לכבוד עלות החשמל לצפת

היצמח משהו משיחות אותו ערב בצפת? הדברים בכללם יצאו מן הלב. אלה שנזדמנו למסיבה זו היו נרגשים מיפי הנחלה העתיקה, נחלת אבות, ונרעשים מדלדולה. גם אותן 2547 הנפשות, אשר התפקדו בה בשנת 1931, אינן עוד בתוכה. גם מאלה עזבוה מאות אחדות – והיא מונה כיום פחות משני אלפים. מן הרבבה הרשומה בשנת 1910 – שנת ראשית העליה השניה – פחתו במשך שלושים ושלוש השנים ארבע חמישיות. מדרון!

כשנצטוו, מחמת מאורעות, בשנת 1937, לעקור – אמרו: לא! ומעשה באבותיהם של אלה מאה שנה קודם, בשנת 1837, לאחר הרעש השלישי. בעצם הימים ההם, שהפילו חללים רבים ביהודי צפת. בידי שמים ובידי השכנים, נזדמן לצפת, בדרך סיורו בארץ, מזכירו של משה מונטיפיורי, ד“ר לוי. עוד היום רוטטים הדברים הרשומים ביומנו, בחרט אדם תמים ובעל־נפש. תמוז תקצ”ח:

“צעקת העדה גדולה אלי לפתות את הרב – ר' דוב מאוֹברוטש – ללכת אתי אל עכוֹ ומשם אל חיפה, הקרובה אל הים, עיר מושב רבים מקונסולי אירופה כי העיר הזאת בטוחה מפחד אויב ונקל להימלט ממנה לעתות סכנה חדשה. אבל הרב בצדקתו אמר, כי אמנם, אם יסכימו רוב העם עם העצה הזאת, כי עתה חובה עליו להטות דעתו אחרי רבים ולעשות את רצון העדה. אולם לדעתו מחויבים הם לשבת תחתם במקום הזה ויעבור עליהם מה. כן להחזיק את ישוב העדה הנושנה הזאת על כנה, וכן להציל את בתי הכנסיות על מכונם אשר יהיו לחרבה, אם תמוש העדה מאת העיר”.

נודה: בּבין־המלחמותים, באלו עשרים השנה, בהן עשינו רבות ושׁיירנוּ רבות – החסרנו הֶחְסֵר אחד חשוב: הזנחנו את צפת, אשר היא, בלשון הנוטריקון העממי: צבי. פאר. תפארת, ובתפיסה תולדית – יריבת־חן לירושלים וליפו גם יחד. לא הבינונו לַעוּת את גדירת פרצותיה. לעינינו שממו האחרונים בישוביה החקלאיים החשובים ולא ידענו למנוע את היוֹתם לשַׁמה. האומנם היתה זו למעלה מיכלתנו למצוא תקנה לעין־זיתים, לבל יעזבוה אחרוני המתישבים ולבל יהיו בתיהם הנטושים והחרבים משכן לכנופיות? וכלום הצוָחה של יצחק בן־צבי על פקיעין היתה צריכה להישאר תלויה בחלל הישובי שלנו ללא הד? ואף זו: כיצד יוסבר כי לא נמצאו כמה אנשי רצון ויכולת להחזיר הנה – מדעת ומשיטה – כמה דברים שבתעשיה?

בלי. בלי חשמל. בלי איפותיקות לבנין. בלי תקציב להצמחת ערוגת פרחים בגן העירוני – מתנה לעיריה מאת נדיבי ישראל – בלי גדר לבית־העלמין. זה שער הדורות, המוגדר בדבר האר"י: “בצפת נקברו כפל כפלים כיוצאי מצרים, צדיקים, קדושים וגאוני עולם”; בלי הספקת מים תקינה – והיא מוקפת מעינות ונחלים – ובלי נוער. והרוצה לילך לקולנוע – מוסיפה בת־שיחתי, מבנות צפת, בהסיבנו לשולחן בית־בּוּסל – יטרח וילך לכפר־גלעדי.

ואמנם: אחד הסילוקים הראשונים, אשר ההווה החי חייב לעבר המפואר, הוא: חוב החשמל. בבוא החשמל תעלה אתו גם אתחלתא דחרושת. יעלו המים, יהיה כּדאי להעלותם, תבוא הדחת הרחובות והשקאת הערוגות.

יהי אור!

אין עץ. הבָּקָר מטייל בין הקברים – ומלחך את הקוצים. ולעיניך קמים ארזי־הלבנון, אדירי־התורה, פה נטמנו, חבורה עילאה! לא יצורי־ אגדה: איש איש ומפעלו ביהדות, איש איש ופעמי־עקבותיו ברוח העם. האר"י שבחבורה – קברוֹ אל מול פני העצמון. והרב משה קוֹרדוֹבירוֹ – בעל הפרדס, “פרדס רימונים” – שוכן לצד תלמידו, אשר שגב עליו. “בּכּל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו”. כאן מנוחת ר' יוסף קארו, אשר רשם לזכרון בהשלימו אחד מספרי השולחן ערוך, אורח חיים: “נשלם ביום ב' אלול, שכ”ה (1565) בביריא שבגליל העליון". וכאן ר' שלמה אלקביץ, משורר “לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה”, ומפרש המקרא המלבב, רבנו משה אלשי"ך. ור' יעקב בירב, אשר מלאהו לבו לנסות לחַדש בצפת את הסמיכוּת, להיוֹתה “עיר שסומכין בה” – והענין לא נסתייע. וכל אלה אך מעט מזער, ראשי־ שמות – ולא כולם אף הם.

ראיתי לפתוח את קובץ “הגליל”, שהוּצא לאור בשנת תרע“ט, על ידי סבא אז”ר, והנני קורא במאמרו של פרופסור שכטר, המתורגם בידי

סבא עצמו:

“צפת של אותה תקופה צריכה היתה להיות גן־עדן התחתון לכל אדם בעל שאיפות רוחניות. אם מגמתו של אותו אדם היתה בנגלה, היה בא לבקר את שיעוריהם של קארו, טראני או סגיז ורבנים אחרים, שעמדו בראש ישיבות המקום, ואם מגמתו היתה בנסתר, היה מתחבר אל קורדובירו או אלקביץ. אם לפי טעמו היה נוטה למוסר, היה הולך לשמוע את דרשותיו התנ”כיות של אלשי“ך”. והשיחה העממית מוסיפה: כשהיה האר“י דורש בנסתר היה “מרן הבית־יוסף” – ר' יוסף קארו – מנמנם. וכשהיה דורש בנגלה היה ר' משה אלשי”ך מנמנם. אמר האר"י עליהם: הראשון – נשמתו מסוגלת רק לנגלה. השני – רק לנסתר.

“… אותה שעה יכול היה אדם בצפת לשמוע גם שיעורים בפרקי אבות מר' שמואל אוזידא, שחיבורו בענין זה נחשב גם עכשיו לפירוש מופתי, לפעמים יכול היה להזדמן אצל ר' דויד בן זמרי, שאף על פי שהיה כבר כבן תשעים, היה עוד חבר בועד הכללי והיה נותן דעתו על כל ענין ציבורי. לפרקים יכול היה לטייל עם ר' חיים ויטאל, הגדול בקבלה ונוהה אחרי המסתורין של הטבע ויודע פרק באלכימיה, תכונה, אצטרולוגיה, אַמגוֹשות ושאר מדעי־הרזים למיניהם. וכדי לבלות שעה של קורת־רוח יכול היה לסור להקראותיו של פייטן־המסתורין ר' ישראל נגארא, משורר “זמירות ישראל”, שהיה נוהג, כנראה, לבקר את אביו. משה נגארא, סופר מפורסם בצפת, ואם אמנם השאלותיו היו אֶרוֹטיות ביותר, זכה בכל זאת שיהיו מלאכים שימעי־לקחו”.

עם בואו של ר' יצחק לוריא הגיעה צפת למרום פסגתה.

"הרב יצחק לוריא נולד בירושלים, בשנת 1534. הוא היה מצאצאי משפחה אשכנזית מפורסמת, שבגלל זה היה מכונה בשם יצחק אשכנזי. אפשר שאבותיו באו ממחוזות הריין, שמשם עלו הסניפים הראשונים של משפחה זו. הסניף האחד התישב בפולניה, ואילו סניף אחר היה, כנראה, מהמהגרים לארץ ישראל.

"הגירת יהודים אשכנזים לארצות המוסלמים לא היתה כלל עובדה בודדת. התעוררות זו ליציאה מגרמניה, אשר ישבו בה מאות בשנים, ואשר כמעט היתה להם הזכות לאמור כי הם הם מהקדמונים שבתושביה, באה בכוח שליחותו של רב ידוע, יוסף צרפתי, שעוד בנעוריו גרם לו מזלו לעזוב את עיר מולדתו בגרמניה ולנוד לתורכיה. בקול־הקורא שהוציא זה הוא מתאר את “חלקם בנעימים שנפל ליהודים הנמצאים תחת חסותו של חצי־הסהר, בהשואה למזלם הרע של אותם היהודים היושבים בצל הצלב” – והוא קורא להם להימלט מבית־העבדים של גרמניה ולהגר לארצות תורכיה. הוא אומר: “אלמלי יכלו יהודי גרמניה לתאר לעצמם אפילו אחד מעשר מהפריחה והשגשוג העתידים להם בתורכיה, לא היו שמים לב לא לגשמים ולא לסופות־השלג ולא היו נחים לא ביום ולא בלילה עד שהיו מגיעים להתם. בין הטעמים אשר בכוחם רצה להשפיע עליהם היה גם זה, שמתורכיה פתוחה לפניהם הדרך ללכת לארץ ישראל”.

"בהיותו בן שמונה שנים היה הילד יצחק לוריא למופת בלמדנותו – ואף אחד מלמדני ירושלים לא יכול היה להתחרות אתו במשא־ומתן התלמודי. לאסונו מת עליו אביו, שלמה, באותו הזמן והשאיר את אלמנתו במצב מדוכדך כזה שלא היה באפשרותה להשיג לבנה אפילו את הספרים הנצרכים ללימודיו – ולפיכך היו מוכרחים לרדת לקהיר שבמצרים, ששם ישב אחיה העשיר, המוכסן מרדכי פרנסיס. זה קיבלם בסבר פנים יפות, סיפק בהרחבה את כל הנצרך לה לאחותו ולתלויים בה. את בנה יצחק אימץ לו לבן ושם אותו תחת השגחת ר' בצלאל אשכנזי, בעל “שיטה מקובצת”. ותחת השגחתו נשאר עד אשר מלאו לו חמש־עשרה שנה, שאז נשא לו לאשה את בת איש חסדו. זמן היכנסו בלימוד הקבלה היה כשנתים אחר כך.

“האגדה מספרת בענין זה כך: איש בלתי נודע אחד היה מבקר את קהיר, לרגל עסקיו, ויקר מקרהו לשבת בבית־הכנסת מול האר”י – ועשה את עצמו מתפלל, מתוך ספר שהיה בידיו. נתעוררה סקרנותו של האר“י. לאחר שקרא שתים־שלוש דלתות בספר, ביקש מהסוחר להשאירו אתו. הלה הסכים להיפרד מן האוצר, בתנאי שהאר”י ישתדל עבורו אצל חותנו המוכסן, לפטור מן המכס את כל הסחורות אשר הוא יכניס למצרים."

כתב־יד זה, כנראה, היה – ספר “הזוהר”.

אז, בצאת גוֹלת ספרד לנדודיה – ומהם המרובים שנתאחזו בתורכיה והמעטים שהגיעו לצוֹר וּלצידוֹן – ותהי להם צפת לעיר־העליה ולעיר־המעשה:

“מלאה כל טוּב ומזונות משובחות ודגן ויצהר לרוב מאד – ובזול… ולולא רוב השמן והתבואה שמוליכין משם לדמשק ולמקומות אחרים, לא היה שוה כלום – וכל מיני פירות טובים נמצאים בה… והארץ רחבת ידים בסחורה ויש הרבה סוחרים מכל מיני סחורות מיהודים – והם מביאים סחורות מדמשק ומוכרים שם” – כותב נוסע אחד, בשנת רפ"ב, על סף התחלת העליה מספרד.

במאה השש־עשרה הוקם בצפת הדפוס הראשון ובשנת של"ז נדפס בו הספר הראשון: “לקח טוב” – פירוש על מגילת אסתר מאת הרב ר' יום טוב צהלון.

במידה שהננו מעמיקים במצולת הדורות, הרי אנו מגיעים לצפת זו אשר שמה מפורש בירושלמי, ראש־השנה ב‘, א’ – כאחת הפסגות, מעליהן היו משׂיאין את המַשׂוּאוֹת, להודיע על קביעת החדשים והמועדים.

אכן, צפת צוֹפה ונצפית למרחוק…

טיולי־עבר!

בהוֹוה אני מטייל עם מזכיר מועצת פועלי צפת, בנתיבי העיר העתיקה. הוא מכיר את העם – והעם מכיר בו. מפתחה של אחת החצרות מופיעות פני אשה צעירה. אשר דבר לה לבן־לויתי, למזכיר. חיורון פניה ויפיין מכים אותך בתמהון. לאחר ששוחחו שיחה קצרה חוזר אלי המזכיר, ואני למד כי שלושת ילדי האם הזאת חלו באדמת בזה אחר זה, והיא שומרת מיטת החולים, אסירת עוני ודחקות…

אנו עולים להר כנען. כר נרחב! למעלה מעשרים אלף דונם. מפי מארחנו, המקבילנו בסבר פנים יפות, אנו שומעים שבחים מופלגים להר הטוב הזה, אשר שמש ארץ־ישראל משפיעה עליו קרני אולטרא־סגול במידה יתירה הרבה על זו, שהיא מעניקה לדאווֹס, בית־המרפא המפורסם השווייצי.

אנו יורדים לנחל־הטחנות – והוא נחל איתן בשלהי קיץ. רוחץ רגלי הר צפת ומימיו צוננים, ועל שפתו – מזה ומזה – כל עץ פרי…

“המנוחה בצפת, לפי שעה, אינה אלא מנוחה בכוח. לכשיצטרפו מעשי בני־אדם למעשי אלהים – תהי זו מנוחה בפועל” – נאום חיים נחמן ביאליק.

צפת, קיץ תש"ד.