רקע
ש' שלום
עלית זקני ז"ל

א

ארץ ישראל היתה חלום חיי מיום פקחי עיני רוחי בעולם. ארץ־ישראל היתה לי כיקיצה אחרי שנת קפאון של דורות. בדרוך רגלי על אדמתה ראשונה. בה לחיות חפצתי. בה למות אשלים. לו רק עַמי יחיה בה אחרי.

השם מולדת לא יכיל זאת. המושג לקוח מארצות אחרות לא יסבלנו גורל, מחוז־חפץ, משא־נפש – מלים חיורות…

הן בעמדי ראשונה, נער קטן, ביער ילדותי ובהתגלות אלי מעין נובע בין שרשי העצים – ידעתי כי מארץ־ישראל הוא נובע, המעין הזה. והנערה הראשונה שישבתי על ידה בקרון הפליטים והיא לוקחה מצלעי לעולמים – ארץ־ישראל נקרא שמה בלבבי, והדמעות הראשונות שאני זוכרן, לצלילי שיר על ארץ־ישראל שפכתין… זַמר נודד היה האיש והוא פלאי. לבן פנים ולבן זק ושערות ראשו יורדים תלתלים על כתפיו. והוא ישב באולם אל מול האח המבוערת. ואנשים, נשים וטף עמדו מסביב לו. וחושך באולם. רק הגחלים הלוחשות מאירות את פניו. והוא שר ופורט על הנבל. ונפשי יוצאת בשוררו:

“ירושלים, ירושלים, מיין טייער הייליג לאַנד”….

אך לא חלומי בלבד היתה ארץ־ישראל. אני הפּה לדורות הומים בדמי, נמשכים אל מקורם. “על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון” – הוא השיר הראשון שלימדני אבי. “על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עינים”….

“אנא חנוני, בידכם שאוני אל עדן גני” – זה שיר הערש אשר שרה אמי לי ולאחי ולשתי אחיותי. ואני ידעתי, כי השושנה המתגוללת על אם הדרך – זו כנסת ישראל, וכי “אנא חנוני, בידכם שאוני״ – כלפי אומות העולם נאמר וכי –”עדן גני"– ארץ־ישראל היא.

בליל הסדר הראשון, אשר אזכור, בהיות האולם מלא חסידים מפה אל פה, כלי הכסף והזהב שעל השולחנות הערוכים מבהיקים לאור עשרות הנרות והנברשות, היין האודם, יין ארץ־ישראל (שנשלח אלינו בחבית חתומה מיקבי פרידמן החסיד הותיק), מכה גלי זוהר כעין האודם בתוך הגביעים העתיקים – קם זקני ז“ל האדמו”ר מדרוהוביץ' מספת ההיסב הלבנה, הרקומה תכלת וארגמן ותולעת שני, כוסו בימינו הרועדת ושמאלו מחליקה על זקנו הבהיר, הארוך. רגע הוא מחריש. מפליג בעיניו התכולות מבעד משקפי הזהב הנוצצים אל מקומות לא ידעתי. ופתאום וזרם דמעות שוטף עובר את הזכוכית של משקפי הזהב שלו, ריסי עיניו העצומות זעים ורוטטים בשלהבת הנרות. וקול לא שלו פורץ ביבבה מגרונו ואת כל חלל הבית הוא מקיף ובכל הלבבות הוא מכה, הכה ופעום והדהד, שלוש פעמים בזו אחר זו: “לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בירושלים!”


ב

כל ימי נסעתי לארץ־ישראל, משום שכל יהודי נוסע כל ימיו לארץ־ישראל, משום שאין פירוש אחר ליהדות אלא נסיעת תמיד לארץ־ישראל. כשהגיע ר' פתחיה מרגנשפרוק במאה השתים־עשרה לבבל וראה שם חוזה בכוכבים היתה השאלה הראשונה ששאלו: מתי יבוא המשיח?… וכשראיתי אני, נער יהודי בגולה, במאה העשרים לספירתם, כוכב נופל מן הרגעי היתה שאלתי־בקשתי הראשונה: “ציון תיבנה!” כדבר פליאה וסילוד נשמע לי בילדותי, כי יש מיני יהודים בעולם, שמחקו את שם ציון מסידור תפילה שלהם, ובכן במה עודם יהודים? אויר היהדות הוא אוירא דארץ־ישראל. כל המתכחש לה מתכחש לחייו. בית אבותי לא התכחש.

מצד אמי הנני מגזע “היהודי” מפשיסחה, החוזה מלובלין והמגיד מקוז’יניץ, שהתעצמו בדורם לקרב את הקץ ונטלו אראלים נשמתם בלא עת. מצד אבי הנני נצר לרבי ישראל מרוז’ין ז"ל וצאצאיו מסדיגורה. זה שנשבה למלכות, משום שרבבות יהודים נהרו אחריו והיה לו כסא של זהב, שהיה חקוק עליו: “דויד מלך ישראל חי וקיים”… אֵם אבי אבי, הרבנית הדסה פייגה’לי, שעלתה עמנו ארצה ונפטרה בירושלים בגיל קרוב למאה, נכדת הרוז’ינאי היתה. והיא ישבה למרגלותיו בבית־האסורים. והיא סיפרה לנו, כיצד באו חסידים והוציאום משם והעבירום לסדיגורה, אשר היתה נתונה אז לשלטון האוסטרים. בחבית מלאה דינרי זהב שוחדו אז שומרי בית־הסוהר, שפתחו לפניהם את השערים ונמלטו אתם יחד. משהגיע הרוז’ינאי לסדיגורה לא נעשה לאזרח אוסטרי, אלא קנה לו תעודת־מסע תורכית, שהיה כתוב עליה “אזרח ירושלים”. מאז כל בני משפחתנו הם אזרחי ירושלים.

ובנה של אותה הדסה פייגה’לי היה זקני ז“ל, אבי אבי, האדמו”ר מדרוהוביץ' ר' חיים מאיר יחיאל שפירא, שנשרף באש אהבתו לציון, ושבאש השריפה הזאת אור לכל אלה שבאו במחיצתו ועלו עמו ציונה. ר' חיימוניו זה, כפי שכינוהו אוהביו המרובים. נתיתם מאביו 'ר זליג’ל, בנו של המוגליצאי, בשחר ילדותו, ונתחנך בבית אבי אמו הרבי מסדיגורה. בעודו נער קטן בא השר אוליפאנט לבית זקנו. הוא אוליפאנט האציל מאנגליה, שחלם בזמנו על שיבת היהודים אל ארצם ושביקש להשפיע על לב הרבי מסדיגורה, שיסכים עמו בתכניתו ויעמוד בראש המפעל. בגלל אזהרות שקיבל הרבי לפני כן מחוגי קנאים לא הביאה השיחה לידי שום תוצאות. משיצאו השר ואשתו וכל הפמאליא שלו מבית הרבו ועלו על המרכבות המהודרות ונתרחקו מתחומה של החצר, פרצו כל העומדים שם באותו מעמד בצחוק גדול. בא לו איזה “סיר” מקושט עם פמליא של הולכי בטל וחפץ לתקן על רגל אחת מה שלא הספיק הקדוש־ברוך־הוא לתקן במשך אלף ותשע מאות שנות גלות. אתמהה. אותה שעה השתיקם הרבי מסדיגורה ז"ל בקפידה ואמר מתוך אנחה: “לו יהי בדרך הזה – ובלבד שהגאולה תבוא במהרה בימינו”….

כשהיה חוזר לפנינו זקני על הדברים האלה ברטט ובדביקות, מלה במלה, הוסיף ואמר, כי גורל חייו נחתך על ידיהם, שכן מאז ידע והאמין כי ארץ־ישראל עלולה להיבנות גם בדרך הטבע וכי בידינו הדבר לעשותו. חייו מאז לא היו אלא מחרוזת של ימים שהוקדשו כליל למען ארץ־ישראל ושלא היה בהם מקום לשום פניה אחרת. באִבּי נעוריו, עוד לפני הופעתו של הרצל סובב עם ר' חיים בק על חצרות קרוביו האדמו“רים לשם יסוד בנק לישובה של ארץ־ישראל. בראותו את פירוד הלבבות הגדול, המפריע לכל פעולה, כתב את ספרו “שלום ואחדות”, שהפצתו עלתה לו בכל הון ביתו, ושעשה רושם גדול וגם עורר רוגז גדול בחוגי החרדים, משום שהוא דורש בו שלום ואחדות גם עם העבריינים. בדרוהוביץ' עיר מגוריו נעשו חצרו ובית הכנסת שלו בית ועד לכל אוהבי ציון, ובוינה, שלשם עברנו כולנו בראשית המלחמה הקודמת, יסד יחד עם שארי בשרו האדמו”ר יעקב פרידמן מבאהוש והרב שלמה פרידמן מסדיגורה את האגודה “ישוב ארץ־ישראל”, שמטרתה היתה לעורר את החסידים ושאר החרדים לבנין הארץ ושעל השפעתם הגדולה בפולין יש לזקוף בעקיפים את יסוד כפר־חסידים. לבסוף זכה ועלה ארצה, כשהוא מעלה עמו את כל משפחתו ואת כל המשפחות התלויות בו לשם התישבות של עבודה, ועל העליה המופלאה הזאת יסופר כאן.


ג

הדבר היה בשנת ה’תרע"ד 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואני אז נער כבן תשע שנים. בכפר הקרפּאטים אוז’וק שעל הגבול בין אוסטריה והונגאריה ישבנו אז בנאות קיץ. שם היה סבא מדרוהוביץ' מטייל עמנו אל פסגות ההרים לראות בזריחת השמש. שם רכבנו על סוסים בלי אוכפים כדי להתאמן במלחמתה של ציון, ופעם אחת עבר דודי, הצעיר בבני סבא, נער משולח שנוצר כאילו לטפוח על פניו של סבא ועל כל חלומותיו, ועבר בדהרה על סוס דרך דלת אחת של הדירה ויצא בדהרה דרך הדלת השניה, והשאיר אחריו בית מלא שברי כלים ושברי לבבות, שהחרדה אחזתם אם אמנם ראוי יהיה הדור לקיומו של אותו חזון… ושם ריחף גשר בין שני צוקים על פי תהום, אותו אזכור כקשר אחרון ביני ובין נוף העולם. כי הבריחה המבוהלת מפני גייסות הצאר שהתקדמו לעבר כפרנו התיקה אותנו פתאום. למחרת שבת אחת, מכל מה שהייתי מחובר אליו כנצר לשורשיו. רק שנים רבות לאחר מכן, כשהקיצותי פעם בלילה, עם אשמורת שלישית, בכפר־חסידים שבעמק יזרעאל, ויצאת מפתח אהלי וראיתי לפני את הכרמל ונקיקיו וסלעיו מוארים באור הלבנה המלאה, הרגשתי פתאום כאילו נרפא הפצע וכאילו חוברתי שוב בנבכי היותי אל נוף העולם.

נסענו משם בשלוש עגלות בכיוון להונגאריה, בדרך לוינה. השמועות על מעשי רצח ושוד ביהודים רדפו אחרינו. את העגלות קנה סבא בכספו, כי לשכור עגלה שוב אי־אפשר היה. וכן היה אנוס להעלות על כל עגלה גם את משפחת העגלון, שנמלטה בה יחד עם אבי המשפחה. בעגלה הראשונה ישבו הגברים, בשניה הנשים ובאחרונה המשרתים והמשרתות ואמא שלי. כי העגלון לא הסכים לנסוע עם “אנשי השירות”, אם מישהו מן ה“משפחה” לא ישב בתוכם. ואמא, אף כי כבדה מאד בגופה, קפצה מיד מעגלת הנשים ועברה לעגלה של אנשי השירות. אותה שעה הגיד לנו סבא לבל יפול רוחנו בקרבנו, כי לארץ־ישראל אנו נוסעים. כל ימיו שאף לעלות לשם ולא היה סיפּק בידו להינתק מעיר מגוריו, מן החצר ומן העדה. עכשיו שניתקוהו מן השמים שוב לא יחזור לשם. נדר נדר כי עם תום המלחמה ימכור ביתו ונחלתו שבדרוהוביץ' ויעלה עם כולנו לארץ־ישראל. ועוד סיפר לנו באותו מסע על יהודים מופלאים שראה בילדותו, שהיו שוכבים לישון לבושים קפטניהם וחבושי השטריימליך לראשם, מקלם בידם ואזורם על מתניהם, לבל יתמהמהו חס ושלום אף רגע קל בתקוע שופרו של משיח.

על הגבול ההונגארי באו גייסות והחרימו את הסוסים למען הצבא, ואנחנו נדדנו כמה שעות ברגל ועברנו לנסוע ברכבת שקרונותיה היו קרונות של בקר.


ד

חסד של אמת הוא חסד הנעשה למתים, או לעומדים למות, חסד שאין גמול עמו ושאינו מצפה לגמול. בקרון הרכבת מבודאפסט לוינה למדתי מפי קיים המלמד את המאמר ברש"י שבפרשת השבוע.

מתים שראיתי בדרכים, מתי כפן, מתי מגיפה, מתים תלויים על עצמם, שימשו לו פירוש מוחשי למושג הזה. קיים המלמד בא עם אמי מבית אביה שבפארצ’יב כדי לחנך את ילדיה בדרוהוביץ'. ובפרוץ המלחמה נשאר קיים זה אצלנו, מנותק ממשפחתו ומכל אשר לו בפולין דרוסיה. יהודי גבה קומה היה, בעל זקן ארוך, חום, ובעל גבות עבותות, שהסתירו מאחוריהן שתי עיניו הזעירות והדוקרות, כשני גצים מתרוצצים. בעלי חימה היה ובעל קול אדיר, שהיה מזדעק פתאום ומידרדר ללא סיבה לכאורה. בעברנו בלילה דרך היער מן העגלות, שסוסיהן הוחרמו, אל הרכבת שבתחנה הנידחת, אמרו לנו כי יש משמרות ביער, אשר בתתם פקודת פתאום “עמוד!” יש לעמוד מיד, שאם לאו הם יורים והורגים. אז הלך קיים בראש השיירה ומדי שמעו את קול המשמר היה חוזר עליו – למען נשמענו היטב – בקולו האדיר, בזעקה מחרידה: “עמוד!” והיה כל אדם נשאר עומד כמשותק כבר מאימתו של קול זה עצמו. מלבד זה היה קיים זועק גם בשנתו. היודעים אמרו, כי קורא הוא בשם אשתו וילדיו, שנשארו מנותקים ממנו הרחק הרחק תחת שלטון הרוסים. ויש שאמרו, כי הוא גוער בהם בשנתו.

חסד של אמת הוא החסד הנעשה למתים או לעומדים למות. הרכבת התגלגלה על פסיה בשלג, כשלימדני קיים את המאמר הזה. היא היתה גדושה יהודים. יהודים פליטים, יהודים חיילים בחופשה שנלוו אל בני ביתם הבורחים מערי הספר. נשים יהודיות מבוהלות. ילדים יהודים חיורים, קרועים ויחפים. חבילות חבילות יהודיות, שקים ומלתחות, צרורות ותיבות. צויחות ניסרו מדי פעם בפעם. אם מבקשת ילדיה. אשה איבדה את בעלה. רק אנחנו, כעשרים בני משפחה ושבעה משרתים ומשרתות, יושבים היינו על ספסלי הקרון קרובים זה לזה ודביקים זה בזה. ובלמדי את המאמר הזה עברני פתאום ברק הכרה מחרידה, שהטביע חותם על כל חיי ושוב לא ירפה ממני עולמית. יהודים מתים עמדו פתאום לנגד עיני. קפואי עינים ולבני פנים ולבושי תכריכים מתחת לבגדיהם. מתי החורבן. הרוגי מלכות. טבוחי רומי להמוניהם. רבבות המתים שמימי האינקביזיציה, אשר הורי סיפרו לי עליה, מתים במדורות האש, מתים באניות שצללו אל פי תהום. אלפי מתים מבותקים בחרבות. מתים ניצלים על שפודים. מתים שעיניהם נעקרות מחוריהן. מתי הפרעות ברוסיה בשנת הולדתי, אשר שמעתי עליהם בשחר ילדותי, כי סבי מדרוהוביץ' יסד אז ועד להגירת פליטי הפרעות האלה, והם התגוררו בשעתם בבית סבא ובבית הכנסת שלו, ונשארו מהם נשים עגונות, יתומים עזובים ונכים שלא זכו להגר, והמה מילאו את ימי ילדותי תאניה ואניה ואבל המתים, ועתה קמו גם המתים האלה והיו עמי ברכבת המתגלגלת בשלג. וקמו היהודים המתים של המלחמה. אל ששמע מותם רדף אחרינו. אלה שנתלו על העצם בידי גייסות הצאר המתקדמים. אלה שנשרפו חיים בבתי־הכנסיות. אלה שנהרגו כחיילים בחזית ואלמנותיהם ויתומיהם נוסעים עמנו ובוכים ברכבת הזאת. והיו לי פתאום גם כל הנוסעים החיים ברכבת – כעדת מתים. פחד אחזני. תחילה הייתי כמשותק. אחר כך מיששתי ידי קיים המלמד, להיוכח אם חי הוא או מת. יד גרומה, ארוכת אצבעות היתה לקיים המלמד. אחר כך צעקתי אל אמי בבהלה ונשתוממתי שהיא קמה ממקומה וניגשת אלי. ולא האמנתי למראה עיני… לא האמנתי כי המתים עלולים להתהלך כחיים.

ברק חרדה זה שאחז בי בכוח מעמיק והולך שוב לא הרפה ממני כל ימי חיי. מדי שבתי בין אחי היהודים היתה לי תמיד מעין יראה סתומה, כי מתים הם או עומדים למות. והבינותי מידת אצילות הדרושה ליהודי, להיות מקפיד על יחסיו עם חברו, להיות ישר, מקיים דברו, עומד על האמת. הן אפילו חיילים הגונים היו חולצים מחבריהם המתים את מגפיהם ונועלים אותם בקרה. וכל יהודי יודע בסתר נפשו כי רעהו ימות. אם לא בכפן הרי במלחמה, אם לא במלחמה הרי בהתנפלות מן המארב, אם לא בהתנפלות מן המארב הרי בפרעות, אם לא בפרעות אוקראינה הרי בפרעות אשכנז, זו הארורה שבאומות. אהה, כמה מאלה שנסעו עמי ברכבת הזאת נפזרו עצמותיהם עוד בטרם הייתי לנער. כמה מתו באיזונצו וכמה ביערות פולין, כמה גוועו ברעב וכמה במגיפה. וכמה מהם שזכו לצאת ניצולים מזוועות המלחמה ההיא נטבחו אחר כך באכזריותו של היטלר המרצח המזוהם. הנה ר' הערשל פרֶמינגֶר, יהודי נמוך קומה, שחור זקן ושחור עינים לוהטות, בעל מצח גבוה וחרוש קמטים, היושב במרחק שלושה ספסלים מאתנו ומתפלפל עם יהודים אחרים בסוגיה שבתלמוד שהוא יודע אותה על פי. עשרים וחמש שנה לאחר מכן נתחוהו אנשי ס.ס. לנתחים, שרפוהו באש ושלחו אפור בקופסה חתומה לבני ביתו. הנה בנו של הרבי מקופיצ’יניץ הזקן, מבני משפחתנו, היושב בקרון השני, זקנו הדליל, המחודד בין אצבעותיו התזיזות ועיניו הכחלחלות, הלופפות, נתונות באיזו נקודה “בעולמות העליונים”, עשרים וחמש שנה לאחר מכן כלאוהו כלבי הדמים של היטלר במחנה הריכוז בבוכנוואלד. איזו התלהבות עליונה נכנסה בו בימיו אלה האחרונים. הי המפזז ומרקד בין האסירים, מוחא כפיים ומזמר וטוען: “יהודים, יהודים, אשרינו שזכינו להיות כלואים כאן על יהדותנו ולא על שום עוון אחר”. ומשראוהו המרצחים בכך התחילו מלקים אותו, פושטים אותו ערום וחוזרים ומלקים אותו לעיני כל אחיו, והוא בשלו: “יהודים, יהודים, אשרינו שזכינו לוקים על כי יהודים אנחנו”. וכה הלקוהו והלקוהו עד שיצאה נשמתו.

אני יושב ברכבת הנוסעת בשלג, ואני נוסע עם מתים ועומדים למות. ואני יודע פתאום כי אי אפשר להתקיים עוד במועקה הזאת, וכי אם לא עכשיו תבוא הגאולה ואם לא בידינו תבוא ואבדנו כולנו בחשכת העד. “בְּעִתָּהּ” או “אֲחִישֶׁנָה”? אין להתמהמה עוד. אחישנה, אחישנה, אחישנה!


ה

שמונה שנות מגורינו בוינה, מראשית המלחמה עד עלייתנו ארצה, עברו עלי כחלום מועקה אחד ברכבת בין תחנה לתחנה. רק לעתים רחוקות הבליחו קוי אורה של פנסים רחוקים בחשכת החלום הזה. דירתנו הראשונה בוינה, פראטר־שטארסע 48, קומה ד'. רעש המכוניות, החשמליות, בתי הקפה ובתי התענוגות אינו פוסק גם בלילה. בית ספר איני מבקר. בבוקר אני משוטט לי ברחובות, נער משולח, במחוז הראשון האציל, במוזיאונים, ליד הנשים האורות של טיציאן והגברים האפלים של רמבראנד, בארמון שינברון בשעת חילוף המשמרות של פראנץ יוסף קיסר פלוג־הזָקן, המברק את הקהל יום יום בשעה זו מעל גזוזטרת ארמונו, בתנועת יד ובחיוך שהם שוים תמיד. ברובע התענוגות שבאויסשטעלונג־שטראסע אשר עם הפּראטר. גלגל הענק הסובב על צירו וקרונות מלאים אנשים תלויים עליו, סובבים ועולים עמו לגבהי שחקים וחוזרים ויורדים עמו לתחנת הקרקע. “מוריץ” הפיקח, ילד של עץ, והוא מפליא לענות על שאלות של הפיתום העומד על גבּו. “בּרטה” השמנה, ששני אנשים אינם יכולים להקיף בזרועותיהם רגל אחת שלה. הראינוע הפתוח תמיד, שאינו פוסק להניע את סרטיו לא ביום ולא בלילה. כאן אפל תמיד. כאן חולפות לעיניך תמונות שאין להם קיצבה. כַּשְּׂדֵרוֹת העבותות של הפּראטר הנמשכות ואינן מסתיימות.

בלילה אני לומד תורה, ש"ס ופוסקים מפי הרב כץ מצ’רנוביץ, שהיה “העילוי” מבורשץ. ענק הממלא בנפח גופו רבע של החדר, הנושם כמכונת קיטור ומוציא קולות מפיו כמקהלה שלמה. ניצוץ של פלאי היה בו ביהודי כביר זה. לא דיברנו בינינו בענינים פרטיים, ובכל זאת, בהתחמץ הלב בקרבי ממשהו שלא כשורה בחיי או בחיי סביבתי, ביצרי או ברוחי, הייתי מתוַדה לפניו בחצי הברה, מבליע רמזים בסוגיה שלמדנו, והוא הבין והביא מרפא ללב. חזיתי אז מבשרים גורל עם הפקר בגויים, המשמש מטרה לבולמוס תאותם ולחיצי רעלם. וחצות ליל אחד – ואנחנו כבר בדירתנו השניה באונטערע דונאו שטראסע – שמעתי מערשי צעקה של אשה שהפילה עצמה או שהופלה מן הגשר אל הנהר: “אדם, מה עשית?” והיתה לי הצעקה הזאת כל ימי חיי כתוכחת זועה כלפי גוי ואדם על כל אשר עוללו לנו.

אחר כך התחלתי בלימודי חוץ. תחילה גרמנית בלימוד עצמי, כשנערות השוער עוזרות על ידי לאַיית. אחר כך רומית ויונית מפי “הפרופסור”. פרופסור זה עבר גדול היה לו. קתדרה במוסד מפורסם. פרס בעד מחקר מקורי בפילוסופיה. אחר כך השליך פתאום את הכל אחרי גוו ונעשה מלחך פינכה בבית זקני. כל היום היה אוכל משיירי הסעודות של המשפחה. היה מערבב בצלחת אחת פירורי דג מלוח וריבה, דבש ובשר וגריסים ואוכלם יחד. היה אוכל באצבעות, בלי כף, כשלחייו מתנפחות ושיניו כוססות ברעש. אגב לעיסתו הייתי קורא לפניו בהומירוס או ביוליוס קיסר והוא היה מתקן את קריאתי, מסביר ומשוה השואות עם מקומות או מקורות אחרים, כשלשונו אינה פוסקת לצטט ובית בליעתו אינו פוסק לבלוע. שני שירים ראשונים כתבתי אז בגרמנים והראתים לו, והוא נתפעל מהם מאד ואמר לי שהדפיסם ב“די נייע צייט”, עתון גרמני חשוב שהופיע אז בוינה. עתה אני מטיל ספק אם עשה כן. הוא היה אומר לי כי עתידי גדול יהיה בשיר הגרמנית. אלא שעלי לנער מעלי כבלי הגיטו. תורת הורים ומורים. דברים נכנסו בקושי אל לבי. אך הוא חזר והטיף ותלה את כל קיום שירתי ב“השתחררות” זו כפי שהוא קרא לה. גם שלום הבית או שלום העצבים בבית ההורים לא היה אז כסדרו, וזה הגדיל את המבוכה בלבי. לא ידעתי נפשי. נאחזתי בקורי בדים. סיפור היתולים התהלך בביתנו, כי בילדותי נגנבתי לצוענים והוחזרתי אחר כך כשאני שחור כזפת. ואני התחלתי להאמין ברצוני כי עז ובעצבות של פרידה, כי אמנם ילד מוחלף הנני, לא אני… אך המתיחות ביני ובין סביבתי, שלא ידעה מאומה על המתרחש בקרבי, נפסקה פתאום באורח מוזר. בלילות סבלתי מנדודי שינה. הייתי מדליק לי נר ליד מיטתי וקורא בספרים. כה הגעתי ל“דוד אלראי” של ד’ישראלי־ביקונספילד. מיד עם כניסתי אל הספר היה לי כאילו נכתב רק בשבילי. וכשהגעתי לאיזה פרק בו יסופר איך טיפס דוד אלראי מעל גדר של פרדס בארמון נסיכים ועלה על סוס מאוכף, שחיה לו שם, כדי לעזוב הכל מאחוריו ולחוש בדהרה לעזרת עמו – נפלה מעלי פתאום כמסכת שעוה כל אותה “גרמניות” שאותו פרופסור מיואש ביקש להדביק בי. בכותנתי לעורי קפצתי ממיטתי – ואני אז כבן אחת־עשרה שנה – ניגשתי עם הנר אל “המזוזה” שעל פתח החדר, הידקתי אצבעותי אליה ונשבעתי שלא אכתוב עוד שירים בגרמנית ושלא אכתוב שירים בכלל, עד שלא אדע לכתוב בלשון הקודש.


ו

את הנכר, את מועקת הגלות, את “ציון או המות” הייתי מרגיש ביתר שאת בפגישות “עמם”, עם שליטי העולם הזה, עם הנכרים. תחילה ריחמתי עליהם. למדתי בתורה מה מר גורלו של עשיו, בהילקח ממנו הבכורה ולא ביושר. קראתי בתלמוד על ענשיהם הצפויים להם בעולם הבא. ידעתי כי הקדוש ברוך הוא אוהב אותם. ורחמי נכמרו עליהם. ושאלתי את עצמי: מה פשעם שאני נולדתי יהודי, והם נולדו נכרים? מה חטאם שהחריבו את מקדשנו והגלונו מאדמתנו? הן אלוהים בחר בהם לשליחות נתעבה זו. בהם ולא בכך, כשם שהתביישתי בפני אָחִי או בפני אחיותי כשאמי העתיקה עלי יתר אהבה. שויון צריך להיות בעולם. ואם אלוהים העדיפנו בלכתו אחרי אהבת לבו – אני אכסה חרפת אהבתו, אני אתקן אשר עיות. למענו אעשה זאת… וכשאֶלוֹ האלים, ראש כל “השקצים” שעל שפת הדונאו, העליבני פעם בגסות וקרא אחרי “יהודי ארור!” – המו מעי לו על משכבי בלילה. מה עלול להרגיש נער כזה, המעליב את חברו על לא דבר? מה עלול הוא לטעום בדם הנקי שהוא שופך ללא נימוק? האם הוא יכול לישון עתה על משכבו? אל אלהים, לא הייתי חפץ להתכסות עתה בעורו. וכשפגשתי למחרת את אחיו הקטן יחיד ליד הדונאו, אחזתיו בערפו ואמרתי לו: – הנה גם אני יכול הייתי להעליב בך עתה, כאשר עשה לי אחיך, אבל אין אני עושה כן, כי על כן יהודי אנכי… מה עשה אותו דָצוֹץ? רץ הביתה בבכיה וסיפר לאֶלוֹ, כי העלבתיו והכיתיו הכה ופצוע. בא אֶלוֹ במרוצה אל שפת הנהר. ישר וזקוף עמדתי. ידעתי ערך המעשה הטוב אשר עשיתי. הן מצוה מפורשת קיימתי: “לא תיקום ולא תיטור”. והנה ניתכה עלי כחתף המכה הראשונה מאגרופו של אלו, ואחריה שניה והשלישית עד לאין שיעור.

חפצתי לצעוק ולא יכולתי. עד כדי כך הדהימני עיוות הדין. אפילו להשיב לו מכה נבצר ממני, מחמת ריתחת הנפש. ואילו גם השיבותי – מה אני, הנער הגולה, בן עשר השנים, בפני “אזרח־וינה” פרא אדם זה, בן החמש־עשרה או השש־עשרה, שהיה מהלך בטל רובו של יום ומפיל חיתיתו על כל הסביבה? יושב היה תמיד באַבּוּל המדרגות של בית מגורינו במסיבת “שקצות” רבות, נערות שהקדימו להתבגר, בתוכן גם ארבע בנות השוער, זונות כולן, גם שלוש מהן אהבוני, והרביעית, קתולית אדוקה ומצומקת, שנאתני שנאת מות. מדי רדתי במדרגות היתה ירקרקת זו משסה בי את אלו, והלה היה מקלל אחרי, יורק את רוקו, זורק אבנים אחרי או מעפרני בעפר. ונעשתה לי היציאה מפתח ביתי לעינוי גיהינום.

עוד פעם אחת ניסיתי לעבור על מידותי. אֶלו הילך לפני ושתי כוסות מלאות בירה בשתי ידיו. הוא יצא משולהב מבית המרזח והלך לאורך הרחוב. אני אחריו, מתבונן בערפו השמן המיוזע. פתאום נפל גולדין של נייר מכיס מכנסיו, והוא לא הרגיש, נחפז לדרכו, נכנס לסימטה צדדית. הרימותי את הגולדין, רצתי אחריו, השגתיו. – אֶלו – קראתי במלא לבב – גולדין אבד לך, הנה! – חכה ־אמר אלו, הציג את כוסות הבירה על המדרכה, נטל את הגולדין מידי, ואחת, שתים, תקע לי שתי סטירות בלחיי, ללא דַבּר דָבר. ואז הכיתי חזרה, בפעם הראשונה בחיי. בכל חמת רוחי, בכל חרון הצדק הנעלב. באגרופי וברגלי ובשיני ובצפרני, הכה ופצוע והוסף… מה היה על אֶלוֹ איני יודע. אשר לי – שן אחת אבדה לי באותו קרב וכל מלבושי אגאלתי בדם.

לאט לאט השתלט עלי הפחד מפניהם, הפחד והשנאה. הרגשתי כי כל כך רבה רעתם אלינו, עד כי רק מותנו עלול לגאול אותם מאותה הרגשת אשמה שאנו מעמיסים עליהם בקיומנו יום־יום. זכרתי חתולה, שאחד מהם הרג את גוריה. החתולה השתוללה. ואז נמנו הנערים וגמרו, כי מן ההכרח להרוג גם את האם, לבל תנקום בהם נקמת גוריה. והם עשו כן. בקור רוח. תפשו את החתולה בחבל עניבה, חתכוה בסכינים, נתחוה לנתחים בעוד אבריה מפרכסים. ואני ראיתי את הדם ושמעתי את היללה. ואני יראתי יראה גדולה לכנסת ישראל בגולה הנתונה בין הזאבים.


ז

בינתיים ובאיזונצו השתוללה המלחמה, נהרגו אלפים אחרי אלפים. כל חייל יהודי שבן בכור נולד לו היה עורך את פדיון הבן בדירתנו לפני סבא מדרוהוביץ‘. הכוהן היה יושב והאב לבוש המדים היה מביא לפניו את התינוק המחותל על זרועותיו ופודה אותו, את ה"קודש לה’" במטבע של זהב. כמעט תמיד היה האב יוצא כבר למחרת לחזית, וכמעט תמיד היו שומעים כבר שבועיים או שלושה שבועות לאחר מכן, כי הוא נפל חלל או “נעדר” באיזונצו. זכורני את החיילים היהודים האלה, לוחמים אלמונים של מלחמה לא להם, נופלים בשדה קטל ואין פוקד את שמם… ר' מנדלי האדמוני, משרת את הקצינים, יהודי קטן וצנום, שלא נתן למספריים הצבאיים לגרוע אף שערה אחת מזקנו הדליל. עומד היה כל היום בתפילה, כשהתפילין מבצבצים מתחת לכובע החיילים שלו והטלית המקומטה מכסה על המדים כולם…ישעיה “פר”, בחור אלים מדורוהוביץ', רחב גרם, כביר זרועות, בעל קול של אריה. הוא “נעדר” כבר ביום השלישי לצאתו לאיזונצו. עקבותיו לא נודעו…

וגם פרנץ יוזף קיסר מת. כל יהודי וינה התאבלו על מותו. לפני מיטתו עברו מאתיים פרשים על סוסים לבנים, אחריה הלכו בין רבבות אלפי המלווים גם כל הקהילה היהודית, הרבנים והאדמו"רים הפליטים, נכבדי העדה. מלכות אירופה מובלת לקבורה. הסוסים צועדים בסך. מרכבות מרכבות של זהב וכסף ונחושת קלל. לבושי פאר ומכלולים נוסעים בהם, פוסעים אחריהם, בציציות ופיפים וחרבות שלופות. והכל שותקים. והיה משהו הרה־גורל בהלויה אילמת זו.

והמלך קארל בא במקומו. וציטה המלכה, אשר מתלחשים עליה כי שונאת ישראל היא. ואוטו יורש־העצר. ויום אחד אני רואה את שלשתם על מרכבה דוהרת, ללא מלווים – ואני משתומם, מחריש לדעת. ומבית הפארלמנט נשמעות יריות. ובחור יהודי מלָני ביתנו – אצלנו היו מוצאים מקום לינה הרבה מאנשי פולין וגליציה שנזדמנו באותם הימים לוינה – חוזר הביתה מעופר בעפר ומכנסיו קרועים. הוא נרמס ברגלים על ידי ההמונים הבורחים, בשעת המהומות, כשנפלו היריות ממשמרות הפארלמנט. ורואים ברחובות חיילים פשוטים ניגשים אל קצינים גבוהים, עד גנראלים בפסים אדומים על מכנסיהם, ומסירים את “הכוכבים” מעל צוארוני מדיהם. ויש אשר גם יכבדום במתת יד – והללו מקבלים בשתיקה ומתחמקים להם. והמשרתת מדברת עמי על זכות האדם העובד בעולם, ומשתתקת מיד כשמישהו נכנס אל החדר. ושומעים יריות כל הלילה, ובבוקר יוצא הקול כי העיר וינה חיילים יהודים שומרים עליה. ואמנם כמעט כן היה. חששו מאד לגורל התושבים היהודים בימי אנדרלמוסיה אלה, ימי המעבר ממלחמה לשלום, מקיסרות לריפובליקה, ונתארגנו כל חילות אוסטריה היהודים רובם ככולם, היה אירגון החיילים היהודים האחרים נתפרקו רובם ככולם, היה אירגון החיילים היהודים ימים רבים הגוש המלוכד ביותר והאחראי ביותר בשמירת העיר. כה התהלכו להם בחורי ישראל בעניבת תכלת לבן על שרוול המדים האוסטרים ושמרו על עיר ואֵם בעולם, עיר לא להם, אשר מחר זרים ימשלו בה, ואשר לאחר עשרים וחמש שנה תטאטא במטאטא השמד כל נפש יהודית מתוכה. קוממיות צעדו ברחובות, מגפיהם ניקשו בסדר ובמשמעת על המדרכות, באותם הרחובות ועל אותן המדרכות אשר עשרים וחמש שנה לאחר מכן ראשי הקהילה ויקירי העדה, נשים ענוגות ותינוקות של בית רבן יהיו מצווים לגרד בצפרניהם את האשפה מעל אבניהם. וכל אשר יסרב אחת דתו ליריה בלב, למכת פרגול, לדריסת המגף הנאצי המסומר… בינתיים וחיילים יהודים מתהלכים נאמנים על משמרתם.


ח

ובימים האלה ניתנה ההבטחה על זכותו של עם ישראל לשוב אל ארצו. ימים רבים לפני כן, בשעת המשא ומתן עם רבי המדינות בסאן רימו, היה זקני מדרוהוביץ' מתהלך כאדם לא מן העולם הזה. הושלך הס בבית. הוא לא אכל ולא שתה. חיכה לידיעות שתבואנה משם. ומשהגיעה טלגרמה כי יש חוגים של יהודים דתיים נרצעי הגלות, המפריעים בעד קבלת ההכרזה, וכי יש צורך שיבואו בעלי־סמך ויוכיחו כי הללו אינם מדברים בשם היהדות הדתית כולה – פתח אבי זקני את “ארון האש”, הוא ארון הברזל שבו היו כל כספו וכל דברי הערך שלו שמורים, והושיב בביתו כמה יהודים יודעי כתוב, שהיו כותבים טלגרמות בנוסח אחד ומחתימים עליהן אנשים יראים ושלמים ומריצים אותן לסאן רימו. באותם הימים נוסדה על ידי זקני האגודה “ישוב ארץ ישראל”, שנועדה ללכד את כל היהדות הדתית למען בנינה של ארץ־ישראל ורבים מחבריה של אגודה זו הוחתמו אף הם על המברקים. ולא פסקו לכתוב ולהחתים ולשלוח – עד שלא כלתה הפרוטה האחרונה מן הארון. אותו יום ערב שבת היה ואף את כל הכסף שנועד לצרכי שבת הוציא הזקן על משלוח הטלגרמות. אף על פי כן איני זוכר שרעבנו באותה שבת. כולנו חיכינו דרוכים יחד עם הזקן לידיעות משם.

והידיעות הגיעו. תחילה בטלגרמה ואחר־כך בהוצאות מיוחדות של העתון הציוני בגרמנית “וינער מאַרגענצייטוּנג” זרם דמעות פרץ מעיני הזקן בחטפו את העתון מידי המחלק. הוא אסף את כולנו, את כל בניו וכלותיו, את בתו ואת חתנו, את הנכדים והנכדות ואת עובדי הבית, המשרתים והמשרתות, נתן להם לקרוא לפנינו את תוכן הידיעה וציוה עלינו לעמוד דום, משך רגעים אחדים, למען נזכור את המעמד הזה כל ימי חיינו ונספרהו לדור אחרון. “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה”. כשהוא צוחק ובוכה, בוכה וצוחק סיים את רגעי הדומיה בפרק תהילים זה. אחר כך ירד פתאום לרחוב, קנה אצל נער מוכר עיתונים את כל טפסי ההוצאה המיוחדת שהיו בידו ועמד בעצמו, יהודי גדול בעל זקן ארוך בהיר ומתבדר ברוח, לבוש קאפטאן של משי, עיניו שטופות דמעה מבעל למשקפי הזהב שלו, וחילק את העתונים חינם לכל יהודי, לכל עובר ושב ואת העתון האחרון לחץ אל חזהו, שמר על לבו, וקולו גועה בבכי גדול ובשם המפורש: “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.


ט

אותו היום לא היה בו משום פליאה בשבילנו. זה היום קיוינו לו כל חיינו. וכשבא, בא כמובן מאליו. אנחנו לא למדנו את התורה כספר המת. ירושלים היתה בשבילנו עיר חיה. אלפי השנים של ההיסטוריה הישראלית היו מקופלים בשבילנו בתקופה זו שבה חיינו. החורבן כאילו תמול היה, והגאולה מן ההכרח שתבוא היום, או לפחות במהרה בימינו. החל מן הרמב“ם אשר פירש לפנינו “כעומד אחר כתלנו” את המאמר “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד”, וכלה בנבואות הקץ שבזוהר, בספר הישר, ב”מקוה ישראל" למנשה בן ישראל, אשר אבא היה נוהג להראותן לנו – חוט שָני שבלב הוליכנו תמיד אל שיבת ציון ששעתה הגיעה. ועכשיו שהגיעה מן הראוי שנתכונן לה הכנה של ממש, ואין ממש אלא עבודת כפים. “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” – “אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא”. כאן, בגלות, בימי הבינתיים, אפשר היה לו לזקני להיות רבי, להמשיך בשושלת האדמו"רות. שם, בארץ הקדושה, על האדמה אשר בירכה ה‘, מן ההכרח שהוא ובניו ונכדיו ישובו אל העבודה ואל המלאכה כר’ יוחנן הסנדלר בשעתו, כר' יצחק נפחא, כאשתו של הרבי גרשום מקיטוב שכיבסה לבנים בירושלים.


תחילה חשב הזקן ללמוד בעצמו מלאכה. אלא שעד מהרה הכיר, כי איחר המועד ולא עוד אלא שמשכו הרעיון להיות עובד פשוט בארץ־ישראל, עודר, מסקל, מכבד את הרחובות. ואמנם בהגיעו לירושלים יסד אגודה של “בוני הארץ בגופם”, והיו הוא וחסידיו ואנשי שלומו, חברי האגודה, יוצאים יום־יום לרחוב אחד מרחובות הבוכרים ועובדים שם משך שעות מסוימות, מסקלים ומרחיקים את האשפה ומישרים את הרחוב לקראת הסלילה. וכיוצא בזה מן העבודה באותה סביבה… לעת עתה, בוינה, הסתפק בהקניית “מלאכות” לבניו בלבד.

אבי, בנו בכורו, למדן מופלג בנגלה ובנסתר, יודע נגן ומצייר, בחר תחילה בעבודה כי מלאכה זו בלבד לא תפרנס את בעליה בארץ־ישראל, נמצא אדם אחד שמכר לזקני בעד חלק מן הכספים שקיבל תמורת ביתו ונחלתו בדרוהוביץ' – “בית חרושת לחמרים חימיים”, כלומר, מכונות יחד עם שמנים, חומצות, ניירות שונות לשם עריכת מלחמה ב“מזיקים” שבארץ־ישראל, ביתושים המביאים את המלריה, בחידקים, בזבובים ובכל מיני מחבלים אחרים. אבי למד כבר שם בוינה את הנהלת בית החרושת הזה, ואני הנער למדתי את תורת הרכבת החמרים, מיזגתי ועירבבתי ובישלתי ובחשתי בדודים גדולים מיני תרכבות של שמנים ואבקות לפי מתכונים ידועים, מהם שנוצקו בבקבוקים, מהם שנארזו בחפיסות ומהם ששופכו על גבי נייר, שנעשה דביק ומוכשר לקלוט זבובים… מלבד זה נשאתי נפשי להיות סתת בארץ־ישראל.


הבן השני של סבא, ר' זֶליניו, יהודי צנום ובהיר זקן, כולו רוחניות, חתן לרבי מפאשקאני שברומניה, שהיה עצור בימי המלחמה כנתין זר במחנה ריכוז ברומניה (כאמור היינו כולנו נאמנים מדור דורות לאזרחות ירושלים שלנו), ושחזר אך זה עתה שבור ורצוץ עם אשתו ההרה ועם בתה לוינה – למד תחילה נפחות. פניו השחירו מן הפיח וידיו נתקשו מן הפטיש, ועל זאת היתה גאותו. ואולם לאחר ירחי מספר של “תורה” נפל למשכב, ואנוס היה לעבור למלאכה אחרת, קלה יותר. ושוב נמצא אדם שמכר לו לזקני מכונות של “בית חרושת” אחר, של כריכיה חשמלית על כל אביזריה, ודודי ר' זליניו התחיל לומד מלאכה זו ונעשה “לשם נסיון” כורך ספרים כבר בוינה. כמדריכים ושוליות עבדו על ידו יצחק בוכבינדר ורעיתו, משפחת עובדים ישרה מפולין, ואברהם קסטנבוים איש דרוהוביץ', צנא מלא ספרא, שממנו קיבלתי ספרים עברים ראשונים לקריאה, בצירוף הערות ואילופים. גם הוא וגם יצחק בוכבינדר עלו עמנו יחדיו לארץ־ישראל. יצחק בוכבינדר עובד במלאכתו בתל־אביב עד היום הזה, ואברהם קסטנבוים הוא עתה ממנהיגי “הפועל המזרחי” בארץ.

הבן השלישי, יצחק, אדם בדוח וטוב־לב, עזב את לימודיו ההומניסטיים ולמד את מלאכת השענות, והרי הוא נאמן למקצועו זה בארץ עד היום. וכן עוד בן רביעי לסבא, הוא שנכנס על הסוס בדהרה דרך הדלת האחת של דירתנו בכפר הקארפָּטים ויצא בדלת השניה… הוא נועד להיות עוזר על ידי בהרכבת החמרים החימיים.

מלבדם התכוננו לעליה ולמלאכה גם החתן של סבא, בן אחיו הרבי מגוואז’יץ. יהודי קטן, בעל זקן שחור ועגול, שהיה “מעומלן” בסבון למען ירָאה כמסופר. הוא היה “מבין במלאכה” עוד מבית אביו בעיירה. כל מיני מכשירים וכלי עבודה היו מצויים אצלו תמיד, ועומד היה כל היום עטוף טלית ותפילין ומצייר לפני ילדיו המתפעלים “מזרחים” ו“פרכות”, קישוטים לסוכה ועיטורים לשבועות. וכן היה מתקן כל כלי, מסייד ומנגר ומתאים מפתחות. הוא היה מעותד להיות בחבורתנו “המומחה לכל דבר” ו“אשר על הכלים”, וכבר עתה היה הוא האורז את החפצים ומתקינם למסע. שמו היה ר' זליג, כשמו של בן הזקן, ושם אשתו – בת זקני – רייזיל, כשם אשתו של הנ"ל, וכדי להבדיל ביניהם היו נותנים בהם סימנים לפי שיעור קומתם וקוראים לזה זליג’ל הקטן ולאשתו רייזילי הקטנה, בשעה שלבנו של סבא קראו זיליניו הגדול ואשתו רייזילי הגדולה.

כמאסף וגזבר למחנה נבחר מי שהיה אז “הגבאי” של סבא, ר' יעקב הֶנִיג מסאדיגורה, שהוא ואשתו ובנו היו אף הם מוכנים לצאת עמנו לדרך ציונה. הקופה צריכה היתה להישאר משותפת גם לאחר היפתח בתי החרושת, וסעודת כולם משולחן אחד.

עבדו ב“בתי־החרושת” גם שלוש בחורות, שבשעות הבוקר היו עובדות־בית אצל המשפחות ומבשלות, אף הן עלו עמנו ונעשו אחר כך בעלות בית בפני עצמן בארץ־ישראל.


י

לחשבון זה צריך עוד לצרף סבתא הזקנה, אם זקני, הרבנים פייגה’לי ז“ל, נכדת הרוז’ינאי, שנזכרה כבר למעלה. סבתא זו היתה מצבה חיה לתפארת הרוז’ינאית, ל”מלכות בית דוד" כפי שהיו חסידים רגילים לכנותם, או ל“מולכיס”, כפי שאמי, שהיתה מגזע רביי פולין הבזים לצורה החיצונית, רגילה היתה לעקם את שמם. מסבתא זו שמעתי כי החסידות לא באה לעולם אלא להכין את ישראל לקראת עצמאותו, עצמאות של חירות ומשמעת כאחת. מפיה שמעתי גם את המשל שהמשיל הרוז’ינאי לחסידיו, כאשר שאלוהו על שום מה הוא וביתו מהדרים בלבושם ומקפידים בחיצוניות, שלא כמנהג הרביים האחרים. ועל זאת השיב הרוז’ינאי: “מעשה בפושט יד שנטה למות. קרא לפניו את בניו על מנת לחלק ביניהם את הירושה. לזה סימא את עיניו, לזה קיטע את רגליו, ולזה גידם את ידו וכיוצא בזה נתן מומים בכל ילדיו, כדי שיעוררו רחמים על עצמם בעיני המנדב, ותהיה פרנסתם מצויה. משהגיע בן זקוניו, עלם יפה עינים עם טוב רואי, נקי כפים ובר לבב, נכמרו רחמי האב עליו והוא אמר: “לך, בן זקוני, איני מוריש לך שום מום, מכיון שנותרת יחיד, יכול אתה להתפרנס גם כשאתה יהודי שלם”. והנמשל: שליחי ישראל אשר קדמו לי אנוסים היו להתרפס לפני הקדוש־ברוך־הוא בשברון מתנים ובתמהון לבב, ואולם אנחנו, שאנו בטוחים בצדקתנו, במאור עינים ובקומה זקופה נשיג ממנו את המגיע לנו…”

ואמנם, בזקנה זו ראיתי את הכוח הזה לחיות ככל האדם בלי גינונים של התקדשות ובלי העויות של דביקות ועם זאת להאמין ולכוף על האחרים את האמונה, כי כל תנועה פשוטה בחיים – קודש היא. האכילה והשתיה, השיח והשיג, ההליכה לטיול והנסיעה לנאות קיץ – הכל כמצווה ועומד מפי הגבורה.

רק באדם אחד מאותו גזע, באדמו“ר הישיש מהוסיאטין, היושב עתה בתוכנו בתל־אביב, ראיתי את הפשטות העילאית הזאת. הוא היחידי בין האדמו”רים הזקנים שבא במגע עם אנשי הקבוצות והקיבוצים בארץ־ישראל, והוא אולי היחידי בין אנשי הדת שלא שאל אותם על מקואות כשירות ועל מאכלים אסורים, אלא על מספר הנפשות החיות, על פרות והצאן ועל גידול הירקות. עוד בסעודת האזכרה שנערכה בשנת כתיבת השורות האלה, תש“ג, ביום הפטירה של ר' ישראל מרוז’ין ז”ל בבית־הכנסת ע“ש נסים בק בעיר העתיקה, כשהרבי הישיש ניהל את “השולחן” ואלפי חסידים חיכו למוצא פיו, קרה הדבר שאחד ה”שרפים" חסיד בהול ופרוע, בעל פיאות ארוכות וזקן מדובלל, ניגש אליו קרוב־קרוב כדי להסתכל ב“כוונות” שלו ברטט ובזיע. ואז הוציא האדמו"ר הישיש מראה קטנה ומסרק קטן מכיס חזייתו והתחיל מתקין שערות זקנו וסלסולי פיאותיו הגזוזים לעיניו היוצאות של אותו “שׂרף”.

כך, ואולי עוד למעלה מזה, היתה נוהגת סבתא הזקנה זו, שבעלה מת עליה בעודה באיבה, ושמאז ישבה כששים שנה באלמנותה והיתה לעקרת הבית, למין גבירה מתקופת האמהות בבית בנה בכורה האהוב, ר' חיימוניו, הוא זקני מדרוהוביץ'.

כל דבר קטן או גדול בבית המסועף הזה היה נחתך על פיה. כל הגבאים והמשרתים ובני המשפחה היו סרים למשמעתה. וכל דבר חדש שנפל היה מגיע אליה ראשונה והיה נפתר על ידה בחכמה יתרה. נכד או נין כי חלה – היתה היא הקובעת מי יהיה הרופא אשר יקרא, ולפניה ניתן דין וחשבון מפורט על פעולותיו. משרתת כי הגיע לפרקה היתה היא מחליטה על נשואיה, מדברת עם החייטת על מלבוש המוהר וקובעת את מקום החתונה ומועדה. ואין צריך לומר, כי נהגה כן לגבי כל צאצאיה המרובים. והכל בקור רוח, בלי התרגשות, בלי הרמת קול או דיבור מיותר.

רק פעם אחת ראיתיה “יוצאת מכליה” ומקבלת מיד את “ענשה”. זה היה בחתונת נכדה, הוא דודי השען, בוינה. החתונה התקיימה באולם מלון קונטיננטאל, כמה ירחים לפני עלייתנו. הגברים סעדו ליד שולחנות ערוכים בחצי גורן, באמצע האולם. הנשים על יציע אחד, ואנחנו הילדים על יציע שני מנגד. היציעים היו בלי מעקות, ומדרגות מדונגות ירדו מהם אל האולם. לעין בלתי חדה נראו היציעים לאור הנברשות כנמצאים בגובה אחד עם האולם, והמדרגות כאילו אינן. כתום הסעודה עלה על שולחן באמצע האולם כנר יהודי מפורסם, ממוצא חסידי, שבא להנות את הרבי וביתו ביום שמחת לבם. הנשים שישבו ליד שולחן סבתא הזקנה עזבו מקומותיהן ביציע וירדו במדרגות לאולם, להיות קרובות יותר למנגן. אף הילדים שישבו עמי עשו כן. ביציע שמנגד נשארה רק סבתא הזקנה יושבת. ביציע שלי רק אנכי. הנגינה גברה ועלתה וכבשה את הלב. אנחות נשמעו באולם. הגברים אֲהָהו ממתיקות. הנשים ניגבו דמעותיהן. והנה ראיתי מרחוק את סבתא הזקנה קמה מכוח הנגינה, עיניה נשואות למעלה, והיא מתחילה פוסעת, כמשוכה בידי אלמונים, בכיוון המדרגות היורדות אל האולם, אשר מעקה אין להן ואשר בטוח הייתי כי אין היא רואה אותן. חפצתי לצעוק ולהזהירה, אך המרחק בינינו היה רב מדי. התחלתי לרוץ לקראתה דרך האולם המלא, אך הספקתי רק לעזור להרימה מרצפת האולם, שלשם התגלגלה ונפלה מכל המדרגות. רגלה נשברה, וריפוי הרגל עיכב את עלייתנו במספר שבועות. ובזכרוני היא חיה תמיד, אשה דקת גיזרה ועדינה, בהליכתה־טפיפתה זו לקראת הנגינה העריבה כשעיניה נשואות למעלה על עברי הנפילה…


בפעם השניה הפליאתני כשנתיים לאחר מכן, ואנחנו כבר בירושלים, כחודש ימים אחרי מות הזקן. היא קראה אז אל חדרה את כל המשפחה. נכנסה הדורה בלבושה, רבב אין עליה, כדרכה. פתחה ואמרה: – את בני זה, את ר' חיימוניו, אביכם וזקנכם, אהבתי יותר מכל הבנים, ואף מבתי היחידה אשר נולדה לי. כולם מתו עלי בעודי בחיים, ובלבי התנחמתי ואמרתי: לו אך זה יחיה לפני. וגם זאת אמרתי בלבי: אם גם זה ימות, לא עלינו, אני לא אוכל לחיות עוד אחריו. והנה הוא מת. ועבר חודש ימים – ואני עודני חיה. ולא עוד, אלא שאני מרגישה בי שחפצה אני לחיות עוד. ואני מתביישת בכך…"

היא מתה רק שנים אחדות לאחר מכן, אחרי מאורעות תרפ"ט, כשכל אבותיה ואבות אבותיה ניערו פתאום במחיצתה, והיא משוחחת אתם בקול, משך שבועות אחדים. כבת תשעים ושבע היתה במותה.


יא

בשלושים נפש, מהן בני המשפחה ומן העובדים ובני ביתם, עלינו באדר תרפ“ב עם הרבי מדרוהוביץ' מוינה לארץ־ישראל. בשלושה קרונות של רכבת. שהיו עמוסים מכונות, רהיטים, חביות שמנים, גלילי נייר, ספרים וספרי תורה, ארגזי מלבושים ושקי כרים וכסתות, מלתחות וצרורות – התנהלה הכבודה. קריאת ה”שלום" שפרצה מפי מאות המלוים, שבאו עם הרב הראשי צבי פרץ חיות ז“ל בראשם להיפרד מאתנו בבית הנתיבות בוינה – היתה שאגת געגועים אחת של שבט גולים אל ארצם ואל מולדתם. עד היום הזה מהדהדת בקרבי קריאה תהומית זו, כשוועת יאוש אחרונה של קהילה קדושה ואדירה הטובעת ויורדת תהומה. כחלום בתוך חלום עברה עלינו הנסיעה ברכבת, באניות ובסירות עד נמלה של יפו. וכשירד זקני ז”ל מן הסירה ודרך על אדמת הארץ ונפל על רגליו לנשקה ולחוננה ולהשקותה בדמעותיו, ראינו כולנו בחוש, כי זקוק הוא לרחמים גדולים, שלא תכלה הפתילה מעוצם השלהבת.

כולנו עשינו כמותו. השתטחנו על אדמת המכורה וגעינו בבכיה.

אך לא הרי החלום כהרי פתרונו. לא שהתאכזבנו בהמשך השנים. חלילה לנו. כוכב חיינו שהובילנו הלום, כוכב אמת היה. הכינו שרשים בארץ הזאת ושבטנו ישגה מדן ועד באר־שבע. מי בעבודה ומי בתורה, מי בחלוציות ומי בחזונה, מי מת מות קדושים, כאותו קלמן שפירא הי“ד, שנשחט בחורשת שנלר בירושלים, ביום הפטירה של זקני ז”ל ואנכי אספתי דמו. ומי חי חיי עמל ואמונה בשורות העובדים והבונים, או בפלוגות החיילים והחיילות העברים. ואולם בימים ההם, ימי הראשית, עלו כל תכניות הזקן בתוהו. פור התפורר הכל. לקיים מה שנאמר על ידו תמיד: “ארץ ישראל לא תיבנה אלא על ידי אלה היודעים את הסוד של זריעה ללא קצירה של בנין בית לא לשבת בו, של נטיעת כרם לא לחללו, כי בעוון שנאת חנם באנו החורבן, ובזכות אהבת חינם תבוא הגאולה”.

מיד עם בואנו ירושלימה, אשר בה איוינו לשבת, נתברר כל אותה קניה של “בתי־החרושת” מיקח טעות היתה. המכונות היו עשויות להינוע בחשמל ובירושלים לא היה אז עדיין אף זכר לחשמל. תחילה רפו ידינו והיינו אוכלים מן המוכן ושותים מן היין המשומר של תפארת ירושלים. שיכורים היינו למראה עינינו, למשמע אזנינו, בלילות הסהר, בימי הזוהר הלבנים, מול חומת הר ציון, בבקעת הזיתים, בין הררי האלם וסלעיהם. ואחר כך נטלנו עצות ונשלח אלינו “ממציא” מבעלי המלאכה הותיקים של ירושלים אשר המציא לנו מנועים מוסקים בנפט להנעתן של המכונות. מיד שכרנו את המרתפים הגדולים שבבתי כולל אונגארין, העמדנו את המכונות, הסקנו את המנועים העשנים ופרצנו אל העבודה. היינו כותשים ובוחשים, מרתיחים ומדביקים, אורזים ומשלחים, ופנינו שחורים מפיח נפט הבוער ללא ארובות מוצא, וידינו צרובות ומחורכות ונשימתנו כבדה עלינו באטימות המרתפים, והזיעה שוטפת מכל גופנו. ונמצאנו סוכנים ורוכלים, שהיו סובבים עם התוצרת שלנו וקוראים למלחמה הגדולה נגד “המזיקים”, יתושי המלריה, וחידקי הדיזנטריה והזבובים השחורים המפיצים את הטיפוס. גם בית הכריכה התחיל לעבוד “במלוא הקיטור”, במכונות החיתוך הגדולות ובמכבשים הכבירים, והוצאו כריכות לשוק שלא ראתה עוד ירושלים כמותן. אך עד מהרה נתגלה רזון בקופה המשותפת והתחילו בודקים בחשבונות ונתברר, כי יחס ההכנסה להוצאה הוא כיחס האחד למאה בערך. כלומר, על כל לירה ש“פדו” הוציאו מאה לירות, ומעשרת אלפים לירות שהיו אי־פעם בקופת העליה של הזקן לא נותר עוד אלא מעט מזער. עוד מאמצים נואשים אחדים, עוד שבועות אחדים של גסיסת המנגנון והנה “קמה” העבודה “וגם ניצבה”. מכונות בית הכריכה היו הראשונות שנמכרו לנושים. על דודי הכורך מתה אז בתו השניה, התינוקת שנולדה וחלתה בארץ (– הייתי ער על יד עריסתה כמה לילות בבית החולים “משגב לדך” בעיר העתיקה, והזריחות שראיתי אז, מעל גזוזטרת הקומה העליונה, על הר הזיתים והצופים ועל גגות ירושלים העתיקה, שוב לא תכבינה בי – ), והמומי יאוש נתנו הוא ואשתו לעשות בשלהם מה שעשו. לימים נעשה פועל כריכה אצל בעלים אחרים והרי הוא ממשיך עד היום הזה בעבודתו בתל־אביב. אחר כך בא תורן של מכונות “התעשיה החימית”. מה שנמכר נמכר, ומה שנשאר נשאר כגרוטאות שאין להן הופכין. חביות השמנים עמדו תחת השמש הלוהטת, נסדקו ונבקעו, והאדמה הצחיחה רוותה את תכנן. ומחסן הנייר, זה שהיה מונח גלילים גלילים בחצר עזובה שבבתי הבוכרים, זכה להוציא נשמתו ב“קדושה”. בליל ל“ג בעומר ערכו בו נערים שובבים “הדלקה”, הציתוהו מארבע רוחותיו, ותעל שלהבתו אל שמי ירושלים, ויהי לאפר. אבי חזר אל מלאכת המדידה וזכה אחר־כך להיות במודדים את כפר חסידים, עם היותו גם “רבי” לשארית חסידי הזקן. אני עברתי כמה גלגולים של עבודה ולימוד ועליתי לבסוף על קרקע עם החסידים המתישבים ב”נחלת־יעקב" וב“עבודת־ישראל”, שנתאחדו אחר כך בשם “כפר חסידים”, ושרבותיהם היו קשורים עם זקני ז"ל מי קשרי השפעה ומי קשרי משפחה. אך זוהי פרשה בפני עצמה.

ירחים אחדים אחר עלייתנו חלה זקני ז“ל את חליו האנוש ונסע לוינה לשם ניתוח. הניתוח לא עלה יפה, וזקני ז”ל שאל את הרופא כמה ימים נשארו לו עוד לחיות. – שבועיים – אמר לו המנתח. ביקש זקני ז“ל לשוב לארץ־ישראל ולמות בה. אמר לו המנתח כי לא יכול לשוב לארץ חי, אם לא יהא רופא מצוי על־ידו כל הדרך. זכה זקני ובין תלמידיו של אותו מנתח מפורסם נמצא רופא צעיר, ד”ר קוהלברג שמו, בן אחד מחסדיו הקרובים של הזקן, והלה התנדב לנסוע עמו ולהביאו ירושלימה. זמן־מה לפני מותו ביקר אצלו ח.נ. ביאליק ז"ל ביקור ראשון ואחרון ונסבה השיחה על הסוד של מצוות ביקור חולים ושל עריבות ישראל זה לזה. רגעים אחדים לפני יציאת הנשמה, נתן אות והגישו לפניו את קופסת הקרן הקיימת שהיתה תלויה למראשותיו, והוא שילשל לתוכה לירה של נייר, שהיתה כנראה מוכנה אצלו לאותה מטרה. המלים האחרונות שיצאו מפיו היו: “אבא רחימאי… אמא ירושלים”.





מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37186 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!