רקע
אלתר דרויאנוב
גדולים ומפורסמים: השלמות

2429

חסיד, שהיה שרוי תמיד בעצבות ובאנינות־הדעת, בא לפרשיסחה במוצאי־שבת. נכנס מיד אצל רבי שמחה־בונם וקבל לפניו:

כל ימיו שטן כרוך אחריו ומכשילו. אף היום כך. מביתו יצא במחשבה תחילה לבוא לפרשיסחה ערב־שבת; אירעה לו תקלה והוצרך לשבות בדרך, ולא בא אלא עכשיו, במוצאי־שבת.

אמר לו רבי שמחה־בונם:

שבת עינה יפה באורחים. חל ראש־חודש בשבת, היא מוותרת לו מפטיר ומוסף משלה. חל יום־טוב בשבת, היא מוותרת לו תפילות ופרשת־השבוע משלה. חל יום־כיפור בשבת, היא מוותרת לו שלוש סעודותיה ויושבת עמו בתענית. מה שאין־כן תשעה־באב, שחל להיות בשבת: אין היא מוותרת לו כלום ודוחה אותו למחר. מה טעם? – אורח השרוי בעצבות, עינה של שבת צרה בו: ייכּבד נא ויבוא במוצאי־שבת…

2430

רבי מנחם־מנדל מקוצק היה אומר:

שתיקה – גדולה ויפה שבקולות…

2431

רבי חיים האלברשטם, אבי האדמו"רות הסאנדזית, נתאלמן מאשתו השלישית, ואף־על־פי שכבר היה זקן מופלג, עמד לישא רביעית. ביקש רבי אהרן בנו לעכּב ואמר לו:

דבר יפה שמעתי משמו של רבי הירש מזידיטשב. לפני כמה זמן מתה עליו אשתו והוא מסרב לישא אחרת. התורה הוא אומר, אשתו. הבין רבי חיים את הרמז של רבי אהרן, נענה ואמר:

הרי, שהתורה אשת־איש היא ואסורה לאחר…

2432

רבי אברהם מסלונים היה תחילה ספק מלמד ספק מגיד, באו חסידים והמליכוהו עליהם ועשו אותו רבי. אמר עליו רבי אהרן ברבי אשר מקרלין:

מלמד שקיפל לארץ תחתיו”1

2433

כשבאו החסידים לרבי אברהם לעשותו רבי, אמרו לו: רבי, אנו מבקשים לעשות אותך “יהודי טוב”2.

החזיר להם רבי אברהם:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מבקש להיות יהודי טוב, אבל מסופקני, אם אתם תעשוני יהודי טוב…​

2434

לרבי יהודה־צבי מסטרטנה בא חסיד, שהיה ידוע לבעל־תאווה ונהנתן. נסתכל בו רבי יהודה־צבי וראה, שאבנטו רחב מאבנטם של אחרים, ואמר לו:

יודע אתה עניינו של אבנט?

הודה החסיד ואמר:

לא, רבי, איני יודע.

אמר לו רבי יהודה־צבי:

אבנט עושה מחיצה בין מחציתו העליונה של אדם, שרוּבה רוחניות, ובין מחציתו התחתונה, שכּוּלהּ גשמיות. לפיכך, מי שלבו לשמים, מוריד אבנטו ככל האפשר למטה, כדי להגדיל מחציתו העליונה. ולהיפך, מי שלבו לעולם הזה, מרים אבנטו ככל האפשר למעלה, כדי להגדיל מחציתו התחתונה. תדע שכך: הישמעאלים, שסירבו לקבל את התורה משום שנאמר בה “לא תנאף”, מעלים אבנט עד למצנפת שבראשם…

​2435

רבי ברוך משטוצין בא לרבו ליום־טוב. אמר לו רבו:

לא צר לך המקום באכסניה שלך?

החזיר לו רבי ברוך:

לא, רבי. מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום…

2436

רבי נחום־בּר מסאדאגורה היה קורא לרבי אברהם־יעקב אבי־אשתו “חותני”, ולא היה קורא לו “דודי”, אף־על־פי שרבי אברהם־יעקב היה אחי־אביו. אמרו לו לרבי נחום־בּר:

מה טעם יש בדבר?

הסביר רבי נחום־בּר:

“ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת־קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני”3. הווה אומר: רבי אברהם־יעקב נעשה חותני קודם שנעשה דודי…

2437

בן ארבע־עשרה עזב משה בן־מנחם את בית אביו בדסוי וברגליו עלה לברלין. בדרך נתלווה עמו איכר, ושניהם הלכו יחדיו. כבדה על הנער אדרתו, אשר לקח עמו מביתו, נמלך ומישכן אותה לאיכר בשקל אחד. והיה האיכר הולך כל אותה הדרך והמשכון בידו. וכשהגיעו לשערה של ברלין, הוציא הנער שקל מכיסו ואמר לאיכר:

הא שקל והחזירה לי אדרתי…

2438

בן־מנחם גיבן היה ולבו נשבה לאהוב את פרומט גוגנהיים, עלמה מבורכת חן ובת סוחר חשוב בהאמבורג. ויהי היום ופרומט שאלה אותו:

האמנם אמת הדבר, שמלאך מכריז בשמים על זיווגו של אדם?

החזיר לה בן־מנחם:

אני עד לכך. כשהגיעה שעתי לבוא לעולם, הכריז המלאך גם עלי. אמרתי לו: “רוצה אני לראות בת־זוגי”. נענה לי המלאך ואמר: “הנה היא לפניך”. נסתכלתי בה וראיתי: גיבנת ניצבה עמי. רגע אחד נבהלתי, ומיד אמרתי למלאך: “תהיה נפשי כופר נפשה, שאין אשה אלא ליופי, ואני גיבּן אהיה תחתיה”, ושוב נענה לי המלאך ועשה כרצוני: היא זקופה כתמר, ואני נושא עלי מה שנגזר תחילה עליה…

שמעה פרומט, נענתה ואמרה:

כאשר הכריז המלאך כן יקום…

(עיין ס' הנזל, “דיע פאמיליע מענדעלסזאהן”, מהדורה יז, ברלין ולייפציג 1921, חלק ראשון, עמוד 33־31; אוטו צארק, “מאזעס מענדעלסזאהן”, אמשטרדם 1936, עמוד 234־233).

2439

בן־מנחם הניח מחברת־כתבים על אדן של חלון פתוח ושכח. אותה שעה ניגש אל החלון יואל בר"יל, תלמידו וחברו, לקח מחברת־הכתבים והלך לו. לאחר שעה נזכר בן־מנחם את המחברת ביקשה ולא מצאה. אמרו לו:

היה כאן בר"יל ולקחה.

הקפיד בן־מנחם וכתב לבר"יל.

“בעד החלונים יבֹאו כגנב יואל ב'”…

(חידוד נפלא, יסודו – מדרש משמעות: הכתוב הוא ביואל ב‘. "יואל ב’" פירושו “יואל בר”יל". ועיין “ציונים” לסימן זה).

2440

בן־מנחם ונפתלי־הרץ וויזל. נזדמנו יחדיו לבית־הקברות בברלין ומצאו כתוב על מצבה של אשה אחת: “נתנה מלחמה לדל”4, והמלה “מלחמהּ” מנוקדת. אמר וויזל לבן־מנחם:

טרח המחוקק וניקד, כדי שעמי־ארצות כמונו לא יטעו ולא יקראו “נתנה מלחמה לדל”.

החזיר לו בן־מנחם:

ואולי טרח וניקד משום שידע באותה אשה, שלחם ניקוּדים נתנה לדל…

2441

בן־מנחם דרש בחבורה של אנשי־שם בברלין, פתח ואמר:

את הכל עשה אלהים יפה…

היה שם בארון אחד, אדם גס ממשפחת היונקרים. ביקש לבייש את בן־מנחם הגיבן, הפסיקו ושאל:

וגם אתה עשוי יפה?

לא נבוך בן־מנחם והחזיר לו:

הן, אדוני הבארון; כגיבן אני עשוי יפה מאד…

2442

יום אחד טייל בן־מנחם תפוש־מחשבות והגיע לשדירה שקיטה של גן־החיות. פגשו ליטננט פרוסי ושאל לו בדרך ליגלוג: איציק, מה סחורה יש לך במרכולתך?

החזיר לו בן־מנחם:

אין לי במרכולתי אלא סחורה אחת, שלא לפי צורכך.

ומהי? שאל הליטננט.

תבונה, – השיב לו בן־מנחם…

[נוסח אחר:

…פגשו ליטננט פרוסי ושאל לו בדרך ליגלוג:

יהודי, במה אתה עושה סחורה?

החזיר לו בן־מנחם:

אני עושה סחורה בדבר, שיכולת להשתמש בו.

ומהו? שאל הליטננט.

תבונה, – השיב לו בן־מנחם…]

(הנזל, ספרו הנ“ל, עמוד 39; צארק, ספרו הנ”ל, עמוד 260).

2443

פרידריך השני כעס על בן־מנחם, שביקר שיריו ומצא בהם פגם. עמד וכתב לו:

“משה מנדלסון – הדיוט ראשון בפרוסיה”.

נטל בן־מנחם רשות להתייצב לפני פרידריך ואמר לו:

אדוני המלך, כל דיבור ודיבור שלך חביב עלי. חביב עלי גם דיבור זה, שיצא מפי עטך, ויגדל נא חסדך לחתום שמך עליו.

נענה לו המלך וחתם:

“פרידריך השני”.

אמר לו בן־מנחם:

אדוני המלך, יגדל נא חסדך לשוב ולקרוא דבריך. לקח פרידריך את הכתוב וקרא:

“משה מנדלסון – הדיוט ראשון בפרוסיה, פרידריך – השני”…

2444

שתי פעמים בחרה האקדמיה הברלינית בבן־מנחם להיות חבר לה, ופרידריך השני לא קיים את הבחירה. שמע בן־מנחם ואמר:

נוח לי יותר, שהאקדמיה בחרה בי והמלך בעט בי, משהיה המלך בוחר בי והאקדמיה היתה בועטת בי…

2445

בכירכרה המפוארה של הרופא־הפילוסוף מרכוס הרץ היו חרותות האותיות “מ.ה.” (“M. H”).

אמר לו אחד ממקורביו:

"מה פירושו של נוטריקון זה – “מלאך המוות”?

טועה אתה, ידידי, פירושו של נוטריקון זה – “מחיה המתים”…

2446

שלמה מיימון היה עילוי מופלא. נתן בו עינו עשיר אחד וביקש לקחתו לחתן לבתו היחידה. הסכים אבי־הנער וכתב לאותו עשיר:

“האלף – לך שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו”5.

פירוש: אלף זהובים נדוניה לשלמה, ומאתיים זהובים מתנה לו, לאביו של שלמה.

הסכים אבי־הכלה והירצה לידי האב מאתיים זהובים בעין. סירב הלה לקבל ותבע עוד מאתיים. אמר לו אבי־הכלה:

בפירוש כתבת: “ומאתיים לנוטרים את פריו”.

החזיר הוא:

כתבתי כך, שלא לקלקל לשון הכתוב. למעשה היתה כוונתי – ארבע מאות…

(שלמה מימון, “לעבענסגעשיכטע”, הוצאת פרומר, מינכן 1911 עמוד 124).

2447

שאלו ליהודה־ליב בן־זאב:

מה בין מתים מתים למתים חיים?

החזיר המדקדק החכם:

מתים מתים שוכבים במנוחה זה בצד זה6; מתים חיים (= מְתים) מנוחה אין להם ורוכבים זה על גבי זה7

2448

אברהם, בנו של משה בן־מנחם ואביו של פליכס מנדלסון־ברתולדי, היה קובל ואומר:

לשעבר לא הייתי אלא בנו של אבי, ועכשיו אינני אלא אביו של בני…

(הנזל, ספרו הנ"ל, א', עמוד 85).

2449

הבארונים לבית מוֹנמורנסי היו קוראים לעצמם: “בארונים ראשונים של צרפת”, וכשהציגו לפני אחד מהם את נתן־מאיר רוטשילד, העמיד מונמורנסי פנים כאילו תמה, שגם הלה בארון הוא.

הרגיש נתן־מאיר בדבר ואמר לו:

אני גדול ממך. אתה ממשפחת הבארונים הראשונים של הנצרות, ואני ממשפחת הבארונים הראשונים של היהדות…

2450

הציגו לפני נתן־מאיר רוטשילד את הצייר הדני המפורסם טוֹרוואלדסן. תלה בו נתן־מאיר עיניו ואמר לו:

מה יפה אתה, אדוני! אפשר להאמין, שאתה בעצמך יצרת את עצמך…

2451

תלמיד של בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר כתב “גו” במקום “גוי”. ליגלג עליו יעקב אייכנבוים ואמר לו:

גוי שכמותך, כיצד אין אתה יודע, שאי־אפשר לגוי בלי יוד?…

2452

יעקב־אהרן לוריא היה אומר:

חולק אני על רבי אליעזר, שאמר: “שמא גרים”8, ושני בני יוכיחו: אחד – דויד שמו, והוא אפיקורס; השני – שמחה שמו, והוא בעל מרה שחורה…

(שאול גינזבורג, “היסטארישע ווערק”, ניו־יורק“, תרצ”ז, כרך ב' עמוד 34).

2453

אייזיק־מאיר דיק היה אומר:

ישראל זהירים במנהגים, ואילו מצא אדם סגולה בדוקה כנגד המוות, היה בית־דין הגדול שבווילנה מחרים אותו, משום – “ונוהגין למות”…

2454

הוא היה אומר:

אדם מישראל אי־אפשר לו בלי דאגה אפילו יום אחד בשנה. סיים סדר פסח כהילכתו, אכל לשובע ושתה לרוויה, הוא – מלך, אשתו – מלכה, בניו – בני־מלכים, וטוב ויפה לו בעולמו. אף־על־פי־כן הומה ותוססת לו דאגה קשה בלבו:

“מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה”9

[נוסח אחר:

…אדם מישראל בעל־דאגה הוא מטבעו: אינו מסתפק בדאגות שהן שלו, ומבקש לו גם דאגות שאינן שלו. אשתו חולה – ואין בידו לרפאותה, בנותיו הגיעו לפירקן – ואין בידו להשיאן, בניו קרואים לצבא – ואין בידו לפדותם. והוא רוקד כנגד השמים ודואג ומתפלל: “יהי רצון, שתמלא פגימת הלבנה”10…]

2455

אף הוא היה אומר:

כמה קפדנית היא דת ישראל לגבות חובותיה: חל תשעה־באב במוצאי־שבת – מבדילים למחר. אין מניחין תפילין בתשעה־באב שחרית – חייבים בהן למנחה. מת לאדם מת בחול־המועד – נוהג “שבעה” לאחר המועד. יצא לדרך קודם פסח ולא בדק – בודק אחרי פסח. שכח ולא התפלל מנחה – מתפלל שתי “שמונה־עשרות” במעריב…

2456

במסיבה של משכילי ווילנה נשאלה שאלה:

נאמר במשה “ולא ידע איש את קבורתו”11. ומה היה, אילו ידעו ישראל את קבורתו?

אמר אחד מן המסיבה:

היו ישראל עושים אותו אלהות.

אמר שני:

היו ישראל עוברים על רצונו של מקום ומכניסים עצמותיו לארץ.

היה שם אייזיק־מאיר, נענה ואמר:

לא זו ולא זו, אלא קברו היה נשאר בלי מצבה עד היום הזה…

2457

אייזיק־מאיר היה אומר:

אם אמרו חכמים, שיש גנבים לישראל, אין אני מתבייש: אף אומות העולם יש להם גנבים. במי אני מתבייש? בצדיקים ובחסידים ובתמימים של ישראל…

2458

אייזיק־מאיר היה לו חלט עשוי מעשה תשבץ, ובכל משבצה אות מאותיות האלף־בית. אמרו לו:

בשלמא משבצות – לשם נוי, אבל אותיות לשם מה? החזיר אייזיק־מאיר:

אותיות לשם מנוחה בעולם הזה. אחרי סעודה של צהריים יורדת עלי עצלות עד כדי שלא להזיז אבר. פתאום מקיצים מזעזעי ויש לי צורך לגרד, למשל, את גבי מלמעלה למטה. מיד אני קורא לאשתי ואומר לה: “חיה־שרה, גשי אלי וגרדי לי את המ”ם הסתומה ואת הנו“ן הכפופה”…

2459

ראו לאייזיק־מאיר, שהוא מהלך ברחוב ומדבר בינו לבין עצמו. אמרו לו:

רבי אייזיק־מאיר, שמא יצאת, חלילה, מדעתך?

רגז אייזיק־מאיר והחזיר:

זו לי פעם ראשונה בימי חיי אני מדבר עם אדם שיש בו דעה ואתם באים ומבלבלים אותי…

2460

כשהזקין אייזיק־מאיר ותש כוחו אמר:

לפי האמת כבר הגיעה שעתי לכרסם את האדמה, אלא שבטלו הטוחנות…

(מ' ווינריך, “בילדער פון דער יידישער ליטעראטור־געשיכטע”, ווילנה 1928, עמוד 293).

2461

בשנות השבעים למאה הקודמת שימשו באוניברסיטה של ווינה שני פרופיסורים מפורסמים לאנטומיה: יוסף הירטל היהודי וקארל לאנגר הגרמני. הירטל היה רואה את מדעו בהיקפו הגדול, ולא הקפיד על דברים קטנים, – וחילופיו בלאנגר.

פעם אחת ישבו שניהם לבחון את תלמידיהם. הביא לאנגר עצם של שוֹק, גילה אותה עד מחציתה לסטודנט, שעמד לפניו, ושאל לו: עצם זו של גבר היא או של אשה, של השוק הימני או של השוק השמאלי?

לא נכשל הסטודנט והשיב כהלכה.

נטל הירטל את העצם מידו של לאנגר, גילה גם מחציתה השנייה ואמר לאותו סטודנט:

יפה דרשת! ועכשיו, שהעצם כולה לפניך, שמא תאמר לי, מה היה שם בעליה ובאיזו קומה היתה דירתו?…

(וו. אהרנס, “געלעהרטען־אנעקדאטען”, ברלין 1911, עמוד197־196).

2462

בימי עלומיו היה חיים־זליג סלונימסקי יושב כל היום וחושב בתקופות ומזלות, ונדמה היה לו, שמצא כוכב חדש.

אמרה לו אשתו:

חיים־זליג, שמא יש בידך רובל לפרנסת הבית?

רגז החוקר ואמר לה:

אני חושב חשבונו של הכוכב שמצאתי, ואת מבלבלת מוחי בדברים של מה בכך!

נאנחה האשה ואמרה:

ואני, חיים־זליג, נוח לי יותר שתמצא רובל אחד בארץ, משתמצא עשרה כוכבים בשמים…

2463

אברהם־בּר הכוהן גוּטלובר שימש מורה בבית־ספר בקונסטנטין ישן. בא אליו נער ובידו מכתב:

“הגביר מבקש, שיכניסו את הנער לבית־הספר ושכר־לימודו עליו, על הגביר”.

ובעיר ריננו, שאותו נער בנו של “הגביר” הוא: המשרתת ילדה לו. עשה גוטלובר רצונו של בעל־המכתב וכתב לו:

“וגם את בן־האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא”12

2464

גוטלובר בא לאודיסה. הלך אלימלך איש־נעמי לבקרו במלונו ולא מצא אותו. למחר החזיר לו גוטלובר ביקור, ולא מצא אותו בביתו. הניח לו גוטלובר כרטיס וכתב:

“אין תחת אין”13

2465

שאלו ליהושע־השיל שור (“יה”ש"):

מה בין ספר משלי לספר איוב?

החזיר הוא:

ספר משלי אין בו קשר בין פסוק לפסוק; ספר איוב אין בו קשר בין תיבה לתיבה…

2466

שאלו למרדכי פלונגיאן:

נאמר ביוסף: “ויתן לו (פרעה) את אסנת בת פוטיפרע לאשה”14, ומפרש רש"י, שפוטיפר ופוטיפרע היינו הך, ולפי שסריס היה קראו הכתוב פוטיפרע. וקשה: כלום סריס מוליד?

עיין פלונגיאן בדבר והחזיר:

על־כורחך אתה אומר, שפוטיפר למד חומש בלי פירוש רש"י…

2467

אחד מתלמידיו של אליעזר־צבי הכוהן צווייפל בבית־המדרש לרבנים בז’יטומיר היה שלמה מאנדלקרן. ותלמידו זה כשרונותיו גדולים, ידיעותיו מרובות, ומידותיו – מגונות.

פעם אחת נכנס התלמיד אצל הרב נרעש ונרגש:

אתמול היתה סעודת־נישואים בביתו של פלוני העשיר. מי־שהוא העלים כפות־כסף מעל השולחן, והיום פשטה שמועה בעיר, שהוא, מאנדלקרן, ידו היתה בהן…

ניחמו צווייפל ואמר לו:

“יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו”15.

קם מאנדלקרן לצאת, ועינו החדה של צווייפל תפסה חיוך קל־שבקלים, שריפרף לו לתלמידו על שפתיו. החזירו ואמר לו:

שלמה, שאלה יש לי לשאול. באתה סעודה היית?

הן, הייתי, – השיב מאנדלקרן.

וכפות־כסף היו שם? – שאל צווייפל עוד.

הן, היו – השיב שוב מאנדלקרן.

סיים צווייפל ואמר:

וידיים גנבניות יש לך, וכפות־הכסף מן השולחן העלמת ובכיסך שמת אותן, ומה תצעק אלי?…

2468

צווייפל היה אומר:

הכל תלוי בפלפול לישראל, אפילו דברי־מאכל, וכיסניות (“כּרפּלך” בלעז) יוכיחו. מיום שחרב בית־המקדש אין אכילת בשר אלא בשבת ויום־טוב16; לפיכך נהגו ישראל לאכול כיסניות בפורים, בערב יום־כיפור ובהושענה רבה, ששלושתם ספק יום־טוב ספק חול. מה נפשך: אם יום־טוב – הרי בשר מבפנים. ואם חול – הרי אין בשר מבחוץ…

2469

הוא היה אומר:

הרבה יש בעולם מגולחים, שזקנם מחפּה על תגלחתם, ואין הבריות מכירים בהם, שמגולחים הם…

2470

מאכס ליליינטל, מבשר ההשכלה ליהודי רוסיה, ובצלאל שטרן, ראש משכילי אודיסה בשעתו, היו צהובים זה לזה.

בוועידת הרבנים הראשונה, שהיתה בפטרבורג בשנת תר"ג, השתתפו שניהם, וכשהשמיע ליליינטל דעתו בשאלה, שעמדה על הפרק, קפץ שטרן הרגזן וקרא:

אין אתה יודע כלום.

כבש ליליינטל את עלבונו והשיב במנוחה:

דבר אחד אני יודע יותר ממך.

רגז שטרן שוב וקרא:

מה אתה יודע יותר ממני?

חזר ליליינטל והשיב לו במנוחה:

לשתוק אני יודע יותר ממך…

(מנשה מרגלית, “Boпpocы Eʙрейской җизни”, פט"ב 1899, עמוד 55 בהערה).

2471

אייזיק־הירש וייס וצבי־הירש גרץ נזדמנו למקום אחד.

אמר וייס לגרץ:

תמה אני: מניין לך כל המקורות המרובים מן התלמוד ומן המדרשים מן המפרשים ומן הפוסקים, שאתה מביא בספריך?

אמר לו גרץ:

ואתה מניין לך? אלא כשם שאתה מבקש ומוצא, כך גם אני מבקש ומוצא.

החזיר לו וייס:

מה דימיון הוא זה? אני מחזר אחרי אבידה, ואילו אתה מחזר אחרי מציאה

2472

משה רוזנסון, עשיר מופלג בווילנה, התקין לו מצבה בחייו והירבה בדברי שבח על עצמו. ובווילנה שנאו אותו, שהוציא כמה ספרים להטות לבם של ישראל לנצרות, וחשש רוזנסון, שהגבאים של “צדקה גדולה”17 לא יתנו להציב את המצבה אחרי מותו. הקדים והלך לשמואל־יוסף פין לקנות מקום קבר. נתכוון פין לדחותו ואמר לו:

חמישה אלפים רובל תשלם.

נרתע רוזנסון לאחוריו ואמר:

הרשות אסרה עליכם לקחת במחיר מקום לקבר יותר מארבע מאות רובל.

החזיר לו פין:

אין איסור זה חל אלא על מקום קבר למי שכבר מת. רצונך, שלא תשלם יותר מארבע מאות, – אין לך תקנה אלא שתמהר ותהיה גם אתה בכלל אלו, שהאיסור חל על קבריהם…

(יהודה־ליב אפל, “בתוך ראשית התחיה”, תל־אביב תרצ"ו, עמוד 561־560).

2473

רש"י פין היה אומר:

ארבע פעמים ביום אני מתפלל מנחה. מ“צדקה גדולה” אין אנו נפטרים בלי מנחה גדולה. משם אני עובר על “הפּלוּשׁ” של בית־הכנסת הגדול, שמתפללים בו כל היום, ואני נכנס להתפלל מנחה, שלא יאמרו הבריות: “שמואל־יוסל מזלזל בתפילת־מנחה”. כשאני יוצא משם לרחוב, נטפל אלי מי־שהוא, שאכנס לבית־אבל, כדי להשלים מניין־עשרה למנחה, ואני נכנס ומתפלל, ובלבד שלא יחשדוני, שאני מסרב להתפלל מנחה. לסוף אני מגיע לביתי ומבקש לנוח, בא שמש בית־המדרש של השכונה ומודיעני, שהציבור ממתין לי למנחה, ומיד אני הולך ומתפלל רביעית, שלא ליתן פתחון פה למלעיזים לאמר, שאיני מתפלל מנחה. וסוף כל סוף מרננים אחרי הבריות ואומרים: “שמואל־יוסל קל שבקלים היה ומימיו לא התפלל מנחה”…

((יהודה־ליב אפל, “בתוך ראשית התחיה”, תל־אביב תרצ"ו, עמוד 73–74).


2174

ליאון פינסקר חלה את חוליו, אשר ימות בו, וציווה שישהו קבורתו שלושה ימים. אמרו לו:

שהייה זו, שלא כמנהג ישראל, למה לך?

החזיר פינסקר:

בחיי לא נתנו לי ישראל מנוחה. אחרי קבורתי ודאי לא יתנו לי בשמים מנוחה. והרי אני מבקש, שיהיו לי לכל־הפחות שלושה ימי מנוחה…

2475

מוסיקאי מבעלי “האסכולה הגרמנית החדשה” ניגן ברבים יצירתו האחרונה. היה שם גם הינריך אהרליך, הקשיב ואמר:

אם זו היא “שירת העתיד”, מתקנא אני בי, שאינני נכדי.

2476

אחרי המרידות של 1848 באוסטריה דנה הרשות כמה מן המורדים והממרידים למיתה. בכללם גם הרמן יילינק, אחיו של רבי אהרן יילינק. שמע הנדון פסק־דינו ואמר לשופטיו:

רבותי, אם לעצתי תשמעו, לא תטרחו טירחה של־חינם. את מחשבתי לא תמיתו…

2477

פרדיננד לסל חיבר ספר כנגד שולצה־דליטש, מתנגדו הפוליטי, ואמר לו:

בו ברגע שאני מוסר חיבורי לדפוס, אתה יכול לראות עצמך כאילו כבר מת, ובה בשעה שחיבורי ימצא לו אלפי קוראים, תוכל לראות עצמך כאילו גם לאחר קבורה אתה…

2478

לסל היה אומר:

שני סוגי אנשים אינם מקובלים עלי: סופרים ויהודים, ואני – אוי לי! – גם סופר וגם יהודי…

2479

יעקב ספיר בעל־המסעות ופרץ סמולנסקין נזדמנו לפונדק אחד. אמר ספיר לסמולנסקין:

בוא וראה, מה ביני לבינך! לאחר מותי יראו על קברי ויאמרו: הנה ה“אבן ספיר”18, ואילו אתה, לאחר מותך יראו על קברך ויאמרו: הנה ה“קבורת חמור”…19

2480

ביסמרק ביקש לקנות את לבו של אדוארד לאסקר, ואמר לו:

סופנו, שנשב שנינו במיניסטריון אחד.

החזיר לו לאסקר:

אדוני הנסיך, אחרית טובה זו נכרתה לי שמונה ימים אחרי הולדתי…

[נוסח אחר:

ביסמרק ביקש לקנות את לבו של אדוארד לאסקר, ואמר לו:

אני מקווה, שיבוא יום ושנינו נעבוד יחדיו.

החזיר לו לאסקר:

לא עלה על דעתי, שאדוני הנסיך אומר לשוב ולהיות עורך־דין… 20]

(שני הנוסחאות מסופרים בספרו של אוטו יאהלינגר, “ביסמארק אונד דיע יודען”, ברלין 1921, עמוד 72).

2481

בראשון של “פסחא” שלהם, שחל באחרון של פסח שלנו, כתב יהודה־ליב גורדון (יל"ג) מכתב למשורר העברי המומר קונסטנטין שפירא, ורשם בראש המכתב:

“מאחד המאמינים באחד לאחד המאמינים בשלושה, שהם אחד; בשמיני של פסח, שהוא אחרון לראשון וראשון לאחרון”…

2482

בשנת גירוש מוסקבה (תרנ"ב) שלח יל“ג לרבי יעקב מזא”ה שיר קטן, ורשם בסופו:

י“ב טבת בשנת 'יעקב בן־ישעיה מזא”ה' (לאחר גרוש היו"דין), ממוסקבה"21

(“לוח אחיאסף” לשנת תרנ"ד, עמוד 164).

2483

יל"ג היה אומר:

מקובלני: לעתיד לבוא, כשיבוא, אם ירצה השם, משיח ותהא יד ישראל תקיפה, ייעצרו הרכבות של מסילות הברזל לפי חשבון שקיעת־החמה: ערב־שבת לסדר “ויצא” – בסמורגון, וערב־שבת לסדר “וישלח” – בז’וסלי שלפני סמורגון… 22

2484

אמרו לו ליהושע שטיינברג:

רוב עיתוני חוץ־לארץ מישראל הם.

נענה שטיינברג ואמר:

ולפיכך רובם נימולים…23

2485

הילל־נח מגיד־שטיינשניידר כתב ספר על גדולי ווילנה ושמו “עיר־ווילנה”24. ולמה נקרא שמו כך, ולא נקרא שמו “גדולי־ווילנה” כפי שהיה ראוי לו? משום מעשה שהיה. מעשה והביא המחבר את כתב־היד לשטיינברג לשם צנזורה. עיין שטיינברג בכתב־היד וראה, שהמחבר קרא לספרו “גדולי־ווילנה”, כעס ואמר:

כלום רבי אליה’צ’קה ורבי ברל’ה ורבי יענק’לה וכל שאר הבטלנים גדולי ווילנה הם? גדולי ווילנה הם אלבּדינסקי וטרוצקי ונאזימוֹב25 ודומיהם.

טבל עטו בדיו אדומה, מחק “גדולי־ווילנה” וכתב “עיר־ווילנה”…

(דוד מגיד, “משכילים מיט 65־60 יאר צוריק”, “פון נאענטן עבר” א' (העורך: מ' שליט), ווארשה 1937, עמוד 10).

2486

ישראל פוזננסקי, העשיר הלודזאי הידוע, נתוודע לבארון משה הירש. שאל לו הירש:

מה מעשיו?

השיב פוזננסקי:

בתי־חרושת גדולים לאריג יש לי, ובהם שנים־עשר אלף פועלים.

שאל הירש:

ומה מספר היהודים בכל אלה?

השיב פוזננסקי: כולם פולנים ויהודים אין בהם.

חזר ושאל הירש:

ומה אתה עושה בשביל היהודים?

השיב פוזננסקי:

בית־חולים מהודר בניתי להם.

אמר לו הירש:

מוטב שהיית בונה בית־חרושת ליהודים, ובתי־חולים – לפולנים…

2487

הירש היה אומר:

יודע אני נפש העני ויודע אני נפש העשיר. עני חושב: כסף וזהב קונים הכל; עשיר יודע: כסף וזהב אין קונים הכל…

2488

שלום־יעקב אברמוביץ' (“מנדלי מוכר־ספרים”) ויהושע מזח נזדמנו למקום אחד. אמר אברמוביץ' למזח:

פסוק יפה בתנ"ך מוכן ומזומן להספדך: “אין מזח עוד”26.

החזיר לו מזח:

אף אתה פסוק יפה בתנ"ך מוכן ומזומן להספדך: “שלום, שלום – ואין שלום”27.

2489

דעתו של אברמוביץ' לא היתה נוחה מ“מגילת־האש” של ביאליק. כנגד זה היתה דעתו נוחה מן “הברכה” של ביאליק. ועל שתי הפואימות הללו היה אומר:

“ואתא מיא וכבא לנורא”…28

(נחמן מיזל, “אידישע ווארטפיהרער”, “היינט” נומר 92 לשנת 1933).

2490

רבי יחזקאל ראטנר, מתלמידי־חכמיה של מוהילב, הדפיס ספר וקרא לו “יבשר טוב”, “יבשר” – נוטריקון: “יחזקאל בן שרה־רבקה”, על שם אמו שגידלתו לתורה. אמר פרץ סמולנסקין, שהיה אז מבחורי־הישיבה של מוהילב:

אם גם אין ספק, שרבי יחזקאל הוא בנה של שרה־רבקה, אין מכאן ראיה, שספרו יבשר טוב…

(יעקב בן־ישעיה מזא“ה, “זכרונות” ג', תל־אביב תרצ”ו, עמוד קח).

2491

כשהוציא סמולנסקין את “השחר” פרץ פולמוס קשה בינו לבין גוטלובר, וגינה אותו גוטלובר, ששינה שמו ובווינה קרא לעצמו “פטר” במקום “פרץ”. אמר סמולנסקין:

ואני דווקא מרוב חיבה לאותו זקן בחרתי לי שם חדש זה, שבתורה הוא סמוך לשמו שלו29

2492

מי־שהוא ביקש להוכיח, ששכספיר היה יהודי, ושאלו להרמן כהן:

מה דעתו על השערה זו?

החזיר כהן:

אני דיי, שישעיה הנביא היה יהודי…

2493

במסיבת יובלו של המשורר היהודי־האונגרי יוסף קיש סיפר מי־שהוא מן המסובים:

לפני זמן מועט חל יובלו של משורר חשוב משלהם, ומכבדיו גאלו נחלת אבותיו, שנמצאה בידי זרים, והביאוה מתנה לו.

נענה קיש ואמר: ברוך־השם, אני איני זקוק לכך. נחלת־אבותי – מטה־נודדים, ועדיין הוא בידי…

2494

שלמה מאנדלקרן מצא בקונקורדנציה של בוקסטורף בערך אחד הכתובים: “תהו והבל נסכיהם”, “שקר החן והבל היופי” וגם הכתוב “והבל הביא גם הוא”. עמד ורשם מן הצד:

“והבל הביא גם הוא”…

(ש' מאנדלקרן, “היכל הקדש”, ליפסיאה 1896, עמוד XII).

2495

צייר ביקר בבית־מלאכתו של מאכס ליברמן והסתכל הרבה בכל ציור וציור. לסוף אמר לליברמן:

ילמדני מר, במה הוא צר ציוריו: בעיפרון קשה או בעיפרון רך?

החזיר לו ליברמן:

אני צר ציורי – בכישרון…

2496

ליברמן צר צורתו של פרופיסור מפורסם לרפואה והצריכו לשבת לפניו כמה פעמים. עייף הפרופיסור־הרופא ואמר לו:

אדוני האמן, שמא לא תטריחני עוד לבוא אליך? אני איני מצריך חולה לבוא אלי אלא שתיים־שלוש פעמים ודיי, ואילו אתה כבר הצרכתני לשבת לפניך שבע פעמים.

החזיר לו ליברמן:

אדוני הפרופיסור, מה דמיון הוא זה? אתה כי תטעה באמנותך שלך, תעבור הטעות מן העולם וזכר לא יהיה לה עוד. ואילו אני כי אטעה באמנותי שלי, תהא טעותי לנגד רואיה מאות בשנים…

2497

גברת צעירה סחה צערה לליברמן:

זמן רב היתה תמונה מעשה ידי וואן־גוג תלויה לה על מיטתהּ; עכשיו הוברר, שתמונה זו לא משל מכחולו של וואן־גוג היא.

החזיר לה ליברמן:

גברתי, כשאני הייתי בגילך, דאגתי למה שבתוך מיטתי, ולא למה שממעל לה…

2498

לסר אוּרי ומאכס ליברמן היו תחילה ידידים, ואחר־כך נתפרדה חבילתם ונעשו דבובים זה לזה. אמרו לו לליברמן:

אורי מלעיז עליך, שכמה מציוריך צייר הוא בימי ידידותכם. רצונך, שתתבעהו לדין של חברים?

החזיר ליברמן:

אם אמר שהוא צייר ציורי שלי, אין לי עליו ולא כלום. אימתי הייתי תובעו לדין? אילמלי אמר, שאני ציירתי ציוריו שלו…

2499

דראמטורגן בדליני ידוע נכשל במעשה שאינו מהוגן: השתמש במחזה של אחר והדפיסו על שמו שלו. כשנודע הדבר ברבים, נעלם אותו דראמטורגן מברלין. עברו כמה שבועות – ואיננו. פעם אחת סיפרוּ עליו במסיבה של סופרים ואמנים. אמר אחד מן המסובים:

חקרתי ודרשתי עליו ואין איש יודע, היכן הוא.

היה שם אוסקר בלומנטל, נענה ואמר:

אני יודע, היכן הוא. בלונדון הוא יושב – וכותב את האמלט…

2500

יוסף־שמואל בלוך, שזכה בשעתו לפירסום מרובה, לא נהג סילסול בבגדיו. אמרו לו:

מנהגו של עולם הוא, שהבריות דנים את האדם לפי מלבושו. אפילו רבי יוחנן “קרא למאניה מכבדותי”30.

החזיר בלוך:

ואני אין רצוני לתלות את הכבוד הראוי לי בחסדו של חייטי…

2501

כשישב נפתלי־הרץ אימבר בעל “התקוה” בארץ־ישראל, כתב והדפיס כמה מאמרים ושירים כנגד המיסיון. אף־על־פי־כן לא הוקיר רגליו מביתו של פרידלנדר, ראש המיסיון בארץ, ויש אשר גם נתלווה עמו במסעיו.

פעם אחת באו שניהם יחדיו לראשון־לציון. התחיל פרידלנדר מתווכח עם האיכרים ומספר על המשיח, שכבר בא. ליגלג עליו אימבר ואמר:

יחיו כן הנוצרים כאשר המשיח כבר בא. ויחיו כן היהודים כאשר הוא עתיד לבוא!…

(פ' כהנוב, “מן השמור בזכרוני”, “מימים ראשונים” כרך ב', עמוד 96).

2502

אהרן־דויד גורדון נזדמן לקרון של הרכבת עם אחד מותיקי העסקנים של הציונות. אגב שיחה אמר לו גורדון:

לפני כמה שנים ראיתיך ראשונה, ולא ידעת עברית. אף עכשיו אין אתה יודע.

הראש, הראש! – התנצל העסקן הותיק ורמז כלפי ראשו, כאדם האומר לחברו: “אין ראשי פנוי ומסוגל לכך”.

רמז גורדון כלפי לבו והחזיר:

הלב, הלב!…

2503

מומר חזר בתשובה ונעשה ישראל. לא הוציא שנתו ומת.

אמר עליו פרוג:

יש קונה שני עולמות: בחייו גוי בין הגויים וקונה עולם הזה; במיתתו יהודי בין היהודים וקונה עולם הבא…

2504

נחום סוקולוב בא לאמריקה. מיד פשטו עליו עיתונאים והקיפוהו שאלות כעכנא זו. אחד מהם שאל:

מה דעתו על מפורסמי אמריקה?

החזיר סוקולוב:

אם איני טועה, קולומבוס הוא המפורסם היחידי של אמריקה, שלא התחיל דרכו לא מציחצוח נעליים ולא ממכירת עיתונים…

2505

גרשון רוזנצוויג, בעל הפיתגמים, חלה מחלה, שלא היתה לה תקנה: סרטן עלה לו בלשונו, והיה החולה משתמש כל היום בעיפרון, כי ניטל הדיבר ממנו. יום אחד נכנס אצלו מכּרוֹ, מוהל ידוע, לבקרו. כתב לו החולה:

למה באת אלי, ו“אין מלה בלשוני?”31

2506

ארתור שניצלר בא ממסיבה של סופרים ושאלו לו:

מה היה טיבה של המסיבה?

השיב שניצלר:

אילו לא אני, שהייתי שם, הייתי משתעמם מאוד…

2507

טריסטאן ברנאר הלך לראות גבורותיו של ידידו, אגרופן מפורסם, מעשה־שטן בדקו משקלו של זה ונמצא משהו יתר על המידה – ופסלוהו. קינתרוֹ ברנאר ואמר לו:

היה לך להסתפר קודם שיצאת לשקילה.

מיד הסיר הלה כובע מעל ראשו: – קרחת לפצח עליה אגוזים.

חזר ברנאר ואמר לו:

צריך היית לדקדק ולטול ציפורניך.

פשט הלה את ידיו: – בשר חופה את הציפורניים.

נאנח ברנאר ואמר לו:

אם כן, איני רואה לך תקנה, אלא שתקבל עליך דת ישראל…

2508

במסיבה אחת דיברו על שכר ועונש, על גן־עדן וגיהנום היה גם ברנאר באותה מסיבה ושאלו לו:

מה דעתך?

החזיר ברנאר:

איני יודע להכריע. בגן־עדן ודאי האקלים נעים יותר. אבל ברי לי, שבגיהנום החברה נעימה יותר…

2509

סיפרו לו לברנאר על מטרונית אחת, שהיא עוסקת במעשה כשפים של ספיריטיסמוס ומדובבת את שולחנה כל לילה ולילה.

נענה ברנאר ואמר:

הרבה יותר עניין הייתי מוצא במעשה־כשפיה, אילו היתה מדובבת את מיטתהּ כל לילה ולילה…

2510

בשנת הרבולוציה הראשונה של רוסיה (1905) הוציא הסופר צ’וּקוֹבסקי שבועון לסאטירה. לא היו ימים מועטים ונמסר צ’וקובסקי לדין: הפרוקורור מצא עלבון לרוממות בציור סאטירי, שהיה בו קצת דימיון לקיסר. הגן על החוטא הפרקליט הידוע אוסקר גרוזנברג, ובנאומו אמר:

אין אדם נדון על סמך השערות בעלמא, אלא על סמך ראיות ברורות ומפורשות. הגיעו בעצמכם, רבותי, מי־שהוא יצייר חמור, ויבוא חברו ויגער בו: “כיצד אתה מעז להעליב את האדון הפרוקורור?”…

(В. Боцяновскій и Э. Голлербахъ, “Русская сатира первой peволюцiи”, פט"ב 1925, עמוד 35).

2511

חיים־נחמן ביאליק היה אומר:

המתחיל במצוה אומרים לו: “חמור”!…32

2512

חיים וויצמן ואלברט איינשטין הפליגו יחדיו באנייה לאמריקה. כשבאו לשם, פשטו עליהם עיתונאים, ושאל אחד מהם לוויצמן:

במה עסקתם שניכם בזמן הנסיעה?

השיב וויצמן:

הוא הסביר לי תורתו.

חזר ושאל העיתונאי:

ומה נתחוור לך מתוך הסברתו?

החזיר וויצמן:

מתוך הסברתו נתחוור לי היטב, שהוא מבין תורתו…

2513

אמרו לו לרוטשילד הווינאי:

הביטה וראה, אדוננו, כמה רודפים את היהודים, ואתה שותק!

החזיר רוטשילד:

מאמינים אתם, שאני שותק? חלילה! אלא שאיני מדבר…

2514

בוועידה של בנקאים, שהיתה בקלן בשנת 1928, הרצה הבנקאי המפורסם יעקב גולדסמיט הרצאה מפורטת בהילכות ממונות. הרצאתו עשתה רושם, והוא הוזמן לכמה מקומות להרצות גם שם. סירב ואמר:

גולדסמיט אינו מרצה אלא אחת לשלושים שנה. חכו לו עד 1958…

(ה' סווט, “הארץ” גליון 3663).

2515

בברלין הציגו אופירה של ריכרד שטרויס, והמנצח ליאו בּלך תיקן על דעת עצמו את המוסיקה בכמה מקומות. נפגע שטרויס ואמר לו:

שאלה יש לי לשאול, מר בלך: מי חיבר את האופירה, אני או אתה?

החזיר לו בלך:

ברוך־השם – אתה…

[ד]

2516

בחבורה של עסקנים התווכחו על הפוליטיקה של המלכות. היה שם גם לודביג בּרנה הצעיר, ואף הוא נצטרף לוויכוח, וחריפים היו דבריו בגנותה של המלכות. כּעס אחד מן החבורה, בארון זקן, ואמר לו:

בגילך, אדוני, הייתי עדיין חמור גמור לגבי עניינים אלו.

החזיר לו ברנה:

אשריך, אדוני הבארון, שזקנותך לא ביישה את עלומיך.

2517

היינריך היינה שלח ביכורי שירתו לעורכו של ירחון מפורסם בשעתו וכתב לו:

“אין אני ידוע לך לגמרי, אבל על־ידך רוצה אני להתוודע לכל העולם כולו”…

2518

קודם שהתנצר בא היינה לברלין, ומחמת יהדותו לא היתה לו רשות לשבת בעיר־הבירה של פרוסיה. נמלך והלך למושל העיר ליטול ממנו רשות. אמר לו המושל:

מתקשה אני לעשות רצונך: דעותיך חשודות בעיני המלכות.

תלה בו היינה עיניים תמהות והחזיר:

שמא טועה אתה, אדוני המושל? מעיד אני עלי, שאין בין דעותי שלי ודעותיה של המלכות ולא כלום. ואני – האמינה לי – מימי לא היתה בי דעה כלל…

2519

פעם אחת, לאחר שהיינה כבר נתפרסם ויצא לו שם של משורר גאון, דיברו עליו בשעת סעודה בחצר המלך של בווריה. אמרה בת־המלך:

רוצה הייתי מאוד לדעת אותו.

נענתה חברתה ואמרה:

על נקלה יכולה את לקיים רצונך. היינה יושב עתה במינכן. שלחי אחריו והזמיני אותו אליך.

עשתה הנסיכה כך ועם גמר הסעודה שלחה אחד מחדרני החצר להזמין את המשורר לטה. סירב המשורר לבוא, ואמר לחדרן: בבקשה ממך, ידידי, אמור נא להוד מלכותה בשמי, שאין אני רגיל לשתות טה אלא במקום שאני סועד תחילה…

2520

טינה היתה בין היינריך היינה לבין דודו, אחי־אביו, הבנקאי המפורסם שלמה־זלמן היינה בהאמבורג. פעם אחת סיפר המשורר עם אחד ממקורביו על דודו זה ואמר:

אמי היתה שקודה לקרוא ספרי־שירה יפים, ונולד לה בן משורר; אמו של דודי היתה רדופה אחרי סיפורי מעשיות של גזלנים וחמסנים ונולד לה – בן בנקאי.

2521

היינה נכנס לחדר־עבודתו של דודו, ולא מצא איש בחדר, ואת ספר־הזכרונות של דודו מצא פתוח על השולחן. עמד ורשם בו:

"דודי היקר,

"אנא, הלווני נא שלוש מאות אלף דולר ושכח עד העולם את בן־אחיך, האוהב אותך,

היינריך היינה".

2522

היינה היה מקבל מאת דודו קיצבה ידועה להוצאותיו. פעם אחת היה מעשה והוא הוציא לא על דעת דודו סכום הגון יתר על הקיצבה, והלה הוצרך לשלם גם סכום זה. רגז הזקן והוכיח את המשורר בדברים קשים, שהיה בהם משום זילזול בכבודו. לאחר שסיים הזקן תוכחתו, נענה המשורר ואמר לו במנוחה:

אתה טרחת עכשיו למצוא בי הרבה דברים רעים, ואילו אני טורח וטורח זה כמה ואיני מוצא בך אלא דבר אחד טוב.

חוור הזקן מכעס ומעלבון והרים קולו:

שמא תאמר לי, מה הדבר הטוב היחידי, שאתה מוצא בי?

חזר המשורר והשיב במנוחה:

הדבר הטוב היחידי, שיש בך, הוא – שאתה דודי ושמי נקרא עליך…

2523

לא הרבה הבין הזקן שלמה־זלמן היינה את ערך יצירותיו של בן־אחיו המשורר. רק “הראטקליף” מצא חן בעיניו, ומשבח היה את יוצרו. פעם אחת הרגיש המשורר, שלבו של הזקן טוב עליו, ואמר לו:

רוצה אני לנסוע ללונדון ולראות בעיני את ארצו של ראטקליף ובקשה בפי אליך: תנה־נא לי מכתב־אמנה יפה לרוטשילד.

תמה הזקן;

לא זה עתה קיבלת קיצבתך?

הסביר לו המשורר:

לא כדי לקבל כסף מאת רוטשילד, אלא כדי להתוודע אליו בדרך כבוד אני מבקש את מכתב־האמנה.

עשה הזקן את בקשתו, – ובו ביום שבא המשורר ללונדון ונתוודע לרוטשילד גבה מאתו סכום הכסף, שנאמר במכתב.

לאחר ימים מועטים קיבל הזקן מכתב מאת רוטשילד, וידע את אשר עשה לו בן־אחיו. כעס מאוד וקבל לפני אמו של המשורר, שבנה רימה אותו. מיד כתבה היא לבנה וסנטה בו, שעשה כך. החזיר הוא לה:

“אמא יקרה, זקני בנקאים כל־זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם. הן שלהם לא הן, ולאו שלהם לא לאו. ברגע של לב טוב כתב הזקן את מכתב־האמנה, ולמחר ברגע של לב רע, יכול היה לבטלו. לפיכך הקדמתיו וגדרתי בפניו, שלא יוכל לחזור בו”…

2524

פעם אחת אמר שלמה־זלמן להיינריך: צער גדול מצטער אני עליך. אילו למדת דבר שיש בו ממש, לא היית זקוק לחבר ספרים, ויכולת להיות בנקאי כמוני.

החזיר לו היינריך:

אף אני מצטער צער גדול עליך. אילו למדת אתה דבר שיש בו ממש, לא היית זקוק לעסוק בעסקי בנקאות, ויכולת לחבר ספרים כמוני…

2525

מאימת המלכות האשכנזית נדד היינה לצרפת, ישב עד יום מותו בפאריס ושם כתב מאמריו החריפים כנגד אשכנז ושלטונותיה. פעם אחת אמר לו אחד ממקורביו:

כלום אין אתה מתגעגע על אשכנז, ואין אתה מבקש לשוב לשם.

החזיר לו היינה:

ודאי אני מתגעגע על אשכנז מולדתי, ובלב שלם אני מבקש לשוב לשם. אבל בתנאי אחד: תחילה יימסרו נא לרשותי כל בתי־כלאיה…

2526

היה מעשה והיינה הוצרך להסכים למלחמת־שניים, ולא מרצון הסכים.

אותו יום היה יום סגריר קשה. ובלכתו למקום המיועד טבעו רגליו בבוץ. פנה לעדיו, אשר הלכו עמו, ואמר להם:

זכרו, ידידים, את אשר אוֹמר לכם, אל תשכחו: דרכי הכבוד רובן רפש חתולתן…

2527

בפאריס היה היינה יוצא ונכנס בביתו של הבארון ג’מס רוטשילד. פעם אחת נתגלגלה השיחה ביניהם על נהר הסינה, שמימיו דלוחים. אמר רוטשילד:

תמה אני. ראיתי את הנהר במקום המבּוּע ושם מימיו צלולים.

נענה היינה ואמר:

אף אני שמעתי, אדוני הבארון, שאביך היה אדם הגון מאוד…

2528

רוטשילד ביקש לעקוץ את היינה ואמר לו:

הגידה נא, בכמה יכול אני לקנות כל המשוררים והסופרים?

החזיר לו היינה:

עד שאתה שואלני, בכמה אתה יכול לקנות אותם, אני שואלך, בכמה אתה רוצה למכור אותם?…

2529

היינה ישב במסיבת־ערב של חכמים וסופרים ואנשי־מעשה. נכנס ג’מס רוטשילד, ומיד קמו המסובים והשתחוו לפני גאון הממון. רואה אתה? – לחש אחד מהם להיינה. – המאה התשע־עשרה משתחווה לעגל הזהב.

עגל? – החזיר היינה. – טועה אתה בדבר גילו של הבארון…

2530

שאל היינה את רוטשילד:

מדוע פניך רעים, אדוני הבארון?

השיב רוטשילד:

דעתי מטורפת עלי.

אמר לו היינה:

איני מאמין כל־זמן שלא אראך משליך ממון לחוץ.

החזיר לו רוטשילד:

הרי זה טירופי, שפעמים אני משליך ממון לחוץ.

נענה היינה ואמר:

אף בזה איני מאמין. אלא ודאי חלום חלמת, שנתת מאה אלף פראנק צדקה לעניים, ומחמת צער חלית…

2531

שלושה הוזמנו לסעודה בביתו של אחד מגדולי השררה בפאריס: הארכיהגמון של צרפת, הבארון ג’מס רוטשילד והיינריך היינה. וכשעמדו שלושתם להיכנס מאולם האורחים לחדר האוכל, נהג הארכיהגמון מנהג של כבוד ברוטשילד וצידד קצת את עצמו, כאילו הוא מבקש, שרוטשילד ייכנס ראשון. קיבל רוטשילד ועבר את הארכיהגמון – ונכנס ראשון.

נסתכל היינה בפני הארכיהגמון ומעקימת שפתיו ראה, שהוא נעלב. אמר לו היינה:

דומה, שכבוד קדושתו רואה בו ברוטשילד מחוסר דרך־ארץ. ולא היא. הברית הישנה קודמת לברית החדשה…

2532

בפאריס היה היינה מנסה לפרקים את מזלו במשחק. פעם אחת אמר לידידו, שישב עמו ליד השולחן הירוק:

היום זכיתי בתורה גדולה, ואף־על־פי שעלתה לי בממון מרובה, אגלה אותה לך חינם: המשחק חטאת הוא – כשמפסידים…

2533

היינה היה מתרגז אם הפריעוהו בשעת קריאה. פעם אחת ישב באולם־קריאה וקרא עיתונים. היו שם גם שתי נשים פטפטניות והפריעוהו. קם והשתחווה לפניהן ואמר להן:

שמא קריאתי את העיתונים מפריעה את הגבירות הנכבדות, אפסיק ואצא…

2534

ושוב היה מעשה.

היינה ישב באולם־קריאה וקרא ספר. נזדמן לשם גם זקן אחד, והיה אותו זקן מכעכע ומכעכע, ועל כל כּיעה וכיעה ענה היינה: “הש, הש”. לסוף נעלב הזקן, ניגש אל היינה וסנט בו סניטה של כעס. היתמם היינה, כמבקש להתנצל, ואמר לו:

אדוני, אתה הוא? ואני סבור הייתי, שכלב הוא זה…

2535

מאכס היינה, אחיו הצעיר של היינריך היינה, ניסה גם הוא לכתוב שירים, ופעם אחת קרא אותם לפני היינריך. לאחר שגמר לקרוא, אמר לו היינריך:

מאכט, מוטב שתכתוב פרוזה. אל נא תקח משפחתנו מיד אלהים כפליים בכל חטאותיה: די לה במשורר אחד…

2536

היינה שיבח בחבורה של מכריו את הדראמה “פּאריה”, שחיבר המשורר מיכאל בּר, אחיו של הקומפוזיטור מאיר־בּר. אמר לו אחד מן החבורה:

שבחיך תמוהים בעיני. קראתי את הדראמה ומצאתי אותה קלושה מאוד.

החזיר לו היינה:

דראמה זו יכול אני לשבח בלי שום פיקפוק: איש לא יאמין לי…

2537

את מאיר־בּר שׂנא היינה תכלית שינאה. אמרו לו:

כיצד אתה שונא לאדם זה, שבן־אלמוות הוא?

החזיר היינה:

אף־על־פי שאני שונא אותו, מכל־מקום מעיד גם אני עליו, שבן־אלמוות הוא – כל־זמן שהוא חי…

2538

במסיבה של סופרים סיפר היינה בשיבחו של משורר חדש, וסיים:

חבל, שמטורף הוא קצת. לולא כן, היה מגיע למדריגה גבוהה בשיר. אבל רק עיתים הוא מטורף; עיתים הוא חלים. וכשהוא חלים – אינו אלא סתם שוטה…

2539

אמר לו להיינה אחד מידידיו:

מה רעה עשה לך הגרמניסטון מאסמן, שאין אתה מניח לו ושולח בו חיציך תמיד?

החזיר לו היינה:

מה רעה עשה לי? חס ושלום! אדרבה, הוא מפרנסני זה כמה. הוא הרינטה שלי. ואני זקן וחולה, וכבר אין בי כוח להעמיד לי שוטים חדשים…

2540

למודה היתה לשונו החריפה של היינה לפגוע לא רק בשונאיו ושנוּאיו אלא גם בידידיו ואוהביו. אחד מהם היה יעקב וונדי (Venedey). הלה חיבר כמה ספרים כרסנים, ולבסוף כתב גם ספר קטן בגנות חצרו של לודביג הראשון, מלך בווריה. שאלו את היינה, מה דעתו על אותו ספר, והחזיר:

לא קראתי, ולא אקראהו. איני קורא אלא ספריו הגדולים של ידידנו. מים מרובים, – יאור, ים, אוקיינוס, – יפים הם; מים בתוך כּפּית לא הם ולא מראיהם…

2541

פעם אחת נכנס אצל היינה לבקרו ידידו המשורר מוריץ הארטמן, חביבן של הנשים בשעתו. אמר לו היינה:

הבוקר ביקרה אותי אשה אחת.

נאנח הארטמן: הוי עליהן, על הנשים! אין מנוחה לנו מהן… ומי היא הטרחנית, שכבר הספיקה להטריד אותך הבוקר?

השיב היינה:

יקירי, טרחנית זו היא האשה היחידה, שלא הטרידה אותך מימיך.

תמה הארטמן ושאל:

מה שמה כי אדע?

החזיר לו היינה:

מוזה שמה…

2542

אחד ממקורביו של היינה נכנס אצלו ומצא פניו עגומים ושיחתו מרושלת. הרגיש בו היינה, שהוא תמה עליו, ואמר לו:

רואה אני, שטיפש מופלג אני בעיניך היום. אל תתמה. זה עתה הלך מעמי ידידי המשורר, פלוני בן־פלוני, שעה ארוכה היו חילופי דברים ביני לבינו…

2543

במעמדו של היינה סיפרו על הבלשן ליאון הלוי, אחיו של הקומפוזיטור יעקב פרומנטל־הלוי. נענה היינה ואמר:

הוא משעמם עד כדי כך, שחשוד הוא בעיני, שמא חיבורו של אחיו הוא…

2544

פעם אחת ביקש ליאון הלוי מאת היינה, שיציגהו לפני עשירי היהודים בפאריס. אמר לו היינה:

חדל־לך! מובטחני, שאתה מבקש לדעת אותם, משום שאין אתה יודע אותם…

2545

מחבר דני קרא בחבורה של סופרים דראמה שכתב אשכנזית ולא עלתה הקריאה יפה, משום שהאשכנזית לא היתה שגורה בפיו כהלכה. היה שם גם היינה וישב כל אותו הזמן ופניו תמוהים. אמרו לו:

על מה אתה תמהּ?

החזיר היינה:

מימי לא עלה על דעתי, שבמידה כזו אני שומע דנית…

2546

היינה שב לביתו ואמרה לו מתילדה אשתו:

היה כאן זקן אחד. חבל, שלא מצא אותך בבית. עד לקומה הרביעית טיפס הזקן ועלה אלינו. הנה כרטיסו.

קרא היינה את הכרטיס וראה, שכרטיסו של אלכסנדר פון הומבולדט הוא. צהבו פניו ואמר לאשתו:

תנוח דעתך, מתילדה. זקן זה רגיל לטפס ולעלות עוד יותר…

2547

גוסטב היינה, אחיו של היינריך היינה, בא לפאריס ואשתו עמו. והיא אשה קטנה בקומה וגדולה ביופי.

ראה אותה המשורר, נתן בה עיניים בוחנות, חזר והסתכל במתילדה אשתו שלו, שהיתה בריאת־בשר ובעלת־קומה, ואמר לגוסטב:

גוסטב יקירי, משבח אני אותך, שחכמת ומשתיים רעות בחרת לך את הקטנה שבהן…

2548

אחרי בת ראשונה נולדה לו לגוסטב היינה בת שנייה. כתב לו היינריך “אני מברך אותך להולדת בתך. אבל גוסטב יקירי, ילדות יכולתי גם אני להוליד, אלא שהיה הדבר למטה מערכי, כלום אין אתה יודע ליצור גם ילדים?!”…

(מכתב לגוסטב היינה מד' מאי 1847, “היינע רעליקוויען”, ברלין 1911, עמוד 45).

2549

אשה צעירה אנגלית, מכּרתוֹ של היינה, באה מלונדון לפאריס ונכנסה אצלו לבקרו. בשיחתה עמו סיפרה לו, שהיא רואה חיים טובים ומאושרים עם בעלה, שנישׂאה לו. נענה היינה ואמר:

שמחה רבה היא לראות אשה צעירה יפה, שאינה נושאת לב פצוע בחזה ואינה זקוקה למסור אותו לתיקון לידי גברים שונים, כמנהגן של הנשים כאן. הללו באות סוף כל סוף לידי בירור, שלחינם הן טורחות ואין שום תקנה לליבן, משום שמטבע ברייתן אין להן לב כלל…

2550

סיפרו לו להיינה על מטרונית מפורסמת בפאריס, גדולה ביופי ולא גדולה בצניעות, שהיא רדופה לבקר את הפנתיאון לעיתים קרובות. תמה היינה ושאל:

זה למה לה? היא גופה פנתיאון יפה לגדולי־עולם…

2551

בכלל מקורביו של היינה בפאריס היה גם בארון אשכנזי, בעל־גוף ובעל־שרירים. פעם אחת אמר לו היינה:

אדוני הבארון, שמא תשאיל לי את גופך לירח ימים? לא אשהה אותו עמי אפילו יום אחד יותר – ולא תכירהו עוד…

2552

משתקפה על היינה מחלתו לא שלט אלא בעין אחת. לסוף נפגעה גם זו, ואמר לאחד ממקורביו:

נראים הדברים, שאני מסתמא לגמרי. ואין בכך כלום. אימתי מגיע הזמיר לפסגת שירתו? כשמעוורים שתי עיניו…

2553

ראה היינה, שאין עוד שום תקנה למחלתו, ואמר לאחד מידידיו:

עכשיו אין כבר מוראה של מלכות עלי, ורוצה הייתי לשוב לאשכנז ולראות את מולדתי ראייה אחרונה. אלא שאין הרהיט השבור שווה בהוצאות ההובלה…

2554

בשנות מחלתו המרובות נעשה היינה גל של עצמות, והאחות שטיפלה בו היתה מרימה אותו על ידיה מתוך “קבר־מזרנו”, מניחתו לשעה קלה בכיסא וחוזרת ומשיבה אותו ל“קברו”.

פעם אחת עשתה לו כך במעמדו של אחד מידידיו הקרובים אליו, וכשתפס המשורר ריפרוף של צער בפני ידידו זה, אמר לו:

ידידי, צער של־חינם אתה מצטער. אתה עדי, שעדיין נשים צעירות נושאות אותי על כפיים…

2555

יום מימים אמר היינה לגוסטב אחיו, כי הפך לבו להאמין באלהים. אמר לו גוסטב:

חייב אתה להתוודות על זה ברבים.

החזיר לו היינה:

גוסטב יקירי, שוטה אתה. מה עניין יש לו לפיל הלבן הגדול של מלך סיאם, אם עכבר קטן ברחוב אמשטרדם של פאריס מאמין בחכמתו וגדולתו, או לאו?…

2556

קודם מותו אמר היינה לאחד מידידיו, שנכנס אצלו לבקרו:

אני הולך למות, ובצוואתי כתבתי, שמתילדה אשתי היא יורשתי היחידה. ותנאי התניתי, שאחרי מותי תנשא לאחר.

תמה ידידו:

תנאי זה למה?

החזיר לו הגווע:

רוצה אני, שלכל־הפחות איש אחד זכוֹר יזכרני ויתאבל על מותי באמת ובתמים…

2557

ראתה מתילדה, אשתו של היינה, שהוא גוסס, כרעה לפני מיטתו והתחילה מתפללת עליו לאלהים. הרגיש בה הגוסס, התחזק ואמר לה:

הרגעי, חביבה. אלהים יסלח לי; הסליחה היא אומנוּתוֹ…

2558

אמרו עליו, על מוריץ־גוטליב ספיר:

ליצן זה מהנה את האוזניים, ואין הוא מהנה את העיניים, שחריפותו גדולה הרבה יותר מיופיו.

נתגלגלו הדברים והגיעו לאוזניו של ספיר. נענה ואמר:

תיתי לו. כיעוּרי – רובו משל אבא ואמא, חריפותי – כולה משלי.

2559

ספיר נזדמן למסיבה, שהיו בה כמה נשים מכוערות וגם זקן אחד לא גדול ביופי. אמר לו ספיר לאותו זקן:

ראוי יום זה, שיהיה זכרו קדוש לשנינו.

תמה הזקן:

על שום מה?

החזיר לו ספיר:

על שום שהיום אני ואתה – המין היפה…

2560

במסיבה של חכמים וסופרים נשאלה שאלה:

מפני מה נוצר האיש תחילה ואחר־כך האשה, ולא להיפך?

היה שם ספיר, נענה ואמר:

רבותי, מה שאלה היא זו? אם יצירה שנייה כך, מה היה גורלנו אילו חס ושלום היתה האשה יצירה ראשונה?…

2561

אשה אחת קינתרה את ספיר ואמרה לו:

כל ימיך אתה חורץ לשונך לנשים, וכל לילותיך אתה רודף אחריהן.

החזיר לה ספיר: דבר זה מן הבראמינים למדתי: ביום הם סופגים מלקות מאת שבטם, ובלילה הם נושקים לו ומעלים אותו ליצועם…

2562

מטרונית אחת קבלה לפני ספיר, שמחמת פסול־משפחה לא נמצאה ראויה ל“חצר”. ניחמה ספיר ואמר לה:

אל תצטערי. יודע אני חצר אחת, שאינה מבדילה בין כשרים לפסולים.

שאלה המטרונית:

מה שמה של אותה חצר טובה?

החזיר לה ספיר:

חצר־מוות שמה…

2563

ספיר יצא מביתו לרחוב ולא הרגיש, ששרוולו קרוע והביטנה בולטת לחוץ. פגע בו אדם אחד ואמר לו בדרך ליגלוג:

מסתכל אני בשרוולך ורואה, שהחכמה מציצה מתוכו.

נסתכל ספיר בשרוול הקרוע והחזיר:

אף אני מסתכל בשרוולי ורואה, שהטיפשות מציצה לתוכו…

2564

במעמדו של ספיר סיפרו על עלם אחד, שמת עליו אביו, ושיבחוהו, שאיננו טיפש כאביו. נענה ספיר ואמר:

אל תדאגו לו. יתבגר ויידע להשתמש בירושת אביו כהלכה…

2565

ספיר עמד והסתכל במלאכתם של פועלים, שחפרו בקרקע בשביל להציב מצבה יפה לעשיר אחד. נטפל אליו אחד ממכריו. ושאל אותו:

שמא אתה יודע, למה הם טורחים ומעמיקים כל־כך לחפור?

החזיר לו ספיר:

הן, אני יודע. מעמיקים הם לחפור, משום שאינם מוצאים יסוד למצבה זו…

2566

כוהן קתולי קבל במעמדו של ספיר על קילקול המידות ואמר:

תמה אני, שאלהים אינו מביא שנית מבול על הארץ.

נענה ספיר, ואמר:

אישי הכוהן, שמא אתה יודע, מה תיקן המבול הראשון?…

2567

סופר אחד, בעל דבבו של ספיר, קינתרו ואמר לו:

כל ימיך אתה כותב לשם ממון.

ואתה? – שאל ספיר.

אני כותב, – השיב הלה, – לשם האמת.

החזיר לו ספיר:

כך נאה לי וכך נאה לך: אין אדם טורח וכותב אלא כדי למלא חסרונו שלו…

2568

עשיר גאוותן התפאר במעמדו של ספיר ואמר:

לגבי משקלו של אלכסנדר פון הומבולדט אין הוא חסר אלא שתי ליטרות.

ליגלג עליו ספיר ואמר:

חוששני, ששתי ליטרות אלו חסרות לך במוח…

2569

ספיר היה אומר:

שלושה אני יודע, ששנתם שנת־מנוחה בלילות: ילדים, מתים ושומרי העיר…

2570

הוא היה אומר:

איני יודע אלא הבדל אחד בין עשיר לעני: עשיר שמח על רעבונו, עני מתעצב על רעבונו…

[ה]

2571

יאן ד’אקוסטה מבני־בניהם של אנוסי פורטוגל, ידע כמה לשונות וגם קרא ושנה הרבה. אחרי טילטולים וגילגולים שונים בא לרוסיה באמצע שנות העשר למאה השמונה־עשרה, ומכאן ואילך שימש ליצן בחצר־המלכות – מתחילה בחצרו של פטר הגדול, ואחר־כך בחצרה של אנה יוֹאנוֹבנה.

בפטרבורג המיר ד’אקוסטה דתו הקאתולית בדת הפראבוסלבית, ולא היה זהיר במצוותיה של דתו החדשה. נטפל אליו הכוהן הפראבוסלבי שהטבילו ואמר לו דברי כיבושים. לאחר שגמר, שאל לו ד’אקוסטה:

אבא, לא כך אמרת לי לפני חצי־שנה, כשהכנסתני תחת כנפי דתך, שדיני כדין קטן שנולד?

אמר הכוהן:

הן; כך אמרתי.

נענה ד’אקוסטה והחזיר לו:

הואיל וכך, מה טענה יש לך על תינוק בן־חצי־שנה?…

2572

הלצתו החריפה של ד’אקוסטה פגעה באחד מגדולי החצר, שהיה מפורסם לגברתן אמיץ־כוח, והלה קבל לפני הקיסר:

ד’אקוסטה העליבו. אמר לו ד’אקוסטה:

עליך אני תמה. לא אחת שמעתי אותך משתבח, שניתן לך כוח לישא משאות כבדים שעות שלימות; עכשיו, שירד עליך דיבוּר כבד, לא עצרת כוח אפילו רגע אחד ומיד עייפת…

2573

בא לפטרבורג מחוץ־לארץ אדם מפורסם, ומגודל חשיבותו הוזמן לשולחנו של הקיסר. ישב האורח לימינו של הקיסר וסיפר: רוב ימיו – מסעות. ונדר נדר: לא ישקוט ולא ינוח עד אם ימצא מדינה, שמלכה צדיק וישר ושריה למשפט ולחכמה ישורו.

עוד הדיבור בפי האורח ומקצה השולחן נשמע קול אנחה. היפנוּ כל המסובים, והקיסר בראשם, עיניהם לשם וראו: ד’אקוסטה הישׁח ראשו והוא הנאנח. אמר לו הקיסר:

ד’אקוסטה, מה לך?

הרים ד’אקוסטה ראשו, נאנח שנית ואמר:

על אדם חשוב זה לבי דווי: סופו שימות בדרך…

2574

אחד מגדולי החצר אמר לו לד’אקוסטה:

אתה משים עצמך לץ־שוטה, משום שכולנוּ מוחזקים טיפשים בעיניך. ואני אומר לך: עד שאתה תמכור אותי פעם אחת, אמכור אני אותך מאה פעמים ואחת.

החזיר לו ד’אקוסטה:

ודאי כך. מי פתי יקנה אותך?…

2575

אחד מן היושבים ראשונה במלכות אמר לד’אקוסטה:

ד’אקוסטה טיפש, מתי תמות?

השיב לו ד’אקוסטה:

רז זה לא נתגלה לי. אבל אחת אני יודע: לא לפניך, אלא אחריך אמות.

אמר לו אותו שר:

זו מניין לך?

החזיר לו ד’אקוסטה:

ראיתי ספר־הטיפשים, ואני רשום בו לא לפניך, אלא אחריך…

2576

אביו ואבי־אביו של ד’אקוסטה היו מיורדי־ים באניות, ושניהם אבדו בים.

פעם אחת עמד גם ד’אקוסטה להפליג באניה לים. אמר לו אחד ממכריו:

תמה אני, שאין אתה מתיירא לירד לים. שמא שכחת, כיצד מתו אביך ואבי־אביך?

שמע ד’אקוסטה ושאל:

ואביך ואבי־אביך שלך כיצד מתו?

השיב הלה:

אבי ואבי־אבי מתו כדרך כל הארץ – במיטותיהם.

החזיר לו ד’אקוסטה:

אם כך, תמה אני, שאין אתה מתיירא לעלות למיטה…

2577

בזמנו של ד’אקוסטה נפלה מהומה בין הפועלים בפטרבורג, ובהמון רב נסבו את ביתו של דיבייר ראש־המשטרה. נבהל דיבייר ובקש מאת ד’אקוסטה ידידו ובן־ארצו33, שנמצא אותה שעה בביתו, כי יצא הוא אל ההמון הסוער. עשה ד’אקוסטה רצונו, וכשראה ההמון כריסו הרחבה והחיוך הנעים על שפתיו, פגה חמתו, ורבים מבין ההמון התחילו גם הם מחייכים אליו. פתח ד’אקוסטה פיו ואמר:

ידידי הטובים, רואה אני, שאתם שמחים על כריסי הרחבה. אילו היתה אשתי לנגדכם, הייתם מניחים כריסי שלי ושמחים על כריסה שלה. וחייב אני להודיעכם: כל־זמן ששלום ושלווה ביני ובינה, דייה מיטה אחת לשנינו; כיון שאנו באים לידי מחלוקת וקטטה – כל הבית כולו לא די לנו34.

צחק ההמון והתחיל נמוג והולך, עד כי לא נשאר ממנו איש…

2578

ד’אקוסטה קרא לאחד משרי־החצר “שקרן”. נעלב הלה ומסר דינו לקיסר. דן הקיסר את הדין ופסק, שד’אקוסטה חייב לפייס את הנעלב ולבקש מאתו סליחה בפני כל הציבור של החצר. קיבל עליו ד’אקוסטה את הדין, וכשנתאסף הציבור לשמוע בקשת הסליחה, קם ד’אקוסטה על רגליו ואמר לבעל־דינו:

בפני כל הנמצאים כאן מבקש אני סליחה מאתך. אתה איש־אמת – ואני שקרן…

2579

בחור אחד מבחורי החצר היתה לו טינה בלבו על ד’אקוסטה, וביקש שעת־כושר להכשילו. פעם אחת ראה אותו מרבה שיחה עם אשה צעירה ויפה, ניגש אליו ושאל לו:

ד’אקוסטה סבא, בן כמה אתה?

החזיר לו ד’אקוסטה:

דבר זה כבר שכחתי. אבל זוכר אני עדיין, שחמור בן עשרים גדול בשנים מאדם בן שישים…

2580

יום מימים פגעה שנינה של ד’אקוסטה בממונה על הטכסים של החצר, רגז הלה וסנט בו:

מה הכרח יש לך לעשות עצמך לץ־שוטה?

החזיר לו ד’אקוסטה: אותו הכרח, שיש לך לעשות עצמך מוקיון־שוטה. אלא שהכרחי שלי – עוני בכסף, והכרחך שלך – עוני בדעת…

2581

צבאות רוסיה יצאו למלחמה וניגפו לפני האוייב. תמהו גדולי החצר:

שמא לא הכּינו עדר זה כמה פעמים?

נענה ד’אקוסטה ואמר:

אל תתמהו. העדר – עדר, אבל הרועה אחר…

2582

היתה מסיבה בחצר ונשאלה שאלה:

שרי־המדינה ושרי־הצבא מי מהם עדיפים?

היה שם פּטר קיסר, פנה לד’אקוסטה ושאל:

אדוני מלך הסאמוֹידים35, אתה מה דעתך?

החזיר לו ד’אקוסטה:

אדוני מלך הרוסים, אילו עשו שרי־המדינה שליחותם כהלכה, לא היה צורך בשרי־צבא.

2583

אחד מרבּי החצר התפאר ברבים, שיש לו מגילת־יוחסין עד לאדם הראשון. שמע ד’אקוסטה ואמר לו:

מדעתי אותך, תמה אני, שאין לך מגילת־יוחסין עד למעלה מזו.

שאל הלה:

מה פירוש מגילת־יוחסין עד למעלה מאדם הראשון?

החזיר לו ד’אקוסטה:

שמא לא קראת מימיך פרשה ראשונה של ספר בראשית ואי אתה יודע, שהחיה וכל בהמה קדמו לאדם הראשון?…

2584

שאלה וויקטוריה המלכה את ביקונספילד:

מה בין תאונה לאסון?

החזיר לה ביקונספילד:

גלאדסטון כי יפליג לים באנייה, והאנייה תשבר ותטבע – הרי זו תאונה; כי ימשוהו מן המים ויצילוהו – הרי זה אסון…

2585

ארמין וואמבּרי, בּעל־המסעות המפורסם, היה חיגר. פעם אחת בא לאנגליה והוזמן לארמונה של המלכה וויקטוריה. סיפר לה וואמברי על מסעותיו, והיא נהנתה הנאה מרובה. לסוף אמרה לו:

תמהה אני, כיצד היה הוא מסוגל לעבור אורחות קשים כאלה? הבין וואמברי את הרמז, שרמזה כלפי רגלו החיגרת, והחזיר:

הוד מלכות, אורחות אלו אדם עובר בראשו, ולא ברגליו…

2586

אנטון רובינשטיין, הפסנתרן הגדול, ניגן בארמונו של הקיסר. פתאום הגיע לאוזנו קול צחוק. הפך ראשו וראה: הקיסר מתלחש עם שניים מרבּי החצר ומצחק. מיד חדל הוא לנגן. הרגיש הקיסר בדבר ושלח שלישו לשאול את הפסנתרן:

למה הפסיק באמצע?

קם רובינשטיין ממקומו, השתחווה לקיסר ואמר:

בשעה שמלכי מדבר, אני חייב לשתוק…

2587

בחורה ניגנה לפני רובינשטין בשביל לשמוע דעתו על כישרונה. הירבתה הבחורה לנגן והוא לא הפסיקה. שמחה שמחה רבה:

סימן שנגינתה נראית לו.

לאחר שסיימה אמרה לו:

אדוני הפרופיסור, רוצה הייתי לשמוע מפיך, מה יש לי לעשות עכשיו?

החזיר לה רובינשטין:

להינשא לאדם הגון ולהעמיד ולדות הרבה…

2588

המומר ישראל־איסר לנדא, צנזור לעברית בפטרבורג, לא התיר לדפוס רשימה של נדבות לחיבת־ציון, ששלח קלמן־זאב וויסוצקי ל“המליץ”. נמלך וויסוצקי ושלח ללנדא מנחה ארבעים רובל וביקש, שלא ימחוק את הרשימה ויתירה לדפוס. הסכים לנדא והחזיר לו:

“לא אשחית בעבור הארבעים”36

2589

קארל פירשטנברג בא למיניסטר־הכספים של גרמניה לשם שיחה בעניין חשוב. נתכּוון המיניסטר לדחותו, פתח את “האגנדה” שלפניו, דיפדף בה ואמר:

היום אני עסוק ואין שעתי פנויה. אהיה פנוי לשיחה כעבור חודש, ביום פלוני, בעשר בבוקר. יפה לך שעה זו, מר פירשטנברג?

הוציא פירשטנברג את “האגנדה” שלו מתוך כיסו, דיפדף בה והחזיר:

לא, אדוני הבארון; כעבור חודש, ביום פלוני, בעשר בבוקר אהיה עסוק – בהלוויתו של מיניסטר…


  1. השווה: “מלמד שקיפלה הקדוש־ברוך־הוא לכל ארץ־ישראל, והניחה תחת יעקב אבינו”, חולין צא, ב.  ↩

  2. “יהודי טוב” (“א גוטער ייד”) – כינוי בפי העם לרבי של חסידים.  ↩

  3. סוטה ב, א.  ↩

  4. עיין משלי כב, ט.  ↩

  5. שיר השירים ח, יב.  ↩

  6. המ"ם מנוקדת צירה.  ↩

  7. המ"ם מנוקדת שוא.  ↩

  8. ברכות ז, ב.  ↩

  9. שיר־השירים ח', ח. – ותיקים נוהגים לאמר שיר־השירים אחרי סדר של פסח.  ↩

  10. עיין קידוש לבנה.  ↩

  11. דברים לד, ו.  ↩

  12. בראשית כא, יג.  ↩

  13. השווה “עין תחת עין”, שמות כא, כד.  ↩

  14. בראשית מא, מה. ולא חסה הבדיחה על פוטיפר והקדימה ועשתה אותו סריס עוד לפני שנסתרס. עי“ש רש”י.  ↩

  15. שבת קיח, ב.  ↩

  16. “כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר”, בבא בתרא ס, ב.  ↩

  17. לשעבר נקראה הנהלת הקהילה בווילנה “צדקה גדולה”. – רש"י פין היה פרנס הקהילה.  ↩

  18. שם ספר המסעות של ספיר (“אבן־ספיר”, ליק 1866).  ↩

  19. שם אחד הרומאנים של סמולנסקין (“קבורת חמור, או מדחי אל דחי”, ווינה תרל"ד).  ↩

  20. לאסקר היה עורך־דין. – בימי עלומיו עבד גם ביסמרק במקצוע המשפטים.  ↩

  21. אחרי “גרוש” שלש היו“דין עולה השם ”יעקב בן־ישעיה מזא“ה” ־ 652.  ↩

  22. “סמורגון” ו“ז'וסלי” ־ שתי תחנות במסילת הברזל פטרבורג ווארשה.  ↩

  23. הצנזורים של רוסיה הקיסרית, ושטיינברג בכללם, החמירו על עתוני חוץ־לארץ והיו משמיטים מתוכם כמה וכמה דברים, פעמים על־ידי מחיקה ופעמים על־ידי חיתוך.  ↩

  24. נדפס בווילנה בשנת תר"ס.  ↩

  25. אחד – גוברנטור ושניים – גנרל־גוברנטורים בווילנה.  ↩

  26. ישעיה כג, י.  ↩

  27. ירמיה ו, יד.  ↩

  28. “חד גדיא” לסדר של פסח.  ↩

  29. וכל פטר חמור תפדה בשה”, שמות יג, יג.  ↩

  30. שבת קיג, ב.  ↩

  31. תהלים קלט, ד.  ↩

  32. השווה שיגרת העם: “המתחיל במצוה אומרים לו: גמור!” – הנוסח בש“ס ירושלמי (ראש־השנה א, נז, ג) הוא: ”מכיוון שהתחיל במצוה, אומרים לו: מרק (מרוק)!“. ועיין טביוב, ”משלים ופתגמים" סימן 1127.  ↩

  33. דיבייר היה גם הוא מבני־בניהם של אנוסי פורטוגל.  ↩

  34. השווה: “כד רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן; השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שתין גרמידי לא סגי לן”, סנהדרין צ, א.  ↩

  35. “תואר” זה נתן פטר לד'אקוסטה, וגם “המליכו” על אי שמם. במפרץ הפיני.  ↩

  36. “תואר” זה נתן פטר לד'אקוסטה, וגם “המליכו” על אי שמם. במפרץ הפיני.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!