המערות שבקרבת עתלית וטנטוּרה הקנו לארץ־ישראל מקום ראשון בפריסת יריעות הפריהיסטוֹריה של האדם. המדובר הוא בארבע מערות: שלוש – כרמליות והאחת – באדמת כַּבַרַה, דרומית לטנטורה. המימצא של המערות האלה הקפיץ אותנו בספר תולדות אדם בארץ קפיצה של שבעים וחמשת אלפים–מאה אלף שנה, ויש אומרים: חצי מיליון!

עד 1925 לא נחשׂף בארץ לא שריד־אדם מתקופת־האבן הקדומה ולא סדר־כלים שלה, או של התקופות הבאות בעקבותיה. עד אז נתגלו רק גיבובי כלים מכלים שונים, עקורים ממסיבותיהם, מעורבבים יחד בערימות עיליות – ולפיכך, חדלי ערך כרוֹנוֹלוֹגי ודאי.

כיום הארץ מציגה – מלבד החומר שפרסומו עודנו צפוי – כתריסר שלדי האדם הקדמון. כמעט שלמים. הם הועלו מתוך עפרותיהם, כשלצדם, או במסיבותיהם ומעליהם, מערכות כלים שלהם, או של בני־זמנם.

רציפות הרבידה הרשתה לעקוב ולקבוע גם את היחס והקשר ביניהם לבין הבאים אחריהם – שלדי האדם הדעתּן (בלשון ספר בראשית: לאחר שטעם מעץ הדעת). מבשרHomo Sapiens ובינתים העלה המחקר הפאליאוֹנטוֹלוֹגי, מחקר שרידי החי הקדמונים, מסקנות המסייעות לנו לשַווֹת לנגד עינינו את רקע מציאותם של אנשי־בראשית אלה, את התנאים הסובבים אותם.

בּוּל־אבן, שנפרד בזמן מן הזמנים מסלעו, ב“מערת הצוענית” שבוָדי־אל־עמוד, בקצה הצפוני של בקעת גינוסר, שמר – כשמוֹר גולל על קבר – על גולגלתו של אדם קדמון גלילי, מלפני מאה אלף ולכל הפחות – ארבעים אלף שנה. כדי להגיע לפתחה של המערה צריך לטפס ולעלות כ־135 רגל בכתלו של הוָדי המהוּרְדָף¹. החופר חָדר בפנים המערה ובשטח הרחבה שבחזיתה מבעד לשבעה רבדים של “אשפת דורות”: למן גללי הצאן החי שמלמעלה עד לרובד של חמרה יפה אדמדמת, הוא הרובד האחרון, אשר תשתיתו הסלע. כאן נשתמרו אותם ארבעת פרקי עצם־הגולגולת, אשר פתחו מפלש חדש בערפלי העבר הרחוק. לפי בדיקתו של המנתח וחוקר הגוף האַנטרוֹפּוֹלוֹגי אַרטוּר קִיט, גולגולת זו היא של אדם צעיר – בן מין חדש, קצת נִפְלֶה בדיוֹקנו, למשפחת האדם הקדמון, הניאנדרטאלי. למעלה מעשרים שלדים, קצתם שלמים ורובם חלקיים, מבני־מינו של זה נתגלו באירופה (גרמניה, ספרד, בלגיה, מוראביה, קרואטיה. צרפת, איי־ג’ירסי, איטליה) וכן בגיברלטר ובמַלטה. בכל המקומות הנ"ל נפוצים גם כלי־המעשה שלו, הנקראים “מוֹסטיריים”, על שם Le Moustier שבצרפת, שם נתגלו לראשונה. אולם הכלים האלה הופיעו גם בארצות אפריקה הצפונית, סוּריה, עיראק, ארץ־ישראל. ויש אומרים: גם בסין וברודזיה. מיהו איפוא – מחוץ לאירופה – אשר יצר כלים אלה לחפצו ועשה את מלאכתו? לפתרון שאלה זו פתחה המערה הגלילית פתח, שנתרחב והלך עם החפירות הבאות.

עונת חפירות אחת ב“מערת־שוכּבה” שבבקעת נטוֹפה, בשנת 1924, עוררה עוד יותר את התשוקה לתוּר ולחפור בארץ את שרידיו של האדם הקדמון. במערה זו, הנתונה בגובה של שבעים רגל, באחד הסלעים של אשדות הרי יהודה, במרחק עשרה מילין מירושלים, צפונית־מערבית לה – נתגלו שלושה רבדים: עילי מעורבב, אמצעי ותחתי. בין השנים האחרונים – פרץ־זמן רחב מאד. ברובד האמצעי נחשפה שפעת כלי־צור זעירים. תרבות מיוחדת, מיקרוֹליטית, אשר קורא לה אחר כך בשם “כלי־נטוֹפה”: שלל שׂהרוֹנים דקים, חודים, סכינים, מקדחים, שפופרות, צוּרות של משולשים ושל מעין טרפּציוֹת, מחטים גסות, שהאחת בהן “קוֹפה” סמוך לחוּדה, אף חודים של עצם, עשויים ביד־חרוצים, אף שברי טבלה אחת של עצם, מקושטת לאורך קצותיה קבוצות של תחריטים מקבילים, ועוד. כמלכיצדק, שאין המדע יודע לא את קודמיו ולא את הבאים אחריו, כך תרבות זו של כלי־נטופה, אין המדע יודע כצביונה בשאר חלקי־עולם. אף בארץ־ישראל גופא לא ניתן עדיין לקבעה כחוּליה בשרשרת. הגם שב“מערת כברה” וביריחו נמצאו כמה מן המפתחות האבודים לסתוּמוּתיה. עם שפעת הכלים הדקים האלה ועם שרידיהן של חיות רבות, נחשפו כאן אחד־עשר קברים, שמהם שבעה לפחות הם מקברות בני־זמנם של הכלים האלה. לוקטו שרידיהן של ארבעים וחמש גופות, המיצגות את הטיפוס העתיק ביותר של האדם החדיש הארץ־ישראלי. כל אלה – ברובד האמצעי. לעומתו הופיע הרובד התחתי דל וחסר. חלקים ממנו נשאו שטפי־מים עזים – עדות לתקופות של גשמים מרובים – וחלקים הוסטו בכוח המים ונשתנתה רבידתם. בצד הרבה עצמות מן החי, ספונות בכּורכּר, שבכמה מקומות נתקשו כאבן יצוקה, נחשפה כאן רק שן אחת (טוחנת) ופירור עצם־גולגולת של אדם קדמון – מימצא מגרה, שהיה בו יותר כדי לעורר בעיות מאשר לישבן.

עם התחלת החציבה בעתלית, לצרכי נמל חיפה, בשנת 1928, אמרו תחילה להפוך למחצב את אחת השלוחות המערביות של הכרמל – צוּק־ סלע זקוף, מפולש נחל, העובר מתחתיו. כבחצי כתלו של הצוק, מעל לצמרות העצים אשר לחופי הנחל. נשקף פתח של מערה, היא – “מערת־הנחל”. עם ירי־הנפץ הראשון הופיע לעין השמש שלל כלי־צור, שעוררו תשומת־לב וחייבו, לאחר בדיקה, להסתלק מן החציבה ולפתוח כאן בחפירה, אשר לא הכזיבה. סמוכות לה ל“מערת־הנחל”, גם “מערת־התבון” ו“מערת־הגדיים”, אשר נחקרו ונחפרו אף הן. במערות הכרמליות הללו נחשפו מטמוֹני־רבדים מפליאים, צבורים זה למעלה מזה, כנתינתם מיד הפריהיסטוריה. כאן זוהו שרידיהם של חמישים ושנים מיני יונקים, רובם מן החיה הדקה ורק מקצתם מן החיה־הענק – הקרנף, הבהמוֹת, השנהב. הצבאים והיעלים מצויים כאן ביותר – ומפליא עד מאד מיעוט העדוּת למזונות שלל הים. מסתבר כי פרנסתו של האדם הקדמון היתה בעיקרה על העכברים ועל החפרפרות. אשר לאדם הקדמון עצמו – הנה הופיעו כאן רבים משלדיו: עשרה מן השלדים האלה הם מן הנכסים החשובים ביותר, שהצליחה הארכיאולוגיה להעלות במעדרה בזמן מן הזמנים. ואכן, אין כמקום הזה טוב למשכן האדם הקדמון: עורקי־חלמיש בסלע – ליצירת כלי־הצור, עצים – להתקנת הקתות. קרבת ים והר – וביניהם: רצועה מפסקת, המתרחבת במקום הזה כדי שני מילין שדות שבלי־קמה.

חדר לפנים מחדר, ב“מערת־הנחל”, נמצאו ששה רבדים פריהיסטוריים דובבים, ללא כל חציצת סרק ביניהם, להעיד כי שלשלת הדרים לא נפסקה כאן במשך שבעים וחמשת אלפים–מאת אלף שנה. וכאז הלכו ונגלו בזה אחר זה שלבי ההתפתחות הקדומה כהויתה. השלדים בפנים המערה – והם המועטים – היו מוטלים על גבם, אפרקדן, ואלה הקבורים בשטח הרחבה – והם המרובים – היו מושכבים על צדם. ברבדים העמוקים ביותר נמצאו שלושה קברים קבוצתיים: של ארבעה, של חמישה ושל אחד־עשר שלד, כפופים בחזקה, כשברכיהם משוכות לסנטריהם. מן הקישוטים השונים תצוין מחרוזת השינים – פאר לראשיהם של אחדים. בשטח הרחבה נתגלתה כעין חלקה מיושרת במקצת – חמישה על שבעה רגל – ופה נמצאה כעין מרצפת, ובגוף הסלע – שוּרת כלי־קיבול, מראה גביעים להם, החטובים בידי אדם. האחד, שצורתו צורת חריט הפוך, מדויק, מלאכתו מושלמת ביותר ואת שפתו סובב חריץ, עשוי ב“חרט אנוֹש”. מתוך העדר עקבות כל־שהם של שימוש תכליתי ומתוך קרבת הקברים, מתבקשת המסקנה כי היו אלה כלים מוקדשים לפולחן המתים. רבים התכשיטים של עצם. יש גם שרטוט פרימיטיבי של ראש, חקוק בסלע, ליד קבר ילד. מתוך כלי־המלאכה ראויים לציוּן חרמשים של עצם: צלע ארוכה של צבי, או של חיה אחרת, עשויה לארכה מגרעות מגרעות, למושב סכיני־צוּר קטנים, אשר צדם החיצוני נמצא מלוטש אגב קצירה. מציאות הקצירה, כהשלמה לציד ולדיג, אינה מחייבת עדיין מסקנה על התחלת חקלאות של ממש, שעיקרה – זריעה. אך כמה שברים של מכתשות ועלי של בזלת מעוררים לחשוב כי גרעיני צמחי־הבר שנקצרו – נטחנו לקמח. כמה מחרמשי־האבן יש להם ידות מתוארות (קויהן אינם ישירים. כי אם נטויים, לשם נוֹי). וכלים אלה מעוררים את הרושם, שהם מיועדים מלכתחילה לצרכי מועד בלבד. עוד מסכת כלים אחת – קדומה לזו של “כלי־נטופה” – הופיעה כאן. סימנה המיוחד: חודי־צור מתוארים. לכלים אלה, אשר לא נמצא כיוצא בהם בכל הידוע עד עתה, נתיחד השם: עתליתיים.

הגענו עד תשתית הסלע כ“מערת־הנחל”, עדיין לא הגענו ל“סוף כל הדורות”. ההמשך, לעומק קדמוּת האדם, נתון ב“מערת־התבון” – ונתון כך, שלא יחול פקפוק כלשהו בלוח הרבדים וסדרם. אוצרות מגוּרי־קדם אלה מרתקים להפליא רתוקה אל רתוקה.

צוֹהר, דמיונו כארובת־עשן, הפותח את “מערת־התבון” לשמים – הוא הגורם לשמה. כמה מן הרבדים של מערה זו קושטים לרבדים של אחותה – “מערת־הנחל”. אתה מפליג מן הרבדים הללו, שתקופתם חופפת אחת את השניה, והנך יורד למטה בסולם הדורות, אשר ראשו – הרובד העלי ב“מערת־הנחל”, ורגלו – הרובד התחתי של “מערת־התבון”. בעוד אשר ב“מערת־הנחל” לא נמצאו משרידי עצמותיו של האדם הקדמון אלא שן אחת או שתים, נתגלה ונחשף ב“מערת־התבון” מספר עצמות, בעיקר פרקי־גולגולת, וכן מספר שיני־חלב ושיני־קבע ואף שלד־אשה שלם, שנשתמר יפה. הוא נמצא מושכב על גבו, מתוך נטיה לצדו השמאלי, הרגלים כפופות במקצת והיד השמאלית שׂוּמה אל הגוף בזוית ישרה. מכוח חדירת שרשיו של חרוּב, הצומח בקרבת מקום, נפרקו בכמה מקומות עצמות השלד, שהן קשות ועינן כעין עץ המהגוֹן.

אולם בשום מקום בעולם לא נמצא עד היום אוצר גדול ומשומר של שלדי האדם מתקופת־האבן הקדומה מעין זה שנתגלה ב“מערת־הגדיים”, שהיא, לפי מידותיה, הצנועה ביותר בין שלוֹש המערות הכרמליות. היא מעמיקה רק כדי עשרים רגל בגוף הסלע והמדרגה שלפניה – עליה תאהיל תקרת הסלע התלוי – שיעורה 16 רגל עד 40. ביום אחד הופיעה בעומק ששה וחצי רגל, למטה מן הרובד המוֹסטירי הנמוך ביותר, לסת תחתונה ושינים, שהוגדרה מיניה וביה כלסת אנושית. עד מהרה נתגלה בסמוך לזו גם החלק השני של הלסת ובקרבתם – גם הגולגולת והשלד כולו, כשהם ספונים בתוך כּורכּר קשה, אשר שמר עליהם כל רבבות השנים על הצד היותר טוב. מפאת קשי ההפרדה של השלד מן האריזה (הכּורכּרית), באותם כלים שהיו מצויים בידי החופרים, נשלח השלד על סלעו – ללונדון, לארטור קיט. שהגדירו כשלד של תינוקת רכת גיל, כבת שש. הגפים הכפופות בחזקה העידו כי הגויה היתה מכורכת בתכריכים או כפותה וכי אין זו תנוחה מקרית אלא קבורה מדעת. שלד צעיר זה, ניאנדרטאלי לפי כל סימניו – כמה מסגולותיו המיוחדות, בפרט צורת הקדקוד, עוררו את השאלה, אם אין לפנינו חוּלית־בינים העשויה לגשור את הגשר בין האדם הקדמון לאדם הדעתן. היתה משום כך ציפיה רבה להמשך החפירה, שמא תביא זו לחישוף שלד מבוגר, אשר לפיו יקל להכריע בדבר. ואמנם נתקיימה ובאה תקוה זו – ובמידה לא שיערוה! בחודש מאי 1932 הופיעו ב“מערת־הגדיים”, במשך תשעה־עשר יום, שרידיהם של שבעה “קדמונים” מבוגרים, ניאנדרטאליים, ושל שני ילדים. גם מערכות שרידים אלה נשלחו ללונדון על סלעיהן – האחד מהם משקלו הגיע עד שני טון – והוברר כי יש ביניהם שני שלדים תמים, שנשתמרו על הצד היותר טוב, עד לעצמות הדקות של האצבעות. מן השלדים השלמים ומן החסרים גם יחד הוּכח כי לפנינו – קבורה מדעת, שנעשתה מתוך כוָנה ושימת־לב. ליד האחד נמצא ראש של שור – כפי הנראה: קבור אתו יחד (“בכור שוֹרֹ הדר לו” – דברים ל“ג, י”ז).

השלמות חשובות למימצא שלוש המערות הכרמליות באו מן החפירות ב“מערת־כברה” ומכמה בדיקות וחפירות ביהודה ובגליל.

בחפירה הכברית, שנסתיימה בשנת 1931, באה לידי גילוי עוד תרבות מיקרוליטית אחת, בעלת צביון משלה, אשר לא נודעה מקודם. יציינוה: ידות־עצם מתוארות לחרמשי־אבן. כינוה, לפי שעה על שם מקומה: כַּבָּרית.

בבית־לחם יהודה, ברמת גבעה, הנשואה היום הזה 2500 רגל על פני הים, בפרשת מימי הים התיכון וים המלח, מצא מר ג’והן ליסלי סטארקי – חופר לכיש – מציאה שבאַקראי ועורר את המוזיאון הדרומי הקינסינגטוֹני לחפור שם. טמון בזיפזיף, אשר לידתו בחיק־הים, נתגלה כאן, ברבדים קדומים ביותר, שלל עצמות של חיות – בהן: שנהב, בהמות וקרנף – ואף שרידי הסוס־הננס, שעצמותיו נחשפו באסיה ובאמריקה, בהודו ובאפריקה, וכן שברי כלי־צור, אשר לפשר שברם אין עוד ביאור מוכרע. מעל לרבדים – אוהל אבני נארי, המעידות על קדמוּת התקופה. אין זאת כי אם שקוֹע שקעה האדמה הזאת מתחת למי־הים, בטרם יבוא הזעזוע העיקרי (שהוליד את בקעת הירדן) ויעלנה לראש גבעה.

בזיפזיף של יצוע הירדן וחוֹפיו – למטה מהחולה – נעשו בהדרכת ד"ר מ. שטקליס, מטעם האוניברסיטה העברית, בדיקות, שהביאו בכללותן למסקנה כי עוד בעידן הבין־קרחי השני, היינו: לפני כחצי מיליון שנה, החל האדם הקדמון בארץ לחיות תחת כיפת השמים. כלי הבזלת והצור שנמצאו בבדיקות אלה, יחד עם עצמות שנהב אחד מעלים על הדעת מבחינת המלאכה את שׂפוני אחד הרבדים של “מערת־התבון”.

ב“הר־הקפיצה” הנשקף על פני עפולה, גילו האבות הפרנציסקנים של נצרת מערה מכוסה כליל, שהבטיחה שלל נצוּרות. מן הרובד התחתי הועלו בשנת 1935, שרידיהם של שבעה שלדים קדמונים, מקצתם לקויים קשה בחסר – ונחלקו בהם הדעות: יש מקדימים ויש מאחרים. רק עם פרסום מלוא החומר יוכרע, אם יש ליחס אותם על קדמוני־הקדמונים של העידן הבין־קרחי השני, או שיש לראותם כבני־זמנו של אדם־הכרמל.

לטרון, מחנה העצורים, תמוז תש"ו.

“מיהו אדם־הכרמל? שלד האשה שב”מערת־התבון" – ניאנדרטאלי טיפוסי הוא ומעיד כי הגזע הלז היה מצוי בארץ. בצד ה“קדמונים” האחרים, – טמוני “מערת־הגדיים” הכרמלית ו“מערת־הצוענית” הגלילית. הללו – נופלים הם מן הניאנדרטאלי בכמה מסימניהם וגם שונים זה מזה. אין למצוא בעולם שוני כזה בשום קבוצה מקומית של שלדים קדמונים. לפי בדיקות ומדידות מדוקדקות יש נטיה ברורה של התפתחות לצד “האדם הדעתן”. “לרגלי הכרמל – אומר אחד משני החוקרים שבדקו את השלדים הקדמונים הארץ־ישראלים – עסק הטבע בניסויים. כאילו מתוך כונה להוציא לאור את הטיפוס המסוגל ביותר לעמוד במבחן הברירה הטבעית”.

קדמונים אלה לא היו ענקים, אך קומתם עלתה על זו של הניאנדרטאלים. מידת גבהם של הגברים – מחמישה רגל ושמונה אינטש עד חמישה רגל ואחד־עשר אינטש. ושל הנשים – מחמישה רגל עד חמישה רגל וארבעה אינטשים. הילוכם זקוף, כזה שלנו, לא קוֹפי. הם בעלי חזה רחב וכפי הנראה – מיטיבי רוץ. כף רגלם, השוק, הזרוע והחוּליוֹת של חוט־השדרה – יש בהם פרטים הדומים לאלו של קופים. האורב (חיבור הירך והפחד) של אחד מן השלדים נמצא מנוקב ברומח מרובע של עץ – דבר המוכיח איל מלחמתי לא־ישוער. מוחם דומה לזה שלנו ויש רגלים למסקנה כי גם הדיבור לא נעדר מהם. ואותה לסת של חזיר־הבר, התקועה בזרועותיו של אחד השלדים – כלום אין לסבור כי היא באה להברות את המנוח את חלקו ב“סעודת שור־הבר”, בעולם שמעבר לפרגוד החיים?

ריבוי שרידיהן של העצמות מן החי בפנים המערות המכַפליוֹת ומחוּצה להן, בקרבתן – הועיל לאַלפנוּ רבות. העצמות שנחשפו בחוץ – בהן רבות המבוקעות ושבורות בקרדומות־הצור של האדם הקדמון ובסכיני־צור: הן מראות בעליל כנגד מי היה עליו להילחם, מחמת מי נאלץ לבקש מחסה במערותיו, מאחורי מדורת־אש, ומפני מי הטמין את מזונותיו. מציאות עצמותיה של חיה ממשפחת הצבאים, אוהבת היערות והרטיבות, תוֹרנו כי האקלים בתקופות אלו היה לח ביותר, והופעתן המתרבה והולכת של עצמות היעלים, אוהבי החורב בתקופות הבאות, תוכיח כי נתרחשה בהדרגה תמורה של ממש והאקלים נשתנה מלַח ליבש.

ארץ־ישראל לא ידעה מעולם אַקלים אַרקטי. התקופה הקדומה ביותר, אשר יש לנו סימנים בה, לפי הרובד התחתי של “מערת־התבון”, האקלים שלה הנהו דומה לזה של הקו־המשוה. במידה שאנו מטפסים ועולים במעלות הזמן מתגלות ומופיעות עצמות יעלים. בצד עצמותיה של Dama Mesopotamica, עד שהן נעשות שתיהן מצויות במידה שוה, כגון ברובד הרביעי של “מערת־התבון”, ללמד כי האקלים נשתנה לצד התמעטות הרטיבות. בו בזמן הארץ שופעת נהרות איתן, אשר במימיהם הרבים יחיו התנין, הבהמות, הקרנף. אחרי זה, בלי שתפול תמורה במערכות כלי־הצור. חל שינוי בולט במערכות החי: החיה־הענק, גסת־העור, נעלמת. מכאן ואילך – התקדמות לקראת אקלים יבש וחם, עד לרובד “כלי־נטופה”, ששם אין למצוא עוד זכר לצבאים.

החידושים שנתגלו עם היגלות אדם־הכרמל עוררו את שני החוקרים שעסקו במחקר שלדי הארץ, להציע סדר מדעי חדש לטיפוסי האדם הקדמון בעולם וליחד לאדם־הכרמל הארץ־ישראלי מקום בראש, כלומר: לקרבוֹ, ככל האפשר, לאדם הדעתן.

ובכן, לפני כמאה אלף שנה, בעידן הבין־קרחי השלישי, כשבאירופה התגורר רק הגזע הניאנדרטאלי, חי בארץ גזע נעלה עליו, אשר אחדים מבני־מינו מתקרבים לנציגים האירופיים הראשונים של אדם הדעתן, מעין זה של Dama Mesopotamica – אשר מצאנוהו באירופה רק כעבור חמישים אלף או שבעים וחמשת אלפים שנה!

לאור הגילוי הזה העמיקה חידת צמיחתו של “האדם הנטוֹפי”, זה שהופעתו חלה לפני כעשרת אלפים שנה, ואשר כלי־מעשהו הם “כלי־נטופה” הזעירים, המיקרוליטים, המצויים גם ב“מערת־הנחל”, גם ב“מערת־שוכּבה”, גם במקומות אחרים בארץ – והוא אבי האדם הקדמון Homo Sapiens – הארץ־ישראלי. מהיכן בא? האם מצאצאי האדם הקדמון הוא, יליד המערות האלו גופן, גלגול התפתחות של דורות, או כי בן גזע כובש הוא, אשר השתלט על המערות מבחוץ? גם העפר העשיר של המערות הכרמליות, אשר שמר לנו את שלדיו של האדם הקדמון, לא הותיר לנו לפליטה מערכת שרידים, שיהא בהם להעמידנו על עקבות מוצאו של “האדם הנטוֹפי”. בהופיעו הרי הוא עומד לפנינו כאדם חדש בעולם חדש!

גם מבלי להיעגן לתוספת חקירה יש ליחסו על הגזע הלבן, הוא הגזע הקַוקַזי, ולראותו כאחד מאבות הענף הים־תיכוני, המהווה יסוד מיסודות ההרכב הגזעי של העמים השוכנים כיום לחופי הים התיכון. הוא עומד לפנינו, מבחינת מבנה גופו, מפותח בתכלית. עוד אין לו מתכת, אף לא כלי־חרס, אך הוא נתון כבר להתחלות של עבודת־האדמה וכבר אילף לו את הכלב. כפי שיש להסיק ממציאותן של עצמות אדם השבורות בעודן טריות, הריהו מאוכלי־בשר־אדם. קשה להגדיר את מהות הפולחן הדתי שלו, אך מסתבר כי האמין בחיים שלאחר המות והיה מדקדק במנהגי קבורת מתיו.

על מידותיו יש למנות – שליחת־יד ראשונה במלאכת מחשבת. בשנת 1932 מצא פרופסור נלסון גליק על פני סלעי עבר־הירדן כמה ציורים מפליאים של חיות. מהיותם חרותים על הסלעים תחת כיפת השמים אין סעד צדדי לקביעת זמנם. מיחסים אותם לתקופת־האבן האמצעית, ולכל היותר – החדשה.

התחלות אמנותיות, הניתנות להגדרת זמנן בוַדאות, באות מתקופת־האבן האמצעית. הגביע הנאה, צורת קוֹנוּס, החטוב בסלע של “מערת־הנחל”, מוכיח חוש גיאומטרי יפה. המלאכה בעצם, כפי המדרגה שהגיעה אליה בשכבות הרבודות ב“מערת־הנחל”, ב“מערת־שוכּבה” וב“מערת־כברה” – יש בה משום נצנוצי היצר האמנותי, ואף כושר ביצוע מסוים. כיצירת־פלא בתקופה זו יש לראות פסל קטן, הבא מאחת המערות שלחופי ים המלח – צבי זעיר, חטוב מאבךגיר; גופו, המתואר יפה, נוטה קצת על צדו ורגליו מקופלות בצורה הטבעית ביותר.

אך משמעותה של התרבות הנטוֹפית היא רחבה הרבה יותר. בסדרת הרבדים של “מערת־הנחל” ו“מערת־התבון” מונחת התרבות הנטופית. היא ראשית התרבות העתליתית, שהיא פסגת התרבות של תקופת־האבן הקדומה. זו וזו אין להן דוּגמה באירופה, אפריקה ואסיה. לא רק מבחינת צביון הכלים, כי אם גם מבחינת מציאותה של חקלאות בטרם קדרות. הוה אומר כי מגמה זו של התפתחות מקומית־מקורית או “פרובינציאלית”, כשם שהטביעה חותמה על הדברים בשלהי תקופת־האבן הקדומה בארץ־ישראל, כך המשיכה לפעול וכוחה היה יפה גם בתקופת־האבן האמצעית.

ראשית החקלאות וראשית אליפת החי מוצאת בארץ־ישראל את האדם הקדמון כשעיקר דירתו היא כבר מחוץ למערה, תחת כיפת השמים. צא ולמד: בעוד אשר בפנים “מערת־הנחל” – בתקופת־האבן האמצעית – עביה של “אשפת־הדורות” אינו אלא ארבעה אינטשים, הרי בשטח המדרגה – עביה כעשרה רגל. וכאן מצוי אותו שהרון, שכמותו אנו פוגשים בעפרן של תחנות אחרות שתחת כיפת השמים. מסתבר שהאקלים הגיע בזמנים ההם למידה כזו של יובש שחיי־מערה חדלו להיות נוחים. ואם גם הוסיפו לגור מספר חדשים בשנה בתוך המערות, הרי עיקר המגורים הועתק החוצה – לאוהל, לסוכה ולאויר הפתוח.

בארץ־ישראל אירע הדבר, לפי ההשערות האחרונות, לפני כשמונת אלפים שנה. מאליו ברור כי מאורע זה לא חל אלא לאחר שחלפו כליל נחשולי־הקור ומטרות־העוז של תקופת־הקרח האחרונה. רק משיבשה האדמה במידה מרובה והאקלים התקרב לזה של ימינו יכלה משפחת האדם – עם גידולה – להתחיל ו“לעבוד את האדמה”, ולאין ספק נטלה האשה חלקה בראש “בזיעת־האפים”.

האדם הנטוֹפי, לפי פזורי הכלים הנטוֹפיים, היה נפוץ על פני כל ארץ־ישראל, כשם שבן־גילו הטרדינוסיאני היה נפוץ במערב אירופה ובצפון אפריקה.

לטרון, מחנה העצורים, תשעה באב תש"ו.

“ויהי בונה עיר…”

(בראשית ד', י"ז)

בדרך הארוכה מן המערה אל העיר הקדומה היו אילוּף החי וראשית “זיעת האפים” (עבודת האדמה) – פסיעות ראשונות מכריעות. ביניהן לבין הרישומים הראשונים של היסטוריה כתובה – מהלך אלפים אחדים של שנים, המפליאות בהישגיהן ובכיבושיהן. הללו עולים על חידושי הרדיו והקולנוע. כינון ערים, ריכוז מדינות, הצמחת שיטות דתיות, התקנת הלוח, המצאת הכתב, כיבוש חרושת המעשה, התּכה ונגידה, הנחת אשיוֹת ראשונות של אדריכלות ואמנוּת, קביעת שיטוֹת מסחר ומערכות חוקים – כל אלה אינם אלא ציונים בולטים בתהליך ההתפתחות הקדומה. פרקה של ארץ־ישראל בקורות ההתפתחות הקדומה הזאת, כפי שיש בידינו להרצותו היום, הנהו חי ומפורט, אם גם לא שלם עדיין – ויש בו כדי לעורר בנו התפעלות, לפי רוב ענינו.

משך תקופת־האבן, אשר בה ידע האדם כלי־אבן בלבד למעשהו – תקופת אבנא קמייתא, מציעתא ובתרייתא – תופס, בלי ספק, למעלה ממאה אלף שנה. לעומת נבכי־זמן אלה מה רדוד הוא הים ההיסטורי! עד היום לא נמצאו בארץ־ישראל תעודות שבכתב, שעתיקותן תעלה על שלושת אלפים וחמש מאות שנה. הזכירוֹת הותיקוֹת ביותר, המתיחסות לארצנו הקטנה בתעודות המצריות והבבליות, אינן מעמיקות מחמשת אלפים שנה. הערים, אשר שרידיהן נחשפו עד הזמן האחרון בארץ־ישראל, קדמותן לא עלתה על ארבעת אלפים וחמש מאות שנה. עד הזמן האחרון – ולא עד בכלל. בנדון זה חל שינוי רב בעקבות החפירות ביריחו וצפונית לה, במרחק ארבעה וחצי מיל מים המלח ושלושה מיל מהירדן, בעברו המזרחי, במקום הקרוי בפי ערביי המקום בשם “גבעות־כובס”, לציין תעשית הסבון הגס, אשר היתה נהוגה במקום הזה. סימניה של תעשיה זו, בצורת שפכי־דשן. עודם פזורים פה ושם. כאן הגענו לראשית צמיחת העיר הקדומה הארץ־ישראלית: עוד ברשות אדם רק כלי־אַבנוֹ בלבד. והנה הוא עוזב את מערותיו ויוצא לבנות לו בתי־חומר, זה בצד זה, ומתחיל רוקם תרבות עירוניות.

הסברה כי ארץ־ישראל עשתה פסיעה גסה ודלגה על השלב של אבנא בתרייתא – לא נתאמתה, אם גם משך השלב הזה בארץ ותכנוֹ היו שונים מן המקובלים לגבי אירופה. לאחר שלב זה בא עידן כלכּוליטי שבו כלי אבן ונחושת משמשים יחד, אר הראשונים עיקר. מניחים כי המצרים הם שהיו ראשוני מגלי הנחושת ומפיקיה, מלפני כשבעת אלפים שנה, ממכרות סיני. מכרות־נחושת קדומים נמצאו גם בלבנון ובאדוֹם, גם בקפריסין. יחזקאל (כ“ז, י”ג) מונה גם את יון, משך ותוּבל, כארצות מוצא לנפש אדם (עבדים) וכלי־נחושת. מסתבר, כי השם המקראי “נחושת” כלל גם את הנחושת הנקיה, גם את התערובת של נחושת ואבץ. אשר זכתה להתפשטות רבתי דוקא בזמנים החדישים, גם את זו של נחושת ובדיל, אשר נחלה את נצחונה המלא, על מנת להיות מנוצחת על ידי הברזל. לפני למעלה משלושת אלפים שנה, בימי השופטים. “וַיוֹרש (יהודה) את ההר, כי לא להוריש את יושבי העמק, כי רכב ברזל להם” (שופטים א', י"ט). עוד היה הציוד המלחמתי הזה בימים ההם נוצץ בחידושו וביקרו.

חשיבותן של “גבעות־כובס” היא בקדמותן, לא בתפארת ספונותיהן. כל החוקרים מודים כי נתגלתה כאן, כמו ביריחו, צורת עיר מן העתיקות ביותר, קדומה לכל הערים הארץ־ישראליית המפורסמות. בלב השממה המדברית הופיעו ארבעה רבדים של פשוטי־כלים קדומים: כלי־חרס, כלי־צור, כלי־עצם – “שׂפוּני טמוּני חוֹל”, בלי שתהי ממעל להם או מתחתיהם אחיזה לקביעת זמנם. וענין זה לא הוכרע עד שנחשף ביריחו רובד המכיל חומר דומה במידה מרובה לזה של “גבעות־כובס”, והוא משולב בתוך מערכות רבדים אחרים מוגדרים. לפי הדעה המקובלת היום על כל בני־סמך, הרובד העלי של “גבעות־הכובס” יש לו בני־רע במגידו ובבית־שאָן, בגזר ובעפולה, בחדרה וב“מערת־הנחל” ובעוד מקומות בצפון ובדרום. ואילו הרובד התחתי – גילו למעלה מששת אלפים שנה והוא נעוץ בשלהי אבנא בתרייתא או בתחילת העידן הכלכוליטי. בין קצות שני הרבדים – כאלף (ולא פחות מחמש מאות) שנה של רציפות ישובית והתקדמות מתפתחת, שלא חל בה הפסק רב, אם גם עברו עליה ארבעה חורבנות.

חומה אין: פרזות. בנינים מעטים. ערוכים מקצתם בקו מזרח־מערב ורובם בקו צפון־דרום. תכניתם – כמעט מרובעת, ישרת־זויות. הכתלים – פשוטי־פשוטים: שני נדבכי אבני־גויל זעירות ועליהם כּרוּמים גושי עפר, שוֹני־צורה, כבושים ביד ומיובשים בחמה, קרי: “לבנים”. יש שהקיר כולו, לרבות המסד, בנוי לבנים כאלה. העץ שולב בשפע במעשה־התקרה. כפי שמוכיחה עשירותן של רפידות האפר בין הרבדים. ואכן, לא חסרו עצים במקום הזה, לא במערבו לאורך שפת הירדן, לא במזרחו, בהרי מואב. החורבנות באו, כברוֹב ערי ארץ־ישראל, מחמת שריפות. בנפול הקורות, שמתפקידן לקשר את הכתלים ולשאת את המעזיבה, היה כל תוכן החדרים נקבר תחת עפר המעזיבה. וכן נשתמרו כלים ושברי־כלים של דורות ראשונים למחקר הדורות האחרונים.

לעומת מעשה־הכתלים הפשוט, רהוטה מלאכת כלי־היוצר: נקיון החומר, טיב הליבּוּן, שהחדיר את האודם דרך כל עבי הכלי, גם נוֹי הצורה – מעידים על כך. בדרך הטבע, יש בין הכלים שמלאכתם גסה ביותר, לעומתם יש מצוינים בגזרת תארם, בדקוּת כתליהם וביושר כיווּנם של העיטורים האפקיים – דבר המעיד על הסתייעות באבנַים של יוצר או בשיטת־סיבוב אחרת הקרובה לזו. כלי שכיח וחדל־צורה – גביע, מעשה חריט (קוֹנוּס), המועמד על חודו, דרך נעיצתו בחול. כנגדו, מושכים את העין אגנים יפי־צורה, קבועים על כנים רחבי־בסיס. סימן ברור לכלי המקום: זיז קטן מאד – ל“אוזן”. יש מן הכלים שניכר בהם כי היו נתונים בתהליך יצירתם על גבי חומר מטוה. לרבים עיטורי ציורים של חישוקים, או קוים שזיריים, או צליביים, או רשתיים. כמה מהכלים – נחשים־של־חומר כרוכים עליהם לנוֹי.

שלל כלי־אבן: מכתשים ועלי, ריחים ורכב. אבני־שפשוף, משקלות־נוּל, אבני משקל, מכשירי יִצור למיניהם: מפסלות, מגרדות, סכינים, מקדחים. בניגוד ליריחו של אותה תקופה עצמה – אין שום ראשי חצים. כמה מַלטשים של צור וכמה מכשירי־אבן לטושים. מקצתם או כולם. גם מקדחים ומחטים של עצם, גם כל מיני תֶּלֶת (קישוטים נתלים), חרוזים של אבן ושל צדף, חשָנים ושאר תכשיטים.

היה נסיון ערמומי להונות את ה“בטלנים” המדעיים, המחטטים בעתיקוֹת ולהוסיף על המימצא האמיתי גם מימצא מדומה של חרסים נושאי כתובות עתיקות, כביכול, במין כתב־קדומים דומה לשוּמרי. כשהוגשו אחדים מן החרסים האלה לאחראי על החפירה הרגיש הלה בסימן דיו שעל אחד מהם והעיר – כך מספרים – לפועל המגיש, כי תמוה הדבר שהחרסים הנם כל כך זעירים. כעבור כמה ימים הופיע שבר־חרס גדול. הבדיקה המיקרוסקופית שהבחינה עקבות פלדה בחריצים, הוכיחה שכולם מזויפים. העיר יריחו היתה כנראה, מקומה של תוצרת זו.

גמול מלא בא לחופרים ברובד השלישי, בהתגלות על אחדים מן הקירות סימני אַפריסקאוֹת, אשר בדי עמל נוּקוּ מילימטר אחר מילימטר, בידי האב קאפאל. להערכתן תינתן רשות הדיבור למר נלסוֹן גליק. בספרו החדש “הירדן”, בפרק ערבות מואב. דף 117, הוא אומר:

“קטעים של ציורי קיר מושכי־לב, כמעט מודרניים בסגנונם, נתגלו כאן על הקירות המסוידים, הבנויים לבני־טיט שיובשו בשמש, בתוך הבתים המרובעים, אשר בעיר השלישית (לפני האחרונה). כמה קירות כוסו ארבע או חמש שכבות של צבע; השכבה החדשה הוּשׂמה, כנראה, לאחר שדהה הצבע הקודם, או בשעה שהתעוררות דתית הלהיבה את לבו של האמן או הנדבן. רק ציור הצפור, המפליאה בטבעיוּתה, נמצא שלם פחות או יותר בשעת חשיפת המקום. כל שאר הציורים היו חרבים פחות או יותר, בגלל התמוטטות הקירות שעליהם צוירו. נמצאו כמה וכמה קטעים של צפרים, המצוירות באורח דרמתי ובכוח פרימיטיבי גדול. מה היתה מהותם של אלילים אלה, שצוירו ונערצו לפני חמשת אלפים וחמש מאות שנה בקירוב ומה היה טיבה של האמונה שנתרקמה סביבם? כל אלה עודם חידה. אולם התגליות העיקריות רומזות על פולחן פריון פרימיטיבי.”

מפליא מספר השלדים הטמונים בפנים הבתים, הגם שלפי מידות העיר אין להניח כי זוהי דרך הקבורה העיקרית. נמצאו עצמות תינוקות נתונות בתוך כדים ובין שברי כדים. ראשו הערוף של תינוק אחד, כבן שש או שבע, נמצא מסוגר בהקפדה בתוך כד, שנחצה לשנים. משרידי העצמות הללו רוקם מר נלסון גליק בפרק הנ"ל את התמונה הבאה:

“חזקה היא אמונתם של בני־אדם אלה, והצורות שלובשת דתם איומות הן לעתים. תהלוכה מתקרבת אל המקדש בקול זמרה ויבבה, בריקודים ובקריאות נלהבים. ומה הם נושאים בראש התהלוכה? נושאים הם כד חרס גדול וריק, ובידי אחד מהם ילד! הנדם הילד מתוך תרדמה או שמא כבר נפח את נפשו? התהלוכה עומדת לפני המקדש. הכוהנים יוצאים והטקס מתחיל. מכניסים את גופו של הילד לתוך הכלי המוזר וחותמים את פי הכד. מפי מי נפלטה אותה נאקה חנוקה? זו המנחה שהוקרבה לאל־הפריון, כדי שהארץ תתן פריה בשפע – עשתרות הצאן תרבינה – והנשים תלדנה בנים למכביר. קרבן זה יהיה מנחת־יסוֹד. הבית המוּקם עליו יזכה, לאין ספק, בחסדי האלים. הבט וראה מה מזהירים פני האלים המצוירים על גבי הקיר מרוב נחת! נתמלאה תאוָתם. להם ניתן פרי רחם. כדי שישובו ויפרוּהוּ!”

בין הציורים בולט כוכב רבגוֹני בן שמונה קצוות. אשר רשמו – כשהוא מועתק במלוא צבעיו ובגדלו הטבעי – אין לשער.

מהיכן תרבות־ציור זו? בארץ־ישראל לא נמצא ואף לא שוער למצוא מעין זו, אלא בדורות־הברונזה האחרונים. בבל אינה יודעת דוגמאות קדומות כאלה. אפריסקאות מוקדמות של קאנוסה הן מלפני ארבעת אלפים שנה, לכל המוקדם. במצרים יתכן למצוא מעין אלו שמלפני חמשת אלפים שנה, אך לא לפני ששת אלפים או שבעת אלפים! פרס אולי היחידה היכולה להציל אפריסקאות אלו מבדידותן העולמית – היות ונתגלו בה ציורי־קיר מעין אלה מלפני כששת אלפים שנה – אבל כיצד יקופל המרחק העצום של אלפי מיל תחת רגלי הפריהיסטוריה. בלי כל תחנות־בינים?

מהיכן תרבות כלי הצור הללו? משהו בדומה לזו נחשף בדרומה של קאהיר, אך אין בדמיון זה כדי לראות את שתיהן קשורות קשר ישיר.

והחקלאות מהיכן? אין כל ספק שכאן היה ישוב המצוי אצל החקלאות: בכל הרבדים נמצאו מטמורות כלי חרס עגולות, גם מכתשי־צור וחרמשי־צור. אך אין חקלאות זו בת אחת השיטות של עבודת האדמה הארץ־ישראלית, מאלה שנודעו לנו מימי קדם. החקלאות של אַבנא מציעתא, זו שמצאנו בשוכּבה ובעתלית, הרי היא תלויה בברכת הגשמים. אבל אדמות אלה לא הגשמים הרווּן. אכן, מים רבים יורדים מן ההרים במזרח וזורמים בנחלים ואין כל ספק שהשדות כאן היו שדות־שלחין רשימות עבודת האדמה כאלוּ של גדות היאור והנחל. על חקלאות שפלת הירדן בכללה ותגובתה אומר מר נלסון גליק את הדברים האלה: "שפלת הירדן, וערבות מואב בכללה, היתה נושבת מאות שנים, ואף אלפי שנים, לפני שבּוֹראוּ בחלקם היערות המרובים, שכיסו את הרי ארץ־ישראל ועבר־הירדן המזרחי, והוכשרו לישוב. ומשצצו אחרי זמן ישובים בהרים ואירעה לפעמים שנת בצורת ורעב, התחילה תנועת אוכלוסין אל חבלי השפלה, שבהם זרמו נחלי איתן. ואיכריהם לא היו תלויים בתעתועי מזג־האויר: “ויהי בימי שפוֹט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב” (רות א‘, א’).

למרבה ההפתעה, נתגלתה בחולות בחדרה, בעומק מטר וחצי מתחת לכּורכּר, מערכת קברות, אשר, לפי הכלים המועטים שנחשפו בה, הוגדרה על ידי פרופסור סוּקניק והאב וינצנט ובני־סמך אחרים כבת־זמנן של “גבעות־כובס”. הכּורכּר הנהו מבחינה גיאולוגית חומר צעיר, אך הוא חומר קדום ביחס לאדם.

החידוש המיוחד בגילוי החדרתי הוא – משכן־נצח לעצמות המתים, בצורת ביתנים־קברים: בתים בזעיר־אַנפּין. הביתנים עשויים חומר שרוף למחצה. ביתן־קבר בעל צורה עגולה הופיע בחפירות ביריחו, אך בחדרה הביתנים הם ישרי־זוית. מידת ארכם, כמידת גבהם, משמונה־עשר עד עשרים אינטש. לאחדים מהם גגות משופעים. אחדים מורמים מעל הקרקע ועומדים על ארבע כרעים גבוהות וחזקות. יש מהם מקושטים חגורות אָפקיוֹת. בשנים או שלושה מהם – דלת ובצדה חוֹר, לצרכי נעילה. באחד מהם יש למעלה במשולש הכתלי, הסותם את חלל הגג המשופע, שלושה חללים קטנים, סימן לארובת־עשן או לחלונות.

מה מלמדים ביתנים אלה? קודם כל הם מספרים כי היו משכנות אדם בנויים על עמודים – דבר המתקבל על הדעת בהחלט במקום כחדרה. לפי צורתם הם מזכירים סוכות נצרים או ענפים, שלאחר הזקפתם קושרים את ראשיהם למעלה, אצל הגג. הגג המשופע מורה, בלי ספק, על אקלים גשום יותר מזה שבערבות מואב, שכן הבתים שם כולם שטוחי גג. כדאי לשים לב לעובדה כי התכנית היסודית של הבתים גם כאן גם ב“גבעות־כובס” אחת היא ־ מרובעת.

השקידה המיוחדת על שיכונן הקבוע של עצמות המתים, הטמנת כלים אתם בקבר, מוכיחה על אמונה בחיים שלאחר המות. התקנת בית למת פירושה, קודם כל, יצירת משכן לו, בו ימשיך את חייו. אין ספק כי יש בדבר גם מגלגולו של המנהג לקבור את המת – כמו ב“מערת־הגדיים” – בתוך פנים הבית. אם היה זה כאן מן הנמנע, באשר הבתים היו מורמים מן הקרקע. או שמחמת סיבות אחרות נשתנה המנהג לגופו – אין אנו יודעים. על כל פנים אפריסקאוֹת “גבעות־כובס” וביתני־הקברים בחדרה מעידים על דורותיהם כי נוססו בהם גם חיי־רוח גם תבונת כפים.

לטרון, מחנה העצורים, אלול תש"ו.