א

ארץ ישראל היתה חלום חיי מיום פקחי עיני רוחי בעולם. ארץ־ישראל היתה לי כיקיצה אחרי שנת קפאון של דורות. בדרוך רגלי על אדמתה ראשונה. בה לחיות חפצתי. בה למות אשלים. לו רק עַמי יחיה בה אחרי.

השם מולדת לא יכיל זאת. המושג לקוח מארצות אחרות לא יסבלנו גורל, מחוז־חפץ, משא־נפש – מלים חיורות…

הן בעמדי ראשונה, נער קטן, ביער ילדותי ובהתגלות אלי מעין נובע בין שרשי העצים – ידעתי כי מארץ־ישראל הוא נובע, המעין הזה. והנערה הראשונה שישבתי על ידה בקרון הפליטים והיא לוקחה מצלעי לעולמים – ארץ־ישראל נקרא שמה בלבבי, והדמעות הראשונות שאני זוכרן, לצלילי שיר על ארץ־ישראל שפכתין… זַמר נודד היה האיש והוא פלאי. לבן פנים ולבן זק ושערות ראשו יורדים תלתלים על כתפיו. והוא ישב באולם אל מול האח המבוערת. ואנשים, נשים וטף עמדו מסביב לו. וחושך באולם. רק הגחלים הלוחשות מאירות את פניו. והוא שר ופורט על הנבל. ונפשי יוצאת בשוררו:

“ירושלים, ירושלים, מיין טייער הייליג לאַנד”….

אך לא חלומי בלבד היתה ארץ־ישראל. אני הפּה לדורות הומים בדמי, נמשכים אל מקורם. “על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון” – הוא השיר הראשון שלימדני אבי. “על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עינים”….

“אנא חנוני, בידכם שאוני אל עדן גני” – זה שיר הערש אשר שרה אמי לי ולאחי ולשתי אחיותי. ואני ידעתי, כי השושנה המתגוללת על אם הדרך – זו כנסת ישראל, וכי “אנא חנוני, בידכם שאוני״ – כלפי אומות העולם נאמר וכי –”עדן גני"– ארץ־ישראל היא.

בליל הסדר הראשון, אשר אזכור, בהיות האולם מלא חסידים מפה אל פה, כלי הכסף והזהב שעל השולחנות הערוכים מבהיקים לאור עשרות הנרות והנברשות, היין האודם, יין ארץ־ישראל (שנשלח אלינו בחבית חתומה מיקבי פרידמן החסיד הותיק), מכה גלי זוהר כעין האודם בתוך הגביעים העתיקים – קם זקני ז“ל האדמו”ר מדרוהוביץ' מספת ההיסב הלבנה, הרקומה תכלת וארגמן ותולעת שני, כוסו בימינו הרועדת ושמאלו מחליקה על זקנו הבהיר, הארוך. רגע הוא מחריש. מפליג בעיניו התכולות מבעד משקפי הזהב הנוצצים אל מקומות לא ידעתי. ופתאום וזרם דמעות שוטף עובר את הזכוכית של משקפי הזהב שלו, ריסי עיניו העצומות זעים ורוטטים בשלהבת הנרות. וקול לא שלו פורץ ביבבה מגרונו ואת כל חלל הבית הוא מקיף ובכל הלבבות הוא מכה, הכה ופעום והדהד, שלוש פעמים בזו אחר זו: “לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בירושלים!”

ב

כל ימי נסעתי לארץ־ישראל, משום שכל יהודי נוסע כל ימיו לארץ־ישראל, משום שאין פירוש אחר ליהדות אלא נסיעת תמיד לארץ־ישראל. כשהגיע ר' פתחיה מרגנשפרוק במאה השתים־עשרה לבבל וראה שם חוזה בכוכבים היתה השאלה הראשונה ששאלו: מתי יבוא המשיח?… וכשראיתי אני, נער יהודי בגולה, במאה העשרים לספירתם, כוכב נופל מן הרגעי היתה שאלתי־בקשתי הראשונה: “ציון תיבנה!” כדבר פליאה וסילוד נשמע לי בילדותי, כי יש מיני יהודים בעולם, שמחקו את שם ציון מסידור תפילה שלהם, ובכן במה עודם יהודים? אויר היהדות הוא אוירא דארץ־ישראל. כל המתכחש לה מתכחש לחייו. בית אבותי לא התכחש.

מצד אמי הנני מגזע “היהודי” מפשיסחה, החוזה מלובלין והמגיד מקוז’יניץ, שהתעצמו בדורם לקרב את הקץ ונטלו אראלים נשמתם בלא עת. מצד אבי הנני נצר לרבי ישראל מרוז’ין ז"ל וצאצאיו מסדיגורה. זה שנשבה למלכות, משום שרבבות יהודים נהרו אחריו והיה לו כסא של זהב, שהיה חקוק עליו: “דויד מלך ישראל חי וקיים”… אֵם אבי אבי, הרבנית הדסה פייגה’לי, שעלתה עמנו ארצה ונפטרה בירושלים בגיל קרוב למאה, נכדת הרוז’ינאי היתה. והיא ישבה למרגלותיו בבית־האסורים. והיא סיפרה לנו, כיצד באו חסידים והוציאום משם והעבירום לסדיגורה, אשר היתה נתונה אז לשלטון האוסטרים. בחבית מלאה דינרי זהב שוחדו אז שומרי בית־הסוהר, שפתחו לפניהם את השערים ונמלטו אתם יחד. משהגיע הרוז’ינאי לסדיגורה לא נעשה לאזרח אוסטרי, אלא קנה לו תעודת־מסע תורכית, שהיה כתוב עליה “אזרח ירושלים”. מאז כל בני משפחתנו הם אזרחי ירושלים.

ובנה של אותה הדסה פייגה’לי היה זקני ז“ל, אבי אבי, האדמו”ר מדרוהוביץ' ר' חיים מאיר יחיאל שפירא, שנשרף באש אהבתו לציון, ושבאש השריפה הזאת אור לכל אלה שבאו במחיצתו ועלו עמו ציונה. ר' חיימוניו זה, כפי שכינוהו אוהביו המרובים. נתיתם מאביו 'ר זליג’ל, בנו של המוגליצאי, בשחר ילדותו, ונתחנך בבית אבי אמו הרבי מסדיגורה. בעודו נער קטן בא השר אוליפאנט לבית זקנו. הוא אוליפאנט האציל מאנגליה, שחלם בזמנו על שיבת היהודים אל ארצם ושביקש להשפיע על לב הרבי מסדיגורה, שיסכים עמו בתכניתו ויעמוד בראש המפעל. בגלל אזהרות שקיבל הרבי לפני כן מחוגי קנאים לא הביאה השיחה לידי שום תוצאות. משיצאו השר ואשתו וכל הפמאליא שלו מבית הרבו ועלו על המרכבות המהודרות ונתרחקו מתחומה של החצר, פרצו כל העומדים שם באותו מעמד בצחוק גדול. בא לו איזה “סיר” מקושט עם פמליא של הולכי בטל וחפץ לתקן על רגל אחת מה שלא הספיק הקדוש־ברוך־הוא לתקן במשך אלף ותשע מאות שנות גלות. אתמהה. אותה שעה השתיקם הרבי מסדיגורה ז"ל בקפידה ואמר מתוך אנחה: “לו יהי בדרך הזה – ובלבד שהגאולה תבוא במהרה בימינו”….

כשהיה חוזר לפנינו זקני על הדברים האלה ברטט ובדביקות, מלה במלה, הוסיף ואמר, כי גורל חייו נחתך על ידיהם, שכן מאז ידע והאמין כי ארץ־ישראל עלולה להיבנות גם בדרך הטבע וכי בידינו הדבר לעשותו. חייו מאז לא היו אלא מחרוזת של ימים שהוקדשו כליל למען ארץ־ישראל ושלא היה בהם מקום לשום פניה אחרת. באִבּי נעוריו, עוד לפני הופעתו של הרצל סובב עם ר' חיים בק על חצרות קרוביו האדמו“רים לשם יסוד בנק לישובה של ארץ־ישראל. בראותו את פירוד הלבבות הגדול, המפריע לכל פעולה, כתב את ספרו “שלום ואחדות”, שהפצתו עלתה לו בכל הון ביתו, ושעשה רושם גדול וגם עורר רוגז גדול בחוגי החרדים, משום שהוא דורש בו שלום ואחדות גם עם העבריינים. בדרוהוביץ' עיר מגוריו נעשו חצרו ובית הכנסת שלו בית ועד לכל אוהבי ציון, ובוינה, שלשם עברנו כולנו בראשית המלחמה הקודמת, יסד יחד עם שארי בשרו האדמו”ר יעקב פרידמן מבאהוש והרב שלמה פרידמן מסדיגורה את האגודה “ישוב ארץ־ישראל”, שמטרתה היתה לעורר את החסידים ושאר החרדים לבנין הארץ ושעל השפעתם הגדולה בפולין יש לזקוף בעקיפים את יסוד כפר־חסידים. לבסוף זכה ועלה ארצה, כשהוא מעלה עמו את כל משפחתו ואת כל המשפחות התלויות בו לשם התישבות של עבודה, ועל העליה המופלאה הזאת יסופר כאן.

ג

הדבר היה בשנת ה’תרע"ד 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואני אז נער כבן תשע שנים. בכפר הקרפּאטים אוז’וק שעל הגבול בין אוסטריה והונגאריה ישבנו אז בנאות קיץ. שם היה סבא מדרוהוביץ' מטייל עמנו אל פסגות ההרים לראות בזריחת השמש. שם רכבנו על סוסים בלי אוכפים כדי להתאמן במלחמתה של ציון, ופעם אחת עבר דודי, הצעיר בבני סבא, נער משולח שנוצר כאילו לטפוח על פניו של סבא ועל כל חלומותיו, ועבר בדהרה על סוס דרך דלת אחת של הדירה ויצא בדהרה דרך הדלת השניה, והשאיר אחריו בית מלא שברי כלים ושברי לבבות, שהחרדה אחזתם אם אמנם ראוי יהיה הדור לקיומו של אותו חזון… ושם ריחף גשר בין שני צוקים על פי תהום, אותו אזכור כקשר אחרון ביני ובין נוף העולם. כי הבריחה המבוהלת מפני גייסות הצאר שהתקדמו לעבר כפרנו התיקה אותנו פתאום. למחרת שבת אחת, מכל מה שהייתי מחובר אליו כנצר לשורשיו. רק שנים רבות לאחר מכן, כשהקיצותי פעם בלילה, עם אשמורת שלישית, בכפר־חסידים שבעמק יזרעאל, ויצאת מפתח אהלי וראיתי לפני את הכרמל ונקיקיו וסלעיו מוארים באור הלבנה המלאה, הרגשתי פתאום כאילו נרפא הפצע וכאילו חוברתי שוב בנבכי היותי אל נוף העולם.

נסענו משם בשלוש עגלות בכיוון להונגאריה, בדרך לוינה. השמועות על מעשי רצח ושוד ביהודים רדפו אחרינו. את העגלות קנה סבא בכספו, כי לשכור עגלה שוב אי־אפשר היה. וכן היה אנוס להעלות על כל עגלה גם את משפחת העגלון, שנמלטה בה יחד עם אבי המשפחה. בעגלה הראשונה ישבו הגברים, בשניה הנשים ובאחרונה המשרתים והמשרתות ואמא שלי. כי העגלון לא הסכים לנסוע עם “אנשי השירות”, אם מישהו מן ה“משפחה” לא ישב בתוכם. ואמא, אף כי כבדה מאד בגופה, קפצה מיד מעגלת הנשים ועברה לעגלה של אנשי השירות. אותה שעה הגיד לנו סבא לבל יפול רוחנו בקרבנו, כי לארץ־ישראל אנו נוסעים. כל ימיו שאף לעלות לשם ולא היה סיפּק בידו להינתק מעיר מגוריו, מן החצר ומן העדה. עכשיו שניתקוהו מן השמים שוב לא יחזור לשם. נדר נדר כי עם תום המלחמה ימכור ביתו ונחלתו שבדרוהוביץ' ויעלה עם כולנו לארץ־ישראל. ועוד סיפר לנו באותו מסע על יהודים מופלאים שראה בילדותו, שהיו שוכבים לישון לבושים קפטניהם וחבושי השטריימליך לראשם, מקלם בידם ואזורם על מתניהם, לבל יתמהמהו חס ושלום אף רגע קל בתקוע שופרו של משיח.

על הגבול ההונגארי באו גייסות והחרימו את הסוסים למען הצבא, ואנחנו נדדנו כמה שעות ברגל ועברנו לנסוע ברכבת שקרונותיה היו קרונות של בקר.

ד

חסד של אמת הוא חסד הנעשה למתים, או לעומדים למות, חסד שאין גמול עמו ושאינו מצפה לגמול. בקרון הרכבת מבודאפסט לוינה למדתי מפי קיים המלמד את המאמר ברש"י שבפרשת השבוע.

מתים שראיתי בדרכים, מתי כפן, מתי מגיפה, מתים תלויים על עצמם, שימשו לו פירוש מוחשי למושג הזה. קיים המלמד בא עם אמי מבית אביה שבפארצ’יב כדי לחנך את ילדיה בדרוהוביץ'. ובפרוץ המלחמה נשאר קיים זה אצלנו, מנותק ממשפחתו ומכל אשר לו בפולין דרוסיה. יהודי גבה קומה היה, בעל זקן ארוך, חום, ובעל גבות עבותות, שהסתירו מאחוריהן שתי עיניו הזעירות והדוקרות, כשני גצים מתרוצצים. בעלי חימה היה ובעל קול אדיר, שהיה מזדעק פתאום ומידרדר ללא סיבה לכאורה. בעברנו בלילה דרך היער מן העגלות, שסוסיהן הוחרמו, אל הרכבת שבתחנה הנידחת, אמרו לנו כי יש משמרות ביער, אשר בתתם פקודת פתאום “עמוד!” יש לעמוד מיד, שאם לאו הם יורים והורגים. אז הלך קיים בראש השיירה ומדי שמעו את קול המשמר היה חוזר עליו – למען נשמענו היטב – בקולו האדיר, בזעקה מחרידה: “עמוד!” והיה כל אדם נשאר עומד כמשותק כבר מאימתו של קול זה עצמו. מלבד זה היה קיים זועק גם בשנתו. היודעים אמרו, כי קורא הוא בשם אשתו וילדיו, שנשארו מנותקים ממנו הרחק הרחק תחת שלטון הרוסים. ויש שאמרו, כי הוא גוער בהם בשנתו.

חסד של אמת הוא החסד הנעשה למתים או לעומדים למות. הרכבת התגלגלה על פסיה בשלג, כשלימדני קיים את המאמר הזה. היא היתה גדושה יהודים. יהודים פליטים, יהודים חיילים בחופשה שנלוו אל בני ביתם הבורחים מערי הספר. נשים יהודיות מבוהלות. ילדים יהודים חיורים, קרועים ויחפים. חבילות חבילות יהודיות, שקים ומלתחות, צרורות ותיבות. צויחות ניסרו מדי פעם בפעם. אם מבקשת ילדיה. אשה איבדה את בעלה. רק אנחנו, כעשרים בני משפחה ושבעה משרתים ומשרתות, יושבים היינו על ספסלי הקרון קרובים זה לזה ודביקים זה בזה. ובלמדי את המאמר הזה עברני פתאום ברק הכרה מחרידה, שהטביע חותם על כל חיי ושוב לא ירפה ממני עולמית. יהודים מתים עמדו פתאום לנגד עיני. קפואי עינים ולבני פנים ולבושי תכריכים מתחת לבגדיהם. מתי החורבן. הרוגי מלכות. טבוחי רומי להמוניהם. רבבות המתים שמימי האינקביזיציה, אשר הורי סיפרו לי עליה, מתים במדורות האש, מתים באניות שצללו אל פי תהום. אלפי מתים מבותקים בחרבות. מתים ניצלים על שפודים. מתים שעיניהם נעקרות מחוריהן. מתי הפרעות ברוסיה בשנת הולדתי, אשר שמעתי עליהם בשחר ילדותי, כי סבי מדרוהוביץ' יסד אז ועד להגירת פליטי הפרעות האלה, והם התגוררו בשעתם בבית סבא ובבית הכנסת שלו, ונשארו מהם נשים עגונות, יתומים עזובים ונכים שלא זכו להגר, והמה מילאו את ימי ילדותי תאניה ואניה ואבל המתים, ועתה קמו גם המתים האלה והיו עמי ברכבת המתגלגלת בשלג. וקמו היהודים המתים של המלחמה. אל ששמע מותם רדף אחרינו. אלה שנתלו על העצם בידי גייסות הצאר המתקדמים. אלה שנשרפו חיים בבתי־הכנסיות. אלה שנהרגו כחיילים בחזית ואלמנותיהם ויתומיהם נוסעים עמנו ובוכים ברכבת הזאת. והיו לי פתאום גם כל הנוסעים החיים ברכבת – כעדת מתים. פחד אחזני. תחילה הייתי כמשותק. אחר כך מיששתי ידי קיים המלמד, להיוכח אם חי הוא או מת. יד גרומה, ארוכת אצבעות היתה לקיים המלמד. אחר כך צעקתי אל אמי בבהלה ונשתוממתי שהיא קמה ממקומה וניגשת אלי. ולא האמנתי למראה עיני… לא האמנתי כי המתים עלולים להתהלך כחיים.

ברק חרדה זה שאחז בי בכוח מעמיק והולך שוב לא הרפה ממני כל ימי חיי. מדי שבתי בין אחי היהודים היתה לי תמיד מעין יראה סתומה, כי מתים הם או עומדים למות. והבינותי מידת אצילות הדרושה ליהודי, להיות מקפיד על יחסיו עם חברו, להיות ישר, מקיים דברו, עומד על האמת. הן אפילו חיילים הגונים היו חולצים מחבריהם המתים את מגפיהם ונועלים אותם בקרה. וכל יהודי יודע בסתר נפשו כי רעהו ימות. אם לא בכפן הרי במלחמה, אם לא במלחמה הרי בהתנפלות מן המארב, אם לא בהתנפלות מן המארב הרי בפרעות, אם לא בפרעות אוקראינה הרי בפרעות אשכנז, זו הארורה שבאומות. אהה, כמה מאלה שנסעו עמי ברכבת הזאת נפזרו עצמותיהם עוד בטרם הייתי לנער. כמה מתו באיזונצו וכמה ביערות פולין, כמה גוועו ברעב וכמה במגיפה. וכמה מהם שזכו לצאת ניצולים מזוועות המלחמה ההיא נטבחו אחר כך באכזריותו של היטלר המרצח המזוהם. הנה ר' הערשל פרֶמינגֶר, יהודי נמוך קומה, שחור זקן ושחור עינים לוהטות, בעל מצח גבוה וחרוש קמטים, היושב במרחק שלושה ספסלים מאתנו ומתפלפל עם יהודים אחרים בסוגיה שבתלמוד שהוא יודע אותה על פי. עשרים וחמש שנה לאחר מכן נתחוהו אנשי ס.ס. לנתחים, שרפוהו באש ושלחו אפור בקופסה חתומה לבני ביתו. הנה בנו של הרבי מקופיצ’יניץ הזקן, מבני משפחתנו, היושב בקרון השני, זקנו הדליל, המחודד בין אצבעותיו התזיזות ועיניו הכחלחלות, הלופפות, נתונות באיזו נקודה “בעולמות העליונים”, עשרים וחמש שנה לאחר מכן כלאוהו כלבי הדמים של היטלר במחנה הריכוז בבוכנוואלד. איזו התלהבות עליונה נכנסה בו בימיו אלה האחרונים. הי המפזז ומרקד בין האסירים, מוחא כפיים ומזמר וטוען: “יהודים, יהודים, אשרינו שזכינו להיות כלואים כאן על יהדותנו ולא על שום עוון אחר”. ומשראוהו המרצחים בכך התחילו מלקים אותו, פושטים אותו ערום וחוזרים ומלקים אותו לעיני כל אחיו, והוא בשלו: “יהודים, יהודים, אשרינו שזכינו לוקים על כי יהודים אנחנו”. וכה הלקוהו והלקוהו עד שיצאה נשמתו.

אני יושב ברכבת הנוסעת בשלג, ואני נוסע עם מתים ועומדים למות. ואני יודע פתאום כי אי אפשר להתקיים עוד במועקה הזאת, וכי אם לא עכשיו תבוא הגאולה ואם לא בידינו תבוא ואבדנו כולנו בחשכת העד. “בְּעִתָּהּ” או “אֲחִישֶׁנָה”? אין להתמהמה עוד. אחישנה, אחישנה, אחישנה!

ה

שמונה שנות מגורינו בוינה, מראשית המלחמה עד עלייתנו ארצה, עברו עלי כחלום מועקה אחד ברכבת בין תחנה לתחנה. רק לעתים רחוקות הבליחו קוי אורה של פנסים רחוקים בחשכת החלום הזה. דירתנו הראשונה בוינה, פראטר־שטארסע 48, קומה ד'. רעש המכוניות, החשמליות, בתי הקפה ובתי התענוגות אינו פוסק גם בלילה. בית ספר איני מבקר. בבוקר אני משוטט לי ברחובות, נער משולח, במחוז הראשון האציל, במוזיאונים, ליד הנשים האורות של טיציאן והגברים האפלים של רמבראנד, בארמון שינברון בשעת חילוף המשמרות של פראנץ יוסף קיסר פלוג־הזָקן, המברק את הקהל יום יום בשעה זו מעל גזוזטרת ארמונו, בתנועת יד ובחיוך שהם שוים תמיד. ברובע התענוגות שבאויסשטעלונג־שטראסע אשר עם הפּראטר. גלגל הענק הסובב על צירו וקרונות מלאים אנשים תלויים עליו, סובבים ועולים עמו לגבהי שחקים וחוזרים ויורדים עמו לתחנת הקרקע. “מוריץ” הפיקח, ילד של עץ, והוא מפליא לענות על שאלות של הפיתום העומד על גבּו. “בּרטה” השמנה, ששני אנשים אינם יכולים להקיף בזרועותיהם רגל אחת שלה. הראינוע הפתוח תמיד, שאינו פוסק להניע את סרטיו לא ביום ולא בלילה. כאן אפל תמיד. כאן חולפות לעיניך תמונות שאין להם קיצבה. כַּשְּׂדֵרוֹת העבותות של הפּראטר הנמשכות ואינן מסתיימות.

בלילה אני לומד תורה, ש"ס ופוסקים מפי הרב כץ מצ’רנוביץ, שהיה “העילוי” מבורשץ. ענק הממלא בנפח גופו רבע של החדר, הנושם כמכונת קיטור ומוציא קולות מפיו כמקהלה שלמה. ניצוץ של פלאי היה בו ביהודי כביר זה. לא דיברנו בינינו בענינים פרטיים, ובכל זאת, בהתחמץ הלב בקרבי ממשהו שלא כשורה בחיי או בחיי סביבתי, ביצרי או ברוחי, הייתי מתוַדה לפניו בחצי הברה, מבליע רמזים בסוגיה שלמדנו, והוא הבין והביא מרפא ללב. חזיתי אז מבשרים גורל עם הפקר בגויים, המשמש מטרה לבולמוס תאותם ולחיצי רעלם. וחצות ליל אחד – ואנחנו כבר בדירתנו השניה באונטערע דונאו שטראסע – שמעתי מערשי צעקה של אשה שהפילה עצמה או שהופלה מן הגשר אל הנהר: “אדם, מה עשית?” והיתה לי הצעקה הזאת כל ימי חיי כתוכחת זועה כלפי גוי ואדם על כל אשר עוללו לנו.

אחר כך התחלתי בלימודי חוץ. תחילה גרמנית בלימוד עצמי, כשנערות השוער עוזרות על ידי לאַיית. אחר כך רומית ויונית מפי “הפרופסור”. פרופסור זה עבר גדול היה לו. קתדרה במוסד מפורסם. פרס בעד מחקר מקורי בפילוסופיה. אחר כך השליך פתאום את הכל אחרי גוו ונעשה מלחך פינכה בבית זקני. כל היום היה אוכל משיירי הסעודות של המשפחה. היה מערבב בצלחת אחת פירורי דג מלוח וריבה, דבש ובשר וגריסים ואוכלם יחד. היה אוכל באצבעות, בלי כף, כשלחייו מתנפחות ושיניו כוססות ברעש. אגב לעיסתו הייתי קורא לפניו בהומירוס או ביוליוס קיסר והוא היה מתקן את קריאתי, מסביר ומשוה השואות עם מקומות או מקורות אחרים, כשלשונו אינה פוסקת לצטט ובית בליעתו אינו פוסק לבלוע. שני שירים ראשונים כתבתי אז בגרמנים והראתים לו, והוא נתפעל מהם מאד ואמר לי שהדפיסם ב“די נייע צייט”, עתון גרמני חשוב שהופיע אז בוינה. עתה אני מטיל ספק אם עשה כן. הוא היה אומר לי כי עתידי גדול יהיה בשיר הגרמנית. אלא שעלי לנער מעלי כבלי הגיטו. תורת הורים ומורים. דברים נכנסו בקושי אל לבי. אך הוא חזר והטיף ותלה את כל קיום שירתי ב“השתחררות” זו כפי שהוא קרא לה. גם שלום הבית או שלום העצבים בבית ההורים לא היה אז כסדרו, וזה הגדיל את המבוכה בלבי. לא ידעתי נפשי. נאחזתי בקורי בדים. סיפור היתולים התהלך בביתנו, כי בילדותי נגנבתי לצוענים והוחזרתי אחר כך כשאני שחור כזפת. ואני התחלתי להאמין ברצוני כי עז ובעצבות של פרידה, כי אמנם ילד מוחלף הנני, לא אני… אך המתיחות ביני ובין סביבתי, שלא ידעה מאומה על המתרחש בקרבי, נפסקה פתאום באורח מוזר. בלילות סבלתי מנדודי שינה. הייתי מדליק לי נר ליד מיטתי וקורא בספרים. כה הגעתי ל“דוד אלראי” של ד’ישראלי־ביקונספילד. מיד עם כניסתי אל הספר היה לי כאילו נכתב רק בשבילי. וכשהגעתי לאיזה פרק בו יסופר איך טיפס דוד אלראי מעל גדר של פרדס בארמון נסיכים ועלה על סוס מאוכף, שחיה לו שם, כדי לעזוב הכל מאחוריו ולחוש בדהרה לעזרת עמו – נפלה מעלי פתאום כמסכת שעוה כל אותה “גרמניות” שאותו פרופסור מיואש ביקש להדביק בי. בכותנתי לעורי קפצתי ממיטתי – ואני אז כבן אחת־עשרה שנה – ניגשתי עם הנר אל “המזוזה” שעל פתח החדר, הידקתי אצבעותי אליה ונשבעתי שלא אכתוב עוד שירים בגרמנית ושלא אכתוב שירים בכלל, עד שלא אדע לכתוב בלשון הקודש.

ו

את הנכר, את מועקת הגלות, את “ציון או המות” הייתי מרגיש ביתר שאת בפגישות “עמם”, עם שליטי העולם הזה, עם הנכרים. תחילה ריחמתי עליהם. למדתי בתורה מה מר גורלו של עשיו, בהילקח ממנו הבכורה ולא ביושר. קראתי בתלמוד על ענשיהם הצפויים להם בעולם הבא. ידעתי כי הקדוש ברוך הוא אוהב אותם. ורחמי נכמרו עליהם. ושאלתי את עצמי: מה פשעם שאני נולדתי יהודי, והם נולדו נכרים? מה חטאם שהחריבו את מקדשנו והגלונו מאדמתנו? הן אלוהים בחר בהם לשליחות נתעבה זו. בהם ולא בכך, כשם שהתביישתי בפני אָחִי או בפני אחיותי כשאמי העתיקה עלי יתר אהבה. שויון צריך להיות בעולם. ואם אלוהים העדיפנו בלכתו אחרי אהבת לבו – אני אכסה חרפת אהבתו, אני אתקן אשר עיות. למענו אעשה זאת… וכשאֶלוֹ האלים, ראש כל “השקצים” שעל שפת הדונאו, העליבני פעם בגסות וקרא אחרי “יהודי ארור!” – המו מעי לו על משכבי בלילה. מה עלול להרגיש נער כזה, המעליב את חברו על לא דבר? מה עלול הוא לטעום בדם הנקי שהוא שופך ללא נימוק? האם הוא יכול לישון עתה על משכבו? אל אלהים, לא הייתי חפץ להתכסות עתה בעורו. וכשפגשתי למחרת את אחיו הקטן יחיד ליד הדונאו, אחזתיו בערפו ואמרתי לו: – הנה גם אני יכול הייתי להעליב בך עתה, כאשר עשה לי אחיך, אבל אין אני עושה כן, כי על כן יהודי אנכי… מה עשה אותו דָצוֹץ? רץ הביתה בבכיה וסיפר לאֶלוֹ, כי העלבתיו והכיתיו הכה ופצוע. בא אֶלוֹ במרוצה אל שפת הנהר. ישר וזקוף עמדתי. ידעתי ערך המעשה הטוב אשר עשיתי. הן מצוה מפורשת קיימתי: “לא תיקום ולא תיטור”. והנה ניתכה עלי כחתף המכה הראשונה מאגרופו של אלו, ואחריה שניה והשלישית עד לאין שיעור.

חפצתי לצעוק ולא יכולתי. עד כדי כך הדהימני עיוות הדין. אפילו להשיב לו מכה נבצר ממני, מחמת ריתחת הנפש. ואילו גם השיבותי – מה אני, הנער הגולה, בן עשר השנים, בפני “אזרח־וינה” פרא אדם זה, בן החמש־עשרה או השש־עשרה, שהיה מהלך בטל רובו של יום ומפיל חיתיתו על כל הסביבה? יושב היה תמיד באַבּוּל המדרגות של בית מגורינו במסיבת “שקצות” רבות, נערות שהקדימו להתבגר, בתוכן גם ארבע בנות השוער, זונות כולן, גם שלוש מהן אהבוני, והרביעית, קתולית אדוקה ומצומקת, שנאתני שנאת מות. מדי רדתי במדרגות היתה ירקרקת זו משסה בי את אלו, והלה היה מקלל אחרי, יורק את רוקו, זורק אבנים אחרי או מעפרני בעפר. ונעשתה לי היציאה מפתח ביתי לעינוי גיהינום.

עוד פעם אחת ניסיתי לעבור על מידותי. אֶלו הילך לפני ושתי כוסות מלאות בירה בשתי ידיו. הוא יצא משולהב מבית המרזח והלך לאורך הרחוב. אני אחריו, מתבונן בערפו השמן המיוזע. פתאום נפל גולדין של נייר מכיס מכנסיו, והוא לא הרגיש, נחפז לדרכו, נכנס לסימטה צדדית. הרימותי את הגולדין, רצתי אחריו, השגתיו. – אֶלו – קראתי במלא לבב – גולדין אבד לך, הנה! – חכה ־אמר אלו, הציג את כוסות הבירה על המדרכה, נטל את הגולדין מידי, ואחת, שתים, תקע לי שתי סטירות בלחיי, ללא דַבּר דָבר. ואז הכיתי חזרה, בפעם הראשונה בחיי. בכל חמת רוחי, בכל חרון הצדק הנעלב. באגרופי וברגלי ובשיני ובצפרני, הכה ופצוע והוסף… מה היה על אֶלוֹ איני יודע. אשר לי – שן אחת אבדה לי באותו קרב וכל מלבושי אגאלתי בדם.

לאט לאט השתלט עלי הפחד מפניהם, הפחד והשנאה. הרגשתי כי כל כך רבה רעתם אלינו, עד כי רק מותנו עלול לגאול אותם מאותה הרגשת אשמה שאנו מעמיסים עליהם בקיומנו יום־יום. זכרתי חתולה, שאחד מהם הרג את גוריה. החתולה השתוללה. ואז נמנו הנערים וגמרו, כי מן ההכרח להרוג גם את האם, לבל תנקום בהם נקמת גוריה. והם עשו כן. בקור רוח. תפשו את החתולה בחבל עניבה, חתכוה בסכינים, נתחוה לנתחים בעוד אבריה מפרכסים. ואני ראיתי את הדם ושמעתי את היללה. ואני יראתי יראה גדולה לכנסת ישראל בגולה הנתונה בין הזאבים.

ז

בינתיים ובאיזונצו השתוללה המלחמה, נהרגו אלפים אחרי אלפים. כל חייל יהודי שבן בכור נולד לו היה עורך את פדיון הבן בדירתנו לפני סבא מדרוהוביץ‘. הכוהן היה יושב והאב לבוש המדים היה מביא לפניו את התינוק המחותל על זרועותיו ופודה אותו, את ה"קודש לה’" במטבע של זהב. כמעט תמיד היה האב יוצא כבר למחרת לחזית, וכמעט תמיד היו שומעים כבר שבועיים או שלושה שבועות לאחר מכן, כי הוא נפל חלל או “נעדר” באיזונצו. זכורני את החיילים היהודים האלה, לוחמים אלמונים של מלחמה לא להם, נופלים בשדה קטל ואין פוקד את שמם… ר' מנדלי האדמוני, משרת את הקצינים, יהודי קטן וצנום, שלא נתן למספריים הצבאיים לגרוע אף שערה אחת מזקנו הדליל. עומד היה כל היום בתפילה, כשהתפילין מבצבצים מתחת לכובע החיילים שלו והטלית המקומטה מכסה על המדים כולם…ישעיה “פר”, בחור אלים מדורוהוביץ', רחב גרם, כביר זרועות, בעל קול של אריה. הוא “נעדר” כבר ביום השלישי לצאתו לאיזונצו. עקבותיו לא נודעו…

וגם פרנץ יוזף קיסר מת. כל יהודי וינה התאבלו על מותו. לפני מיטתו עברו מאתיים פרשים על סוסים לבנים, אחריה הלכו בין רבבות אלפי המלווים גם כל הקהילה היהודית, הרבנים והאדמו"רים הפליטים, נכבדי העדה. מלכות אירופה מובלת לקבורה. הסוסים צועדים בסך. מרכבות מרכבות של זהב וכסף ונחושת קלל. לבושי פאר ומכלולים נוסעים בהם, פוסעים אחריהם, בציציות ופיפים וחרבות שלופות. והכל שותקים. והיה משהו הרה־גורל בהלויה אילמת זו.

והמלך קארל בא במקומו. וציטה המלכה, אשר מתלחשים עליה כי שונאת ישראל היא. ואוטו יורש־העצר. ויום אחד אני רואה את שלשתם על מרכבה דוהרת, ללא מלווים – ואני משתומם, מחריש לדעת. ומבית הפארלמנט נשמעות יריות. ובחור יהודי מלָני ביתנו – אצלנו היו מוצאים מקום לינה הרבה מאנשי פולין וגליציה שנזדמנו באותם הימים לוינה – חוזר הביתה מעופר בעפר ומכנסיו קרועים. הוא נרמס ברגלים על ידי ההמונים הבורחים, בשעת המהומות, כשנפלו היריות ממשמרות הפארלמנט. ורואים ברחובות חיילים פשוטים ניגשים אל קצינים גבוהים, עד גנראלים בפסים אדומים על מכנסיהם, ומסירים את “הכוכבים” מעל צוארוני מדיהם. ויש אשר גם יכבדום במתת יד – והללו מקבלים בשתיקה ומתחמקים להם. והמשרתת מדברת עמי על זכות האדם העובד בעולם, ומשתתקת מיד כשמישהו נכנס אל החדר. ושומעים יריות כל הלילה, ובבוקר יוצא הקול כי העיר וינה חיילים יהודים שומרים עליה. ואמנם כמעט כן היה. חששו מאד לגורל התושבים היהודים בימי אנדרלמוסיה אלה, ימי המעבר ממלחמה לשלום, מקיסרות לריפובליקה, ונתארגנו כל חילות אוסטריה היהודים רובם ככולם, היה אירגון החיילים היהודים האחרים נתפרקו רובם ככולם, היה אירגון החיילים היהודים ימים רבים הגוש המלוכד ביותר והאחראי ביותר בשמירת העיר. כה התהלכו להם בחורי ישראל בעניבת תכלת לבן על שרוול המדים האוסטרים ושמרו על עיר ואֵם בעולם, עיר לא להם, אשר מחר זרים ימשלו בה, ואשר לאחר עשרים וחמש שנה תטאטא במטאטא השמד כל נפש יהודית מתוכה. קוממיות צעדו ברחובות, מגפיהם ניקשו בסדר ובמשמעת על המדרכות, באותם הרחובות ועל אותן המדרכות אשר עשרים וחמש שנה לאחר מכן ראשי הקהילה ויקירי העדה, נשים ענוגות ותינוקות של בית רבן יהיו מצווים לגרד בצפרניהם את האשפה מעל אבניהם. וכל אשר יסרב אחת דתו ליריה בלב, למכת פרגול, לדריסת המגף הנאצי המסומר… בינתיים וחיילים יהודים מתהלכים נאמנים על משמרתם.

ח

ובימים האלה ניתנה ההבטחה על זכותו של עם ישראל לשוב אל ארצו. ימים רבים לפני כן, בשעת המשא ומתן עם רבי המדינות בסאן רימו, היה זקני מדרוהוביץ' מתהלך כאדם לא מן העולם הזה. הושלך הס בבית. הוא לא אכל ולא שתה. חיכה לידיעות שתבואנה משם. ומשהגיעה טלגרמה כי יש חוגים של יהודים דתיים נרצעי הגלות, המפריעים בעד קבלת ההכרזה, וכי יש צורך שיבואו בעלי־סמך ויוכיחו כי הללו אינם מדברים בשם היהדות הדתית כולה – פתח אבי זקני את “ארון האש”, הוא ארון הברזל שבו היו כל כספו וכל דברי הערך שלו שמורים, והושיב בביתו כמה יהודים יודעי כתוב, שהיו כותבים טלגרמות בנוסח אחד ומחתימים עליהן אנשים יראים ושלמים ומריצים אותן לסאן רימו. באותם הימים נוסדה על ידי זקני האגודה “ישוב ארץ ישראל”, שנועדה ללכד את כל היהדות הדתית למען בנינה של ארץ־ישראל ורבים מחבריה של אגודה זו הוחתמו אף הם על המברקים. ולא פסקו לכתוב ולהחתים ולשלוח – עד שלא כלתה הפרוטה האחרונה מן הארון. אותו יום ערב שבת היה ואף את כל הכסף שנועד לצרכי שבת הוציא הזקן על משלוח הטלגרמות. אף על פי כן איני זוכר שרעבנו באותה שבת. כולנו חיכינו דרוכים יחד עם הזקן לידיעות משם.

והידיעות הגיעו. תחילה בטלגרמה ואחר־כך בהוצאות מיוחדות של העתון הציוני בגרמנית “וינער מאַרגענצייטוּנג” זרם דמעות פרץ מעיני הזקן בחטפו את העתון מידי המחלק. הוא אסף את כולנו, את כל בניו וכלותיו, את בתו ואת חתנו, את הנכדים והנכדות ואת עובדי הבית, המשרתים והמשרתות, נתן להם לקרוא לפנינו את תוכן הידיעה וציוה עלינו לעמוד דום, משך רגעים אחדים, למען נזכור את המעמד הזה כל ימי חיינו ונספרהו לדור אחרון. “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה”. כשהוא צוחק ובוכה, בוכה וצוחק סיים את רגעי הדומיה בפרק תהילים זה. אחר כך ירד פתאום לרחוב, קנה אצל נער מוכר עיתונים את כל טפסי ההוצאה המיוחדת שהיו בידו ועמד בעצמו, יהודי גדול בעל זקן ארוך בהיר ומתבדר ברוח, לבוש קאפטאן של משי, עיניו שטופות דמעה מבעל למשקפי הזהב שלו, וחילק את העתונים חינם לכל יהודי, לכל עובר ושב ואת העתון האחרון לחץ אל חזהו, שמר על לבו, וקולו גועה בבכי גדול ובשם המפורש: “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.

ט

אותו היום לא היה בו משום פליאה בשבילנו. זה היום קיוינו לו כל חיינו. וכשבא, בא כמובן מאליו. אנחנו לא למדנו את התורה כספר המת. ירושלים היתה בשבילנו עיר חיה. אלפי השנים של ההיסטוריה הישראלית היו מקופלים בשבילנו בתקופה זו שבה חיינו. החורבן כאילו תמול היה, והגאולה מן ההכרח שתבוא היום, או לפחות במהרה בימינו. החל מן הרמב“ם אשר פירש לפנינו “כעומד אחר כתלנו” את המאמר “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד”, וכלה בנבואות הקץ שבזוהר, בספר הישר, ב”מקוה ישראל" למנשה בן ישראל, אשר אבא היה נוהג להראותן לנו – חוט שָני שבלב הוליכנו תמיד אל שיבת ציון ששעתה הגיעה. ועכשיו שהגיעה מן הראוי שנתכונן לה הכנה של ממש, ואין ממש אלא עבודת כפים. “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” – “אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא”. כאן, בגלות, בימי הבינתיים, אפשר היה לו לזקני להיות רבי, להמשיך בשושלת האדמו"רות. שם, בארץ הקדושה, על האדמה אשר בירכה ה‘, מן ההכרח שהוא ובניו ונכדיו ישובו אל העבודה ואל המלאכה כר’ יוחנן הסנדלר בשעתו, כר' יצחק נפחא, כאשתו של הרבי גרשום מקיטוב שכיבסה לבנים בירושלים.

תחילה חשב הזקן ללמוד בעצמו מלאכה. אלא שעד מהרה הכיר, כי איחר המועד ולא עוד אלא שמשכו הרעיון להיות עובד פשוט בארץ־ישראל, עודר, מסקל, מכבד את הרחובות. ואמנם בהגיעו לירושלים יסד אגודה של “בוני הארץ בגופם”, והיו הוא וחסידיו ואנשי שלומו, חברי האגודה, יוצאים יום־יום לרחוב אחד מרחובות הבוכרים ועובדים שם משך שעות מסוימות, מסקלים ומרחיקים את האשפה ומישרים את הרחוב לקראת הסלילה. וכיוצא בזה מן העבודה באותה סביבה… לעת עתה, בוינה, הסתפק בהקניית “מלאכות” לבניו בלבד.

אבי, בנו בכורו, למדן מופלג בנגלה ובנסתר, יודע נגן ומצייר, בחר תחילה בעבודה כי מלאכה זו בלבד לא תפרנס את בעליה בארץ־ישראל, נמצא אדם אחד שמכר לזקני בעד חלק מן הכספים שקיבל תמורת ביתו ונחלתו בדרוהוביץ' – “בית חרושת לחמרים חימיים”, כלומר, מכונות יחד עם שמנים, חומצות, ניירות שונות לשם עריכת מלחמה ב“מזיקים” שבארץ־ישראל, ביתושים המביאים את המלריה, בחידקים, בזבובים ובכל מיני מחבלים אחרים. אבי למד כבר שם בוינה את הנהלת בית החרושת הזה, ואני הנער למדתי את תורת הרכבת החמרים, מיזגתי ועירבבתי ובישלתי ובחשתי בדודים גדולים מיני תרכבות של שמנים ואבקות לפי מתכונים ידועים, מהם שנוצקו בבקבוקים, מהם שנארזו בחפיסות ומהם ששופכו על גבי נייר, שנעשה דביק ומוכשר לקלוט זבובים… מלבד זה נשאתי נפשי להיות סתת בארץ־ישראל.

הבן השני של סבא, ר' זֶליניו, יהודי צנום ובהיר זקן, כולו רוחניות, חתן לרבי מפאשקאני שברומניה, שהיה עצור בימי המלחמה כנתין זר במחנה ריכוז ברומניה (כאמור היינו כולנו נאמנים מדור דורות לאזרחות ירושלים שלנו), ושחזר אך זה עתה שבור ורצוץ עם אשתו ההרה ועם בתה לוינה – למד תחילה נפחות. פניו השחירו מן הפיח וידיו נתקשו מן הפטיש, ועל זאת היתה גאותו. ואולם לאחר ירחי מספר של “תורה” נפל למשכב, ואנוס היה לעבור למלאכה אחרת, קלה יותר. ושוב נמצא אדם שמכר לו לזקני מכונות של “בית חרושת” אחר, של כריכיה חשמלית על כל אביזריה, ודודי ר' זליניו התחיל לומד מלאכה זו ונעשה “לשם נסיון” כורך ספרים כבר בוינה. כמדריכים ושוליות עבדו על ידו יצחק בוכבינדר ורעיתו, משפחת עובדים ישרה מפולין, ואברהם קסטנבוים איש דרוהוביץ', צנא מלא ספרא, שממנו קיבלתי ספרים עברים ראשונים לקריאה, בצירוף הערות ואילופים. גם הוא וגם יצחק בוכבינדר עלו עמנו יחדיו לארץ־ישראל. יצחק בוכבינדר עובד במלאכתו בתל־אביב עד היום הזה, ואברהם קסטנבוים הוא עתה ממנהיגי “הפועל המזרחי” בארץ.

הבן השלישי, יצחק, אדם בדוח וטוב־לב, עזב את לימודיו ההומניסטיים ולמד את מלאכת השענות, והרי הוא נאמן למקצועו זה בארץ עד היום. וכן עוד בן רביעי לסבא, הוא שנכנס על הסוס בדהרה דרך הדלת האחת של דירתנו בכפר הקארפָּטים ויצא בדלת השניה… הוא נועד להיות עוזר על ידי בהרכבת החמרים החימיים.

מלבדם התכוננו לעליה ולמלאכה גם החתן של סבא, בן אחיו הרבי מגוואז’יץ. יהודי קטן, בעל זקן שחור ועגול, שהיה “מעומלן” בסבון למען ירָאה כמסופר. הוא היה “מבין במלאכה” עוד מבית אביו בעיירה. כל מיני מכשירים וכלי עבודה היו מצויים אצלו תמיד, ועומד היה כל היום עטוף טלית ותפילין ומצייר לפני ילדיו המתפעלים “מזרחים” ו“פרכות”, קישוטים לסוכה ועיטורים לשבועות. וכן היה מתקן כל כלי, מסייד ומנגר ומתאים מפתחות. הוא היה מעותד להיות בחבורתנו “המומחה לכל דבר” ו“אשר על הכלים”, וכבר עתה היה הוא האורז את החפצים ומתקינם למסע. שמו היה ר' זליג, כשמו של בן הזקן, ושם אשתו – בת זקני – רייזיל, כשם אשתו של הנ"ל, וכדי להבדיל ביניהם היו נותנים בהם סימנים לפי שיעור קומתם וקוראים לזה זליג’ל הקטן ולאשתו רייזילי הקטנה, בשעה שלבנו של סבא קראו זיליניו הגדול ואשתו רייזילי הגדולה.

כמאסף וגזבר למחנה נבחר מי שהיה אז “הגבאי” של סבא, ר' יעקב הֶנִיג מסאדיגורה, שהוא ואשתו ובנו היו אף הם מוכנים לצאת עמנו לדרך ציונה. הקופה צריכה היתה להישאר משותפת גם לאחר היפתח בתי החרושת, וסעודת כולם משולחן אחד.

עבדו ב“בתי־החרושת” גם שלוש בחורות, שבשעות הבוקר היו עובדות־בית אצל המשפחות ומבשלות, אף הן עלו עמנו ונעשו אחר כך בעלות בית בפני עצמן בארץ־ישראל.

י

לחשבון זה צריך עוד לצרף סבתא הזקנה, אם זקני, הרבנים פייגה’לי ז“ל, נכדת הרוז’ינאי, שנזכרה כבר למעלה. סבתא זו היתה מצבה חיה לתפארת הרוז’ינאית, ל”מלכות בית דוד" כפי שהיו חסידים רגילים לכנותם, או ל“מולכיס”, כפי שאמי, שהיתה מגזע רביי פולין הבזים לצורה החיצונית, רגילה היתה לעקם את שמם. מסבתא זו שמעתי כי החסידות לא באה לעולם אלא להכין את ישראל לקראת עצמאותו, עצמאות של חירות ומשמעת כאחת. מפיה שמעתי גם את המשל שהמשיל הרוז’ינאי לחסידיו, כאשר שאלוהו על שום מה הוא וביתו מהדרים בלבושם ומקפידים בחיצוניות, שלא כמנהג הרביים האחרים. ועל זאת השיב הרוז’ינאי: “מעשה בפושט יד שנטה למות. קרא לפניו את בניו על מנת לחלק ביניהם את הירושה. לזה סימא את עיניו, לזה קיטע את רגליו, ולזה גידם את ידו וכיוצא בזה נתן מומים בכל ילדיו, כדי שיעוררו רחמים על עצמם בעיני המנדב, ותהיה פרנסתם מצויה. משהגיע בן זקוניו, עלם יפה עינים עם טוב רואי, נקי כפים ובר לבב, נכמרו רחמי האב עליו והוא אמר: “לך, בן זקוני, איני מוריש לך שום מום, מכיון שנותרת יחיד, יכול אתה להתפרנס גם כשאתה יהודי שלם”. והנמשל: שליחי ישראל אשר קדמו לי אנוסים היו להתרפס לפני הקדוש־ברוך־הוא בשברון מתנים ובתמהון לבב, ואולם אנחנו, שאנו בטוחים בצדקתנו, במאור עינים ובקומה זקופה נשיג ממנו את המגיע לנו…”

ואמנם, בזקנה זו ראיתי את הכוח הזה לחיות ככל האדם בלי גינונים של התקדשות ובלי העויות של דביקות ועם זאת להאמין ולכוף על האחרים את האמונה, כי כל תנועה פשוטה בחיים – קודש היא. האכילה והשתיה, השיח והשיג, ההליכה לטיול והנסיעה לנאות קיץ – הכל כמצווה ועומד מפי הגבורה.

רק באדם אחד מאותו גזע, באדמו“ר הישיש מהוסיאטין, היושב עתה בתוכנו בתל־אביב, ראיתי את הפשטות העילאית הזאת. הוא היחידי בין האדמו”רים הזקנים שבא במגע עם אנשי הקבוצות והקיבוצים בארץ־ישראל, והוא אולי היחידי בין אנשי הדת שלא שאל אותם על מקואות כשירות ועל מאכלים אסורים, אלא על מספר הנפשות החיות, על פרות והצאן ועל גידול הירקות. עוד בסעודת האזכרה שנערכה בשנת כתיבת השורות האלה, תש“ג, ביום הפטירה של ר' ישראל מרוז’ין ז”ל בבית־הכנסת ע“ש נסים בק בעיר העתיקה, כשהרבי הישיש ניהל את “השולחן” ואלפי חסידים חיכו למוצא פיו, קרה הדבר שאחד ה”שרפים" חסיד בהול ופרוע, בעל פיאות ארוכות וזקן מדובלל, ניגש אליו קרוב־קרוב כדי להסתכל ב“כוונות” שלו ברטט ובזיע. ואז הוציא האדמו"ר הישיש מראה קטנה ומסרק קטן מכיס חזייתו והתחיל מתקין שערות זקנו וסלסולי פיאותיו הגזוזים לעיניו היוצאות של אותו “שׂרף”.

כך, ואולי עוד למעלה מזה, היתה נוהגת סבתא הזקנה זו, שבעלה מת עליה בעודה באיבה, ושמאז ישבה כששים שנה באלמנותה והיתה לעקרת הבית, למין גבירה מתקופת האמהות בבית בנה בכורה האהוב, ר' חיימוניו, הוא זקני מדרוהוביץ'.

כל דבר קטן או גדול בבית המסועף הזה היה נחתך על פיה. כל הגבאים והמשרתים ובני המשפחה היו סרים למשמעתה. וכל דבר חדש שנפל היה מגיע אליה ראשונה והיה נפתר על ידה בחכמה יתרה. נכד או נין כי חלה – היתה היא הקובעת מי יהיה הרופא אשר יקרא, ולפניה ניתן דין וחשבון מפורט על פעולותיו. משרתת כי הגיע לפרקה היתה היא מחליטה על נשואיה, מדברת עם החייטת על מלבוש המוהר וקובעת את מקום החתונה ומועדה. ואין צריך לומר, כי נהגה כן לגבי כל צאצאיה המרובים. והכל בקור רוח, בלי התרגשות, בלי הרמת קול או דיבור מיותר.

רק פעם אחת ראיתיה “יוצאת מכליה” ומקבלת מיד את “ענשה”. זה היה בחתונת נכדה, הוא דודי השען, בוינה. החתונה התקיימה באולם מלון קונטיננטאל, כמה ירחים לפני עלייתנו. הגברים סעדו ליד שולחנות ערוכים בחצי גורן, באמצע האולם. הנשים על יציע אחד, ואנחנו הילדים על יציע שני מנגד. היציעים היו בלי מעקות, ומדרגות מדונגות ירדו מהם אל האולם. לעין בלתי חדה נראו היציעים לאור הנברשות כנמצאים בגובה אחד עם האולם, והמדרגות כאילו אינן. כתום הסעודה עלה על שולחן באמצע האולם כנר יהודי מפורסם, ממוצא חסידי, שבא להנות את הרבי וביתו ביום שמחת לבם. הנשים שישבו ליד שולחן סבתא הזקנה עזבו מקומותיהן ביציע וירדו במדרגות לאולם, להיות קרובות יותר למנגן. אף הילדים שישבו עמי עשו כן. ביציע שמנגד נשארה רק סבתא הזקנה יושבת. ביציע שלי רק אנכי. הנגינה גברה ועלתה וכבשה את הלב. אנחות נשמעו באולם. הגברים אֲהָהו ממתיקות. הנשים ניגבו דמעותיהן. והנה ראיתי מרחוק את סבתא הזקנה קמה מכוח הנגינה, עיניה נשואות למעלה, והיא מתחילה פוסעת, כמשוכה בידי אלמונים, בכיוון המדרגות היורדות אל האולם, אשר מעקה אין להן ואשר בטוח הייתי כי אין היא רואה אותן. חפצתי לצעוק ולהזהירה, אך המרחק בינינו היה רב מדי. התחלתי לרוץ לקראתה דרך האולם המלא, אך הספקתי רק לעזור להרימה מרצפת האולם, שלשם התגלגלה ונפלה מכל המדרגות. רגלה נשברה, וריפוי הרגל עיכב את עלייתנו במספר שבועות. ובזכרוני היא חיה תמיד, אשה דקת גיזרה ועדינה, בהליכתה־טפיפתה זו לקראת הנגינה העריבה כשעיניה נשואות למעלה על עברי הנפילה…

בפעם השניה הפליאתני כשנתיים לאחר מכן, ואנחנו כבר בירושלים, כחודש ימים אחרי מות הזקן. היא קראה אז אל חדרה את כל המשפחה. נכנסה הדורה בלבושה, רבב אין עליה, כדרכה. פתחה ואמרה: – את בני זה, את ר' חיימוניו, אביכם וזקנכם, אהבתי יותר מכל הבנים, ואף מבתי היחידה אשר נולדה לי. כולם מתו עלי בעודי בחיים, ובלבי התנחמתי ואמרתי: לו אך זה יחיה לפני. וגם זאת אמרתי בלבי: אם גם זה ימות, לא עלינו, אני לא אוכל לחיות עוד אחריו. והנה הוא מת. ועבר חודש ימים – ואני עודני חיה. ולא עוד, אלא שאני מרגישה בי שחפצה אני לחיות עוד. ואני מתביישת בכך…"

היא מתה רק שנים אחדות לאחר מכן, אחרי מאורעות תרפ"ט, כשכל אבותיה ואבות אבותיה ניערו פתאום במחיצתה, והיא משוחחת אתם בקול, משך שבועות אחדים. כבת תשעים ושבע היתה במותה.

יא

בשלושים נפש, מהן בני המשפחה ומן העובדים ובני ביתם, עלינו באדר תרפ“ב עם הרבי מדרוהוביץ' מוינה לארץ־ישראל. בשלושה קרונות של רכבת. שהיו עמוסים מכונות, רהיטים, חביות שמנים, גלילי נייר, ספרים וספרי תורה, ארגזי מלבושים ושקי כרים וכסתות, מלתחות וצרורות – התנהלה הכבודה. קריאת ה”שלום" שפרצה מפי מאות המלוים, שבאו עם הרב הראשי צבי פרץ חיות ז“ל בראשם להיפרד מאתנו בבית הנתיבות בוינה – היתה שאגת געגועים אחת של שבט גולים אל ארצם ואל מולדתם. עד היום הזה מהדהדת בקרבי קריאה תהומית זו, כשוועת יאוש אחרונה של קהילה קדושה ואדירה הטובעת ויורדת תהומה. כחלום בתוך חלום עברה עלינו הנסיעה ברכבת, באניות ובסירות עד נמלה של יפו. וכשירד זקני ז”ל מן הסירה ודרך על אדמת הארץ ונפל על רגליו לנשקה ולחוננה ולהשקותה בדמעותיו, ראינו כולנו בחוש, כי זקוק הוא לרחמים גדולים, שלא תכלה הפתילה מעוצם השלהבת.

כולנו עשינו כמותו. השתטחנו על אדמת המכורה וגעינו בבכיה.

אך לא הרי החלום כהרי פתרונו. לא שהתאכזבנו בהמשך השנים. חלילה לנו. כוכב חיינו שהובילנו הלום, כוכב אמת היה. הכינו שרשים בארץ הזאת ושבטנו ישגה מדן ועד באר־שבע. מי בעבודה ומי בתורה, מי בחלוציות ומי בחזונה, מי מת מות קדושים, כאותו קלמן שפירא הי“ד, שנשחט בחורשת שנלר בירושלים, ביום הפטירה של זקני ז”ל ואנכי אספתי דמו. ומי חי חיי עמל ואמונה בשורות העובדים והבונים, או בפלוגות החיילים והחיילות העברים. ואולם בימים ההם, ימי הראשית, עלו כל תכניות הזקן בתוהו. פור התפורר הכל. לקיים מה שנאמר על ידו תמיד: “ארץ ישראל לא תיבנה אלא על ידי אלה היודעים את הסוד של זריעה ללא קצירה של בנין בית לא לשבת בו, של נטיעת כרם לא לחללו, כי בעוון שנאת חנם באנו החורבן, ובזכות אהבת חינם תבוא הגאולה”.

מיד עם בואנו ירושלימה, אשר בה איוינו לשבת, נתברר כל אותה קניה של “בתי־החרושת” מיקח טעות היתה. המכונות היו עשויות להינוע בחשמל ובירושלים לא היה אז עדיין אף זכר לחשמל. תחילה רפו ידינו והיינו אוכלים מן המוכן ושותים מן היין המשומר של תפארת ירושלים. שיכורים היינו למראה עינינו, למשמע אזנינו, בלילות הסהר, בימי הזוהר הלבנים, מול חומת הר ציון, בבקעת הזיתים, בין הררי האלם וסלעיהם. ואחר כך נטלנו עצות ונשלח אלינו “ממציא” מבעלי המלאכה הותיקים של ירושלים אשר המציא לנו מנועים מוסקים בנפט להנעתן של המכונות. מיד שכרנו את המרתפים הגדולים שבבתי כולל אונגארין, העמדנו את המכונות, הסקנו את המנועים העשנים ופרצנו אל העבודה. היינו כותשים ובוחשים, מרתיחים ומדביקים, אורזים ומשלחים, ופנינו שחורים מפיח נפט הבוער ללא ארובות מוצא, וידינו צרובות ומחורכות ונשימתנו כבדה עלינו באטימות המרתפים, והזיעה שוטפת מכל גופנו. ונמצאנו סוכנים ורוכלים, שהיו סובבים עם התוצרת שלנו וקוראים למלחמה הגדולה נגד “המזיקים”, יתושי המלריה, וחידקי הדיזנטריה והזבובים השחורים המפיצים את הטיפוס. גם בית הכריכה התחיל לעבוד “במלוא הקיטור”, במכונות החיתוך הגדולות ובמכבשים הכבירים, והוצאו כריכות לשוק שלא ראתה עוד ירושלים כמותן. אך עד מהרה נתגלה רזון בקופה המשותפת והתחילו בודקים בחשבונות ונתברר, כי יחס ההכנסה להוצאה הוא כיחס האחד למאה בערך. כלומר, על כל לירה ש“פדו” הוציאו מאה לירות, ומעשרת אלפים לירות שהיו אי־פעם בקופת העליה של הזקן לא נותר עוד אלא מעט מזער. עוד מאמצים נואשים אחדים, עוד שבועות אחדים של גסיסת המנגנון והנה “קמה” העבודה “וגם ניצבה”. מכונות בית הכריכה היו הראשונות שנמכרו לנושים. על דודי הכורך מתה אז בתו השניה, התינוקת שנולדה וחלתה בארץ (– הייתי ער על יד עריסתה כמה לילות בבית החולים “משגב לדך” בעיר העתיקה, והזריחות שראיתי אז, מעל גזוזטרת הקומה העליונה, על הר הזיתים והצופים ועל גגות ירושלים העתיקה, שוב לא תכבינה בי – ), והמומי יאוש נתנו הוא ואשתו לעשות בשלהם מה שעשו. לימים נעשה פועל כריכה אצל בעלים אחרים והרי הוא ממשיך עד היום הזה בעבודתו בתל־אביב. אחר כך בא תורן של מכונות “התעשיה החימית”. מה שנמכר נמכר, ומה שנשאר נשאר כגרוטאות שאין להן הופכין. חביות השמנים עמדו תחת השמש הלוהטת, נסדקו ונבקעו, והאדמה הצחיחה רוותה את תכנן. ומחסן הנייר, זה שהיה מונח גלילים גלילים בחצר עזובה שבבתי הבוכרים, זכה להוציא נשמתו ב“קדושה”. בליל ל“ג בעומר ערכו בו נערים שובבים “הדלקה”, הציתוהו מארבע רוחותיו, ותעל שלהבתו אל שמי ירושלים, ויהי לאפר. אבי חזר אל מלאכת המדידה וזכה אחר־כך להיות במודדים את כפר חסידים, עם היותו גם “רבי” לשארית חסידי הזקן. אני עברתי כמה גלגולים של עבודה ולימוד ועליתי לבסוף על קרקע עם החסידים המתישבים ב”נחלת־יעקב" וב“עבודת־ישראל”, שנתאחדו אחר כך בשם “כפר חסידים”, ושרבותיהם היו קשורים עם זקני ז"ל מי קשרי השפעה ומי קשרי משפחה. אך זוהי פרשה בפני עצמה.

ירחים אחדים אחר עלייתנו חלה זקני ז“ל את חליו האנוש ונסע לוינה לשם ניתוח. הניתוח לא עלה יפה, וזקני ז”ל שאל את הרופא כמה ימים נשארו לו עוד לחיות. – שבועיים – אמר לו המנתח. ביקש זקני ז“ל לשוב לארץ־ישראל ולמות בה. אמר לו המנתח כי לא יכול לשוב לארץ חי, אם לא יהא רופא מצוי על־ידו כל הדרך. זכה זקני ובין תלמידיו של אותו מנתח מפורסם נמצא רופא צעיר, ד”ר קוהלברג שמו, בן אחד מחסדיו הקרובים של הזקן, והלה התנדב לנסוע עמו ולהביאו ירושלימה. זמן־מה לפני מותו ביקר אצלו ח.נ. ביאליק ז"ל ביקור ראשון ואחרון ונסבה השיחה על הסוד של מצוות ביקור חולים ושל עריבות ישראל זה לזה. רגעים אחדים לפני יציאת הנשמה, נתן אות והגישו לפניו את קופסת הקרן הקיימת שהיתה תלויה למראשותיו, והוא שילשל לתוכה לירה של נייר, שהיתה כנראה מוכנה אצלו לאותה מטרה. המלים האחרונות שיצאו מפיו היו: “אבא רחימאי… אמא ירושלים”.

א

מהלכים בשלג. הולכים בין המון אנשים. בלילה. לאור אבוּקוֹת. מוליכים ספר־תורה שנגמרה כתיבתו. ספר חדש. מישהו רקד עם הספר ביד תחת חופה מתהלכת, לאור אבוקה גדולה. אש ושלג ותורה רוקדים. מהלכים בשלג. באפלה המון רב.

ב

שבת אחר הצהרים. שלהי קיץ. התרנגולות מנקרות בחצר. הדלי נח על קילון הבאר. ניטולי טיטה, הערל השיכור, עומד נשען אל הגדר, כופף ראשו אט־אט למטה, כלפי בית החזה ומשם הוא חוזר וזוקפו פתאום, בתנועה נמרצת. וחוזר חלילה לא ניטולי טיטה שמו, אלא ניקולי דידה. ואולם אמו פולניה היתה ואביו גרמני. לימדתו אמו לדבר פולנית ואביו לא חפץ בכך. עמד וחתך לשונו. הפך ניקולי דידה לניטולי טיטה. כך מספרים מפּיו. עתה הוא עומד נשען אל הגדר, כופף ראשו אט־אט למטה, כלפי בית החזה וחוזר וזוקפו בתנועה נמרצת.

באויר החמים כבלתי־מוחשיים. ובלתי־מוחשית מתגלית פתאום דמותו של יהודי בורח וראשו שותת דם ושני ערלים רודפים אחריו. האחד קרדום בידו, השני – מטיל של ברזל. כצללים הם נעלמים מן העין, מן העבר השני, בנתיב הגן. ניטולי טיטה זוקף את ראשו בתנועה נמרצת, מבליט את עיניו וחוזר ומשמיט את הראש אט־אט, כמתנמנם, כלפי מטה, אל בית החזה.

ג

העולה על הסולם בלילה מאחורי חלון בית הכנסת רואה ידי זקנים עסוקות בקילוף תפוחי־אדמה, בגלגול סיגריות, בנקישת מקטרת על השולחן המכוסה ספרים. שמות הוא שומע. מלים שאין להם פשר. סדיגוֹרה וּבֶּלז. פרנץ יוֹזף, ירום הודו, והצאר, ימח שמו. מתים הרוגי פרעות שנכנסו לבית־כנסת ריק, עטפו טליתות ועמדו להתפלל בציבור. שדים שגורשו במקטרת הצדיק. הזגוגיות מתכסות הבל. היהודים בפנים מתחלקים לשנים, לשלושה, לאברים אברים. נצנוצי עינים. הבהוב מקטרות.

העומד על הסולם בלילה מאחורי חלון בית הכנסת יודע פתאום, כי צדק בפי המספרים. כי אכן מתים הם אלה היושבים כאן. כי אכן ישנו שד מאחוריו. הנה נגעו קצות אצבעותיו בכתפו. היצעק? אי־אפשר! היביט לאחוריו? אי־אפשר!

יש לרדת בעינים עצומות, לצעוד אחורנית פסיעה אחרי פסיעה ולהתעלף….

ד

האומנת הנוצריה נושאת ערימה של כבסים בזרועותיה. מפויחת היא ומזיעה ונושמת ונושפת מן העבודה הקשה. הכבסים שמלמעלה מתפזרים ברוח. זכריה עט בכל כוחו וזריזותו להרימם, לאספם, לעזור על ידה. היא כורעת על ברכיה והוא מחזיר את הכבסים לערימה שבזרועותיה. בחדות נפש הוא עושה זאת. עזוב יעזוב עמה! באותה שעה הוא חש את החום של גופה. רעד עובר בכל אבריו. ראשו עליו סחרחר. עיניו נפקחות פתאום אל תוך תהום.

ה

הוא יחידי בעולם. איש לא ידע את אשר בחובו. אף הוא עצמו לא ידע. גוחן הוא על עצמו לפעמים ושומע משהו ומבין משהו, בשבתו בין סוארי העצים בחצר, בהתבוננו אל הקילון המוטה על הבאר, בהיאחזו בצמרת אילן בגן ושמים וארץ נעים־נדים לעיניו. ואולם רק אפס קצהו יראה, יבין. השאר מתעלם, נמשך לעצמו למרחוק. אילם, בדד, יחידי בעולם.

ו

חתונה בחצר הזקן, חתונת הבת היחידה. צריפים חדשים, “שאלאשים” ערוכים לסעודות בחצר ובגן. שולחנות עץ ארוכים וברוזים שחוטים עליהם, שורות שורות, הצוארים השותתים דם מופשלים כלפי מטה. אמבטאות, אמבטאות ודגים חיים בתוכם, “עירומים” וגדולי עין. חסידים מתהלכים מופשלי שרוולים, מגואלים בדם, מכוסים קשקשים מן הכותונת עד למגפים, אוחזים סכינים ארוכים בידיהם, מתעסקים, מנתחים, כותשים, קוצצים ומבשלים. בדודים וסירים גדולים, על כיריים משונים. תחת כיפת השמים.

שנים עשר שערי כבוד הוקמו לאורחים, כנגד שנים עשר שבטי ישראל. כל שער מקושט בדגלי השבט. ליד כל שער שני פרשים על סוסים, אחוזי חרב, מקושטי מלחמה. המונים, המונים. מזמרים, בדחנים ו“כלי־זמר”. במה באמצע. על הבמה זקנה רוקדת. זקנה מארץ־ישראל. מטפחת ביד. “יאזמה” על הראש. לקצב מחיאות של כפים אט־אט תנוע, אט־אט תיכוף. העינים עצומים. הפה פתוח כלפי מעלה. הגוף הרזה, הבלה מתלוה מבפנים לתנועות המחול. איזה ערגון. איזה רטט. איזו עצבות. הדמעות שמות מחנק לפה, נתלות בריסי העינים. איזה ריקוד! איזה ריקוד!

ז

הוא הקיץ מחלום. בחלומו והנה יהודים עניים מסובים אל שולחן ארוך והוא מגיש להם לאכול. חלות קלועות. דגים ממולאים. רגל קפואה. רעבים היהודים העניים, ואלה שלא קיבלו עדיין את מנתם מעווים פניהם מצער.

והנה הקיץ – והיהודים העניים נשארו יושבים שם ברעבונם… לעולמים…

ח

בחורף עוטים פרוות, עולים על רכבת ונוסעים מסבא האחד, הרבי שבגליציה, לסבא השני, אבי אמא, הרבי שבפולין דרוסיה. חסידים יושבים בקרונות, מסירים טלית ותפילין ושותים “לחיים”. הנשים מביאות עוגות לקינוח.

נכנס אחד ודורש משהו. פּספּוֹרט! מתחיל יהודי מגמגם, מראה דבר־מה. אגרוף נתקע בעינו. אשה צווחת.

מתחיל היהודי מתחנן. נכנסים שוטרים מלוא הקרון, עורכים אנדרלמוסיה, מקימים רעש.

משנסתלקו נשאר מקום אחד פנוי. זה מקומו של היהודי שגימגם והתחנן ועתה – איננו…

ט

בליל שבת קודש מתקדש הכל. האולם הגדול מלא יהודים רטובי זקן ופיאות ונערים, שפניהם מאירים ועיניהם יוקדות. הנרות שעל השולחן מרובים ו“החלב” מטפטף על גבי הפמוטות של כסף. בראש יושב סבא ו“אומר תורה”. אין נושמים בשעה זו, אין משמיעים קול. רק לעתים תתמלט אנחה, יתפרץ שיעול. מרחוק, מחדר הנשים, פני שפרה, בת השמש, מבהיקים. מקרוב, לימין הזקן, כנענים לה, פני הדוד הבחור לוהטים, הפנים הרחבים, מחוסרי הזקן, ששתי פיאות־בקבוקים לצדיהם, כשני זקיפים על המשמר. וקרוב אליו, על הרצפה, שוכב ר' יודיל מסתגף, בפישוט ידים ורגלים ונותן שירמסוהו ברגלים, בשעה שנדחקים לשמוע תורה מפיו של הרבי. שני נערים ארוכי קפטן ופתוחי צוארון הכותונת עומדים ודורכים עליו בשתיקה. על גוף שחור, שזקן ועינים מבצבצות מתוכו כלפי מעלה.

י

משם נוסעים אל דודה של אמא, אל הרבי מסטולין. שנים עשר בנים ובני בנים לרבי מסטולין. שנים עשר כנורות בידיהם. ובמוצאי שבתות הם מנגנים בתזמורת “המבדיל בין קודש לחול”. והרבי־האב מנגן בבטנון ומנצח על כולם.

מאה יהודים אוכלים ארוחת תמיד על שולחנו של רבי מסטולין. עשרה בטלנים מצויים תמיד לשרתם. והרבי מסטולין אומר להם תורה.

אורווה של סוסים בחצרו של הרבי מסטולין. חדר גדול, נקי ומרווח לכל צמד. סוסים אלה, ארבעה לרוחב, ירתום הרבי מסטולין בעצמו בבוקר למרכבתו ויסע אל תוך הערבה.

עדיין לא עמדו לתפילת ערבית העובדים באחוזתו כבר נשקו לידו של “הצדיק” והלכו לביתם. אותה שעה ניצב הרבי מסטולין עם זכריה הקטן באורווה האטומה, ליד סוסו השחור, הטהור שבסוסיו, בוהן ידו השמאלית נתונה באבנט קפטנו וכף ימינו מחליקה בחיבה על רעמת הסוס המבהיקה. ואין הוא דובר דבר.

יא

בקיץ חוזרים אל הזקן שבגליציה ואת שלהי הקיץ מבלים עמו בין ההרים, הרי הקרפּטים: נוסעים לשם בקרונות, הגברים לחוד והנשים לחוד והטף והמשרתות לחוד. בסוף האורחה, על קרון החפצים יושב ניטולי טיטה ומחזיק את הכלוב עם התוכי בידו, זה שקורא “סוכר”.

בבית החסיד המאכסן, ביער, שוחטים עגל לאורחים וצולים על מדורה. חסיד אחר רועה את העדר וחולב את הפרות לעיניהם. מרחוק חולפים חזירי בר כשהם אורבים לעדר.

הזקן, הרבי, עולה עם כולם בהרים, בלילה, כדי לראות מן הפיסגה את זריחת השמש. הולכים ביער עבות. פוגשים יהודי שורף פחמים, המכבדם בלחם חם רדוי מן התנור שבין העצים, והאש לעיניהם. על מער הפיסגה מתכנסים, עורכים “חצות”, מתפללים “ותיקין” ורואים בהפציע החמה משולהבת ורדודה בבקעה ירוקה, בין הררי אורן. הזקן קורא “נפשי לה' משומרים לבוקר, שומרים לבוקר”. השמים מתכסים פתאום עננים. ברקים ורעמים וגשם שוטף. חוזרים הביתה בנתיבות שאין להם קץ, בין גזעים לחים ועלים נוטפים וביצות ואגמי מים. מגיעים רטובים, סחופים, מבולבלים. מייבשים את הבגדים, את הגרביים והנעלים לפני התנור שהוסק. החדר דומה למרזב. קילוחי מים יורדים מכל צד. הגשם בחוץ אינו פוסק.

יב

משם, “מבית אבא”, מבני יעקב הגבורים שבתורה הוא זליג וורדינגר, האורח לשבתות בנאות קיץ אלה, בכפר. יהודי גברתן, בעל גוף גמלוני ופנים עגולים, מלאים, אדומים, מעוטרי זקן קצר, אפור. כשרוקדים הוא מרקד עם חבית של שכר ביד. כשיושבים לפוש הוא נושא שולחן וכל אשר עליו בשינים בלבד. אומרים עליו שכל יהודי הכפר שלו חיים מתיגרת ידו, מן האימה שהוא מפיל על ה“מאזורים” הערלים, אנשי הדמים המתגוררים ועושים במעינות הנפט. פעם אחת הציתו את ביתו עליו, כשהוא ומשפחתו שקועים בשנת. פרץ זליג וורדינגר החוצה, כותנתו לעורו, הוריד בתפיסת יד אחת את היצול מן העגלה והכה בו הכה ופצוע על ימין ועל שמאל, ולא יספו להטרידו עוד. כשיהודי נמצא בסכנה, מוקף בידי ליסטים, אין הוא צריך אלא להזכיר את שמו של זליג וורדינגר – ומיד הוא נגאל ותוקפיו נמלטים באימים. בשנים האחרונות מטפחת חבושה ללחיו. אומרים מין כיב יש לו, מין “פיסטל”, מין פצע קטן שאינו נרפא, ואומרים שימות.

יג

בכפר הקרפּטים הזה ניבט הר לתוך תהום. גשר נדבק לגרמיו של ההר וברדת הלילה עוברת רכבת. גיצים עשנים נישאים באופל.

שריקה.

המלבוֹ פרצה השריקה?

הנה הוא מחכה כל הימים לדבר. זו השריקה היתה הדבר. הנה הוא הוגה כל הימם בַּשָׁם וּבַפּה – ועתה נפגשו והיו לאחד. ואחד זה הוא עברו ועתידו, חידתו ופתרונה, אזנו הכרויה לבאר העולם.

יד

נכנס יהודי בהול, כשהוא רוכב על סוס אל חצרם שבכפר הקרפּטים. ירד מן הסוס, קשרו למעקה האכסדרה, פרץ אל חדרו של סבא ונשק את ידו. קרב ולחש קטעי מלים אל תוך אזנו, יצא, עלה על סוסו, דהר ונעלם. סבא נשקף מן החלון ופניו החוירו. סימן מסר בידו: כל עוד שאין חייל עם רובה ניצב על הגשר – עדיין שלום בעולם. משניצב חייל עם רובה על הגשר – פרצה המלחמה. והנה ניצב חייל על הגשר עם רובה בידו…

טו

ישב ולמד עם רבו באכסדרה שליד הגן. פרק תהילים למדו. “למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק”. רצדו קרני השמש בין עלי הגן. ליד הגדר עמדה רגינה הצהובה, בת השכן, ועיניה הבהירות הביטו בו ואזניה הקשיבו לניגון לימודו. “למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק”. נכנסה אמא בבהלה. נטלתו בלי דבר דבר. הלבישתו איזה מעיל שאיננו שלו. נטלתו עמה. סחבתו ממש. המלמד החויר, גימגם, שאל. “הרוסים ליד הנהר” – פלטה אמא כלפי המלמד הנבהל – “הרוסים ליד הנהר”. בעגלה, באבק, בין רגלי המשרתות הירהר זכריה ברטט בפירוש המלים הללו.

טז

הולכים ביער אפל. כל המשפחה. משפחות רבות, צרורות על השכם. הילדים אחוזים בשולי הבגדים, הולכים בשקט, באימה, אמור אמרו להם כי יש משמרות מסתתרים ביער וכי בצעוק המשמרת “עמוד” אסור להניע אבר, שאם כן יורים מיד, הורגים מיד. פוסעים בנשימה עצורה, בצעד כבוש. פנים ידועות מבהיקות וכבות. פרצוף זר חומק ועובר. נופלים על גבי גזעים עקורים וקמים. מבין ענפי האורן נושרים כוכבים. גושים אפלים שוכנים באופל.

פתאום קול קורא: “עמוד!”

עומדים קפואים, מאובנים. הנשימה עצורה.

יז

אנשים חיים בקרונות של בקר. רעבים הם. מעיר אל עיר חם נוסעים ועדיין לא הגיעו למחוז חפצם. היכן הוא – מחוז החפץ?

בימים הם עוברים תחנות מתות. כלבים מזי־כפן מקבלים ומלווים אותם ביבבה. שמשות מנופצות מציצות מתוך בתי נתיבות ריקים ומכושפים.

עתים עומדים בשדה. מחנה צבא מרחוק. מקרוב, ליד הפסים ועמדים חיילים מופשלי שרוולים ושוחטים פרים ופרות. בחבל שלרגליה מפילים את הבהמה אפרקדן. בהעברת סכין אחת על הצואר המתוח, אל מול העינים היוצאות, התמהות – שוחטים אותה, הדם מזנק למעלה. מכמה צוארים בבת אחת. תעלות של דם. עד הפסים יגיע הדם. הרכבת נוסעת על פסים של דם.

יח

אופל ונחרה בקרון. ילדה זרה, התקרבי אלי. נדבק זה בזה באופל. נתחמם. כך טוב. כך עשתה האומנת הנכריה. כך עשתה מינטשה’לי, בת־השמש בשבתות, כשהיינו משחקים במחבואים. רק היא ואני היינו במחבוא. ואיש לא היה מוצא אותנו, רגעים רבים.

זכריה לא אמר כל זאת. הוא רק הירהר לעצמו והכל נעשה כהרהוריו. מי הגיד לילדה הזרה את חפצו? היש שפה בלי מלים? באפלה? היש כוח שאינו ידוע לו?

אופל ונחרה בקרון. יריות במרחקים. הקטר נושף בזהירות. האופנים מתגלגלים בחשאי. אַייך, הילדה, למה תישני? ברגעים כאלה טוב להיות ער. להידבק בצינת העולם. אַייך?….

יט

הילדה איננה. חושך בקרון. נוסעים ונוסעים. אולי נוסעים לארץ־ישראל? שמה מוליכות כל הדרכים העוברות באפלה, במנהרות, מתחת לאדמה. שם קמים לתחיית המתים. שם יש כרמל ויש ירדן ויש יהודים הבוצרים ענבים. ושמש מאירה על פניהם של אותם יהודים. כך ראה אותם בסרט הראינוע שהציגו בביתם, הסרט היחידי שראהו בחייו. כך ראה אותם אז בחלום ובהקיץ, מדי עצמו את עיניו.

שם נפגשים עם כל שאבד לו לאדם בדרך.

חושך ונחרה בקרון. נוסעים ונוסעים.

כ

עבים וגשם ושלגים ורוח. תרדמה, תרדמה ויקיצה אחרת.

הימם הם אלה שעוברים? השנים הן אלה?

מישהו בקרבו יודע: יש מקום שעליו להגיע לשם. יש מטרה.

מישהו בקרבו יודע: אף זיק אחד מבית גנזיה של הנפש לא יכבה, בטרם יתלקח והיה ללהבה…

א

בחלומי, ואני זוחל על ארבע ברחובות עיר. ריקים הרחובות ואין רישומם ניכר, אלא שאני איני מתעכב על כך. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. ילדה אחת שוכבת בחצר, עושה משהו בידיה ומסתכלת בי. יודע אני מי היא ואיני זוכר את שמה. מדבר אני אליה והיא אינה משיבה לי, רק פניה נעוים ומעונים וכעין גניחה יצאת מפיה. מניח אני אותה וזוחל לי הלאה לדרכי. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. הנה ידי מטפסות במדרגות. רואה אני בקושי את הרחבה שלפני הדלת. ואף על פי כן אור השמש שופע על הכל. ידי פותחות את הדלת, ואני נכנס בזחילה. אצבעותי מגששות על רובדי הפסיפסים של הרצפה שאף הם שטופים אור. וכאן אני נופל על פני ואינני…

ב

אילו היתה אמי כאן, במחיצתי, באפרורית הבוקר הזה. אילו היו צעדיה אלה הדופקים עתה על המדרכה. לא בפניה תופיע כאן. לא בקולה. חפץ אני כי תהיה על ידי כהיותה בזכרונות הילדות. בכל ובלא כלום. מורגשת, ממשית, ואיננה נראית, ואיננה נשמעת. עד שהכתלים נעשים אמא, והארון נעשה אמא, ושני הפמוטות העומדים ממולי על הארון נעשים אמא. וחיה אני רוצה שתהיה כאן. אינני מוותר על חייה.

ג

מה טוב כי ראש רעיתי מציץ אלי מתוך שמיכת המיטה הקרובה למיטתי. מתוך כך אני יודע בדמדומים אלה שדמדומי בוקר הם. מבחין אני זאת גם מקולות הילדים העולים מן הרחוב. ודאי הולכים הם עתה אל בית־ספרם. גם דרדור גלגלי האבטובוסים מעמידני על כך. כשחושך בחדר ובחלונות, ודרדור מכונית איננו נשמע ונשימת רעיתי מגיעה אלי במקוטעין מן המטה הקרובה, יודע אני כי שעת לילה מאוחרת עכשיו, אשמורה שניה או שלישית. וכשאני פוקח עיני והמיטה שעל ידי ריקה, איני משגיח באפלה הלופפת את כל הויתי ויודע אני כי יום עכשיו, צהרי יום, ורעיתי מתרוצצת אי־שם, בשוָקים וברחובות, אצל הרופאים והאחיות, כדי “להציל” כפי שהיא לוחשת אליהם לפעמים בחדר הזה, כדי “להציל”… טוב שנשימתה עולה אלי עכשיו מן האפלה. טוב שאני יודע כי לילה עתה מסביב. כמה לילות? כמה ימים? הקיץ עכשיו? החורף עכשיו? חורף עכשיו! שכן סערה גונחת מבחוץ, מידפקת על החלונות, וגשמים עזים אינם פוסקים לרדת. והנה גם פתותי שלג זעירים, אוריריים נופלים ואינם נופלים… קיץ עכשיו! שכן קרני חמה מטפסות על הארון, והחלונות פתוחים לרוחה, ורוח אינה מנשבת ודבורה אחת מזמזמת בחללו של החדר. יודע אני בקעה מופרשת למראשותי עמק יזרעאל. נחל הוא שחפר את הבקעה הזאת. עתה הנחל איננו קיים עוד, ואולם חלוקי האבן נשארו, והם מתפנקים בחלקלקוּתם לעיני השמש הרחוקה. ושני כתלים לבקעה, והכתלים מתקרבים והולכים כלפי מעלה. ועננה לבנה שרויה על פס השמים המשמש להם תקרה. וסלעים על הכתלים, ושיחים ועלי שרך, ופרחים הרבה. וסלע אחד על הכותל הימני, שממנו רואים את עמק עכו, והכרמל והים מפתח הבקעה מזה, ואת עמק יזרעאל ואת הגלבוע ואת התבור מפתח הבקעה מזה. שם הייתי רוצה לשבת בשעה הזאת.

ד

המרצוני הטוב באה המחלה הזאת, והדמדומים שבה אינם אלא מקלט רצוי לעינים שלי שנסתנוורו לאור היום, או כחתף באה עלי, כגוף זר שהפילני מן המארב ואנכי רק קרבן מקרה הנני, עבד נרצע למסובב הנעלם? הנה שאפתי כל ימי להגיע אל “הטירה הנמה” שמעבר ל“אשנב הנעול” שבנפש, ואברות כנפי שירתי יש שזעו וחדרו למגע האפל האפל הזה, הקיים ואיננו קיים – האם ניחושים היו אלה, בחינת סימפטוֹמים ראשונים למה שיבוא, או גורמים היו אלה, סיבות היו, והמחלה הזאת אינה אלא “נפילת המדרגות”, בחינת “הציץ ונפגע”, ואני שהעזתי לחדור אל הערפל, להידפק על פתחו של “גבוה”, נלכדתי פתאום יל ידי “שונים”, נפלתי בחרמו של “השטן” והרי הוא עושה בתוכי כבתוך שלו? איני חפץ לענותני בנפתולי הסברים, אין לבי הולך עתה אחרי העיונים הדקים. רוצה אני לשמוע רק מה שנפשי אומרת לי. ונפשי אומרת, מפה לאוזן היא אומרת, כי אמנם הגעתי למחוז חפצי הנעלם, כי אמנם איבדו החיים את עוקצם למעני. וגם המות אינו נורא כל כך. בטלו הגבולות והתחומים, השמות וההבדלים – יום ולילה, קיץ וחורף, אני והעולם משמשים בערבוביה עילאית ואיננו נפגעים על ידי כך. יש שאני מחזיק שעות על שעות במשענת הכסא וחושב כי יד רעיתי היא זו, וטוב לי ורוַח לי. יש שאני מכה על לבי וחושב כי על לב העולם אני מכה. ויש שאני יודע לכאורה ב“טעות” זו, והידיעה הזאת אינה מפריעה לי, ואינה מוציאה את מחשבתי מחזקתה. השלימו המדורות. המשל והנמשל חד הוא. אני, אתה והמקום – חד הוא. הכדורים האורים המרצדים לנגד עיני העצומות גלגלי מזלות הם. הערפילים האלה הלופפים את חושי ערפלי מעלה הם, שבספירתם הכסופה והדמומה מרחף־דואה עכשיו אני־אתם־העולם, כוכב־הלכת העמום שאש תמיד בוערת במעמקיו. מה מלילה? לאן הדרך? והכאב הזה? איכה יחדור הכאב אל הכוכבים?

ה

שאני תלוי בחסדי אחרים? שאם לא יגישו לי את כף השיקוי מספר פעמים ביום, אוציא כאן ככלב את נשמתי וכל חזון הכוכבים שלי ינדוף כמוץ לפני רוח? ואולם נסו נא לעשות זאת! נסו נא לשמוע את צלצול השעון בשעת חצות ולא להחליף את התחבושת שעל צלעותי? נסו נא לתת לקרח שעל ראשי להימס ולהשאיר את מצחי בדליקתו? הן לא תוכלו כזאת! הן אני הוא היושב בתוככם ואיני מניח לכם עד שתושיעוני. אני החפץ קיום־לא־קיום. אני, ששעתי בשעון המזלות לא נמלאה עדיין. כי מי אתם – אם לא אני?

ברגע שתמלא הסאה, ברגע שפעמון חיי ידפוק גמירא, תראו ותיוכחו כמה שהיות ומניעות אזמן לכם אשר יעכבוכם מלעשות את מלאכת העזרה. סערה תתחולל – ואתם בדרך רחוקה. השמשות שבחלונות האבטובוסים תתפוצצנה, הגלגלים יתבקעו פתאום. התנועה תיעצר. אם תרוצו ברגל – אבנים מקיר תפולנה ותחסומנה דרככם. שטפי מים כבירים יהפכו את הרחובות לנהרות. דליקה תפרוץ אי־שם, בקצוי הכרך, ושורת מכוניות הכבאים, שורה שאין לה סוף, תעבור כחיץ חי ביניכם ובין מותי. ההתחייבתם בנפשי? האיחרתם? שוא תתגודדו! אני הוא שאיחרתי! אני הוא שהגיעה שעתי לטבוע בנצחי! אני הוא שחפצתי כי תגישו את הכף אל שפתי ותמצאו את השינים מהודקות, כי תסירו את חבישת הקרח מעל ראשי ותראו העינים פקוחות ואינן רואות עוד… האם לא שמעתם את קולי בילל הסופה, בתרועת החצוצרות של הכבאים, בשורת המכוניות האדומות, שורה שאין לה סוף?

ו

נבהלתי משרעפי בדמדומי האֵפר הרומצים:

אם אמנם כך הוא הדבר, אם אני הוא היושב בתוככם, הנוסע ברכבותיכם, הלן מתחת הגשרים שלכם, לאמור: אני הוא – אתם, הרי שמחלתי זו שאני מתענה בה עכשיו, איננה נוגעת רק לגופי זה בלבד, הרי שגם אתם חולים כמוני! אללי! איך להעלות על הדעת, איך להגות עד גמירא, כי דקירות אלה שבגבי כי חנק זה שבגרוני, כי מועקה זו שבגבות עיני, אותות חוזרים הם, מראות ראי לעינויים מקיפים יותר עד אין קץ, בעלי פרצופים עד אין קץ, כפולי מספר עד אין קץ, שבאים עליכם באותה שעה בהמוניכם, במעונותיכם ובגלויותיכם, ברחבי החלל שאתם נחיתים בו עכשיו, אתם, הכוכבים, הדממות, היצורים והבריות, היבשות והימים, אחי, אחי החיים והמתים?! איך להעלות על הדעת, איך לחשוב עד גמירא, כי אשיות תבל כולה מתמוטטות עמדי?!

אולם כך הוא! ידוע ידעתי כי כך הוא! כי הגבולות והתחומים, ההגדרות והשמות – יריעות רמיה הן, חציצות שוא, שבאו לכסות על שלהבת היחוד הגדולה, שאין מפניה מנוס. מבשרי חזיתי זאת. מבשרי ודמי.

הנה קול דופק בלבי. הטרם אחוש כי לא רק לבי בלבד הוא זה שהוחרד, כי לב העולם הוא זה, כי שער הדמים הוא זה, כי דלת היא זו, דלת בצריף של עץ במושבה עזובה בלילות. בצריף הזה את ישנה, את שהנך המחשבה הנסתרת שלי, מחשבת אדם הנרדמת באופל, את שהנך האשה שלבי הוגה בה עכשיו. בעלך נסע מכאן – מי הוא בעלך? מי הוא “האלוהים” הער שבחסותו יטהר עליך היום? גם כן “אני” מרחוק? – בעלך נסע מכאן, ואת שכונה לבדך בצריף העץ שלך. שכינתא בגלותא. ולילה עתה. וגשמים. ורוח. והשומר מידפק על פתחך ברובה שלו, זה השומר שלחש פעם על אזנך בנשימה לוהטת: “את יכולה לישון במנוחה, בנסוע בעלך. אני שומר עליך בלילות. אני…” האת היא שנבהלת כל כך בלבי לקול הדפיקה? הפתחת לו לשומר המידפק, ההניח את הרובה ליד הדלת, הפשט מגפיו? הפתחת לו? – – –

מה החרדה הזאת, שאני חרד לך בביעותי, שכינתא בגלותא שלי, אשת לב רחוקה, שבוית תרדמות מסביב? הן ידוע אדע עתה, כי רק אשנב את בארמון אורה שקירותיו אטומים, כי רק נתיב את ביער בראשית, כי רק ניצוץ של שלהבת טמירה בלבי, לבו של עולם…עשי, עשי רצונו, אשה עזובה במחשכים. התמסרי לו, התענגי עליו, היי שלו. הן אני כבר עברתי את האשנב, הלכתי את הנתיב, הגעתי אל השלהבת הגדולה. הן אני עומד כבר בתווך, באם, בלב המאורעות. הן אני חליתי עד תום, הוצתי עד כלה, ירדתי עד השיתין, לחשוף כל רע בשרשו, כל מאן־דהוּ בטומאתו, למען גאול ופדה והתחל מחדש, הכל מחדש. אני צולל וצולל. אני מרתיח מצולה ומרתית יסודות, אני מתיך הכל בכור ההיתוכים, אני מוסר את נפשי, אני מתוח כמיתר בלב הדממה. אוי לי, האעצור כוח?

קול דופק בלבי. דופק הוא עתה בכל הלבבות שבעולם, בכל הארסינלים, בכל הפינות הנידחות שאהבה בתענוגות שרויה בהן. דופק הוא עתה במלחמת הלילה שבין השחורים והלבנים, בהרי חבש האיומים, דופק הוא עתה באיי יפאן הרחוקים, בלב המזדחלים וקרבים אל המפקד הישן שלהם והחרב המורעלת בפיהם. דופק הוא עתה בלב אם במדבר שבנה יחידה גוסס לעיניה.

קול דופק בלבי. נחלי געש הם אלה, המידפקים על קרקע העולם ורוצים לפרוץ ברגע זה מתוך לוע ההר הפעור, להטביע כפרים נרדמים וערים נרדמות, להפוך זוגות מתלכדים לאבני אש של פּוֹמפֶּיה!

זרמי מים הם אלה, העולים על גדותיהם, העוקרים גשרים ממכונם, ההורסים את הסכרים ומציפים את מִצְרַיִם של לילה רצח ודמעות.

סערה היא זו, סופה ביערות עד, המהדהדת בין הענפים השבורים, הכופפת את ראשי הצמרות ועורפתן, המפילה שורת ארנים בלילה, ענקי בראשית, ומשאירה אותם מוטלים אחריה כשורת אוזים שחוטים.

יד היא זו, יד מידפקת על ביתו השקוע בשנת של יהודי נידח בכפר הרים בגרמניה, והקול, קול עשיו, עונה אחריה באיום: “צא מכאן, אתה ואשתך וטפך וקח אל מקל הנדודים בידך ולך!..”

קול דופק בלבי.

ז

הלילה עברו הגרמנים את הרינוס, כבשו את השטח המפורז, הפרו את חוזה לוקרנו המאושר והמקויים. לאור הבוקר הגיעו בתופים ובחצוצרות אל הערים המתעוררות משנתן, חודי החניתות על קני הרובים. פרחים בדשי בגדיהם. ושתי בנות רינוס צוהלות מימינו ומשמאלו של כל אחד מהם. ממגדלי המבצרים ירו תותחי־ברכה ורשמו “מנה תקל” שחור בשמי אירופה הכחולים. אני ידעתי זאת.

ספינת האויר הגדולה ביותר בעולם נתחבטה פתאום, התחילה נעה וחגה כשיכורה. הנוסעים החוירו ופרצו בצעקה אחת נוראה. אשה צעירה נועצת צפרניה בכף ידו של בעלה היושב על ידה. היא חשה בעובר המתהפך במעיה. הטייס שליד ההגה מסובב כמטורף את הגלגל השבור שבידו. לשוא. כמיטיאור מזנק נופלת ספינת האויר הבוערת על צמרות האילנות שביער. היער אחוז להבות. מן הכפרים הסמוכים באים איכרים בעגלות, בקלשונות ובמכשירי־כיבוי. אבטומובילים טסים ותוקעים. עצים נגדעים מסביב. למחרת באה משלחת החקירה הממשלתית. אדונים בשחור ובמונוקל. במקום המפולת גלי אפר, שברי זכוכית, אברי אדם שרופים. אני ידעתי זאת.

אני ידעתי זאת – באשר קרבי התחוללו המאורעות האלה, באשר ידי היתה בהם, בחלום ובהקיץ, בסיבה ובמסובב. מטורף דעת הנני? קורי עכביש אני אורג? אינני מטורף דעת. שתים פעם שתים הן ארבע. שם שורת ההרים הגבוהה ביותר בעולם – הימַלאיה. שלושים ותשע מעלות חום לי. השעה שתים וחצי בלילה… אינני מטורף דעת. אני רק מבטא את מה שיודעים כולכם ואינכם מעיזים לבטא. אני רק אומר שכל מי ומה שאני יודע אותו, הרי זה אני – עצם מעצמי ובשר מבשרי – שאילמלא כן לא הייתי יכול לדעתו. אני רק אומר מה שהגו ואמרו אבותי ואבות אבותי בלשונות אין מספר. אני אומר שכשם שבדרמה הכתובה יש גיבורים הרבה ויצרים הרבה ומאורעות הרבה וכולם אינם אלא השלכות של נשמת היוצר האחת, כך גם בדרמה שבחיים. אני אינני אומר זאת בלבד. אני חש ברמ“ח אברי הכואבים, בשס”ה גידי השותתים דם. אני קורא לזה אני. אתם קוראים לזה אתם. אחרים קוראים לזה הטבע או האלוהים. ועוד אחרים החומר, או הרוח, או צעיף ההשליה. העיקר שהכל הוא אחד. העיקר שכל תנועת רגל וכל נקיפת אצבע קשורה ומרוקמה בכל מה שהיה, הווה ויהיה, ושכל מה שהיה והווה ויהיה מכונס בקרבי מאז ומתמיד שלא בידיעתי, והפעם – בידיעתי! העיקר שכל היצור וכל המפעל אחוזים ודבוקים זה בזה כשלהבת בגחלת, כעצמים שבתמונת העין, כראי בתוך ראי, כבאר־לחי־רואי! העיקר שאני־אתה־הוא איני צדיק ואיני ישר, באשר יש רוצח בעולם, ויש אנס, ויש כוֹרים בעולם הכלואים שמונה־עשרה שעות במכרות הפחם החשוכות למען יחם לי… ולמען יסובו גלגלי מכונותי…

ח

דוקטור, אל תעזבני הלילה.

דוקטור, מידת חומי גבוהה מאד, כנפי נחירי מתנפנפות ולוהטות, שתי רקותי כמפחות. אל תעזבני הלילה. אני ירא לנפשי.

דוקטור, אל תזוז ידך מתוך ידי. סעדני בנפתולי לבבי. היה עוזר לי במלחמתי, כי למערכה כבדה אני יוצא הלילה, למלחמת החיים והמות בקרבי. רוצה אני לדעת הלילה איזו הדרך שיבור לו העולם. רוצה אני לאצול ברכה מפי או לחדול.

כשמשון העיור, האסור בנחושתים, רוצה אני לאחוז הלילה בעמודי קדם שבקרבי ולמוטטם ולטלטלם, ולצעוק אלי, אל עצמי, אל נצחי הנצחים שבדמי: “לישועתך קויתי אדוני!”

“לישועתך קויתי אדוני!” אינני רוצה עוד לעשות את מעשי בעולם, אשר אפס קצהו אראה ואת כולו לא אראה. אני רוצה לראות את הכל.

אינני רוצה עוד שיהיו עריצים בקרבי ומדוכאים, רודפים ונרדפים, רוצחים ונרצחים – אני רוצה להיות שלם!

אינני רוצה עוד לילה ויום, זוט וגאוּת, ערוּת ותרדמה – אני רוצה להיות כולי אור, כולי גאוּת, כולי ער!

רוצה אני לדעת מה אני ומה חיי בתבל רבתי זו.

סוס שחור דוהר לקראתי מתוך ענני המזלות. אני עולה עליו. אני דוהר דרך הזמנים והדורות. אני יורד ונוקב עד התהום. אני ר' יוסף דילה רינה, מיכ’ל אנג’ילו, דוד אלרואי. אני חותר לקראת מקורו של עולם, לקראת מקורי שלי העלום. אני ירבעם בן נבט. אני אחאב. אני שלמה!

אני דוד המנגן למרגלות שאול. אני החנית הנתקעת בכותל. אני משה הרועה.

אני אדם העירום ואני מתבושש מאד.

אני הנחש.

אני גוחן על פרי העץ, בין העלעלים השעירים, ואני קוטף וקוטף.

אני טועם מן הפרי והוא מתוק לחיכי ואבדון לבשרי.

אני –

דוקטור! אינני יכול לנשום – – –

ט

אתה, האיכר ההולך אחרי המחרשה עם דמדומי בוקר בעמק יזרעאל, או בבקעת הירדן, או באדמת הבצה שבעמק חפר העזוב – אתה, אל תביט לאחור. אתה לך וחרוש!

ואם שחורים תראה והם נושאים ארון על כתפיהם והם הולכים ונעלמים להם ורגליהם באויר תדרוכנה – אתה אל תפסיק מחרישתך, אתה אל תיבהל!

ואם את פני תכיר בארון הזה, פנים ידועים לך מתמול שלשום, ואם את עיני תראה והן כבויות, ואם את שפתי תראה והן לבנות כסיד – אתה אל תשאל לשמי. אתה אל תבכה אחרי. אתה אל תאמר לי שלום.

אני חי!

אני חי באדמה השחורה הזאת הנשפכת אחריך, במחרשה הזאת, ברחשי האלם שבקרבך. אני – אתה!

אני נושא עמך את עיניך הבהירות לקראת השמש המפצעת ממזרח. אני סופג אל קרבי את אויר הבוקר הרענן, את חודי ההרים המתבהרים והולכים.

אני נושא משך הזרע. אני נשמט מבין אצבעות ידיך בגרעינים הדשנים הללו. אני נפזר ברוח.

אני נאחז בקרקע. אני מכה שרשים. אני עולה כפורחת בגשם וברוח.

אני הקמה המכה גלים. הפרי הבשל. אני החיוך בשפתי תינוקך המקדם פניך עם ערב.

אני חייך וחיי חלומותיך.

אני החיים!

ואני אנצח! בך נשבעתי כי אני אנצח!

למחרת בבוקר השכם נכנסה ליאת לחדר “מגן דוד אדום” שבמושבה:

– אני מבקשת מכם לתת לי איזה תפקיד.

– תפקיד, תפקיד – מילמלה הרופאה התורנית, אשה כבדה, בעלת אף מוארך, דולף במקצת, ועינים תרוטות, כחולות־מימיות ונעימת דבור רשולה, אך יוצאת מן הלב – תפקיד. איזה תפקיד אפשר לתת לאשה, שלא למדה עזרה ראשונה. כן, יש לי תפקיד בשבילך – נזכרה פתאום, כשהיא לוחצת אצבעה אל מצחה – יש לי תפקיד, אלא שאינני יודעת אם תרצי לקבל אותו.

– הכל אני רוצה לקבל – ענתה ליאת.

– ובכן, זה טוב. זה לא תפקיד משמח כל כך. חשבנו באין ברירה, שאפשר גם בלעדיו, אבל מכיון שבאת, טוב. בחור יש לנו. מהפלמ"ח. הוא נפל מעץ ושבר חוט השידרה שלו. שבר ללא תקנה. הוא בגבס. אבל הוא ימות. מחר או מחרתיים. זריקה אין הוא חפץ לקבל. רצון אחרון שלו, שאנו מכבדים. אבל הוא לבדו. והוא בקדחת. כל היום הוזה: ואם את חפצה לשבת על ידו היום או היומיים, שהוא עוד יחיה, זה תפקיד.

הרופאה נשמה לרוחה, כלאחר נאום קשה. מעולות וינה היתה ועדיין לא הסתגלה לשפה העברית. ואפשר שבכלל קשה היה עליה הדיבור. אשה בודדת היתה, כבדת בשר, כל היום אצל חולים.

– אני מוכנה – ענתה ליאת, בלי להרהר הרבה.

– ובכן תבואי בעוד חצי שעה, ואלך אתך אליו – –

את נחמיה, בחור הפלמ“ח, מצאו מוטל במוסך קטן, אחורי בית־החולים שבקצה המושבה. את המוסך הריק הפכו לחדר חולים לנוטה למות. חלונות לא היו לאותו מוסך והדלת לחצר המלאה גרוטאות ושברי מכוניות היתה פתוחה לרווחה, אלא שוילון בד לבן היה תלוי על הפתח, שהסתיר את פנים המוסך מעין העוברים ושבים. כשנכנסו לשם הרופאה עם ליאת, שמעו כבר מרחוק את נחמיה בחור הפלמ”ח נושא מדברותיו בחלל האטום של המוסך. הוא שכב אמנם על מיטה באמצע המוסך, אבל למעשה לא שכב, אלא היה מרחף באויר. כי שתי רגליו, שנראו כרגלי ענק בתוך חיתול הגבס, היו קשורות משני הצדדים לתקרה ברצועות של עור. וכן הידים. וכן הגוף, כולו גוש גבס עצום, שרצועות סמכו אותו מן הגב והרצועות קשורות אל שני הקירות שמעבריו.

– זה הכל בגלל חוט השידרה שנשבר – לחשה הרופאה לליאת – במצב רחיפה זה ניסינו לרפאו. אך לשוא. גם הרגלים והידים שבורות ובכל הגוף כולו אין אבר שלם. אך זה לא כלום. העיקר חוט השידרה שנשבר.

– העיקר, חוט השירה שנקפד – תיקן נחמיה כמובן מאליו, את הלחש שלחשה הרופאה, לחש רם במקצת, כדרכן של נשים כבדות. מתוך מחוך הגבס, שחיתוליו כיסו משום־מה גם את הראש, לא נראה אלא מצחו של נחמיה ועיניו האפורות עיני פלדה, שהאירו באפלולית, אשר פנס חשמלי אדום, פנס תמיד, הטיל בה רק אור קלוש – את מבינה, חברה, מה שמך?

– ליאת שמי.

– ליאת, שם יפה. את מבינה, ליאת. דוקא מנפילה מעץ החרוב ודוקא בטיול של שלום ושלוה. אני הייתי בין בחורי וינגייט. אני נשלחתי פעם יחידי להפתיע ברימוני יד כנופיה שלימה של פורעים, שישבה מסביב למדורה. ארבעה רימונים זרקתי. עשרות מהם נתרסקו. השאר רדפו אחרי. היה ואדי בדרך, משני עברי הואדי חרוּבות. המים שטפו בואדי בזרם אדיר. אם אעבור את הואדי אינצל. אך איך עוברים? טיפסתי ועליתי על חרובה שמעבר מזה וקפצתי קפיצת טירוף אל החרובה שמן העבר השני. את צריכה לדעת, שהואדי נמצא בעומק, בתהום. ויכולתי ליפול לתהום ולהתרסק. ולא נפלתי. נאחזתי בענף אחד של החרובה וניצלתי, והרודפים אחרי ירו באויר והחטיאו. לקפוץ אחרי לא העיזו, לא יכלו. בשום אופן לא. שד משחת חשבוּני. את מבינה: ענף עץ חרוב. ואת מבינה, בימי וינגייט היה הדבר. כנופיות דמים בארץ. המות אורב מכל צד. ואנחנו נלחמים במות ויכולים לו. ועכשיו, דוקא עכשיו. טיול של חופש עשיתי לכרמל. פינות סתר יש לי בכרמל. שם אני אוהב לבלות יחידי את החופש שלי. באופק הים. השפלה למטה, ההר למעלה, יופי. ושם על פי תהום, אפילו תהום אי אפשר לקרוא לזה, ערוץ עמוק, אבני סחף, סלעים, שיחים. שם גם כן עץ חרוב. שם אהבתי תמיד לטפס על ענף ולשבת, כמרחף על פי התהום. אולי זה הזכיר לי משהו מאז, מימי וינגייט. אני אוהב עצים, בדידות, טבע. אני הייתי מצטיין בטבע גם באוניברסיטה. והפעם, את מבינה, דוקא הפעם, הענף היה רקוב. ואני נפלתי במחילה מכבודך, הדרדרתי אל התהום. לאו דוקא תהום, ערוץ, סלעים, אבני סחף. ושברתי את כל מה שיש לי, במחילה מכבודך. אך זה לא העיקר. העיקר חוט השידרה שנקפד. וזה לא בקרב, בתפקיד, זה בטיול של חופש. חפצתי קצת בדידוּת. קצת לרחף באויר. רגע. כמו שאני מרחף עכשיו כל הימים. אך הענף היה רקוב. ושכבתי שם על הסלעים מרוסק, מי יודע כמה. עד שעברה פלוגת חיילים אנגלים ומצאו אותי. הלחימו את השברים שלי בגבס. עשרים ושבעה שברים. וגם את חוט השידרה כמובן. ואני שוב מרחף בעולמות עליונים, כפי שאת רואה.

ליאת הגישה לו כפית של תה ממותק, קר, שעמד בספל ישן, מחוסר אוגן, על גבי שרפרף משוּמן, מגרוטאות המוסך. נחמיה גמע במציצה ובלע את המשקה בהתאמצות שרירי הגרון, כבולע משהו חונק, הגדול מכפי צוארו.

– את תמיהה, שאני מדבר כל הזמן. זה המתח הגבוה. את מבינה, אני כבר הרבה ימים והרבה לילות לא עוצם עין. אינני נותן להרדים אותי. אני הלא יודע. שאני הולך למות. וחבל לי על כל רגע של חיים. אני רוצה לחיות עד הסוף בעינים פקוחות. עוד כפית, בבקשה.

ליאת הגישה לו את כפית התה ביד רועדת. פניה חוורוּ כנראה יותר מדי, אף כי נפל עליהם אור הפנס האדום.

– את לא צריכה להיבהל, חברה ליאת. אני לא מפחד. אני כל ימי ביקשתי את המתח הגבוה. חבל, שהוא בא רק עם המות. היש לך חבר? – שאל פתאום, בלי מעבר, כפי שנראה טבעי לגבי מצבו.

– היה… יש לי.

– והוא אינו על ידך?

– אינו על ידי.

– בפלמ"ח?

– ככה, תפקיד אחר.

– את מבינה. גם לי היתה חברה. גדלנו יחד. אני נולדתי בדגניה. יחדיו למדנו בגן אצל מרים. יחדיו בבית גורדון אצל פלמוני. את יודעת, שם בבית הטבע הגדול. כל הצפרים של ארץ ישראל מפוחלצות שם. כל האבנים של הארץ בחדר האוסף. וכל מיני העצים והפרחים בצורה טבעית, או בציורים. שם הסתכלנו יחד ושם אהבנו זה את זה. לפעמים היה חדר הטבע ריק, ואנחנו נשקנו זה לזו. היו לה צמות ארוכות, ואני אהבתי למשוך אותה בצמות ואחר כך לנשק לה על השפתיים. היו לה שפתיים אדומות ושיניים לבנות ועיניים שחורות ועור פנים חוּם. אבל את יודעת, היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה. היא טבעה בירדן… תמיד אהבה לעמוד על יד בית הקברות העתיק של דגניה ולהסתכל במי הירדן העוברים שם בין קנה וסוּף. היא אמרה, מי הירדן הללו זורמים אל לב הדממה. היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה של האהבה. היא אמרה, למשל, השטח של נפשנו אלפי קילומטרים ואנחנו נפגשים רק במעט מעט, ואלפי קילומטרים של הנפש נשארים בלי פגישה. והיא אמרה, אולי שם, בלב הדממה, ניפגש כליל. אפשר שלא טיבעה את עצמה, אלא מעדה וטבעה בירדן, בשעה שלא היה איש על ידה. אפשר שהסתכלה אז במים הזורמים וחלמה על הפגישה בלב הדממה. אך כשמשינו אותה מן המים, היתה כבר מתה. את יודעת, ומאותו זמן לא אהבתי בחורה.

מבעד לוילון נראו פני הרופאה, מעוּותים ומשונים בהארה האדומה של האפלולית:

– את יכולה ללכת לאכול ארוחת צהרים. הוא יישאר קצת לבדו. הרי הוא כבר ילד גדול…

– כן, כן תלכי – הפציר נחמיה.

– לא. אני כבר אכלתי – אמרה ליאת אמירה מוחלטת. הרופאה ניסתה לקרוץ סימן מחאה בעיניה התרוטות. מה שלא עלה יפה. היא הרגישה בכך ונעלמה כלעומת שבאה.

– טוב שלא הלכת – אמר נחמיה באנחת רווחה – אני ארשה לי להיות אכזרי הפעם. הלא שעותי ספורות. לך יהיה עוד פנאי לאכול ולאכול. ואני, כשמדברים חפצים שיהיה שומע. ואני על המתח הגבוה דיברתי עמך. יודעת את, זהו מושג מימי ילדותי. אני הייתי נער רועים בדגניה ושכבתי בצהרים תחת להט השמש. מנגד יקדה הכנרת ככסף מותך. הפרות רבצו להן עייפות והעלו גירה. אז ניהלתי לי יומן. וכשכתבתי ביומן מתח גבוה, הרי זה היה מה שהרגשתי ברגע זה ומה שזכרתי רק מפעמים אחדות מחיי. זה כשכל כוחות הנפש ערים והאדם והעולם והרצון של העולם הכל אחד. אבא שלי היה מורה שם, וכשהוא למד אתי בשבת פרק ישעיהו הרגשתי את המתח הגבוה הזה. אז כשלמדתי את הפרק בישעיהו, ואני ילד קטן, כבר ידעתי שאני אהיה לוחם מלחמת ישראל ושאני אפול בקרב. זה הוא המתח הגבוה. לא אשמתי היא שאני מת ככלב פצוע. אבל בעצם זה היינו הך. שאת צריכה לדעת, שאני גם בטבע הרגשתי תמיד את המתח הגבוה. כשהייתי הולך לבדי לזמור את הכרם, ואני כבר בעין־חרוד אז, כי אבא שלי מת בינתיים בקדחת, ואמא שלי עברה אתי אל אחיה בעין חרוד, אז כשהייתי גוחן לבדי על כל גפן וגפן וצפרים שרות לי שיר מיוחד, שיר שכאילו נועד רק בשבילי, ואין קול עוד. ורק תכלת השמים וארגמן המרחקים וירק עלי הגפנים על שריגיהם, אז הרגשתי את זה המתח. רגע אחד הרגשתי ולא יותר. אבל כל חיי התגעגעתי, שזה לא יהיה רגע, שזה יהיה נצח. ואת יודעת מה אני חושב, אילו נשארה נעמי בחיים, את יודעת שמה היה נעמי, אפשר שהיינו זוכים פעם לדעת את זה המתח הגבוה, שאיננו רגע אלא נצח. אבל עכשיו שהיא מתה הייתי צריך ללכת לבקשו ביום קרב, בהתנגשויות בהרים עם כנופיות השודדים, בתמרונים שאפשר להשתגע רק מלשמוע על אודותם. את יודעת. אנחנו קפצנו מקיר חלק שלוש קומות. מי ששבר רגל, שבר. ומי שלא שבר חזר וטיפס בחבל על הקיר החלק. את שומעת, על הקיר החלק עם הסכין בפה. וכשהגענו למעלה, מתחנו את שרירי הזרוע ואת הסכין השלכנו עם הלהב הפתוח על השריר. והסכין קפץ בחזרה והשריר לא נפגע. גם זה היה מתח גבוה. את יודעת, בגלות, שם יָשַׁנו. נרפים היינו. בלי כל מתח. אפשר כשנמצאים תמיד על עברי פי פחת טוב לישון. אבל את יודעת, כשישנים צוללים בחלל ריק. בריק הגדול. אך אם צוללים וצוללים מרגישים פתאום כי מן העבר השני של החלל הריק, עמוק עמוק, יש בכל זאת משהוּ. וזה המשהוּ עלול להתלקח, עלול להיות ללהבה, עלול להיות לחיים חדשים. אך כל זה יכול להיות רק במתח הגבוה, כשכל האדם ער, ולא רק חלק ממנו. לא רק השכל, או ההגיון, או הרגש בלבד, אלא כל האדם כולו, כל רמ“ח ושס”ה, הכל מוכרח להתלקח ולהיות להבה. ואת יודעת, על כן כה טוב לי עכשיו, כה טוב, משום שאני בוער בכל רמ“ח ושס”ה, משום שאני ער בכל כוחות הגוף והנפש. אני אמות עוד מעט? מה בכך. אבל עכשיו אני מרגיש את המתח הגבוה, כמו שלא הרגשתי כל ימי חיי. את יודעת, עכשיו אני טועם את הטעם של הגאולה.

קולו ניחר פתאום. ליאת הגישה לו כפית לשתיה. הגרון התקומם ולא הסכים לבלוע את טיפות המשקה. אך קולו נעשה שוב צלוּל יותר, אף כי חנוק, כעולה מתוך באר עמוקה.

– את רואה. עכשיו אני יודע מה שלא ידעתי אז. לא ידעתי למה אני מתגייס לפלמ"ח. לא ידעתי למה אני מסכן את חיי עשר פעמים ביממה. את יודעת, לזחול יחידי בין הבדואים, אשר יעשו ממך קציצה אם ירגישו בך ויתפשוך. לרוץ במטר יריות, להשליך רימוני יד, כשהחזה מופקר ליריות. את יודעת, להעלות מעפילים על החוף, ואני מנגד עומד במכונת יריה יורה באויר, יורה סתם, כדי שאמשוך את תשומת לבם של כלבי הדמים אלי, ולא יתבוננו אל המעפילים. שאני אהיה המטרה לכדורים של האנגלים, אני ולא המעפילים. את יודעת, כי אנחנו מביאים את הגאולה. אנחנו הנערים בישראל, שיודעים את החיים במתח הגבוה. לא לישון, לא להירדם. להיות ער, ער. לבנות עם חדש. אדם חדש. אומה גדולה. וזה כואב, לוּא ידעת כמה זה כואב. הכל פצוע. הכל זועק. אזני מתחרשות מן הזעקה, שאני שומע, מן הדם שלי הכואב. אבל זה טוב. זה ער, זה המתח הגבוה. אלה פעמי הגאולה, פעום, פעום, פעום. צעוד, צעוד, צעוד. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”.

את בוכה, חברה. אני שומע שאת מתייפחת. לא, לא, זה לא שיעול. זה את בוכה. האם את חושבת בגלל שאני מת יש לבכות. זה הסוד של המתח הגבוה, החברה ליאת. במצב הזה יודעים שאין מות. שאני רק צליל אחד במקהלה. שהמקהלה תוסיף לשיר גם אחרי מותי. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”. והמקהלה מי היא, את יודעת? המקהלה אלה הבחורים שלנו, נערי הפלמ"ח, בחורי צבא ההגנה בישראל. הם שרים, החברה ליאת. הם שרים עמי יחדיו את שיר הגאולה. את לא יודעת איך. את חושבת משום שהאנגלים עודם פה בארץ, אנחנו בגלות את חושבת. זה לא נכון. אנחנו כבר מדינה יהודית. כבר עכשיו מדינה יהודית. את לא יודעת, אבל יש כבר בחורים שלנו ליד התותחים, ויש כבר בחורים שלנו על כנפי האוירונים, ויש כבר בחורים שלנו בצי של ספינות קרב. וכולם מחכים לאות, רק לאות ולא יותר. ובחורים שלנו מובילים אניות עם יהודים לארץ, יומם ולילה לא ישבותו. זה העם הקיץ משנתו, החברה ליאת, זה המתח הגבוה של הגאולה. אוי לי, כמה טוב, טוב, טוב.

שוב נראו פני הרופאה מבעד לקיפול בוילון. היא רמזה לליאת שתיגש אליה ולחשה מה אל אזנה. ליאת חזרה אל נחמיה, שהגיע כבר אל אפיסת הכוחות ורק שפתיו ממלמלות: טוב, טוב, טוב… ליאת טיננה את מצחו במטפחת קרה, הרטיבה את שפתיו, לאטה אגב כך:

– אמא שלך באה מעין־חרוד, אמא שלך חפצה לראותך.

– לא, לא, לא, – צעק נחמיה בקול משונה – אינני רוצה שהיא תראה אותי כך. אימרו לה שאינני כבר, שאני כבר מת. אימרו לה, שהיא תזכור אותי כמו שראתה אותי בפעם האחרונה, ישר וזקוּף ודרוך לקרב. “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ארצנו”. אימרו לה, שאני זוכר את המלים הללו, שיצאו אז מפיה. הלא אלה הן המלים שלאט על אזני תמיד אבא שלי, כשנשא אותי על כתפיו, ואני ילד קטן, בשבילים של דגניה. לא אלה המלים היו. היו עוד מלים. מלים אחרות. עתה אני זוכר. זה היה כששכבתי בערשי בחדר־הילדים, בלילה מאוחר, כשהוא בא לכסות אותי. אולי בפעם הראשונה הבנתי אז מלים בעולם, הבנתי שיש להן משמעוּת. הוא גחן אז על ערשי ולחש, והמנורה מאירה את פניו, פנים ליאים של חולה למות: “הדליקה, אלי, הדליקה בלב בני את האש הקדושה והנאמנה – ובער בה!”… אני דולק, אבא, אני בוער באש הקדושה והנאמנה. אני כולי להבה. אש, אש, אש!

– אוי לי. פתאום אינני רואה אותך, החברה ליאת. אינני רואה שום דבר. האם זה כבר המות? לא! איני רוצה למות. אני רוצה עוד לראות במו עיני את היום הגדול של הפלמ"ח. אני רוצה עוד להגיע אל הרגע הזה, בהינתן האות לכל הגדודים שלנו לצעוד לקראת הגאולה. “גדודי ישראל, הכן! גדודי ישראל, צעוד!” – – – הנה את הצעדים אני שומע, אבל את חברי אינני רואה. החזיקי בי, החברה ליאת, אינני רוצה עוד למות! בקרב אני רוצה ליפול, ברעום התותחים, בנסוע הדגל לנצחון. או בשדה, כן, רק בשדה, בקמה. בין העצים אשר אהבתי, האח, ללכת עוד פעם אחת בתלם ולחרוש. לקטוף עוד פעם אחת תפוח מן העץ. להחזיק עוד פעם אחת עלה ירוק בידי. עלה זית ירוק – – –

ליאת רצה פתאום אחוזת בלהה אל החצר, חלפה על פני הרופאה והאם, שעמדו צמודות לוילון מבחוץ, קטפה במחי יד ענף גדול מעץ זית מאובק שצמח שם בחצר, בין הגרוטאות. כל אצבעותיה פצעה והם שתתו דם. את הענף העבירה על מצחו של נחמיה, על עיניו, אל שפתיו. אך מצחו לא זע עוד, עיניו לא ראו, שפתיו לא נפתחו לדבר. נשמתו יצאה בלא אנחה.

א

אני נוסע ונוסע ואתי נוסע הגליל. אהלים משחירים בשיפולי דרכי וילדי עָרב יחפים משחקים את העזים ואת הצאן. הרים גלויי סוד, שקויי שמש ומרגוע נוהרים, דולקים מרחוק ועינים, עינים רבבה מרצדות ובוהקות וקורצות בתוך כנרת זו הרבוצה לרגלינו כאשת חיק אהובה, מתפנקת, מתרפקת, מגחכת וקורנת ויודעת הכל. יודעת היא כנרת זו: היה אדם בארץ אשר חדל להיות אחר ויהי לאחד מאתנו. בגדיו כבגדי אנשים ושנות חייו עשרים ושלוש, נוסע הוא אל אשר תשאהו המכונית ואם תגדל המהירות האָחז יאָחז בדפנות מתוך זהירות, אך בצד החזה אשר בו הולֶם עמום ישמע – שם דופק לבנו! ואתנו הוא מפליג ונישא בעתרת גאוּת הימים… אני צוחק בלבי. מורה אני בישראל אשר השלים את ימי חופשתו בארץ ועתה הוא שב אל הסרגל ואל הלוח; מבטים בולשים, ביקרתיים, מבטי איכר חשדנים מחכים לי באפלולית חלונות המושבה ועלי יהיה לכסות יפה יפה על הטלאי שתפרו לי בעיר במקום שאינו הוגן… בשני ימים הארכתי את מועד שובי לעבודה ותירוץ מספיק אין אתי עדיין ומוחי בודה אמתלאות ומחריבן. עמל הימים הקלוקל ויון התאוה בלילות העלו קרחת בראשי ואין עוד פינה במחר שעדיין לא חיללתיה בבוזי – היש כי על הוד מעלת כבודי תחליק הכנרת הגיגיה אלה? האין אחרת לפני מלהאָחז ברשת תעתועים זו ולחרוז הבאי על הבאי? ואף על פי כן אני הוא האדם הנוסע במכונית ולבו אל לב הכנרת ידובב. אתי מרטטים כל תשר"ק אברי הדרכים ולפני, לפני נכבשים השטחים, מתגלים, מתכסים הכפרים והגרנות, הבארות ותמרי העצבת. על ראשי יכחילו השחקים, עם דמי ילהטו הרוחות ועיני, עיני הן אלה הצופות וחודרות אל העמוק, העמוק הזה הנפער פתאום, תלוי ועומד ומאפיל, כמששת ימי בראשית, בלב לבם של ההרים…

רטטי, רטטי, מכונה, ושירי לכוחי, לכוחך! יכרעו לפנינו זיתים מכוסי אבק ועדרי צאן מבוהלים ימלטו מפנינו גדודים גדודים, טפיפות טפיפות, כמפני הדליקה. תתעלה דרכנו ותתרומם בין מערים שעזבום המחנות ועל שדות קוצים בוערים, ששלהבתם חבויה מעין השמש. אתנו החיים מרטטים ועולים, המרחקים השואגים שבדם, הימים, הלילות, הסלעים, הדממה הלוהטת של הגליל… הנה גגות המושבה האדומים מציצים כבר מבין ירק האקליפטוסים. הנה הפרות הסובאות מן השוקת. אשה אחת, הסל בידה, נעצרת בדרכה, ניבטת רגע ומרכינה את הראש. תלמידה עומדת לפני פתח ביתה, מופתעת, נושאת את ידה לשלום. אני יורד מן המכונית, משלם לנהג וירחמיאל, הסבל הנצחי של המושבה, נושא אחרי את המרצוף.

ב

בוקר מצלצלים בפעמון ואני קופץ מעל מיטתי ונחפז לבית הספר. בחצר בית הספר מחכים לי ילדי, ילדוֹתי, כשהם רחוצים וסרוקים וילקוטיהם מתחת לבית־שחיים. אני עורכם שורות שורות. בודק שיניהם, שערותיהם וצפרני ידיהם ומכניסם לחדר הלימוד. אני מלמדם שלוש שעות, ארבע שעות, חמש שעות. תורה, עברית, חשבון, דקדוק, התעמלות, מולדת. אני מלמדם לזמר. את ארוחת הצהרים אני אוכל בבית הפונדקית האלמנה ואחרי הצהרים אני שוכב לישון וישן עד שקיעת החמה. מששקעה החמה אני יוצא לי לטיול הערב שלי בדרך העולה צפתה, עד ציון הקילומטר השני. בשובי אני יושב על סלע וחי. חי כאתמול בשעה זו, כשלשום, ככל הימים והלילות. כאילו חיים אחרים לא ידעתי. כאילו אין זמן ואין מקום ואין בית ספר בעולם. כך אני נוהג מדי יום ביומו.

ג

אמרתי: מדי יום ביומו. אולם היו גם תמורות. היה יום בו לא יכולתי להירדם אחרי הצהרים ושכבתי ער במיטתי כל אותו היום והלילה שלאחריו ולטיול הערב שלי לא יצאתי. ילד נפל פעם תחת גלגלי המכונית וקברנוהו ולא היו לימודים באותו היום בבית הספר. פעם היה נשף במושבה והוזמנתי אליו ובשבתי שם יחידי על מחצלת הקש שעל גבי הגזוזטרה שמעתי קול פטיפון ברעו וזוגות ראיתי שהסתובבו במחול. כיצורים מוזרים מעולם דמיוני נראו אז בעיני. ויום אחד הרחקתי ללכת בטיול הערב שלי עד ציון הקילומטר החמישי, אולם הרחקה זו שלא מדעת היתה וכשעמדתי עליה לא ידעתי פירושה.

ד

אם יש צעירות במושבה זו? יש גם יש… ישנה אחת ששערותיה גזוזות לפי האפנה האחרונה ושפתיה צבועות בפוך. היא שאלה ספר ממני והשיבתו לי. ביקשה ספר אחר ונתתי לה. ולא הבחינה בחפזה כי הספר החדש שלקחה הוא אותו הספר שהשיבה לי מקודם. ישנה שחרחורת אחת, קטנה וגמישה ששיניה מלבינות ועיניה יפות. בפגעה בי במקרה היא מתאדמת, ובמקרה היא פוגעת בי לעתים קרובות מאד. אפילו על ציון הקילומטר השני של הדרך העולה צפתה מצאתיה פעם יושבת. יש שמנמונת אחת, “צפתיה” בהירת שער ודלת ריסים, שחזה מתרומם תמיד בלכתה ושדיה מרטטים. מי יודע לקראת מי הם מרטטים, השדַים הללו. יש עבות ודקות, גבוהות ונמוכות, שחורות וצחקניות וכולן שותקות בפני ואומרות שלום.

ה

הוא ניצב עלי פתאום, כעולה מתוך האדמה, עם ערב, בדרך העולה צפתה, כשאקדוחו שלוף בידו, מכוּון אל לבי:

– בן־מות אתה! שוב לא תיפגש עמה כאן! זה טיולך האחרון!

תחילה לא הבנתי דבר. אחר כך דימדם בי זכרון־מה. דומה שראיתי אותו פעם בחברתה של גזוזת השער, זו ששאלה ספר ממני והשיבתו לי ושאלתו שוב…

לא היה בי כל רצון לדבר, פתחתי כפתורי צוארוני, חשפתי חזי לפניו.

– כרצונך. כוון היטב.

אז נשאר עומד פתאום כנדהם, נשא רגליו ויברח לתוך החשכה.

ו

אולם מה דעתכם על בנות ערָב? הן עובדות פה בבתי האיכרים ומדברות עברית. זקופות קומה הן ומכנסים להן ארוכים ורחבים, כמכנסי גבר ערבי, שנגררים ונראים מתחת לשמלות הצבעונין שלהן. וגם הן אומרות לי שלום, באין רואה.

עם ערב הן שבות לכפר שלהן שמעל למושבה והערבים השבים מן השדות נלוים אליהן בצחוק משובה. הולכות הן בעקבות העדרים, מלקטות בידיהן את גללי הבקר ואת צפיעי הצאן ולשות אותם לעוגות מצות. את העוגות הן מטילות בטפיחה על אגני הפח שעל ראשיהן ובבוקר בבוקר תשטחנה אותן שטוח במדרונות שבחצר, על הגגות ועל אבני הגדרות למען יתיבשו בשמש.

עוגות־גללים אלה ברכת הכפר הן. בהן בונים בתים. בהן מזבלים שדות. בהן מטייחים תנורים ובהן מסיקים את התנורים. וריח הכפר כולו, כריח עשן הגללים…

והאמת ניתנה להיאָמר שערביות אלה חולפות על פני כעצים הללו, כסלעים, כשיחי הצבר הללו שאני נתקל בהם יום יום. מבלי לעורר כל הרהור, מבלי לצאת מן המסגרת הקבועה. ואם לדעתכם שאלתי, לא היתה בזה משום בקשת מענה, ולתומי עשיתי זאת.

וגם זאת: לדעתכם אמרתי, לשון רבים. איני יודע משום מה חביבה עלי כל כך לשון זו – אם מפני הדממה שמסביב לחיי, אם מפני הפחד שאוזן היחיד מפילה עלי, אם מפני שאני יודע שאותה האחת, שאליה ערוך לבי אינה יכולה להקשיב לדברי, איך שיהיה – וכל מה שאמרתי לא אמרתי אלא לעצמי.

ז

ההרגשתם כבר כי משהו רחוק רועד בקולי בדברי? ההרגשתם כבר כי מאחורי כל אותם התאורים המפורטים ומאחורי כל אותם המעשים יום יום הולך וצומח בקרבי זה הדבר הלוחץ כעופרת על הלב ועד מחנק יגיע, ילפות ולא ירפה? אולי אושרי הוא זה הצומח ועולה במחשכי, אושר לבן כשיש, כשלג שעל פסגת החרמון. אולי יקיצת ההויה האחרת היא, זו שתססה בחיי תמיד, שקראה אלי ותפתני באלף קול ובאלף מראה משכתני ואני מפניה נחבאתי? אולי האלהים הוא זה אשר בא לבקשני באפרורית ימי בגליל?

במלים אאטוֹם את אזני למען לא אוֹבַד בשמעי. דברים אצרף לדברים ובשלבי הנראה אֵאָחז, בידים אמונות אנגן תמיד על הנימים שאינן העיקר, אולם בלילה, בלילה אני רואה כוכב שמציץ מאדרתו של הר ובת־קול אני שומע שמנהמת כיונה ואינה פוסקת.

שָֹרף תִּשָֹּרֵף, מנהמת הבת־קול ואומרת, יותר מדי קרבו ימיך אל לבה של השלהבת, יותר מדי שתית מקובעת לילות הגליל. אם לא היום – הרי מחר. אם לא בנפשך פנימה – הרי בנפש זולתך. וכי איני יודע מה שאתה מעלים מפניך תמיד, כל ימי שבתך במושבה הזאת? ואחרי מי הצצת כל אותן מאות השעות מאחורי הבאר שבגן בית הפקידות, הצצת ונפגעת?

ח

הלילה ירד הגשם הראשון ואני לא חיכיתי לבואו. על האבן שליד הדרך ישבתי לי כישיבתי יום יום ושיח היה לי עם ימי הילדות. ניגשה אלי אותה אומנת נוצריה שפעם, בחצות לילה, בהיות אבא ואמא בבית הכנסת לאמירת “סליחות” שכבה עמי במיטתי ולחצה גופה אל גופי… ניגשה אלי ערומה ופרועת שֹער וחיוך תאותני בין שיניה המצהיבות, חיוך אבדון. חלחלה עברה בגופי למראה החיוך הזה.

אחריה בא הסב, זה סבי הצדיק ז“ל שכל טוב שני העולמות הבהיק מתוך זהב משקפיו. – “חיימ’קי, שמעתי כי… שמעתי… האומנם?” – לא רימוך, סבי הקדוש, ונכונה שמעת… אולם מה לעשות שזה מעיק… כלומר, מעיק… – מעיק, מעיק” – השיב הסב נוגות והלך לו לדרכו במעלה העיר צפת…

ופתאום הרגשתי כי היתה הרוחה מסביב וטיפות, טיפות נשרו על פני ועל מחשוף צוארי. כלבוש שלא התאים הסתלק הכובד מן העולם וכל האונים העצורים קמו פתאום והיו עם הגשם השוטף, עם הרעם ועם הברק. זרמי מים שואגים גרפו אבנים מרבצן ובתי המושבה שמרחוק התנודדו כאניות בלב ים. משא של מבול התפורר על שרירי הדרוכים ורגלי עתקו בפלסן נתיב לעצמן. באותה שעה ידעתי פתאום כי חי אנכי בעולם הזה וכי זעקת הסערה הזאת מדמי היא עולה. ואתיצב על מקומי ואקשיב רב קשב וכל יצורי גוי האירו כאור הברק שאינו פוסק…

ט

מהו האושר?

משיורד הגשם בארץ ואני שוכב במיטתי, בחדרי השכוח בעולם, ויודע כי אין אתמול מאחורי ואין מחר מלפני, כי אין קשר לי אל אֵל ואל אדם וכי אין יצור בארץ הגדולה הזאת אשר ידע את שכבי עתה ואת הקשיבי להלמות לבבי – זהו האושר!

משמצלצל הפעמון להפסקה הגדולה ואני רץ אל הגשר שמאחורי גינת בית הספר. מי הפלג זורמים תחתי וגורפים עמם אבנים ושיחים. ענפי אורן מסתירים אותי מעין כל ואני רואה מרחוק את הילדים המשחקים, רטובים מגשם ורעננים מקור. אני מביט על השעון שעל זרועי ונוכח כי עוד שבעה, עוד ששה, עוד חמישה רגעים ימשך הדבר כך – זהו האושר!

שאני מתהלך בארץ הזאת, שומע ורואה בה, משכים בבוקר לבית הספר ומאחר בנשף בדרך העולה צפתה. שאני לובש ופושט, אוכל, משוחח ומחריש, שאני סופר את ימי ורואה הנה הם כלים בעשן – זהו האושר!

י

שכחתי: יש גם שבת בארץ. באותו יום קוֹרָא דרור להויתי ואני יושב על הגזוזטרה שליד גן בית הפקידות וקורא.

ברחובות המושבה הריקים יושבים האיכרים, איש לפתח ביתו, ומפצחים גרעינים. הילדים הלכו להם אל מגרש המשחקים שבשפלה והֵדם המרוסק תלוי ועומד באויר. עתים תנקש נעל מסומרה על מרצפת הסמטה שמאחורי בית הפקידות ואיש יחידי הולך אל אשר הוא הולך, אולם אני איני מסב את פני אחריו, קורא בספרי וממשיך.

ובקראי כך שעות על שעות יש שהגן שלנגד עיני על ברושיו, ועל ערבותיו ועל מעלות האבן שבו, היורדות אל הבאר, מצטרף למלים הכתובות בספר וחי אתן חיים של יחוד חשאין. או יש שאחד מציץ מבין חרכי היש וענפים רחבים מעתירים לו דממה. או יש תוהה כל ימיו על כבשונו של זמן והזמן אינו אלא רעד עלעלי ערבה בגעת בהם רוח. ויש שאדם מדבר לחברו והדברים ידועים והמלים נושנות, אך המית מרחקים עמוקה מלוה אותם תמיד. המה המרחקים, רואי עולם, הניצבים כאן לנגד עיני, חרדים, ועצורים, ושותתי דממה על הבאר ועל המעלות ועל שדרות האילנות, שבעזובת גן בית הפקידות…

יא

את בית הפקידות הגדול ואת גגו שומרת אשה עבריה שבעלה לומד בירושלים, ועל פיה ישק העץ והאבן.

מעשרת החדרים שבו, המשמשים מעונות קיץ לחשובים שבפקידי הנדיב הידוע, מיסד המושבה הזאת, נמסרו שנים לרשותה ולרשות שני הפעוטות שלה, ילד וילדה. שאר החדרים עומדים סגורים רוב ימי השנה ותריסיהם מוגפים וכשהם נפתחים פעם לשם איורוּר וניקוי, או לקבלת פני האורחים החשובים, אין איש אשר ידע לנחש מה נרקם ונארג בהם במשך כל אותם הימים מאחורי חלונות אטומים, בסתר דלתים נעולות. ואין איש אשר ידע מה בלבה של אשה זו, המתהלכת כאן יחידה וזרה ואיננה אומרת דבר.

שני משרתים ערבים סרים למשמעתה של האשה הזאת: אחמד, זה הנער הפותה המטפל בגן, ולינה, בתו הקטנה והשמנמונת של שיך הכפר, אשר פיה ועיניה צוחקים תמיד. איני יודע משום מה לא גיליתי זאת מראש: בין אילנות הגן, מעלותיו והמית מרחקיו, הנשקפים אלי עם המלה הכתובה בספר, עומדת גם לינה זוֹ, ועיניה הטובות מאירות ושערות ראשה מתגנבות ויוצאות מתוך מטפחת הראש שלה, הלבנה, שהכחילה מרוב כביסה.

---

כשאני מפסיק רגע מקריאתי יושב אחמד על גבי אבן גדולה שבגן ולוטש עיניו על האפס שמקרוב לו. על ידו יושב אביו הזקן, העיור והזלדקן ומביט בעיניו הקמות כמותו. ושניהם שותקים.

אבל לינה, אותה לינה שצלצול קולה ממלא את חלל הגן כולו, מקפצת פתאום על ידי כשנחומ’קי התינוק, בן בעלת המשק, רכוב על כתפה.

– “מי זה?” – שואלת היא מפי התינוק בהראותה עלי.

– “זה המולֶה” – משיב נחומ’קי חטופות.

– “תגיד: המורה!” – גוערת היא בו עברית וצוחקת.

ערביות הכפר אומרות, כשלינה צוחקת מאה פרגיות בנות יומן מצייצות מתוך גרונה.

יב

במוצאי שבתות מתאספים הילדים על הגג השטוח של בית הספר ואנחנו חוזים בכוכבים. משקפת עתיקה לבית הספר וכל ילד וילד מקבל על פי התור את הרשות להציץ בה: “אוֹ־וֹ. כמה גדול!” “או־ו כמה יפה!” “עוד רגע, עוד רגע תנני ואשקיף, מורי!”

– “הרואים בכל העולם את הכוכבים האלה שאנו רואים כאן על גג בית ספרנו שבגליל?” – שואל האחד.

– “האם לא קר להם, לכוכבים, בלילה שכזה?”

– “וזה הכוכב הקטן, ה”פּיצפּיצילי" שבקצה השמים, היכול האלוהים לראות אותו בלי משקפת?"

– “והאין לך פחד, מורי, מפני הדוב הגדול הזה, המתהלך שם בין שבעת הכוכבים?”

וילדה אחת, חכמנית קטנה, חוזרת מדי שבוע בשבוע על אותה הבדיחה עצמה:

– “אני רוצה להיות כוכב, מורי, או־ו, כמה רוצה אני להיות כוכב!”

– ולמה, בתי? –

– “כי טוב להם, לכוכבים, טוב להם מאד…”

– ומנין לך זאת, בתי?" –

– “כי המורה אוהב אותם, את הכוכבים…”

יג

בכיתה השניה היה הדבר. חפצתי להוכיח קטנה אחת שזחה דעתה עליה והציעה לי דרך היתול לצאת עמי במחול באמצע השיעור. הארכתי לדבר אליה דברים קשים כגידים ועיני הקטנים, שהריכוז היה קשה עליהם נפערו נגדי במין הבטה שבהשתוממוּת שחציה טמטום וחציה אימה שבהכנעה.

הקטנה, שדברי היו מכוּונים אליה, מעין חמיצות עמדה בפניה וניכר היה בהם, שעוד מעט והבכי הגדול מפרכס ויוצא מתוכה.

התלמיד הכחוש והמצומק שבספסל האחרון, שליצני הכיתה כינוהו בשם “ר' יוסי הבכין”, טבע מכבר בים של דמעות.

אפשר היה למשש בידים את מצוקת הדין שבכיתה כולה.

אולם עד שאני נתון כולי לדברי ולעיני הילדים, הנעוצות בי כשפודים, מתעורר פתאום מישהו בקרבי ומוצא את כל הענין הזה מגוחך מאד מאד. עומדת לה מן בריה מהלכת על שתים, המכונה “מורה”, מול עשרים ושתים בריות זעירות, המכונות “תלמידים”, מניעה בלשונה, עושה בידיה, מוציאה הברות משונות מגרונה וכל עשרים ושתים הבריות הפעוטות שממולה דרוכות כקשתות, נטויות גרון כבובות עץ, נוטפות רצינות כדחלילים בדלף. מה נעשה כאן בעצם ובגזירת מי הוא יוצא לפועל משחק התנועות המשונה הזה?

ומישהו זה מכיון שנתעורר בי, שוב אינו מניח לי. תמיהתו המהתלת והמוזרה, שהיתה קלה בתחילתה, הולכת ומתשלטת עלי יותר ויותר, במין כובד של קלות שאין שום כוח בעולם יכול לעמוד בפניו. דברי מתבהלים והולכים, פני מתעוותים שלא ברצוני ואני חש כי מעשי נסתר הוא עושה בקרבי מאן־דהו זה וכי סכנה גדולה נשקפת לי ממנו באלה הרגעים. אני ממולל ברגלי על הרצפה למען התחזק, אני מרים את קול תוכחתי עד לידי זעקה, כטובע אני נאחז במילת גידוף אחת, שאני חוזר עליה מאה פעמים ואחת. “לא טוב, ילדים, לא טוב, ילדים. לא טוב”.

כל זה איננו מועיל. צמרמורת הגיחוך הפנימית נהפכת לתנועת אברים, תנועת האברים לגמגום, הגמגום לחלחול שבגרון והחלחול לצחוק אדיר וקולני, העובר כחתף את דמי ההקשבה שמסביב ואינו תופס בעצמו, כיצד זה נתגלגל לכאן ומה הוא מבקש פה, בכיתה זו של ילדים נפחדים, היושבים צפופים ומחכים לענשם.

אני הופך את פני אל הקיר – והצחוק אחרי! אני נאחז בכל כוחי בעמודי הלוח ונושך את שפתי עד זוב דם. אני עושה עצמי משתעל, מוציא מטפחת מכיסי וסותם את פי. אני מנסה להאנח כמי שאחזו כאב שינים חזק.

לשוא.

הצחוק גדל וגדל, מטלטלני ומנדנדני, מוציא קולות משונים מתוכי ומכריעני תחתיו. אנה אברח מפני הצחוק הממאיר הזה?

הילדים, שמתחילה נבהלו מאד ולא ידעו לבאר לעצמם סיבת השינוי הפתאומי הזה שחל במורם התחילו מבחינים לאט לאט בנענועי גופי, שנענועי צחוק הם אלה. אחדים מהם ניגשו אלי והסתכלו בי מקרוב, כאשר יסתכלו בחיה כפותה, ששוב אין דרכה להזיק עוד. אחרים התחילו מחזיקים אחרי וצוחקים אף הם, מתחילה צחוק מקוטע ומלאכותי, אולם לאט לאט, למראה אדם זה, מחנכם ומדריכם, המתפלש לרגליהם אין אונים, כחתיכת איולת אחת, הלך צחוקם ונעשה טבעי יותר, לבש צורה, הדביק חדשים, צהל והתריע עד שהקיף את הכיתה כולה ואת חלל בית הספר מלא.

ותהי הכיתה בעיני למחיתת אלוהים, שהצחוק מרקד בתוכה כשטן העושה בתוך שלו, ואין בידי למחות. ספסלים נהפכו, מחברות עפו באויר, רגלים קטנות נקשו ובוססו על הרצפה והספסלים המהופכים, עפרונות ועטים קירקרו קירות, ועל הכל ומתוך הכל צחוקי הפרוע, המנסר והנבהל מעצמו, שסואן ומתגבר ופורץ כל הגבולין.

ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לולא ילדה אחת, שבגודל המהומה החליקה פתאום על הרצפה והשמיעה קול צעקה גדולה, שהשתיקה בן רגע את הכיתה כולה והשיבה את רוחי אלי לחוש לעזרתה. אולם גם עתה, בגחני עליה ובחבשי את פצעה מתוך דברי שדולין, עוד רטט כל גוי מהדהודיו של אותו צחוק קטלני. צחוק עשה לי האלוהים…

יד

אותה לינה מדברת עברית. כל הבחורות הערביות שבמושבה מדברות עברית, וכשהן חשות בקרבתי הן מרימות את קולן ומקפידות על טהרת הלשון, למען תת לי מושג מעוֹצם ידיעתן.

רוב דבריהן סובבים על התינוקות מישראל שהן מגדלות ועל שני האבטוריטטים שבמושבה, הנישֹאים בפי כל: המורים ואורחי בית הפקידות.

על המורים הן מדברות בטון של כל בנות המושבה. הרי הם בעיניהן כיצורים שנמסרו לרשותן ולתועלתן עולמית ושעליהן לחרוד לשלומם, לדעת כל צעד מצעדי חייהם ולמתוח בקורת עליהם. “המורים שלנו” אימרה חביבה היא בפיהן ובעד המאושר שבמורים, שזכה לצאת זכאי מלפני בית־הדין העליון של דעת המושבה, מוכנות הן לעבור באש ובמים.

דעותיהן על אורחי בית הפקידות הן יותר מקוריות. כאן יש להן ידיעות ונסיונות משלהן, שאין לשאר בנות המושבה חלק בהן. ורק אני, יש שאני מתאמר בלבי להבין את סוד ההבדלים הדקים שבגוני הקול, בבטאן את שמו של פקיד אורח זה או אחר.

מלבד זה הן מרבות לדבר על חתנים וכלות ועל החתונה. החתונה זוהי נקודת הגובה בחייהן של עלובות אלה, תקופת הזהב שאינה חוזרת. ההכנות המרובות והחגיגות המפוארות הקשורות אליה עומדות כחומת אור מזהירה בין ימי הילדות החשוכים, שהם ימי שעבוד האב, ובין ימי הנישֹוּאים המרים, שאין להם צבע כל עיקר וששעבוד הבעל ממלאם.

וגדול כוחו של שעבוד זה האחרון מן הראשון. שהאחרון מצוה הוא וכל המרבה לענות את אשתו הרי זה משובח.

ומעשה באחד מבני הכפר שנשא אשה אהובה ולא נהג בה מנהג האחרים, לא רתמה למחרשה, לא מסר בידה את הריחים ואחר הבקר לא שלחה לאסוף את הגללים, וגינוהו כל בני המקום וימררו את חייו. את הקיתון שפכו לפני פתח ביתו, ביללת חתולים העירוהו משנתו בלילות, ערלות שוורים מסורסות השליכו עליו מן המארב ופעם אחת גנבו עטיפתו מעל ראשו, ויניחו מכנסי אשה במקומה ויהי ללעג ולקלס. עד שחזר גם הוא אל המסלול ויהי לבעל בעמיו, ככל בני עדתו.

אגב: בקרוב הימים תוחג גם חתונתה של לינה. שמעתי כי אביה כבר יעדה לאחד הבחורים וכי בחור זה מן ה“שַבַּבּ” שבכפר הוא, בחור כארזים מזריזי הרועים וטובי השותלים שבמשתלות הטבק. אולם משהרביתי לחקור בענין זה נודע לי כי עוד חזון למועד. עשרים לירה חסרות עוד לבחור לתשלום המחיר שאביה קבע עבורה, ועשרים לירה לאו מילתא זוטרתא הן…

טו

– לינה, – שאלתיה פעם ליד הבאר, בגן הפקידות, בעברי עליה ובהחליקי את ראש נחומ’קי, שישב בחיקה ונרדם – לינה, האוהבת את את חתנך?

– “מה אוהבת? הוא חתני ודי…”

– ואיך? היקח עוד נשים עליך?

– “לא יקח. גם לא יכה. אני אלמד אותו להיות כאחד מכם, כמוך…”

– האוּמנם רוצה את שיהיה כמוני? ומה אני בעיניך, לינה?

– “אתה איש טוב מאד ודי… שם ערבים הולכים… רשעים… יראו אותי אתך… יספרו לאבי… יכעס… יהרוג אותי… גם את אמי הרג… שלום”.

טז

כבת ארבע היתה אז ואל אוהל אמה שכבה, לפתח האוהל. היה לילה בהיר מאד וחמים מאד, ונחרת אמא הישנה וריח העזים שבאוהל, שהעלו גירה, העיקו על לבה ולא נתנוה להרדם. הרחיק הלילה והרחיק ולבה הלם והלם. לא ידעה עדין לספור כמה פעמים הלם לבה…

התחילו הכלבים שבמחנה רוטנים ונרגעו. אבן ניתזה ונפלה. צעדים שָׁחקו על החול שבקרבת האוהל וחזרו ונבלעו בתוך הדממה. דמות ניצבה פתאום לפתח האוהל והאפילה על הכל. דמות שחורה וגבוהה וחורשת מזימות, דמות אבא.

התכווצה בפינתה ותעצור בנשימה ואת עיניה עצמה לבלתי הבט בבא. לא טוב לנּשום כשאבא באוהל. לא טוב לשכב בעינים פקוחות.

ניגש אליה. גחן ובדק אם ישנה היא או לא. הקריב ראשו אל פניה והבל חם יצא מפיו. מילמל משהו אל תוך זקנו ואת אצבעות ידו השעירות העביר על מערומי גופה. נוכח כי אמנם ישנה היא, קם בחשאי, עמד רגע, איזן וחיקר ואחר כך פנה והלך לפנימיותו של האוהל, מקום שאמא היתה שוכבת ונוחרת. תהילה לאל, הוא לא הכיר בה מאום…

ולאוהל חוזרת הדממה שמלפנים ואף רשרוש הצעדים דומה שאינו נשמע עוד. נחרת אמא מנסרת מבפנים, העזים מעלות גירה והלילה נוסע ואינו נעצר. תנים שבהרים מתעוררים פתאום ומיללים ארוכות והכלבים עונים לעומתם. אלה ואלה משתתקים ורק ריצת רגליהם המחליקות תהלך עוד קסמים. אך עיניה שלה אינן נפקחות, גופה אינו זע ולבה אינו פוסק מלדפוק, לבה יודע דבר. לבה יודע דבר. לב לבה יודע דבר…

אך מה נעשה שם בפינה החשוכה שבאוהל, מקום אמא היתה נוחרת לפנים? מה מתנועע שם? מה מתאבק שם? מה גונח שם? מתגולל, מסתולל, מעלה אבק, צועק צעקה אחת ונאלם? מה הוא זה העולה מתוך החשכה, ולוחץ את הלב כבצבת והופך את הגוף כולו לאבן קרה?..

היא יודעת. זה אבא שם שחונק את אמא שלה. אמור אמר שיעשה זאת כשמצא פעם את שיך עלי באהלה. שבועת קנאות נשבע אז באזניה. עתה הוא מקיים את שבועתו. כבר קיים. שכן קם הוא ומכתת רגליו על החול ומסתכל בה בעינים בוחנות. שוב הוא מטה את גופו עליה והבל חם יוצא מפיו. שוב הוא מעביר אצבעותיו השעירות על מערומי גוה. תהילה לאַללה, היא ישנה. בפסיעות נחפזות הוא יוצא ועוזב את האוהל. תהילה לאַללה, היא ישנה. לינה ישנה ונחרת אמא איננה נשמעת עוד.

אולם היא לא ישנה באותו הלילה.

שעות על שעות שכבה מהוממת על מקומה וכל מחשבה לא היתה לה. לעיסת העזים ודשדוש רגליהן התמידי הגיעו אליה כממרחק רב והיתה בזה משום אימה שאינה מתחוורת. עיניה שפעורות היו ראו כל נדנוד קל ביריעות האוהל ולא ידעו מה שראו. הכל היה ממנה והלאה. עד שהתנערה פתאום ותזחל כל עוד נפשה בה בין רגלי העזים ותקרב אל מקום אמה־הורתה.

קרה היתה אמא.

לא נעה ולא זעה.

– אללה! – ביקשה לצעוק – יה אללה!

וניטלה הלשון מפיה.

ניסתה לשוב אל מקומה ולא נשמעו לה אברי גופה.

נשמט ראשה ונפל, על שדיה של אמא נח.

היו עוד חמים השדַים.

הבריקה שמחה במוחה. שמא טעות היתה בידו ומאום לא קרה.

– “יה אמא” – לחשה אל בין השדים – “יה אמא”.

– “יה אמא” – חזרה ולחשה מתוך מחנק – יה חבּיבּתה…"

אולם אמא לא שמעה עוד.

מתה היתה.

יז

הלכתי עם ילדי לצפת הקדושה. על חלוקי אבנים וצחיחי סלעים, בין קוצים ומערות ונחלי אכזב עשינו דרכנו. שני החמורים אשר לקחנו עמנו הלכו כפשוטם ונשאו את ילקוטי הילדים על גבם והילדים עצמם נפוצו על פני ההרים, התחקו אחרי שרידי חרבות עתיקות, גילו נחש ורגמוהו, שתו מים ממעין חתום ורחצו ידיהם ורגליהם במים.

משארכה לנו הדרך פתחו תלמידי חכמים שבכיתה העליונה בדרשות של דופי ובדברי השוואה בין הליכותינו ובין יציאת מצרים, גלות בבל, נדודי דויד ואנשיו, מכירת יוסף ומסע בני יעקב, ומשהגיעו לכיבוש יריחו התחילו תוקעים ומריעים ויוצאים במחול מסביב לשני החמורים, שנהפכו להם משום מה לחומות העיר המסוגרת.

בחנוֹתנו פעם במערה אפלה העלינו מדורות של קוצים בתוכה וּבדוּאי אחד, שנזדמן לאותו מקום, ישב עמנו מסביב למדורה וסיפר לנו סיפורי נוראות על השודדים האכזרים הידועים בשם, שהפילו פעם את חיתיתם על הרים הללו ושעדיין לא נשמדו כליל. משהמשכנו ללכת נפרד מאתנו הבדואי ופנה לעבר אחר, והילדים ראו בו את האיש שמצא את יוסף תועה בשדה ואמר אליו “הלכו מזה…” ולא פסקו מלדבר עליו עד שנתעלם מן העין.

ורק עם שקיעת החמה נגלתה לעינינו העיר העתיקה, המרוממה מהרים ואשר הרים סביב לה. והעיר מופלאה מאד ומחרישה מאד, ושני פנים לה ועל שתי גבעות היא יושבת.

גבעה מול גבעה ובתים מול בתים.

בתי ישראל מעבר מזה, אפלים, מכוּוצים, מרובי קומות ומטופלים בארובות.

ובתי ערב ואדום מעבר מזה. מסוידים, שטחיים, חד־גוניים.

דלות מול דלות.

דלות ישראל בגלימה של יראת שמים. דלות של רוכלים ומתפלספים ומבלי עולם בחלומות של הבאי. ודלות ישמעאל ערומה, בשרנית, מעלה צחנה ומשלימה עם הכל.

וההרים מסביב אבירים, מרדניים ועלופי רז. והבקעות – בקעות פתאום, כברקים שנפלו מן השמים ופלחו כל הר בשיאו. ומתוך ההרים, בקמטים אי־נראים, כפרים כמטמונים מאירים. מירון, עין־זיתים וגוש חלב, המדמדמת אי־שם בהכרה ואיננה נראית במציאות. ועל הכל ומסביב לכל ענני ערבים מרודדים, מרוקעים פחים פחים, קפואים ועומדים ואחוזי התבוננות.

בשעה זו ראיתי את הילדים, והנה הם מתכנסים על הסלע שעמדתי עליו, מתכרבלים ונלחצים זה אל זה ושותקים שלא כרגיל. עיניהם נתונות לגגות העיר שלרגלינו ולמרחקים המדמדמים ועל פניהם ארשת של כובד ראש ושל זהירות דרוכה, כאילו לתנועה יתירה הם חוששים, העלולה לעורר את מישהו משנת עולמים. ואדע כי גם בהם נגעה נשמת העבר הטמונה כאן בעודה בחיים חיתה וכי לא היחידי אני השומע את צעדי הדורות מתהלכים בחשאי…

מעשה באדם שתעה ביער בערב שבת של חורף וקָדַש עליו היום. התהלך חרדות בין האילנות המכוסים שלג ולא ידע היכן ישבות את שבתו. ראה אורות מנצנצים בין העצים ובית לבן עומד במעבה היער. נכנס אל אותו בית. היו שם חדרים הרבה ושולחנות ערוכים בכל טוב עומדים בתוכם וזקנים נהורים מסובים אליהם ועוסקים בתורה. לא ידע האיש מהו הבית הזה ומי הם הזקנים הללו ומה הביאם לכאן. והבית הזה בית ועד לצדיקים היה והזקנים הללו אבות העולם היו, אברהם, יצחק ויעקב. משה, אהרון, יוסף ודויד… אל תוך זה המעשה ירדנו ברדתנו עטופים אל צפת הקדושה ואורות מנצנצים בחלונות הערבים ובחלונות היהודים ובקמטי ההרים שממעל…

יח

חלום חלמתי הלילה והנה תוהו ובוהו, אפלה ותהום רבה. ומזו האפלה שני טורי הרים הגיחו, כנחשי נחושת הגיחו, טור מול טור וסלע מול סלע הררי ענק.

ועל ההרים מחנות אנשים עמדו, מחנה מול מחנה ואיש מול איש, מעבר ההרים מזה ומעבר ההרים מזה, והתהום פעורה בין שני המחנות בתווך.

וארא את האנשים והנה הם ידועים לי מאד ואשתומם מאד לדעתי הברורה אותם ואת חייהם ואת כל אשר אתם.

על הטור האחד אבותי ואבות אבותי. צדיקים בישראל ותפארת זקנים, מעונים, עדינים, קורני תורה ודמומי סבל ואני, קפטן ארוך לגופי ושתי פאות תלתלים לראשי החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראשם למעלה.

ועל הטור השני ערב ועמון ומואב. פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במדבר. חרבות ופגיונות ופסילי אבן ועץ בידיהם. שיניהם הוחדו, שערותיהם קלועות ועיניהם כּים להבות תבערנה. ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה פרופה עד צואר, וידיה השתים שלוחות לקראתי ושיניה הלבנות מחייכות.

ועל השמים ממעל, שהאירו כלבנת הספיר, בין טורי ההרים השנים, ללא הדום לרגליו וללא אחיזה, כוהן גדול עמד, ככוהן הגדול המצויר על שערי החומשים העתיקים, וידיו פרושות לברך וחיוך רב משמעות כבוש בין שפתיו.

וישא הכוהן את קולו וישאל: “חיים בן מורנו אליעזר, בן מורה מורינו ר' ישראל זצ”ל, שר וגדול בישראל, המוכן אתה לשאת לאשה את לינה בת חדיב, בת מוחמד עלי, נוחו בגן עדן של מוחמד?" – “הן!” – עניתי בלחישה. – “הן!” – ענה אחרי כל העם העומד אתי על טור ההרים מזה.

ויסב הכהן את ראשו ויוסף לשאול: “לינה בת חדיב בת מוחמד עלי, נוחו בגן עדן של מוחמד, המוכנה את להנשא לחיים בן מורנו אליעזר, בן מורה מורינו ר' ישראל זצ”ל, שר וגדול בישראל?" – “הן!” – ענתה לינה בצהלת חדוה פחודה. – “הן!” – ענה אחריה כל העם העומד אתה על טור ההרים שמנגד.

וירמוז הכוהן בעיניו, ואקח את הטבעת, שהיתה מזומנת עמי, ואשימה על אצבע לינה השלוחה ואחזור על דברי הכוהן הלוחש לאזני מלה מלה: “הרי את מקודשת לי כדת משה ו… ישמעאל!”

“מזל טוב!” הריע ברגע הזה המון הפראים הסואן, וינופף חרבות ויטל רמחים באויר.

“מזל טוב!” ענו אחריהם אבותי ואבות אבותי, וילחצו איש את ידי חברו, ויפלו איש על צוארי רעהו ויתנשקו.

אך הכוהן הגדול, שעלה מן החומשים העתיקים ויעמוד בשמים ממעל, לא יכול פתאום להתאפק עוד ויאחז בכרסו הגדולה ויפרוץ בצחוק אדיר וקולני, שפלח כחתף את רוח החגיגיות שמסביב.

רגע עמדו המחנות שבשני טורי ההרים כמוכי תמהון ועיניהם נתלו בבעיה אילמת בכוהן הצוחק ובפרכוסי אבריו. אך פתאום, כאילו הזכיר להם דבר שהותנה עליו מראש, החרו החזיקו אף הם אחריו ויריעו עלינו בצחוק פרוע ומתריס, שננעץ כסכינים חדות בפנימיותו של הלב.

כירכרו הפראים מזה, פערו את פיהם לבלי חוק, רקו את רוקם באויר ובטניהם מפרכסות מצחוק. ואבותי ואבות אבותי, כליצני פורים מבוסמים, מוללו ראשי זקניהם באצבעות, בידרו כנפות קפטניהם, רקדו על רגל אחת והמנצח על כולם – הצחוק.

נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות והפכו אחוריהם כלפי לינה. ואבותי ואבות אבותי התלהלו כתינוקות מטורפים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו וצחקו.

וההרים נתעוותו פתאום, שלחו זרועות מקרבם, רמזו עלינו וצחקו. והשמים רמזו עלינו וצחקו. והכוהן הגדול מרמז וצוחק ואינו פוסק…

יט

ובעצם הדבר, כלום היה כבר משהו, כלום התרחש כבר מאורע של כלום ביני ובין לינה זו? אם אצרף פרטים לפרטים יצא:

שכבר שֹוחחתי אתה מפה לאוזן בבית הפקידות, בלכת גברת הבית עם נחומ’קי והתינוקות לטייל.

שכבר לימדתיה להתרחץ, לרחוץ את הפנים עם הצואר ואת הידים מעל לקיבּורת.

עינה האחת כיהה במקצת וספק גרענת בתוכה, אף על פי כן איני יכול לעצור בי מלנשק גם אותה.

אוכל להוסיף גם כן, שיש מקום קבוע בתוך גן ידוע שבזמן האחרון אנו נפגשים בו מדי לילה בלילה. בשבתה שם עמי באפלה היא נזהרת מאד על הצניעות ויותר ממגעים ידועים אינה מרשה לי. “אסור” היא לוחשת כשהיד מרחיקה ללכת, או “אני אצעק” כשהשפתים נצמדות בחזקה.

אולם נדמה לי שלא זה העיקר בבואי לספר על לינה. נדמה לי שעלי להתחיל את הדברים משרשם, מתחילת הויתם. כיצד נולדתי וכיצד גודלתי. החסידות שעמדה ליד עריסתי. העיירה שבקרפטים והיערות שמסביב לה, שהלכתי בהם אחרי סבא ז“ל לבקש את הבדידות. המשהו הפלאי שנמשך אלי מני אז מכל הדברים שראיתי, ושנרקם בתוכי ונטוה ליריעה אחת, שבשוליה אני מחזיק עוד היום. ההצצה מעבר ליריעה. המלחמה הגדולה. קרונות הרכבוֹת הארוכות המלאים הוּזארים אדומי מכנסים ומצנפת, הנוסעים בשירה לקראת המות. הבריחה מפני האויב. הטלטולים בלילות בתוך עגלות מתרסקות, שסוסיהן המיוגעים נופחים נשמתם אחד אחד. בתוך קרונות של משא, של בהמות, של חזירים. לקול יריות התותחים, למראה הובלת הפצועים וההרוגים, על גבי אלונקאות השותתות דם. גרוֹסוַרדַין. ההליכה מתחנה אל תחנה דרך שדות אפלים. משמר הצבא הנסתר שם בדרך. הצעקה הפולחת את הלילה: “עמדו או אני יורה”! החרדה שעוברת במחנה לקול הקריאה הזאת. הקור. בודפסט. וינה. דירתנו בוינה הנשקפת אל תעלת הדוֹנוי. זעקת העזרה העולה פעם משם. הטובעת שנמשית מן המים. המים ההולכים. החסידים, הפליטים, המעונים המתקהלים בדירתנו מדי לילה בלילה. מתוכחים, מתאוננים, מתנים את רישם. שותים יי”ש, מתלהבים ויוצאים בריקוד. בנות השוער שבבית הזה וכנופיות ה“שקצות” הצהובות שבחברתן, האורבות לי באותם הלילות עצמם ומושכות אותי לרחובות, לסמטאות, למרתפים אפלים, מקום שהן מתמסרות לכל דורש, חוטאות ומחטיאות, משחקות כדור עמי, עם הילד הסגלגל, ומתחרות בנשיקת הנער־הכדור.

ואולי עלי לספר כי שנים אנכי המהלכים בנתיבות הימים, וכי שתים הן היריעות הנארגות בקרבי משחר ילדותי ואין יריעה אחת נוגעת בחברה, אלא בשעות נדירות מאד, בחינת שמיא וארעא דנשקי אהדדי.

היריעה האחת מתחילה במעין. מעין שנתגלה לי פתאום בלכתי יחידי ביער, בימי הילדות הראשונים. משני צדי המעין עצים, עצי אורן עתיקים שמחטיהם נושרים בתוך הדממה. צפרים שאינן נראות מצייצות מבין העצים, ופס שחק אחד נשקף ומבהיק מבין הצמרות. עם פס השחק הזה הולכת היריעה ומתרחבת. כבתוך שטיח פרסי עתיק מצוירים בה המראות. דהים, עמוקים ושבעי גון. כוכבים, הרים, רכבות, תחנות עזובות, אורות המנצנצים באפלה, מנהרות, בתים בשלג, עינים הנפתחות כפתחו של עולם.

והיריעה השניה מתחילה בילדה בת שלוש. ילדה בת שלוש שנחבאה עמי, עם בן השלוש, בתוך ארון־הבגדים שבביתנו. אי־שם. צר היה המקום בין הקפטנים השחורים ובין שמלות הצבעונין המשיות, שריח כּוֹפר נדף מהן ומוכרחים היינו להלחץ זה אל זה באפלה, למען לא ימצאונו.

כאן מתחילה היריעה השניה…

מכאן היא עוברת אל זו האומנת הנוצריה, ששכבה עמי במיטתי בשעת “הסליחות”. אבי ואמי השתפכו בתפילתם בבית־הכנסת הקרוב וקול בכים כאילו הגיע אלי, בשעה שנרדמתי בחיק הנכריה… עוברת היא ואינה עומדת, שכן יריעה זו חיה היא, מתנועעת, מתהלכת בי תמיד. מרגלי משרתת יחפות, מפוסקות בשעת שטיפת הלבנים, מנערה אחת שטיפסה על גבי אילן וכותנתה התנשאה ברוח, משנים חבוקים ששכבו פעם מתחת לשיח קופצת היא ומגיעה לבנות השוער שבוינה. מראה היא היטב את השומה השחורה שליד תנוך אוזנה של האחת. השניה אוהבת היתה לנבור בשפתיה בלחייו של הילד הסגלגל… הרבה קריעות ביריעה זו והרבה מקומות ששותתים אבדון. גירויים משכלים בה, הנמשכים והולכים בקרבי עד היום הזה. אפילו דמעות אינן חסרות בה…

ולינה, זה סודה שהיא אוחזת בידיה בשתי היריעות גם יחד והיא עומדת ביניהן בתווך, ביום־יום, במה שאיננו יריעה. בעיניה, במדברה, במהלכה, באלם הויתה, במלבושים שהיא לובשת יש מן ההמשך של אותו מעין בין העצים שפס השחק נשקף אל תוכו. בשרה, דמה, עסיסה, שדיה המלאים ביריעה החיה הם נבלעים, ביריעת הגירויים המאבדים שאינם נותנים מנוח. צועקים הם בכל לשון של תאוה, מציתים אש בעצמות ומוצצים את הלב עד לידי טרוף.

ולינה ילדה בת ערב היא בתוך המושבה העברית. סביבה איסורים, חרמות, פחדים, פחד מות.

כל ילד עברי בבית־הספר הבא ושואל דין תורה מפי או דין לאומיות, מזכירני את האיסורים הללו, מעלה טעם קלוקל בלשוני בשעת התשובה, מעמיס עלי הרהורים כבדים, שלמרות שאני מבטלם בלבי הם טורדים ומחוררים ואינם מניחים לישון.

כל אשה צנועה, הפוגשת בי בלכתה מבית הכנסת, מלבינה את פני במבטה, מבט האם הטהור. שכן יודע אני מה בלבה בשעה זו. שכן לא אחת ולא שתים סיפרו לי את מדברות תהילתן. “ירבו כמותו בישראל”, היא הוגה בלבה בשעה זו, “מל”ו נסתרים הוא שאינם מצויים בימינו. זה שנה ויותר שהוא נמצא במושבתנו ואף לעז קל לא הוציאו עליו, אף פעם אחת לא החסיר עדיין את תפילת השבת בבית־הכנסת. אף בחורה אחת לא זימן לטיול הערב שלו. ובתי שתחיה – עוד מעט והגיעה לפרקה…"

והפחד שבלב, פחד המות האיום, עולה על כולם. תוקף הוא עלי לכל מבט שחור של ערבי, לכל פגיון התחוב באזור, לכל לחישה שמשתמעת מאחורי. איכר בא אל בית הספר לשוחח עמי ב“ענין מיוחד” ועד שאני שומע מה הוא רוצה ממני שטף דם מציף את פני, רגלי מתמוטטות והולכות ונשימתי חטופה בחזי. ילד קורץ לחברו ולבי עומד וקופא. ובלילות מקימני הפחד ממיטתי, מעמידני ליד פתח חדרי במארב, להאזין ולחקור: הקרבו פעמי הרוצח, נוקם נקמת הדת, גואל הדם של בת שבטו ה“מחוללה”?

כ

ויש עוד יריעה שלישית.

אני עומד ליד החלון בשבת אחרי הצהרים. הכל ישנים. אני מצנן מצחי בשמשות, מפצח אגוזים להנאתי ונשקף החוצה. תנומה בחצר ומשטח צללים ושמש. החתול מתחלק על מעזיבת הגג שמנגד. ניקוֹלא השיכּוֹר עומד נשען על גבי הגדר ונרדם. ראשו המסואב נוטה ויורד אט־אט לפנים וכשהוא מגיע לנקודה ידועה של החזה הוא מזדקף בבת אחת ומתישר, וחוזר חלילה. פתאום וצעקות נשמעות מרחוק. החתול נמלט בבהלה. ניקולא נופל מלוא קומתו ארצה. יהודי אחד פרוע־זקן נכנס במרוצה אל החצר ודם שותת מראשו. אחרים אחריו. מוכים, מבוהלים, גלויי ראש. סוגרים מהר את השער. אמי מסתירתני עם האחרים במרתף. רועדים. בוכים בחשאי. הס. הם עברו. השם יבורך.

אחר כך באה מכת לחי אחת שספגתי ברחובה של עיר מידי אחד זר שנקרא “גוי”. – למה? – צעקתי בהעמידי בו את עיני התמהות – וספגתי את השניה. למה? לא העזתי לשאול עוד ובאה השלישית אחריה. בן עשרים ושלש שנים אנכי היום ועדיין זו צורבת בבשרי.

בחדרנו שבוינה אנחנו יושבים ושלג יורד בחוץ. אבא מעלה את מנורת החנוכה ואנחנו שרים “מעוז צור”. קר היה לנו כל היום ואנחנו חפצים להתחמם משהו. הנרות הללו מאירים ואינם מחממים. צליף! שמשה מתנפצת פתאום וכדור שלג שנזרק מן החוץ מתפורר לרגלינו. עד שתפשנו מה שהיה כאן בא שני ומפוצץ את השמשה השניה. וכן השלישית והרביעית. רוח חודר אל החדר. קור. אבק שלג. נרות חנוכה כבים. “יהודים ארורים” אנחנו מספיקים עוד לשמוע מרחוק וכשמביטים מבעד לחלון אין רואים כבר מאום.

יריעה זו, יריעת דמים היא ופרטים מרובים שבה מצטרפים לחבורות חבורות, פצעים פצעים המכסים על הנשמה כולה. זורקים פצצה בבית כנסת שבבודפסט ושלושה מתפללים מתרסקים על ידה – וחבורה אחת נפתחת. פועל גוי בבית חרושת שברוסיה ממית את חברו היהודי על ידי הזרמת מתכת רותחת על גופו – ופצע אחד מתבקע. סטודנטים יהודים נעלבים באוניברסיטה בברלין. נכרי יושב עמך ברכבת, מתידד עמך, נהנה, מרבה שיחה, שומע כי יהודי אתה ומשתתק פתאום. אין אתה מעיז לרוצץ את גולגלתו בעד שתיקתו זו…

ולינה ילדה נכריה היא.

כא

והדבר הנורא ביותר הוא אולי זה, שעתים נדמה לי כי איני מסוגל כל עיקר לתסבוכת רגשות זו ששמה “אהבה”. שנדמה לי כי כל זה אינו בנמצא ואינו בגדר האפשרות אצל דור מנפץ פסילים כדורנו וכי רק שקר אני עושה בנפשי, אונאה שמדעת, שצריך אני רק לגלות את הליקוי הפנימי שבה, את הנקודה המזויפת שבלב והכל יפול פתאום ויתפרק כארמון זה של קלפים, כחלום בהקיץ ששכחו כי אמנם רק חלום הוא.

מכה אני באגרופי המקומץ על ראשי ואומר לעצמי, כי אין לי כל רשות לשאת את הסבל הזה שאני סובל, להתימר ולהאחז בעינויים הדמיוניים הללו, לבקש מרכז ליסורים ותקוות וחזיונות במקום שאין מאום. האומנם בריה תמימה זו, כלת שותל הטבק, משרתת בית הפקידות הקטנה היא היא המטרה הסופית לכל תהלוכת הלפידים הגדולה הזאת ששמה חיים? הבחמש השמלות הפרופות הללו הפתרון לכל מה שערג בי, שנלחם, שהגה, שניבא, שחזה וחזה ולא עיף מחזות במשך כל שנות היותי?

מנסה אני להוכיח לעצמי בכל לשון של הוכחה את ההבל הזה שבלבטי, מוציא מסקנות מגוחכות ממצבי היום, ממציא תמונות בדמיוני העלולות לטפוח על פני בשעה זו.

רואה אני את עצמי עומד לפני הרב כהנשטאם, המפקח הראשי על בתי הספר של הגליל הזה. יושב הוא על גבי כסא מן הצד ורושם בפנקסו את הערותיו לשיעור שאני נותן בכיתה. משקפיו רוכבים על קצה חטמו. “רבי ומורי”, אני מתודה לפניו פתאום, באמצע השיעור, נוכח כל הילדים כולם, “רבי ומורי, אין את נפשי להוסיף ולהורות היום, כי את לינה אני אוהב, את הערביה הקטנה מבית הפקידות!” מתאר אני לעצמי את העינים שהוא נותן בי מעל משקפיו, זה הרב הישר והנקי, בעל הזקן היפה והמנומס.

נזכר אני בחלומי ומוסיף לטוות את החוט במקום שנפסק. אני שוכב עם לינה במערה אחת שנמלטנו אליה מפני הצחוק הגדול וסבתא הזקנה נכנסת, זו סבתא הפיקחת, אם הזקן ז"ל, המיטיבה עדיין לראות בלי משקפים ושאת מהלך מחשבותיה אני מכיר היטב.

– “מי זאת?” – היא שואלת בתמיהה.

– זאת אשתי… – משיב אני ברתת.

היא: – “הכיצד?”

אני: –?

היא: – “כלומר, איזו הדרך הגיעה אליך מין בריה שכזאת?”

אני: – אהבה…

היא: – “אהבה??? בושני מפניך, חיימ’קי יקירי, הגם לי תטיח תפל שכזה? ואני הלא יודעת בך, שפיקח אתה מטבעך. מלבד זה, הן לא תינוק אתה היום. כל ימי חיי נישאו נשים לבעליהן, ילדו בנים ומתו ומלה זו ששמה אהבה, חייך שלא ידענו פירושה…”

את מנהל הסמינר שלי בירושלים אני רואה, זה היהודי הפיקח, היודע הכל, ששוחח אתנו פעם על התפתחות מושג האהבה בעולם. הקריא דוגמאות מספרי המופת וניתח כל דבר לפרטיו. במבט שחציו לגלוג וחציו דעת זקנים הוא ניבט עלי מן הצד.

“פתי”, – אומר המבט – “חשוב חשב כי גם עליו לעשות כמו אלה, להיצוד בחרמם, לקיים הכל ככתוב…”

יודע הוא לפשוט את בני־האדם עירומים – היהודי הפיקח־פיכח הזה.

אלא דא עקא:

כאשר ירבו הספקות, השעיפים, ההאשמות, הלגלוג הפנימי לעצמי, כן ירבו וכן יחזקו העינויים, הצריבות, הקפיצות ממיטת הבדידות אל החלון הפתוח לשאוף את האויר שהיא שואפת, להקשיב אל הקולות שהיא שומעת, לחוש את הארץ הזאת שהיא מתהלכת בתוכה.

מלים שהביעה, מקומות שהזכירו בהם את שמה, מבטים ששלחה באקראי גדלים בי, מקבלים חיים עצמיים, שואלים ועונים, מתוכחים ודנים ושבים ונחבאים לימים ארוכים בפינות מבטחים שבלב. צל של דמדום הם מטילים משם על כל הדברים מסביב. הכל מתפרש מהם והכל נבלע בתוכם וכל העולם לא נברא אלא לשמש מצע להויתם.

הנה אני עובר היום על ידה ברחוב המרוצף, רחוב בית הפקידות הקופא על שדרותיו.

אני מנענע לה בראשי לאות שלום ודברים איני מחליף עמה, כי יודע אני שעיני כל המושבה כולה נעוצות בי תמיד.

היא כאילו לא ראתני.

שחה היא בתנועה רשולה על נחומ’קי, היושב לו ישיבת הֶסב באמצע הדרך ומשחקת בתלתלי ראשו.

אני לוחש את שמה בחיבה והיא אינה שומעת, רק לנחומ’קי נתון לבה ואתו היא מנעמת שיחה.

– “האוהב אתה את האדון המורה, נחומ’קי טפשון?”

– “לא!” משיב נחומ’קי קטיגורית, “הוא ילד רע…”

– “ואני, אין איש בעולם שיאהב אותו כמו שאני אוהבת אותו, נחומ’קי”.

ואחרי הפסקה קצרה: “עד מות אני אוהבת אותו”… –

דומה הדבר בעיני לאותם הטרנספוֹרמטוֹרים הלבנים שבטחנת הקמח המקומית, שסובבים כל היום על גלגליהם ושאונם מגיע אלי. כל זמן שאדם עומד מרחוק ושומר נפשו מן הרצועה המתרוצצת הזאת, הרי הוא שולט בה שלטון בלי מצרים, לועג לכוחה המלאכותי ומטהו לרצונו. משקרב אליה פעם ונגע בה רק באצבע קטנה בלבד, אם מדעת ואם שלא מדעת, – אוי ואבוי לכוחו ולגבורתו ולשגב האדם שבו.

בעינים פקוחות אני הולך לקראת התהום.

כב

הבוקר ביקרה בשיעורי חיה’קה, הבחורה השחורה מן הקבוצה. אחרי השיעורים ביקשתני להילווֹת אליה בדרכה אל הקבוצה ולהתארח שם הלילה הזה והיום שלאחריו. ואף כי עייף הייתי ולבי בל עמי – נעניתי לבקשתה. משהו מן הצמאון אל האדם ואל האוזן השומעת היה חבוי בכל הויתה, ולא יכולתי לעמוד בפני משהו זה.

יום ששי היה אותו היום, וחם היה ומחנות החלוץ של ארבה מתגודד ובא נגלו לנו בדרכנו. כגשם של כספית ניצנץ הארבה בשמש, ועל השדות עט ועל הכביש התגלגל ומציאותנו כאן כאילו נעלמה מעיני אלפי רבבותיו. אולם גם אנחנו לא שמנו אליו את לבנו יותר מן הראוי, כי נתונים נתונים לעצמנו היינו ועל האדם החדש דברנו, על האדם מישראל המחדש נעוריו בשממון הזה שמסביב, והחוזה במו עיניו בשוב שכינתו לציון…

היא סיפרה לי כיצד עובדים בקבוצה, כיצד מתקשרים אל הרגב המפולח. כיצד מיטהרים. היא סיפרה על בחורים מישראל שעזבו בתי ישיבה ואוניברסיטאות, במות חזון ושדות תהילה, ועתה הם מתקשים בפינויה של רפת, בחליבתה של פרה, ביבושו של טיט היָוֵן הסוגר עליהם מסביב. היא סיפרה על שומרים שנרצחו בלילות, על שירות וריקודים המרוממים את הנפש ועל הערגון הזה, ערגון האדם לאם־אדמה שאחז בציציות ראש כולם, שסחבם לכאן, שטילטלם מעיר אל עיר ומעמל אל עמל עד הגיעם הלום ועדי רבצם כאן, כאילנות שחזרו לגן מטעם, והרי הם מכים שורש ומעלים פארה ויונקים ממעינות תעלומה, שנשתמרו למענם טהורים ועמוקים בלב האדמה.

ובספרה כך הלכה השמש הלוך ושקוע והאילנות שבדרך השחירו, נהפכו לצלליוֹת מופלאות וגזרו את השחק האדום לגזרים. ולהקת חסידות שבאו בעקבות הארבה וכנפיהן הגדולות כבדו כעופרת באויר הערבַּיִם ירדו, שקעו על ענפי העצים ותכסום כולם ויהיו כפירות כבירים, ממולאי אופל וכבדי הגות אשר נעו מתונות לרוח נסתרה. ומשהפליג כל זה ונעלם בתוך השקט הגדול של הלילה, נשתתק גם קולה של חיה’קה, ותתן לדממה לספר ואברות הארבה הברו בתוך הדממה. כה הלכנו וצעדינו הקשיבו להולם עצמם.

וחצר הקבוצה היתה לוטה באפלה בהיכּנסנו אל תוכה ורק מחדר האוכל פתוח החלונות הבקיע אור גדול. כלבים, שיצאו לקראתנו ונבחו, נרגעו מיד על ידי לחישתה של חיה’קה, ובלעדיהם לא הרגיש שום יצור חי בבואנו. על כן נשארנו עומדים על מקומנו והסתכלנו מרחוק במתרחש שם, מאחורי החלונות המוארים.

לשני צדי השלחן הארוך, המכוסה מפה לבנה, אשר נרות דלקו עליו בתוך פמוטי פח מצוחצחים, ישבו בחורים ובחורות לבושי לבן ונראה שהם מחכים לדבר־מה. בראש השלחן עמדה בחורה בהירת שער ורכת פנים, בצעה בחגיגיות פרוסות מן הפת שבידה ותחלקן בין המסובין. לקח איש איש את פרוסתו ויניחהו לפניו בלי אומר, וילד קטן כבן שבע קם ועמד פתאום על השלחן הלבן בין פמוטי הפח המצוחצחים ויברך בקול רם על העבודה ועל הלחם ועל קידוש השבת. והנרות הדולקים מאירים את פניו ואת פני כל המסובים כאן, ויהיו כמשתוממים על ארשת זו של קדושה ושל דבקות שהיתה נסוכה עליהם, והם הלא ידעו כי פני כופרים הם אלה, מורדי חושך ומקרקרי חומות העבר… ויסיים הילד את ברכתו וישאר עומד על מקומו ודממה היתה בכל. ויהי הזמן כעומד, והמראה כולו כדמות דיוקנה של התפארת, החרותה בלב ההויה ומכוונת את מהלך הגלגלים כולם.

ובהֵחָצות אט־אט הדממה ובהנשֹא מפי כל, כעולה מנבכי הדורות, שירה הומה, סוערת ומלאתי אמונה בחיים, שירת “מזמור שיר ליום השבת”, ידעתי פתאום כי עֵד אני לדברים גדולים בפשטותם, אשר לא ידע הזמן משלם ואשר לא ימח זכרם מלב רואם, כל עוד יקום וכל עוד יתהלך על פני האדמה הזאת…

כג

אַתְּ רֶגַע. יוֹם יוֹם אַתְּ. אֵינֵךְ אֶלָּא סוד

גָּלוּי וְיָדוּעַ לִמְתִים.

אַךְ בְּלֵיל זֶה מִי יִתֵּן וְיָכֹלְתִּי בָּךְ עוֹד

רַק פַּעַם שְׁתֵּי עֵינַי לָשִֹים…

וְרוּם יֵשׁ, יֵשׁ זֹהַר, יֵשׁ עֹמֶק שֶׁל יָם

וְנִפְלָא הָאָדָם מֵחֲלוֹם.

אַךְ בְּלֵיל זֶה, כִּי אֶזְכּוֹר חֲנוֹתֵךְ אֵי־שָׁם

אֵין בִּי מְתֹם…

כד

מסמר בלט מסוליַת הנעל שלי ואני לא השגחתי בו. חמד לו המסמר מושב בבשר רגלי, נבר יום, נבר יומים ושוב לא השגחתי בו. אולם ביום השלישי הקיצותי מתוך כאב עצום בכל רגלי, והיא היתה נפוחה ומלאה בעבועות מוגלה, שמראן הפך ירוק.

הבהלתי את רופא המושבה, והוא הגדיל עוד את סאת המבוכה על ידי האבחנה שקבע: הרעלת דם!

פקד עלי לשמור על המיטה וחובשות ומטפלות הפקיד עלי, שתהיינה שורות את רגלי ברותחין ומושחות אותה בכל מיני משחות משונות, שנתעפשו עד עתה בבית־מרקחתו וחיכו ל“תיקון” שלהן.

וראה זה פלא:

באותם הימים שכחתי את האהבה ואת הדומה לה וכל לבטים לא היו לי. החדר היה בלי סודות, האנשים אנשים סתם ואת כל עולמי הנפשי אז אפשר היה למצות בפסוק האחד: יהי רצון שתרפה ממני במהרה ספחת ממארת זו!

אכן גדול כוחו של מסמר במזל החיים האלה.

בין המטפלות במחלתי – מתנדבות מנשי האיכרים והמורים – היתה לינה העלובה שבכולן, שמצד אחד לא העיזה להתענין בי בגלוי, פן יבולע לה, ומצד שני ארבה לכל דבר שבשליחות ולכל הזדמנות לשרתני. כשנקראה פעם לשטוף את רצפת חדרי מילאה את העבודה הזאת במסירות שבחדוה, בהתלהבות ממש, כמתעסקת בדבר של קדושה. בצפרניה גרדה כל כתם וכל רבב שעל אבני הרצפה ושערותיה נפזרו ויצאו משולהבות ממטפחתה, בעשות ידיה במברשת. וכשביקשו אחר כך הנשים העובדות על ידי לשלם לה שכר טרחה, נעלבה עד מאד. דמעות פרצו מעיניה ואת הכסף השליכה לרגליהן. ויהי הדבר לשיחה רבת משמעות בין הנשים הללו, שיחה שנמסרה מתור אל תור ומפה לאוזן.

ויום אחד, בהיותי לבדי בחדר, הכאב הוקל, הלב נח והאוזן נטויה לבנות־קול המושבה המגיעות אלי כבושות ומקוטעות מן החלון הפתוח, שרוח מצויה השתעשעה בוילאותיו – והנה הדלת נפתחת ולינה נכנסת לחדר. רגע היא נשארת עומדת על מקומה, כנדהמת מפני המעשה הגדול שהיא עושה עכשיו, ניבטת על ימין ועל שמאל, מקשיבה רתת וסוף סוף היא ניגשת למרגלות מיטתי.

“פה כואב” – היא לוחשת בהראותה על לוח לבה הבולט במקצת מתוך השמלה החדשה שלה, זו השמלה האדומה עם הנקודות השחורות שבטוח אני בה כי לכבודי לבשתה – “פה כואב מאד. זה שלושה ימים לא אכלתי מאומה. אינני יכולה לאכול…”

– ולמה, לינה?

– “למה? אתה שואל למה?”

– אי לזאת, אל נא תדאגי, לינה, כבר הוטב לי…

– “כבר הוטב לך. כבר הוטב לך. תספר זאת לנשים היושבות על ידך כל הימים. אני אינני מאמינה. לי לא נוח בכל אלה. שלוש פעמים הייתי כבר אצל¹ קבר “הנביא” בצפת. שלוש פעמים הדלקתי נרות בתוכו… הנמצאות הן כל הלילה על ידך, הנשים הללו?..”

כה

אין אני רואה את המעינות, אולם יודע אני במציאותם כאן, שכן הומים הם, משתכשכים, מתבעבעים, מתסיסים נטפים נטפים באויר הקטורת המורדם, בין שיחי הלילך הרובצים רתת ועמוק עמוק בתוך נפשי המתהלכת לרוח ההרים.

אין אני יודע מהיכן באו ולאן הם הולכים, אולם יודע אנכי כי במעמקי הגליל עברו, כי את אלם אבניו המפולמות ²ספגו אל קרבם ובשרשיו נגעו, הנסתרים מעין רואה.

מכאן, מהעלם אשאם בקרבי מיום אל יום ומשנה אל שנה, בין כרכים זוללי שאון, על ספינות אילמות בלב ים, בזרועות תאוה לוהטות ועל משכבי האחרון אי־שם בשיפולי הלילות.

לבי אליכם, מעינות מפכים, באין רואה ובאין מאזין, מעינות הומים בגליל…

כו

על ראש ההר, מעל ל“מעין השלישי” הנני עומד וצופה לאחורי. הנה היא שטוחה לפני המושבה אדומת הגגות כשהיא מקרבת בימינה את הכפר הערבי הדל. הנה החצרות, הרחובות, שדרות העצים שבצדיהם, “יוסיל המשוגע” המתהלך בתוכם כרגיל, תינוק בידו השמאלית וחליל בימינו והוא מחלל. הנה בית הספר, הפלג, הגשר, הילדים המשחקים בחצר והנה קולם כאן מתגלגל ונענה מן העמקים הריקים. זמזום מכונית מתקרב, מרעיד שכבות האויר, רוטן עמומות מבטן האדמה. על הכביש שלמרגלות המושבה, הנראה כרצועה לבנה, מתפתלת מכונית, מטפסת ועולה באחרית כוחותיה, רוצה לעמוד ואיננה עומדת, הופכת פניה כלפי מיפנה הדרכים ונעלמת עם משא הקרשים שעליה, כשהאדמה עודנה רוטנת אחריה… הנה בית הפקידות הגדול, הגן העזוב, מדרגות האבן שבו, לינה העומדת בחצר ותולה לבנים על החבל. מה שלומך לינה? וכיצד ישנת הלילה? והיודעת את שאני ניצב כאן על ראש ההר ועיני ניבטות בך מרחוק? כל הלילה התהלכתי בחדרי והירהרתי בדברים שביני ובינך. מה ראיה ראה הלב שנמשך לצד זה דוקא? וכיצד ירווה צמאון זה שכולו סילוד ואימה מפני הריווי? ומה יהא בסופנו?

הן אם להימלט עמדי – אנה נימלט? ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות וגדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות ויתר אביזרים של תחפושת. ואחיות יש לי, ואֵם יש לי ואח אוהב ואב יש לי החרד לדבר האלוהים. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל, החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמי מכורים לו מקדמת דנן ושחיי נתונים נתונים לו בלי שאדע מדוע…

והיודעת את כי רשת טמונה בין עמך לעמי? היודעת את כי כותל מתחיל להפריד בינינו, כותל קדומים העומד אי־שם ובלה בפינה נדחת שבירושלים עיר הקודש והוא המסכסך דמים בדמים, הוא הזורע זרע שנאה בינינו, מכתת אתים לחרבות, מצית אש באהלי שאננים ועוד ידו נטויה, נטויה?..

בפרגולי אין־רחמים הצליפנו גורל הדורות והביאנו עד הלום. במחשכים הושיבנו, דרך שבעים מדורות הגלות העבירנו לכאן, להקים נהרסות עם, להוציא חיים מן הסלע, לעמוד שכם אל שכם בקרב קיומנו האחרון – האין אסור עתה להרהר באני ואתה, בשלי ושלך? האין זה חטא, פשע, עוון פלילי? האם לא כאין וכאפס הוא צער היחיד ונפתוליו לעומת אותה שמש גדולה העולה עתה בשמי עמנו, מעוררת, גוזרת, תובעת ועקובה מדם?

ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כליון חיי הנלוזים. ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה. בשעה זו, רק לראותך… אני רוצה לגמוע בת־צחוקך המרחיבה את פּניך, את כתובת הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העינים המאפילות עם הפוך שלהן הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי… ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אליך מעולמות לא ידעת. אני רוצה… התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעמדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?

כז

ידיד נאמן היה לי באחד הכפרים הערבים. ידיד בלי מלים. רק בת־צחוק היתה לו שהרחיבה את פּניו השזופים משנים ומשמש, ובעברו לפני בדרך, כשהוא רכוב על גבי חמורו הטעון שקים, הייתי רואה תחילה את בת־צחוקו, שהגיעה עד שרשי השערות הספורות שבקצה סנטרו החלק, ואחר כך ראיתי את שתי רגליו הארוכות, הנעולות באנפילאות, כשהן מתנדנדות ונגררות משני עברי בחמור.

– “סלאם עליכום, שלום, יה חוג’ה,” היה קורא אלי עוד בהיותו רחוק.

– עליכום אל סלאם.

– “מה שלומך, יה חוג’ה?”

– תודה. טוב. ואתה?

– “אללה יבורך”.

יותר לא החלפנו אומר.

ואף על פי כן ידעתי, כי ידיד נאמן הוא לי…

ונעים היה לי מאד בידיעתי זו. זר הייתי במושבה הזאת והרשמיות קבעה את יחסי עם אנשי המקום. עם כל האהבה האידיאלית, האהבה למפעל שקשרתני אל הילדים, חסרה היתה הנימה האישית בחיי. ה“מורה” ששוחחו עליו הקטנים והגדולים, שחיבבוהו, ושמתחו בקורת עליו, שהציצו מבעד חור מנעולו לראות מה הוא עושה בחדרי חדרים – מורה סתם היה ולא אני. בהתהפכי בלילה על משכבי לא ידע זאת איש. בעניי, בפחדי, בספקותי לא ראוני. בשמחתי לא לקחו חבל. גם לינה, זו לינה הקטנה מבית הפקידות שמיום אל יום שקעתי יותר בתהום שהיתה כרויה מסביב לה, גם היא דומה שלא מן העבר הזה הגעתי אליה. בשטח אחר היו חיינו מתלכדים והולכים. וידידי זה שמכפר הערבים אחד היה בכל המרחב העזוב הזה, שחרד ל“אני” האנושי שבי, ללא־לוי, שהזכירני כי יש אב בעולם ויש בן ויש קירבה פנימית בין יצור ליצור.

“לא טוב היות האדם לבדו” – סח לי פעם פתאום, בלי פתיחה, בשיחה היחידה שהיתה לו עמי שלא כדרכו, בהיפגשו בי בין ההרים, – “האדם הצעיר צריך לאשה ולא לטיולים של עצבות…”

וידו טפחה על שכמי בחיבּה.

– נפשי חשקה בתורה – עניתי לו בבדיחות דעת, – המדע – אשתי, הפילוסופיה, המחשבות.

“טהיב, טהיב”, צחק מטוב־לב.

“המדע – אשתי, הפילוסופיה, המחשבות…” שינן ושילש ברוב משמעות בפיו מחוסר השנים.

דומה שמשהו הוברר לו בשיחתו זו שהגדיל עוד את חיבתו אלי. מאותו היום והלאה היתה בת־צחוקו מאירה עוד יותר.

---

חושב הייתי לעתים קרובות על ידידי זה בלכתי בדרך, בטיול הערב שלי. איפה נולד? מה עשה כל ימיו? במה הוא מאמין? מהיכן לקח את האהבה הגדולה הזאת הקורנת מכל ישותו?

שני תינוקות אחז פעם בזרועותיו ונודע לי כי נכדיו הם וכי סבא הנהו. זקנה פגשתי פעם שחימרה אחריו ושרה בקול. היתה לה אותה בת־הצחוק המרחיבה את הפנים. אשרי האדם שאורו זורח על פני סביבתו.

---

ימים חולפים על ימים. קיץ בארץ וסתיו ושוב קיץ. ילדים גומרים את בית הספר ונוסעים לסמינרים, ל“מקוה־ישראל”, לעבודה בשדה. ילדים מן הגן גדלים ועולים לבית הספר. לימודים וחופש ושוב לימודים. עזבתי את המושבה. הייתי בערים. חזרתי אל המושבה. אהבתי, חליתי, הצצתי בעיני הגורל. וידידי זה עודו רוכב על חמורו. עוד בת־צחוקו בפניו. רגליו הארוכות עודן נגררות ומתנדנדות משני עברי החמור. מה טוב כי יש תמידיות בעולם. מה טוב כי יש אדם בקרבתך אשר אליו התמורות לא תגענה. מה נעים להרהר בזה בעזובת הלילות.

---

ציל – ציל – צליל.

גמלים באים.

על הגמלים אנשים, נשים וטף. בין הגמלים סוסים ופרדות טעוני שקים, מחרשות כלי בית. חמורים אחדים עם סייחיהם מתרוצצים ביניהם. ערבים וערביות דופקים בבהמות. אחד רכוב על גבי חמורו נוסע בראש המחנה. בת־צחוקו הולכת לפניו, רגליו הארוכות נגררות ומתנדנדות משני עברי החמור. ידידי הוא זה מכפר הערבים.

– “סלאם עליכום יה חוג’ה”.

– עליכום אל סלאם.

– “מה שלומך, יה חוג’ה?”

– תודה. טוב. ואתה?

– “אללה יבורך, יה חוג’ה…”

והלאה מדלג חמורו.

פתאום הוא מחזיר פניו אלי. עיניו מחייכות חיוך עגום. ידו שלוחה לפניו.

– “עוד פעם סלאם עליכום, יה חוג’ה… הולכים אנחנו מזה… רחוק רחוק… כי לא נתראה עוד, חוג’ה…”

– איכה זה?

– “עת צרה, חוג’ה… את אדמתנו מכרנו… ציונים יבואו עליה, “מוֹסקוֹבּים”, הם ישבו בה ואנחנו נלך… חיה בנעימים, חוג’ה צעיר, אהבתיך…”

אני אוחז בידו ואיני מניחו לנסוע. כחרב חדה עברני יגון הגורל.

– לא רעים הם הציונים – התחלתי מסביר לו בשטף מלים שבגמגום – גם אני אחד מהם. כל היהודים ציונים. נרדפים הם בכל העולם. אין מנוח לכף רגלם. הכל שוחטים אותם. מקום אין להם להניח עליו את ראשם. ולכם ערב, עבר הירדן, סוריה, תימן. כל הארץ פתוחה לפניכם. ולנו… לנו… סלח לנו, אחינו הזקן… אומללים אנחנו!

“טהיב, טהיב”, ממלמל ידידי בשפתיו, נוטל ידו מידי, דופק את חמורו ונוסע.

האורחה הולכת אחריו.

ובת־הצחוק אחריהם…

כח

הנני דוהר על סוס בעמק החולה המהביל. אין איש עמדי ורק העצים וההרים שבמחבואי הלילה נעים לשעטת פרסות סוסי. הנני טס ועובר בין קוצים ואגמי מים, טס ועובר כנמלט מפני מי שאין לו דמות ואין לו שם.

באופק הצר עשן אוהלים עולה ופני בדואים, כפני מתכת דולקה, מתעוותים לאור המדורות. כלבים נובחים, עגלים גועים, תרנגולים מהדסים ומקרקרים מתוך בהלה. בדואים יוצאים מתוך אהליהם ואצים לקראתי: “קיף סלמק, יה חוג’ה, קיף סלמק”, שלום, שלום! סוסי לא יעצור במרוצתו וידי לא תלחץ את הידים המושטות לקראתי. בליל הילדים העירומים המשחקים שם את משחקיהם הפראים מתפזר בצוחה מאימת הפרש הדוהר. קול קורא אחרי “הי יה חוג’ה!” אני טס ועובר כנמלט מפני מי שאין לו דמות ואין לו שם.

אני שומע זמירות ממרחקים, מנגינות ערָב ערבות, קצובות, מונוטוניות ועמומות. נבלעות הן הזמירות בתוך ליל החולה כדבר שאינו ניתן לויתורין. הזמירות, האוהלים, ההרים, הבדואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת – ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת? הי מולדת, מולדת! אני כאן!!! אני הוא זה אשר קראת לי משחר ילדותי, אשר אמרת לי תמיד כי מחכה את לי זה אלפים בשנה! אי זרועותיך המושטות לקראתי? אי המקום אשר פינית לי בתוך לילות שממונך? איפה את?

הנני טס ועובר על קוצים ואגמי מים. קצב הזמרה האובדת, קרקור רבבות הצפרדעים ונשימת ההרים הכבדה אופפים גם אותי, משתיקים גם אותי, מרפדים עמוקות את הולם פרסות סוסי. עוד מעט ושכחתי גם אני מאין באתי ולאן אני הולך ומה אני מבקש כאן בתוך ליל החולה המהביל. נשימתי נצטרפה לנשימת הביצות המתעטפות בירוקתן, דמותי וצלי נהיו אוריריים, מהותכים, אמת וחלום כאחד, כאגמים הללו, ככוכבים, כצפרדעים המקרקרות בתוך בדידות מחבואיהם. ואני ידעתי פתאום כי רב הזמן בעולם וכי אם אדהר בדרכי או לאטי אתנהג – אחר לא אאחר מאומה…

כט

שמועות! שמועות! שמועות!

כאדים מרעילים ההולכים ומתפשטים בכל האברים עד שהם כובשים את הלב כולו, כך הולכות השמועות ונאחזות בנו טיפין טיפין, קרטים, קרטים, זעיר שם זעיר שם, עד שיום אחד אנו קמים משנתנו והנה אחרים אנחנו, מוזרים, בלתי מבינים ובלתי מובנים וכל יסודות עברנו, כל הגלוי והכמוס שבתוכנו מקבל גונים חדשים, משונים, מדהימים מפריסת³ הויתנו המחודשת.

התחילו השמועות בשיחה שבין השמשות, בשעת שיבה מן העבודה. שיחה שאינה אומרת כלום עדיין. התחילו בחיטוט באותו פצע שלא נגלד, באותו כותל קדומים, כותל הדתות והמריבות המעלה תמיד עשן של לבּה פנימית ועומד תמיד בקדרותו, כשחרבו נטויה על ירושלים. נדבקו בו השמועות באותו כותל, כחולות בטרם סערה הדבקים בכל בליטה כלשהי, בכל ספק תל של אחיזה. נתללו עליהן חדשות והיו להר, להרים. סופר על תינוק שנרצח בשעת משחק בכדור בירושלים, תינוק יהודי שנרצח בידי ערבים. מצאו גויה שרופה בדרך והגויה – גוית נער עברי ועגָל של עטיפה ערבית מונח על ידו, דרויש אחד עם דגל ירוק בידו התהלך בכפרים הערבים, דיבר מה שדיבר והטיף למה שהטיף. סוסת השומר העברי, זו הסוסה הלבנה שכולנו אהבנוה ושלא אחת רכבתי עליה להנאתי, נמצאה שחוטה באורותה. בלילה ירו נעלמים על מכונית המשא של המושבה שבאה מטבריה. הגליל איננו נרדם עוד. ביצות החוּלה אינן מתעטפות עוד בירקותן. אני, ברכבי בתוכן באותו לילה מופלא מלילות, הייתי אולי האחרון שראה את השלוה הגדולה בטרם תסתלק, ואת המזימות הנרקמות בסתר חיק ההשגחה.

שמועות! שמועות! שמועות!

אולם לא רק השמועות בלבד גורמות. גם בנפשנו פנימה ישנו דבר האץ לקראתן, המחכה להן כלאורחים מוזמנים ומפנה להן תאים מרוּוחים וחדרי לבב, שהיו נסתרים עד הנה וציפו רק לאורחים הללו מיום ברייתם. אנו מדברים בשפת בני אדם, חולמים חידוש והתחדשות ובלבנו פנימה תפתה ערוך ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים ומבקשים דרך לעצמם ואתם המון כלי זין של מכאובים אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים ותוכו רצוף: “צא והרוג! צא והיהרג!” זכרונות עולים בקרבך, עינויים שעוּנית בידי גויים מסואבות, בזיונות וחרופים ששבעת, סיפורים נוראים ששמעת מפי אב, מפי סבתא ומפי ספר דמעות קדמון – הגם פה בארץ חיינו החדשים לא יבוא הקץ לכל אלה? הגם פה כדור משחק נהיה בידי כת זידונים פורעת ללא גמול, ללא מעצור, ללא נקמה?

אני הולך ברחובות המושבה ורואה ערבים מתלחשים, וגל של איבה עולה ומציפני וידי נקמצת לאגרוף. אינני יושב עוד על יד הבדואי הרועה, בהרביצו על הבאר בצהרים וה“שלום” שאני משיב לילדים הערבים, הרגילים בחיבּתי, תוכו ניחר. את העתונים מורגזי האותיות, הפרים ורבים בתוך מושבתנו מיום אל יום, אני בולע בהבטה חטופה בלבד, ומלים ומבעים מעין “רצח על יד הכותל”, “סכנה”, “שיסוי”, “שחיטה אכזרית” וכו' וכו' נעשו ללחם חוקי, והם חיים בקרבי חיים עשירי מאורעות ואדומי גונים שאינם תלוים עוד בי ובהכרתי הברורה.

בשיחות עם צעירי המושבה הנני חותה גחלים ממש, ובלילות אני מאספם בבית העם, מקבץ נשק, עורך קבוצות ומלהיב לבבות ל“מלחמת ההגנה”. ואם הרהור זר עולה בלבי או בלב מישהו אחר – אני מחניקו בחיתוליו. ואם דעה פושרת נשמעת מאיזה צד, יש החפץ לקרוע את בעליה כדג. דומה שסכנה נוראה, – סכנה, שמחמת אי האפשרות להגדירה ולמצוא את מהותה ראשה לשחקים יגיע, סכנת מות הפרט וכליון הכלל כולו צפויה מכל מי שיעיז בלבו לחשוב אחרת בימים שכאלה. יצר קיום אכזרי, שלא תמיד הוא מועיל ולא תמיד הנצחון בצדו, אולם יצר קיום שולט, מכניע ומשעבד שעבוד עולם, הורס בבת אחת אל כל מגדלי ההשקפות הנעלות ואת חזיונות השלוה והנוֹי, המרחפים בחלל כמלאכים מבוהלים ונמלטים על נפשם במשק כנפים חרד. המציאות, המציאות האיומה באה וטופחת על ראשו של האדם־תולעה, מציתה אש בעיניו, תוקעת חרב בידו וכולו תרועת מלחמה.

ושקר בפי היושבים מרחוק, ומתיַמרים, ומבקרים ומוציאים משפטים מעוקלים. אין תועלת בהתעלמות ולא בהכחשת העובדות ירָפא האדם. גם לא בהסתכסכות ובחרחור הריב בלבד יש לבקש את יסוד היסודות לכל אלה, אף כי גם חלקם לא מועט. הנה אני אדם שלא הזיק מעולם לבעל־חי בכוונה תחלה, תרבויות עמים רבים למדתי לדעת ויש מהן שדומה כי ירדתי לעומקן. ואני יודע גם ברגע הזה כי מוֹתר האדם מן האדם אַיִן וכי אחים אנחנו כולנו לטוב ולרע, לשמחה ולאסון. ובכל זאת נשבעתי לכם כי דמי מפעפעים בקרבי בחמת נקם, כי נפשי נתערטלה מכל נדנוד של רחמים, כי אני מפחד מפני עצמי בלילה הזה…

מה נרמה את עצמנו, אחים בגליל? מה נטיף כזבים כל עוד לא הכרנו בבשרנו את כוחות הזועה הללו? אם יש מפלט מפני זה הרי המפלט היחידי להימלט על נפשנו בלילות שכאלה, לקרוע בגדינו מעלינו, לפרוץ מכלאי בדידותנו המוּרעלת ולשווע שועתנו לכוכבים. הבה נשווע שאבודים אנחנו בים המאויים, שניצלים אנחנו על גחלי רתמים של היצר, שאנו בנים לקין, שאנו אחים לעשֹיו, שאנו עבדים למה שלמעלה מכוחותינו ורק מן השמים הגדולים, מן השמים השומעים את וידויינו ויודעים את פחד לבנו יכולה ישועתנו לבוא. הושיעו נא, שמים גדולים, שמי הגליל הככובים, כל אברַי דמים מלאו…

ל

רופא המלריה הד"ר שֶׁר גר בבית בודד שבקצה המושבה. יושבים שם הוא ואשתו ובתו הקטנה. ובצריף הסמוך המכונית שלו עם הנהג, בחור מבסרביה, המשים עצמו אדון, מתהלך בטל רוב הימים ומדקלם בחדרו, ליד החלון הפתוח, שירים אדירים ברוסית, המנסרים כל הערב בחלל המושבה.

אולם הד"ר שר בעצמו אינו הולך בטל. כל היום ורוב שעות הלילה הוא מטפל בילדי טיפוחיו, ביתושים השונים, צאצאי הביצות והאגמים, הפרים ורבים בביתו, בתוך תאי מלמלה וזכוכית עשויים לכך וזמזומם החרישי והמגורה אינו פוסק בהם עולמית.

והטיפול הזה עולה לו, לד"ר שר, בדם ובבריאות. זה חמש פעמים שחלה בקדחת אנושה מעקיצתם של אלה, עקיצת חניכים למחנכם, זה שתי פעמים שריחף כבר בין החיים והמות והרופאים נתיאשו ממנו, אך גוף הענק שלו המסורבל במקצת מן הגב ולמעלה דומה שאינו מודה בעובדות הללו, צועד הוא בטוחות בכתונת הפתוחה ברחובות המושבה, מרכיב על כתפיו הרחבות כל תינוק שמזדמן לו בדרכו ורוקד עמו ריקוד של דוב, ועם ערב הוא עומד איתן בגינתו, מסקל, ומעדר וחופר גומות להשקאה. מן העובדים בארץ הוא, האיש הזה.

על חייו ועברו ועל נסיבות עלותו לארץ־ישראל אין יודעים הרבה, השמועה המתהלכת במושבה כי חלוץ פשוט היה באחת הקבוצות, ונתגלה כשרונו במקרה, ויצא להשתלם ועלה לגדולה, שמועה זו אף כי אין בה מסימני הבדיה לגבי מי שמכיר את פשטותו הגדולה של הד"ר שר, גם אמיתותה אינה מוכחת. אשתו הקטנה והחיננית, שגם אצלה בריאות הגוף והנפש היא התכונה הבולטת ביותר, מרבה אמנם לספר ולשוחח עם כל מי שמפיג את בדידותה – אך על זה איננה מדברת. והוא – אין לו בעולמו אלא חקירותיו בלבד, והמשא שהוא נושא עליהן באזני מבקריו ושהוא משלב בו תמיד דברים עמקי אמונה על החיים ועל האדם ועל האומה העברית הכנה, היוצרת והגאה שצריך להקימה בידים ממש, איש איש בידיו ממש.

בלילה הוא יוצא במכונית שלו, שכבר למד לנהוג בה יחידי, אל הבדואים שבביצות החוּלה, צד יתושים באהליהם ומחלק ביניהם את המן המבוקש, את החינין הפועל נפלאות בין עלובי גורל אלה, קרבנות המלריה כולם, ועונד לראש מנדבו זר של אגדות וכוחות כשפים. כש“חכם החינין” בא למחנה פוסקות כל המריבות, מסתתמות כל הטענות והכל יוצאים מאהליהם ומרבצם שליד המדורה לקדם את פני המכונית של בעל הקסמים הלזה, ששתי עינים כבירות שולחות לפניה עמודי אור מסנורים, הגוזרים את החשכה לגזרים.

שם הוא שוהה על פי רוב חמש, שש שעות בלילה, עד אור הבוקר. בשפופרות של זכוכית הוא אורב ליתושים המסתתרים בין העשבים הגבוהים, ולכל אקסמפלר מענין שהוא מגלה פורצת קריאת שמחה מפיו, שילדי בדואים המקיפים אותו בשעה זו חוזרים עליה מתוך השתובבות. את החינין הוא מחלק לאור הבוקר, כשנשי הבדואים יוצאות מאוהליהן לשאוב והגברים יושבים לארוחה. עתים הוא נענה להזמנה להצטרף לארוחתם ומתמהמה שם יותר. אוכל כדרך הבדואים, משתעשע עמם, משוחח עמם, מתבונן אגב שמיעת סיפורים אל ארחות חייהם, וכשהוא שב עם צהרים מדרכו, פניו שזופים כפני כושי ובת־צחוק של נחת רוח על שפתיו האמיצות. שוב השיג את מבוקשו, שוב הביא עמו ברכה מפיזורי האדם שבביצות החולה.

“אני מאמין באדם”, הוא משיב לאשתו המביעה חששות על דרכיו אלה. “גם הבדואי שייך למין האדם ומי יודע אם אינו מן המשובח שבו. כשאני מסב לסעודת בדואי אני חש שאח הוא לי, ושבאכלי את בשר הכבש ששחט לכבודי אני מחיה את נפשו ממש. כמה פשוטים הם וכמה עמוקים היחסים שבין אדם לחברו בתוך האנשים האלה. אם כזה יאהבך בטוח תשב. כאן אהבה זו שבין גבר לגבר עודנה רעננה, מרוממת, אדירה. מה אושרתי שאני מתרחק יום יום לשעות אחדות מ”אזרחינו" ה“מתמשֹכּלים”, שהם “אירופּיים” יותר משהם יהודים ואנשים, ועובר לעולם זה שכולו טבע, רעננות ושפה ברורה…"

גם באותו בוקר, כשמצאו את גופתו של הד“ר שר נתוחה לנתחים על המכונית שלו המרוסקה בידי אדם, שב מן הבדואים שלו, מאהובי נפשו. הדם שפיכה ממנו בלי הרף לא נתנני לראות יותר מאשר את בת־הצחוק שעל שפתיו. היתה זאת אותה בת־צחוק שנחה עליהן תמיד בדברו עמנו, עם זרים, עם אשתו, עם בתו הקטנה שולמית־גרושינקה. ידו הגדולה שנשענה אל אדן המכונית היתה פתוחה לבנה־צהבהבת וכנשואה לשלום לקראת מישהו רחוק. יחידה היתה היד הזאת שנשארה שלמה, השניה כתותה היתה ומנופצת וקשה היה להבחין בינה ובין הנתחים האחרים של הגוף. אשריך, הד”ר שר, היקר באדם, שהאמן האמנת כל ימיך באדם, ויצאה נשמתך בזו האמונה…

לא

דבר מותו האיום של הד"ר שר הטיל זועה במושבה. נשים התעלפו, התיפחו, פרכו כפים וגברים זעקו נקם. בבית הספר התלחשו הילדים, הלחיתו בפינותיהם, שאלו שאלות מגומגמות ונשתתקו סוף סוף שתיקה שיש עמה אימה חשכה. גדולים שבהם השחיזו סכינים בסתר, עלו בהפסקות להשקיף מעל “גבעת הצופים” שבגן והחליפו אמרים בהולים על רובים, אקדוחים, אבק שרפה וכיוצא באלה.

את העדרים השיבו במוקדם מן המרעה, והאיכרים הצעירים יצאו בחמוריהם, להביא מספוא מן הגרנות ולכנסו בארוות וברפתים לימים שיבואו. עם ערב עברו השומרים מבית אל בית, הזהירו על היציאה בלילה ופיקחו על הגפת התריסים, הותנה, שעל כל תקלה שלא תבוא יצולצל מיד בפעמון הגדול של בית־הספר.

ומשנתרבו בימים הבאים מעשי השוד וההתנפלות שבסביבה, ומשלא באו העתונים ושאר דברי הדואר, מחמת סכנת הדרכים, הפסיקו לגמרי את העבודה בשדות ונתאגדו הכל ב“ועד ההגנה”, שיצא תיכף לפעלו. לפועלים הערבים שעזבו את עבודתם והלכו להם, על פי פקודה מ“גבוה” שלהם, נאסרה הכניסה לתחומי המושבה, ובדרך אל הכפר הערבי הסמוך הועמדו משמרות. את הנשים והילדים הכניסו ל“בית העם” שבמרכז המושבה, הציעו להם מצעות על הרצפה, כיבו בשעה קבועה את המנורות, סגרו את השער מבחוץ וציווּ על השינה. ואם בלילה הראשון לא נתקיימה פקודה זו בשלימוּתה, שכן היו אמהות שצוחו מאחורי הדלת ושאלו בכל שעה ושעה לשלום בניהם ה“מגינים”, היו נשים שביקשו להימלט מ“בית־העם” ולקחת חבל ב“עבודת הגברים” והיו ילדים שחפצו כי אבא ישב על ידם וישיר להם שיר־ערש כנהוג – הנה במשך הימים פסקו ההפרעות האלה. הורגלו בני האדם בחדר השינה המשותף ויש מן הזקנות שנתחבבה עליהן פינתן כל כך, עד שלא זזו מלקשטה ומלתלות בה כל מיני צילומים ומעשי רקמה שהביאו אתן באמתחותיהן. ורק בעלי החיים המרובים, הסוסים והפרדות והפרות שהועמדו אף הן למשמרת בחצר בית־העם המרווחה, אף כי קשרו פרומביותיהם ליתדות ועצרו בעדם מלהשתולל, הנה בכל זאת לא יכלו להניא אותם מלהשמיע את מחאתם על המצב החדש על ידי דשדוש רגלים תמידי, דשדוש מהמם, עצבני, מפורר רגבי עפר ומתיז צרורות ושבבים, כלומר: “מוחים אנחנו, אף על פי כן…”

לב

השפחות הערביות, שנקראו על ידי הוריהן לשוב הכפרה, עזבו את אדוניהן היהודים מתוך בכי ודמעות התרפקו על ילדי טיפוחן, שאהבום אהבה עזה. אולם יש מהן שבלוֹבן שבעיניהן הבהיק גם משהו אחר…

עזבה גם לינה את בית הפקידות. לא נפרדתי ממנה בלכתה ולא החלפתי דברים עמה זה ימים רבים. ואיכה זה ימלאני לבי לעשות כן? הן עוללי טיפוחי, הילדים אשר אהבתי, רועדים וקופאים זה על יד זה וזה על גבי זה על רצפת בית־העם הקשה. ונשים מישראל, בנות ציון היקרות שזופות הפנים ולבנות השניים, אשר אמרנו מהן תורם קרננו, והן תבנינה בנין עדי עד, מתהלכות פרועות שער ופרועות מבט, כמו שם באוקראינה ועל גדות הויסלה, טרף לפחד, שוד לגורל, בשר מן החי המחכה לשוחטיו. ואם גם רבות בתוכן הזוקפות קומתן מלבר וגבורת נואשים קורנת בעיניהן, ואם יש מהן שהד ברזל ילוה את קולן בדברן ושמחה עילאית, שמחת ההולכים ברינה לקראת מוֹת קדושים עונדת עטרה לראשן – הלב אינו משלים עם זה. הלב אינו חפץ כי אלה תלחמנה, כי אלה תומתנה, כי אלה תטומאינה בידי זרים. גם אלה…

ואנחנו הגברים רובצים כנופיות כנופיות על הגרנות. נשקנו לחוץ בידינו, שפתינו מהודקוֹת ועינינו פולחות את האפלה. בכפר הערבים שעל ההר שמרחוק (הוא הכפר השני הנראה ממקומנו) מדורות בוערות ורגשת עם רב נשמעת מתוכו. אך בעמקים הריקים, ההולכים ונבלעים כולם בתוך בקעת הירדן, דממת מות רבוצה. ובדממת המות הזאת נקודות אור מרתיתות, צפצופים חשודים מפציעים וגזים, ברקים חולפים על פני גושים אפלים ויש שאתה מדמה לשמוע נשימות עצורות מפי אלפי רבבה וצעדים כבושים של גדודים גדודים המטפסים ורוחשים ועולים וזוחלים מסביב, מסביב…

אולם משמרחיק הלילה נדם גם השאון בכפר הערבים, חדלו הצפצופים החשודים ונקודות האור שוב אינן מרתיתות עוד. שינה עמוקה, שנת שאננים רועפת טללים מאחדת את גגות המושבה המשופעים ואת משטוחי הכפרים המחוירים, החבויים בין סלעי מגור. רוח עוברת בשחת המטוּללה שבגרנות וצמרות עצים שבשפלה משתאות ברעדה לקראת דמי רבבות כוכבים. ואני – מה אני כי אפריע את שנת העולם? מה ערך להגיגי ומה רגעי כי אחשבנו ולמה זה איבּדל לנפשי בתוך נצח הרוֹגַע הזה? אני עוצם את עיני בדבקות, פורש את כפי ככוהן ומברך את הכל. ינום לו ויישן לו השומרכם בלילות…

לג

אני שוכב על הגורן הדוק היטב אל השחת המטוללה ולבי מרחיק נדוֹד. מהו עם? מהי מולדת? מה הם הצעיפים האלה שנתעטפה בהם הויתנו הערטילאית? לשם מה הכבלים האלה, העינויים האלה, הקטנות הזאת? ואנחנו הן שאוג נשאג בתוכנו ככלבים שוטים ואת המות נחוש ואת הלוע נראה, הנפתח לכולנו?.. ואנחנו הן הישרף נישרף כל אחד על גחלי לבבו שלו, אם בארץ זו או אחרת, אם בלשון זו או אחרת, אם בראש חוצות ואם בחדרי חדרים…

במטמוני הישות, במערות לא ראינון מראשוני ימי ילדותנו פתוחים החלונות למה שמעבר לצעיפים. שם לא גדורים הדרכים ושדה הפלאות עודו מתגלה לעינים. שם עוד החיים באגדה נאחזים וסימן הודאוּת המאובנת איננו עדיין. מדוע יכול לא אוכל להגיע אלַיך משם? מדוע יכול לא אוכל לפשוט מעלי כלבוש כל זה שהיה מאז ועד היום, לגשת וללחוש על חייך, כבספר מעשיות קדמון: קומי, אחותי כלה, קומי ונהיה לאחדים בתופת הפירור הזה. יש מערות בגליל ופרי הצבר מוריק בהפקרות הדרכים. סודר של בדואי קיבלתי במתנה ומקל רועים יש עמדי. מי יכירני כי אחר אני בזה המרחב הקדום?

על חולות במדבר נקים אהלנו ובחבלי אהבה נתמוך יתדותיו, ובבוא הסופה והתלכדו גויותינו באמון־גורל משותף. אַת את הצאן תרעי, ואני על סוסי אדהר לתור מקומות מרעה, לחזות בסכנה מראש ולהשיב האובדות האוהלה. מדורה נעלה בראשי ההרים ובמחול נצא מסביב למדורה, אני ואַת במחול. ודבק בשרי בבשרך ולבי בלבך ידבק, ופשט לבוש החליפות וחזה בך חזות העולמים, ולא אשאף עוד ולא אשאל עוד, וידי לא תגואלנה בחומר חיים מעושה, ופי לא ייבש מצמא על שפת מעינות־אכזב. ושבה נפשי למנוחתה ופי יגמע דממה. זו הדממה הלוחשת מתוכך, הפורשֹת כפה על חיי, הנכנפת בי ולא נודע כי באה אל קרבי. זו הדממה, אם העולם, שהיתה, הווה ותהיה, לפני היות האדם, ואחרי היותו ובשעת היותו, מן הצד…

על הגורן אשכב הדוק היטב אל השחת המטוללה ולבי מרחיק נדוד. ניצוצות מרצדים בעמעומי הדרכים וקרקור צפרדעים רבבה נישא כהד לדממה שהיא ממש. נטפים נטפים רועפת האפלה ובשבלים אפלות שבשפלה עוברת עוית של זוהר עמום. וקול אחד אי־שם, על מעברות הירדן קורא ממושכות, קורא ושונה ומשלש. של מי הוא הקול הזה? ומהו הלילה הזה בגאונו, בתמהונו ובערגון שבו המהמהם את הלב?..

לד

דם! בכל פינה, בכל עין, בכל פּנים קוראים את בשורת הדם, בני־אדם שוחטים בני־אדם. אי־שם זה הולך ונעשה. בחברון, במוצא, בבקעת הירדן, ביסוד־המעלה הקרובה, בחוצות קריה נשפך הדם, על המוקד עלה עם בתים ויושביהם, שדות זובלו בהרוגיו. הרס סכריו הדם. בני־אדם שוחטים בני־אדם…

הוכפלו המשמרות שוב ושוב הובהלו ושוגעו הנשים והילדים. שמועות חדשות לבקרים עושות כנפים ומסמרות את שערות הראש. בדואי החולה מתקוממים ובאים. הווהבים מתגנבים ממעברות הירדן. יושבי הכפרים הקרובים שנשבעו אמונים לנו הפרו את שבועתם והם מוציאים את חרבם מנדנה ומתכוננים לעלות עלינו. ואנחנו המעט. אנחנו באמצע ונתוקים מכל.

ותהי האימה מנת רבים ושיני תמימים הוחדו כחרבות ויבתרו בבדידותן את כל אָשיות ההויה, את הצדק ואת היושר ואת האמונה בתכלית העולם.

ויהיו החיים מופרכים מעיקרם ולא ידע איש למה עמל כל ימיו, לשם מה השכיל, שאף, התאבק – אם הקרדום מונף תמיד, תלוי ועומד באויר. עשרים שנה למדה אשת רופא המקום את חכמת הנגינה. בכל בירות העולם ספגה אמנות וצלילים. גדולי היוצרים שבדור האצילו מרוחם עליה ופגיון אחד חלוד של ערבי מסתתר שם את הקץ לכל אלה. היש כאן מי שיבכה, מי שיצחק למראה הגויה המובסת הזאת?

אך יש אהבה בעולם אשר תתהלך על שדמות המות, כבכור ההיתוך תצרוף נשמות אחים מסיגיהן ולאור החרבות יכירו את עצמם לבבות שהשכחה טרפתם. אנחנו, בני המושבה הזאת, איכרים, פועלים והולכי בטל, מנצלים, גאותנים ומחרחרי ריב, אוקראינים, רומנים ו“צברים” מפרי־הארץ – למשפחה אחת היינו פתאום ולב אחד פועם בכולנו. שכחנו את השמות הפרטיים שלנו ולכל גבר אח יקָרא ולכל אשה אחות. איש את רעהו נחיה בצרוח הכליון מסביב ואיש על צואר אחיו נפול בשקוט לרגעים הסערה. כל פצע הנפתח בבשר האחד, בבשר כולנו הוא נפתח. וכל זעקה העולה מן הלב, מלבנו היא עולה. כמה מטמונים של מסירות וכמה אוצרות של קדושה חבויים בקפלי נפש האדם – ואנחנו לא ידענו עד היום.

ובאותה המסירוּת, ובאותה האהבה אנו רובצים על המשמר, איש איש על יד רעהו והורגים בני־אדם. את המתקיפים אותנו אנו הורגים, את המתנפלים למיניהם, המנסים בכל דרך של נסיון להתקרב בזחילה, לגרום נזק לנו, להצית גורן, לזרוק פצצה, לתקוע פגיון בלב שאינו יודע רבב. ליד הגרנות נרבץ, במבוֹאות המושבה ואת הרובים נטעון ונירה. אחת ושתים ושלוש. סודר לבן כי יתגלה – ושוּלח אליו כדור. שמלה אדומה ורגל נגררת אחריה – ושוּלח אליה כדור. ראש מזדקר בין הסלעים וחרב חדה נתונה בין שיניו – כדור! אחת ושתים ושלוש! כדור וכדור וכדור…

והשעות ארוכות, והכדורים פוחתים והולכים, והלילות אפלים ואינם רוצים לחלוף. ומתכווץ הלב ונכוה לשמע יללה במרחק, ללחש חשוד בעשבים, להרהור העולה מן החשכה ולואט כי הכל בכדי. ומתחסנים השרירים ומאומצת העין לבל תיכּשל, חס ושלום, לבל תירדם, לבל תחטיא… אחת ושתים ושלוש. אחת ושתים ושלוש. אחת לאיש ושתים לאשה ושלוש לספק. אחת לראש ושתים לבן ושלוש לרגל הנגררת. אחת למעלה ושתים למטה ושלוש לאימוץ הלב… ילדים היינו פעם ובמלחמת בני גד ובני ראובן משֹחקים היינו בחצר. קנים חלולים היו רובינו וחלוקי אבנים עגולות שימשו לנו כדורים. אחדים השתמשו גם בקשת וחץ. “פּיף, פּיף, פּאף!” צועקים היינו אז בשעת היריות – “פּיף, פּיף, פּאף!”

לה

מסיביריה נתגלגל ובא לכאן, מערבות המות הלבן שבקצה הצפון. שבעים מדורי עינויים עבר, גלות, רעב, שוט אדם. ובספינת נעלמים נמלט ובא לכאן. לא הלך בגדולות ונפשו לא ביקשה לעצמה מאומה. את שיבת ציון חלם כל ימיו, את חזון סוכת דוד הנופלת – ועתה הופיע פתאום בתוכנו. כשני אשנבים מתוך מגדל מלֻיָל צופות עיניו ומחכות לפלא.

הוא עוד צעיר, כמעט ילד ועל כתפיו הוא נושא משא של דורות. הוא היה בנאי בירושלים, ועם כל קומה שהתבלטה כלפי מעלה דומה שהוקל מעט המשא מעל שכמו. הוא חרש בעמק, מסק זיתים בגליל וארז תפוחי־זהב במושבות יהודה. הוא שומר התחיה בישראל, שלוח מלבו בן העשרים. בכל תינוק שמזדמן לו בדרך הוא רואה משיח של עתיד.

בירותנו הוא יורה עמנו. אחת ושתים ושלוש. כדור וכדור וכדור. אולם ברווֹח לנו מעט ובספרנו על הגרנות שפתיו לא תיפּתחנה, פניו לא יזועו ורק עיניו משוטטות בכל. דומה שהן מביטות על שעון נעלם, מונות את הרגעים בנצח. מה השעה לישראל? וכמה שניות עוד תחלופנה עדי יתָקע בשופר הגדול?

עתה הוא נע פתאום, זוקף אזניו ומקשיב, פוער עיניו וצופה. דומה כי מישהו מתנועע שם בגורן שמאחורי בית־הספר. חשש הצתה בדבר ובעורף המחנה, במקום שאין שומרים מצויים. צריך לחקור בדבר. צריך לשלוח שמה שליח מזוין, היודע להתקיף בשעת הצורך ויודע להסתלק בשעת הצורך. הוא יהיה השליח! בבקשה מכם, אל נא תמנעו ממנו את המלאכה הקלה הזאת, מנוסה הוא בכגון אלה…

כבר חלפה שעה משנפרד מאתנו וזחל לדרכו. הכוכבים, הגנות, שטחי השפלה החיורים כולם אינם יודעים להגיד לנו את המתרחש שם בגורן שמאחורי בית־הספר. ההיה שם ערבי? אם לא היה? היש כבר אחד מת בינותם במחשך השחת השותקת? היתכן כי לא יָשוב אלינו עוד, זה בחור הצח והשחור, שכולו תפארת ישראל?

הוא שב.

שקט וצנוע קרב וישכב על מקומו.

לשאלותינו הלחושות לא שעה, את פניו לא הפנה לצדדים ועיניו דלקו וחתרו כבתחילה, כאילו לא קרה דבר. רק ידיו שאחזו במשהו הדומה לסכין מרתיתות היו, כאילו אומרות הן להתחבא מפנינו.

לאחר זמן עלה במוחי שגם שערותיו פרועות היו בבואו ובגדיו פרומים שלא כרגיל. אולם אפשר גם כן שעיני הטעוני. אינו דומה אור הלבנה לאור החמה…

והלאה שוטף הלילה.

מכיון שאינו אומר כלום משמע שלא היה כלום, משמע שהחזית שמאחורי המושבה בטוחה.

מכיון שהוא שוכב שוב על מקומו משמע שהוא חי, שהכל חי, שלא היה כל יסוד לחששותינו.

ואנחנו צופים בהתאמצות משנה אל המרחב שלפנינו, אל הזיתים הבודדים הנראים כבני־אדם ואל הצללים, צללי העננים ממעל החולפים עליהם גדודים גדודים. אולם משהו טמיר יוצא משתיקתו של הבחור הזה שמרגיז את הלב. אתמהה. הלשם כך ניתן פה לאדם? –––

ופתאום,

כזועה קרה המוסכת קפאון באדם ונוטלת את הדופק מדמו, כיבבה צרודה, יבבת כלב בליל סגריר, המנסרת את הנשמה בבדידותה ואוכלת את לשד העצמות כולן –

פתאום נשמע קול.

והקול ידוע לכולנו, והקול קורא מן האפלה, קורא בהרי הגליל, בין הגרנות המלחיתות באימה, בין השפלות החיורות ובין הכפרים הרחוקים הנמים את שנתם.

“רצחתי” – קורא הקול – "רצחתי אח, אדם, בשר ודם, מולדת ביקשתי ומצאתי דם. דרור ביקשתי ויקדם את פני הרצח. הביטו נא וראו. הידים הללו טהורות היו. לא טומאו בבצע, לא שולחו בכיעור. ידי כוהן היו שנישאו לברך. לפעול ולבנות ולטעת חפצו הידים האלה. למה הוטל עליהם להיטנף בדם רצח, להפוך מעי אדם חי, לכבות עינים שנבראו לראות?

"הנה הוא הנהו האדם שרצחתי. אני נינם של נביאים. אני נכדם של קדושי עליון.

"הנה עיניו היוצאות מחוריהן.

"הנה הריר שעל זקנו, זה הריר האדום.

"הנה הגניחה שחילחלה בגרונו.

"הנה החריץ שבבטנו, מעיים זינקו מתוכו והאליחוני לעולם.

“אנה אימלט מפני אלה, אחים בגליל? אי אקח עוד פירור אמונה, עוד קורט של שמחה, עוד שמץ של אושר להביט בפני המחר? איך אקום ואתהלך ברחוב? איך אוֹכל, איך אשתה, איך אעווה את פני בצחוק? איך אומר שלום ובלבי אין שלום עוד…”

לא ענינו על דברי הקורא. ידענו מה בלבו ובַנוּ לטעמי הקריאה, אך בפינו לא היה מאום להגיד לו. קרים ואכזרים היינו באותה השעה. וגם בהכותו באגרופיו על ראשו, וגם בהתפלשו בעפר ובבכותו כילד קטן לא אמרנו ולא כלום. במשנה התאמצות צפינו אל המרחב שלפנינו, אל הזיתים הבודדים הנראים כבני־אדם, ואל הצללים, צללי העננים ממעל החולפים עליהם גדודים גדודים.

והלילה על הרי הגליל שטף ולא נעצר.

לו

כחלום חזיון לילה היה הדבר, ועד היום הזה איני בטוח עדיין אם היה זה יותר מחלום.

שוּלַחנו במכונית סיור אל קצה הגליל צפונה דרך תל־חי וכפר גלעדי למתולה המושבה. ששה אנשים מזוינים היינו והנהג היה השביעי. פנסי המכונית בלשו לפנינו את לובן הכביש. ההרים משמאל ועמק הירדן מימין ההבילו מתוך אד כחלחל־חיורין. הכוכבים היו מרובים מאד.

המכונית שלנו, שהתנהגה בכבדות במעלה ההר, נשמה צרודות וקול דרדורה היה הרחש היחיד שנשמע בשטח עשרות ומאות הקילומטרים שבסביבה. יש שקפצה אילה ועברה את הכביש, נדהמת מפני האור המבליח של פנסי המכונית המשתקפים בעיניה הגדולות והעגולות. יש ששורת אבנים שנתגלגלו מן ההר חסמה את הדרך לפנינו, ואז ירדנו זהירים מן המכונית, כיבינו את הפנסים וטילטלנו את האבנים לצדי הכביש. ומוכנים, מוכנים היינו בכל רגע למטר כדורים שיומטר עלינו מן האופל המאיים שמקרוב. אולם מאום לא קרה ומכוניתנו חזרה לנשימתה הצרודה.

כה עברנו על פני ביצות צלמות ועל פני שטחים עזובים שלא פיללו מעולם, כי עין אדם תפקדם בשעה שכזו. עצים עתיקים, כבדי שתיקה, קיבלונו במבטם, מבט הכסף הטהור, וקנה וסוף התפלשו בחריקה מתחת לאופני מכוניתנו, כי נטינו מן הדרך הכבושה ונעשה את דרכנו באפר. גומות סמויות מן העין הודיעונו על מציאותן כאן על ידי טלטולים עזים שטולטלנו מדי פעם בפעם. ראינו גם מעין שיצא מן ההר. מעין בלילה –––

תל־חי ישנה כבר את שנתה בהגיענו אליה, רק השומרים היו ערים והכלבים קבלונו בנביחה. העמדנו את המכונית ליד שער המקום ונכנסנו לחצר ההגנה, לאותה חצר בה נפל חלל זה האחד, שיוסף היה שמו הארצי ושנשמת הגליל היתה נשמתו. כהתגלות מסתורית היה פתאום בעינינו, זה הבחור העברי בעל היד האחת, שדומה כי שום מסתורין לא היו בחייו.

והפלא שבדבר היה אולי זה, שהוא חיכה לנו בעזובת החצר הזאת ושכולנו ידענו ברורות כי נמצא הוא בתוכנו בשעה הזאת. ועוד שבעתיים גדל הפלא, שלא השתוממנו על כך כלל וכלל ושלא נגענו בזה אף במלה אחת. כאילו הוסכם לכך מראש, כאילו פשוט היה הדבר ומובן מאליו.

הוא התהלך עמנו על יד הגדרות, בדק את מקומות ההגנה וסקר מתוך עינינו אל אותו בית האפנדי השחצן, שממנו נפתחה הרעה.

בהשתמשנו ברגעי הפנאי שהיו עוד אתנו לבקר את חדר הגיבורים שבקומה העליונה היה זה הוא שעלה עמנו, התבונן עמנו ולטף בידינו את פסל האחיות העצובות. צעדיו נקשו חלולות על הרצפה המנוקזת ועם ראשינו נתמך לרגעים אל קורות העץ ונדם. הוא בכלל הרבה לידום עמנו באותו הלילה…

בעלותינו על המכונית להמשיך את דרכנו נצטרף גם הוא אלינו וישב על יד הנהג. את הולם לבו שמענו מתוך רטט המכונית ושוב לא דיברנו דבר. נתעלמה ההכרה מאתנו ועצומי עינים נסענו אחריו. לו חפץ יכול היה להוביל אותנו לאותם המקומות שחייו היו רק רמז להם, ורמז שברמז. הוא לא חפץ. הוא הוביל אותנו למתולה המושבה.

ובעברנו חשאים את המושבה, ובתיה הלבנים מתכרבלים סגורים ומסוגרים לשני צדי הרחוב, ובחלפנו עליהם ובנוסענו הלאה אל חורשת הזיתים השטופה אור ירח, אל המרחק הסודי המאזין לשתיקת עצמו ואל שער השמים הנפתח פתאום לעינינו וריבוא ריבואות כוכבים מנצנצים ובורקים מתוכו – הרגשנו פתאום בהתנשא ההוא מתוכו ובהיעלמו, בלי ברכת פרדה, למען התחבר ולמען התגלם עם אותו ענק שבהרים, שעמד פתאום לפנינו בכל שיאו ובכל כובדו ובכל הוד מוראו – הלא הוא החרמון, הר קדומים, הרובץ על ההרים והשפלות שמסביב, אפל אורות ועמוק מחשבות, קרוב ורחוק כאחד, גלוי בכל הגילויים ונסתר מכל נסתר, נצח הגליל ותפארתו…

לז

חתוֹך את החיים האלה בתווך. עשה נֵד מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. מעבר לנד הזה היריות והפחדים. הערבים והיהודים. רחובות המושבה והמגינים שבתוכם. מעבר לנד הזה כל מה שמובן. בתווך עשה שביל. עשה גן. עשה עץ בתוך הגן ואדם נשען על ידו ומחכה. אני הוא האדם הזה הנשען אל העץ ומחכה. אף הלילה מחכה עמדי. אף עשרים וארבע שנות חיי. אני הוא האחד שאינני מובן.

אין דרך ממה שהיה לזה שעומד כאן. אין מעבר. החיים אינם כסיפּוּר. החיים אחזו בי פתאום, הקימוני ממקום המשמר, הזחילוני על ארבע ותחת העץ הזה העמידוני. עמוד!!! מפני שהם רצו זאת לא ראה איש בלכתי. מפני שהם רצו, בטוח אני כי הכל על מקומו יבוא בשלום. אני נושא את זרמם האפל בדמי. דפקי רץ אתם, מדביק אותם. לבכות הייתי רוצה ממתק החריפות הזאת. אולם שליחם אנכי ושונא אני את הדמעות.

לינה?

הנה היא לינה! לא טעיתי. אף היא באה הלילה. אף היא בתוך הנד, בתווך. אף לה קראו מן החשכה. הם, החיים קראו לה. לאור הכדורים המתפוצצים הדביק אותה לחשם. היא נשמעה להם והלכה. לבה הגיד לה שאני כאן, במקום שנתחבב עלינו כל כך. ולבה לא הטעה מעודה. לא הייתי צריך לתת לה שום אות. בלי כל אותות היא יודעת הלילה, כי אני – אני.

למה אני מחריש, היא שואלת. למה אני כבד כל כך הלילה ואינני שמח כל עיקר? חלומות רעים ביעתוה ואין היא חפצה לספרם לי, כבר די לי בלאו הכי. אין היא יודעת משום מה לשונה איננה נשמעת לה הלילה. רצתה שתדבר קלות, שתספר מעשיות להצחיקני וזו מדברת אחרת. אללה מניח הלילה את לשונה שלה. אללה הפעם בתוכנו. מועקה בלבה. היא מפחדת מפני. מפחדת היא מפני הבאות, מפני אללה. מפני המועקה שבלב היא מפחדת.

אני מנשק את לבה ואת מה שבשולי לבה. בשרה צורח משמחת הפגישה. שערותיה השחורות כדיו, הקלועות והמשוחות מתפזרות לסער ליטופי, נקשרות מסביב לאצבעותי, מתרפקות על צוארי ונבלעות בשפתי בנשקן. אני נושקה כי צמא אני לה, כי שלהבת היא והמות מנשב בעלעלי האילנות. אני נושק את שפתיה, את כפיה, את שוקיה המרתיתות. “נקיות הן”, היא מבשרת לי “נקיות הן!” בשבילי טבלה היום במעין. אללה יודע זאת. אללה יסלח לה. אני נושק את אללה בטרם צאתו מפיה…

ובנשקי, ובחבקי, ובגפפי אני לוחש דברים באזניה, לוחש ומפסיק, לוחש ונדהם ממוצא פי, לוחש ונושך את שפתי לבל תוספנה. הלממליץ מליצות נעשיתי פתאום מרוב הבהלות המתפרצות? המטורף דעת הנני? האמנם אללה הוא זה שמניע את לשוני, שמכריחני לדבר בחידות, שהביאני הלום על מנת כך? הרק שומע אנוכי העומד מן הצד ואחר הוא זה, זר ונורא, המדבר מתוך גרוני?

מועקה, אני שומע את עצמי לוחש, מועקה. גם בלבי מועקה, לינה. לא הטעך לבבך גם הפעם.

הוא, זה הוא המתגלם בתוך חיינו, גדול מאתנו, לינה, גדול בתוכנו, יותר מאשר דימינו, יותר מאשר ידמו האחרים. הוא גדול מאהבתנו גדול ממאויינו, גדול מן העצב שלנו המכרסם את הכל. הוא המפקד ואנחנו נשמעים לו, אנחנו נולדים למענו ומתים למענו. כי רצונו – רצוננו, כי אנחנו – הוא!..

הרת הגליל היא נשמתך וכגליל היית בעיני, מקור וקבר כאחד, ראשית ואחרית, אֵם הדברים וסופם. אולם העולם איננו ראשית ואיננו אחרית. אמצע הוא העולם. והדברים אינם האם ואינם הסוף. “בֵּין” הם הדברים. בינתיים הם. וההוא רוצה את העולם, רוצה את הדברים, את האמצע, את ה“בֵּין”, את הבינתיים הוא רוצה. הוא רוצה ממש, רוצה מקום, רוצה שעה. הוא רוצה מולדת, רוצה עמים, רוצה רגבים נאהבים. והוא – זה אנחנו, זה אני, זה אַת – זה קיום העולם.

אני יודע שאינך מבינה לדברי, לינה הקטנה מכפר הערבים. אני יודע כי צר נעשה ללבך וכי כזר אני בעיניך פתאום. אולם דוקא עתה יודע אנכי. כי לא כן הוא הדבר כאשר דימיתי. כי לא אחר הוא זה המדבר מתוך גרוני ומניעני לעשות את אשר אני עושה. אני הוא זה. אני שנרדמתי על ידך והקיצותי על ידך. אני שאבדתי בך וקמתי לתחייתי. אני הקיים במצות החיים. שימי ידך על לבך והקשיבי: הוא דופק! הוא דופק באשר לב הוא, לב אדם שנברא. הוא נברא, לינה הקטנה מכפר הערבים, הוא יצא מזרם ההיתוך והיה לדבר של ממש, הוא חי. וזה עינויו הראשון. וזהו סוד היצירה, סוד הצער ושבירתו, סוד הצורות והברואים. כי כל העולם חי.

שוב אינך מבינה אותי, לינה הקטנה מכפר הערבים, שוב אני מדבר אל עצמי בעודך לוהטת בזרועותי. אולם את בוכה, בוכה בקול, מבלי שים לב למות האורב, מבלי היבהל מפני הכדורים המתעופפים. את בוכה ונופלת לרגלי, נושקת את נעלי המאובקות. את שוכבת לפני כצפור שפלחו כבדה. את רבוצה לרגלי ומתיפחת. האומנם כל כך חדשים הם הדברים בעיניך? האם לא ידעת כי בוא יבואו באחד הימים? והחושבת את כי כוח אבנים כוחי, שכה תתרפקי עלי וכה תראיני את יגונך?

ויאָמר נא הדבר במפורש ולא ברמזים וחידות. אני רוצה שניפרד זה מזה, לינה הקטנה מכפר הערבים. אני רוצה שאת תשובי לאוהלך ואני אשוב לביתי ולא נתראה עוד. אני רוצה שתינשאי אל הבעל שאליו יעדך אביך, שתהיי מאושרה עמו, אני רוצה. כי שונים נולדנו בארץ הזאת. כי עדיין לא הוכשר העולם. כי יש עקדות שהן עזות מן המות ועמוקות מן התהום, והעקדות הללו חיינו הם… כי לחיות נולדנו בארץ הזאת – והחיים אינם הראשית ואינם האחרית. אמצע הם החיים – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

---

אין דרך ממה שהיה לזה שעומד כאן, אין מעבר, החיים אינם כסיפור. החיים אחזו בי פתאום, הקימוני ממקום המשמר, הזחילוני לכאן, הזחילוני על ארבע ותחת העץ הזה העמידוני. עמוד!!! מפני שהם רצו זאת לא ראה איש בלכתי. מפני שהם רצו, בטוח אני כי הכל על מקומו יבוא בשלום. אני נושא את זרמם האפל בדמי. דפקי רץ עמם, מדביק אותם. לבכות הייתי רוצה ממתק החריפות הזאת. אולם שליחם אנכי ושונא אני את הדמעות.

לח

לאט לך, לאט לך, הסהר, בדרכך. אנחנו זורעים לאורך, זורעים את שדמות הגליל.

קמו עלינו אויבים מכל צד. סגרו עלינו מאויי האדם השואגים – ונצא לזרוע בלילה.

כי רק לזרוע אנו חפצים ונפשנו שוקקת לבר.

---

לאט לך, לאט לך, הסהר, בדרכך.

מחוּצצים ומבוּקעים השדות בגליל. יקר וקדוש לנו הזרע נפזר. ואנחנו זקוקים לאורך. לאורך אנו זקוקים.

תן נא וראינו את דרכינו וראה אל יראוני ההם. תן נא ונבט הזרע ואל יעקרוהו זדים. הצמח תבואתנו זרענו בלילה, כי בגוד בגדה בנו השמש והימים נתונים לכליון.

---

לאט לך, לאט לך, הסהר בדרכך, ואל נא תיבהל מצללינו הנעים. אנשים עברים אנחנו, הזורעים שדותיהם בלילות.

לא קול לנו ולא הגה.

לא ממש לפרסות סוסינו וגלגלי עגלותינו רפודים.

חשאים, חשאים נתהלך וההרים מסביב לא יבינונו.

הבן נא אתה לפעלנו ואל תתננו למשיסה.

שָמְרֵנוּ מכדור מתעתע, מסכין הבאה מן המארב.

שמרנו מתרועת מלחמה, מדם הנשפך על התלמים.

שמור על הזרע זרענו, שמרהו משוד ומשדפון.

יאכלו בנינו וישבעו. ירומו ויזכרונו לטובה.

כי למענם אנו זורעים בלילות ולמענם צעדינו בהולים.

כי אנשים עברים אנחנו, הזורעים שדותיהם בלילות.

לאט לך, לאט לך, הסהר, בדרכך…

לט

אני משחק עם ילדי ישראל. אני משחק במחבואים, בתופש, בכדור מרקד. בחצר בית־העם נתאספו כולם, גדולים וקטנים, בנות בוגרות ופעוטות צרחניות, בהירי מבט ובעלי עינים שחורות כפחם. כולם חותם המהומה עליהם, גזירת אותו נעלם שהוציאם ממיטתם ומעריסת ילדותם, הבהילם מבית אל בית, סגר את בית־ספרם והביאם לכאן, לזו החצר הגדורה קוצים וזרועה חתחתים וצרורות ואשפה שנתעפשה.

לכאורה הם מסורים למשחק בכל לבם, משליכים את הכדור בזריזות, צוחקים, מתגוששים, שרים שירים עליזים. מהם מטפסים על העצים, קוראים כצפרים, מתנדנדים על מוט ארוך שרוכב על גבי אבן, מתחרים בקפיצה, בריצה, בהשלכת אבנים. מהם מתהוללים סתם. אולם מאחורי כל זה ומלגו ישנו עוד משהו או מישהו אחר החשוב מן המשחק, ממשי יותר מן הכדור הנתפש, מישהו הכובש את הנשמה כולה וגם מן הגוף לא ירפה, אף כי לבטח לא הזמינוהו הילדים האלה למשחקם, ושֵם אין לו בפי חבריה שואנת זו. הליד המערה הוא נמצא, שאליה מופנה עתה מבט הנערה החטוף? המן הצד אומר הוא להגיח עליהם, מאותו צד אשר אליו לא ישקיף אף ילד אחד בשחקו? או אולי בתוך הנער הזה הוא נמצא, בתוך הנער הצהוב והדק הזה העומד כל הזמן יחף וגלוי ראש ורועד, רועד כעשב השדה?

הוא איננו נראה לעין. אולם הוא ישנו! מבטו של המומחה יבחין מיד כי הוא הוא המנצח על המשחקים וכי בעטיו היא זו ועל תנאי היא זו כל אותה השמחה ההוללת. כמנהלו של תיאטרון בובות מפורסם הוא נותן לכאורה חופש גמור ליצוריו, מרשה להם קפיצות אשר לא תשוערנה, מתעה את הילד המסתכל להאמין כי אמנם בעלי־חיים הם אלה ברואי העץ והארג הללו – אולם כל החוטים בידיו ורגע המתיחה בוא יבוא. על כן מרובים כל כך המכים והמוכים, הבוכים והמבכים, הנופלים והנפצעים, על כן קולניים הם כל כך הילדים הללו ונחפזים וחרדים לבל תיפּסק התנועה, לבל תיאָלם הלשון, לבל תתיצב הגויה הקטנה ותדע היכן היא נמצאת. מלאך המות משחק עם ילדי ישראל.

ואני חפצתי כי תשמחו אלי גיל, ילדים עברים בגליל. בריאים חפצתי כי תהיו וחסרי דאגה ואת נפשכם חפצתי כי תזרקו אל על, קלה וחפשיה ככדור, ותפוש תתפשוה בצחוק משובה. את עקת הגלות חפצתי כי תסירו מעליכם ואת הפחד ואת כל זה שאיננו ילדות. הנה אני הגשר המקומר בין הר להר. מי עובר עלי? יחיאל הראשון. צבי השני. יוסף, יוס’לי הסליסי. ועתה אני קופץ, ילדים גיבורים! חמש קפיצות. שש קפיצות. עשר קפיצות. על רגל אחת אני קופץ. מי ייטיב לקפוץ כמוני?.. או אולי אני סוס, ילדים? סוס שנמלט מן האורוה ורעמתו פרועה ופרסותיו הולמות על הקרקע. מי יתפוש את הסוס? מי תופש, ילדים? לא תפשת שמואל’קי. לשוא, עליזה, שרה, נחמה, בת־שבע, מאשה, מאס’לי. לשוא. הוא דוהר, הסוס, הוא עדיין לא נתפש. אציל הוא הסוס. הנה הוא ביניכם והנה הוא מעבר להרי החושך…

“דך, דך, דך!!!”…זה לא שייך למשחק. זה היה ההוא שירה אי־שם לרגלי המושבה, ניפץ שמשות לרסיסים, החויר פנים סגלגלים, הקיש שינים בשינים, הוציא יללה משפתים מכחילות, הלחיץ אלי גופיפים זעירים וראשישים מבוהלים עד מאד. מלאך המות משחק עם ילדי ישראל – – –

הלאה, ילדים, הלאה! אין דבר… רק שלוש יריות ולא יותר… אני סוס, ילדים… אני סוס… מי תופש?

מ

בעתוֹנוּת הבוקר מצאתי את הדבר, במספר אותיות פטיט. יש פצע בלב האדמה. אי מזה הרחק ברחבי האוקינוס השקט ישנה חלקה הגועשת תמיד. לַבה מתפרצת שם מבוקר אל בוקר. איים צפים ועולים בן לילה. איים גדולים, עם אגמי מים והרים, עם ראשית של דרכים וקימורים של מערות, איים שגבהם מגיע לעשרים מטר ויותר. ועם ערב הם חוזרים ושוקעים, חוזרים ונבלעים במים הגועשים ועין האוקינוס רחבה כבתחילה, ותנודות הלבה קצובות כבתחילה ואותות מה שהיה לא ירָאו ולא ימָצאו עוד.

ויש אשר יתעקש אי מן האיים והחזיק מעמד על שטח פני המים יום, יומים, חודש ויותר. ויש אשר ידשיא דשא, ישריץ שרץ ויפסג פסגות ארגמן. חוקרים יבואו מן המרחק, ועמדו תמהים על אניתם, והשקיפו במשקפות עוזם ולא יעיזו לגשת. ספינות של תיירים ומבקשי מאורעות יקיפו את האי היקף אחר היקף, זר זר מסביב ובתחנות המחקר שבכל קצוי העולם ירָשם הדבר למזכרת: אי גדול, חלק תבל חדש צף ועלה מלב האוקינוס, והוא קיים! – אולם, חייכם, כבר איננו קיים! באחד הימים או באחד הלילות ראו התיירים או מבקשי המאורעות, או האוחזים במשקפות־המחקר והנה איננו, האי הזה! איננו. כאשר בא, כן חלף. לא היה כדאי הדבר.

וחלקת האוקינוס מוסיפה וגועשת כמלפנים ותנודות הלבה ושאגות עוזה מוסיפות להחריד את לב רבי־החובלים שבכל האניות מסביב. והעין, עין המלח הפשוטה נדהמת כמלפנים מפני אותם המרחקים הכחולים־מאדימים, הנמשכים והולכים, נמשכים ומרטטים ודומה כי לנצח לא ישתנו ולא יפסקו. ובני־אדם שוכבים בלילות סרוחים על מיטותיהם, מספרים עם נשיהם ועוברים לנחרות עמוקות. וכל השעונים שעל הקירות מונים את הרגעים בקביעות, מונים וחוזרים ומונים ואינם מתיגעים לעולם. ושומרים בלילות הולכים מבית אל בית, בודקים אם יש פגם במנעול ומתקנים פנסים שדעכו. אכן יש פצע בלב האדמה…

מא

בלילה הזה הידפקה יד על פתח ביתה של אלמנת הד"ר שר. היא חשבה כי הרוח הוא המידפק ולא קמה ממיטתה ולא שמה לב לדבר. אולם הדפיקות חזרו ונשנו, חזרו ועצמו עד כי לא היה שום ספק בדבר, כי יד אדם היא זו המידפקת על פתח ביתה.

ותרד מעל מיטתה ותעמוד מאחורי הדלת ותשאל מי ומי הוא הדופק. ולא היה קול איש הקול העונה אלא קול אשה היה, ובלחש דיבר ובחפזון עברית גרועה עד מאד.

וכה דיבר הקול:

“לכי אל המוכתר, אל המורה… אל אשר תלכי… לכי והגידי מהר… בדואי החולה הגיעו הלום… הם יתקיפו הלילה… גם בכפרנו מצאו תומכים… גם אבא… מי יודע מה יהא בסופי?.. ולמורה, אל נא תשכחי את המורה…”

יותר לא קרא הקול.

מב

ובלילה הזה הזעיק פעמון המושבה את כל האוחזים בנשק ויועידם למקומות ההגנה.

הנשים והטף שחזרו כבר בינתיים לבתיהם ודימו את עצמם בטוחים ושאננים היו מטורפים מאימת פתאום, רצו בלי מטרה, נבהלו זה מפני זה וזו מפני זו, כשלו, נפלו והתפלשו בעפר ורק בקושי רב עלה בידי חכמניות שבהם לסדרם ולסגרם על מסגר בבית־העם האפל.

יריות בודדות ושאינן בודדות, שנשמעו מדי פעם ולהבות אש ותימרות עשן שעלו בגרנות בוערות שבסביבה הגדישו עוד את סאת המבוכה. היו מי שבאו בכתנות לילה בלבד, רועדים וקופאים מקור של פחדים והיו מי שתעו אי־שם וזעקו בין סמטאות המושבה, התלבטו, ביקשו דרך ולא מצאו ולא היה מי שיובילם באפלה ויביאם למקום מבטחים. זקן אחד, שנקטעה לו רגל בימות המלחמה, נתגלה פתאום לעינינו, כשהוא מתקרב ובא בזחילה ורגלו התותבת אחוזה בידו ומשמשת לו משען. יוסיל, זה המטורף הנצחי של המושבה, התרוצץ ממקום למקום עם התינוק ביד. התינוק בכה והוא צחק, והצחוק והבכי נצטרפו יחדו ויבתרו את הלב.

ומשכוּנס סוף סוף וכוּוץ הכל בבית העם ובחצר שמסביב לו, התחלנו אנחנו המגינים מטכסים עצות בינינו, שולחים בחשאי מרגלים לסביבה, מחלקים כדורים, קובעים סימנים, מתפרדים חבילות־חבילות ותופסים איש איש את מקומו הקבוע, כשהאוזן נטויה, והעין פקוחה והלב מתוח לקראת ההתקפה המתאחרת לבוא.

שעות על שעות רובצים כך וצפים ומקשיבים. אין יוצא ואין בא ואין דובר דבר. כעדר של כבשים בחצר בית המטבחיים רובצת עדת ישראל שבמושבה ונשימתה העצורה תלויה ועומדת בחלל האפלה. ורק מפינה אחת שבחצר, בקול יוצא מחביוני הנשמה, שאין איש יכול לעמוד בפני רכּותו ואין איש מעיז להשתיקו, משתפכת ונובעת תפילה חרישית, חודרת אל החוט שבשידרה ומלפפת את מוח העצמות: “למה ד' תעמוד מרחוק, תעלים לעתות בצרה?..”

מג

“אם המושבות” קראו לה אנשינו בהיתול. בת מאה היתה ויותר, נפולת לחי, עקומת גב והמקל אשר בידה עבה היה מכל גופה. קרובים ומיודעים לא היו לה במושבה, והיתה יושבת בחורבה עזובה ומתפרנסת מפרוטות דלות ששלח לה נכד אחד שלה, מאוסטרליה. ועל זה הנכד היתה גאותה.

מטובת בני המקום ומחסדם לא חפצה ליהנות ולא חפצה לאַשר את תשישותה ואת זקנת גופה. מתעקשת היתה והולכת מדי יום ביומו אל בית־הכנסת שעל הגבעה, לתפילה בציבור, ומשארכה לה הדרך, שלא היתה ארוכה כלל, השכימה קום עם לילה והיתה עושה כברת ארץ זו שמביתה לבית הכנסת עד אור הבוקר. לא נתנה שיתמכוה. “עדיין לא מתי”, היתה טוענת כלפי המתנדבים לעזור לה, “לכשיזמינוני לשם אבוא ואודיע לך…”

משהתחילה אוירת המאורעות מרחפת במושבה, היתה היא נגד “המלחמה”. “הידים ידי עשֹו”, היתה מסברת. “ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ומה להם ולכלי המשחית הללו?” וכשראתה שגם אני, שהיתה מכבדתני ביותר, משום שהטיתי אוזן לדבריה ומשום שידעתי כל כך “להתהלך עם תינוקות של בית רבן”, כשראתה שגם אני הוטלתי אל תוך אותו בולמוס הגיוס וההזדיינות, היתה מתאמצת להעמידני על טעותי, והיתה מספרת לי מעשיות של צדיקים וחסידים ואנשי מעשה, שניצלו מן הלסטים ומן הדליקה ומשאר הפורענויות, רחמנא ליצלן, מבלי שנקפו אצבע, חס ושלום, ואין צורך לומר שלא נגעו בכלי זין. ומאד מאד היתה מזהירתני על שפיכות הדמים. רק זאת לא, ריבונו־של־עולם, רק זאת לא. הכל ולא זאת.

אולם בימים האחרונים, בתוקף הרציחות והמהומות, שתכפו לבוא בזו אחרי זו, נשתנתה פתאום שינוי מוחלט ורוח הקרב והמרד, שפעם בקרבה פתאום ונשאה על כנפיו, יכול היה להעלות בת־צחוק על שפתי רואיה, לולא המות שהיה שפוך על פניה בדברה.

היא חדלה, מרוב התעוררות, לבקר את בית הכנסת והסכימה שיביאו לה שלוש פעמים ביום את האוכל אל ביתה, למען יגיעו אליה ה“חדשות” במוקדם, בעודן “טריות”. שוכבת היתה במיטתה כל היום, בלי מכסה כלשהו, כשהיא לבושה כותונת בלה ותחתונים אדומים, וראשה היה נתון במין דבר כחלחל שבשום אופן אי אפשר היה להגדירו ולכנותו בשם. ומכאן, ממיטתה זו החורקת שבחורבה העזובה ובמלבושיה אלה המשונים, מפקדת היתה על צבאות הגנתנו, ב“מלחמת עמלק זו”, כמו שקראה פתאום למלחמתנו.

כל מבקר וכל מבקרת שבאו לביתה אנוסים היו לספר לה כמה “ביקסלעך” יש ברשותנו, כמה “קוילען” מוכנים עוד אתנו ואם “פעלנו מה” בהגנתנו היום. והיתה מרבה בנתינת עצות, כיצד לחסוך בכדורים וכיצד לקלוע וכיצד לירות רק בשעה שהמטרה בטוחה.

משחדרה אליה השמועה בדבר תנועת הבדואים בעבר־הירדן לא היתה שוכבת לישון עד שלא ידעה בבירור, היכן הם עומדים עתה הבדואים הללו ומה המרחק בינינו וביניהם ואם לא שכחנו, חס ושלום, להשקיף עליהם היום ב“שפּקטיבען” (משקפות) שלנו. וכשנתאחרו לבוא אליה בערבים, והיא היתה שוכבת יחידה בחורבתה, היתה לפעמים בת־קול עולה וצורחת משם אל דממת הלילה: “הי, בחורים! בחורים! הטענתם את הביקסלעך? ההבטתם בשפּקטיבען? היכן הם, ומה הם עושים עתה הבדואים הללו?”

ובלילה הזה, בהיזעק כל החי שבמושבה אל בית־העם וחצרו ובהישמע היריות והצריחות מכל צד, נזכרתי פתאום באותה זקנה מוזרה, ונתברר לי, שמן הנמנע הוא שתוכל להגיע הנה בלי עזרת מישהו, ושבודאי נשכחה ונעזבה לנפשה באותה החורבה הנידחת שבקצה השני של המושבה.

נועצתי בחברים אחדים והוחלט, שאני אעזוב לשעה קלה את משמרתי ואלך להביאה. סכנה גדולה לא היתה בדבר, שכן לא נראו עוד כל סימני התקפה מצד האויב והיריות המתפוצצות לא היו אלא דבר שבהשתובבות בלבד. אולם האימה היתה שפוכה על הסימטאות העזובות של המושבה, בעברי על פניהן, והשמים האדומים מאש השֹריפות שיווּ להם מראה של עיר קדומים, שהתפרצות הר געש שמה קץ לקיומה ואני, הפליט היחידי, מתהלך בין החרבות.

משהגעתי למעוֹנה של “אם המושבות” נתגלה מחזה לעיני אשר הדהים, כנקודת גובה של קומדיה שטנית, ואשר ברגע הראשון לא ידעתי, אם לצחוק עליו או לצעוק צעקה גדולה ומרה.

ליד החורבה הפתוחה, המוארה באור השריפות, עמדה הזקנה פעוטה, כפופה ורועדת. מכנסיה האדומים קשורים לה בחגורה על רזון גופה וזנב כותנתה מציץ מאחור, מתוך סדק שבמכנסיה ומתנועע עם כל רעידה שהיא רועדת. עומדת היתה יחפה, חשופת צואר וחבושת אותו דבר שאין להגדירו, כשידה האחת מורמת כלפי המזוזה שליד הפתח וידה השניה אוחזת בקצה מכנסיה. ומדי פעם בפעם כשהיתה יריה מפצעת ועוברת, או צריחת זועה ממושכת בוקעת ועולה מלב המושבה היתה הזקנה קופצת קפיצה כלשהי, נוגעת בקצות אצבעותיה במזוזה הגבוהה ממנה ונושקת נשיקה מצלצלת. והיה זנב הכותונת קופץ עמה ומפרפר ענוגות לצלצול הנשיקה ולקול הקריאה הציפורית: “שדי ישמרני ויצילני מכל רע”.

וכאשר ירבו הקולות, היריות והצריחות שבמושבה כן ירבו וכן יתכפו קפיצותיה, נשיקותיה, ונדנודי זנב כותנתה של הזקנה. צריחה, קפיצה, נשיקה. יריה, קפיצה, נשיקה. “שדי ישמרני ויצילני מכל רע” וזנב הכותונת מתנועע בכל.

סוף סוף ניגשתי אליה והסברתי לה קצרות, שבאתי לקחתה עמי ל“בית העם” ושעלי יהיה לשאתה בידים, באין פנאי לחכות עד שתתיגע ותלך עמדי. היא לא השיבה מאום, לא סירבה, אף לא הביטה לאחוריה. רק פעם אחת קפצה עוד ונשקה את המזוזה ואחר כך ניצבה נאלמה ונתנתני להרימה בזרועותי. כתינוקת קשבת הצטנפה בהן, השעינה את ראשה על חזי ורגליה הקרות התנועעו באויר, כמקלות נבובים.

כה נשאתיה על כפים, את “אֵם המושבות”, והבתים המיוּתמים שבדרכנו, והחצרות הריקות וגינות הירק הזוממות הביטו אחרינו בתמהון אפל. נתפוצצו היריות האחרונות ואחרוני הקולות שקעו עם אש השרפות, הכוכבים נראו שוב בטהרתם ואל ההרים חזרה הדממה הגדולה, ואני עוד מתהלך בסימטאות העזובות ומשאי החי, שהתכוץ כולו והתכּרבל מפחד סתום, קל עלי, וחביב עלי, כמשמרת יקרה שהצלתי מתוך התהפוכות. “יגמלך אלוהים בגן־עדן מקדם”, לחשה אלי הזקנה בהגיענו אל חצר בית העם ובהציעי לה מצע על ערמת קש שליד הדלת. עוד יש פנאי לדבר, סבתא טובה. עוד פנאי…

מד

מתחילה נשמעו רק שריקות באפלה, שריקות וצפצופים, מעין שריקת חרגולים, מעין צפצוף צרצרים. מאות חרגולים. אלפי צרצרים. בשפלה ובהר ובגורן הקרובה עד מאד. אולם לאט לאט והשריקות היו ללחשים, והלחשים לקולות והקולות לזעקות, לשאגות של חיות טורפות, ליבבות מקפיאות את הדם, נוטלות את הנשמה מן הגוף, מצמידות את העינים לשער ראשו של חבר קרוב והנה עמד השיער והפך לבן.

“דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!!!” במקהלת פראים, בקצב קטלני. כקצב החוצבים בהרים, כקצב המורגים היורדים על התבואה המודשת, כמקהלת המתים העולים להציף ארץ, “אטבח אל יהוד, אטבח אל יהוד, דין מוחמד בסיף”!

ואור היה פתאום מסביב. אור אסמים בוערים. אור בתים מוצתים באש. אור עינים, עיני פרא לוהטות, דרסניות, פעורות כלוֹעוֹת. אור שערות שחורות כזפת, תלויות וגולשות על גבי סודרים לבנים ועל גבי חזים גלויים, חשופים ושעירים. ואור סכינים אחוזות בין שינים מבהיקות. ואור חרבות שלופות ופגיונות נטויים ואור רמחים דקים ומבריקים, כעוקצי נחשים. “דין מוחמד בסיף. דין מוחמד בסיף. אטבח אל יהוּד!!!”

אחים, אמצו לבבכם! אחים, ירו! ירו וירו וירו. אַל מורך! אל רעד! לא בידוע אנחנו נמצאים כאן. לא היה עבר לנו. לא יהיה עתיד. מכונות יריה אנחנו כאן. על החיים אנחנו מגינים. כל רגע של היסוס פירושו חדלון. נשים וטף בסכנה. אני האדם בסכנה. ירו, אחים! שאו ידיכם קודש וירו! עזרה תופיע בקרוב, מן השמים האדומים תופיע, מצפת הקרובה, מן המושבות השכנות תופיע העזרה. אולם ירו! ירו וירו וירו!

אנחנו יורים. רצים ויורים. עומדים וטוענים ויורים. שוכבים ויורים. תוחבים סכינים בגבי אחרים וסכינים נתחבות בגבים משלנו ולא נדע כל דם אם דמנו הוא או דמם. אנחנו שומעים יללות מתוכנו. צווחות, געיות. יללות נשים, צווחות ילדים, געיית אומללים. אנחנו מריחים זיעה ובשר מנותח. הם בתוכנו. הם בבית־העם. הנשים. הטף. הזקנים. אנחנו אבודים.

אנחנו אבודים, אולם במחיר נאבד, במחיר יקר עד מאד. סיסמת מלחמה אין לנו, אולם הם דואגים לסיסמה: “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!” ויהי הסיף ותהא החרב בינינו! חרב נקמות! חרב אבודים! חרב בועטים בהפקרות הגלויות! מה הם שוחטים⁴ ברינה, אף אנו שוחטים ברינה. מה הם בשינים – אף אנו בשינים! מה הם רומסים ודורסים – אף אנו רומסים ודורסים! נגדשה הסאה. מלאו ימי העינויים. לא נחפוץ להיות כבשים עוד המובלים לטבח בידי כל מחבל. “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!”

אתם רצחתם אותנו, חינקתם אותנו, נתחתם את בשרנו להנאתכם, אתם הגויים! את אחינו שרפתם על מדורות כל ההרים, את אחיותינו שמתם לזונות. לאשפה השלכתם את הראשים המותזים. לשמצה עשיתם את שמנו וּלנאצה. לאחר ששֹרפתם את השריפה פיזרתם את האפר על מזבחות קדושתכם. אתם הייתם הטהורים – ואנחנו הטמאים! אתם הצדיקים – ואנחנו הרשעים! החושבים אתם, כי אין דין ואין פקודה ואין נקם בעולם? החושבים אתם כי ימחק עוונכם מספר הדורות? החושבים אתם כי לשוא הוא זועק, דמנו זה המגודף והאדום? “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!”

עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם. עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תנעץ בכם צפרניה המורעלות ברעלכם. יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו עוד בדם חרמם, יתוַדו עוד על הנבָלה אשר עשו בנשמותינו. יערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילוּמים, ביד אדוני הבא לערוץ ארץ. ירו, אחים! שאו ידיכם קודש וירו! שלמו להם! שלמו בעד החיים המחוללים, בעד הנעורים שאוכלו בכלאים, בעד הלחי שניתנה למכים. “דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף, דין מוחמד בסיף!”

ופתאום – – הפגיון ננעץ. מעשה נסים. לא כאב ביותר, לא הפתיע, אולם הוא נעוץ בחזה. חש אני זאת במועקה הכבדה שבלבי, בניצוצות האדומים המרצדים לנגד עיני. במעין שנפתח פתאום אי־שם מקרוב והוא מציפני במימיו. משתקשקים המים, מתבעבעים, מקיפים, מטביעים את כולי.

ואולי דם הוא זה הנובע ולא מים? – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – אטבח אל יהוד. אטבח אל יהוד. אטבח אל יהוד. דין מוחמד בסיף. דין מוחמד בסיף. דין מוחמד בסיף –

---

מה

נוצצה וכבירה רובצת הכנרת בין ההרים האפלים, שומרי ראשה בלילות. דממה בתוך דממה ועומק לפנים מעומק תשא בקרבה תפארת שבנצח של היצירה. וטבריה העיר, על גגותיה השטוחים, על מדרגות סמטותיה המתות, על כפות תמריה כסף, המתקמרות לאור הסהר וסוככות על דמי מסגדיה, טבריה העיר כורעת נאלמה בין קברי הקדושים שבה, שולחת ממעמקים את תפילת מעינותיה הרותחים ומקשיבה ארוכות להמית השתפכותם אל לב הכנרת, כנרתה.

יש שצריחת גרמופון של בית־קפה ערבי מטפסת ומגיחה מתוך החשכה, מפנימיות פנימיותה של העיר, נתלית לרגע באויר, נאחזת בקורי התכלת של הלילה והיתה הצריחה כבעיה צרודה, בעית אילם־אובד התובעת תשובה, אף כי יודעת הנה שאיש לא יבין לרֵעה. או יש שהד קול מריבה, מריבת אנשים סוערה, טס ועובר כציפור מבוהלת על גלי הכנרת, מתהפכת, מתגלגלת, נוקשת ומהדהדת. אולם אין מנוח לכף רגלה על חלקת המים. כאשר באה כן היא חולפת, מתפוררת, מתעלמת ואפסה.

אין הכנרת משיבה על בעיות ואין היא סובלת דברי מריבה. רק את השתיקה תבין, את שתיקת האדם השוכב אי־שם על ערש דוי בחדר חולים של איזה בית־חולים כבוי אורות שבקצה קצה של העיר. והאדם בכאבו שותק ומבעד החלון הוא נשקף, והוא על הקומה העליונה. ואל המות אשר בלבו יקשיב האדם ואל מה שהיה ולא ישוב עוד ואל הרגעים הנשפכים נטפים נטפים אל באר ההויה.

והכנרת חסדים תגמול עמו, ובלא לשון תנחמהו, ובלא הכרה יגמע תנחומיה. מתוך עומק מימיה נשקפות עיניו, במעמד ההרים המקיפים אותה יעמוד גם רוחו ועם שטח התכול שלה הרחב ירָגע ויתכיל אף הוא. באותה שעה מפליג מפרש לבן אל מרחקי המים, סביבו קמטים קמטים יתגלו, עליו קרני הסהר ירצדון והוא מרחיק ומרחיק, ללא קול וללא תנועה.

יזכור אלוהים את הלילה ההוא בכנרת.

מו

היה הדבר בליל ל"ג בעומר של השנה שעברה, בהילולא דרבי שמעון בר יוחאי, במירון הכפר אשר על גפי מרומי ההרים, שממול לצפת הקדושה. אני שרכתי את דרכי על גגות “הישיבה” השטוחים, בין המוני הנדחקים ועומדים, נדחקים ויושבים, נדחקים והולכים הנה ושוב, הנה ושוב, ללא אחיזה.

לרגלי פירפרו ונתלבטו נשים וילדים שונים ומשונים. ילדי יהודים מפרס ומתימן, מגרוזיה ומבוכרה, מהודו ומעיראק, מסואבים, צורחים, עטופי סחבות ומוצצי שדיים גמלוניים של אימהות מסורבלות בשר או חיורות וצנומות כשלדים, יושבות ישיבת מזרח על קרקע הגגות ומבקשות זהירות מכל עובר ושב, מבקשות, מתחננות, מחרפות, מגדפות ומקללות קללות אכזריות.

בעליהן, חשופי החזה, טלואי הלבוש ופרועי הזקן רובצים על ידיהן, שומעים קימעא, משוחחים קימעא, מתפללים קימעא ואוכלים מן המטעמים שהביאו עמם ארוזים בצרורות וחבושים בכיסי הבגדים. חצילים צלויים. חסא. קישואים ממולאים אורז. קישואים שאינם ממולאים. לפת. צנון. בצלים. עוגות מצות. בשר כבש. בשר שֹלָיו, עגבניות בשמן, עגבניות חיות ועגבניות מתובלות בצחוק מגעגע או בדברי קנטור ועקיצה בין אדם לחברו, אשר יש שהם נגמרים בהרמת יד, בשבירת שן או באמרת “חכם” מרגיעה: “חלילה לכם, ישראל!.. כבוד התנא, כבוד הקדוש ר' שמעון בר יוחאי… כעס עבודה זרה, רחמנא ליצלן… כתוב: רשע למה תכה רעך… רעך כתוב… שגם הוא נקרא רשע…”

על כרכובי הגגות וכיפותיהם אבן כבר הלכו ונדלקו המדורות. מדורה אחרי מדורה, להבה אחרי להבה. תלי תלים של סחבות, סחבות קדושות שהובאו לכאן בידי יהודיות חסידות וצנועות מכל קצוי עולם, סחבות רקומות וסרוגות, קרעי שמלות ושמלות שלמות. שמלות חופה וקידושין, תכריכין, כלי מילת, תכשיטין נאין, שמן למאור, שמן משחה, שמן מאכל ומשקה, ספרים שניטשטשו ה“שמות” שעליהם, “שמות” סתם, שֹער נשים שנתגלחו בימי כלולותיהן, שער תינוקות שהגיעו לחינוך, ונפט, הרבה הרבה נפט. פחים של נפט. בקבוקים של נפט. נאדות מלאים נפט. כל אלה נצברו ציבורים, ציבורים, נערכו פירמידות, הוקפו גדרות ברזל והודלקו מתוך כוונה ודבקות על ידי אנשים מנויים לכך, אנשי קודש, יחידי סגולה, “בעלי ההדלקה”.

ולשונות הלהבה ניתרו והגיחו כלפי מעלה, נסתלסלו לצדדים, קיבלו צורות משונות, פרצו ברעש אל מקומות לא שערום, הבהילו את הנשים והתינוקות הצורחים, התאבכו, פיזרו ענני רמץ, תיללו הררי עשן וסימאו עינים מלפלפות ודומעות, שכיונו לשם שמים ולשם פרנסה ולשם יחוד נשמת הצדיק ר' שמעון בר יוחאי ותלמידיו הקדושים, זכרונם לברכה, וזכותם תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

וההרים אשר מסביב, הרי הגליל התלולים, המבוקעים, המכוסים חורש קדום אורו פתאום, ויתגלו וירָאו מחנות מחנות האהלים, הגמלים, הסוסים המאוכפים, המכוניות, הצריפים, הקובות, היהודים, הערבים, הרוכלים, השוטרים, החלוצים, האיכרים, התלמידים – מחנות, מחנות העולים להתעפר באבק קברו של התנא הקדוש.

והמחנות הומים וגועשים, סוחרים ורבים, נושאים ונותנים, גועים ושורקים, מתפללים ומגדפים, דוחפים ונדחפים, נוסעים ובאים, עולים ויורדים, פוצחים בשירה ואוטמים אזנים משמוע שירה, נפגשים ונפרדים, סוערים, צוהלים וחוגגים – ואני בתוך המחנות, בתווך.

ואני הולך ונמשך אחרי קולה של שירה אחת דחופה ומרוסקה הנשמעת כּלְוָי תמיד לכל אותן החליפות והתמורות של ההילולא והחינגא מסביב, לְוָי שאינו נתפס ביותר ואינו חודר אלא לאזנים קשובות ביותר ואף על פי כן הכל יודעים שהוא העיקר, ושבעטיו נשפכים ובאים לכאן כל זרמי היצורים העורגים הללו. הלא היא שירת החסידים, חסידי הבעש"ט וכת דיליה אשר בחירוף נפש ממש תפשו את מקומם כאן באמצע חצר “הישיבה”, כמשמר כבוד לנשמת הנפטר הגדול ובמהומה לא יתחשבו ואת קולם לא יחשכו, ורגליהם לא תדענה מנוח, מסוֹב ומרקוֹד, במעגל ומחוץ למעגל, בציבור וביחידות, הלוך וסבוֹב ורקוֹד, הלוך וטפוף ומחוא כף: “בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך! בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך”.

וההמונים הסוערים וההומים, הגורז’ים, הפרסים, הספרדים, החלוצים. האיכרים, התינוקות, הרוכלים, הקבצנים, השנוררים, המוני ישראל הרעשנים, הטרדנים, הנתונים לעסקיהם ולעסקי עסקיהם נדבקים גם הם אחד אחד מן האש שבמחול, נדלקים גם בהם זעיר פה זעיר שם ה“ניצוצות הקדושים” ומעלים שלהביות שלהביות. חוגי הרוקדים גדלים והולכים, מתלהבים והולכים, מתפשטים וכובשים את הכיכר כולה ואת מורדות ההרים מסביב. הראשים נוטים ונעים. הפיות נפערים ושופעים, הכובעים נשמטים לצדדים, פּיפי התרבושים מקפצים, הרגלים מאליהן טופפות, כפים מוחאות על כפים והעינים – אהבה גדולה לרחוק ולקרוב נמשכת ועולה מהן, כמעינות דבש וחלב, כשמן משחת קודש, כגן ד' כארץ מצרים: בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!"

נשכחו, נשטפו, נטבעו ההבדלים, הגבולות, התחומים שבין איש לחברו ובין אדם למקום, בין חי ובין דוֹמם, בין אש שבמדורה ובין אש שבלבבות. נצרפו, נתלבנו, נתבררו כל הדאגות והיסורים, הפחדים והעינויים, השמחות והעצבונות, האמונות והכליונות של זקנים וצעירים ושל תינוקות מצפצפים ומהגים, של נשים צדקניות ושל בתולות בלות ושל בוגרות גמלניות הנשרפות וקודחות כתנורים, בחביון שמלות צניעותן.

מוראות חרותים שבדם, עלבונות, יסורים, סילודים, לבטים, קרבנות, טבוחים, הרוגים, שרופים, דוויים ודחופים מכל פינות משכנות האדם, מכל צִיוֹת מחשכי הדורות, חיים ומתים ועתידים להיולד, נביאים, משיחים, מתפקרים וכופרים בעיקר, עמך ישראל קדושים – כולם נהפכו לזמרה אחת שואגת, כולם נתעלו בשלהבת המחול, באש המדורות, במערבולת הקצב אשר לרגלים ההולמות, בהזכרת הנשמות הגדולה אשר לליל הגליל הבוער: “בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך! בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – כולם – ורק אני לא! אז לא! מרחוק עמדתי אז, אחוז שלהבות המחול ואת שפתי נשכתי לבלתי פרוץ בשירה ועל רגלי גזרתי לבלתי היסחף אל תוך המערבולת. כסלע בלב ים דימיתי את עצמי וגלי ההיתוך נופצו אל חזי ולא יכלו לי. כי על כן הייתי סלע. כי על כן היתה לי דרך בדמדומים האלה, והיה לי כיוון והיה לי לב אשר לא כפר בעצמו. כי על כן האמנתי בכוח היצור אשר נולד להתקיים ולחיות, ולא לחדול ולהיאפס ולהיבּטל במה שאיננו הוא.

עתה אני שוכב במיטת החולים שבחדר הלבן וחלוני פתוח לטבריה העיר ולשמיה הרוגעים תמיד. אין בי כמוּת האון הדרושה להיפך מצד אל צד, והמועקה שבחזה דומה להר שכפו עלי נעלמים, הר קדומים שחור ומגויד. אין רחש מסביב לי, אין תנועה. רק השעון מטקטק עצורות. ועתה אני מחולל עמהם! סובב סובב המעגל ואני מחולל עמהם. מתלכדות, מתאחדות הגויות, מרצדות, שואגות המדורות ואני מחולל עמהם. שמים וארץ מתערבים, זרם בזרם נוגע, צורות בצורות מיטשטשות ואני מחולל עמהם: “בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך; בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!”

הזוהי כבר אותה שלהבת, שמצירופי הִמָלְטֵנוּ ממנה וּבַקְשֵנוּ אותה נוצר כל זה שאנו נושאים בידינו שי ליקום? הלינה היא זו, לינה בת הגליל, לינה נכדת המדבר, שאת פניה אני רואה בין המחוללים, שאת ידיה אני חש על בשרי ושבאזני אני קולט את קולה הקורא? ההגיעה השעה לפתוח את האשנב ולהסתלק מן הפרוזדור הארוך הזה?

“בר יוחאי נמשׁחת, אשריך, שמן ששון מחבריך! בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!”

מז

אני הולך והולך במנהרה עמוקה עד מאד. שלוליות ואגמי מים לרגלי, מחשכים ודממות וטחב של חומות מימין ומשמאל וממעל לי, אני הולך והולך ונפשי עייפה.

אני רואה רגבים מתפוררים, אבנים מתמוטטות, קורות נשברות ונופלות. תלי תלים של נפצים חוסמים את דרכי ואני מטפס ועובר עליהם בקושי. אני יודע, יש פרץ בחומות, יש שוד במנהרה. אני בורח מתוך ההפיכות.

קרשים אני מרים ברוצי והיו למעצור לזרמי העפר הממטירים. סלעים גדולים אני מניח לפתחם של לועות נפערים. אני מחזיר בהתאמצות כל הכוחות עמוד שנתערער, אשר קומות מרובות הושתתו על גבו. נתקרקרו כל היסודות, והאדמה מתנדנדת תחתי.

ומבין התהפוכות, ההתפוררויות והדרדורים קרוב אלי עד מאד ונסתר מכל נסתר אני מבחין קולות שמבקיעים ומחוררים, קולות אנשים ונשים וטף וחיה ועוף, קולות נאנחים, נאנקים, גועים ומתחננים. קולות הקוראים לעזרה, המבקשים רחמים, הנלחצים ונטבעים עם ההר המתפרק, עם המנהרה הנפרצת, עם התוהו ובוהו השואג. נוראים הם הקולות. קרובים אלי עד מאד, ואני איני יודע היכן הם…

זה מכבר חדלתי ללכת. הקרשים המרובים, ששימשו עד עתה אמצעי סעד בידי, גדרו בעדי בהמונם. אגמי המים והשלוליות גאו, עלו עד צואר. נפילי סלעים הקיפוני מכל צד, מהפכת קורות, רעש איום ומחריש אזנים.

אולם הקולות הקוראים לעזרה לא חדלו. הזעקות, היללות, התפילות והתחנונים לא נשתתקו. חנוק נחנקו מתחת לגושים המתנפצים, פור התפוררו עם זעף הקורות הנופלות, אך אני שומע את כולם, אני חש את כולם ולבי, לבי אליהם…

זה מכבר לא אוכל שאת ראשי למעלה. נופלות הקורות ובכתפי הן נאחזות. מידרדרות האבנים, ועל ראשי הן נחות, ניתזים הצרורות ובעיני הם דבקים. סתום האויר ואטום בעפר המעפר, בסיד המתלהט ובחצץ המתגלגל ויורד. ניטלה הנשימה ממני ואני נחנק. אם חי עודני, הרי לא מן ההגיון הוא זה. אני יונק חיים ממקורות סתומים מני כל.

אולם עוד אני שומע את אנקת האנשים, את בכי התינוקות ואת נחמת החיה והעוף. עוד אני מבחין את התחנונים הגוססים, את התפילות הכבות, את הלמלומים המחלחלים בגרון. עוד אני תוהה בנפשי המסתלקת, איך למצוא את הדרך אליהם…

ופתאום אני יודע: עלי הם נשענים כולם, בגֵוִי הם נתמכים, לנפשי בלבד הם פונים בשוועתם – אני העמוד האחרון במנהרה המתמוטטת! אם אחלוף מכאן וחלף עמי כל זה שעוד נאנח, שעוד זועק, שעוד מקוה, שעוד נאחז בצפרניו באחרית היש. אם אכבה כאן וכבו עמי כל המראות הדולקים שבָעַיִן, כל נרות התמיד שבַלֵב, כל הנפלא הנפלא הזה שבשם יקום יִקָרא. אני חייב לעמוד קוממיות, לתמוך, להציל! אני חייב לנשום, ללכת, לחיות! אני חייב לחיות!

וקל נעשה לי בידיעתי זו, וכוח רענן בא בעצמותי וריאתי שואפת אויר טהור וחדש. ואני נוגע ביד האחות העומדת ליד מיטתי והנה ממשית היד, חמה, חביבה ושלוחה מעולם המציאות.

– מה השעה, אחות?

– “שלוש אחרי חצות”.

– והחום?

– “לא למעלה מארבעים”.

– והדופק?

– “הוטב בהרבה”.

ואת השאר לא אשאל ממך, אחות, את השאר אני יודע בעצמי: אני חי.

מח

יודע אני את הגליל כדעת האדם את נפשו. יודע אני את פראי טרשיו, את מעינות הסתרים שבו, את השמים שלו הגדולים והבהירים. את חיי גיבוריו אני חי. לשיח שפתי נאלמיו אני מבין והגיגו מקנן בי בכל אשר אלך. מתהלך אני בו בלילות כאדם המתהלך בשלו. אולם אחד ישנו בתוכו אשר לא אדע דבר ממנו ואשר לא שאלתי עליו מעודי. כפצע שלא נגלד שאין נוגעים בו ושמסיחים את הדעת ממנו כה אורבת ישותי בבשרי; הס מלהזכיר…

סחור סחור עברתי תמיד את מקומות מגוריו. כשדימיתי לראות את גבות עיניו הכאובות בתוך הררי האימים, ששם נצרת קורא עליהם, עצמתי את עיני. על שפתי גזרתי מלהעלות את שמו. לא קיללתי. לא בירכתי. החרשתי…

אולם יש שעלה אלי קול מתוך הדממה, והקול קול אח מתחטא, קול אדם שנתעה מן המסלול ונשבה אל בין העכו"ם, קול מתוַדה ומאשים כאחד, רוצה לוַתר, רוצה לקבל מרות ובלבד שתקל עליו את התשובה, שתאיר לו פנים, שתלחש על אזנו מלה רק אחת: “סלחתי, אחא…” מעמקי הגליל היה בוקע אלי הקול הזה.

באותה שעה הייתי מגייס את כל צבאות קלגסי, את כל הזכרונות המרים שבחיי ואת כל מאורעות הבלהה שבתולדות האומה למען לא ינָקה לפני אותו איש בהתודותו. מעלה הייתי מתהום הנשיה את כל מוראות האינקויזיציה, את כל שחיטת הפוגרומים, את כל הרציחות של מסעי הצלב הקדושים, את כל המכות שהוכינו ואת כל הבזיונות שנתבזינו על ידי אלה שהוא מסר את משפטו בידם וקרא את שמו עליהם. מחנה כבד מאד של דורות קדושים ומעונים, מחנה היהודים־האחים הנודדים בעולם, הבזויים והשסויים, הנרדפים מבור אל בור, מרצח אל רצח ומתועבה אל תועבה – הייתי מוכרח להעמיד במערכה נגדו, למען יהיה לי העוז להשתיקו, לעזבו לנפשו, לדחותו בשתי ידים, את בן הנגר הזה מן הגליל ששתה ממימיו כמוני, ראה את זיתיו, ישב במערותיו והקשיב לדופק נצחו.

אולם יש שאף על פי כן לא נדם הקול במשך ימים רבים והגליל עמד בפצעו, עמד ונתן בי עינים כואבות, תובעות, מאשימות. משמים וקודר התהלכתי בימים שכאלה.

גם היום, בעמדי אגב טיול של ימי הבראה על אדמה המקודשת לזכרו, בגחני על המצבות הדוממות, בהישעני אל שברי העמודים הכבירים, גם היום אני שומע את הקול הידוע הזה. “שם הכפר הזה כפר נ.”, מסביר לי מורה הדרך שלי, שהביאני לכאן, “פה בית־הכנסת שבו התפלל, ממקום זה ירד לטבול בכנרת ופה היה עומד ודורש לפני קהל עדת ישורון”.

איני יודע מה הוא סח, מורה הדרך הזה. איני יודע שום דבר על אודות אותו האיש לאשורו. מימי הילדות אטמתי אזני משמוע כל פרט הנוגע לתולדות חייו. הכמרים השחורים והצלבים מחוסרי הטעם, שדמות הצלוב שעליהם שותתת כיעור וטיפשות, סתמו בכל פעם את טענות נפשי הצמאה לדעת. אולם מרגיש אני כי האדמה שאני עומד עליה בשר מן החי היא, כי כרכובי העמודים עם פּיתוחי הציצים שעליהם עצמות אדם הם, כי יצור אובד, יצור כפיו של אלוהי הגליל שהציץ ונפגע, מתהלך כאן בין החרבות, מנודה מאחיו, בורח מעצמו, מסואב בידי המתאמרים בתורתו – והנה גם קולו כאן, משתפך לפני, מביאני במצוקה, גודר את הדרך בעדי, תובע מענה רך, מבט מבין, יד סולחת – תובע, תובע, תובע…

ופתאום ואני נזכר במה שעשו מקַדשי שמו בירושלים עיר הקודש שלנו, במה שעשו בימים האחרונים, בימי השואה והדם, בהתעטף כנסת ישראל כולה בראש חוצות. צלבים רשמו מקדשי שמו על דלתות בתיהם בימים האלה. צלבים לבנים וגדולים המנקרים עין רואיהם. צלבים עמקי מובן.

“פה גרים נוצרים”, הכריזו הצלבים האלה לפראים הפורעים, “פה אל תרצחו! פה אל תשחטו! פה אל תעיזו להרים יד!”

“הבית שמימין לנו” אמרו הצלבים, “הבית שמימין לנו מותר בשוד, כי על כן אין סימננוּ עליו ובית אדם יהודי הוא. שכנינו שמשמאל מוּתרים בשחיטה, שכן אין אות הצלב על פתחם ולא לעבדי המשיח הם שייכים, ומי כמונו יודע כי יפה השחיטה לעולם. אולם בנו אל תגעו לכם, אתם המושלים הנאורים, מאתנו שטו ועברו, אם תיקר נפשכם בעיניכם. האפיפיור מגן עלינו. ממשלות כל העולם מגינות עלינו. אירופה המתורבתת, אירופה זו, שפיה נוטף מור ואהלות וצפרניה ברזל ורעל, אירופה כולה תקום כאיש אחד ותגן עלינו. על דלתות בתינו צלבים לבנים!”

ופתאום והצלבים יצאו לנגד עיני מתוך דלתות הבתים שבירושלים ובדרכים ארוכות ניצבו, בדרכי עולם שאין להם תִּכְלָה, משני עברי הדרכים. ולא לבנים היו הצלבים פתאום, אלא שחורים היו, שחורים ואדומים, כגחלים לוהטות. ואת אחי ראיתי, את אחי בני עמי האומללים שבכל הדורות ובכל הזמנים, והנה הם תלויים על הצלבים האלה, כפנסים דועכים ברחוב לילי עזוב, רחוב שאין לו סוף. רבבות ההרוגים של ימי חמלניצקי ליד אלפי השרופים חיים שבימי האינקביזיציה, טבוחי אוקראינה שבימינו ליד הנמקים בדרכי עולם, הנופחים נפשם בנדודי האין־מגן. ועשן של קטורת עולה ומתאבך מסביב לגויות הערומות והמעונות, וזמרת כוהנים עצורה ממלאה את החלל האפל והמהביל: “למען המשיח מנצרת! למען המשיח מנצרת!”

באותה שעה לא יכולתי לעצור בי עוד, בעמדי כאן, בעזובה המקודשת בחלל נשמתו של אח מודח, שכאבו האילם תקף עלי פתאום ולא נתנני להתחמק. נשאתי את קולי ברמה, והמענה אשר בפי היה קר וחד ודוקר:

– עם אלה התחברת ותוכל! למען הפץ תורתך בעולמם הפכת אותנו לאסקופה הנדרסת, לשקץ טמא, לכתם צהוב בכסותו של עולם! למען יגדל אורך בגויים אלה הבאת חשכת מגור ומצוקה עלינו, הפכת לנו חגינו לחגא וייננו לדם. לעולם לא נסלח לך זאת. לעולם לא ימחה מתוך לבנו הבגד הזה אשר בגדת בנו, הרצח הזה אשר רצחת אותנו. לא לנו אתה – כי אם לצרינו!

מט

מה סיפרו לי הילדים, בבואם בעגלה לבקרני בבית החולים שבטבריה העיר?

הם ספרו לי את פרשת הנסים. כיצד ניצלה מושבתנו באותו ליל הזועות מן הכליון החרוץ. כיצד באו רכובים על סוסים וצפופים בעגלות פועלים־אחים מן הקבוצות הקרובות, אנשי לבב, אשר חירפו את נפשם למות, ובמחיר שלושה הרוגים קדושים מנעו את פראי האדם מלבצע את זממם ויגרשום מוכים ופצועים וטעוני מתים לעשרות (אני כבר שמעתי “חדשות” אלה מאה פעמים ואחת, ורק למען גרוֹם להם נחת־רוח עשיתי עצמי שאיני יודע ושאלתי לכל הפרטים).

הם סיפרו לי כי הקטנים שבתלמידי מתגעגעים עלי ממש, ובכל בוקר ובוקר הם צובאים על שער בית־הספר ושואלים: “מתי כבר ישוב המורה שלנו?” (גם את זאת ידעתי, וידעתי גם כן כי השאלה כשהיא לעצמה מעניינת את הפעוטות יותר מן התשובה וכי לוּ חלפתי ועברתי מן העולם כאן, בזרות בית החולים, בלי קרוב ובלי מוֹדע, לא היה כאבם גדול יותר מן הכאב על בובה שנשברה, או על ספר ציורים שנקרע ואולי למטה מזה…).

הם סיפרו לי כי הזקנה ר., “אם המושבות”, שכבה לילה אחד לישון ולא קמה עוד משנתה וכל הילדים והמורות השתתפו בהלויתה, (ידעתי כי תמות ביום מן הימים, ולא נגע הדבר בלבי, ורק משום מראית עין הוצאתי אנחה מפי).

ועוד סיפרו לי, כי כבר שלום במושבה, חזרו הערבים והערביות לעבודתם ורק לינה, אותה לינה שעבדה בבית־הפקידות, הובאה אתמול במצב אנוש אל רופא המושבה, כי הכה אותה אביה מכות אכזריות, ואין איש יודע על שום מה. אולם אומרים שהיא תשוב במהרה לאיתנה, ומפי חתנה שמעו כי יש לו כבר עשרים הלירה שהיו חסרות לו עוד לתשלום הנדה (“מי יודע אם לא מהשוד של צפת הוא הכסף הזה?” מפסיק נועם הפיקח את דברי מאירה המספרת, ואביב מניע ראש אחריו). וכי בקרב הימים תוּחג החתונה ברוב פאר.

מזל טוב! גמרתי אחרי המספרת בהיתול דק, כמפני הנימוס ומפני זחיחות הדעת שהביאה עלי חברת ילדים עליזה זו, שהקיפתני.

“מזל טוב!” ענו אחרי כולם בצחוק ויפרדו ממני בחיבה. והבטח הבטחתי להם, כי בעוד שבועים אקום מחליי, אעזוב את בית החולים הנורא ואשוב בריא אולם אל המושבה להורותם “פרשת בלק” כבתחילה.

ונא שימסרו את הדבר גם לאחרים, כלומר, לאותם הילדים שלא באו לבקרני היום ולאותם המתגעגעים עלי ולכל מי שדורש בשלומי, ואל נא ירבו כל כך להתגעגע! ושלום! שלום, ולהתראות!

נ

ושוב אני נוסע ונוסע, ואתי נוסע הגליל!

אז היה קיץ בעולם, ושמש זרחה, ואהלי הבדואים זרועים היו כפרחים אפורים בהר. עתה החורף הגיע, ובצה גדולה היתה ואני שכבתי על ערש דוי והיאָבק נאבקתי עם המות ועם האבדון.

אז הלם לבי עם הולם המכונית והדרכים גהרו לפני בכניעת ערגון בהיר. אני נסעתי באשר משכוני האורות, וכל הנראה הזה לא היה אלא רדיד דק וקליל המכסה על הזוהר המשומר.

עתה גונחת המכונית ושוקעת בבוץ היון. הרבה מכוניות כבר שקעו לפניה. שורה ארוכה מאד. זוחלות הן נחשלות תחת העננים הכבדים, נגררות הן עלובות בגשם ובסחי ונהגים מרופשים, נהגים במגפיים מסואבים, נהגים מקללים ומגדפים, קושרים אותן בשלשלאות, מעבירים משאות מאחת לחברתה, סוחבים בידים אופן אחרי אופן – ואז הלם לבי עם הולם המכונית.

ואני ראיתי דם בארץ הזאת. הרבה, הרבה דם. דם אדם ודם בהמה. דם מזנק ומפרכס בחיוניותו, ודם שותת ונעצר ומטפטף ודם שהנפש יוצאת בו. וגם את דמי ראיתי.

ומתים ראיתי, פגרים מתים השוכבים כחיים וניבטים כחיים – ולבם עומד ואיננו חי עוד. ומרוצות בהלה ראיתי וקורות נופלות ולשונות אש מיתמרות ומסתלסלות ממשכנות שאננים, ממושבות לבנות, מגגות רפתים שנבנו בעמל.

שוָרים ראיתי וסוסים ופרדות ופרות וצאן הרבה מאד. בצרחם ראיתים, בגעותם, בהשתוללם ובהימלטם מפני הדליקה. אחזה הדליקה בצמרם, אחזה בקרניהם, ברעמת גאוותם אחזה הדליקה והם מתעוותים ורצים, מתעוותים ושואגים מכאב, מתעוותים וקופצים ונשרפים.

אני ראיתי הרבה.

אני גם שמעתי הרבה בארץ הזאת. עודני שומע. כי לא מתים הקולות. כי אין הגשם משתיקם ואין קללת הנהגים משתיקתם ואין משתיקם דרדור המוטורים שבכל מכוניות.

אני שמעתי קולות הקוראים לעזרה. קולות הידועים לכאורה, קולות נשים וזקנים וילדים קטנים. אולם הקולות קראו לעזרה. הם קראו אלי, אליך, אל כל העולם כולו. הם קראו באימה ובתמהון, הם קראו והאשימו עד עולם. הם קראו והלכו לאבדון. וקולות רצח שמעתי, קולות החיה ברֵעה, וקולות שגעון, וקולות מכאוב ותחנונים ופיוס וריצוי, וקול ענות גבורה, וקול ענות חלושה וקול דממה דקה, נוקבת, מחלחלת ודקה. שמוע שמעתי קולות.

ולא מעט חייתי בארץ הזאת, בעשרים וארבע שנות מגורי. הרבה, הרבה חייתי בארץ הזאת. ולא רק זה אני שירד עתה מן המכונית שנתקלקלה, דרך על עשב שהגשם הרטיבו ונשען אל סלע שלא ידע ממנו עד היום. הרבה, הרבה פעמים ירדתי ממכוניות באם הדרכים, עזרתי לאַחוֹת צמיגי אופנים שנתפקעו ושבתי ונסעתי הלאה בשמש ובסהר ותחת שמים מעוננים. וילד קטן הייתי ובגן בית סבא ישבתי תחת אילן והרהרתי בכבשונו של עולם. לא היה אדם בגן ורוח לא היתה והעצים לא נעו – ואני ישבתי תחת אילן והרהרתי בכבשונו של עולם.

ואני לא שכחתי כל זאת.

ואני הייתי בכרכי הים וישבתי בבתי חומות אפלים. ואני נסעתי בחשמליות לילה ברחובות ריקנים, וירדתי מהן בתחנה נידחת והקשבתי לדרדורן שהרחיק ואבד במחוזות תעלומה. על גשרים גדולים עמדתי וראיתי את המים העוברים תחתם, את הדוברות המתנהלות לאטן ואת צלי הארוך הנטוי על פני המים. ביערות עבותים התהלכתי בהיות ארגמן הסתיו בעליהם ועצים קטנים, גוצים גוצים אדמדמים, מדמימים לרגלי ענקים שבהם. ואני אהבתי נשים בארץ הזאת, גויות לוהטות חיבקתי בזרועותי, שפתים בוערות קירבתי לשפתי ובת זרים אחת אהבתי, בת מדבר אחת, תמה בטומאתה וקדושה בחטאיה – והיא אהבתני.

ובאהלים שחורים ישבתי, בין בדואים שזופי פנים, ובאניות רבות נסעתי וגלגלי האניה בסובבם היו לי להגיגי בלילות. ואני ראיתי שלג בהרים והחלק החלקתי על השלג, ותחת כיפת השמים ישנתי ואת הכוכבים ראיתי בכבותם, ואת השמש ראיתי בבואה ובצאתה.

על כן אני יושב כאן, במכונית המטפסת בבוץ ועיני לנכחן תבטנה.

על כן נפשי פתוחה בקרבי לשמוע יותר, לראות יותר, לגמוע יותר מן העסיס העסיס הזה.

על כן יחיוני הרוחות, יפליאוני מראות העננים, ישמחני הירק הרב המכסה על הכל מסביב.

על כן לא נואשתי עדיין בחיים האלה, ולא אמרתי די בעמלי והצמא הגדול ימלא לבי ובשרי.

על כן אקוה עוד בארץ הזאת, ואשאף עוד, ואפעל עוד, ואוֹהב, ואערוג ואכאב עוד ועוד ועוד…

אני נוסע ונוסע, ואתי נוסע הגליל.

• תאיר אלוף ז"ל
• עמינדב ברזילי
• גיא לדרפיין
• נוגה ברנר
• אירית חיל
• צחה וקנין-כרמל