המערות שבקרבת עתלית וטנטוּרה הקנו לארץ־ישראל מקום ראשון בפריסת יריעות הפריהיסטוֹריה של האדם. המדובר הוא בארבע מערות: שלוש – כרמליות והאחת – באדמת כַּבַרַה, דרומית לטנטורה. המימצא של המערות האלה הקפיץ אותנו בספר תולדות אדם בארץ קפיצה של שבעים וחמשת אלפים–מאה אלף שנה, ויש אומרים: חצי מיליון!

עד 1925 לא נחשׂף בארץ לא שריד־אדם מתקופת־האבן הקדומה ולא סדר־כלים שלה, או של התקופות הבאות בעקבותיה. עד אז נתגלו רק גיבובי כלים מכלים שונים, עקורים ממסיבותיהם, מעורבבים יחד בערימות עיליות – ולפיכך, חדלי ערך כרוֹנוֹלוֹגי ודאי.

כיום הארץ מציגה – מלבד החומר שפרסומו עודנו צפוי – כתריסר שלדי האדם הקדמון. כמעט שלמים. הם הועלו מתוך עפרותיהם, כשלצדם, או במסיבותיהם ומעליהם, מערכות כלים שלהם, או של בני־זמנם.

רציפות הרבידה הרשתה לעקוב ולקבוע גם את היחס והקשר ביניהם לבין הבאים אחריהם – שלדי האדם הדעתּן (בלשון ספר בראשית: לאחר שטעם מעץ הדעת). מבשרHomo Sapiens ובינתים העלה המחקר הפאליאוֹנטוֹלוֹגי, מחקר שרידי החי הקדמונים, מסקנות המסייעות לנו לשַווֹת לנגד עינינו את רקע מציאותם של אנשי־בראשית אלה, את התנאים הסובבים אותם.

בּוּל־אבן, שנפרד בזמן מן הזמנים מסלעו, ב“מערת הצוענית” שבוָדי־אל־עמוד, בקצה הצפוני של בקעת גינוסר, שמר – כשמוֹר גולל על קבר – על גולגלתו של אדם קדמון גלילי, מלפני מאה אלף ולכל הפחות – ארבעים אלף שנה. כדי להגיע לפתחה של המערה צריך לטפס ולעלות כ־135 רגל בכתלו של הוָדי המהוּרְדָף¹. החופר חָדר בפנים המערה ובשטח הרחבה שבחזיתה מבעד לשבעה רבדים של “אשפת דורות”: למן גללי הצאן החי שמלמעלה עד לרובד של חמרה יפה אדמדמת, הוא הרובד האחרון, אשר תשתיתו הסלע. כאן נשתמרו אותם ארבעת פרקי עצם־הגולגולת, אשר פתחו מפלש חדש בערפלי העבר הרחוק. לפי בדיקתו של המנתח וחוקר הגוף האַנטרוֹפּוֹלוֹגי אַרטוּר קִיט, גולגולת זו היא של אדם צעיר – בן מין חדש, קצת נִפְלֶה בדיוֹקנו, למשפחת האדם הקדמון, הניאנדרטאלי. למעלה מעשרים שלדים, קצתם שלמים ורובם חלקיים, מבני־מינו של זה נתגלו באירופה (גרמניה, ספרד, בלגיה, מוראביה, קרואטיה. צרפת, איי־ג’ירסי, איטליה) וכן בגיברלטר ובמַלטה. בכל המקומות הנ"ל נפוצים גם כלי־המעשה שלו, הנקראים “מוֹסטיריים”, על שם Le Moustier שבצרפת, שם נתגלו לראשונה. אולם הכלים האלה הופיעו גם בארצות אפריקה הצפונית, סוּריה, עיראק, ארץ־ישראל. ויש אומרים: גם בסין וברודזיה. מיהו איפוא – מחוץ לאירופה – אשר יצר כלים אלה לחפצו ועשה את מלאכתו? לפתרון שאלה זו פתחה המערה הגלילית פתח, שנתרחב והלך עם החפירות הבאות.

עונת חפירות אחת ב“מערת־שוכּבה” שבבקעת נטוֹפה, בשנת 1924, עוררה עוד יותר את התשוקה לתוּר ולחפור בארץ את שרידיו של האדם הקדמון. במערה זו, הנתונה בגובה של שבעים רגל, באחד הסלעים של אשדות הרי יהודה, במרחק עשרה מילין מירושלים, צפונית־מערבית לה – נתגלו שלושה רבדים: עילי מעורבב, אמצעי ותחתי. בין השנים האחרונים – פרץ־זמן רחב מאד. ברובד האמצעי נחשפה שפעת כלי־צור זעירים. תרבות מיוחדת, מיקרוֹליטית, אשר קורא לה אחר כך בשם “כלי־נטוֹפה”: שלל שׂהרוֹנים דקים, חודים, סכינים, מקדחים, שפופרות, צוּרות של משולשים ושל מעין טרפּציוֹת, מחטים גסות, שהאחת בהן “קוֹפה” סמוך לחוּדה, אף חודים של עצם, עשויים ביד־חרוצים, אף שברי טבלה אחת של עצם, מקושטת לאורך קצותיה קבוצות של תחריטים מקבילים, ועוד. כמלכיצדק, שאין המדע יודע לא את קודמיו ולא את הבאים אחריו, כך תרבות זו של כלי־נטופה, אין המדע יודע כצביונה בשאר חלקי־עולם. אף בארץ־ישראל גופא לא ניתן עדיין לקבעה כחוּליה בשרשרת. הגם שב“מערת כברה” וביריחו נמצאו כמה מן המפתחות האבודים לסתוּמוּתיה. עם שפעת הכלים הדקים האלה ועם שרידיהן של חיות רבות, נחשפו כאן אחד־עשר קברים, שמהם שבעה לפחות הם מקברות בני־זמנם של הכלים האלה. לוקטו שרידיהן של ארבעים וחמש גופות, המיצגות את הטיפוס העתיק ביותר של האדם החדיש הארץ־ישראלי. כל אלה – ברובד האמצעי. לעומתו הופיע הרובד התחתי דל וחסר. חלקים ממנו נשאו שטפי־מים עזים – עדות לתקופות של גשמים מרובים – וחלקים הוסטו בכוח המים ונשתנתה רבידתם. בצד הרבה עצמות מן החי, ספונות בכּורכּר, שבכמה מקומות נתקשו כאבן יצוקה, נחשפה כאן רק שן אחת (טוחנת) ופירור עצם־גולגולת של אדם קדמון – מימצא מגרה, שהיה בו יותר כדי לעורר בעיות מאשר לישבן.

עם התחלת החציבה בעתלית, לצרכי נמל חיפה, בשנת 1928, אמרו תחילה להפוך למחצב את אחת השלוחות המערביות של הכרמל – צוּק־ סלע זקוף, מפולש נחל, העובר מתחתיו. כבחצי כתלו של הצוק, מעל לצמרות העצים אשר לחופי הנחל. נשקף פתח של מערה, היא – “מערת־הנחל”. עם ירי־הנפץ הראשון הופיע לעין השמש שלל כלי־צור, שעוררו תשומת־לב וחייבו, לאחר בדיקה, להסתלק מן החציבה ולפתוח כאן בחפירה, אשר לא הכזיבה. סמוכות לה ל“מערת־הנחל”, גם “מערת־התבון” ו“מערת־הגדיים”, אשר נחקרו ונחפרו אף הן. במערות הכרמליות הללו נחשפו מטמוֹני־רבדים מפליאים, צבורים זה למעלה מזה, כנתינתם מיד הפריהיסטוריה. כאן זוהו שרידיהם של חמישים ושנים מיני יונקים, רובם מן החיה הדקה ורק מקצתם מן החיה־הענק – הקרנף, הבהמוֹת, השנהב. הצבאים והיעלים מצויים כאן ביותר – ומפליא עד מאד מיעוט העדוּת למזונות שלל הים. מסתבר כי פרנסתו של האדם הקדמון היתה בעיקרה על העכברים ועל החפרפרות. אשר לאדם הקדמון עצמו – הנה הופיעו כאן רבים משלדיו: עשרה מן השלדים האלה הם מן הנכסים החשובים ביותר, שהצליחה הארכיאולוגיה להעלות במעדרה בזמן מן הזמנים. ואכן, אין כמקום הזה טוב למשכן האדם הקדמון: עורקי־חלמיש בסלע – ליצירת כלי־הצור, עצים – להתקנת הקתות. קרבת ים והר – וביניהם: רצועה מפסקת, המתרחבת במקום הזה כדי שני מילין שדות שבלי־קמה.

חדר לפנים מחדר, ב“מערת־הנחל”, נמצאו ששה רבדים פריהיסטוריים דובבים, ללא כל חציצת סרק ביניהם, להעיד כי שלשלת הדרים לא נפסקה כאן במשך שבעים וחמשת אלפים–מאת אלף שנה. וכאז הלכו ונגלו בזה אחר זה שלבי ההתפתחות הקדומה כהויתה. השלדים בפנים המערה – והם המועטים – היו מוטלים על גבם, אפרקדן, ואלה הקבורים בשטח הרחבה – והם המרובים – היו מושכבים על צדם. ברבדים העמוקים ביותר נמצאו שלושה קברים קבוצתיים: של ארבעה, של חמישה ושל אחד־עשר שלד, כפופים בחזקה, כשברכיהם משוכות לסנטריהם. מן הקישוטים השונים תצוין מחרוזת השינים – פאר לראשיהם של אחדים. בשטח הרחבה נתגלתה כעין חלקה מיושרת במקצת – חמישה על שבעה רגל – ופה נמצאה כעין מרצפת, ובגוף הסלע – שוּרת כלי־קיבול, מראה גביעים להם, החטובים בידי אדם. האחד, שצורתו צורת חריט הפוך, מדויק, מלאכתו מושלמת ביותר ואת שפתו סובב חריץ, עשוי ב“חרט אנוֹש”. מתוך העדר עקבות כל־שהם של שימוש תכליתי ומתוך קרבת הקברים, מתבקשת המסקנה כי היו אלה כלים מוקדשים לפולחן המתים. רבים התכשיטים של עצם. יש גם שרטוט פרימיטיבי של ראש, חקוק בסלע, ליד קבר ילד. מתוך כלי־המלאכה ראויים לציוּן חרמשים של עצם: צלע ארוכה של צבי, או של חיה אחרת, עשויה לארכה מגרעות מגרעות, למושב סכיני־צוּר קטנים, אשר צדם החיצוני נמצא מלוטש אגב קצירה. מציאות הקצירה, כהשלמה לציד ולדיג, אינה מחייבת עדיין מסקנה על התחלת חקלאות של ממש, שעיקרה – זריעה. אך כמה שברים של מכתשות ועלי של בזלת מעוררים לחשוב כי גרעיני צמחי־הבר שנקצרו – נטחנו לקמח. כמה מחרמשי־האבן יש להם ידות מתוארות (קויהן אינם ישירים. כי אם נטויים, לשם נוֹי). וכלים אלה מעוררים את הרושם, שהם מיועדים מלכתחילה לצרכי מועד בלבד. עוד מסכת כלים אחת – קדומה לזו של “כלי־נטופה” – הופיעה כאן. סימנה המיוחד: חודי־צור מתוארים. לכלים אלה, אשר לא נמצא כיוצא בהם בכל הידוע עד עתה, נתיחד השם: עתליתיים.

הגענו עד תשתית הסלע כ“מערת־הנחל”, עדיין לא הגענו ל“סוף כל הדורות”. ההמשך, לעומק קדמוּת האדם, נתון ב“מערת־התבון” – ונתון כך, שלא יחול פקפוק כלשהו בלוח הרבדים וסדרם. אוצרות מגוּרי־קדם אלה מרתקים להפליא רתוקה אל רתוקה.

צוֹהר, דמיונו כארובת־עשן, הפותח את “מערת־התבון” לשמים – הוא הגורם לשמה. כמה מן הרבדים של מערה זו קושטים לרבדים של אחותה – “מערת־הנחל”. אתה מפליג מן הרבדים הללו, שתקופתם חופפת אחת את השניה, והנך יורד למטה בסולם הדורות, אשר ראשו – הרובד העלי ב“מערת־הנחל”, ורגלו – הרובד התחתי של “מערת־התבון”. בעוד אשר ב“מערת־הנחל” לא נמצאו משרידי עצמותיו של האדם הקדמון אלא שן אחת או שתים, נתגלה ונחשף ב“מערת־התבון” מספר עצמות, בעיקר פרקי־גולגולת, וכן מספר שיני־חלב ושיני־קבע ואף שלד־אשה שלם, שנשתמר יפה. הוא נמצא מושכב על גבו, מתוך נטיה לצדו השמאלי, הרגלים כפופות במקצת והיד השמאלית שׂוּמה אל הגוף בזוית ישרה. מכוח חדירת שרשיו של חרוּב, הצומח בקרבת מקום, נפרקו בכמה מקומות עצמות השלד, שהן קשות ועינן כעין עץ המהגוֹן.

אולם בשום מקום בעולם לא נמצא עד היום אוצר גדול ומשומר של שלדי האדם מתקופת־האבן הקדומה מעין זה שנתגלה ב“מערת־הגדיים”, שהיא, לפי מידותיה, הצנועה ביותר בין שלוֹש המערות הכרמליות. היא מעמיקה רק כדי עשרים רגל בגוף הסלע והמדרגה שלפניה – עליה תאהיל תקרת הסלע התלוי – שיעורה 16 רגל עד 40. ביום אחד הופיעה בעומק ששה וחצי רגל, למטה מן הרובד המוֹסטירי הנמוך ביותר, לסת תחתונה ושינים, שהוגדרה מיניה וביה כלסת אנושית. עד מהרה נתגלה בסמוך לזו גם החלק השני של הלסת ובקרבתם – גם הגולגולת והשלד כולו, כשהם ספונים בתוך כּורכּר קשה, אשר שמר עליהם כל רבבות השנים על הצד היותר טוב. מפאת קשי ההפרדה של השלד מן האריזה (הכּורכּרית), באותם כלים שהיו מצויים בידי החופרים, נשלח השלד על סלעו – ללונדון, לארטור קיט. שהגדירו כשלד של תינוקת רכת גיל, כבת שש. הגפים הכפופות בחזקה העידו כי הגויה היתה מכורכת בתכריכים או כפותה וכי אין זו תנוחה מקרית אלא קבורה מדעת. שלד צעיר זה, ניאנדרטאלי לפי כל סימניו – כמה מסגולותיו המיוחדות, בפרט צורת הקדקוד, עוררו את השאלה, אם אין לפנינו חוּלית־בינים העשויה לגשור את הגשר בין האדם הקדמון לאדם הדעתן. היתה משום כך ציפיה רבה להמשך החפירה, שמא תביא זו לחישוף שלד מבוגר, אשר לפיו יקל להכריע בדבר. ואמנם נתקיימה ובאה תקוה זו – ובמידה לא שיערוה! בחודש מאי 1932 הופיעו ב“מערת־הגדיים”, במשך תשעה־עשר יום, שרידיהם של שבעה “קדמונים” מבוגרים, ניאנדרטאליים, ושל שני ילדים. גם מערכות שרידים אלה נשלחו ללונדון על סלעיהן – האחד מהם משקלו הגיע עד שני טון – והוברר כי יש ביניהם שני שלדים תמים, שנשתמרו על הצד היותר טוב, עד לעצמות הדקות של האצבעות. מן השלדים השלמים ומן החסרים גם יחד הוּכח כי לפנינו – קבורה מדעת, שנעשתה מתוך כוָנה ושימת־לב. ליד האחד נמצא ראש של שור – כפי הנראה: קבור אתו יחד (“בכור שוֹרֹ הדר לו” – דברים ל“ג, י”ז).

השלמות חשובות למימצא שלוש המערות הכרמליות באו מן החפירות ב“מערת־כברה” ומכמה בדיקות וחפירות ביהודה ובגליל.

בחפירה הכברית, שנסתיימה בשנת 1931, באה לידי גילוי עוד תרבות מיקרוליטית אחת, בעלת צביון משלה, אשר לא נודעה מקודם. יציינוה: ידות־עצם מתוארות לחרמשי־אבן. כינוה, לפי שעה על שם מקומה: כַּבָּרית.

בבית־לחם יהודה, ברמת גבעה, הנשואה היום הזה 2500 רגל על פני הים, בפרשת מימי הים התיכון וים המלח, מצא מר ג’והן ליסלי סטארקי – חופר לכיש – מציאה שבאַקראי ועורר את המוזיאון הדרומי הקינסינגטוֹני לחפור שם. טמון בזיפזיף, אשר לידתו בחיק־הים, נתגלה כאן, ברבדים קדומים ביותר, שלל עצמות של חיות – בהן: שנהב, בהמות וקרנף – ואף שרידי הסוס־הננס, שעצמותיו נחשפו באסיה ובאמריקה, בהודו ובאפריקה, וכן שברי כלי־צור, אשר לפשר שברם אין עוד ביאור מוכרע. מעל לרבדים – אוהל אבני נארי, המעידות על קדמוּת התקופה. אין זאת כי אם שקוֹע שקעה האדמה הזאת מתחת למי־הים, בטרם יבוא הזעזוע העיקרי (שהוליד את בקעת הירדן) ויעלנה לראש גבעה.

בזיפזיף של יצוע הירדן וחוֹפיו – למטה מהחולה – נעשו בהדרכת ד"ר מ. שטקליס, מטעם האוניברסיטה העברית, בדיקות, שהביאו בכללותן למסקנה כי עוד בעידן הבין־קרחי השני, היינו: לפני כחצי מיליון שנה, החל האדם הקדמון בארץ לחיות תחת כיפת השמים. כלי הבזלת והצור שנמצאו בבדיקות אלה, יחד עם עצמות שנהב אחד מעלים על הדעת מבחינת המלאכה את שׂפוני אחד הרבדים של “מערת־התבון”.

ב“הר־הקפיצה” הנשקף על פני עפולה, גילו האבות הפרנציסקנים של נצרת מערה מכוסה כליל, שהבטיחה שלל נצוּרות. מן הרובד התחתי הועלו בשנת 1935, שרידיהם של שבעה שלדים קדמונים, מקצתם לקויים קשה בחסר – ונחלקו בהם הדעות: יש מקדימים ויש מאחרים. רק עם פרסום מלוא החומר יוכרע, אם יש ליחס אותם על קדמוני־הקדמונים של העידן הבין־קרחי השני, או שיש לראותם כבני־זמנו של אדם־הכרמל.

לטרון, מחנה העצורים, תמוז תש"ו.