנים ו“כלי־זמר”. במה באמצע. על הבמה זקנה רוקדת. זקנה מארץ־ישראל. מטפחת ביד. “יאזמה” על הראש. לקצב מחיאות של כפים אט־אט תנוע, אט־אט תיכוף. העינים עצומים. הפה פתוח כלפי מעלה. הגוף הרזה, הבלה מתלוה מבפנים לתנועות המחול. איזה ערגון. איזה רטט. איזו עצבות. הדמעות שמות מחנק לפה, נתלות בריסי העינים. איזה ריקוד! איזה ריקוד!

ז

הוא הקיץ מחלום. בחלומו והנה יהודים עניים מסובים אל שולחן ארוך והוא מגיש להם לאכול. חלות קלועות. דגים ממולאים. רגל קפואה. רעבים היהודים העניים, ואלה שלא קיבלו עדיין את מנתם מעווים פניהם מצער.

והנה הקיץ – והיהודים העניים נשארו יושבים שם ברעבונם… לעולמים…

ח

בחורף עוטים פרוות, עולים על רכבת ונוסעים מסבא האחד, הרבי שבגליציה, לסבא השני, אבי אמא, הרבי שבפולין דרוסיה. חסידים יושבים בקרונות, מסירים טלית ותפילין ושותים “לחיים”. הנשים מביאות עוגות לקינוח.

נכנס אחד ודורש משהו. פּספּוֹרט! מתחיל יהודי מגמגם, מראה דבר־מה. אגרוף נתקע בעינו. אשה צווחת.

מתחיל היהודי מתחנן. נכנסים שוטרים מלוא הקרון, עורכים אנדרלמוסיה, מקימים רעש.

משנסתלקו נשאר מקום אחד פנוי. זה מקומו של היהודי שגימגם והתחנן ועתה – איננו…

ט

בליל שבת קודש מתקדש הכל. האולם הגדול מלא יהודים רטובי זקן ופיאות ונערים, שפניהם מאירים ועיניהם יוקדות. הנרות שעל השולחן מרובים ו“החלב” מטפטף על גבי הפמוטות של כסף. בראש יושב סבא ו“אומר תורה”. אין נושמים בשעה זו, אין משמיעים קול. רק לעתים תתמלט אנחה, יתפרץ שיעול. מרחוק, מחדר הנשים, פני שפרה, בת השמש, מבהיקים. מקרוב, לימין הזקן, כנענים לה, פני הדוד הבחור לוהטים, הפנים הרחבים, מחוסרי הזקן, ששתי פיאות־בקבוקים לצדיהם, כשני זקיפים על המשמר. וקרוב אליו, על הרצפה, שוכב ר' יודיל מסתגף, בפישוט ידים ורגלים ונותן שירמסוהו ברגלים, בשעה שנדחקים לשמוע תורה מפיו של הרבי. שני נערים ארוכי קפטן ופתוחי צוארון הכותונת עומדים ודורכים עליו בשתיקה. על גוף שחור, שזקן ועינים מבצבצות מתוכו כלפי מעלה.

י

משם נוסעים אל דודה של אמא, אל הרבי מסטולין. שנים עשר בנים ובני בנים לרבי מסטולין. שנים עשר כנורות בידיהם. ובמוצאי שבתות הם מנגנים בתזמורת “המבדיל בין קודש לחול”. והרבי־האב מנגן בבטנון ומנצח על כולם.

מאה יהודים אוכלים ארוחת תמיד על שולחנו של רבי מסטולין. עשרה בטלנים מצויים תמיד לשרתם. והרבי מסטולין אומר להם תורה.

אורווה של סוסים בחצרו של הרבי מסטולין. חדר גדול, נקי ומרווח לכל צמד. סוסים אלה, ארבעה לרוחב, ירתום הרבי מסטולין בעצמו בבוקר למרכבתו ויסע אל תוך הערבה.

עדיין לא עמדו לתפילת ערבית העובדים באחוזתו כבר נשקו לידו של “הצדיק” והלכו לביתם. אותה שעה ניצב הרבי מסטולין עם זכריה הקטן באורווה האטומה, ליד סוסו השחור, הטהור שבסוסיו, בוהן ידו השמאלית נתונה באבנט קפטנו וכף ימינו מחליקה בחיבה על רעמת הסוס המבהיקה. ואין הוא דובר דבר.

יא

בקיץ חוזרים אל הזקן שבגליציה ואת שלהי הקיץ מבלים עמו בין ההרים, הרי הקרפּטים: נוסעים לשם בקרונות, הגברים לחוד והנשים לחוד והטף והמשרתות לחוד. בסוף האורחה, על קרון החפצים יושב ניטולי טיטה ומחזיק את הכלוב עם התוכי בידו, זה שקורא “סוכר”.

בבית החסיד המאכסן, ביער, שוחטים עגל לאורחים וצולים על מדורה. חסיד אחר רועה את העדר וחולב את הפרות לעיניהם. מרחוק חולפים חזירי בר כשהם אורבים לעדר.

הזקן, הרבי, עולה עם כולם בהרים, בלילה, כדי לראות מן הפיסגה את זריחת השמש. הולכים ביער עבות. פוגשים יהודי שורף פחמים, המכבדם בלחם חם רדוי מן התנור שבין העצים, והאש לעיניהם. על מער הפיסגה מתכנסים, עורכים “חצות”, מתפללים “ותיקין” ורואים בהפציע החמה משולהבת ורדודה בבקעה ירוקה, בין הררי אורן. הזקן קורא “נפשי לה' משומרים לבוקר, שומרים לבוקר”. השמים מתכסים פתאום עננים. ברקים ורעמים וגשם שוטף. חוזרים הביתה בנתיבות שאין להם קץ, בין גזעים לחים ועלים נוטפים וביצות ואגמי מים. מגיעים רטובים, סחופים, מבולבלים. מייבשים את הבגדים, את הגרביים והנעלים לפני התנור שהוסק. החדר דומה למרזב. קילוחי מים יורדים מכל צד. הגשם בחוץ אינו פוסק.

יב

משם, “מבית אבא”, מבני יעקב הגבורים שבתורה הוא זליג וורדינגר, האורח לשבתות בנאות קיץ אלה, בכפר. יהודי גברתן, בעל גוף גמלוני ופנים עגולים, מלאים, אדומים, מעוטרי זקן קצר, אפור. כשרוקדים הוא מרקד עם חבית של שכר ביד. כשיושבים לפוש הוא נושא שולחן וכל אשר עליו בשינים בלבד. אומרים עליו שכל יהודי הכפר שלו חיים מתיגרת ידו, מן האימה שהוא מפיל על ה“מאזורים” הערלים, אנשי הדמים המתגוררים ועושים במעינות הנפט. פעם אחת הציתו את ביתו עליו, כשהוא ומשפחתו שקועים בשנת. פרץ זליג וורדינגר החוצה, כותנתו לעורו, הוריד בתפיסת יד אחת את היצול מן העגלה והכה בו הכה ופצוע על ימין ועל שמאל, ולא יספו להטרידו עוד. כשיהודי נמצא בסכנה, מוקף בידי ליסטים, אין הוא צריך אלא להזכיר את שמו של זליג וורדינגר – ומיד הוא נגאל ותוקפיו נמלטים באימים. בשנים האחרונות מטפחת חבושה ללחיו. אומרים מין כיב יש לו, מין “פיסטל”, מין פצע קטן שאינו נרפא, ואומרים שימות.

יג

בכפר הקרפּטים הזה ניבט הר לתוך תהום. גשר נדבק לגרמיו של ההר וברדת הלילה עוברת רכבת. גיצים עשנים נישאים באופל.

שריקה.

המלבוֹ פרצה השריקה?

הנה הוא מחכה כל הימים לדבר. זו השריקה היתה הדבר. הנה הוא הוגה כל הימם בַּשָׁם וּבַפּה – ועתה נפגשו והיו לאחד. ואחד זה הוא עברו ועתידו, חידתו ופתרונה, אזנו הכרויה לבאר העולם.

יד

נכנס יהודי בהול, כשהוא רוכב על סוס אל חצרם שבכפר הקרפּטים. ירד מן הסוס, קשרו למעקה האכסדרה, פרץ אל חדרו של סבא ונשק את ידו. קרב ולחש קטעי מלים אל תוך אזנו, יצא, עלה על סוסו, דהר ונעלם. סבא נשקף מן החלון ופניו החוירו. סימן מסר בידו: כל עוד שאין חייל עם רובה ניצב על הגשר – עדיין שלום בעולם. משניצב חייל עם רובה על הגשר – פרצה המלחמה. והנה ניצב חייל על הגשר עם רובה בידו…

טו

ישב ולמד עם רבו באכסדרה שליד הגן. פרק תהילים למדו. “למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק”. רצדו קרני השמש בין עלי הגן. ליד הגדר עמדה רגינה הצהובה, בת השכן, ועיניה הבהירות הביטו בו ואזניה הקשיבו לניגון לימודו. “למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק”. נכנסה אמא בבהלה. נטלתו בלי דבר דבר. הלבישתו איזה מעיל שאיננו שלו. נטלתו עמה. סחבתו ממש. המלמד החויר, גימגם, שאל. “הרוסים ליד הנהר” – פלטה אמא כלפי המלמד הנבהל – “הרוסים ליד הנהר”. בעגלה, באבק, בין רגלי המשרתות הירהר זכריה ברטט בפירוש המלים הללו.

טז

הולכים ביער אפל. כל המשפחה. משפחות רבות, צרורות על השכם. הילדים אחוזים בשולי הבגדים, הולכים בשקט, באימה, אמור אמרו להם כי יש משמרות מסתתרים ביער וכי בצעוק המשמרת “עמוד” אסור להניע אבר, שאם כן יורים מיד, הורגים מיד. פוסעים בנשימה עצורה, בצעד כבוש. פנים ידועות מבהיקות וכבות. פרצוף זר חומק ועובר. נופלים על גבי גזעים עקורים וקמים. מבין ענפי האורן נושרים כוכבים. גושים אפלים שוכנים באופל.

פתאום קול קורא: “עמוד!”

עומדים קפואים, מאובנים. הנשימה עצורה.

יז

אנשים חיים בקרונות של בקר. רעבים הם. מעיר אל עיר חם נוסעים ועדיין לא הגיעו למחוז חפצם. היכן הוא – מחוז החפץ?

בימים הם עוברים תחנות מתות. כלבים מזי־כפן מקבלים ומלווים אותם ביבבה. שמשות מנופצות מציצות מתוך בתי נתיבות ריקים ומכושפים.

עתים עומדים בשדה. מחנה צבא מרחוק. מקרוב, ליד הפסים ועמדים חיילים מופשלי שרוולים ושוחטים פרים ופרות. בחבל שלרגליה מפילים את הבהמה אפרקדן. בהעברת סכין אחת על הצואר המתוח, אל מול העינים היוצאות, התמהות – שוחטים אותה, הדם מזנק למעלה. מכמה צוארים בבת אחת. תעלות של דם. עד הפסים יגיע הדם. הרכבת נוסעת על פסים של דם.

יח

אופל ונחרה בקרון. ילדה זרה, התקרבי אלי. נדבק זה בזה באופל. נתחמם. כך טוב. כך עשתה האומנת הנכריה. כך עשתה מינטשה’לי, בת־השמש בשבתות, כשהיינו משחקים במחבואים. רק היא ואני היינו במחבוא. ואיש לא היה מוצא אותנו, רגעים רבים.

זכריה לא אמר כל זאת. הוא רק הירהר לעצמו והכל נעשה כהרהוריו. מי הגיד לילדה הזרה את חפצו? היש שפה בלי מלים? באפלה? היש כוח שאינו ידוע לו?

אופל ונחרה בקרון. יריות במרחקים. הקטר נושף בזהירות. האופנים מתגלגלים בחשאי. אַייך, הילדה, למה תישני? ברגעים כאלה טוב להיות ער. להידבק בצינת העולם. אַייך?….

יט

הילדה איננה. חושך בקרון. נוסעים ונוסעים. אולי נוסעים לארץ־ישראל? שמה מוליכות כל הדרכים העוברות באפלה, במנהרות, מתחת לאדמה. שם קמים לתחיית המתים. שם יש כרמל ויש ירדן ויש יהודים הבוצרים ענבים. ושמש מאירה על פניהם של אותם יהודים. כך ראה אותם בסרט הראינוע שהציגו בביתם, הסרט היחידי שראהו בחייו. כך ראה אותם אז בחלום ובהקיץ, מדי עצמו את עיניו.

שם נפגשים עם כל שאבד לו לאדם בדרך.

חושך ונחרה בקרון. נוסעים ונוסעים.

כ

עבים וגשם ושלגים ורוח. תרדמה, תרדמה ויקיצה אחרת.

הימם הם אלה שעוברים? השנים הן אלה?

מישהו בקרבו יודע: יש מקום שעליו להגיע לשם. יש מטרה.

מישהו בקרבו יודע: אף זיק אחד מבית גנזיה של הנפש לא יכבה, בטרם יתלקח והיה ללהבה…