רקע
דוד רמז
עָרִים רִאשׁוֹנוֹת

ויהי בונה עיר…

(בראשית ד', י"ז)


בדרך הארוכה מן המערה אל העיר הקדומה היו אילוּף החי וראשית “זיעת האפים” (עבודת האדמה) – פסיעות ראשונות מכריעות. ביניהן לבין הרישומים הראשונים של היסטוריה כתובה – מהלך אלפים אחדים של שנים, המפליאות בהישגיהן ובכיבושיהן. הללו עולים על חידושי הרדיו והקולנוע. כינון ערים, ריכוז מדינות, הצמחת שיטות דתיות, התקנת הלוח, המצאת הכתב, כיבוש חרושת המעשה, התּכה ונגידה, הנחת אשיוֹת ראשונות של אדריכלות ואמנוּת, קביעת שיטוֹת מסחר ומערכות חוקים – כל אלה אינם אלא ציונים בולטים בתהליך ההתפתחות הקדומה. פרקה של ארץ־ישראל בקורות ההתפתחות הקדומה הזאת, כפי שיש בידינו להרצותו היום, הנהו חי ומפורט, אם גם לא שלם עדיין – ויש בו כדי לעורר בנו התפעלות, לפי רוב ענינו.


משך תקופת־האבן, אשר בה ידע האדם כלי־אבן בלבד למעשהו – תקופת אבנא קמייתא, מציעתא ובתרייתא – תופס, בלי ספק, למעלה ממאה אלף שנה. לעומת נבכי־זמן אלה מה רדוד הוא הים ההיסטורי! עד היום לא נמצאו בארץ־ישראל תעודות שבכתב, שעתיקותן תעלה על שלושת אלפים וחמש מאות שנה. הזכירוֹת הותיקוֹת ביותר, המתיחסות לארצנו הקטנה בתעודות המצריות והבבליות, אינן מעמיקות מחמשת אלפים שנה. הערים, אשר שרידיהן נחשפו עד הזמן האחרון בארץ־ישראל, קדמותן לא עלתה על ארבעת אלפים וחמש מאות שנה. עד הזמן האחרון – ולא עד בכלל. בנדון זה חל שינוי רב בעקבות החפירות ביריחו וצפונית לה, במרחק ארבעה וחצי מיל מים המלח ושלושה מיל מהירדן, בעברו המזרחי, במקום הקרוי בפי ערביי המקום בשם “גבעות־כובס”, לציין תעשית הסבון הגס, אשר היתה נהוגה במקום הזה. סימניה של תעשיה זו, בצורת שפכי־דשן. עודם פזורים פה ושם. כאן הגענו לראשית צמיחת העיר הקדומה הארץ־ישראלית: עוד ברשות אדם רק כלי־אַבנוֹ בלבד. והנה הוא עוזב את מערותיו ויוצא לבנות לו בתי־חומר, זה בצד זה, ומתחיל רוקם תרבות עירוניות.


הסברה כי ארץ־ישראל עשתה פסיעה גסה ודלגה על השלב של אבנא בתרייתא – לא נתאמתה, אם גם משך השלב הזה בארץ ותכנוֹ היו שונים מן המקובלים לגבי אירופה. לאחר שלב זה בא עידן כלכּוליטי שבו כלי אבן ונחושת משמשים יחד, אר הראשונים עיקר. מניחים כי המצרים הם שהיו ראשוני מגלי הנחושת ומפיקיה, מלפני כשבעת אלפים שנה, ממכרות סיני. מכרות־נחושת קדומים נמצאו גם בלבנון ובאדוֹם, גם בקפריסין. יחזקאל (כ“ז, י”ג) מונה גם את יון, משך ותוּבל, כארצות מוצא לנפש אדם (עבדים) וכלי־נחושת. מסתבר, כי השם המקראי “נחושת” כלל גם את הנחושת הנקיה, גם את התערובת של נחושת ואבץ. אשר זכתה להתפשטות רבתי דוקא בזמנים החדישים, גם את זו של נחושת ובדיל, אשר נחלה את נצחונה המלא, על מנת להיות מנוצחת על ידי הברזל. לפני למעלה משלושת אלפים שנה, בימי השופטים. “וַיוֹרש (יהודה) את ההר, כי לא להוריש את יושבי העמק, כי רכב ברזל להם” (שופטים א', י"ט). עוד היה הציוד המלחמתי הזה בימים ההם נוצץ בחידושו וביקרו.


חשיבותן של “גבעות־כובס” היא בקדמותן, לא בתפארת ספונותיהן. כל החוקרים מודים כי נתגלתה כאן, כמו ביריחו, צורת עיר מן העתיקות ביותר, קדומה לכל הערים הארץ־ישראליית המפורסמות. בלב השממה המדברית הופיעו ארבעה רבדים של פשוטי־כלים קדומים: כלי־חרס, כלי־צור, כלי־עצם – “שׂפוּני טמוּני חוֹל”, בלי שתהי ממעל להם או מתחתיהם אחיזה לקביעת זמנם. וענין זה לא הוכרע עד שנחשף ביריחו רובד המכיל חומר דומה במידה מרובה לזה של “גבעות־כובס”, והוא משולב בתוך מערכות רבדים אחרים מוגדרים. לפי הדעה המקובלת היום על כל בני־סמך, הרובד העלי של “גבעות־הכובס” יש לו בני־רע במגידו ובבית־שאָן, בגזר ובעפולה, בחדרה וב“מערת־הנחל” ובעוד מקומות בצפון ובדרום. ואילו הרובד התחתי – גילו למעלה מששת אלפים שנה והוא נעוץ בשלהי אבנא בתרייתא או בתחילת העידן הכלכוליטי. בין קצות שני הרבדים – כאלף (ולא פחות מחמש מאות) שנה של רציפות ישובית והתקדמות מתפתחת, שלא חל בה הפסק רב, אם גם עברו עליה ארבעה חורבנות.


חומה אין: פרזות. בנינים מעטים. ערוכים מקצתם בקו מזרח־מערב ורובם בקו צפון־דרום. תכניתם – כמעט מרובעת, ישרת־זויות. הכתלים – פשוטי־פשוטים: שני נדבכי אבני־גויל זעירות ועליהם כּרוּמים גושי עפר, שוֹני־צורה, כבושים ביד ומיובשים בחמה, קרי: “לבנים”. יש שהקיר כולו, לרבות המסד, בנוי לבנים כאלה. העץ שולב בשפע במעשה־התקרה. כפי שמוכיחה עשירותן של רפידות האפר בין הרבדים. ואכן, לא חסרו עצים במקום הזה, לא במערבו לאורך שפת הירדן, לא במזרחו, בהרי מואב. החורבנות באו, כברוֹב ערי ארץ־ישראל, מחמת שריפות. בנפול הקורות, שמתפקידן לקשר את הכתלים ולשאת את המעזיבה, היה כל תוכן החדרים נקבר תחת עפר המעזיבה. וכן נשתמרו כלים ושברי־כלים של דורות ראשונים למחקר הדורות האחרונים.


לעומת מעשה־הכתלים הפשוט, רהוטה מלאכת כלי־היוצר: נקיון החומר, טיב הליבּוּן, שהחדיר את האודם דרך כל עבי הכלי, גם נוֹי הצורה – מעידים על כך. בדרך הטבע, יש בין הכלים שמלאכתם גסה ביותר, לעומתם יש מצוינים בגזרת תארם, בדקוּת כתליהם וביושר כיווּנם של העיטורים האפקיים – דבר המעיד על הסתייעות באבנַים של יוצר או בשיטת־סיבוב אחרת הקרובה לזו. כלי שכיח וחדל־צורה – גביע, מעשה חריט (קוֹנוּס), המועמד על חודו, דרך נעיצתו בחול. כנגדו, מושכים את העין אגנים יפי־צורה, קבועים על כנים רחבי־בסיס. סימן ברור לכלי המקום: זיז קטן מאד – ל“אוזן”. יש מן הכלים שניכר בהם כי היו נתונים בתהליך יצירתם על גבי חומר מטוה. לרבים עיטורי ציורים של חישוקים, או קוים שזיריים, או צליביים, או רשתיים. כמה מהכלים – נחשים־של־חומר כרוכים עליהם לנוֹי.

שלל כלי־אבן: מכתשים ועלי, ריחים ורכב. אבני־שפשוף, משקלות־נוּל, אבני משקל, מכשירי יִצור למיניהם: מפסלות, מגרדות, סכינים, מקדחים. בניגוד ליריחו של אותה תקופה עצמה – אין שום ראשי חצים. כמה מַלטשים של צור וכמה מכשירי־אבן לטושים. מקצתם או כולם. גם מקדחים ומחטים של עצם, גם כל מיני תֶּלֶת (קישוטים נתלים), חרוזים של אבן ושל צדף, חשָנים ושאר תכשיטים.

היה נסיון ערמומי להונות את ה“בטלנים” המדעיים, המחטטים בעתיקוֹת ולהוסיף על המימצא האמיתי גם מימצא מדומה של חרסים נושאי כתובות עתיקות, כביכול, במין כתב־קדומים דומה לשוּמרי. כשהוגשו אחדים מן החרסים האלה לאחראי על החפירה הרגיש הלה בסימן דיו שעל אחד מהם והעיר – כך מספרים – לפועל המגיש, כי תמוה הדבר שהחרסים הנם כל כך זעירים. כעבור כמה ימים הופיע שבר־חרס גדול. הבדיקה המיקרוסקופית שהבחינה עקבות פלדה בחריצים, הוכיחה שכולם מזויפים. העיר יריחו היתה כנראה, מקומה של תוצרת זו.


גמול מלא בא לחופרים ברובד השלישי, בהתגלות על אחדים מן הקירות סימני אַפריסקאוֹת, אשר בדי עמל נוּקוּ מילימטר אחר מילימטר, בידי האב קאפאל. להערכתן תינתן רשות הדיבור למר נלסוֹן גליק. בספרו החדש “הירדן”, בפרק ערבות מואב. דף 117, הוא אומר:

“קטעים של ציורי קיר מושכי־לב, כמעט מודרניים בסגנונם, נתגלו כאן על הקירות המסוידים, הבנויים לבני־טיט שיובשו בשמש, בתוך הבתים המרובעים, אשר בעיר השלישית (לפני האחרונה). כמה קירות כוסו ארבע או חמש שכבות של צבע; השכבה החדשה הוּשׂמה, כנראה, לאחר שדהה הצבע הקודם, או בשעה שהתעוררות דתית הלהיבה את לבו של האמן או הנדבן. רק ציור הצפור, המפליאה בטבעיוּתה, נמצא שלם פחות או יותר בשעת חשיפת המקום. כל שאר הציורים היו חרבים פחות או יותר, בגלל התמוטטות הקירות שעליהם צוירו. נמצאו כמה וכמה קטעים של צפרים, המצוירות באורח דרמתי ובכוח פרימיטיבי גדול. מה היתה מהותם של אלילים אלה, שצוירו ונערצו לפני חמשת אלפים וחמש מאות שנה בקירוב ומה היה טיבה של האמונה שנתרקמה סביבם? כל אלה עודם חידה. אולם התגליות העיקריות רומזות על פולחן פריון פרימיטיבי.”

מפליא מספר השלדים הטמונים בפנים הבתים, הגם שלפי מידות העיר אין להניח כי זוהי דרך הקבורה העיקרית. נמצאו עצמות תינוקות נתונות בתוך כדים ובין שברי כדים. ראשו הערוף של תינוק אחד, כבן שש או שבע, נמצא מסוגר בהקפדה בתוך כד, שנחצה לשנים. משרידי העצמות הללו רוקם מר נלסון גליק בפרק הנ"ל את התמונה הבאה:

“חזקה היא אמונתם של בני־אדם אלה, והצורות שלובשת דתם איומות הן לעתים. תהלוכה מתקרבת אל המקדש בקול זמרה ויבבה, בריקודים ובקריאות נלהבים. ומה הם נושאים בראש התהלוכה? נושאים הם כד חרס גדול וריק, ובידי אחד מהם ילד! הנדם הילד מתוך תרדמה או שמא כבר נפח את נפשו? התהלוכה עומדת לפני המקדש. הכוהנים יוצאים והטקס מתחיל. מכניסים את גופו של הילד לתוך הכלי המוזר וחותמים את פי הכד. מפי מי נפלטה אותה נאקה חנוקה? זו המנחה שהוקרבה לאל־הפריון, כדי שהארץ תתן פריה בשפע – עשתרות הצאן תרבינה – והנשים תלדנה בנים למכביר. קרבן זה יהיה מנחת־יסוֹד. הבית המוּקם עליו יזכה, לאין ספק, בחסדי האלים. הבט וראה מה מזהירים פני האלים המצוירים על גבי הקיר מרוב נחת! נתמלאה תאוָתם. להם ניתן פרי רחם. כדי שישובו ויפרוּהוּ!”

בין הציורים בולט כוכב רבגוֹני בן שמונה קצוות. אשר רשמו – כשהוא מועתק במלוא צבעיו ובגדלו הטבעי – אין לשער.


מהיכן תרבות־ציור זו? בארץ־ישראל לא נמצא ואף לא שוער למצוא מעין זו, אלא בדורות־הברונזה האחרונים. בבל אינה יודעת דוגמאות קדומות כאלה. אפריסקאות מוקדמות של קאנוסה הן מלפני ארבעת אלפים שנה, לכל המוקדם. במצרים יתכן למצוא מעין אלו שמלפני חמשת אלפים שנה, אך לא לפני ששת אלפים או שבעת אלפים! פרס אולי היחידה היכולה להציל אפריסקאות אלו מבדידותן העולמית – היות ונתגלו בה ציורי־קיר מעין אלה מלפני כששת אלפים שנה – אבל כיצד יקופל המרחק העצום של אלפי מיל תחת רגלי הפריהיסטוריה. בלי כל תחנות־בינים?

מהיכן תרבות כלי הצור הללו? משהו בדומה לזו נחשף בדרומה של קאהיר, אך אין בדמיון זה כדי לראות את שתיהן קשורות קשר ישיר.

והחקלאות מהיכן? אין כל ספק שכאן היה ישוב המצוי אצל החקלאות: בכל הרבדים נמצאו מטמורות כלי חרס עגולות, גם מכתשי־צור וחרמשי־צור. אך אין חקלאות זו בת אחת השיטות של עבודת האדמה הארץ־ישראלית, מאלה שנודעו לנו מימי קדם. החקלאות של אַבנא מציעתא, זו שמצאנו בשוכּבה ובעתלית, הרי היא תלויה בברכת הגשמים. אבל אדמות אלה לא הגשמים הרווּן. אכן, מים רבים יורדים מן ההרים במזרח וזורמים בנחלים ואין כל ספק שהשדות כאן היו שדות־שלחין רשימות עבודת האדמה כאלוּ של גדות היאור והנחל. על חקלאות שפלת הירדן בכללה ותגובתה אומר מר נלסון גליק את הדברים האלה: "שפלת הירדן, וערבות מואב בכללה, היתה נושבת מאות שנים, ואף אלפי שנים, לפני שבּוֹראוּ בחלקם היערות המרובים, שכיסו את הרי ארץ־ישראל ועבר־הירדן המזרחי, והוכשרו לישוב. ומשצצו אחרי זמן ישובים בהרים ואירעה לפעמים שנת בצורת ורעב, התחילה תנועת אוכלוסין אל חבלי השפלה, שבהם זרמו נחלי איתן. ואיכריהם לא היו תלויים בתעתועי מזג־האויר: “ויהי בימי שפוֹט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב” (רות א‘, א’).


למרבה ההפתעה, נתגלתה בחולות בחדרה, בעומק מטר וחצי מתחת לכּורכּר, מערכת קברות, אשר, לפי הכלים המועטים שנחשפו בה, הוגדרה על ידי פרופסור סוּקניק והאב וינצנט ובני־סמך אחרים כבת־זמנן של “גבעות־כובס”. הכּורכּר הנהו מבחינה גיאולוגית חומר צעיר, אך הוא חומר קדום ביחס לאדם.

החידוש המיוחד בגילוי החדרתי הוא – משכן־נצח לעצמות המתים, בצורת ביתנים־קברים: בתים בזעיר־אַנפּין. הביתנים עשויים חומר שרוף למחצה. ביתן־קבר בעל צורה עגולה הופיע בחפירות ביריחו, אך בחדרה הביתנים הם ישרי־זוית. מידת ארכם, כמידת גבהם, משמונה־עשר עד עשרים אינטש. לאחדים מהם גגות משופעים. אחדים מורמים מעל הקרקע ועומדים על ארבע כרעים גבוהות וחזקות. יש מהם מקושטים חגורות אָפקיוֹת. בשנים או שלושה מהם – דלת ובצדה חוֹר, לצרכי נעילה. באחד מהם יש למעלה במשולש הכתלי, הסותם את חלל הגג המשופע, שלושה חללים קטנים, סימן לארובת־עשן או לחלונות.

מה מלמדים ביתנים אלה? קודם כל הם מספרים כי היו משכנות אדם בנויים על עמודים – דבר המתקבל על הדעת בהחלט במקום כחדרה. לפי צורתם הם מזכירים סוכות נצרים או ענפים, שלאחר הזקפתם קושרים את ראשיהם למעלה, אצל הגג. הגג המשופע מורה, בלי ספק, על אקלים גשום יותר מזה שבערבות מואב, שכן הבתים שם כולם שטוחי גג. כדאי לשים לב לעובדה כי התכנית היסודית של הבתים גם כאן גם ב“גבעות־כובס” אחת היא ־ מרובעת.

השקידה המיוחדת על שיכונן הקבוע של עצמות המתים, הטמנת כלים אתם בקבר, מוכיחה על אמונה בחיים שלאחר המות. התקנת בית למת פירושה, קודם כל, יצירת משכן לו, בו ימשיך את חייו. אין ספק כי יש בדבר גם מגלגולו של המנהג לקבור את המת – כמו ב“מערת־הגדיים” – בתוך פנים הבית. אם היה זה כאן מן הנמנע, באשר הבתים היו מורמים מן הקרקע. או שמחמת סיבות אחרות נשתנה המנהג לגופו – אין אנו יודעים. על כל פנים אפריסקאוֹת “גבעות־כובס” וביתני־הקברים בחדרה מעידים על דורותיהם כי נוססו בהם גם חיי־רוח גם תבונת כפים.


לטרון, מחנה העצורים, אלול תש"ו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!