“מיהו אדם־הכרמל? שלד האשה שב”מערת־התבון" – ניאנדרטאלי טיפוסי הוא ומעיד כי הגזע הלז היה מצוי בארץ. בצד ה“קדמונים” האחרים, – טמוני “מערת־הגדיים” הכרמלית ו“מערת־הצוענית” הגלילית. הללו – נופלים הם מן הניאנדרטאלי בכמה מסימניהם וגם שונים זה מזה. אין למצוא בעולם שוני כזה בשום קבוצה מקומית של שלדים קדמונים. לפי בדיקות ומדידות מדוקדקות יש נטיה ברורה של התפתחות לצד “האדם הדעתן”. “לרגלי הכרמל – אומר אחד משני החוקרים שבדקו את השלדים הקדמונים הארץ־ישראלים – עסק הטבע בניסויים. כאילו מתוך כונה להוציא לאור את הטיפוס המסוגל ביותר לעמוד במבחן הברירה הטבעית”.

קדמונים אלה לא היו ענקים, אך קומתם עלתה על זו של הניאנדרטאלים. מידת גבהם של הגברים – מחמישה רגל ושמונה אינטש עד חמישה רגל ואחד־עשר אינטש. ושל הנשים – מחמישה רגל עד חמישה רגל וארבעה אינטשים. הילוכם זקוף, כזה שלנו, לא קוֹפי. הם בעלי חזה רחב וכפי הנראה – מיטיבי רוץ. כף רגלם, השוק, הזרוע והחוּליוֹת של חוט־השדרה – יש בהם פרטים הדומים לאלו של קופים. האורב (חיבור הירך והפחד) של אחד מן השלדים נמצא מנוקב ברומח מרובע של עץ – דבר המוכיח איל מלחמתי לא־ישוער. מוחם דומה לזה שלנו ויש רגלים למסקנה כי גם הדיבור לא נעדר מהם. ואותה לסת של חזיר־הבר, התקועה בזרועותיו של אחד השלדים – כלום אין לסבור כי היא באה להברות את המנוח את חלקו ב“סעודת שור־הבר”, בעולם שמעבר לפרגוד החיים?

ריבוי שרידיהן של העצמות מן החי בפנים המערות המכַפליוֹת ומחוּצה להן, בקרבתן – הועיל לאַלפנוּ רבות. העצמות שנחשפו בחוץ – בהן רבות המבוקעות ושבורות בקרדומות־הצור של האדם הקדמון ובסכיני־צור: הן מראות בעליל כנגד מי היה עליו להילחם, מחמת מי נאלץ לבקש מחסה במערותיו, מאחורי מדורת־אש, ומפני מי הטמין את מזונותיו. מציאות עצמותיה של חיה ממשפחת הצבאים, אוהבת היערות והרטיבות, תוֹרנו כי האקלים בתקופות אלו היה לח ביותר, והופעתן המתרבה והולכת של עצמות היעלים, אוהבי החורב בתקופות הבאות, תוכיח כי נתרחשה בהדרגה תמורה של ממש והאקלים נשתנה מלַח ליבש.

ארץ־ישראל לא ידעה מעולם אַקלים אַרקטי. התקופה הקדומה ביותר, אשר יש לנו סימנים בה, לפי הרובד התחתי של “מערת־התבון”, האקלים שלה הנהו דומה לזה של הקו־המשוה. במידה שאנו מטפסים ועולים במעלות הזמן מתגלות ומופיעות עצמות יעלים. בצד עצמותיה של Dama Mesopotamica, עד שהן נעשות שתיהן מצויות במידה שוה, כגון ברובד הרביעי של “מערת־התבון”, ללמד כי האקלים נשתנה לצד התמעטות הרטיבות. בו בזמן הארץ שופעת נהרות איתן, אשר במימיהם הרבים יחיו התנין, הבהמות, הקרנף. אחרי זה, בלי שתפול תמורה במערכות כלי־הצור. חל שינוי בולט במערכות החי: החיה־הענק, גסת־העור, נעלמת. מכאן ואילך – התקדמות לקראת אקלים יבש וחם, עד לרובד “כלי־נטופה”, ששם אין למצוא עוד זכר לצבאים.

החידושים שנתגלו עם היגלות אדם־הכרמל עוררו את שני החוקרים שעסקו במחקר שלדי הארץ, להציע סדר מדעי חדש לטיפוסי האדם הקדמון בעולם וליחד לאדם־הכרמל הארץ־ישראלי מקום בראש, כלומר: לקרבוֹ, ככל האפשר, לאדם הדעתן.

ובכן, לפני כמאה אלף שנה, בעידן הבין־קרחי השלישי, כשבאירופה התגורר רק הגזע הניאנדרטאלי, חי בארץ גזע נעלה עליו, אשר אחדים מבני־מינו מתקרבים לנציגים האירופיים הראשונים של אדם הדעתן, מעין זה של Dama Mesopotamica – אשר מצאנוהו באירופה רק כעבור חמישים אלף או שבעים וחמשת אלפים שנה!

לאור הגילוי הזה העמיקה חידת צמיחתו של “האדם הנטוֹפי”, זה שהופעתו חלה לפני כעשרת אלפים שנה, ואשר כלי־מעשהו הם “כלי־נטופה” הזעירים, המיקרוליטים, המצויים גם ב“מערת־הנחל”, גם ב“מערת־שוכּבה”, גם במקומות אחרים בארץ – והוא אבי האדם הקדמון Homo Sapiens – הארץ־ישראלי. מהיכן בא? האם מצאצאי האדם הקדמון הוא, יליד המערות האלו גופן, גלגול התפתחות של דורות, או כי בן גזע כובש הוא, אשר השתלט על המערות מבחוץ? גם העפר העשיר של המערות הכרמליות, אשר שמר לנו את שלדיו של האדם הקדמון, לא הותיר לנו לפליטה מערכת שרידים, שיהא בהם להעמידנו על עקבות מוצאו של “האדם הנטוֹפי”. בהופיעו הרי הוא עומד לפנינו כאדם חדש בעולם חדש!

גם מבלי להיעגן לתוספת חקירה יש ליחסו על הגזע הלבן, הוא הגזע הקַוקַזי, ולראותו כאחד מאבות הענף הים־תיכוני, המהווה יסוד מיסודות ההרכב הגזעי של העמים השוכנים כיום לחופי הים התיכון. הוא עומד לפנינו, מבחינת מבנה גופו, מפותח בתכלית. עוד אין לו מתכת, אף לא כלי־חרס, אך הוא נתון כבר להתחלות של עבודת־האדמה וכבר אילף לו את הכלב. כפי שיש להסיק ממציאותן של עצמות אדם השבורות בעודן טריות, הריהו מאוכלי־בשר־אדם. קשה להגדיר את מהות הפולחן הדתי שלו, אך מסתבר כי האמין בחיים שלאחר המות והיה מדקדק במנהגי קבורת מתיו.

על מידותיו יש למנות – שליחת־יד ראשונה במלאכת מחשבת. בשנת 1932 מצא פרופסור נלסון גליק על פני סלעי עבר־הירדן כמה ציורים מפליאים של חיות. מהיותם חרותים על הסלעים תחת כיפת השמים אין סעד צדדי לקביעת זמנם. מיחסים אותם לתקופת־האבן האמצעית, ולכל היותר – החדשה.

התחלות אמנותיות, הניתנות להגדרת זמנן בוַדאות, באות מתקופת־האבן האמצעית. הגביע הנאה, צורת קוֹנוּס, החטוב בסלע של “מערת־הנחל”, מוכיח חוש גיאומטרי יפה. המלאכה בעצם, כפי המדרגה שהגיעה אליה בשכבות הרבודות ב“מערת־הנחל”, ב“מערת־שוכּבה” וב“מערת־כברה” – יש בה משום נצנוצי היצר האמנותי, ואף כושר ביצוע מסוים. כיצירת־פלא בתקופה זו יש לראות פסל קטן, הבא מאחת המערות שלחופי ים המלח – צבי זעיר, חטוב מאבךגיר; גופו, המתואר יפה, נוטה קצת על צדו ורגליו מקופלות בצורה הטבעית ביותר.

אך משמעותה של התרבות הנטוֹפית היא רחבה הרבה יותר. בסדרת הרבדים של “מערת־הנחל” ו“מערת־התבון” מונחת התרבות הנטופית. היא ראשית התרבות העתליתית, שהיא פסגת התרבות של תקופת־האבן הקדומה. זו וזו אין להן דוּגמה באירופה, אפריקה ואסיה. לא רק מבחינת צביון הכלים, כי אם גם מבחינת מציאותה של חקלאות בטרם קדרות. הוה אומר כי מגמה זו של התפתחות מקומית־מקורית או “פרובינציאלית”, כשם שהטביעה חותמה על הדברים בשלהי תקופת־האבן הקדומה בארץ־ישראל, כך המשיכה לפעול וכוחה היה יפה גם בתקופת־האבן האמצעית.

ראשית החקלאות וראשית אליפת החי מוצאת בארץ־ישראל את האדם הקדמון כשעיקר דירתו היא כבר מחוץ למערה, תחת כיפת השמים. צא ולמד: בעוד אשר בפנים “מערת־הנחל” – בתקופת־האבן האמצעית – עביה של “אשפת־הדורות” אינו אלא ארבעה אינטשים, הרי בשטח המדרגה – עביה כעשרה רגל. וכאן מצוי אותו שהרון, שכמותו אנו פוגשים בעפרן של תחנות אחרות שתחת כיפת השמים. מסתבר שהאקלים הגיע בזמנים ההם למידה כזו של יובש שחיי־מערה חדלו להיות נוחים. ואם גם הוסיפו לגור מספר חדשים בשנה בתוך המערות, הרי עיקר המגורים הועתק החוצה – לאוהל, לסוכה ולאויר הפתוח.

בארץ־ישראל אירע הדבר, לפי ההשערות האחרונות, לפני כשמונת אלפים שנה. מאליו ברור כי מאורע זה לא חל אלא לאחר שחלפו כליל נחשולי־הקור ומטרות־העוז של תקופת־הקרח האחרונה. רק משיבשה האדמה במידה מרובה והאקלים התקרב לזה של ימינו יכלה משפחת האדם – עם גידולה – להתחיל ו“לעבוד את האדמה”, ולאין ספק נטלה האשה חלקה בראש “בזיעת־האפים”.

האדם הנטוֹפי, לפי פזורי הכלים הנטוֹפיים, היה נפוץ על פני כל ארץ־ישראל, כשם שבן־גילו הטרדינוסיאני היה נפוץ במערב אירופה ובצפון אפריקה.

לטרון, מחנה העצורים, תשעה באב תש"ו.