א

מהלכים בשלג. הולכים בין המון אנשים. בלילה. לאור אבוּקוֹת. מוליכים ספר־תורה שנגמרה כתיבתו. ספר חדש. מישהו רקד עם הספר ביד תחת חופה מתהלכת, לאור אבוקה גדולה. אש ושלג ותורה רוקדים. מהלכים בשלג. באפלה המון רב.

ב

שבת אחר הצהרים. שלהי קיץ. התרנגולות מנקרות בחצר. הדלי נח על קילון הבאר. ניטולי טיטה, הערל השיכור, עומד נשען אל הגדר, כופף ראשו אט־אט למטה, כלפי בית החזה ומשם הוא חוזר וזוקפו פתאום, בתנועה נמרצת. וחוזר חלילה לא ניטולי טיטה שמו, אלא ניקולי דידה. ואולם אמו פולניה היתה ואביו גרמני. לימדתו אמו לדבר פולנית ואביו לא חפץ בכך. עמד וחתך לשונו. הפך ניקולי דידה לניטולי טיטה. כך מספרים מפּיו. עתה הוא עומד נשען אל הגדר, כופף ראשו אט־אט למטה, כלפי בית החזה וחוזר וזוקפו בתנועה נמרצת.

באויר החמים כבלתי־מוחשיים. ובלתי־מוחשית מתגלית פתאום דמותו של יהודי בורח וראשו שותת דם ושני ערלים רודפים אחריו. האחד קרדום בידו, השני – מטיל של ברזל. כצללים הם נעלמים מן העין, מן העבר השני, בנתיב הגן. ניטולי טיטה זוקף את ראשו בתנועה נמרצת, מבליט את עיניו וחוזר ומשמיט את הראש אט־אט, כמתנמנם, כלפי מטה, אל בית החזה.

ג

העולה על הסולם בלילה מאחורי חלון בית הכנסת רואה ידי זקנים עסוקות בקילוף תפוחי־אדמה, בגלגול סיגריות, בנקישת מקטרת על השולחן המכוסה ספרים. שמות הוא שומע. מלים שאין להם פשר. סדיגוֹרה וּבֶּלז. פרנץ יוֹזף, ירום הודו, והצאר, ימח שמו. מתים הרוגי פרעות שנכנסו לבית־כנסת ריק, עטפו טליתות ועמדו להתפלל בציבור. שדים שגורשו במקטרת הצדיק. הזגוגיות מתכסות הבל. היהודים בפנים מתחלקים לשנים, לשלושה, לאברים אברים. נצנוצי עינים. הבהוב מקטרות.

העומד על הסולם בלילה מאחורי חלון בית הכנסת יודע פתאום, כי צדק בפי המספרים. כי אכן מתים הם אלה היושבים כאן. כי אכן ישנו שד מאחוריו. הנה נגעו קצות אצבעותיו בכתפו. היצעק? אי־אפשר! היביט לאחוריו? אי־אפשר!

יש לרדת בעינים עצומות, לצעוד אחורנית פסיעה אחרי פסיעה ולהתעלף….

ד

האומנת הנוצריה נושאת ערימה של כבסים בזרועותיה. מפויחת היא ומזיעה ונושמת ונושפת מן העבודה הקשה. הכבסים שמלמעלה מתפזרים ברוח. זכריה עט בכל כוחו וזריזותו להרימם, לאספם, לעזור על ידה. היא כורעת על ברכיה והוא מחזיר את הכבסים לערימה שבזרועותיה. בחדות נפש הוא עושה זאת. עזוב יעזוב עמה! באותה שעה הוא חש את החום של גופה. רעד עובר בכל אבריו. ראשו עליו סחרחר. עיניו נפקחות פתאום אל תוך תהום.

ה

הוא יחידי בעולם. איש לא ידע את אשר בחובו. אף הוא עצמו לא ידע. גוחן הוא על עצמו לפעמים ושומע משהו ומבין משהו, בשבתו בין סוארי העצים בחצר, בהתבוננו אל הקילון המוטה על הבאר, בהיאחזו בצמרת אילן בגן ושמים וארץ נעים־נדים לעיניו. ואולם רק אפס קצהו יראה, יבין. השאר מתעלם, נמשך לעצמו למרחוק. אילם, בדד, יחידי בעולם.

ו

חתונה בחצר הזקן, חתונת הבת היחידה. צריפים חדשים, “שאלאשים” ערוכים לסעודות בחצר ובגן. שולחנות עץ ארוכים וברוזים שחוטים עליהם, שורות שורות, הצוארים השותתים דם מופשלים כלפי מטה. אמבטאות, אמבטאות ודגים חיים בתוכם, “עירומים” וגדולי עין. חסידים מתהלכים מופשלי שרוולים, מגואלים בדם, מכוסים קשקשים מן הכותונת עד למגפים, אוחזים סכינים ארוכים בידיהם, מתעסקים, מנתחים, כותשים, קוצצים ומבשלים. בדודים וסירים גדולים, על כיריים משונים. תחת כיפת השמים.

שנים עשר שערי כבוד הוקמו לאורחים, כנגד שנים עשר שבטי ישראל. כל שער מקושט בדגלי השבט. ליד כל שער שני פרשים על סוסים, אחוזי חרב, מקושטי מלחמה. המונים, המונים. מזמרים, בדחנים ו“כלי־זמר”. במה באמצע. על הבמה זקנה רוקדת. זקנה מארץ־ישראל. מטפחת ביד. “יאזמה” על הראש. לקצב מחיאות של כפים אט־אט תנוע, אט־אט תיכוף. העינים עצומים. הפה פתוח כלפי מעלה. הגוף הרזה, הבלה מתלוה מבפנים לתנועות המחול. איזה ערגון. איזה רטט. איזו עצבות. הדמעות שמות מחנק לפה, נתלות בריסי העינים. איזה ריקוד! איזה ריקוד!

ז

הוא הקיץ מחלום. בחלומו והנה יהודים עניים מסובים אל שולחן ארוך והוא מגיש להם לאכול. חלות קלועות. דגים ממולאים. רגל קפואה. רעבים היהודים העניים, ואלה שלא קיבלו עדיין את מנתם מעווים פניהם מצער.

והנה הקיץ – והיהודים העניים נשארו יושבים שם ברעבונם… לעולמים…

ח

בחורף עוטים פרוות, עולים על רכבת ונוסעים מסבא האחד, הרבי שבגליציה, לסבא השני, אבי אמא, הרבי שבפולין דרוסיה. חסידים יושבים בקרונות, מסירים טלית ותפילין ושותים “לחיים”. הנשים מביאות עוגות לקינוח.

נכנס אחד ודורש משהו. פּספּוֹרט! מתחיל יהודי מגמגם, מראה דבר־מה. אגרוף נתקע בעינו. אשה צווחת.

מתחיל היהודי מתחנן. נכנסים שוטרים מלוא הקרון, עורכים אנדרלמוסיה, מקימים רעש.

משנסתלקו נשאר מקום אחד פנוי. זה מקומו של היהודי שגימגם והתחנן ועתה – איננו…

ט

בליל שבת קודש מתקדש הכל. האולם הגדול מלא יהודים רטובי זקן ופיאות ונערים, שפניהם מאירים ועיניהם יוקדות. הנרות שעל השולחן מרובים ו“החלב” מטפטף על גבי הפמוטות של כסף. בראש יושב סבא ו“אומר תורה”. אין נושמים בשעה זו, אין משמיעים קול. רק לעתים תתמלט אנחה, יתפרץ שיעול. מרחוק, מחדר הנשים, פני שפרה, בת השמש, מבהיקים. מקרוב, לימין הזקן, כנענים לה, פני הדוד הבחור לוהטים, הפנים הרחבים, מחוסרי הזקן, ששתי פיאות־בקבוקים לצדיהם, כשני זקיפים על המשמר. וקרוב אליו, על הרצפה, שוכב ר' יודיל מסתגף, בפישוט ידים ורגלים ונותן שירמסוהו ברגלים, בשעה שנדחקים לשמוע תורה מפיו של הרבי. שני נערים ארוכי קפטן ופתוחי צוארון הכותונת עומדים ודורכים עליו בשתיקה. על גוף שחור, שזקן ועינים מבצבצות מתוכו כלפי מעלה.

י

משם נוסעים אל דודה של אמא, אל הרבי מסטולין. שנים עשר בנים ובני בנים לרבי מסטולין. שנים עשר כנורות בידיהם. ובמוצאי שבתות הם מנגנים בתזמורת “המבדיל בין קודש לחול”. והרבי־האב מנגן בבטנון ומנצח על כולם.

מאה יהודים אוכלים ארוחת תמיד על שולחנו של רבי מסטולין. עשרה בטלנים מצויים תמיד לשרתם. והרבי מסטולין אומר להם תורה.

אורווה של סוסים בחצרו של הרבי מסטולין. חדר גדול, נקי ומרווח לכל צמד. סוסים אלה, ארבעה לרוחב, ירתום הרבי מסטולין בעצמו בבוקר למרכבתו ויסע אל תוך הערבה.

עדיין לא עמדו לתפילת ערבית העובדים באחוזתו כבר נשקו לידו של “הצדיק” והלכו לביתם. אותה שעה ניצב הרבי מסטולין עם זכריה הקטן באורווה האטומה, ליד סוסו השחור, הטהור שבסוסיו, בוהן ידו השמאלית נתונה באבנט קפטנו וכף ימינו מחליקה בחיבה על רעמת הסוס המבהיקה. ואין הוא דובר דבר.

יא

בקיץ חוזרים אל הזקן שבגליציה ואת שלהי הקיץ מבלים עמו בין ההרים, הרי הקרפּטים: נוסעים לשם בקרונות, הגברים לחוד והנשים לחוד והטף והמשרתות לחוד. בסוף האורחה, על קרון החפצים יושב ניטולי טיטה ומחזיק את הכלוב עם התוכי בידו, זה שקורא “סוכר”.

בבית החסיד המאכסן, ביער, שוחטים עגל לאורחים וצולים על מדורה. חסיד אחר רועה את העדר וחולב את הפרות לעיניהם. מרחוק חולפים חזירי בר כשהם אורבים לעדר.

הזקן, הרבי, עולה עם כולם בהרים, בלילה, כדי לראות מן הפיסגה את זריחת השמש. הולכים ביער עבות. פוגשים יהודי שורף פחמים, המכבדם בלחם חם רדוי מן התנור שבין העצים, והאש לעיניהם. על מער הפיסגה מתכנסים, עורכים “חצות”, מתפללים “ותיקין” ורואים בהפציע החמה משולהבת ורדודה בבקעה ירוקה, בין הררי אורן. הזקן קורא “נפשי לה' משומרים לבוקר, שומרים לבוקר”. השמים מתכסים פתאום עננים. ברקים ורעמים וגשם שוטף. חוזרים הביתה בנתיבות שאין להם קץ, בין גזעים לחים ועלים נוטפים וביצות ואגמי מים. מגיעים רטובים, סחופים, מבולבלים. מייבשים את הבגדים, את הגרביים והנעלים לפני התנור שהוסק. החדר דומה למרזב. קילוחי מים יורדים מכל צד. הגשם בחוץ אינו פוסק.

יב

משם, “מבית אבא”, מבני יעקב הגבורים שבתורה הוא זליג וורדינגר, האורח לשבתות בנאות קיץ אלה, בכפר. יהודי גברתן, בעל גוף גמלוני ופנים עגולים, מלאים, אדומים, מעוטרי זקן קצר, אפור. כשרוקדים הוא מרקד עם חבית של שכר ביד. כשיושבים לפוש הוא נושא שולחן וכל אשר עליו בשינים בלבד. אומרים עליו שכל יהודי הכפר שלו חיים מתיגרת ידו, מן האימה שהוא מפיל על ה“מאזורים” הערלים, אנשי הדמים המתגוררים ועושים במעינות הנפט. פעם אחת הציתו את ביתו עליו, כשהוא ומשפחתו שקועים בשנת. פרץ זליג וורדינגר החוצה, כותנתו לעורו, הוריד בתפיסת יד אחת את היצול מן העגלה והכה בו הכה ופצוע על ימין ועל שמאל, ולא יספו להטרידו עוד. כשיהודי נמצא בסכנה, מוקף בידי ליסטים, אין הוא צריך אלא להזכיר את שמו של זליג וורדינגר – ומיד הוא נגאל ותוקפיו נמלטים באימים. בשנים האחרונות מטפחת חבושה ללחיו. אומרים מין כיב יש לו, מין “פיסטל”, מין פצע קטן שאינו נרפא, ואומרים שימות.

יג

בכפר הקרפּטים הזה ניבט הר לתוך תהום. גשר נדבק לגרמיו של ההר וברדת הלילה עוברת רכבת. גיצים עשנים נישאים באופל.

שריקה.

המלבוֹ פרצה השריקה?

הנה הוא מחכה כל הימים לדבר. זו השריקה היתה הדבר. הנה הוא הוגה כל הימם בַּשָׁם וּבַפּה – ועתה נפגשו והיו לאחד. ואחד זה הוא עברו ועתידו, חידתו ופתרונה, אזנו הכרויה לבאר העולם.

יד

נכנס יהודי בהול, כשהוא רוכב על סוס אל חצרם שבכפר הקרפּטים. ירד מן הסוס, קשרו למעקה האכסדרה, פרץ אל חדרו של סבא ונשק את ידו. קרב ולחש קטעי מלים אל תוך אזנו, יצא, עלה על סוסו, דהר ונעלם. סבא נשקף מן החלון ופניו החוירו. סימן מסר בידו: כל עוד שאין חייל עם רובה ניצב על הגשר – עדיין שלום בעולם. משניצב חייל עם רובה על הגשר – פרצה המלחמה. והנה ניצב חייל על הגשר עם רובה בידו…

טו

ישב ולמד עם רבו באכסדרה שליד הגן. פרק תהילים למדו. “למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק”. רצדו קרני השמש בין עלי הגן. ליד הגדר עמדה רגינה הצהובה, בת השכן, ועיניה הבהירות הביטו בו ואזניה הקשיבו לניגון לימודו. “למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק”. נכנסה אמא בבהלה. נטלתו בלי דבר דבר. הלבישתו איזה מעיל שאיננו שלו. נטלתו עמה. סחבתו ממש. המלמד החויר, גימגם, שאל. “הרוסים ליד הנהר” – פלטה אמא כלפי המלמד הנבהל – “הרוסים ליד הנהר”. בעגלה, באבק, בין רגלי המשרתות הירהר זכריה ברטט בפירוש המלים הללו.

טז

הולכים ביער אפל. כל המשפחה. משפחות רבות, צרורות על השכם. הילדים אחוזים בשולי הבגדים, הולכים בשקט, באימה, אמור אמרו להם כי יש משמרות מסתתרים ביער וכי בצעוק המשמרת “עמוד” אסור להניע אבר, שאם כן יורים מיד, הורגים מיד. פוסעים בנשימה עצורה, בצעד כבוש. פנים ידועות מבהיקות וכבות. פרצוף זר חומק ועובר. נופלים על גבי גזעים עקורים וקמים. מבין ענפי האורן נושרים כוכבים. גושים אפלים שוכנים באופל.

פתאום קול קורא: “עמוד!”

עומדים קפואים, מאובנים. הנשימה עצורה.

יז

אנשים חיים בקרונות של בקר. רעבים הם. מעיר אל עיר חם נוסעים ועדיין לא הגיעו למחוז חפצם. היכן הוא – מחוז החפץ?

בימים הם עוברים תחנות מתות. כלבים מזי־כפן מקבלים ומלווים אותם ביבבה. שמשות מנופצות מציצות מתוך בתי נתיבות ריקים ומכושפים.

עתים עומדים בשדה. מחנה צבא מרחוק. מקרוב, ליד הפסים ועמדים חיילים מופשלי שרוולים ושוחטים פרים ופרות. בחבל שלרגליה מפילים את הבהמה אפרקדן. בהעברת סכין אחת על הצואר המתוח, אל מול העינים היוצאות, התמהות – שוחטים אותה, הדם מזנק למעלה. מכמה צוארים בבת אחת. תעלות של דם. עד הפסים יגיע הדם. הרכבת נוסעת על פסים של דם.

יח

אופל ונחרה בקרון. ילדה זרה, התקרבי אלי. נדבק זה בזה באופל. נתחמם. כך טוב. כך עשתה האומנת הנכריה. כך עשתה מינטשה’לי, בת־השמש בשבתות, כשהיינו משחקים במחבואים. רק היא ואני היינו במחבוא. ואיש לא היה מוצא אותנו, רגעים רבים.

זכריה לא אמר כל זאת. הוא רק הירהר לעצמו והכל נעשה כהרהוריו. מי הגיד לילדה הזרה את חפצו? היש שפה בלי מלים? באפלה? היש כוח שאינו ידוע לו?

אופל ונחרה בקרון. יריות במרחקים. הקטר נושף בזהירות. האופנים מתגלגלים בחשאי. אַייך, הילדה, למה תישני? ברגעים כאלה טוב להיות ער. להידבק בצינת העולם. אַייך?….

יט

הילדה איננה. חושך בקרון. נוסעים ונוסעים. אולי נוסעים לארץ־ישראל? שמה מוליכות כל הדרכים העוברות באפלה, במנהרות, מתחת לאדמה. שם קמים לתחיית המתים. שם יש כרמל ויש ירדן ויש יהודים הבוצרים ענבים. ושמש מאירה על פניהם של אותם יהודים. כך ראה אותם בסרט הראינוע שהציגו בביתם, הסרט היחידי שראהו בחייו. כך ראה אותם אז בחלום ובהקיץ, מדי עצמו את עיניו.

שם נפגשים עם כל שאבד לו לאדם בדרך.

חושך ונחרה בקרון. נוסעים ונוסעים.

כ

עבים וגשם ושלגים ורוח. תרדמה, תרדמה ויקיצה אחרת.

הימם הם אלה שעוברים? השנים הן אלה?

מישהו בקרבו יודע: יש מקום שעליו להגיע לשם. יש מטרה.

מישהו בקרבו יודע: אף זיק אחד מבית גנזיה של הנפש לא יכבה, בטרם יתלקח והיה ללהבה…

א

ארץ ישראל היתה חלום חיי מיום פקחי עיני רוחי בעולם. ארץ־ישראל היתה לי כיקיצה אחרי שנת קפאון של דורות. בדרוך רגלי על אדמתה ראשונה. בה לחיות חפצתי. בה למות אשלים. לו רק עַמי יחיה בה אחרי.

השם מולדת לא יכיל זאת. המושג לקוח מארצות אחרות לא יסבלנו גורל, מחוז־חפץ, משא־נפש – מלים חיורות…

הן בעמדי ראשונה, נער קטן, ביער ילדותי ובהתגלות אלי מעין נובע בין שרשי העצים – ידעתי כי מארץ־ישראל הוא נובע, המעין הזה. והנערה הראשונה שישבתי על ידה בקרון הפליטים והיא לוקחה מצלעי לעולמים – ארץ־ישראל נקרא שמה בלבבי, והדמעות הראשונות שאני זוכרן, לצלילי שיר על ארץ־ישראל שפכתין… זַמר נודד היה האיש והוא פלאי. לבן פנים ולבן זק ושערות ראשו יורדים תלתלים על כתפיו. והוא ישב באולם אל מול האח המבוערת. ואנשים, נשים וטף עמדו מסביב לו. וחושך באולם. רק הגחלים הלוחשות מאירות את פניו. והוא שר ופורט על הנבל. ונפשי יוצאת בשוררו:

“ירושלים, ירושלים, מיין טייער הייליג לאַנד”….

אך לא חלומי בלבד היתה ארץ־ישראל. אני הפּה לדורות הומים בדמי, נמשכים אל מקורם. “על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון” – הוא השיר הראשון שלימדני אבי. “על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עינים”….

“אנא חנוני, בידכם שאוני אל עדן גני” – זה שיר הערש אשר שרה אמי לי ולאחי ולשתי אחיותי. ואני ידעתי, כי השושנה המתגוללת על אם הדרך – זו כנסת ישראל, וכי “אנא חנוני, בידכם שאוני״ – כלפי אומות העולם נאמר וכי –”עדן גני"– ארץ־ישראל היא.

בליל הסדר הראשון, אשר אזכור, בהיות האולם מלא חסידים מפה אל פה, כלי הכסף והזהב שעל השולחנות הערוכים מבהיקים לאור עשרות הנרות והנברשות, היין האודם, יין ארץ־ישראל (שנשלח אלינו בחבית חתומה מיקבי פרידמן החסיד הותיק), מכה גלי זוהר כעין האודם בתוך הגביעים העתיקים – קם זקני ז“ל האדמו”ר מדרוהוביץ' מספת ההיסב הלבנה, הרקומה תכלת וארגמן ותולעת שני, כוסו בימינו הרועדת ושמאלו מחליקה על זקנו הבהיר, הארוך. רגע הוא מחריש. מפליג בעיניו התכולות מבעד משקפי הזהב הנוצצים אל מקומות לא ידעתי. ופתאום וזרם דמעות שוטף עובר את הזכוכית של משקפי הזהב שלו, ריסי עיניו העצומות זעים ורוטטים בשלהבת הנרות. וקול לא שלו פורץ ביבבה מגרונו ואת כל חלל הבית הוא מקיף ובכל הלבבות הוא מכה, הכה ופעום והדהד, שלוש פעמים בזו אחר זו: “לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בירושלים!”

ב

כל ימי נסעתי לארץ־ישראל, משום שכל יהודי נוסע כל ימיו לארץ־ישראל, משום שאין פירוש אחר ליהדות אלא נסיעת תמיד לארץ־ישראל. כשהגיע ר' פתחיה מרגנשפרוק במאה השתים־עשרה לבבל וראה שם חוזה בכוכבים היתה השאלה הראשונה ששאלו: מתי יבוא המשיח?… וכשראיתי אני, נער יהודי בגולה, במאה העשרים לספירתם, כוכב נופל מן הרגעי היתה שאלתי־בקשתי הראשונה: “ציון תיבנה!” כדבר פליאה וסילוד נשמע לי בילדותי, כי יש מיני יהודים בעולם, שמחקו את שם ציון מסידור תפילה שלהם, ובכן במה עודם יהודים? אויר היהדות הוא אוירא דארץ־ישראל. כל המתכחש לה מתכחש לחייו. בית אבותי לא התכחש.

מצד אמי הנני מגזע “היהודי” מפשיסחה, החוזה מלובלין והמגיד מקוז’יניץ, שהתעצמו בדורם לקרב את הקץ ונטלו אראלים נשמתם בלא עת. מצד אבי הנני נצר לרבי ישראל מרוז’ין ז"ל וצאצאיו מסדיגורה. זה שנשבה למלכות, משום שרבבות יהודים נהרו אחריו והיה לו כסא של זהב, שהיה חקוק עליו: “דויד מלך ישראל חי וקיים”… אֵם אבי אבי, הרבנית הדסה פייגה’לי, שעלתה עמנו ארצה ונפטרה בירושלים בגיל קרוב למאה, נכדת הרוז’ינאי היתה. והיא ישבה למרגלותיו בבית־האסורים. והיא סיפרה לנו, כיצד באו חסידים והוציאום משם והעבירום לסדיגורה, אשר היתה נתונה אז לשלטון האוסטרים. בחבית מלאה דינרי זהב שוחדו אז שומרי בית־הסוהר, שפתחו לפניהם את השערים ונמלטו אתם יחד. משהגיע הרוז’ינאי לסדיגורה לא נעשה לאזרח אוסטרי, אלא קנה לו תעודת־מסע תורכית, שהיה כתוב עליה “אזרח ירושלים”. מאז כל בני משפחתנו הם אזרחי ירושלים.

ובנה של אותה הדסה פייגה’לי היה זקני ז“ל, אבי אבי, האדמו”ר מדרוהוביץ' ר' חיים מאיר יחיאל שפירא, שנשרף באש אהבתו לציון, ושבאש השריפה הזאת אור לכל אלה שבאו במחיצתו ועלו עמו ציונה. ר' חיימוניו זה, כפי שכינוהו אוהביו המרובים. נתיתם מאביו 'ר זליג’ל, בנו של המוגליצאי, בשחר ילדותו, ונתחנך בבית אבי אמו הרבי מסדיגורה. בעודו נער קטן בא השר אוליפאנט לבית זקנו. הוא אוליפאנט האציל מאנגליה, שחלם בזמנו על שיבת היהודים אל ארצם ושביקש להשפיע על לב הרבי מסדיגורה, שיסכים עמו בתכניתו ויעמוד בראש המפעל. בגלל אזהרות שקיבל הרבי לפני כן מחוגי קנאים לא הביאה השיחה לידי שום תוצאות. משיצאו השר ואשתו וכל הפמאליא שלו מבית הרבו ועלו על המרכבות המהודרות ונתרחקו מתחומה של החצר, פרצו כל העומדים שם באותו מעמד בצחוק גדול. בא לו איזה “סיר” מקושט עם פמליא של הולכי בטל וחפץ לתקן על רגל אחת מה שלא הספיק הקדוש־ברוך־הוא לתקן במשך אלף ותשע מאות שנות גלות. אתמהה. אותה שעה השתיקם הרבי מסדיגורה ז"ל בקפידה ואמר מתוך אנחה: “לו יהי בדרך הזה – ובלבד שהגאולה תבוא במהרה בימינו”….

כשהיה חוזר לפנינו זקני על הדברים האלה ברטט ובדביקות, מלה במלה, הוסיף ואמר, כי גורל חייו נחתך על ידיהם, שכן מאז ידע והאמין כי ארץ־ישראל עלולה להיבנות גם בדרך הטבע וכי בידינו הדבר לעשותו. חייו מאז לא היו אלא מחרוזת של ימים שהוקדשו כליל למען ארץ־ישראל ושלא היה בהם מקום לשום פניה אחרת. באִבּי נעוריו, עוד לפני הופעתו של הרצל סובב עם ר' חיים בק על חצרות קרוביו האדמו“רים לשם יסוד בנק לישובה של ארץ־ישראל. בראותו את פירוד הלבבות הגדול, המפריע לכל פעולה, כתב את ספרו “שלום ואחדות”, שהפצתו עלתה לו בכל הון ביתו, ושעשה רושם גדול וגם עורר רוגז גדול בחוגי החרדים, משום שהוא דורש בו שלום ואחדות גם עם העבריינים. בדרוהוביץ' עיר מגוריו נעשו חצרו ובית הכנסת שלו בית ועד לכל אוהבי ציון, ובוינה, שלשם עברנו כולנו בראשית המלחמה הקודמת, יסד יחד עם שארי בשרו האדמו”ר יעקב פרידמן מבאהוש והרב שלמה פרידמן מסדיגורה את האגודה “ישוב ארץ־ישראל”, שמטרתה היתה לעורר את החסידים ושאר החרדים לבנין הארץ ושעל השפעתם הגדולה בפולין יש לזקוף בעקיפים את יסוד כפר־חסידים. לבסוף זכה ועלה ארצה, כשהוא מעלה עמו את כל משפחתו ואת כל המשפחות התלויות בו לשם התישבות של עבודה, ועל העליה המופלאה הזאת יסופר כאן.

ג

הדבר היה בשנת ה’תרע"ד 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואני אז נער כבן תשע שנים. בכפר הקרפּאטים אוז’וק שעל הגבול בין אוסטריה והונגאריה ישבנו אז בנאות קיץ. שם היה סבא מדרוהוביץ' מטייל עמנו אל פסגות ההרים לראות בזריחת השמש. שם רכבנו על סוסים בלי אוכפים כדי להתאמן במלחמתה של ציון, ופעם אחת עבר דודי, הצעיר בבני סבא, נער משולח שנוצר כאילו לטפוח על פניו של סבא ועל כל חלומותיו, ועבר בדהרה על סוס דרך דלת אחת של הדירה ויצא בדהרה דרך הדלת השניה, והשאיר אחריו בית מלא שברי כלים ושברי לבבות, שהחרדה אחזתם אם אמנם ראוי יהיה הדור לקיומו של אותו חזון… ושם ריחף גשר בין שני צוקים על פי תהום, אותו אזכור כקשר אחרון ביני ובין נוף העולם. כי הבריחה המבוהלת מפני גייסות הצאר שהתקדמו לעבר כפרנו התיקה אותנו פתאום. למחרת שבת אחת, מכל מה שהייתי מחובר אליו כנצר לשורשיו. רק שנים רבות לאחר מכן, כשהקיצותי פעם בלילה, עם אשמורת שלישית, בכפר־חסידים שבעמק יזרעאל, ויצאת מפתח אהלי וראיתי לפני את הכרמל ונקיקיו וסלעיו מוארים באור הלבנה המלאה, הרגשתי פתאום כאילו נרפא הפצע וכאילו חוברתי שוב בנבכי היותי אל נוף העולם.

נסענו משם בשלוש עגלות בכיוון להונגאריה, בדרך לוינה. השמועות על מעשי רצח ושוד ביהודים רדפו אחרינו. את העגלות קנה סבא בכספו, כי לשכור עגלה שוב אי־אפשר היה. וכן היה אנוס להעלות על כל עגלה גם את משפחת העגלון, שנמלטה בה יחד עם אבי המשפחה. בעגלה הראשונה ישבו הגברים, בשניה הנשים ובאחרונה המשרתים והמשרתות ואמא שלי. כי העגלון לא הסכים לנסוע עם “אנשי השירות”, אם מישהו מן ה“משפחה” לא ישב בתוכם. ואמא, אף כי כבדה מאד בגופה, קפצה מיד מעגלת הנשים ועברה לעגלה של אנשי השירות. אותה שעה הגיד לנו סבא לבל יפול רוחנו בקרבנו, כי לארץ־ישראל אנו נוסעים. כל ימיו שאף לעלות לשם ולא היה סיפּק בידו להינתק מעיר מגוריו, מן החצר ומן העדה. עכשיו שניתקוהו מן השמים שוב לא יחזור לשם. נדר נדר כי עם תום המלחמה ימכור ביתו ונחלתו שבדרוהוביץ' ויעלה עם כולנו לארץ־ישראל. ועוד סיפר לנו באותו מסע על יהודים מופלאים שראה בילדותו, שהיו שוכבים לישון לבושים קפטניהם וחבושי השטריימליך לראשם, מקלם בידם ואזורם על מתניהם, לבל יתמהמהו חס ושלום אף רגע קל בתקוע שופרו של משיח.

על הגבול ההונגארי באו גייסות והחרימו את הסוסים למען הצבא, ואנחנו נדדנו כמה שעות ברגל ועברנו לנסוע ברכבת שקרונותיה היו קרונות של בקר.

ד

חסד של אמת הוא חסד הנעשה למתים, או לעומדים למות, חסד שאין גמול עמו ושאינו מצפה לגמול. בקרון הרכבת מבודאפסט לוינה למדתי מפי קיים המלמד את המאמר ברש"י שבפרשת השבוע.

מתים שראיתי בדרכים, מתי כפן, מתי מגיפה, מתים תלויים על עצמם, שימשו לו פירוש מוחשי למושג הזה. קיים המלמד בא עם אמי מבית אביה שבפארצ’יב כדי לחנך את ילדיה בדרוהוביץ'. ובפרוץ המלחמה נשאר קיים זה אצלנו, מנותק ממשפחתו ומכל אשר לו בפולין דרוסיה. יהודי גבה קומה היה, בעל זקן ארוך, חום, ובעל גבות עבותות, שהסתירו מאחוריהן שתי עיניו הזעירות והדוקרות, כשני גצים מתרוצצים. בעלי חימה היה ובעל קול אדיר, שהיה מזדעק פתאום ומידרדר ללא סיבה לכאורה. בעברנו בלילה דרך היער מן העגלות, שסוסיהן הוחרמו, אל הרכבת שבתחנה הנידחת, אמרו לנו כי יש משמרות ביער, אשר בתתם פקודת פתאום “עמוד!” יש לעמוד מיד, שאם לאו הם יורים והורגים. אז הלך קיים בראש השיירה ומדי שמעו את קול המשמר היה חוזר עליו – למען נשמענו היטב – בקולו האדיר, בזעקה מחרידה: “עמוד!” והיה כל אדם נשאר עומד כמשותק כבר מאימתו של קול זה עצמו. מלבד זה היה קיים זועק גם בשנתו. היודעים אמרו, כי קורא הוא בשם אשתו וילדיו, שנשארו מנותקים ממנו הרחק הרחק תחת שלטון הרוסים. ויש שאמרו, כי הוא גוער בהם בשנתו.

חסד של אמת הוא החסד הנעשה למתים או לעומדים למות. הרכבת התגלגלה על פסיה בשלג, כשלימדני קיים את המאמר הזה. היא היתה גדושה יהודים. יהודים פליטים, יהודים חיילים בחופשה שנלוו אל בני ביתם הבורחים מערי הספר. נשים יהודיות מבוהלות. ילדים יהודים חיורים, קרועים ויחפים. חבילות חבילות יהודיות, שקים ומלתחות, צרורות ותיבות. צויחות ניסרו מדי פעם בפעם. אם מבקשת ילדיה. אשה איבדה את בעלה. רק אנחנו, כעשרים בני משפחה ושבעה משרתים ומשרתות, יושבים היינו על ספסלי הקרון קרובים זה לזה ודביקים זה בזה. ובלמדי את המאמר הזה עברני פתאום ברק הכרה מחרידה, שהטביע חותם על כל חיי ושוב לא ירפה ממני עולמית. יהודים מתים עמדו פתאום לנגד עיני. קפואי עינים ולבני פנים ולבושי תכריכים מתחת לבגדיהם. מתי החורבן. הרוגי מלכות. טבוחי רומי להמוניהם. רבבות המתים שמימי האינקביזיציה, אשר הורי סיפרו לי עליה, מתים במדורות האש, מתים באניות שצללו אל פי תהום. אלפי מתים מבותקים בחרבות. מתים ניצלים על שפודים. מתים שעיניהם נעקרות מחוריהן. מתי הפרעות ברוסיה בשנת הולדתי, אשר שמעתי עליהם בשחר ילדותי, כי סבי מדרוהוביץ' יסד אז ועד להגירת פליטי הפרעות האלה, והם התגוררו בשעתם בבית סבא ובבית הכנסת שלו, ונשארו מהם נשים עגונות, יתומים עזובים ונכים שלא זכו להגר, והמה מילאו את ימי ילדותי תאניה ואניה ואבל המתים, ועתה קמו גם המתים האלה והיו עמי ברכבת המתגלגלת בשלג. וקמו היהודים המתים של המלחמה. אל ששמע מותם רדף אחרינו. אלה שנתלו על העצם בידי גייסות הצאר המתקדמים. אלה שנשרפו חיים בבתי־הכנסיות. אלה שנהרגו כחיילים בחזית ואלמנותיהם ויתומיהם נוסעים עמנו ובוכים ברכבת הזאת. והיו לי פתאום גם כל הנוסעים החיים ברכבת – כעדת מתים. פחד אחזני. תחילה הייתי כמשותק. אחר כך מיששתי ידי קיים המלמד, להיוכח אם חי הוא או מת. יד גרומה, ארוכת אצבעות היתה לקיים המלמד. אחר כך צעקתי אל אמי בבהלה ונשתוממתי שהיא קמה ממקומה וניגשת אלי. ולא האמנתי למראה עיני… לא האמנתי כי המתים עלולים להתהלך כחיים.

ברק חרדה זה שאחז בי בכוח מעמיק והולך שוב לא הרפה ממני כל ימי חיי. מדי שבתי בין אחי היהודים היתה לי תמיד מעין יראה סתומה, כי מתים הם או עומדים למות. והבינותי מידת אצילות הדרושה ליהודי, להיות מקפיד על יחסיו עם חברו, להיות ישר, מקיים דברו, עומד על האמת. הן אפילו חיילים הגונים היו חולצים מחבריהם המתים את מגפיהם ונועלים אותם בקרה. וכל יהודי יודע בסתר נפשו כי רעהו ימות. אם לא בכפן הרי במלחמה, אם לא במלחמה הרי בהתנפלות מן המארב, אם לא בהתנפלות מן המארב הרי בפרעות, אם לא בפרעות אוקראינה הרי בפרעות אשכנז, זו הארורה שבאומות. אהה, כמה מאלה שנסעו עמי ברכבת הזאת נפזרו עצמותיהם עוד בטרם הייתי לנער. כמה מתו באיזונצו וכמה ביערות פולין, כמה גוועו ברעב וכמה במגיפה. וכמה מהם שזכו לצאת ניצולים מזוועות המלחמה ההיא נטבחו אחר כך באכזריותו של היטלר המרצח המזוהם. הנה ר' הערשל פרֶמינגֶר, יהודי נמוך קומה, שחור זקן ושחור עינים לוהטות, בעל מצח גבוה וחרוש קמטים, היושב במרחק שלושה ספסלים מאתנו ומתפלפל עם יהודים אחרים בסוגיה שבתלמוד שהוא יודע אותה על פי. עשרים וחמש שנה לאחר מכן נתחוהו אנשי ס.ס. לנתחים, שרפוהו באש ושלחו אפור בקופסה חתומה לבני ביתו. הנה בנו של הרבי מקופיצ’יניץ הזקן, מבני משפחתנו, היושב בקרון השני, זקנו הדליל, המחודד בין אצבעותיו התזיזות ועיניו הכחלחלות, הלופפות, נתונות באיזו נקודה “בעולמות העליונים”, עשרים וחמש שנה לאחר מכן כלאוהו כלבי הדמים של היטלר במחנה הריכוז בבוכנוואלד. איזו התלהבות עליונה נכנסה בו בימיו אלה האחרונים. הי המפזז ומרקד בין האסירים, מוחא כפיים ומזמר וטוען: “יהודים, יהודים, אשרינו שזכינו להיות כלואים כאן על יהדותנו ולא על שום עוון אחר”. ומשראוהו המרצחים בכך התחילו מלקים אותו, פושטים אותו ערום וחוזרים ומלקים אותו לעיני כל אחיו, והוא בשלו: “יהודים, יהודים, אשרינו שזכינו לוקים על כי יהודים אנחנו”. וכה הלקוהו והלקוהו עד שיצאה נשמתו.

אני יושב ברכבת הנוסעת בשלג, ואני נוסע עם מתים ועומדים למות. ואני יודע פתאום כי אי אפשר להתקיים עוד במועקה הזאת, וכי אם לא עכשיו תבוא הגאולה ואם לא בידינו תבוא ואבדנו כולנו בחשכת העד. “בְּעִתָּהּ” או “אֲחִישֶׁנָה”? אין להתמהמה עוד. אחישנה, אחישנה, אחישנה!

ה

שמונה שנות מגורינו בוינה, מראשית המלחמה עד עלייתנו ארצה, עברו עלי כחלום מועקה אחד ברכבת בין תחנה לתחנה. רק לעתים רחוקות הבליחו קוי אורה של פנסים רחוקים בחשכת החלום הזה. דירתנו הראשונה בוינה, פראטר־שטארסע 48, קומה ד'. רעש המכוניות, החשמליות, בתי הקפה ובתי התענוגות אינו פוסק גם בלילה. בית ספר איני מבקר. בבוקר אני משוטט לי ברחובות, נער משולח, במחוז הראשון האציל, במוזיאונים, ליד הנשים האורות של טיציאן והגברים האפלים של רמבראנד, בארמון שינברון בשעת חילוף המשמרות של פראנץ יוסף קיסר פלוג־הזָקן, המברק את הקהל יום יום בשעה זו מעל גזוזטרת ארמונו, בתנועת יד ובחיוך שהם שוים תמיד. ברובע התענוגות שבאויסשטעלונג־שטראסע אשר עם הפּראטר. גלגל הענק הסובב על צירו וקרונות מלאים אנשים תלויים עליו, סובבים ועולים עמו לגבהי שחקים וחוזרים ויורדים עמו לתחנת הקרקע. “מוריץ” הפיקח, ילד של עץ, והוא מפליא לענות על שאלות של הפיתום העומד על גבּו. “בּרטה” השמנה, ששני אנשים אינם יכולים להקיף בזרועותיהם רגל אחת שלה. הראינוע הפתוח תמיד, שאינו פוסק להניע את סרטיו לא ביום ולא בלילה. כאן אפל תמיד. כאן חולפות לעיניך תמונות שאין להם קיצבה. כַּשְּׂדֵרוֹת העבותות של הפּראטר הנמשכות ואינן מסתיימות.

בלילה אני לומד תורה, ש"ס ופוסקים מפי הרב כץ מצ’רנוביץ, שהיה “העילוי” מבורשץ. ענק הממלא בנפח גופו רבע של החדר, הנושם כמכונת קיטור ומוציא קולות מפיו כמקהלה שלמה. ניצוץ של פלאי היה בו ביהודי כביר זה. לא דיברנו בינינו בענינים פרטיים, ובכל זאת, בהתחמץ הלב בקרבי ממשהו שלא כשורה בחיי או בחיי סביבתי, ביצרי או ברוחי, הייתי מתוַדה לפניו בחצי הברה, מבליע רמזים בסוגיה שלמדנו, והוא הבין והביא מרפא ללב. חזיתי אז מבשרים גורל עם הפקר בגויים, המשמש מטרה לבולמוס תאותם ולחיצי רעלם. וחצות ליל אחד – ואנחנו כבר בדירתנו השניה באונטערע דונאו שטראסע – שמעתי מערשי צעקה של אשה שהפילה עצמה או שהופלה מן הגשר אל הנהר: “אדם, מה עשית?” והיתה לי הצעקה הזאת כל ימי חיי כתוכחת זועה כלפי גוי ואדם על כל אשר עוללו לנו.

אחר כך התחלתי בלימודי חוץ. תחילה גרמנית בלימוד עצמי, כשנערות השוער עוזרות על ידי לאַיית. אחר כך רומית ויונית מפי “הפרופסור”. פרופסור זה עבר גדול היה לו. קתדרה במוסד מפורסם. פרס בעד מחקר מקורי בפילוסופיה. אחר כך השליך פתאום את הכל אחרי גוו ונעשה מלחך פינכה בבית זקני. כל היום היה אוכל משיירי הסעודות של המשפחה. היה מערבב בצלחת אחת פירורי דג מלוח וריבה, דבש ובשר וגריסים ואוכלם יחד. היה אוכל באצבעות, בלי כף, כשלחייו מתנפחות ושיניו כוססות ברעש. אגב לעיסתו הייתי קורא לפניו בהומירוס או ביוליוס קיסר והוא היה מתקן את קריאתי, מסביר ומשוה השואות עם מקומות או מקורות אחרים, כשלשונו אינה פוסקת לצטט ובית בליעתו אינו פוסק לבלוע. שני שירים ראשונים כתבתי אז בגרמנים והראתים לו, והוא נתפעל מהם מאד ואמר לי שהדפיסם ב“די נייע צייט”, עתון גרמני חשוב שהופיע אז בוינה. עתה אני מטיל ספק אם עשה כן. הוא היה אומר לי כי עתידי גדול יהיה בשיר הגרמנית. אלא שעלי לנער מעלי כבלי הגיטו. תורת הורים ומורים. דברים נכנסו בקושי אל לבי. אך הוא חזר והטיף ותלה את כל קיום שירתי ב“השתחררות” זו כפי שהוא קרא לה. גם שלום הבית או שלום העצבים בבית ההורים לא היה אז כסדרו, וזה הגדיל את המבוכה בלבי. לא ידעתי נפשי. נאחזתי בקורי בדים. סיפור היתולים התהלך בביתנו, כי בילדותי נגנבתי לצוענים והוחזרתי אחר כך כשאני שחור כזפת. ואני התחלתי להאמין ברצוני כי עז ובעצבות של פרידה, כי אמנם ילד מוחלף הנני, לא אני… אך המתיחות ביני ובין סביבתי, שלא ידעה מאומה על המתרחש בקרבי, נפסקה פתאום באורח מוזר. בלילות סבלתי מנדודי שינה. הייתי מדליק לי נר ליד מיטתי וקורא בספרים. כה הגעתי ל“דוד אלראי” של ד’ישראלי־ביקונספילד. מיד עם כניסתי אל הספר היה לי כאילו נכתב רק בשבילי. וכשהגעתי לאיזה פרק בו יסופר איך טיפס דוד אלראי מעל גדר של פרדס בארמון נסיכים ועלה על סוס מאוכף, שחיה לו שם, כדי לעזוב הכל מאחוריו ולחוש בדהרה לעזרת עמו – נפלה מעלי פתאום כמסכת שעוה כל אותה “גרמניות” שאותו פרופסור מיואש ביקש להדביק בי. בכותנתי לעורי קפצתי ממיטתי – ואני אז כבן אחת־עשרה שנה – ניגשתי עם הנר אל “המזוזה” שעל פתח החדר, הידקתי אצבעותי אליה ונשבעתי שלא אכתוב עוד שירים בגרמנית ושלא אכתוב שירים בכלל, עד שלא אדע לכתוב בלשון הקודש.

ו

את הנכר, את מועקת הגלות, את “ציון או המות” הייתי מרגיש ביתר שאת בפגישות “עמם”, עם שליטי העולם הזה, עם הנכרים. תחילה ריחמתי עליהם. למדתי בתורה מה מר גורלו של עשיו, בהילקח ממנו הבכורה ולא ביושר. קראתי בתלמוד על ענשיהם הצפויים להם בעולם הבא. ידעתי כי הקדוש ברוך הוא אוהב אותם. ורחמי נכמרו עליהם. ושאלתי את עצמי: מה פשעם שאני נולדתי יהודי, והם נולדו נכרים? מה חטאם שהחריבו את מקדשנו והגלונו מאדמתנו? הן אלוהים בחר בהם לשליחות נתעבה זו. בהם ולא בכך, כשם שהתביישתי בפני אָחִי או בפני אחיותי כשאמי העתיקה עלי יתר אהבה. שויון צריך להיות בעולם. ואם אלוהים העדיפנו בלכתו אחרי אהבת לבו – אני אכסה חרפת אהבתו, אני אתקן אשר עיות. למענו אעשה זאת… וכשאֶלוֹ האלים, ראש כל “השקצים” שעל שפת הדונאו, העליבני פעם בגסות וקרא אחרי “יהודי ארור!” – המו מעי לו על משכבי בלילה. מה עלול להרגיש נער כזה, המעליב את חברו על לא דבר? מה עלול הוא לטעום בדם הנקי שהוא שופך ללא נימוק? האם הוא יכול לישון עתה על משכבו? אל אלהים, לא הייתי חפץ להתכסות עתה בעורו. וכשפגשתי למחרת את אחיו הקטן יחיד ליד הדונאו, אחזתיו בערפו ואמרתי לו: – הנה גם אני יכול הייתי להעליב בך עתה, כאשר עשה לי אחיך, אבל אין אני עושה כן, כי על כן יהודי אנכי… מה עשה אותו דָצוֹץ? רץ הביתה בבכיה וסיפר לאֶלוֹ, כי העלבתיו והכיתיו הכה ופצוע. בא אֶלוֹ במרוצה אל שפת הנהר. ישר וזקוף עמדתי. ידעתי ערך המעשה הטוב אשר עשיתי. הן מצוה מפורשת קיימתי: “לא תיקום ולא תיטור”. והנה ניתכה עלי כחתף המכה הראשונה מאגרופו של אלו, ואחריה שניה והשלישית עד לאין שיעור.

חפצתי לצעוק ולא יכולתי. עד כדי כך הדהימני עיוות הדין. אפילו להשיב לו מכה נבצר ממני, מחמת ריתחת הנפש. ואילו גם השיבותי – מה אני, הנער הגולה, בן עשר השנים, בפני “אזרח־וינה” פרא אדם זה, בן החמש־עשרה או השש־עשרה, שהיה מהלך בטל רובו של יום ומפיל חיתיתו על כל הסביבה? יושב היה תמיד באַבּוּל המדרגות של בית מגורינו במסיבת “שקצות” רבות, נערות שהקדימו להתבגר, בתוכן גם ארבע בנות השוער, זונות כולן, גם שלוש מהן אהבוני, והרביעית, קתולית אדוקה ומצומקת, שנאתני שנאת מות. מדי רדתי במדרגות היתה ירקרקת זו משסה בי את אלו, והלה היה מקלל אחרי, יורק את רוקו, זורק אבנים אחרי או מעפרני בעפר. ונעשתה לי היציאה מפתח ביתי לעינוי גיהינום.

עוד פעם אחת ניסיתי לעבור על מידותי. אֶלו הילך לפני ושתי כוסות מלאות בירה בשתי ידיו. הוא יצא משולהב מבית המרזח והלך לאורך הרחוב. אני אחריו, מתבונן בערפו השמן המיוזע. פתאום נפל גולדין של נייר מכיס מכנסיו, והוא לא הרגיש, נחפז לדרכו, נכנס לסימטה צדדית. הרימותי את הגולדין, רצתי אחריו, השגתיו. – אֶלו – קראתי במלא לבב – גולדין אבד לך, הנה! – חכה ־אמר אלו, הציג את כוסות הבירה על המדרכה, נטל את הגולדין מידי, ואחת, שתים, תקע לי שתי סטירות בלחיי, ללא דַבּר דָבר. ואז הכיתי חזרה, בפעם הראשונה בחיי. בכל חמת רוחי, בכל חרון הצדק הנעלב. באגרופי וברגלי ובשיני ובצפרני, הכה ופצוע והוסף… מה היה על אֶלוֹ איני יודע. אשר לי – שן אחת אבדה לי באותו קרב וכל מלבושי אגאלתי בדם.

לאט לאט השתלט עלי הפחד מפניהם, הפחד והשנאה. הרגשתי כי כל כך רבה רעתם אלינו, עד כי רק מותנו עלול לגאול אותם מאותה הרגשת אשמה שאנו מעמיסים עליהם בקיומנו יום־יום. זכרתי חתולה, שאחד מהם הרג את גוריה. החתולה השתוללה. ואז נמנו הנערים וגמרו, כי מן ההכרח להרוג גם את האם, לבל תנקום בהם נקמת גוריה. והם עשו כן. בקור רוח. תפשו את החתולה בחבל עניבה, חתכוה בסכינים, נתחוה לנתחים בעוד אבריה מפרכסים. ואני ראיתי את הדם ושמעתי את היללה. ואני יראתי יראה גדולה לכנסת ישראל בגולה הנתונה בין הזאבים.

ז

בינתיים ובאיזונצו השתוללה המלחמה, נהרגו אלפים אחרי אלפים. כל חייל יהודי שבן בכור נולד לו היה עורך את פדיון הבן בדירתנו לפני סבא מדרוהוביץ‘. הכוהן היה יושב והאב לבוש המדים היה מביא לפניו את התינוק המחותל על זרועותיו ופודה אותו, את ה"קודש לה’" במטבע של זהב. כמעט תמיד היה האב יוצא כבר למחרת לחזית, וכמעט תמיד היו שומעים כבר שבועיים או שלושה שבועות לאחר מכן, כי הוא נפל חלל או “נעדר” באיזונצו. זכורני את החיילים היהודים האלה, לוחמים אלמונים של מלחמה לא להם, נופלים בשדה קטל ואין פוקד את שמם… ר' מנדלי האדמוני, משרת את הקצינים, יהודי קטן וצנום, שלא נתן למספריים הצבאיים לגרוע אף שערה אחת מזקנו הדליל. עומד היה כל היום בתפילה, כשהתפילין מבצבצים מתחת לכובע החיילים שלו והטלית המקומטה מכסה על המדים כולם…ישעיה “פר”, בחור אלים מדורוהוביץ', רחב גרם, כביר זרועות, בעל קול של אריה. הוא “נעדר” כבר ביום השלישי לצאתו לאיזונצו. עקבותיו לא נודעו…

וגם פרנץ יוזף קיסר מת. כל יהודי וינה התאבלו על מותו. לפני מיטתו עברו מאתיים פרשים על סוסים לבנים, אחריה הלכו בין רבבות אלפי המלווים גם כל הקהילה היהודית, הרבנים והאדמו"רים הפליטים, נכבדי העדה. מלכות אירופה מובלת לקבורה. הסוסים צועדים בסך. מרכבות מרכבות של זהב וכסף ונחושת קלל. לבושי פאר ומכלולים נוסעים בהם, פוסעים אחריהם, בציציות ופיפים וחרבות שלופות. והכל שותקים. והיה משהו הרה־גורל בהלויה אילמת זו.

והמלך קארל בא במקומו. וציטה המלכה, אשר מתלחשים עליה כי שונאת ישראל היא. ואוטו יורש־העצר. ויום אחד אני רואה את שלשתם על מרכבה דוהרת, ללא מלווים – ואני משתומם, מחריש לדעת. ומבית הפארלמנט נשמעות יריות. ובחור יהודי מלָני ביתנו – אצלנו היו מוצאים מקום לינה הרבה מאנשי פולין וגליציה שנזדמנו באותם הימים לוינה – חוזר הביתה מעופר בעפר ומכנסיו קרועים. הוא נרמס ברגלים על ידי ההמונים הבורחים, בשעת המהומות, כשנפלו היריות ממשמרות הפארלמנט. ורואים ברחובות חיילים פשוטים ניגשים אל קצינים גבוהים, עד גנראלים בפסים אדומים על מכנסיהם, ומסירים את “הכוכבים” מעל צוארוני מדיהם. ויש אשר גם יכבדום במתת יד – והללו מקבלים בשתיקה ומתחמקים להם. והמשרתת מדברת עמי על זכות האדם העובד בעולם, ומשתתקת מיד כשמישהו נכנס אל החדר. ושומעים יריות כל הלילה, ובבוקר יוצא הקול כי העיר וינה חיילים יהודים שומרים עליה. ואמנם כמעט כן היה. חששו מאד לגורל התושבים היהודים בימי אנדרלמוסיה אלה, ימי המעבר ממלחמה לשלום, מקיסרות לריפובליקה, ונתארגנו כל חילות אוסטריה היהודים רובם ככולם, היה אירגון החיילים היהודים האחרים נתפרקו רובם ככולם, היה אירגון החיילים היהודים ימים רבים הגוש המלוכד ביותר והאחראי ביותר בשמירת העיר. כה התהלכו להם בחורי ישראל בעניבת תכלת לבן על שרוול המדים האוסטרים ושמרו על עיר ואֵם בעולם, עיר לא להם, אשר מחר זרים ימשלו בה, ואשר לאחר עשרים וחמש שנה תטאטא במטאטא השמד כל נפש יהודית מתוכה. קוממיות צעדו ברחובות, מגפיהם ניקשו בסדר ובמשמעת על המדרכות, באותם הרחובות ועל אותן המדרכות אשר עשרים וחמש שנה לאחר מכן ראשי הקהילה ויקירי העדה, נשים ענוגות ותינוקות של בית רבן יהיו מצווים לגרד בצפרניהם את האשפה מעל אבניהם. וכל אשר יסרב אחת דתו ליריה בלב, למכת פרגול, לדריסת המגף הנאצי המסומר… בינתיים וחיילים יהודים מתהלכים נאמנים על משמרתם.

ח

ובימים האלה ניתנה ההבטחה על זכותו של עם ישראל לשוב אל ארצו. ימים רבים לפני כן, בשעת המשא ומתן עם רבי המדינות בסאן רימו, היה זקני מדרוהוביץ' מתהלך כאדם לא מן העולם הזה. הושלך הס בבית. הוא לא אכל ולא שתה. חיכה לידיעות שתבואנה משם. ומשהגיעה טלגרמה כי יש חוגים של יהודים דתיים נרצעי הגלות, המפריעים בעד קבלת ההכרזה, וכי יש צורך שיבואו בעלי־סמך ויוכיחו כי הללו אינם מדברים בשם היהדות הדתית כולה – פתח אבי זקני את “ארון האש”, הוא ארון הברזל שבו היו כל כספו וכל דברי הערך שלו שמורים, והושיב בביתו כמה יהודים יודעי כתוב, שהיו כותבים טלגרמות בנוסח אחד ומחתימים עליהן אנשים יראים ושלמים ומריצים אותן לסאן רימו. באותם הימים נוסדה על ידי זקני האגודה “ישוב ארץ ישראל”, שנועדה ללכד את כל היהדות הדתית למען בנינה של ארץ־ישראל ורבים מחבריה של אגודה זו הוחתמו אף הם על המברקים. ולא פסקו לכתוב ולהחתים ולשלוח – עד שלא כלתה הפרוטה האחרונה מן הארון. אותו יום ערב שבת היה ואף את כל הכסף שנועד לצרכי שבת הוציא הזקן על משלוח הטלגרמות. אף על פי כן איני זוכר שרעבנו באותה שבת. כולנו חיכינו דרוכים יחד עם הזקן לידיעות משם.

והידיעות הגיעו. תחילה בטלגרמה ואחר־כך בהוצאות מיוחדות של העתון הציוני בגרמנית “וינער מאַרגענצייטוּנג” זרם דמעות פרץ מעיני הזקן בחטפו את העתון מידי המחלק. הוא אסף את כולנו, את כל בניו וכלותיו, את בתו ואת חתנו, את הנכדים והנכדות ואת עובדי הבית, המשרתים והמשרתות, נתן להם לקרוא לפנינו את תוכן הידיעה וציוה עלינו לעמוד דום, משך רגעים אחדים, למען נזכור את המעמד הזה כל ימי חיינו ונספרהו לדור אחרון. “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה”. כשהוא צוחק ובוכה, בוכה וצוחק סיים את רגעי הדומיה בפרק תהילים זה. אחר כך ירד פתאום לרחוב, קנה אצל נער מוכר עיתונים את כל טפסי ההוצאה המיוחדת שהיו בידו ועמד בעצמו, יהודי גדול בעל זקן ארוך בהיר ומתבדר ברוח, לבוש קאפטאן של משי, עיניו שטופות דמעה מבעל למשקפי הזהב שלו, וחילק את העתונים חינם לכל יהודי, לכל עובר ושב ואת העתון האחרון לחץ אל חזהו, שמר על לבו, וקולו גועה בבכי גדול ובשם המפורש: “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.

ט

אותו היום לא היה בו משום פליאה בשבילנו. זה היום קיוינו לו כל חיינו. וכשבא, בא כמובן מאליו. אנחנו לא למדנו את התורה כספר המת. ירושלים היתה בשבילנו עיר חיה. אלפי השנים של ההיסטוריה הישראלית היו מקופלים בשבילנו בתקופה זו שבה חיינו. החורבן כאילו תמול היה, והגאולה מן ההכרח שתבוא היום, או לפחות במהרה בימינו. החל מן הרמב“ם אשר פירש לפנינו “כעומד אחר כתלנו” את המאמר “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד”, וכלה בנבואות הקץ שבזוהר, בספר הישר, ב”מקוה ישראל" למנשה בן ישראל, אשר אבא היה נוהג להראותן לנו – חוט שָני שבלב הוליכנו תמיד אל שיבת ציון ששעתה הגיעה. ועכשיו שהגיעה מן הראוי שנתכונן לה הכנה של ממש, ואין ממש אלא עבודת כפים. “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” – “אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא”. כאן, בגלות, בימי הבינתיים, אפשר היה לו לזקני להיות רבי, להמשיך בשושלת האדמו"רות. שם, בארץ הקדושה, על האדמה אשר בירכה ה‘, מן ההכרח שהוא ובניו ונכדיו ישובו אל העבודה ואל המלאכה כר’ יוחנן הסנדלר בשעתו, כר' יצחק נפחא, כאשתו של הרבי גרשום מקיטוב שכיבסה לבנים בירושלים.

תחילה חשב הזקן ללמוד בעצמו מלאכה. אלא שעד מהרה הכיר, כי איחר המועד ולא עוד אלא שמשכו הרעיון להיות עובד פשוט בארץ־ישראל, עודר, מסקל, מכבד את הרחובות. ואמנם בהגיעו לירושלים יסד אגודה של “בוני הארץ בגופם”, והיו הוא וחסידיו ואנשי שלומו, חברי האגודה, יוצאים יום־יום לרחוב אחד מרחובות הבוכרים ועובדים שם משך שעות מסוימות, מסקלים ומרחיקים את האשפה ומישרים את הרחוב לקראת הסלילה. וכיוצא בזה מן העבודה באותה סביבה… לעת עתה, בוינה, הסתפק בהקניית “מלאכות” לבניו בלבד.

אבי, בנו בכורו, למדן מופלג בנגלה ובנסתר, יודע נגן ומצייר, בחר תחילה בעבודה כי מלאכה זו בלבד לא תפרנס את בעליה בארץ־ישראל, נמצא אדם אחד שמכר לזקני בעד חלק מן הכספים שקיבל תמורת ביתו ונחלתו בדרוהוביץ' – “בית חרושת לחמרים חימיים”, כלומר, מכונות יחד עם שמנים, חומצות, ניירות שונות לשם עריכת מלחמה ב“מזיקים” שבארץ־ישראל, ביתושים המביאים את המלריה, בחידקים, בזבובים ובכל מיני מחבלים אחרים. אבי למד כבר שם בוינה את הנהלת בית החרושת הזה, ואני הנער למדתי את תורת הרכבת החמרים, מיזגתי ועירבבתי ובישלתי ובחשתי בדודים גדולים מיני תרכבות של שמנים ואבקות לפי מתכונים ידועים, מהם שנוצקו בבקבוקים, מהם שנארזו בחפיסות ומהם ששופכו על גבי נייר, שנעשה דביק ומוכשר לקלוט זבובים… מלבד זה נשאתי נפשי להיות סתת בארץ־ישראל.

הבן השני של סבא, ר' זֶליניו, יהודי צנום ובהיר זקן, כולו רוחניות, חתן לרבי מפאשקאני שברומניה, שהיה עצור בימי המלחמה כנתין זר במחנה ריכוז ברומניה (כאמור היינו כולנו נאמנים מדור דורות לאזרחות ירושלים שלנו), ושחזר אך זה עתה שבור ורצוץ עם אשתו ההרה ועם בתה לוינה – למד תחילה נפחות. פניו השחירו מן הפיח וידיו נתקשו מן הפטיש, ועל זאת היתה גאותו. ואולם לאחר ירחי מספר של “תורה” נפל למשכב, ואנוס היה לעבור למלאכה אחרת, קלה יותר. ושוב נמצא אדם שמכר לו לזקני מכונות של “בית חרושת” אחר, של כריכיה חשמלית על כל אביזריה, ודודי ר' זליניו התחיל לומד מלאכה זו ונעשה “לשם נסיון” כורך ספרים כבר בוינה. כמדריכים ושוליות עבדו על ידו יצחק בוכבינדר ורעיתו, משפחת עובדים ישרה מפולין, ואברהם קסטנבוים איש דרוהוביץ', צנא מלא ספרא, שממנו קיבלתי ספרים עברים ראשונים לקריאה, בצירוף הערות ואילופים. גם הוא וגם יצחק בוכבינדר עלו עמנו יחדיו לארץ־ישראל. יצחק בוכבינדר עובד במלאכתו בתל־אביב עד היום הזה, ואברהם קסטנבוים הוא עתה ממנהיגי “הפועל המזרחי” בארץ.

הבן השלישי, יצחק, אדם בדוח וטוב־לב, עזב את לימודיו ההומניסטיים ולמד את מלאכת השענות, והרי הוא נאמן למקצועו זה בארץ עד היום. וכן עוד בן רביעי לסבא, הוא שנכנס על הסוס בדהרה דרך הדלת האחת של דירתנו בכפר הקארפָּטים ויצא בדלת השניה… הוא נועד להיות עוזר על ידי בהרכבת החמרים החימיים.

מלבדם התכוננו לעליה ולמלאכה גם החתן של סבא, בן אחיו הרבי מגוואז’יץ. יהודי קטן, בעל זקן שחור ועגול, שהיה “מעומלן” בסבון למען ירָאה כמסופר. הוא היה “מבין במלאכה” עוד מבית אביו בעיירה. כל מיני מכשירים וכלי עבודה היו מצויים אצלו תמיד, ועומד היה כל היום עטוף טלית ותפילין ומצייר לפני ילדיו המתפעלים “מזרחים” ו“פרכות”, קישוטים לסוכה ועיטורים לשבועות. וכן היה מתקן כל כלי, מסייד ומנגר ומתאים מפתחות. הוא היה מעותד להיות בחבורתנו “המומחה לכל דבר” ו“אשר על הכלים”, וכבר עתה היה הוא האורז את החפצים ומתקינם למסע. שמו היה ר' זליג, כשמו של בן הזקן, ושם אשתו – בת זקני – רייזיל, כשם אשתו של הנ"ל, וכדי להבדיל ביניהם היו נותנים בהם סימנים לפי שיעור קומתם וקוראים לזה זליג’ל הקטן ולאשתו רייזילי הקטנה, בשעה שלבנו של סבא קראו זיליניו הגדול ואשתו רייזילי הגדולה.

כמאסף וגזבר למחנה נבחר מי שהיה אז “הגבאי” של סבא, ר' יעקב הֶנִיג מסאדיגורה, שהוא ואשתו ובנו היו אף הם מוכנים לצאת עמנו לדרך ציונה. הקופה צריכה היתה להישאר משותפת גם לאחר היפתח בתי החרושת, וסעודת כולם משולחן אחד.

עבדו ב“בתי־החרושת” גם שלוש בחורות, שבשעות הבוקר היו עובדות־בית אצל המשפחות ומבשלות, אף הן עלו עמנו ונעשו אחר כך בעלות בית בפני עצמן בארץ־ישראל.

י

לחשבון זה צריך עוד לצרף סבתא הזקנה, אם זקני, הרבנים פייגה’לי ז“ל, נכדת הרוז’ינאי, שנזכרה כבר למעלה. סבתא זו היתה מצבה חיה לתפארת הרוז’ינאית, ל”מלכות בית דוד" כפי שהיו חסידים רגילים לכנותם, או ל“מולכיס”, כפי שאמי, שהיתה מגזע רביי פולין הבזים לצורה החיצונית, רגילה היתה לעקם את שמם. מסבתא זו שמעתי כי החסידות לא באה לעולם אלא להכין את ישראל לקראת עצמאותו, עצמאות של חירות ומשמעת כאחת. מפיה שמעתי גם את המשל שהמשיל הרוז’ינאי לחסידיו, כאשר שאלוהו על שום מה הוא וביתו מהדרים בלבושם ומקפידים בחיצוניות, שלא כמנהג הרביים האחרים. ועל זאת השיב הרוז’ינאי: “מעשה בפושט יד שנטה למות. קרא לפניו את בניו על מנת לחלק ביניהם את הירושה. לזה סימא את עיניו, לזה קיטע את רגליו, ולזה גידם את ידו וכיוצא בזה נתן מומים בכל ילדיו, כדי שיעוררו רחמים על עצמם בעיני המנדב, ותהיה פרנסתם מצויה. משהגיע בן זקוניו, עלם יפה עינים עם טוב רואי, נקי כפים ובר לבב, נכמרו רחמי האב עליו והוא אמר: “לך, בן זקוני, איני מוריש לך שום מום, מכיון שנותרת יחיד, יכול אתה להתפרנס גם כשאתה יהודי שלם”. והנמשל: שליחי ישראל אשר קדמו לי אנוסים היו להתרפס לפני הקדוש־ברוך־הוא בשברון מתנים ובתמהון לבב, ואולם אנחנו, שאנו בטוחים בצדקתנו, במאור עינים ובקומה זקופה נשיג ממנו את המגיע לנו…”

ואמנם, בזקנה זו ראיתי את הכוח הזה לחיות ככל האדם בלי גינונים של התקדשות ובלי העויות של דביקות ועם זאת להאמין ולכוף על האחרים את האמונה, כי כל תנועה פשוטה בחיים – קודש היא. האכילה והשתיה, השיח והשיג, ההליכה לטיול והנסיעה לנאות קיץ – הכל כמצווה ועומד מפי הגבורה.

רק באדם אחד מאותו גזע, באדמו“ר הישיש מהוסיאטין, היושב עתה בתוכנו בתל־אביב, ראיתי את הפשטות העילאית הזאת. הוא היחידי בין האדמו”רים הזקנים שבא במגע עם אנשי הקבוצות והקיבוצים בארץ־ישראל, והוא אולי היחידי בין אנשי הדת שלא שאל אותם על מקואות כשירות ועל מאכלים אסורים, אלא על מספר הנפשות החיות, על פרות והצאן ועל גידול הירקות. עוד בסעודת האזכרה שנערכה בשנת כתיבת השורות האלה, תש“ג, ביום הפטירה של ר' ישראל מרוז’ין ז”ל בבית־הכנסת ע“ש נסים בק בעיר העתיקה, כשהרבי הישיש ניהל את “השולחן” ואלפי חסידים חיכו למוצא פיו, קרה הדבר שאחד ה”שרפים" חסיד בהול ופרוע, בעל פיאות ארוכות וזקן מדובלל, ניגש אליו קרוב־קרוב כדי להסתכל ב“כוונות” שלו ברטט ובזיע. ואז הוציא האדמו"ר הישיש מראה קטנה ומסרק קטן מכיס חזייתו והתחיל מתקין שערות זקנו וסלסולי פיאותיו הגזוזים לעיניו היוצאות של אותו “שׂרף”.

כך, ואולי עוד למעלה מזה, היתה נוהגת סבתא הזקנה זו, שבעלה מת עליה בעודה באיבה, ושמאז ישבה כששים שנה באלמנותה והיתה לעקרת הבית, למין גבירה מתקופת האמהות בבית בנה בכורה האהוב, ר' חיימוניו, הוא זקני מדרוהוביץ'.

כל דבר קטן או גדול בבית המסועף הזה היה נחתך על פיה. כל הגבאים והמשרתים ובני המשפחה היו סרים למשמעתה. וכל דבר חדש שנפל היה מגיע אליה ראשונה והיה נפתר על ידה בחכמה יתרה. נכד או נין כי חלה – היתה היא הקובעת מי יהיה הרופא אשר יקרא, ולפניה ניתן דין וחשבון מפורט על פעולותיו. משרתת כי הגיע לפרקה היתה היא מחליטה על נשואיה, מדברת עם החייטת על מלבוש המוהר וקובעת את מקום החתונה ומועדה. ואין צריך לומר, כי נהגה כן לגבי כל צאצאיה המרובים. והכל בקור רוח, בלי התרגשות, בלי הרמת קול או דיבור מיותר.

רק פעם אחת ראיתיה “יוצאת מכליה” ומקבלת מיד את “ענשה”. זה היה בחתונת נכדה, הוא דודי השען, בוינה. החתונה התקיימה באולם מלון קונטיננטאל, כמה ירחים לפני עלייתנו. הגברים סעדו ליד שולחנות ערוכים בחצי גורן, באמצע האולם. הנשים על יציע אחד, ואנחנו הילדים על יציע שני מנגד. היציעים היו בלי מעקות, ומדרגות מדונגות ירדו מהם אל האולם. לעין בלתי חדה נראו היציעים לאור הנברשות כנמצאים בגובה אחד עם האולם, והמדרגות כאילו אינן. כתום הסעודה עלה על שולחן באמצע האולם כנר יהודי מפורסם, ממוצא חסידי, שבא להנות את הרבי וביתו ביום שמחת לבם. הנשים שישבו ליד שולחן סבתא הזקנה עזבו מקומותיהן ביציע וירדו במדרגות לאולם, להיות קרובות יותר למנגן. אף הילדים שישבו עמי עשו כן. ביציע שמנגד נשארה רק סבתא הזקנה יושבת. ביציע שלי רק אנכי. הנגינה גברה ועלתה וכבשה את הלב. אנחות נשמעו באולם. הגברים אֲהָהו ממתיקות. הנשים ניגבו דמעותיהן. והנה ראיתי מרחוק את סבתא הזקנה קמה מכוח הנגינה, עיניה נשואות למעלה, והיא מתחילה פוסעת, כמשוכה בידי אלמונים, בכיוון המדרגות היורדות אל האולם, אשר מעקה אין להן ואשר בטוח הייתי כי אין היא רואה אותן. חפצתי לצעוק ולהזהירה, אך המרחק בינינו היה רב מדי. התחלתי לרוץ לקראתה דרך האולם המלא, אך הספקתי רק לעזור להרימה מרצפת האולם, שלשם התגלגלה ונפלה מכל המדרגות. רגלה נשברה, וריפוי הרגל עיכב את עלייתנו במספר שבועות. ובזכרוני היא חיה תמיד, אשה דקת גיזרה ועדינה, בהליכתה־טפיפתה זו לקראת הנגינה העריבה כשעיניה נשואות למעלה על עברי הנפילה…

בפעם השניה הפליאתני כשנתיים לאחר מכן, ואנחנו כבר בירושלים, כחודש ימים אחרי מות הזקן. היא קראה אז אל חדרה את כל המשפחה. נכנסה הדורה בלבושה, רבב אין עליה, כדרכה. פתחה ואמרה: – את בני זה, את ר' חיימוניו, אביכם וזקנכם, אהבתי יותר מכל הבנים, ואף מבתי היחידה אשר נולדה לי. כולם מתו עלי בעודי בחיים, ובלבי התנחמתי ואמרתי: לו אך זה יחיה לפני. וגם זאת אמרתי בלבי: אם גם זה ימות, לא עלינו, אני לא אוכל לחיות עוד אחריו. והנה הוא מת. ועבר חודש ימים – ואני עודני חיה. ולא עוד, אלא שאני מרגישה בי שחפצה אני לחיות עוד. ואני מתביישת בכך…"

היא מתה רק שנים אחדות לאחר מכן, אחרי מאורעות תרפ"ט, כשכל אבותיה ואבות אבותיה ניערו פתאום במחיצתה, והיא משוחחת אתם בקול, משך שבועות אחדים. כבת תשעים ושבע היתה במותה.

יא

בשלושים נפש, מהן בני המשפחה ומן העובדים ובני ביתם, עלינו באדר תרפ“ב עם הרבי מדרוהוביץ' מוינה לארץ־ישראל. בשלושה קרונות של רכבת. שהיו עמוסים מכונות, רהיטים, חביות שמנים, גלילי נייר, ספרים וספרי תורה, ארגזי מלבושים ושקי כרים וכסתות, מלתחות וצרורות – התנהלה הכבודה. קריאת ה”שלום" שפרצה מפי מאות המלוים, שבאו עם הרב הראשי צבי פרץ חיות ז“ל בראשם להיפרד מאתנו בבית הנתיבות בוינה – היתה שאגת געגועים אחת של שבט גולים אל ארצם ואל מולדתם. עד היום הזה מהדהדת בקרבי קריאה תהומית זו, כשוועת יאוש אחרונה של קהילה קדושה ואדירה הטובעת ויורדת תהומה. כחלום בתוך חלום עברה עלינו הנסיעה ברכבת, באניות ובסירות עד נמלה של יפו. וכשירד זקני ז”ל מן הסירה ודרך על אדמת הארץ ונפל על רגליו לנשקה ולחוננה ולהשקותה בדמעותיו, ראינו כולנו בחוש, כי זקוק הוא לרחמים גדולים, שלא תכלה הפתילה מעוצם השלהבת.

כולנו עשינו כמותו. השתטחנו על אדמת המכורה וגעינו בבכיה.

אך לא הרי החלום כהרי פתרונו. לא שהתאכזבנו בהמשך השנים. חלילה לנו. כוכב חיינו שהובילנו הלום, כוכב אמת היה. הכינו שרשים בארץ הזאת ושבטנו ישגה מדן ועד באר־שבע. מי בעבודה ומי בתורה, מי בחלוציות ומי בחזונה, מי מת מות קדושים, כאותו קלמן שפירא הי“ד, שנשחט בחורשת שנלר בירושלים, ביום הפטירה של זקני ז”ל ואנכי אספתי דמו. ומי חי חיי עמל ואמונה בשורות העובדים והבונים, או בפלוגות החיילים והחיילות העברים. ואולם בימים ההם, ימי הראשית, עלו כל תכניות הזקן בתוהו. פור התפורר הכל. לקיים מה שנאמר על ידו תמיד: “ארץ ישראל לא תיבנה אלא על ידי אלה היודעים את הסוד של זריעה ללא קצירה של בנין בית לא לשבת בו, של נטיעת כרם לא לחללו, כי בעוון שנאת חנם באנו החורבן, ובזכות אהבת חינם תבוא הגאולה”.

מיד עם בואנו ירושלימה, אשר בה איוינו לשבת, נתברר כל אותה קניה של “בתי־החרושת” מיקח טעות היתה. המכונות היו עשויות להינוע בחשמל ובירושלים לא היה אז עדיין אף זכר לחשמל. תחילה רפו ידינו והיינו אוכלים מן המוכן ושותים מן היין המשומר של תפארת ירושלים. שיכורים היינו למראה עינינו, למשמע אזנינו, בלילות הסהר, בימי הזוהר הלבנים, מול חומת הר ציון, בבקעת הזיתים, בין הררי האלם וסלעיהם. ואחר כך נטלנו עצות ונשלח אלינו “ממציא” מבעלי המלאכה הותיקים של ירושלים אשר המציא לנו מנועים מוסקים בנפט להנעתן של המכונות. מיד שכרנו את המרתפים הגדולים שבבתי כולל אונגארין, העמדנו את המכונות, הסקנו את המנועים העשנים ופרצנו אל העבודה. היינו כותשים ובוחשים, מרתיחים ומדביקים, אורזים ומשלחים, ופנינו שחורים מפיח נפט הבוער ללא ארובות מוצא, וידינו צרובות ומחורכות ונשימתנו כבדה עלינו באטימות המרתפים, והזיעה שוטפת מכל גופנו. ונמצאנו סוכנים ורוכלים, שהיו סובבים עם התוצרת שלנו וקוראים למלחמה הגדולה נגד “המזיקים”, יתושי המלריה, וחידקי הדיזנטריה והזבובים השחורים המפיצים את הטיפוס. גם בית הכריכה התחיל לעבוד “במלוא הקיטור”, במכונות החיתוך הגדולות ובמכבשים הכבירים, והוצאו כריכות לשוק שלא ראתה עוד ירושלים כמותן. אך עד מהרה נתגלה רזון בקופה המשותפת והתחילו בודקים בחשבונות ונתברר, כי יחס ההכנסה להוצאה הוא כיחס האחד למאה בערך. כלומר, על כל לירה ש“פדו” הוציאו מאה לירות, ומעשרת אלפים לירות שהיו אי־פעם בקופת העליה של הזקן לא נותר עוד אלא מעט מזער. עוד מאמצים נואשים אחדים, עוד שבועות אחדים של גסיסת המנגנון והנה “קמה” העבודה “וגם ניצבה”. מכונות בית הכריכה היו הראשונות שנמכרו לנושים. על דודי הכורך מתה אז בתו השניה, התינוקת שנולדה וחלתה בארץ (– הייתי ער על יד עריסתה כמה לילות בבית החולים “משגב לדך” בעיר העתיקה, והזריחות שראיתי אז, מעל גזוזטרת הקומה העליונה, על הר הזיתים והצופים ועל גגות ירושלים העתיקה, שוב לא תכבינה בי – ), והמומי יאוש נתנו הוא ואשתו לעשות בשלהם מה שעשו. לימים נעשה פועל כריכה אצל בעלים אחרים והרי הוא ממשיך עד היום הזה בעבודתו בתל־אביב. אחר כך בא תורן של מכונות “התעשיה החימית”. מה שנמכר נמכר, ומה שנשאר נשאר כגרוטאות שאין להן הופכין. חביות השמנים עמדו תחת השמש הלוהטת, נסדקו ונבקעו, והאדמה הצחיחה רוותה את תכנן. ומחסן הנייר, זה שהיה מונח גלילים גלילים בחצר עזובה שבבתי הבוכרים, זכה להוציא נשמתו ב“קדושה”. בליל ל“ג בעומר ערכו בו נערים שובבים “הדלקה”, הציתוהו מארבע רוחותיו, ותעל שלהבתו אל שמי ירושלים, ויהי לאפר. אבי חזר אל מלאכת המדידה וזכה אחר־כך להיות במודדים את כפר חסידים, עם היותו גם “רבי” לשארית חסידי הזקן. אני עברתי כמה גלגולים של עבודה ולימוד ועליתי לבסוף על קרקע עם החסידים המתישבים ב”נחלת־יעקב" וב“עבודת־ישראל”, שנתאחדו אחר כך בשם “כפר חסידים”, ושרבותיהם היו קשורים עם זקני ז"ל מי קשרי השפעה ומי קשרי משפחה. אך זוהי פרשה בפני עצמה.

ירחים אחדים אחר עלייתנו חלה זקני ז“ל את חליו האנוש ונסע לוינה לשם ניתוח. הניתוח לא עלה יפה, וזקני ז”ל שאל את הרופא כמה ימים נשארו לו עוד לחיות. – שבועיים – אמר לו המנתח. ביקש זקני ז“ל לשוב לארץ־ישראל ולמות בה. אמר לו המנתח כי לא יכול לשוב לארץ חי, אם לא יהא רופא מצוי על־ידו כל הדרך. זכה זקני ובין תלמידיו של אותו מנתח מפורסם נמצא רופא צעיר, ד”ר קוהלברג שמו, בן אחד מחסדיו הקרובים של הזקן, והלה התנדב לנסוע עמו ולהביאו ירושלימה. זמן־מה לפני מותו ביקר אצלו ח.נ. ביאליק ז"ל ביקור ראשון ואחרון ונסבה השיחה על הסוד של מצוות ביקור חולים ושל עריבות ישראל זה לזה. רגעים אחדים לפני יציאת הנשמה, נתן אות והגישו לפניו את קופסת הקרן הקיימת שהיתה תלויה למראשותיו, והוא שילשל לתוכה לירה של נייר, שהיתה כנראה מוכנה אצלו לאותה מטרה. המלים האחרונות שיצאו מפיו היו: “אבא רחימאי… אמא ירושלים”.

א

כחלום היה הדבר בחיי, וכחלום אספּרהו. לא ארבה בתאריכים ובשמות. לא אטוה את החוטים עד תומם. כאשר קמו והיו עמדי, כאשר ספו־תמו ואינם, כך יעברו המראות ויחלפו בשורות הללו. מראות עיירה יהודית מן הגולה – או כפי שייזכר בסוף: מראות עיירות שתים – אשר קמו בימינו ועלו בנעוריהם ובזקניהם, ללא הכשרה וללא הכנה, אלא בתוקף החזון הגדול, לתקוע יתד בציון, לבנות שממות פינה בארצנו מחדש, לשוב ממיצר גיטאות ומצוק סימטאות אל חיק שדה ונחל. השמחות אשר גמעו מלוא הנפש בימים הראשונים. הפורעניות שעברו עליהם כתומן. שארית הפליטה אשר ניצלה ועברה דרך כור היסורים הללו עד הגיעה הלום, עד הקימה כפר של קיימא בארצנו, בו נרפאים פצעי החיבוטים, מתישרים הגבים הכפופים, בנים ובנות עובדים את האדמה, רועים את הצאן, ואבות מתהלכים וחוזים בהקיץ חלום שנתקיים. הלא הוא כפר חסידים שבעמק עכו, לפתח השער של עמק יזרעאל, על גדות הקישון, פנים אל הכרמל, בואכה “נשר” וחרושת הגויים.

ב

היו אלה שנותי הראשונות בציון. גרנו בקצה הצפוני של ירושלים, בבית האחרון של שכונת הבוכרים. מן הבית הזה והלאה התחילו ההרים החשופים, רבי המראות והגוונים, אשר קבר חוזה רמתָיִם ניצב כגַלעד בקצה אפקם. ימי שכרון אין קץ היו לי ימים אלה. שיכור הייתי למראה עיני. שיכור מן האבן ומן העץ ומן האדם אשר בציון. חפצתי לספוג אל קרבי את הכל. לגמוע מלוא הנפש מן ההויה החדשה, מתכלת הרקיע, מזוך המרחקים. ולא הספיקה לי ההליכה ברגל. סוס שכרתי לי ודהרתי יומם ולילה. הלאה־הלאה. הלוך וגמא, הלוך וסוב, שלא לאבד אמה משטח הפלאים הנע לנגד עיני, שלא לפגר אחרי הזוהר הבורח. וכששבתי מרכיבות אלה אל שער ביתנו, עדיין לא יכולתי היפּרד מרעי למרחקים, מן הסוס האציל שנשאני על כתפיו, וערכתי מעין הילולה של רכיבה ליד שער הבית, טוּס ודהוֹר ועצוֹר תוך כדי טיסה, רחף מעל לאוּכף כנישא באויר והחזק ברסן ברגע האחרון, סמוּך לנפילה.

ובשעת הילוּלה כזאת ליד שער ביתנו נפגשתי לראשונה עם הרבי הצעיר, מיסד הכפר, ועם משלחת חסידיו, שנשלחו על ידי אגודת החסידים המתישבים אשר בפולין, לקנות אדמה בארץ ישראל, אליה יעלוּ אחר כך לעבדה ולשמרה.

ג

הרבי, אדם צעיר היה, בגיל השלושים. זקן צהוב, מחודד ודליל. פנים סגופים ומצומקים. עינים לופפות. גוף גבוה ורזה, כפוף במקצת לפנים, עטוף חלוק של אריג־משי, פעמים שחור ופעמים לבן. יחד אתו באו ר' מנדיל אוסטרוביצקי, יהודי בעל אף נשר ומבט נועז, בעל קומה ובעל זקן היורד על פי מידותיו, נעול מגפים גבוהים, מפורזלים, שהיו מתיזים ניצוצות שעה שהיה רוקד על השולחן, למחיאות כפיהם של החסידים המפליגים בזמר. ר' אפרים אורנשטיין, מוקף הזקן העבות מכל הצדדים, בעל העינים הפיקחות, שהיו מחייכות בשחרוריתן מסבך הגבות. ר' אברהם מלינק, כביר הגוף ותמים הנפש. ר' שלמה רבינוביץ, חסיד משכיל, בר אוריין ובעל משקפים ומיטיב לנאום נאומים ציוניים בלשון הקודש. ר' איצ’ילי גליקסון, יהודי שחרחר, עגול ונמוך, טוב מזג וטוב עסק, מי שהיה ממונה על הקופה. ר' חיים אוסטרי, חתום בחתימת זקן, ותיק בתפילות, יודע דף גמרא ותוספות, מנהל הפנקסים של החבורה. כל אלה וכיוצא באלה חברוּ יחדיו ובאו עם הרבי לקנות קרקע בארץ־ישראל בשם חסידי הרבי וחסידים אחרים שנצטרפו אליהם לאותה מטרה והחליטו להתישב יחדיו בארץ־ישראל. כמאה בתי אב מנתה האגודה, אגודת “נחלת יעקב”, על שם ספרו של אבי־הרבי ז"ל, מהם אמידים יותר ומהם אמידים פחות, שמסרו את כספם לקופה המשותפת שבידי הרבי. אמידים פחות היו מחויבים להקדים לעלות ארצה ולהשקיע בעבודת ההכשרה מאונם מה שהאמידים יותר השקיעו בקופה המשותפת מהונם. וכשתוכשר הקרקע ויוקמו הבנינים יבוא איש אל ביתו ואל נחלתו, ויהא המקום מעין מושב עובדים, שבו יש דברים שהם משותפים לכל ויש דברים ששייכים לכל איש וביתו לחוד. והמקום יהא בנוי על עבודת כפיהם של המתישבים עצמם, אבל גם תורה ותפילה לא תחסרנה בו. והרבי הצעיר יהא חולש על כולם בחומר וברוח.

ד

הרבי עם משלחת חסידיו באו לירושלים אל בית סבא ז“ל, האדמו”ר מדרוהוביץ', שעלה ארצה כשנתיים לפני כן ושהיה חלוץ בעולם האדמו“רים החסידיים בחיבתו לציון. בדירתנו שבקצה שכונת הבוכרים באו בדברים עם מוכרי הקרקעות, ובעצת דוֹד אמי, הרב ישעיהו שפירא ז”ל, יהודי שכולו ניגון הגאולה, שעלה ארצה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה וקיים בגופו חיבת ציון ועבודת ציון (היה ממיסדי “הפועל המזרחי” ופרש לעבודת האדמה ונפטר כמתישב בכפר פינס), נקנתה האדמה מידי בעליה הערבים באמצעות החברה “הכשרת הישוב”. והקרקע דשנה ורחבת ידים, מן הגבעות שליד הקישון בתארו את גבול הכרמל ועד חרושת הגויים העתיקה והלאה מזה. ויום טוב עשו בביתנו באותו יום של קנית הקרקע וחסידים שתו יין ויצאו במחולות. וכטוב לבם בהתלהבותם החליטו הרבי וכמה מחסידיו הקרובים ביותר, שלא להוציא לבטלה את ימי שהותם בציון בקשר עם העברת הקרקע על שם האגודה, אלא לסגל את עצמם כבר עתה לעבודה בארץ, לחריש ולקציר, לאדם ולבהמה, ובעיקר לבהמה, שהיתה זרה להוי הגלוּתי שלהם. ומשראני באותם הימים רוכב ודוהר על סוּסי לפתח ביתנו, ואני גם בחור “משכיל” הנני, יודע דף גמרא ומבין בלשון הקודש ואוהב מחולות חסידים, דבק בי לב הרבי לאהבה, וראשית פרשת האהבה הזאת היתה המשימה ללמד אותו ואת אחוזת חסידיו את אמנות הרכיבה.

ה

היינו שוכרים סוסים אצל מכירי הערבי ויוצאים רכוּבים על גבם לסביבות ירושלים. הרבי בחלוּקו הארוך ואני בבגדי הקצרים בראש, והחסידים בחלוקיהם המוּפשלים ולצדדים ובפיאותיהם הארוכות, שהתנפנפו ברוח – אחרינו. יש שהיינו יוצאים בהשכמה וסופגים אל קרבנו נוף הרים פלאי, רמת שמואל מזה ומוצא וקרית־ענבים מזה. ויש שהיינו יוצאים בשעות אחרי הצהרים ושבים באשמורת הלילה, לזיווֹ של סהר המתרחק לאטו, או לאורה הכוכבי של החשכה, כשסוסינו הדוהרים מקימים רעש בשבילי הכפרים, וערבים עם לפידי אש בידיהם עולים על גגות בתיהם השטוחים, לראות מה קול ההמון העולה לקראתם מן הבקעות. בגינת האכר ברויזה במוצא היינו יושבים באישון לילה להינפש, שותים חלב ומחליפים דברי חלומות בינינו על המושב העתיד לקום, ושבים ועולים על הסוסים, שהיו בוטשים תחתיהם בחשכה מקוצר רוח.

– ואתה מוכן לעלות עמנו על האדמה? – שאלני בליל רכיבה אחת הרבי, כשהוא מפסיק פתאום את השתיקה אשר אהב ומקריב סוסו אל סוסי.

– אני מוכן – עניתי אל תוך הדממה.

– להיות אצלנו מורה ארץ־ישראל לכל דבר, מקרב לבבות לאהבה אותה, מפעיל ידים לעבדה?

– עד כמה שידי מגעת.

– טוב, בשובנוּ הכוֹן ליום העליה.

רכבנו כברת ארץ בשתיקה.

– וגם זאת – החל הרבי מדבר שוב – לשון הקודש שפתך. שפה אחרת לא תדע בכפר שלנו. וכל מי שיהא נזקק לך, יזקק ממילא לעברית שבפיך. כי כפר חסידים עברים, על טהרת לשון הקודש, חפץ אני ליסד בארץ־ישראל.

ו

הרבי וחסידיו נפרדו מביתנו ברוב חיבה וחזרו אל הגולה, כדי להעלות עמם את החסידים המתישבים על האדמה אשר קנו עבורם. וכעבור חדשים מספר, באביב תרפ"ה, קיבלתי מברק מחיפה: ”באנו ועלינו. בוֹא!” ארזתי את צרורי, נסעתי לחיפה, ושם נודע לי, כי כמה ימים לפני כן הגיעו כחמישים משפחות של חסידים והרבי בראשם ועלו מיד על הקרקע, בנקודה אשר קבע הרבי לפי ראות עיניו. הנקודה שנקבעה אז על ידו נמצאה כעשרה קילומטרים דרומה־מערבה מכפר חסידים של היום, על גבעת חרושת הגויים העתיקה, ליד חורבות שיך־אבריק, ממש בשער עמק יזרעאל.

בהגיעי לשם מחיפה, באוטובוס החדש של המושב, שנקנה בו ביום ושהיה מלא עד אפס מקום נשים שחזרו מן “המקוה” שבעיר – נגלה מראה לנגד עיני, אשר לא במהרה ימָחה. פזורים על שטח גדול של הגבעה נמתחו אוהלים רבים, ולפניהם ובתוכם עמדו ועמלו והתרוצצו, הומים ומהמים, רוגשים ונרגשים, חסידים בזקנים ובפיאות נכריות, נערות בלבוש האביב הנכרי ובחורים־חסידים שחורי חלוק וארוכי פיאות מבוקבקות, שהתעופפו מסביב לכיפתם המציצה מבעד לכובע השחור. וילדים, ילדי חמד מאירי עינים, לבושים כגדולים, ”יהודים קטנים" לכל דבר. וטף – טף לרוב.

בחוץ עמדו ארגזים גדולים טעוני חפצים, ליד “חדרים מרוהטים”, תחת כיפת השמים. כי כל משפחה הביאה עמה את רהיטיה מפולין, ומאין מקום להכניסם עמדו הרהיטים בלהט השמש ערוכים מסודרים כ“בבית”.

ועל שולחן ארוך, מחוץ לצריף האוכל המשותף, הבנוי כבר על תלו, עמדו בקבוקי יין כרמל וכל מיני משקאות אחרים בתוך אנדרלמוסיה של כוסות וגביעים מגביעים שונים. כי אותו יום ערב שבת היה, והיה הכל מוכן לקידושו של היום, ולכוס “לחיים” ביד רחבה.

ולעת ערב, עם קבלת השבת בהמון גדול, בתפילות ובמזמורים שבקעו חללו של הצריף ופרצו חוצה מבעד לחלונותיו חסרי השמשות, ואחרי קידוש היום וסעודה חטופה של “בשר ודגים” שהביאו מן העיר, שתו הכל “לחיים”, התחממו ונזדמררו וקפצו מבעד לחלונות ונדחקו מתוך הדלתות, ויצאו במחולות תחת כיפת השמים, מחולות אשר לא ראיתי כדוגמתם בכל ימי הילדות החסידית שלי. הנשים רקדו לחוד, בשולי הגבעה, הזקנות לחוד לפתח האוהלים, הילדים לחוד בכל אשר היו, הטף בזרועות האמהות, מעגל על יד מעגל, מעגל בתוך מעגל, ובאמצע – החסידים המתלקחים והולכים, הנכרכים לפקעות ורוקעים רקיעות מגפים מסומרים. ובלב המעגלים, על השולחן הארוך, העמוס בקבוקים ריקים ומשקשקים, יוצאים בריקוד מצלצל ומתיז ניצוצות ר' מנדיל אוסטרוביצקי, בעל זקן־המידות שהלבין – מזה, ור' שלמה פרלמן, כבד הגוף, בהיר הזקן, חם הלבב וקצר הנשימה – מזה. כל אחד מהם עיניו אל גבוה, אל כוכבי השמים אשר ממעל, או אל השמש הצורבת הקופחת על ראשם. כי בלילה רקדו ולמחרתו ביום רקדו ובמוצאי שבת רקדו ובאשמורת הבוקר של היום הראשון עדיין נשטפו במחול. ”עם ישראל חי, עם ישראל חי!” ”עמך ישראל יבנה, ארץ־ישראל תיבנה!” ”יבנה המקדש, יבנה המקדש, עי–יר צי–יון–צי–יון תימלא!”

בנהלל הרחוקה, שהיתה אז צעירה לימים אף היא, שמעו את הקולות וראו את האורות ובאו ברגל מהלך שעות, כדי להצטרף ללהט המחול. האהלי הבדואים שעל הגבעות מסביב הוצתו לפידים והועלו מדורות, וכעין הד ומענה בקעו והגיעו משם קולות עמומים ודחוסים של זמרה מונוטונית וטפיחת רגלים ב“דָבּקה”. בקצה הגבעה, עייפים מן המחול, ישבו זקנים מופלגים והביטו נכחם כשעיניהם זולגות דמעות, דמעות סתם, ללא פירוש וללא עד רואה.

ז

וביום הראשון, כתום אחרית המחולות, החלה העבודה. ”עבודה" – מלה זו צלצול מיוחד, הדר־קדומים היה לה בלבו של כל חסיד בגולה. ביום הכיפורים, בעיבורו של יום, כשהקהל סיים את תפילת “מוסף” בלחש ו“בעל־התפילה” פתח ברטט ובזיע בקטעים הראשונים של התפילה בקול, הושלך פתאום הס בבית התפילה הצפוף, ורעד עבר בין הטליתות של המתפללים הכפופים על מחזוריהם. הכוהנים היו אצים ומחליקים בגרביהם הלבנים בלבד, והיו ניגשים אל כותל המזרח, כשפניהם מופנים אל הקהל ועטרות טליתותיהם מכסות עליהם כליל. נרות השעוה הדולקים לאור היום השמיעו בכל פעם איזו איושת רתיחה, מדי נשור טיפה של שעוה ומדי נפלה אל מקידות המים שמתחתיהם. מעזרת הנשים הגיעה בכיה חרישית, כהמית גלים מסוערים, ורק עתה פתח בעל־התפילה באימה וביראה ב“עבודה”, הלא היא פרשת עבודתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, בזמן שבית המקדש היה קיים. בשפה פשוטה ונשגבה כאחד, דבר דבר לפרטיו, תוארה כל אותה עבודת־היום, רחיצת הגוף והחלפת הבגדים, ההשבעה והפרישה בדמעות ושילוח השעיר המשתלח, שחיטת הפרים והזאת הדם, ואחריה הכניסה לפני ולפנים אל קודש הקדשים. ועתה הנה נשמעה גם תפילת היחיד של הכוהן הגדול, כשהוא ניצב יחידי אל מול ארון הכרובים, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. “והכוהנים והעם, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא, מפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ומודים”… מלים פשוטות, עבודה פשוטה, בשר ודם פשוט, אך הכל הרגישו בהתפללם, כי היו ימים ואותה עבודה פשוטה עבודת קודש היתה, ולמען ישראל נעשתה עבודת הקודש הזאת, ולמען השדה והכרם, ולמען הבּעיר ולמען האדם, למען כל האדם כולו.

“אבל עוונות אבותינו החריבו נָוֶה” – היה בוקע פתאום קולו, קול נכאים של בעל־התפילה, כסיכום וכסיום נוּגה של ״העבודה״. חבל־חבל. ועתה אין לנו "לא כוהן ולא דביר, לא ירושלים ולא יער הלבנון, לא מקדש ולא “עבודה”. לא כלום. לא כלום. לא כלום… אנחה גדולה וחרישית היתה תלויה אותה שעה בחללו של בית התפילה בגולה…

ועכשיו שזכו החסידים הללו ועמדו שוב על אדמתם, וניגשו להקים בעבודת כפיהם את הכפר שלהם בארץ־ישראל, כשהכרמל העתיק מסתכל בהם באהבה, והים הקדום מבהיק לעיניהם מרחוק, דמתה להם אותה גישה לעבודה – שהוכרז עליה בלשון הקודש ושהחלה בתכונה רבתי – כהחזרת עטרה ליושנה, כהמשך במקום שהפסיקו, כגשת כוהן גדול ביום הכיפורים לעשות שליחותם של ישראל, ש“זה פורש ובוכה, והללו פורשים ובוכים” ו“השם הנכבד והנורא” צופה ומביט עליהם בכל אשר יפנו.

כך פירש לפני את היציאה לעבודה בעל־התפילה הזקן, העליז והלוהט, מחסידי קוז’יניץ, שהצטרף זמן־מה לאחר מכן אל רבו הצעיר והאצילי, בעלותו מן הגולה ובהקימו אף הוא בקרבת מקום נקודת חסידים שניה, בשם “עבודת ישראל”, שנתחברה לבסוף את “נחלת יעקב” והיו שתיהן יחדיו ל“כפר חסידים” של היום.

פלוגות־פלוגות יצאו לעבודה. לבושי מכנסי בד וכתנות בד, ועליהן “טליתות קטנות” רחבות ושופעות, שטפחו בציציותיהן על חמוקי המגפים. הזקנים והפיאות פרועים ומתבדרים ברוח הקיץ הלוהט, וכיפה שחורה או לבנה, או “כפיה” של ערבים, מכסה את הראש.

מי שיצאו לחריש. צמדי פרדות מושכות במחרשות ואבות ובנים הולכים אחריהן בדחילו ורחימו, והרי הם פוסעים בתלם, כאותו איכר שעה שנתאבל על חורבן בית המקדש, וניגש אליו המבשר ואמר לו: "אסוֹר מחרשתך, כי ברגע זה נולד המשיח!”

מי שיצאו לשריפת הקוצים השדות הישימון, כשענני אש מתנשאים מסביב להם, והמה כעומדים על המזבח, להרים את הדשן.

מי שחפרו גומות ובורות לנטיעות, וכל נטע ונטע שבידיהם כפרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. והמים שהם שופכים על השתילים הרכים, כאותם המים שהיה המלך המשוח יוצקם לעיני כל ישראל, בשמחת בית השואבה, בזמן שבית המקדש היה קיים.

מי שהקימו צריפים על הגבעה בהלמות עמלים. המסמרים בפה הקמוץ והפטישים בידים שהופשלו שרווליהן וציציות ה“טלית קטן” מתפרחות ממעל להם. והם עומדים על כסאות מרופדים שהביאו “מהתם” ומחברים קורות ומרישים, כאשר יחברו הלוחות והקרשים בסוכה של מצוה, הנבנית במוצאי יום הכפורים, כשעדיין הנפש הומיה מניגונים של נעילה.

ונשים עומדות ומתעסקות בצריף המטבח הגדול ובצריף האוכל הגדול המחובר אליו, שחלונותיו מחוסרי המסגרות והשמשות קרועים אל המרחב. מבשלות הן, ואופות הן, ועורכות הן את השולחן הארוך כבערבי פסחים, שעה שמשפחות רבות מזומנות לבוא ולהסב אל “הסדר” של “הרבי” הגדול, ומאולם בית הכנסת כבר נישאות ברכות החג…

כי על כן מתי היו יהודים אלה, חנוונים, רוכלים, כלי קודש, חובשי ספסל בית המדרש, נעים ונדים, מנושלים מכל נחלה ומנותקים מאם־אדמה – מתי היו זוכים להתעסק בעבודת כפים בגולה? בערבי שבתות ומועדים, בהתקנת הדגים לסעודה של מצוה, בכיבוד הבית לחג הפסח, באפית המצות, בקישוט הירק לשבועות, ובבנין הסוכה לסוכות, או בהקמת אפריון לחופה, לשמח חתן וכלה. ועכשיו שזכו ועלו על האדמה שכולה קודש, ועכשיו שנתעסקו בעבודה שכולה של מצוה, מצות ישוב ארץ־ישראל, נהפכו להם כל הימים ל“ימים טובים”, לערבי־שבתות ולערבי־מועדים ולימי כלולות בין ישראל וארצו, בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, והזמר והמחול חולשים על הכל.

ובאמת אמור: נס נעשה להם בעלייתם, שנפל פחד על הבדואים והשודדים הידועים, יושבי האוהלים והמערות שבהרים ובגיאיות שבסביבה, ולא נגעו בהם לרעה. כי על כן לא יכלו הללו לתאר לעצמם עליה המונית כזאת בלי נשק וגינוני צבאיות, והיו אגדות מתהלכות ביניהם על כלי המלחמה המרובים שהביאו החסידים עמם, על ששים גבורים סביב להם ועל אנשי מעשה מזוינים מכף רגל ועד ראש ההולכים בראש צבאותיהם. ומרוב פחד באו לידי יראת הכבוד, ומכלל יראת הכבוד באו לידי אהבה. והיתה אהבה ואחוה וריעות שרויה בימים ההם בין החסידים העולים ובין שכניהם הבדואים שבכל הסביבה.

ח

תינוקות של בית רבן מאירי עינים. ילדי ישראל פליטי הגלויות. שתילים מוצלים מאש. ראיתים בבואם חדשים מן הגולה, ובהיקלטם רעננים באדמת המכורה. חשתי נשמת אפם הצעירה באויר החפשי. חזיתי בחיותם וחיתה נפשי בגללם.

תחילה הייתה מורה הבנות בלבד. גוזלות רכות ונערות שהגיעו לפרקן, הכל נצטרפו לכיתה אחת. עם בוקר כהנץ החמה היינו יוצאים מגבעת מגורינו אל החורשות העתיקות שבמורדות ההרים, אל השדות ואל המרחבים, כדי לקרוא כל דבר בשמו העברי. והכל נתגלה לנו התגלות של בראשית, הכל נתודע אלינו התוַדעוּת מקדמת דנא עם נתינת שמו. הכלנית והרקפת, הפרג והנורית ודם המכבים, האלה והאלון אשר בשלכת, הארז והשקמה וערבי הנחל. והתנ"ך התחיל חי בקרבנו: מלחמת סיסרא וברק על גדות הקישון שבמימיו היינו דורכים, שאול ויהונתן בהרי הגלבוע הנשקפים ממולנו. בעלת האוב מעין דור בכפר האפל הנדבק לצלע ההר. אליהו בהר הכרמל המולך בכובד רכסיו על חיינו. “כי גדול יום יזרעאל” – בעמק הנפרש לרגלינו כשטיח מגוון.

משנצטרפו אלינו גם הנערים – אשר שלושה מורים ידידים לימדום משך חדשים אחדים לחוד – החלו החיים הממשיים מתעוררים ופורצים אל תוך עולם האגדה שלנו. כיצד היו נערי פרברים חיורים אלה מתנפלים בצמאון אל חיק הטבע הקדמון. כיצד היו דוהרים על סוסים ללא אוכף ועל פרדות פרא, שעה שהיו מפסיקים עבודתם בשדה ובאים ללמוד לשון הקודש מפינו. כיצד היו מטפסים על העצים כסנאים, קופצים ועוברים את הקישון בשחיה כצלופחים, מדלגים על הסלעים כאיילות שלוחות. כיצד היו תופסים נחש ארסי במרוצתו, כשידיהם חונקות את גרונו, ולשונו לשון אפעה מפעפעת לקראתם בחמת שולל.

כי בית ספר לא היה לנו בחדשים הראשונים, והאדמה הרחבה שימשה לנו מקום לימודים וכיפת הרקיע גג לראשינו. ופעמים שהיינו יושבים לפוש תחת אלה עתיקה, אשר עליה המרשרשים כיסו עלינו כליל. והיתה אז השיחה בינינו כשיחת עשבים ואילנות בימי שלמה, והשתיקה שבינתיים הכילה בקרבה ניגון אין מלים אשר המה הלב לקראתו. הלא הוא מזמור שיר לאם־אדמה, “כי שבו בנים לגבולם”.

ט

היו גם “דמויות מבחוץ” בין קהל החסידים הרב, אנשים שנצטרפו אליהם, אם מלהט החזון ש“גייר” אותם, אם מחמת מקצועם שהיה דרוש, ושנהפך להם אף הוא לחזון כאן, באוירת ההתלהבות המשכרת.

“יעקב הנגר”. איש כביר, בעל כובע שוליים כביר ומגפים כבירים. ובת־צחוק היתה לו של ילד תמים, ודיבור לו – רק דברים אחדים, באידיש “גיורית”, הן – הן ולאו – לאו. ועושה הוא את מלאכתו בבנין הצריפים הציבוריים וריהוטם בצנעה ובנאמנות וביכולת מפליאה. נגר אמן. ולמה נקלע לכאן? אין איש יודע. רישומו כממוצא רוסי, ואולם ידוע שאת מיטב שנותיו הוציא אי־שם במכסיקו, ועבר עגום מאחוריו. אך בפניו הרחבים, מגודלי הסופות וחרושי הנדודים, אין שום סימן לעגמימות. עובד הוא ועובד ועובד, ומספיק רק לארוחת היום, לחם ומלח וזיתים, שהוא אוכלם בעיון ובניחות. בשבת הוא יוצא לטיול של מרחב במגפים מצוחצחים, בכובע רחב השוליים ובחולצת בד לבנה, מרוקמת קוי אודם בחזה. וכלבו הגדול רץ לפניו.

שרייבמן הנגר אף הוא. צעיר חיור, בעל בלורית שחורה עם יפה־עינים. מי שהיה עורך־דין בחוץ־לארץ, והחליף את המקצוע למען העליה ונעשה לבסוף חקלאי כמו האחרים. נואם הוא בשבתות נאומים ציוניים חוצבי להבות אש בפני קהל החסידים שאינם רגילים בכך, ובחול הוא טובל בים של זיעה, כורע תחת משא העבודה שאיננה לפי כוחותיו. אשתו העדינה והמעונגה פסנתר לה בצריף. אבל היא נעשית מיום אל יום עדינה יותר, ולנגינה בפסנתר אינה מגיעה. היא מיניקה תינוק ומאכילה תינוקת גדולה יותר. היא מגדלת אח קטן שלה, לוניה, שבא מרוסיה הסוביטית ואינו מבין בלשון, ואינו יודע בכלל מה נעשה פה. היא מבשלת וכובסת ועוזרת גם בעבודת הנגרות. היא נעשית רזה יותר ויותר. והיא מתגעגעת יותר ויותר אל הפסנתר העומד לו בפינת הצריף. וידה אינה מגעת לפתוח את מכסהו.

שאול המדריך, ענק, יליד רוסיה, שנתחנך ב“מקוה ישראל”. משכמו ומעלה גבוה מכל גבוה במקום. גלוי פנים ובהיר שער ותמים עינים. אינו יודע ליאות. אינו יודע סבל. תמיד בשדה ובביצה, ובכל מקום אשר יעָשה בו במלאכה. והוא מדבר בצליל ילדותי ממושך, מעט מאד, והמעט הזה בעברית מופגנת.

מוריה הגננת. ילידת מתולה. פרח מן הגליל. פרח ארוך־גבעול. רזה וגבוהה ופניה יפים יופי רך של שלומית, ושערותיה יער עבות. והכל היא תופשת מצד המתיקות של ילדיה, חניכיה בגן. אף החסידים הללו עם הרבי בראשם מה מתוקים הם, אלא שלפעמים כשאינם מספקים רצונה אינם דואגים לצרכי הגן שלה, הרי היא רוגזת עליהם כעל אותם זאטוטים משתובבים, שעה שאינם נשמעים לקול צפור שלה, שאף בגערתו יסתלסל בסלסולי חן.

ואחרונה אחרונה: בלה מירנבורג הרופאה. סיימה רפואה כללית ברוסיה והשתלמה בריפוי עינים בשוייצריה ועלתה משם ישר לנקודה. צעירה עדיין, אך אפה זקוף ופניה הנאים נמרצים, ואינה יודעת פשרה במלאכתה. נקיון. סדר. דיוק. ומי שאינו נכנע עלול לקבל נזיפה בדוֹ העליון. ואם המות לא נכנע, בלה מירנבורג פותחת במלחמה גם עליו. ואף אלה שכבר מתו לא יבהילוה. הרבי עוזר על ידה תמיד, וממלא את כל דרישותיה בשדה ההיגיינה. ועל כן היא שקועה תמיד בהזיות על אצילותו של הרבי. אבל בכל רגע ורגע דופק מישהו על דלת צריפה ומפסיק אותה מהזיותיה, ומשיב אותה לעולם המציאות האכזרית. כי על כן קם בינתיים והיה דבר חדש: סר המות אל כפר חסידים.

י

אכן המות כבר עמד אחר כתלנו. לפתח כל יחוד וכל אהבה גדולה ניצב תמיד המות.

“עליזים־מתרוננים” עלו החסידים על הקרקע. לא שאלו לתנאי שיכון ולא חקרו לחוקות היגיינה. הרבי אמר פה תחנו – ויחנו… אדי הקטב עלו מן הביצות, ולא שמו אל לב. יתושי הקדחת זימזמו בלילות לאזניהם, ושנתם הקצרה, שנת עובד מתוקה, לא הוחרדה בגלל כך. חידקי הטיפוס והדיזנטריה דבקו במים העכורים – מי גבאים שהובלו מרחוק בחביות טחובות – והמה שתו אותם כיין הטוב. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים!” וכשהגיע המות מן המארב ויתנפל פתאום על כל בחור וטוב בתוכם, בא הדבר כחתף, לא צפוי ולא מובן, ובעיני הזיה מעורפלות, חסרות דמעה, הסתכלו בו פליאה, וכמו ההולכים אליו לא לעולמים ילכו, וכמו החיים פה עמנו לא בעולם הזה הם חיים.

היתה נערה יושבת אתנו תחת האלה ואומרת שיעורה, ופתאום לשונה משותקת ועיניה יוצאות וראשה נשמט לאחור, ורוח חיים אין בה. אנו נושאים אותה על כפים אל צריף הרופאה, תהלוכה גדולה של ילדים מבוהלים אחרינו, ומשם אנו מחזירים את גופה לקבורה. נער שוכב על העשב, שומע לכאורה את דברי המורה, משתתף לכאורה בשיח ושיג, והנה אנו קמים והוא אינו קם. מנערים אותו ומטלטלים אותו והרי הוא – מת. טרם נתַנו בו עינינו יצאה נשמתו.

ואף “הגדולים” מתים… צעיר מאד הייתי אז, וחיי עמדו בעצם תסיסתם, וחזון העבודה בציון מילא את כל חדרי לבי. ולא הסתפקתי בהוראה בלבד ובשיעורי הערב שהייתי נותן, אלא מרוה הייתי את צמאוני, צמאון דורות למלאכת כפיים, בהפסקות שבין לימודי יום ללימודי ערב ובימי פגרא, ומנוחה רחקה ממני ושינה לא ידעתי כמעט. הייתי יוצא בטרם בוקר עם מיבשי הביצות, חורש בין החורשים וקוצר ומערם עם הקוצרים בשרב הצהרים. והייתי יודע כל אחד בשמו ובמזגו ובעברו, כל יהודי יקר, כל בחור חמד, איש־איש וניגון הוייתו. ועתה הנה ראיתים נופלים לנגד עיני אחד אחד, קורסים תחת משא היסורים, מתפתלים בעוית המכאובים, נשרפים בחומם – ואינם… הרופאה הצעירה, העושה לילות כימים, עוברת בפנים חיורים מחולה לחולה, מתבוננת ומיעצת וקובעת אבחנות: מלריה, דיזנטריה, טיפוס, אנגינה פקטוריס.

מה לבנות היו עתה פני הנערות בלמדן. מה עששות היו עיניהן מבכי. זו – אביה מת עליה הלילה בקדחת. זו – אמה נסתלקה מנשיכת נחש. כי גם חית הארץ שילחה עתה חמת־ארסה במחנה הנדהם. בשבוע אחד נהרגו שני אנשים מבעיטת פרדות… והנערים מתהלכים כמוכי תמהון, כמוכרעי חידה לא ידעו פתרונה. לשעה קלה עוד אפשר להסיח את דעתם. אני שר עמם שירי מרי והוללות. אנו יוצאים במחולות, הנערים והנערות יחדיו, שמחה של שכרון מכוון מלכדת את כולנו. משהו מקשר אותנו בחבלי אהבה מופלאים, לא ידענום עד עתה. אך הנה כבר נשמטת נערה זו מן המעגל, ושפתיה כחולות ועיניה קמות ממכאוב. הנה נער קורס תחתיו, דם שוטף מפיו. הבהילו את הרופאה! הצילוהו כל עוד נפשו בו!

ולמרבית המבוכה לא פסחה השואה גם על המורים והמדריכים. ויש שהילדים נשארים ימים וגם שבועות ללא עצה ותושיה, מופקרים לאסון השוטף. אנו אמנם מבליגים. אנו מושכים שפתינו ואיננו מגלים מכאובים שתקפו עלינו. אין אנו מודדים את החום, וטעם מיוחד לעבודה באש הקדחת. עתים ובדיבורי עם הילדים תחת האלה מתערבת שלא מרצוני הזיית הקדחת, ואנו צוחקים כולנו צחוק נוגה בהיתפשי בקלקלתי. או שאני יוצא אתם פעם לטיול ארוך יותר, והנה אני נופל מתעלף בדרך, והילדים רצים לבדם הביתה, מרחק קילומטרים, כדי להחיש לי עזרה: ואולם אין כל זה מרפה את ידינו. חשים אנו בבהירות חריפה, כי יש שעה לכל אדם, בה הוא נקרא להתרומם על עצמו ולמלא שליחות – ועתה שעתנו זו הגיעה. כפר זה שהעפיל ישר מעיירות הגולה אל אדמת המולדת, אנשים אלה שהלכו בעינים עצומות לקראת חלומם, ישוב חדש זה שלא דאג לשום תנאים סניטריים, לשום סכנה אורבת, אלא האמין אמונה שלמה ותמימה בכוח החזון ובקדושת הארץ – אנו מחוייבים לגמול לו תום לב בתום לב, קדושה בקדושה, מסירות נפש במסירות נפש. איש מאתנו, “הותיקים” בארץ ו“אנשי הצד” שצירפו עצמם מרצונם אל מפעל הכיבוש הזה, אינו נותן שינה לעיניו ומנוח לכף רגליו. את צריף בית הכנסת הגדול הפכה הרופאה לבית חולים, ומאין מיטות די הצורך הושכבו שני חולים על כל מיטה, ואנו מתרוצצים מחולה לחולה, מאכילים, משקים, מרפאים, וגם מובילים לקבורה. אנו קופצים וממלאים כל מקום עבודה שמתפנה. אנו שרים בגרון חנוק ומחוללים ברגלים כושלות לרומם את הרוח הנכאה. ואין אנו נשארים יחידים במאמצינו. לא ידעו עצבות החסידים האמיתיים שבין המתישבים, לא ידעו רפיון רוח. גם בימי פורענות אלה לא נדם הניגון, והריקוד של מצוה לא עמד. הנה זה קם מחליו, וכבר הוא מקבל את שבת מלכתא במקהלות, מרקד על השולחן ומקפץ על רגל אחת למחיאות כפיהם של הנלהבים. הנה ר' יהודי פלוני קם מן השבעה על מות בתו, עוד דמעתו על לחיו, אך על מעגל ההילולה לא יוַתר.

אבל המות חזק מהם, חזק מכולנו. זעקה של יאוש בדמי הלילה, זעקה של אשה פורצת מן הדלת באימים. אנו נכנסים בבהלה אל הצריף העלוב. על הרצפה שוכב אחד המיוחדים שבמחנה, אחד עמוד של אש, ונשמת חיים אין בקרבו. יודעים אנו שהמחלה מידבקת, ברור לנו שאפסה כל תקוה, אבל אנו נותנים עינינו בשני הפעוטות העומדים מן הצד, כיונים נאלמות, והפחד השחור פוער עיניהם ושיניהם זו לזו נוקשות, ואנו מתחילים לשפשף את גופו של המת, להנשימו נשימה מלאכותית, לנערו, לטלטלו, לבקש אחרי נשמתו שנסתלקה. לשוא. הוא מת… וגם שתי הילדות קמוצות השפתים, שאביהן היה ידידי ואוהבי, ושהוא קרא אותי אל ערש דויין בלילן האחרון, אף הן מתו. כעל כנפי יונה יצאה נשמתן בשעה אחת. בת־שחוק היתה מרחפת על שפתותיהן הקמוצות, כאילו עודן ממשיכות בשיחן אלי.

קציר גדול קצר המות בימים הראשונים ההם.

יא

ויש אשר ניצח המות גם את החזון. בין חמישים המשפחות ברוכות הבנים שעלו על הקרקע לא כולם היו חסידים, לא כולם ברורים, לא כולם מתכוונים לשם יחוד קוּדשיה בריך הוא ושכינתיה בארעא דישראל. היה גם עֵרב רב. היו גם מי שנסחבו עם הזרם, או מי שנתלקחו בהתלהבות לשעתה. היו גם אנשי על תנאי. בימים ובשבועות הראשונים, כשהארץ החדשה היתה עדיין “ארץ זבת חלב ודבש”, כשהיין נשפך כמים והריקודים נמשכו עד אור הבוקר והשמחה הקיפה קטן וגדול – נזדככו אף הם באש־דת האהבה, נשתלהבו גם בהם ניצוצות ישראל סבא, ולא ניכר כמעט כי שונים הם. ואולם משהתחיל הסבל, משנתברר כי אין מים במקום ואנוסים היו לסחוב מים בחביות טעונות על עגלות־פרדות מאגמי הקישון, והמים עכורים ודלוחים וחרקים וזחלים שורצים בהם, והקדחת שורה במחיצתם. משהחלה העבודה הקשה בחמה הקופחת, והיתושים עוקצים בלילה ושוב אינם מניחים לישון, והגוף מעלה פצעים ואבעבועות, והעינים נדלקות, והשרב לוהט, והמאכלים פוחתים, והלחם אינו אפוי כהלכה, והמעיים מתהפכים במכאוביהם; ובעיקר משהחלו המחלות בהמון ולא עבר יום בלי צרה או פגע או מקרה מות חדש – “וילוֹנוּ בני ישראל”, החלו האנשים הללו רוגנים, תחילה באוהליהם ובצריפיהם, איש־איש בחוג משפחתו, ואחר כך כיתות כיתות, כשהם מתאספים אצל ראשי מדברים שלהם. ולבסוף בריש גלי ובראש הומיות, בשעה שיוצאים לעבודה, והם עומדים וצועקים שאינם חפצים בעבודה זו אינם מאמינים בעבודה זו, הנעשית כבעולם התוהו. או בבית הכנסת, כשהם משסעים פתאום את התפילה בטפיחת אגרופים על השולחן, מחרפים ומגדפים וצועקים חמס. או לפני חדרו של הרבע, שהיה חי חיי פרישות ומאמצים, יושב יום ולילה ומחשב חשבונות ומתכן תכניות, ורושם ומוחה, ומצחו מתקמט והולך מיום אל יום, ושפתיו מלבינות והולכות. ולילה אחד אף השליכו אלמונים אבנים אל חדרו של הרבי, ואנוסים היו מקורביו מעתה והלאה להגיף את התריסים בלילות…

והצרה היתה זו, שגם החסידים האמיתיים, גם הבחירים שבמתישבים, דעתם חלשה עליהם ולא ידעו דרך. אמנם הרבי ומקורביו היו אנשים ישרים וכשרים. יתר על כן, השעה הגדולה האצילה עליהם מרוממותה ויש אשר התנשאו למדרגה גבוהה מאד. פעמים שהיה נדמה, כי על ידי אנשים אלה נפתחו שערי הגאולה האמיתית. ההד בעולם היה עצום. בעיני ראיתי מכתב חתום בשבע חותמות, שהגיע מכפר נידח של נוצרים אי־שם בנבכי אמריקה, וכל האיכרים של הכפר חתומים על המכתב, והם שואלים אם אמת נכון הדבר שבא משיחם של ישראל, ואם הרבי הוא המשיח, ואם אמנם כן הוא, מוכנים הם למכור את נחלאותיהם ולעלות כולם לארץ ישראל. בדי עמל עלה בידי לנסח את התשובה יחד עם הרבע. קסם היה שפוך באותם הימים הראשונים על האיש הזה, בעל הפנים הצנומים והמוארכים, שרק הרוחניוּת האצילה עליהם הילה של יופי, בעל העינים הטרוטות והנבונות וזקן הסנטר הבהיר והדליל, שהיה רגיל ללעסו בין שיניו. קסם היה שפוך על כל אנשי הפמליה שלו. ויש שמעינות הקסם נבקעו גם בלבו פנימה, והיה כמחולל נסים בסביבותיו. ואולם עם החולין והדכדוך והבהלה והמות הלך הקסם ופג לאטו, פג מבחוץ. ומה שצר עוד יותר, הלך ונמס גם מבפנים. נתבררו השגיאות שנעשו, בעלותם על הגבעה הזאת, מבלי לברר תחילה אם אמנם זוהי הנקודה המתאימה למגורים. נתבררו השגיאות שנעשו באופן הבניה של המקום, בחוסר הדאגה לשאלות ההיגיינה, בקניית האינבנטר, בכיוון העבודה. מאות הבורות שנחפרו למען הנטיעות נשארו פעורים, בורות, שוּחות ופחתים בעיבורו של הישוב, מפני שהשתילים של עצי הפרי לא נקלטו. הפרות שנקנו בכסף תועפות חלו ומתו. הלולים נהרסו במגיפה. החברים העשירים של האגודה, שנשארו יושבים ברובם בחוץ לארץ ושלחו כל הזמן כספיהם לקופת הבניה שבידי הרבע, מששמעו בשורות איוב מן הנקודה הפסיקו משלוחיהם, ולא עוד אלא היו מי שתבעו את כספם חזרה. ומשלא ניתן להם, כי שוב לא היה כסף בעין והכל התנהל בהקפה, יש שהתחילו תובעים גם בערכאות, ותובעים היו מן האחראי, מן הרבי. והרבי עצמו, מתוך איזה יושר משונה, ויושר טרגי בנסיבות אלה, התחיל דווקא עתה, בשעת המשבר הגדול, כשהאמונה היתה נחוצה להציל, לקומם, לחולל נפלאות – דווקא עתה התחיל לפקפק בעצמו ובכוחותיו ובדרכו כרבי… ותכניות ספרותיות החלו להתרקם בנפשו הנכאה… הוא, שנקרא להיות נביא לעדתו, נתאוה פתאום לכתר סופרים מפוקפק, והיה יושב וכותב לילות שלמים…

באישון לילה הוא בא כמתגנב אל צריפי שבקצה המושב. אני קם ממיטתי ומעלה אור, וקורא את “היצירה” החדשה שבידו, סיפור בשפת אידיש מסוג הסיפורים, שהופיעו בימים ההם בעתונים היומיים של ורשה היהודית.

– רבי וידידי – אני אומר לו – אתה החילות בכתיבת סיפור של ממש, סיפור בחיים, שלעומתו כל הסיפורים שבספרות כאין וכאפס הם. אתה נקראת להיות יותר מסופר. השלך את הדברים האלה לאשפתות. דבר אל בני ישראל ויבנו!

רגע אחד הוא ניבט בי כנפגע. באותם הימים התחלתי אני מדפיס את שירי הראשונים בגליונות הראשונים של “דבר”. האומנם הוא חושדני בקנאת סופרים?.. אך הנה מזדעזע קיר הצריף מחבטה עצומה. אור הפנס מתרעד, הזכוכית נשברת. מישהו השליך אבן בקיר… הרבי יודע למי היתה מכוונת אבן זו, והוא מחויר ונותן עיניו בצפרני ידיו. שתיקתו אומרת לי יותר מכל דיבור. מתחיל אני להבין את הבולמוס הספרותי שאחזו. אך הנה הוא כבר כובש את פניו בכפות ידיו ומתנשא לעולמות העליונים… או אינו והוא בוכה?..

יב

ואחת יצאה מדעתה.

אֲמונה על ספרות פולין, שאת משורריה היא מדקלמת בעל־פה, ספוגה לחלוחית חסידית “שולחנות” של שבת הנמשכים עד אור הבוקר, “תיקוני חצות” שזיעזעו את נפשה, נכנסה בעול המשק עם אמה “הרבנית האלמנה”, שהתנחלה אף היא עם המתישבים בכספי הירושה של בעלה המנוח, הובילה זוג פרדות בחריש, זרעה ושתלה ופתחה תעלות להשקאת הגינה שלפתח צריפן. רגליה היחפות תופחות והולכות בריתמת האדמה, עיניה השמימיות, הסיגליות, נדלקות ביקוד השרב, גופה השופע קורע את חולצת העבודה קרעים־קרעים ושערה החום־כהה מתפרע יותר ויותר. מתהלכת היא בביצות לאור הדמדומים ומדקלמת בקול. כשמוליכים מתים לקבורה היא שרה. והרבה מתים מוליכים לקבורה. למרחוק, לחיפה העיר.

ערב שבת אחת אף אני מוביל מת לקבורה. תינוק מת. יש הכרח לקברו לפני כניסת השבת, שאם לאו יהא מוטל כל השבת כולה בבית הוריו הצעירים, המיואשים. אני פנוי מעבודה, ואני מיטיב לרכב על סוס. ברכיבה מהירה עוד אספיק לעבור את עשרים ושנים הקילומטר לחיפה ולמסרו שם לקבורה. אני רוכב והתינוק המת בידי. ממש כבאותו שיר נודע. אני עובר את בית החרושת “נשר”, כשהוא עובד במלוא הסאן של הסיום. אני דוהר בהתחרות עם רכבת העמק בין השדות. ואולם כשאני מגיע לחיפה שוקעת השמש בים. הנה השבת. הקברנים כבר אינם. בקושי פותחים לי את בית הקברות. בעל המפתח ואנכי “מטהרים” את הגוף הפעוט, קוברים אותו בחפזון. כשאני חוזר בדהרה דולקים כבר נרות השבת בבתי היהודים שבעיר.

במבוא צריפי, ליד הפתח ניצבת היא, בלבלוב טירופה. הילד שאר בשרה היה. היא שרה. היא חפצה לשמוע מפי את פרשת הקבורה. היא יושבת על הרצפה בצריפי ומדקלמת שירי מות וקבורה. בחדרי אין אור. פתאום היא בוכה. היא מתחננת שאדליק את המנורה. בשבת? – לא איכפת! – היא אומרת. אני מדליק ונבהל מפניה המשוקעים בשינה בהקיץ. אך הנה היא מרימה את המנורה ומשליכה אותה מבעד לחלון ומנפצת אותה לרסיסים. הנפט עוד בוער בחוץ. – למי נחוץ אור? – היא צועקת – אלוהים אינו אוהב את עמו. במחשכים הושיבנו… והיא צוחקת צחוק גדול ורצה החוצה, רוץ וצחוק במרחקי הלילה…

ואחר כך באים ימים והערבים מביאים אותה מכפרים רחוקים. יחפה התהלכה ימים ולילות בכבישים, לאורך פסי הרכבת, לכל רוחבו של העמק, בין כפרי הפלחים, בין אוהלי הבדואים. לפעמים היא מובאת פצועה ונגופה, כל עוד נפשה בה… יפה היתה בטירופה, במערומיה המופקרים, בעיניה הסיגליות… מוסרים אותה תמיד להרבי, והוא מוליכה אל אמא שלה, האלמנה־הצדקת. אך עתים היא מתבהרת ובאה אלי. יושבת היא על סף צריפי ושופכת שיח לפני: – אלוהים אינו אוהב את עמו. במחשכים הושיבנו…

יג

לא חסרו גם מעמדות מגוחכים בתוך התוגה. הנסיעה של הנשים אל “המקוה” בחיפה. כולן בשעה ידועה. הכל מתאסף מסביב לאוטובוס של “המקוה” וחברה־לצים אינם טומנים לשונם באפר. הנשים מקושטות “כמו בורשה”, כובע הנוצות, שמלת השיראין. כשהן חוזרות הן מבהיקות ומהבילות עדיין. אשה־אשה יורדת מן האוטו ופורשת אל חדר משכבה.

הפחד מפני הזריקות. הרופאה מכניסה חסיד זקן לחדרה. אומרת לו להפשיל את שרוולו. היא הופכת פניה להרתיח את כלי הזריקה. משהיא נוטלת את המזרק בידיה וניגשת לעשות את הזריקה, שוב אין איש עמה. החסיד הזקן נעלם. ואולם כיצד?.. הרי הדלת לא נפתחה, והחלון סגור. מתבוננת היא כה וכה, והנה כעין מטאטא יוצא דופן מתחת לספת הבדיקות. אוחזת היא במטאטא זה, והרי הן שערות זקנו של החסיד, היוצא עתה אף הוא אחרי זקנו מתחת לספה, אשר שם התחבא מפני הזריקה…

בצריפי יש סדקים בקיר. בבוקר השכם, עם צאת החמה, כבר אורב סימ’לי, הוא שמעונ’לי, בן החמש, הקטן שבחבורת ילדי החסידים, נועץ עיניו הסקרניות, עיני שקדים גדולות, בסדקים אלה ומכריז בקול גדול אל החבריה המתקהלת בחוץ:

– דער לעהרוּר פין דיא מיידלוך טיט זיך סוין און די סיאוּך! – (מורה הנערות כבר נועל את נעליו!).

ובאמצע היום, בחמה היוקדת, עומד סימ’לי, דק ומאנפף ומסנסן וחמוץ אף, בעיבורה של חצר המושב העזובה ומשתפך ב“סיר” פוליטי:

"נחום סוקולוב, וייצמן דער פרופיסור.

א יידישע מליכה, ענגלישע פּעס’יר".

(“נחום סוקולוב, ויצמן הפרופיסור, ממלכה יהודית ודרכיות אנגליות”).

ואולם מיד הוא עובר לשיר הדביקות האהוב עליו ביותר, אשר קלט אותו כנראה עוד בורשה הבירה:

“אוי באיאדירה, ס’איז מיר קאלט אין דיא פיס” (“הוי ביאדירה, קר לי ברגלים”) – – –

צעירים אחדים מבקשים ממני שיעור השתלמות פעם אחת בשבוע. בפילוסופיה חמדה נפשם. רוצים הם שאספר להם משהו על שפינוזה. הנני מבטיח לקיים את רצונם, מעיין בספרים, מתכונן.

בשבת, בצריף בית הכנסת, דופק קנאי אחד על השולחן, מפסיק את הקריאה וצועק חמס: – “יידען גוואלד. דער לעהרוּר פון די מיידלוך האלט היינט א דרשה איבער שפּינוזה. ער וועט דערציילען אונזערע יינגע לייט אז דיא וועלט איז א משינ’קה אין אז גאט ברוך הוא איז א שפּרוּנז’ינקה”. – (“יהודים, הצילו! מורה הבנות ידרוש היום על שפּינוֹזה. הוא יספר לצעירינו, כי העולם הוא מכונה, וכי הקדוש ברוך הוא אינו אלא קפיץ קטן”).

אחד מגזע תרשישים, יהודי טהור־עינים, בעל פני יונה צחורים כחלב עם אודם פורח בלחיים, ועטור זקן שחור כעין הלכּה לזוהר, חושש פן יגנבו ממנו בלילה את פרתו, שיא חלומותיו בארץ הקדושה, והרי הוא מעמיד את הפרה כל הלילה ליד חלון צריפו, וקושר אותה אל גופו בחבל מבעד לחלון, שאם יבואו, חס ושלום, בדואים למשוך אותה אחריהם – יתעורר משנתו ויגרשם…

יד

ובאו ימות הגשמים והשטפונות. הננו מנותקים מכל וכל. צריפים מתמוטטים. רהיטים צפים על פני המים. נהרות יוצאים ומפרידים בין צריף לצריף. אין איש יודע מה נעשה בצריף חברו. עם צאת השמש לרגעים מתחילים זריזים לשוט על גבי קרשים, לטפס על סלעים חלקלקים, כשהם כושלים ומועדים וטובעים מלוא רגליהם בבוץ. בחולים שוכבים עזובים לנפשם, איש־איש בצריפו. רק למקרי לידה מביאים את הרופאה רכובה על סוס. רק את המתים מוציאים מצריפיהם לקבורה.

אך ילדים וילדות באים בכל זאת אל צריפי. אנו שרים שירים עבריים חדשים בגשם השוטף, המידפק על גג הפחים הרעוע, החודר מבין הסדקים, ומטפטף כמחטים קרים על צוארינו. פעמים שאנו מעיזים ויוצאים בדלף ובבוץ לחרתיה, לשלוחה הקיצונית של המושב, ומוצאים מחסה בצריף חרב, אשר בעליו, זוג ישישים אמידים, עזבוהו ואינם, מחמת שכל בניהם ובנותיהם, חמישה במספר, מתו כאן לעיניהם בצריף הזה… הגשם נעשה שוטף והביצה מתרחבת, ושוב אין אנו יכולים לחזור הביתה, והננו נשארים כאן ללון. לנים בצוותא, הנערות מן העבר האחד של החדר, והנערים מן העבר השני. הישנים מכסים את הרצפה כולה. אוכל אין. מרתיחים מי גשמים בכלים שמתגוללים במטבח, ושותים תה בספלים המעטים בתורנות. בין הבנות מתגלות מיד בעלות כשרונות מיוחדים לשעת צרה. הללו כאילו נבראו מששת ימי בראשית למסירות הנפש. הן אינן ישנות בלילה, אלא מנקות, מדיחות, ממציאות ומכינות בכל זאת אוכל כלשהו לפי הטף. הן מנחמות את הבוכים ומכסות את אלה שקר להם, אבל האחת ועוד אחת ביניהן כבר רועדות מקדחת. אף אני עצמי קודח. אבל אין אחר במקומי, ואני מוכרח לעמוד על רגלי. ולמה אכחד: היה גם איזה אושר מיוחד וחריף בשלהבת טמירה זו של אהבה ביסורים, שנאצלה מ“צאן קדשים” אלה אשר הופקדו בידי כליל על ידי הוריהם החולים והנדהמים. כשומר משמרת הקודש הרגשתי עצמי באישון לילה, בעלות הנחרה מפיות ילדותם החפה, ובילל הסופה והמטר מבחוץ. ואיש אינו עומד על גבם, מרחקי מרחקים מסביב, אלא אנכי לבדי. והאושר הזה בא כשיקוי בעצמות, עד כי אף המות לא היה בו עוד כדי להבהיל.

טו

שבועות אחדים אחרי עליית חסידים אלה על אדמת “נחלת יעקב”, עלו חסידים אחרים עם רבם הצעיר, מגזע המגיד מקוז’יניץ, על אדמה אחרת, קרובה יותר לחיפה, ויסדו אף הם כפר חדש, שנקרא בשם “עבודת ישראל”, על שם ספרו של המגיד. גם מיסדי הכפר הזה עברו דרך בית סבא ז"ל, וגם אליהם נצטרף אחד מבני משפחתנו כמורה ומדריך, הוא אחי הצעיר יצחק. אחי ואני היינו מבקרים זה את זה בלילות, כשאנו רכובים על סוסים, ומתוך כך עמדתי גם על חבלי לידתה של נקודה זו. מלבד זה היו גם הרבי הצעיר, שנקרא “הנשיא” בפי אנשיו, וגם גיסו שעלה עמו, בן הרבי מגוואדז’יץ, שארי בשר קרובים לנו, זה מצד אמי וזה מצד אבי. אשתו של גיס זה, אחות “הנשיא” היתה “שם־דבר” בגלל יפיה, ואולם עד מהרה נתפרסמה עוד יותר בגלל מומחיותה בחליבת הפרות, בגלל המהירות בה היתה מדהירה זוג פרדות להביא חביות מים מן הקישון, ובגלל חכמת הבניה שגילתה, בהטעינה עגלת חציר על כל גדותיה בשדות השלף שעם הביצה.

גם נקודה זו הוקמה באותן הנסיבות ועברה אותם מדורי היסורים, כאחותה הבכירה ממנה, אלא שהחומר האנושי היה כאן שונה במקצת. מצד אחד נמצאו ביניהם כמה ציונים “משכילים” וכמעט “חפשים”, שהצטרפותם ל“נשיא” ולחסידיו היה בה יותר משום גילוי של יפי־רוח חלוצי, מאשר משום גרירות חסידית. ומצד שני היו ברובם אנשי עבודה אמיתיים עוד מן הגולה, יהודים בריאים בגוף, טובים בלב ותמימים ברוח, רחבי כתפים ועזי־זרועות, אנשי־קרקע ונפחים ונגרים ובעלי מלאכה אחרים מעיירות הספר ומחסידי קוז’יניץ המצוינים בשיעור קומה שלהם, אשר עוד בגולה בכופפם פסי ברזל בחתונות שבבית רבם, היו מפגינים בכך משהו מעיקבתא דמשיחא, ואשר הפרדות הארצישראליות נכנעו מיד לנחת זרועם ברזל. את המחלות נשאו תחילה כשאת זבובים עוקצים, שיש בהם אמנם מן ההטרדה, אבל אין בהם כדי להוציא אותם מסדר עבודתם. לוהטים מחום הקדחת ודלוקי עינים, ופעמים אף שותתי דם ומוגלה מפצעים משונים, היו יוצאים בוקר בוקר לעבודת היום, כשה“חזן” שלהם העליז, יהודי כסף־חי, היה מצית את גרונותיהם בזמירות עליצות, ריקודיות “וביום, וביום, וביום – וביום, וביום, וביום השבת שני כבשים בני שנה, בני שנה תמימים”. ורודפי תפנוקים לא היו מעודם. ואולם מקרי המות הפתאומיים החרידו ענקים בוטחים באדמה אלה עוד יותר מאשר את “הערטילאין” שבין החסידים האחרים. ריבונו של עולם, ובכן מתים באמת מ“הבלים” אלה? אימה שלא הוגדרה נלוותה מעתה עם בטחונם המוצק שכוחה של עבודת הכפים.

אחד מהם, זקן שעיר וגרום, שדיבורו לא היה אלא נהם כבד־הגיים, בעל בנים ונכדים פלודי גוף ואמיצי לבב, שהיו כולם יחד עובדים נאמנים עוד באחוזה של אבות “הנשיא” בקוז’יניץ, לא יכול שאת את יסורי הקדחת והפצעים האוכלים את בשרו, שעה שהוא רואה מימינו ומשמאלו קרובים ושארי בשר נופלים ולא קמים, כאלונים גדועים, מתיגרת היד הנעלמה, ועל אחת כמה וכמה שלא יכול לראות בצערו של “הנשיא” ושל אחיותיו העדינות, נצרי בית הרבי שלו, אשר הוא עוד נשאם על כפים, וכאן נתנסו בכל הנסיונות ועברו כל מדורות היסורים ממש כבני ביתו שלו “הפשוטים”. אוי לעינים שכך רואות! יום אחד לוהט בשרב לבש בגדי יום טוב, שטריימל וקיטל וטלית, ירד בחשאי אל הקישון, מקום שהוא עמוק ביותר, וטיבע עצמו במימיו. משביקשוהו ומשוהו מן המים, היה עוד מעוטף בטליתו וקופסת הטבק של בית הרביים מקוז’יניץ נמצאה לחוצה בין אצבעותיו.

טז

אנחנו שהיינו מוגבלים במקום ובזמן, ראינו רק את נצחונו של המות. נתחים־נתחים גזרה מאכלתו מן הגוף החי של הישוב המתהוה, ומיום ליום גדלה החרדה לקיומו. היו כבר מי שארזו את חפציהם ונעלמו באישון לילה עם כבודה וטף, בדרך השיבה אל הגולה. בבוקר עמד צריפם הריק כפצע פתוח בלב הנקודה. היו מי ששוב לא יצאו לעבודה. ישבו עם נשיהם וטפיהם ישיבת אבלים ואכלו מן הטמון, שהביאו עמם והצליחו לשמרו עד היום ההוא. כמה מן הלמדנים חזרו אל “בית המדרש”, סילסלו בניגון הגמרא כל היום וכל הלילה, ומשלא היה להם מה לאכול לא אכלו. מן הגולה החלה מגיעה זעקת הקרובים והנותרים, לאמור: “למה תמותו במדבר הזה? שובו אל המקום אשר יצאתם ממנו”… קמו מומחים מיוחדים, שנשבעו והוכיחו שחור על גבי לבן, כי אם לא יעזבו המתישבים את המקום, ימותו כולם עד אחד. והסטטיסטיקה של המות סייעה בידם והקלה עליהם את החישובים.

ואולם במסתרים ובאין יודעים נלחמו החיים את מלחמתם העקשנית, כי על כן החיים ולא המות הם שהביאו נידחי ישראל אלה מעיירות הגולה ומכפרי הנכר להתיכם יחד וללכדם לגוש אחד על האדמה אשר לוקחו ממנה, ואשר דמם שיוע אליה מכל דרכי הנדודים. עוד המות קוצר את קצירו ביד רמה, והנה יצא דור חדש מחיתוליו, נערי גלות דלולי פנים ורחופי עצמות, ניערו מעליהם עובש גיטאות וטחב מרתפים ונעשו בִּן שנה־שנתים לבחורים זקופים ותקיפים, שׂשׂים לעמל ובזים לכפן, שהובילו יחד עם אבותיהם הישישים והתשושים קציר אחר מן השדות שנחרשו ונזרעו אף על פי כן, קציר דגן וקציר שחת, תירס ובקיה. והנערות עם אמותיהן אשר המות פסח עליהן, תלשו מן הגינות, אשר גידלו בעצבונן, ירק לתפארת, יבול רב, גזר וסלק וכרוב וכרובית, צנון ובצל, פולים ואפונה. מתהלוכות הלויות חזרו הבחורים לניר ניר, מערש דוי קמו הנערות אל החליבה ברפתות. בפרות שנותרו מן המגיפות מצאו מרעה טוב דוקא באדמת הביצות. הלולים החלו מתמלאים עופות חדשים שקירקרו למרחוק את קרקור האביב. השכול האכזרי חישל רצונות של ברזל, אבדן כל משען ומשענת חולל פלאים בגוף המעורער. החיים והמות נפגשו פנים אל פנים, והאדמה הברוכה היתה עם החיים.

בד בבד עם המלחמה בחוץ נלחמו החיים על נפשם גם בפנים, במצפונם של הרביים המיסדים, שהביאו את האנשים הלום. לא מְרַדְפֵי הרפתקאות היו אלה, לא שֵׁם ביקשו לעשות להם בגבורים. קול אמר להם לעלות – ועלו. ועכשיו שראו כי לא בהם בחר הקול הזה לסיים שליחותו, היו להם אמנם רגעים של חולשת הדעת ונפילת הרוחין, אבל האזהרה הגדולה שכתב המות על כותלם, החרדה האמיתית למפעל ולאדם שבו, הכריעו לבסוף את הכף, והם עשו עצמם אסקופה הנדרסת למפעלם, דרך לעבור גאולים. ביד כהה וברוח נכאה הידפקו על דלתות המוסדות הציוניים מלומדי הנסיון בהתישבות, ומסרו לידם ולפיקוחם את שני הכפרים, כשהם עצמם נדחקים הצדה, שלא להיות למפגע לסדר החדש. והמוסדות הציוניים הכירו בכל כובד האחריות שהוטלה עליהם, ונרתמו בעול ההצלה במיטב הונם ואונם. אלה מן המתישבים שנתיאשו, או שמשפחותיהם דללו מחמת המות האכזרי, קיבלו את כספם חזרה ועזבו. והנותרים החלו הכל מחדש, בכוחות חדשים ובהתלהבות חדשה. שתי הנקודות – “נחלת יעקב” ו“עבודת ישראל” – עברו מן הגבעות שנבנו עליהן תחילה ללא תכנית, והוקמו בהדרכת מומחים כ“כפר חסידים” אחיד, במקום שהוא עובד היום, כשמונה קילומטר קרוב יותר לחיפה. פלוגה של “הפועל המזרחי” שצורפה אל הכפר הביאה כוחות חדשים ורעננים לעיצוב דמותו העברית־הארצישראלית של הכפר. מן הישובים השכנים והותיקים נקשרו קשרים, הגיעו יועצים, עוזרים, מדריכים. החלה עבודה אנטי־מלרית כבירה. תכנית חדשה של ניקוז ביצות הקישון הפכה שממות מות לשדות אשר בירכם ה'. הוקמו בנינים של קיימא, רפתות של בטון, בתים ציבוריים מרוּוחים ובית כנסת נאה. הועמקו השרשים וחוזקו היסודות וזהב החלומות הוּמר בברזל של מציאות.

יז

עמדתי על גשר הקישון ונסתכלתי בכפר שמנגד. רחב הלב למראה. בתים של חן יהודי בתוך ירק רענן של ארץ ישראל. שדות בור משני עברי הנהר. חורש מצל בהרים שבקצה. המולת ילדים עולה מן החורש. ילדי איכרים חסידים. ילדים בחיק הטבע והחירות. פרש הבעל־שם־טוב את טליתו על נצרי־טיפוחיו ונטעם איתנים בארץ האבות.

והנה שתי דמויות מתקרבות בנתיבה היורדת מן הכפר. דמות סגופה, כפופה לפנים, וכמו מחפשת אבידה על האדמה. הרבי מיבּלוֹנה. ודמות זקופה, צעירה להפליא, בעלת עינים כחולות וחולמות וזקן שחום על פנים שזופים. הרבי מקוז’יניץ. כל אחד מהם נשא מזוָדה בידו וכאילו הלך בפני עצמו, לא דיברו דבר ביניהם.

ידעתי לאן הלכו עתה. משנמסרו על ידיהם הכפרים לפיקוח המוסדות, ונעשו למושב עובדים אחד, בהדרכת מומחים מיוחדים, שוב לא היה מקום ל“רביים” מחוסרי הנסיון, שכשלונם המעשי לא ניתן להימחות. אחרי חדשים אחדים של חיבוטים ולבטים לבשו שחורים והלכו אל האפלה, להיעלם אי־שם בין כל האלמונים בישראל. זאת היתה דרכם האחרונה מן הכפר שיסדו…

תחילה ביקשתי להתחמק. לבי לא עמד בי לראותם עוברים על ידי בדרך אשר לא ישובו בה. ואולם שוב לא היה סיפק בידי ללכת. כמו על מנת לעצור בעדי, החלו מחישים צעדיהם וקרבו אלי.

בלא אומר ודברים לחצו את ידי. בלא אומר ודברים המשיכו בדרכם. הרבי מיבּלוֹנה כאילו נזקפה קומתו לקראת השמש השוקעת על רכסי הכרמל. והרבי מקוז’יניץ צופה היה בעינים מופנות פנימה. ודמעות עמדו בריסי העינים של שניהם. ההיו אלה דמעות גיל על כי חלומם המופלא לא עלה בתוהו? או אינוֹ, ומשהו נשבר בלבם לעולמים?

חלילה!

“אשרי הזורעים ואינם קוצרים”.

א

בחלומי, ואני זוחל על ארבע ברחובות עיר. ריקים הרחובות ואין רישומם ניכר, אלא שאני איני מתעכב על כך. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. ילדה אחת שוכבת בחצר, עושה משהו בידיה ומסתכלת בי. יודע אני מי היא ואיני זוכר את שמה. מדבר אני אליה והיא אינה משיבה לי, רק פניה נעוים ומעונים וכעין גניחה יצאת מפיה. מניח אני אותה וזוחל לי הלאה לדרכי. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. הנה ידי מטפסות במדרגות. רואה אני בקושי את הרחבה שלפני הדלת. ואף על פי כן אור השמש שופע על הכל. ידי פותחות את הדלת, ואני נכנס בזחילה. אצבעותי מגששות על רובדי הפסיפסים של הרצפה שאף הם שטופים אור. וכאן אני נופל על פני ואינני…

ב

אילו היתה אמי כאן, במחיצתי, באפרורית הבוקר הזה. אילו היו צעדיה אלה הדופקים עתה על המדרכה. לא בפניה תופיע כאן. לא בקולה. חפץ אני כי תהיה על ידי כהיותה בזכרונות הילדות. בכל ובלא כלום. מורגשת, ממשית, ואיננה נראית, ואיננה נשמעת. עד שהכתלים נעשים אמא, והארון נעשה אמא, ושני הפמוטות העומדים ממולי על הארון נעשים אמא. וחיה אני רוצה שתהיה כאן. אינני מוותר על חייה.

ג

מה טוב כי ראש רעיתי מציץ אלי מתוך שמיכת המיטה הקרובה למיטתי. מתוך כך אני יודע בדמדומים אלה שדמדומי בוקר הם. מבחין אני זאת גם מקולות הילדים העולים מן הרחוב. ודאי הולכים הם עתה אל בית־ספרם. גם דרדור גלגלי האבטובוסים מעמידני על כך. כשחושך בחדר ובחלונות, ודרדור מכונית איננו נשמע ונשימת רעיתי מגיעה אלי במקוטעין מן המטה הקרובה, יודע אני כי שעת לילה מאוחרת עכשיו, אשמורה שניה או שלישית. וכשאני פוקח עיני והמיטה שעל ידי ריקה, איני משגיח באפלה הלופפת את כל הויתי ויודע אני כי יום עכשיו, צהרי יום, ורעיתי מתרוצצת אי־שם, בשוָקים וברחובות, אצל הרופאים והאחיות, כדי “להציל” כפי שהיא לוחשת אליהם לפעמים בחדר הזה, כדי “להציל”… טוב שנשימתה עולה אלי עכשיו מן האפלה. טוב שאני יודע כי לילה עתה מסביב. כמה לילות? כמה ימים? הקיץ עכשיו? החורף עכשיו? חורף עכשיו! שכן סערה גונחת מבחוץ, מידפקת על החלונות, וגשמים עזים אינם פוסקים לרדת. והנה גם פתותי שלג זעירים, אוריריים נופלים ואינם נופלים… קיץ עכשיו! שכן קרני חמה מטפסות על הארון, והחלונות פתוחים לרוחה, ורוח אינה מנשבת ודבורה אחת מזמזמת בחללו של החדר. יודע אני בקעה מופרשת למראשותי עמק יזרעאל. נחל הוא שחפר את הבקעה הזאת. עתה הנחל איננו קיים עוד, ואולם חלוקי האבן נשארו, והם מתפנקים בחלקלקוּתם לעיני השמש הרחוקה. ושני כתלים לבקעה, והכתלים מתקרבים והולכים כלפי מעלה. ועננה לבנה שרויה על פס השמים המשמש להם תקרה. וסלעים על הכתלים, ושיחים ועלי שרך, ופרחים הרבה. וסלע אחד על הכותל הימני, שממנו רואים את עמק עכו, והכרמל והים מפתח הבקעה מזה, ואת עמק יזרעאל ואת הגלבוע ואת התבור מפתח הבקעה מזה. שם הייתי רוצה לשבת בשעה הזאת.

ד

המרצוני הטוב באה המחלה הזאת, והדמדומים שבה אינם אלא מקלט רצוי לעינים שלי שנסתנוורו לאור היום, או כחתף באה עלי, כגוף זר שהפילני מן המארב ואנכי רק קרבן מקרה הנני, עבד נרצע למסובב הנעלם? הנה שאפתי כל ימי להגיע אל “הטירה הנמה” שמעבר ל“אשנב הנעול” שבנפש, ואברות כנפי שירתי יש שזעו וחדרו למגע האפל האפל הזה, הקיים ואיננו קיים – האם ניחושים היו אלה, בחינת סימפטוֹמים ראשונים למה שיבוא, או גורמים היו אלה, סיבות היו, והמחלה הזאת אינה אלא “נפילת המדרגות”, בחינת “הציץ ונפגע”, ואני שהעזתי לחדור אל הערפל, להידפק על פתחו של “גבוה”, נלכדתי פתאום יל ידי “שונים”, נפלתי בחרמו של “השטן” והרי הוא עושה בתוכי כבתוך שלו? איני חפץ לענותני בנפתולי הסברים, אין לבי הולך עתה אחרי העיונים הדקים. רוצה אני לשמוע רק מה שנפשי אומרת לי. ונפשי אומרת, מפה לאוזן היא אומרת, כי אמנם הגעתי למחוז חפצי הנעלם, כי אמנם איבדו החיים את עוקצם למעני. וגם המות אינו נורא כל כך. בטלו הגבולות והתחומים, השמות וההבדלים – יום ולילה, קיץ וחורף, אני והעולם משמשים בערבוביה עילאית ואיננו נפגעים על ידי כך. יש שאני מחזיק שעות על שעות במשענת הכסא וחושב כי יד רעיתי היא זו, וטוב לי ורוַח לי. יש שאני מכה על לבי וחושב כי על לב העולם אני מכה. ויש שאני יודע לכאורה ב“טעות” זו, והידיעה הזאת אינה מפריעה לי, ואינה מוציאה את מחשבתי מחזקתה. השלימו המדורות. המשל והנמשל חד הוא. אני, אתה והמקום – חד הוא. הכדורים האורים המרצדים לנגד עיני העצומות גלגלי מזלות הם. הערפילים האלה הלופפים את חושי ערפלי מעלה הם, שבספירתם הכסופה והדמומה מרחף־דואה עכשיו אני־אתם־העולם, כוכב־הלכת העמום שאש תמיד בוערת במעמקיו. מה מלילה? לאן הדרך? והכאב הזה? איכה יחדור הכאב אל הכוכבים?

ה

שאני תלוי בחסדי אחרים? שאם לא יגישו לי את כף השיקוי מספר פעמים ביום, אוציא כאן ככלב את נשמתי וכל חזון הכוכבים שלי ינדוף כמוץ לפני רוח? ואולם נסו נא לעשות זאת! נסו נא לשמוע את צלצול השעון בשעת חצות ולא להחליף את התחבושת שעל צלעותי? נסו נא לתת לקרח שעל ראשי להימס ולהשאיר את מצחי בדליקתו? הן לא תוכלו כזאת! הן אני הוא היושב בתוככם ואיני מניח לכם עד שתושיעוני. אני החפץ קיום־לא־קיום. אני, ששעתי בשעון המזלות לא נמלאה עדיין. כי מי אתם – אם לא אני?

ברגע שתמלא הסאה, ברגע שפעמון חיי ידפוק גמירא, תראו ותיוכחו כמה שהיות ומניעות אזמן לכם אשר יעכבוכם מלעשות את מלאכת העזרה. סערה תתחולל – ואתם בדרך רחוקה. השמשות שבחלונות האבטובוסים תתפוצצנה, הגלגלים יתבקעו פתאום. התנועה תיעצר. אם תרוצו ברגל – אבנים מקיר תפולנה ותחסומנה דרככם. שטפי מים כבירים יהפכו את הרחובות לנהרות. דליקה תפרוץ אי־שם, בקצוי הכרך, ושורת מכוניות הכבאים, שורה שאין לה סוף, תעבור כחיץ חי ביניכם ובין מותי. ההתחייבתם בנפשי? האיחרתם? שוא תתגודדו! אני הוא שאיחרתי! אני הוא שהגיעה שעתי לטבוע בנצחי! אני הוא שחפצתי כי תגישו את הכף אל שפתי ותמצאו את השינים מהודקות, כי תסירו את חבישת הקרח מעל ראשי ותראו העינים פקוחות ואינן רואות עוד… האם לא שמעתם את קולי בילל הסופה, בתרועת החצוצרות של הכבאים, בשורת המכוניות האדומות, שורה שאין לה סוף?

ו

נבהלתי משרעפי בדמדומי האֵפר הרומצים:

אם אמנם כך הוא הדבר, אם אני הוא היושב בתוככם, הנוסע ברכבותיכם, הלן מתחת הגשרים שלכם, לאמור: אני הוא – אתם, הרי שמחלתי זו שאני מתענה בה עכשיו, איננה נוגעת רק לגופי זה בלבד, הרי שגם אתם חולים כמוני! אללי! איך להעלות על הדעת, איך להגות עד גמירא, כי דקירות אלה שבגבי כי חנק זה שבגרוני, כי מועקה זו שבגבות עיני, אותות חוזרים הם, מראות ראי לעינויים מקיפים יותר עד אין קץ, בעלי פרצופים עד אין קץ, כפולי מספר עד אין קץ, שבאים עליכם באותה שעה בהמוניכם, במעונותיכם ובגלויותיכם, ברחבי החלל שאתם נחיתים בו עכשיו, אתם, הכוכבים, הדממות, היצורים והבריות, היבשות והימים, אחי, אחי החיים והמתים?! איך להעלות על הדעת, איך לחשוב עד גמירא, כי אשיות תבל כולה מתמוטטות עמדי?!

אולם כך הוא! ידוע ידעתי כי כך הוא! כי הגבולות והתחומים, ההגדרות והשמות – יריעות רמיה הן, חציצות שוא, שבאו לכסות על שלהבת היחוד הגדולה, שאין מפניה מנוס. מבשרי חזיתי זאת. מבשרי ודמי.

הנה קול דופק בלבי. הטרם אחוש כי לא רק לבי בלבד הוא זה שהוחרד, כי לב העולם הוא זה, כי שער הדמים הוא זה, כי דלת היא זו, דלת בצריף של עץ במושבה עזובה בלילות. בצריף הזה את ישנה, את שהנך המחשבה הנסתרת שלי, מחשבת אדם הנרדמת באופל, את שהנך האשה שלבי הוגה בה עכשיו. בעלך נסע מכאן – מי הוא בעלך? מי הוא “האלוהים” הער שבחסותו יטהר עליך היום? גם כן “אני” מרחוק? – בעלך נסע מכאן, ואת שכונה לבדך בצריף העץ שלך. שכינתא בגלותא. ולילה עתה. וגשמים. ורוח. והשומר מידפק על פתחך ברובה שלו, זה השומר שלחש פעם על אזנך בנשימה לוהטת: “את יכולה לישון במנוחה, בנסוע בעלך. אני שומר עליך בלילות. אני…” האת היא שנבהלת כל כך בלבי לקול הדפיקה? הפתחת לו לשומר המידפק, ההניח את הרובה ליד הדלת, הפשט מגפיו? הפתחת לו? – – –

מה החרדה הזאת, שאני חרד לך בביעותי, שכינתא בגלותא שלי, אשת לב רחוקה, שבוית תרדמות מסביב? הן ידוע אדע עתה, כי רק אשנב את בארמון אורה שקירותיו אטומים, כי רק נתיב את ביער בראשית, כי רק ניצוץ של שלהבת טמירה בלבי, לבו של עולם…עשי, עשי רצונו, אשה עזובה במחשכים. התמסרי לו, התענגי עליו, היי שלו. הן אני כבר עברתי את האשנב, הלכתי את הנתיב, הגעתי אל השלהבת הגדולה. הן אני עומד כבר בתווך, באם, בלב המאורעות. הן אני חליתי עד תום, הוצתי עד כלה, ירדתי עד השיתין, לחשוף כל רע בשרשו, כל מאן־דהוּ בטומאתו, למען גאול ופדה והתחל מחדש, הכל מחדש. אני צולל וצולל. אני מרתיח מצולה ומרתית יסודות, אני מתיך הכל בכור ההיתוכים, אני מוסר את נפשי, אני מתוח כמיתר בלב הדממה. אוי לי, האעצור כוח?

קול דופק בלבי. דופק הוא עתה בכל הלבבות שבעולם, בכל הארסינלים, בכל הפינות הנידחות שאהבה בתענוגות שרויה בהן. דופק הוא עתה במלחמת הלילה שבין השחורים והלבנים, בהרי חבש האיומים, דופק הוא עתה באיי יפאן הרחוקים, בלב המזדחלים וקרבים אל המפקד הישן שלהם והחרב המורעלת בפיהם. דופק הוא עתה בלב אם במדבר שבנה יחידה גוסס לעיניה.

קול דופק בלבי. נחלי געש הם אלה, המידפקים על קרקע העולם ורוצים לפרוץ ברגע זה מתוך לוע ההר הפעור, להטביע כפרים נרדמים וערים נרדמות, להפוך זוגות מתלכדים לאבני אש של פּוֹמפֶּיה!

זרמי מים הם אלה, העולים על גדותיהם, העוקרים גשרים ממכונם, ההורסים את הסכרים ומציפים את מִצְרַיִם של לילה רצח ודמעות.

סערה היא זו, סופה ביערות עד, המהדהדת בין הענפים השבורים, הכופפת את ראשי הצמרות ועורפתן, המפילה שורת ארנים בלילה, ענקי בראשית, ומשאירה אותם מוטלים אחריה כשורת אוזים שחוטים.

יד היא זו, יד מידפקת על ביתו השקוע בשנת של יהודי נידח בכפר הרים בגרמניה, והקול, קול עשיו, עונה אחריה באיום: “צא מכאן, אתה ואשתך וטפך וקח אל מקל הנדודים בידך ולך!..”

קול דופק בלבי.

ז

הלילה עברו הגרמנים את הרינוס, כבשו את השטח המפורז, הפרו את חוזה לוקרנו המאושר והמקויים. לאור הבוקר הגיעו בתופים ובחצוצרות אל הערים המתעוררות משנתן, חודי החניתות על קני הרובים. פרחים בדשי בגדיהם. ושתי בנות רינוס צוהלות מימינו ומשמאלו של כל אחד מהם. ממגדלי המבצרים ירו תותחי־ברכה ורשמו “מנה תקל” שחור בשמי אירופה הכחולים. אני ידעתי זאת.

ספינת האויר הגדולה ביותר בעולם נתחבטה פתאום, התחילה נעה וחגה כשיכורה. הנוסעים החוירו ופרצו בצעקה אחת נוראה. אשה צעירה נועצת צפרניה בכף ידו של בעלה היושב על ידה. היא חשה בעובר המתהפך במעיה. הטייס שליד ההגה מסובב כמטורף את הגלגל השבור שבידו. לשוא. כמיטיאור מזנק נופלת ספינת האויר הבוערת על צמרות האילנות שביער. היער אחוז להבות. מן הכפרים הסמוכים באים איכרים בעגלות, בקלשונות ובמכשירי־כיבוי. אבטומובילים טסים ותוקעים. עצים נגדעים מסביב. למחרת באה משלחת החקירה הממשלתית. אדונים בשחור ובמונוקל. במקום המפולת גלי אפר, שברי זכוכית, אברי אדם שרופים. אני ידעתי זאת.

אני ידעתי זאת – באשר קרבי התחוללו המאורעות האלה, באשר ידי היתה בהם, בחלום ובהקיץ, בסיבה ובמסובב. מטורף דעת הנני? קורי עכביש אני אורג? אינני מטורף דעת. שתים פעם שתים הן ארבע. שם שורת ההרים הגבוהה ביותר בעולם – הימַלאיה. שלושים ותשע מעלות חום לי. השעה שתים וחצי בלילה… אינני מטורף דעת. אני רק מבטא את מה שיודעים כולכם ואינכם מעיזים לבטא. אני רק אומר שכל מי ומה שאני יודע אותו, הרי זה אני – עצם מעצמי ובשר מבשרי – שאילמלא כן לא הייתי יכול לדעתו. אני רק אומר מה שהגו ואמרו אבותי ואבות אבותי בלשונות אין מספר. אני אומר שכשם שבדרמה הכתובה יש גיבורים הרבה ויצרים הרבה ומאורעות הרבה וכולם אינם אלא השלכות של נשמת היוצר האחת, כך גם בדרמה שבחיים. אני אינני אומר זאת בלבד. אני חש ברמ“ח אברי הכואבים, בשס”ה גידי השותתים דם. אני קורא לזה אני. אתם קוראים לזה אתם. אחרים קוראים לזה הטבע או האלוהים. ועוד אחרים החומר, או הרוח, או צעיף ההשליה. העיקר שהכל הוא אחד. העיקר שכל תנועת רגל וכל נקיפת אצבע קשורה ומרוקמה בכל מה שהיה, הווה ויהיה, ושכל מה שהיה והווה ויהיה מכונס בקרבי מאז ומתמיד שלא בידיעתי, והפעם – בידיעתי! העיקר שכל היצור וכל המפעל אחוזים ודבוקים זה בזה כשלהבת בגחלת, כעצמים שבתמונת העין, כראי בתוך ראי, כבאר־לחי־רואי! העיקר שאני־אתה־הוא איני צדיק ואיני ישר, באשר יש רוצח בעולם, ויש אנס, ויש כוֹרים בעולם הכלואים שמונה־עשרה שעות במכרות הפחם החשוכות למען יחם לי… ולמען יסובו גלגלי מכונותי…

ח

דוקטור, אל תעזבני הלילה.

דוקטור, מידת חומי גבוהה מאד, כנפי נחירי מתנפנפות ולוהטות, שתי רקותי כמפחות. אל תעזבני הלילה. אני ירא לנפשי.

דוקטור, אל תזוז ידך מתוך ידי. סעדני בנפתולי לבבי. היה עוזר לי במלחמתי, כי למערכה כבדה אני יוצא הלילה, למלחמת החיים והמות בקרבי. רוצה אני לדעת הלילה איזו הדרך שיבור לו העולם. רוצה אני לאצול ברכה מפי או לחדול.

כשמשון העיור, האסור בנחושתים, רוצה אני לאחוז הלילה בעמודי קדם שבקרבי ולמוטטם ולטלטלם, ולצעוק אלי, אל עצמי, אל נצחי הנצחים שבדמי: “לישועתך קויתי אדוני!”

“לישועתך קויתי אדוני!” אינני רוצה עוד לעשות את מעשי בעולם, אשר אפס קצהו אראה ואת כולו לא אראה. אני רוצה לראות את הכל.

אינני רוצה עוד שיהיו עריצים בקרבי ומדוכאים, רודפים ונרדפים, רוצחים ונרצחים – אני רוצה להיות שלם!

אינני רוצה עוד לילה ויום, זוט וגאוּת, ערוּת ותרדמה – אני רוצה להיות כולי אור, כולי גאוּת, כולי ער!

רוצה אני לדעת מה אני ומה חיי בתבל רבתי זו.

סוס שחור דוהר לקראתי מתוך ענני המזלות. אני עולה עליו. אני דוהר דרך הזמנים והדורות. אני יורד ונוקב עד התהום. אני ר' יוסף דילה רינה, מיכ’ל אנג’ילו, דוד אלרואי. אני חותר לקראת מקורו של עולם, לקראת מקורי שלי העלום. אני ירבעם בן נבט. אני אחאב. אני שלמה!

אני דוד המנגן למרגלות שאול. אני החנית הנתקעת בכותל. אני משה הרועה.

אני אדם העירום ואני מתבושש מאד.

אני הנחש.

אני גוחן על פרי העץ, בין העלעלים השעירים, ואני קוטף וקוטף.

אני טועם מן הפרי והוא מתוק לחיכי ואבדון לבשרי.

אני –

דוקטור! אינני יכול לנשום – – –

ט

אתה, האיכר ההולך אחרי המחרשה עם דמדומי בוקר בעמק יזרעאל, או בבקעת הירדן, או באדמת הבצה שבעמק חפר העזוב – אתה, אל תביט לאחור. אתה לך וחרוש!

ואם שחורים תראה והם נושאים ארון על כתפיהם והם הולכים ונעלמים להם ורגליהם באויר תדרוכנה – אתה אל תפסיק מחרישתך, אתה אל תיבהל!

ואם את פני תכיר בארון הזה, פנים ידועים לך מתמול שלשום, ואם את עיני תראה והן כבויות, ואם את שפתי תראה והן לבנות כסיד – אתה אל תשאל לשמי. אתה אל תבכה אחרי. אתה אל תאמר לי שלום.

אני חי!

אני חי באדמה השחורה הזאת הנשפכת אחריך, במחרשה הזאת, ברחשי האלם שבקרבך. אני – אתה!

אני נושא עמך את עיניך הבהירות לקראת השמש המפצעת ממזרח. אני סופג אל קרבי את אויר הבוקר הרענן, את חודי ההרים המתבהרים והולכים.

אני נושא משך הזרע. אני נשמט מבין אצבעות ידיך בגרעינים הדשנים הללו. אני נפזר ברוח.

אני נאחז בקרקע. אני מכה שרשים. אני עולה כפורחת בגשם וברוח.

אני הקמה המכה גלים. הפרי הבשל. אני החיוך בשפתי תינוקך המקדם פניך עם ערב.

אני חייך וחיי חלומותיך.

אני החיים!

ואני אנצח! בך נשבעתי כי אני אנצח!

למחרת בבוקר השכם נכנסה ליאת לחדר “מגן דוד אדום” שבמושבה:

– אני מבקשת מכם לתת לי איזה תפקיד.

– תפקיד, תפקיד – מילמלה הרופאה התורנית, אשה כבדה, בעלת אף מוארך, דולף במקצת, ועינים תרוטות, כחולות־מימיות ונעימת דבור רשולה, אך יוצאת מן הלב – תפקיד. איזה תפקיד אפשר לתת לאשה, שלא למדה עזרה ראשונה. כן, יש לי תפקיד בשבילך – נזכרה פתאום, כשהיא לוחצת אצבעה אל מצחה – יש לי תפקיד, אלא שאינני יודעת אם תרצי לקבל אותו.

– הכל אני רוצה לקבל – ענתה ליאת.

– ובכן, זה טוב. זה לא תפקיד משמח כל כך. חשבנו באין ברירה, שאפשר גם בלעדיו, אבל מכיון שבאת, טוב. בחור יש לנו. מהפלמ"ח. הוא נפל מעץ ושבר חוט השידרה שלו. שבר ללא תקנה. הוא בגבס. אבל הוא ימות. מחר או מחרתיים. זריקה אין הוא חפץ לקבל. רצון אחרון שלו, שאנו מכבדים. אבל הוא לבדו. והוא בקדחת. כל היום הוזה: ואם את חפצה לשבת על ידו היום או היומיים, שהוא עוד יחיה, זה תפקיד.

הרופאה נשמה לרוחה, כלאחר נאום קשה. מעולות וינה היתה ועדיין לא הסתגלה לשפה העברית. ואפשר שבכלל קשה היה עליה הדיבור. אשה בודדת היתה, כבדת בשר, כל היום אצל חולים.

– אני מוכנה – ענתה ליאת, בלי להרהר הרבה.

– ובכן תבואי בעוד חצי שעה, ואלך אתך אליו – –

את נחמיה, בחור הפלמ“ח, מצאו מוטל במוסך קטן, אחורי בית־החולים שבקצה המושבה. את המוסך הריק הפכו לחדר חולים לנוטה למות. חלונות לא היו לאותו מוסך והדלת לחצר המלאה גרוטאות ושברי מכוניות היתה פתוחה לרווחה, אלא שוילון בד לבן היה תלוי על הפתח, שהסתיר את פנים המוסך מעין העוברים ושבים. כשנכנסו לשם הרופאה עם ליאת, שמעו כבר מרחוק את נחמיה בחור הפלמ”ח נושא מדברותיו בחלל האטום של המוסך. הוא שכב אמנם על מיטה באמצע המוסך, אבל למעשה לא שכב, אלא היה מרחף באויר. כי שתי רגליו, שנראו כרגלי ענק בתוך חיתול הגבס, היו קשורות משני הצדדים לתקרה ברצועות של עור. וכן הידים. וכן הגוף, כולו גוש גבס עצום, שרצועות סמכו אותו מן הגב והרצועות קשורות אל שני הקירות שמעבריו.

– זה הכל בגלל חוט השידרה שנשבר – לחשה הרופאה לליאת – במצב רחיפה זה ניסינו לרפאו. אך לשוא. גם הרגלים והידים שבורות ובכל הגוף כולו אין אבר שלם. אך זה לא כלום. העיקר חוט השידרה שנשבר.

– העיקר, חוט השירה שנקפד – תיקן נחמיה כמובן מאליו, את הלחש שלחשה הרופאה, לחש רם במקצת, כדרכן של נשים כבדות. מתוך מחוך הגבס, שחיתוליו כיסו משום־מה גם את הראש, לא נראה אלא מצחו של נחמיה ועיניו האפורות עיני פלדה, שהאירו באפלולית, אשר פנס חשמלי אדום, פנס תמיד, הטיל בה רק אור קלוש – את מבינה, חברה, מה שמך?

– ליאת שמי.

– ליאת, שם יפה. את מבינה, ליאת. דוקא מנפילה מעץ החרוב ודוקא בטיול של שלום ושלוה. אני הייתי בין בחורי וינגייט. אני נשלחתי פעם יחידי להפתיע ברימוני יד כנופיה שלימה של פורעים, שישבה מסביב למדורה. ארבעה רימונים זרקתי. עשרות מהם נתרסקו. השאר רדפו אחרי. היה ואדי בדרך, משני עברי הואדי חרוּבות. המים שטפו בואדי בזרם אדיר. אם אעבור את הואדי אינצל. אך איך עוברים? טיפסתי ועליתי על חרובה שמעבר מזה וקפצתי קפיצת טירוף אל החרובה שמן העבר השני. את צריכה לדעת, שהואדי נמצא בעומק, בתהום. ויכולתי ליפול לתהום ולהתרסק. ולא נפלתי. נאחזתי בענף אחד של החרובה וניצלתי, והרודפים אחרי ירו באויר והחטיאו. לקפוץ אחרי לא העיזו, לא יכלו. בשום אופן לא. שד משחת חשבוּני. את מבינה: ענף עץ חרוב. ואת מבינה, בימי וינגייט היה הדבר. כנופיות דמים בארץ. המות אורב מכל צד. ואנחנו נלחמים במות ויכולים לו. ועכשיו, דוקא עכשיו. טיול של חופש עשיתי לכרמל. פינות סתר יש לי בכרמל. שם אני אוהב לבלות יחידי את החופש שלי. באופק הים. השפלה למטה, ההר למעלה, יופי. ושם על פי תהום, אפילו תהום אי אפשר לקרוא לזה, ערוץ עמוק, אבני סחף, סלעים, שיחים. שם גם כן עץ חרוב. שם אהבתי תמיד לטפס על ענף ולשבת, כמרחף על פי התהום. אולי זה הזכיר לי משהו מאז, מימי וינגייט. אני אוהב עצים, בדידות, טבע. אני הייתי מצטיין בטבע גם באוניברסיטה. והפעם, את מבינה, דוקא הפעם, הענף היה רקוב. ואני נפלתי במחילה מכבודך, הדרדרתי אל התהום. לאו דוקא תהום, ערוץ, סלעים, אבני סחף. ושברתי את כל מה שיש לי, במחילה מכבודך. אך זה לא העיקר. העיקר חוט השידרה שנקפד. וזה לא בקרב, בתפקיד, זה בטיול של חופש. חפצתי קצת בדידוּת. קצת לרחף באויר. רגע. כמו שאני מרחף עכשיו כל הימים. אך הענף היה רקוב. ושכבתי שם על הסלעים מרוסק, מי יודע כמה. עד שעברה פלוגת חיילים אנגלים ומצאו אותי. הלחימו את השברים שלי בגבס. עשרים ושבעה שברים. וגם את חוט השידרה כמובן. ואני שוב מרחף בעולמות עליונים, כפי שאת רואה.

ליאת הגישה לו כפית של תה ממותק, קר, שעמד בספל ישן, מחוסר אוגן, על גבי שרפרף משוּמן, מגרוטאות המוסך. נחמיה גמע במציצה ובלע את המשקה בהתאמצות שרירי הגרון, כבולע משהו חונק, הגדול מכפי צוארו.

– את תמיהה, שאני מדבר כל הזמן. זה המתח הגבוה. את מבינה, אני כבר הרבה ימים והרבה לילות לא עוצם עין. אינני נותן להרדים אותי. אני הלא יודע. שאני הולך למות. וחבל לי על כל רגע של חיים. אני רוצה לחיות עד הסוף בעינים פקוחות. עוד כפית, בבקשה.

ליאת הגישה לו את כפית התה ביד רועדת. פניה חוורוּ כנראה יותר מדי, אף כי נפל עליהם אור הפנס האדום.

– את לא צריכה להיבהל, חברה ליאת. אני לא מפחד. אני כל ימי ביקשתי את המתח הגבוה. חבל, שהוא בא רק עם המות. היש לך חבר? – שאל פתאום, בלי מעבר, כפי שנראה טבעי לגבי מצבו.

– היה… יש לי.

– והוא אינו על ידך?

– אינו על ידי.

– בפלמ"ח?

– ככה, תפקיד אחר.

– את מבינה. גם לי היתה חברה. גדלנו יחד. אני נולדתי בדגניה. יחדיו למדנו בגן אצל מרים. יחדיו בבית גורדון אצל פלמוני. את יודעת, שם בבית הטבע הגדול. כל הצפרים של ארץ ישראל מפוחלצות שם. כל האבנים של הארץ בחדר האוסף. וכל מיני העצים והפרחים בצורה טבעית, או בציורים. שם הסתכלנו יחד ושם אהבנו זה את זה. לפעמים היה חדר הטבע ריק, ואנחנו נשקנו זה לזו. היו לה צמות ארוכות, ואני אהבתי למשוך אותה בצמות ואחר כך לנשק לה על השפתיים. היו לה שפתיים אדומות ושיניים לבנות ועיניים שחורות ועור פנים חוּם. אבל את יודעת, היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה. היא טבעה בירדן… תמיד אהבה לעמוד על יד בית הקברות העתיק של דגניה ולהסתכל במי הירדן העוברים שם בין קנה וסוּף. היא אמרה, מי הירדן הללו זורמים אל לב הדממה. היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה של האהבה. היא אמרה, למשל, השטח של נפשנו אלפי קילומטרים ואנחנו נפגשים רק במעט מעט, ואלפי קילומטרים של הנפש נשארים בלי פגישה. והיא אמרה, אולי שם, בלב הדממה, ניפגש כליל. אפשר שלא טיבעה את עצמה, אלא מעדה וטבעה בירדן, בשעה שלא היה איש על ידה. אפשר שהסתכלה אז במים הזורמים וחלמה על הפגישה בלב הדממה. אך כשמשינו אותה מן המים, היתה כבר מתה. את יודעת, ומאותו זמן לא אהבתי בחורה.

מבעד לוילון נראו פני הרופאה, מעוּותים ומשונים בהארה האדומה של האפלולית:

– את יכולה ללכת לאכול ארוחת צהרים. הוא יישאר קצת לבדו. הרי הוא כבר ילד גדול…

– כן, כן תלכי – הפציר נחמיה.

– לא. אני כבר אכלתי – אמרה ליאת אמירה מוחלטת. הרופאה ניסתה לקרוץ סימן מחאה בעיניה התרוטות. מה שלא עלה יפה. היא הרגישה בכך ונעלמה כלעומת שבאה.

– טוב שלא הלכת – אמר נחמיה באנחת רווחה – אני ארשה לי להיות אכזרי הפעם. הלא שעותי ספורות. לך יהיה עוד פנאי לאכול ולאכול. ואני, כשמדברים חפצים שיהיה שומע. ואני על המתח הגבוה דיברתי עמך. יודעת את, זהו מושג מימי ילדותי. אני הייתי נער רועים בדגניה ושכבתי בצהרים תחת להט השמש. מנגד יקדה הכנרת ככסף מותך. הפרות רבצו להן עייפות והעלו גירה. אז ניהלתי לי יומן. וכשכתבתי ביומן מתח גבוה, הרי זה היה מה שהרגשתי ברגע זה ומה שזכרתי רק מפעמים אחדות מחיי. זה כשכל כוחות הנפש ערים והאדם והעולם והרצון של העולם הכל אחד. אבא שלי היה מורה שם, וכשהוא למד אתי בשבת פרק ישעיהו הרגשתי את המתח הגבוה הזה. אז כשלמדתי את הפרק בישעיהו, ואני ילד קטן, כבר ידעתי שאני אהיה לוחם מלחמת ישראל ושאני אפול בקרב. זה הוא המתח הגבוה. לא אשמתי היא שאני מת ככלב פצוע. אבל בעצם זה היינו הך. שאת צריכה לדעת, שאני גם בטבע הרגשתי תמיד את המתח הגבוה. כשהייתי הולך לבדי לזמור את הכרם, ואני כבר בעין־חרוד אז, כי אבא שלי מת בינתיים בקדחת, ואמא שלי עברה אתי אל אחיה בעין חרוד, אז כשהייתי גוחן לבדי על כל גפן וגפן וצפרים שרות לי שיר מיוחד, שיר שכאילו נועד רק בשבילי, ואין קול עוד. ורק תכלת השמים וארגמן המרחקים וירק עלי הגפנים על שריגיהם, אז הרגשתי את זה המתח. רגע אחד הרגשתי ולא יותר. אבל כל חיי התגעגעתי, שזה לא יהיה רגע, שזה יהיה נצח. ואת יודעת מה אני חושב, אילו נשארה נעמי בחיים, את יודעת שמה היה נעמי, אפשר שהיינו זוכים פעם לדעת את זה המתח הגבוה, שאיננו רגע אלא נצח. אבל עכשיו שהיא מתה הייתי צריך ללכת לבקשו ביום קרב, בהתנגשויות בהרים עם כנופיות השודדים, בתמרונים שאפשר להשתגע רק מלשמוע על אודותם. את יודעת. אנחנו קפצנו מקיר חלק שלוש קומות. מי ששבר רגל, שבר. ומי שלא שבר חזר וטיפס בחבל על הקיר החלק. את שומעת, על הקיר החלק עם הסכין בפה. וכשהגענו למעלה, מתחנו את שרירי הזרוע ואת הסכין השלכנו עם הלהב הפתוח על השריר. והסכין קפץ בחזרה והשריר לא נפגע. גם זה היה מתח גבוה. את יודעת, בגלות, שם יָשַׁנו. נרפים היינו. בלי כל מתח. אפשר כשנמצאים תמיד על עברי פי פחת טוב לישון. אבל את יודעת, כשישנים צוללים בחלל ריק. בריק הגדול. אך אם צוללים וצוללים מרגישים פתאום כי מן העבר השני של החלל הריק, עמוק עמוק, יש בכל זאת משהוּ. וזה המשהוּ עלול להתלקח, עלול להיות ללהבה, עלול להיות לחיים חדשים. אך כל זה יכול להיות רק במתח הגבוה, כשכל האדם ער, ולא רק חלק ממנו. לא רק השכל, או ההגיון, או הרגש בלבד, אלא כל האדם כולו, כל רמ“ח ושס”ה, הכל מוכרח להתלקח ולהיות להבה. ואת יודעת, על כן כה טוב לי עכשיו, כה טוב, משום שאני בוער בכל רמ“ח ושס”ה, משום שאני ער בכל כוחות הגוף והנפש. אני אמות עוד מעט? מה בכך. אבל עכשיו אני מרגיש את המתח הגבוה, כמו שלא הרגשתי כל ימי חיי. את יודעת, עכשיו אני טועם את הטעם של הגאולה.

קולו ניחר פתאום. ליאת הגישה לו כפית לשתיה. הגרון התקומם ולא הסכים לבלוע את טיפות המשקה. אך קולו נעשה שוב צלוּל יותר, אף כי חנוק, כעולה מתוך באר עמוקה.

– את רואה. עכשיו אני יודע מה שלא ידעתי אז. לא ידעתי למה אני מתגייס לפלמ"ח. לא ידעתי למה אני מסכן את חיי עשר פעמים ביממה. את יודעת, לזחול יחידי בין הבדואים, אשר יעשו ממך קציצה אם ירגישו בך ויתפשוך. לרוץ במטר יריות, להשליך רימוני יד, כשהחזה מופקר ליריות. את יודעת, להעלות מעפילים על החוף, ואני מנגד עומד במכונת יריה יורה באויר, יורה סתם, כדי שאמשוך את תשומת לבם של כלבי הדמים אלי, ולא יתבוננו אל המעפילים. שאני אהיה המטרה לכדורים של האנגלים, אני ולא המעפילים. את יודעת, כי אנחנו מביאים את הגאולה. אנחנו הנערים בישראל, שיודעים את החיים במתח הגבוה. לא לישון, לא להירדם. להיות ער, ער. לבנות עם חדש. אדם חדש. אומה גדולה. וזה כואב, לוּא ידעת כמה זה כואב. הכל פצוע. הכל זועק. אזני מתחרשות מן הזעקה, שאני שומע, מן הדם שלי הכואב. אבל זה טוב. זה ער, זה המתח הגבוה. אלה פעמי הגאולה, פעום, פעום, פעום. צעוד, צעוד, צעוד. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”.

את בוכה, חברה. אני שומע שאת מתייפחת. לא, לא, זה לא שיעול. זה את בוכה. האם את חושבת בגלל שאני מת יש לבכות. זה הסוד של המתח הגבוה, החברה ליאת. במצב הזה יודעים שאין מות. שאני רק צליל אחד במקהלה. שהמקהלה תוסיף לשיר גם אחרי מותי. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”. והמקהלה מי היא, את יודעת? המקהלה אלה הבחורים שלנו, נערי הפלמ"ח, בחורי צבא ההגנה בישראל. הם שרים, החברה ליאת. הם שרים עמי יחדיו את שיר הגאולה. את לא יודעת איך. את חושבת משום שהאנגלים עודם פה בארץ, אנחנו בגלות את חושבת. זה לא נכון. אנחנו כבר מדינה יהודית. כבר עכשיו מדינה יהודית. את לא יודעת, אבל יש כבר בחורים שלנו ליד התותחים, ויש כבר בחורים שלנו על כנפי האוירונים, ויש כבר בחורים שלנו בצי של ספינות קרב. וכולם מחכים לאות, רק לאות ולא יותר. ובחורים שלנו מובילים אניות עם יהודים לארץ, יומם ולילה לא ישבותו. זה העם הקיץ משנתו, החברה ליאת, זה המתח הגבוה של הגאולה. אוי לי, כמה טוב, טוב, טוב.

שוב נראו פני הרופאה מבעד לקיפול בוילון. היא רמזה לליאת שתיגש אליה ולחשה מה אל אזנה. ליאת חזרה אל נחמיה, שהגיע כבר אל אפיסת הכוחות ורק שפתיו ממלמלות: טוב, טוב, טוב… ליאת טיננה את מצחו במטפחת קרה, הרטיבה את שפתיו, לאטה אגב כך:

– אמא שלך באה מעין־חרוד, אמא שלך חפצה לראותך.

– לא, לא, לא, – צעק נחמיה בקול משונה – אינני רוצה שהיא תראה אותי כך. אימרו לה שאינני כבר, שאני כבר מת. אימרו לה, שהיא תזכור אותי כמו שראתה אותי בפעם האחרונה, ישר וזקוּף ודרוך לקרב. “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ארצנו”. אימרו לה, שאני זוכר את המלים הללו, שיצאו אז מפיה. הלא אלה הן המלים שלאט על אזני תמיד אבא שלי, כשנשא אותי על כתפיו, ואני ילד קטן, בשבילים של דגניה. לא אלה המלים היו. היו עוד מלים. מלים אחרות. עתה אני זוכר. זה היה כששכבתי בערשי בחדר־הילדים, בלילה מאוחר, כשהוא בא לכסות אותי. אולי בפעם הראשונה הבנתי אז מלים בעולם, הבנתי שיש להן משמעוּת. הוא גחן אז על ערשי ולחש, והמנורה מאירה את פניו, פנים ליאים של חולה למות: “הדליקה, אלי, הדליקה בלב בני את האש הקדושה והנאמנה – ובער בה!”… אני דולק, אבא, אני בוער באש הקדושה והנאמנה. אני כולי להבה. אש, אש, אש!

– אוי לי. פתאום אינני רואה אותך, החברה ליאת. אינני רואה שום דבר. האם זה כבר המות? לא! איני רוצה למות. אני רוצה עוד לראות במו עיני את היום הגדול של הפלמ"ח. אני רוצה עוד להגיע אל הרגע הזה, בהינתן האות לכל הגדודים שלנו לצעוד לקראת הגאולה. “גדודי ישראל, הכן! גדודי ישראל, צעוד!” – – – הנה את הצעדים אני שומע, אבל את חברי אינני רואה. החזיקי בי, החברה ליאת, אינני רוצה עוד למות! בקרב אני רוצה ליפול, ברעום התותחים, בנסוע הדגל לנצחון. או בשדה, כן, רק בשדה, בקמה. בין העצים אשר אהבתי, האח, ללכת עוד פעם אחת בתלם ולחרוש. לקטוף עוד פעם אחת תפוח מן העץ. להחזיק עוד פעם אחת עלה ירוק בידי. עלה זית ירוק – – –

ליאת רצה פתאום אחוזת בלהה אל החצר, חלפה על פני הרופאה והאם, שעמדו צמודות לוילון מבחוץ, קטפה במחי יד ענף גדול מעץ זית מאובק שצמח שם בחצר, בין הגרוטאות. כל אצבעותיה פצעה והם שתתו דם. את הענף העבירה על מצחו של נחמיה, על עיניו, אל שפתיו. אך מצחו לא זע עוד, עיניו לא ראו, שפתיו לא נפתחו לדבר. נשמתו יצאה בלא אנחה.

• תאיר אלוף ז"ל
• עמינדב ברזילי
• גיא לדרפיין
• מיה קיסרי
• נוגה ברנר
• אירית חיל
• צחה וקנין-כרמל
• נורית רכס