[א]    🔗

2590 עם בוקר הקיצו חסידי בלז ולאוזניהם הגיעו שלוש תקיעות גדולות זו אחרי זו:

שופרו של־משיח!

מיד קפצו ממיטותיהם ורצו – למקווה.

שמעו גם האפיקורסים שופרו של־משיח. מיד שכחו, שאפיקורסים הם, ורצו – אליו, למשיח. הקיפו אותו מימינו ומשמאלו והלכו עמו לארץ־ישראל. עד שהרחיקו ללכת ומשיח בראשם, נשמע קולם של החסידים, שעלו מן המקווה:

המתינו, הנה גם אנו!

הפנה משיח ראשו ושאל:

אלה מי המה?

ענו האפיקורסים ואמרו:

גם אלה יהודים הם…

2591 בנצי החייט – ציוני, הינדה בתו – קומוניסטה.

ערב יום־כיפור בא בנצי לבית־המדרש של החסידים להעמיד “קערה” ליישוב ארץ־ישראל, ולא נתנו לו הגבאים להעמיד את הקערה:

הציונים – אפיקורסים, “הקערה” שלהם – טריפה.

רתח בנצי, שב לביתו מלא חימה, היכה באגרופו על השולחן וקרא לבתו:

הינדה, כשאתם תעלו לשלטון – תהרסו קודם־כל בית־המדרש של החסידים…

2592 מת הדוקטור יחיאל צ’לנוב, והספידוֹ סטודנט בבית־מדרש של חסידים. זעף זקן אחד:

המספיד – סטודנט, אפיקורס; הנספד – דוקטור, חזקה עליו, שגם הוא אפיקורס.

לבש אדרתו ויצא. פגשו זקן שני ושאל לו:

הקהל שבבית־המדרש מהיכן? לא חודש ולא שבת היום.

השיב הראשון:

מת איזה צ’לנוב וסטודנט מספיד אותו, אלא שלא הוברר עדיין הדבר.

תמה השני:

מה פירוש לא הוברר עדיין הדבר?

החזיר הראשון:

לא הוברר עדיין, אם אותו צ’לנוב מת, או לא מת. תחילה פתח הסטודנט ואמר בפירוש: “צ’לנוב מת”. ומיד חזר בו ואמר: “צ’לנוב לא מת, הוא חי ובתוכנו יחיה”…

2593 שלושה שישבו על ספסל אחד והיו ביניהם דברי־ויכוח על הציונות: אחד שיבח, השני גינה, השלישי שתק. אמרו לו שניים הראשונים לשלישי:

אתה מה דעתך?

נענה הוא ואמר:

לדעתי טובה ויפה הציונות, אלא בשלושה דברים אני חולק על המחזיקים בה. הם אומרים: ארץ־ישראל, ואני אומר: למה דווקא ארץ־ישראל, ארץ אבנים וחול? יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא הרבה ארצות אחרות, טובות ונוחות הימנה. הם אומרים: עברית, ואני אומר: למה דווקא עברית, לשון שכבר עברה ובטלה מן העולם? יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא הרבה לשונות אחרות, טובות ונוחות הימנה. הם אומרים: יהודים, ואני אומר: למה דווקא יהודים, אומה של טרחנים וסרבנים? יש בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא הרבה אומות אחרות, טובות ונוחות הימנה…

2594 עסקן ציוני נכנס אצל עשיר לבקש מאתו תרומה לציונות.

דחה אותו העשיר ואמר לו:

עד שאתם הציונים טורחים כל ימיכם להושיב יהודים בפלשתינה הקטנה והענייה, מוטב, שהייתם טורחים לפני הרשות, שתפתח לפני ישראל שעריה של מדינה טובה ורחבה. למשל, סיביריה.

החזיר לו העסקן:

לוויכוחים אין שעתי פנויה. אסתפק בברכה בלבד. יהי רצון ולשנה הבאה כולנו בירושלים, ואתה – בסיביריה…

2595 שאלה נשאלה בחבורה של בקיאים בהוויות־העולם:

מה טיבו של ציוני?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

ציוני הוא יהודי, המבקש ממון מאת יהודי שני, בשביל להעלות לארץ־ישראל יהודי שלישי…

2596 אמרו לו לבארון אדמונד רוטשילד:

כל מה שאתה בונה בארץ־ישראל, אתה בונה על החול.

החזיר רוטשילד:

על קרקע מוצקה יכול כל אדם לבנות. לשם כך אני רוטשילד: לבנות על החול ולעשות מה שאין ביכולתם של אחרים לעשות…

(י' יערי־פולסקין, “דאר־היום” גליון 44 לשנת תרצ"ו).

2597 רבי שמואל מוהיליבר היה אומר:

אתם תמהים שלעתיד לבוא יהרגו ישראל למשיח בן־יוסף¹, ואני תמה, שלא יהרגו למשיח בן־דוד…

2598 נתכנסו היהודים ונימנו וגמרו לחדש את המלוכה שלהם. מיד הלכו לעשיר שבהם ואמרו לו:

מלכה עלינו!

סירב הלה והחזיר להם:

נוח לי יותר, שאהיה יהודי למלכים משאהיה מלך ליהודים…

2599 הרצל שלח את מחברתו “מדינת היהודים” לגיאורג בראנדס על־מנת לשמוע דעתו עליה. השיב לו בראנדס, שאין הוא מאמין בדבר. אף הוסיף וכתב להרצל:

“פרידריך־ווילהלם, מלך פרוסיה, שאל פעם אחת את הבנקאי מנדלסון, מה דעתו על שיבת ישראל לארץ־ישראל? החזיר לו מנדלסון: ‘אדוני המלך, אני הייתי רוצה לשרת לממלכה חדשה זו – ציר בברלין’”…

(“העולם” גליון 4 לשנת 1924).

2600 דויד וולפסון ביקש לרמז להרצל, שהשפעתו האישית על הציונות גדולה יותר מדי, ואמר לו:

תיאודור, אם תגולח זקנך היפה, וסר כּוחה של הציונות.

הבין הרצל את הרמז והחזיר לו:

אל תדאג לה, דויד: בו ברגע תתחיל שוב לצמוח…

2601 כשנוסדה הסוכנות היהודית לפי החלוקה של מחצה ציונים ומחצה לא־ציונים (“פיפטי־פיפטי” בלעז), שאל ציוני את חברו:

מה עניינה של חלוקה זו?

החזיר לו חברו:

בוא ואסביר לך. שאלו לנקניקן, מה בשר הוא נותן לתוך נקניקיו?

השיב ואמר: מחצה תרנגולת ומחצה סוס. אמרו לו: כיצד אתה מכוון את החלוקה? חזר והשיב: פשוט; תרנגולת וסוס, תרנגולת וסוס…

2602 שאלו לחכם:

מה טעם ניצל הכותל המערבי מן החורבן, ולא ניצל הכותל המזרחי, שחשיבותו גדולה יותר?

החזיר החכם:

מקובלני: עד שלא חרב הבית כבר חרב המזרח…

2603 ההוא שקרא “מעשה־כשפים” של שלום־עליכם, קרא וקרא, ולא ידע להכריע:

חיה זו, שטרח בה החלמאי, מה היא: עז וחייבת בחלב, או תיש היא ופטורה מחלב?²

נמלך והלך לשאול שאלת־חכם. אמר לו החכם:

כבר יש לנו גם חיה אחרת, שטרחו בה גדולי־עולם והצהרת באלפור שמה, ואף זו לא הכריעו בה חכמים, אם עז היא וחייבת בחלב, או תיש היא ופטורה מחלב…

2604 מודעה באותיות של “קידוש־לבנה”:

"אל תישנו על צידכם השמאלי: שינה זו מזיקה לבריאות; אל תישנו על צידכם הימני: שינה זו אין בה מנוחה שלימה. אל תישנו על בטנכם: קשה לעיכול; אל תישנו אפרקדן: יבהלוכם חלומות רעים. אל תישנו במעומד – פן תיפלו; אל תישנו במיושב – פן תיגעו. אל תישנו במרפסת – פן תאחזכם צינה; אל תישנו ליד חלונות פתוחים – פן יתקפוכם גנבים.

בואו לוועידת הציונים הכללים – ותישנו כהלכה"…

2605 לקונגרס הציוני השמונה־עשר, שהיה בפראג, באו צירים למאות ואורחים לאלפים, וכדי שלא יגפו הנכנסים את היוצאים, עמדו סדרנים בחוץ והיטו את הנכנסים, כי יעלו במדריגות האולם רק ימינה.

אחד ממנהיגי השמאל נחפז להיכנס, והסדרן עיכבו:

רק ימינה, רק ימינה!

רגז המנהיג והחזיר:

חדל! אין עוד ימין בקונגרס…

(י' ל' ווהלמן, “דאר היום” גליון 280 לשנת תרצ"ג).

 

[ב]    🔗

2606 שמריה לוריה, מחשובי מוהילב מעל־נהר דנפר, עלה לירושלים בתחילת שנות ת"ר וקבע ביתו שם. עברו שתים־שלוש שנים ונעשו עסקיו רעים, הפסיד ממונו ונמלך לחזור למוהילב. נטפל אליו רבי יהודה נבון, ראש רבני ירושלים, ואמר לו:

עליך, רבי שמריה, אמרו חכמים: “יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו”³.

אמר לו לוריה:

רבי, מה ראית?

החזיר לו רבי יהודה:

ראיתי יהודים, שגופם חביב עליהם, והם עולים לארץ, כדי לקברו כאן. ואילו אתה, כיוון שקברת ממונך בארץ, שוב אין אתה דואג לגופך, ואתה הולך לקברו בחוץ־לארץ…

2607 יהודים מסיחים בציבור על ארץ־ישראל. אחד מן החבורה מכריז ומודיע:

תם ונשלם! אני מוכר “שארית־הפליטה” שלי כאן ועלה לארץ.

אמרו לו חבריו:

ומה תעשה שם?

הציץ עליהם הלה והחזיר:

שום עבודה, שום מלאכה לא תכבד עלי בארץ. אהיה חנווני, אהיה סרסור, אקנה לי תיק ואהיה מתווך לבתים, לקרקעות ולכל מה שהפה יכול לדבר. אתהלך בשווקים וברחובות ומקלי יגיד לי, מה יש לעשות בארץ…

2608 ההוא שעלה מפולניה לארץ־ישראל. עשה שלושה חדשים בתל־אביב ושם לפולניה. עברה שנה, חזר ועלה לארץ, ישב חצי־שנה בירושלים ושב לפולניה. שלישית עלה לארץ, שהה בחיפה כמה ששהה ועמד לשוב לפולניה. אמרו לו:

קצת בממונך? ממה נפשך: או פולניה, או ארץ־ישראל.

החזיר הוא:

שוטים אתם! בכל העולם כּולו אין לי מקום מנוחה אלא אחד – בין פולניה לארץ־ישראל…

2609 שליח של הקרן הקיימת דרש לפני תלמידים של בית־ספר בפולניה על שיבחה של ארץ־ישראל וסיפּר להם על תל־אביב, שכולה יהודים. שאל אחד מן התלמידים:

והמורים?

השיב השליח:

אף המורים יהודים.

שאל תלמיד שני:

והשוטרים?

השיב השליח:

גם השוטרים יהודים.

שאל תלמיד שלישי:

אבל ה“בורמיסטר”?

השיב השליח:

גם ה“בורמיסטר” יהודי.

זקפו כל התלמידים עיניהם בשליח ושאלו:

וגם הגויים שם יהודים?…

2610 קטע ממכתבו של יהודי גרמני, שעלה לארץ וכותב לביתו בברלין:

“… ארץ מוזרה. הכל מיוחד כאן. אפילו הגויים כולם נימולים”…

2611 קטע ממכתבו של יהודי גרמני, העומד לעלות לארץ וכותב לידידו בתל־אביב:

“… בבקשה ממך, שתטרח ותכין לי דירה, אבל היזהר והיזהר – לא בשכונה יהודית”…

2612 חבורה של עולים חדשים, יוצאי גרמניה. אחד מן החבורה מספר לחבריו:

נכנסתי אצלו והתחלתי מדבר אליו. מיד הפסיקני ואמר לי: “יהודי, דבר עברית”… רבותי, אדם זה, אומר אני לכם, אנטישמי גמור הוא…

2613 בימים הראשונים ליישוב ארץ־ישראל נחלקו הדעות: החרדים שבעסקני חובבי־ציון ביקשו לעשות ירושלים מרכז למפעלי היישוב החדש; החופשים יראו מפני רבני ירושלים והשפעתם, ועמדו על דעתם, שיפו צריכה להיות המרכז. אותה שעה אמרו:

הדין עם החופשים. מימות יונה הנביא ואילך כל הבורח מלפני ה' – יורד יפו…

2614 כשהזקין רבי מרדכי־גימפל יפה וכבדו אוזניו, הסתלק מרבנותו ברוז’ינוי ועלה בקיץ תרמ"ה לארץ־ישראל. סיפרו לו קנאי החרדים, שראשון־לציון פרוצה בדברים שבין אדם למקום, והזהירוהו שלא ילך לראותה. נכנס למושבה וראה בנייניה החדשים, צהבו פניו ואמר:

אלמנה חצופה במיקצת, אף־על־פי־כן – “ברוך מציב גבול אלמנה”⁴…

2615 תיכף אחרי הצהרת באלפור התחיל טריסטן בּרנר מכין עצמו לדרך. אמרו לו חבריו:

הרגליים להיכן?

השיב בּרנר:

לארץ ישראל אני עולה.

תמהו חבריו:

שמא ראית מימיך אדם מניח פרנסה טובה ויפה בצרפת והולך לנוע על קב חרובים בארץ נידחה ושוממה?

החזיר להם בּרנר:

תנוח דעתכם, חברים! אפתח לי שם חנות לטריפות, ומובטחני, שבמלכות ישראל החדשה ישכימו הכל לפתחי…

2616 ההוא שעלה מפולניה לארץ־ישראל. ערב שבת הגיע לחופה של יפו ושבת באכסניה בתל־אביב. אחרי הסעודה של ליל־שבת יצא לטייל וראה: בחורים ובחורות מתהלכים ברחובות ועשן עולה מפיהם. נבהל הפולני, ניגש לאדם אחד ברחוב ושאל: הלאו של “לא תבערו” היכן הוא?

השיב לו אותו אדם:

מצוה ולא עבירה היא. “וקראת לשבת עונג” כתיב⁵ ואין לך עונג גדול מסיגריה אחרי סעודה שמינה של שבת.

שמע הפולני והלך לו.

למחר יצא לרחוב אלנבי וראה: הרחוב הומה מרוב אוטומובילים וטקסיות, וכולם מלאים יהודים. ניגש שוב לאדם אחד ושאל:

הכתוב “אם תשיב משבת רגלך”⁶ היכן הוא?

החזיר לו הלה:

אדרבה, מכאן ראיה, שמצוה היא זו, ולא עבירה. בימות־החול אדם אץ ברגליו לפעלו ולעבודתו, ובשבת הוא יושב במנוחה באבטומוביל ובטקסי ונהנה.

שמע הפולני וחזר לאכסניה שלו. ישב לאכול, טעם מן הארק, שמצא ערוך על השולחן, ואמר לדייל:

טרח נא והבא מים למזג את הארק: חריף הוא יותר מדי.

סירב הדייל ואמר:

עבירה היא לקלקל ארק יפה זה.

נענה הפולני ואמר:

ברוך־השם, סוף־סוף יודע אני, עבירה בתל־אביב מה היא…

2617 זקנים וצעירים ישבו ברחבה שלפני בית־הכנסת הגדול בתל־אביב ודנו:

כדור־רגל בשבת עבירה או מצוה?

אמר זקן אחד:

אבותינו לא שיחקו בכדור־רגל אפילו בחול.

נענה בחור אחד ואמר:

והרי אתה רואה: כּולם נענשו ומתו…

2618 יהודי כוהן עלה לארץ־ישראל, התיישב בתל־אביב וקבע לו מקום לתפילתו בבית־כנסת, שנוהגת בו נשיאת־כפיים כל יום. עלה לדוכן ביום חורף, עמד חלוץ־נעליים על ריצפת האבן והתחיל רועד מקור. גנח ואמר:

תיפח עצמותיו של ישמעאל ומנהגיו היפים! אם לא ברכת־כוהנים כל יום, לא הנייא לו…

2619 מימרה תל־אביבית:

אדם שבא לארץ־ישראל חשוב כמת: תחילה מטהרים אותו כהלכה ומלבישים אותו תכריכים⁷, אחר־כך מכסים עיניו בחרסים⁸, ולסוף – קולטתו האדמה…

2620 עוד מימרה תל־אביבית:

על שלושה דברים תל־אביב עומדת: על הסינמה ועל הראדיו ועל הפרנסה. סינמה –הכל רואים, ואין איש שומע⁹; ראדיו – הכל שומעים, ואין איש רואה; פרנסה – אין איש רואה, ואין איש שומע…

2621 ואף זו מימרה תל־אביבית:

בראשית היה הטלגרף; המצאה יפה, אלא שהטלגרף לא ראה ולא שמע כלום. טרחו החוקרים והמציאו את הטלפון; המצאה יפה מזו של הטלגרף, אלא שהטלפון שמוֹע שמע, וראֹה לא ראה כלום. נמלכו היהודים והמציאו את תל־אביב; המצאה שאין למעלה הימנה: זו שומעת הכל, רואה הכל, יודעת הכל – ומספרת הכל…

2622 חיים־ברוך¹⁰ ישב לפני פתח ביתו, הסתכל בבניינו של “פלטין”¹¹ ופניו תמוהים. עבר עליו אדם אחד ואמר לו: רבי חיים־ברוך, על מה אתה תמה?

סילק חיים־ברוך מקטרתו הכבויה מפיו והחזיר:

בשלמא מלוני שלי – ניחא. אבל הללו, שבונים קומה על־גבי קומה עד לשמים, ובכל קומה וקומה חדרים, השד יודע כמה, – מהיכן יקחו פישפשים לכולם?…

2623 תל־אביב. נחלת־בנימין.

קונה נכנס לחנות, בוחר לו כתפות יפות ושואל למחירן.

עשרים גרוש, – משיב החנווני.

מנער הקונה כפיו מן הכתפות ואומר לחנווני:

חביבי, בעשרים גרוש אעמיד לי שני תימנים, והם יחזיקו לי מכנסי מראשית־השנה ועד אחרית־השנה…

2624 שוטר יהודי עוצר נהג יהודי ברחוב הרצל בתל־אביב:

מיהרת לנסוע יותר מכפי המותר. רבע לירה קנס תשלם.

צוחק הנהג:

לא הוא ולא מקצתו.

השוטר עומד על דעתו:

אתה חייב לשלם.

הנהג עומד על סירובו:

פסולת של דברים בטלים!

השוטר זועף:

לך עמי למשטרה.

הנהג מעז פנים:

שטות!

אין השוטר פורש הימנו:

חייך וחיי ראשם של אשתך ובניך, שתלך.

צל עובר על פניו של הנהג, והוא נענה ואומר:

הואיל והר כגיגית אתה כופה עלי, אני הולך מיד…

2625 כשפרצו המאורעות של תרפ"ט בתל־אביב, אסרה הרשות להתהלך ברחובות העיר משבע בערב עד חמש בבוקר.

אותו יום לא היה ברל כצנלסון בעיר, ולזלמן רובאשוב¹² נתנה המשטרה רשיון ללכת למערכת ולשוב משם גם אחרי שבע בערב.

למחר שב ברל לתל־אביב. לא הספיק לקחת בו ביום רשיון לעצמו, והניח בכיסו רשיונו של רובאשוב. פגע בו אחר שבע שוטר יהודי, עיכּבו ואמר לו:

בשעה זו אסור להתהלך ברחוב.

אמר ברל:

הנה רשיון בידי.

הדליק השוטר פנסו וקרא: “רשיון זה ניתן מאת המשטרה – לזלמן רובאשוב”… טפח לו לברל על שכמו ואמר:

“ברוך משנה הבריות”… לך לך…

2626 ההוא שעלה מווארשה לתל־אביב ומצא אדם, שלווה מאתו שם אלף זהובים ולא שילם. נתן בעל־החוב שלום ללווה, והחזיר לו הלווה שלום. אמר לו בעל־החוב:

ודאי אתה זוכר את החוב, שיש לי בידך. מתי תשלם? אמר לו הלווה:

כיצד אתה רוצה לקבל חובך, בזהובים או בגרושים? שמח בעל־החוב לשמוע שאלה זו מפי הלווה, ואמר לו:

למאי נפקא־מינה? יפים זהובים ויפים גרושים.

החזיר לו הלווה:

יש נפקא־מינה. אם זהובים – לא תקבל אפילו זהוב אחד, ואם גרושים – לא תקבל אפילו גרוש אחד…

2627 שמטן נמלט מפולניה לתל־אביב. ביקש לישב בשלווה, וקפץ עליו רוגזו של הקונסול הפולני: הלה מסרו לדין, והחזירוהו למקום שבא משם. נאנח השמטן ואמר:

מי יגלה עפר מעיניך, הרצל? לחינם טרחת ויצרת את התוכנית הבזילאית: אין מקלט בטוח בארץ־ישראל…

2628 למחרת יום־כיפור תרצ"ב, כשבאה הידיעה על ביטול חליפי־זהב באנגליה וירידת הלירה האנגלית, נתמלאו שדרות־רוטשילד בתל־אביב, – הוא “הפרלמנט” התל־אביבי, – הולכי בטל ונואמי־נאומים. אחד מהם דיבר דברים קשים כנגד המלכות האנגלית:

הלירה תרד מיום ליום, העולם כּולו ייעני, ומה איכפת לה למלכות שלנו? היא תישן במנוחה.

הניח שני מן “הפרלמנט” ידו על שכמו של הדברן ואמר:

אל תירא, ידידי! אני מוכן ומזומן לקבל לירות ירודות…

2629 משהגיע היטלר לשלטון, התחילה העלייה הגרמנית לארץ־ישראל. עלו משם הרבה רופאים, הרבה מהנדסים, הרבה עורכי־דין וכדומה מבעלי “הפרופסיות החופשיות”. רובּם קבעו להם דירה בתל־אביב, ומיום ליום גדלה הבנייה בעיר, ועלה שכרם של פועלי־בניין, בפרט של פועלים לגמר בניין, כגון טייחים, צבעים ודומיהם.

יום מימים נכנס שדכן אצל בעל־בית בתל־אביב, ומעניין לעניין שאל אותו:

כמה אתה פוסק נדוניה לבתך?

אמר אבי־הבת:

אלפיים לירה במזומנים אני פוסק לה.

אמר השדכן:

שידוך יפה יש לי בשבילה: רופא צעיר מגרמניה.

עיווה אבי־הבת חוטמו וסירב:

מרובים הרופאים מן החולים.

זעף השדכן:

שמא בנדוניה של שה“י פה”י, של אלפּיים לירה, אתה אומר למצוא לבתך חתן טייח?…

2630 שדכן נכנס אצל חשוב אחד מחשובי תל־אביב והציע לו שידוך בשביל בתו. תמה אותו חשוב:

בת יחידה היא לי, צעירה, יפה ומשכּלת, ואתה מציע לי בחור פשוט, שאין בו לא תורה ולא חכמה!

החזיר לו השדכן:

אף־על־פי־כן אין לך שידוך יפה מזה: בחורה צעירה – ופרדס זקן…

2631 אחרי המאורעות הקשים של תרצ"ו התחיל משבר בארץ, כנהוג, וראשונה למשבר – תל־אביב. בתים ניבנו הרבה, והעלייה פסקה ונתרבו הדירות הפנויות מאין דיירים. והדיירים שמקודם לכן פרנסתם לקתה וקצתם מאונס, קצתם מרצון התחילו מפגרים בתשלום שכר־דירה.

ומעשה באחד, ששני בתים לו בתל־אביב, בית קטן של שתי דירות, ובית גדול של כמה דירות. בבית הראשון הוא גר בדירה שלמעלה ודייר בדירה שלמטה; בבית השני גר קרובו, והלה גם מנהל את הבית.

והדייר של הבית הראשון חדל לשלם שכר־דירה: אין לו. נכנס אצלו בעל־הבית ואמר לו:

שכר־דירה, שאתה חייב לי, מחול לך. עוד אוסיף לך מכיסי שלוש לירות, ובלבד שתפנה את הדירה.

הסכים הדייר ופינה את הדירה.

ולמחר בא לבעל־הבית אותו קרוב, המנהל את הבית השני, ובשורה בפיו:

דירה פנויה השכיר, ושוכר הגון נזדמן לו: שלוש לירות במזומנים נתן לו דמי־קדימה.

שאל בעל־הבית:

השוכר מי הוא?

השיב המנהל:

פלוני בן־פלוני הוא השוכר.

נאנח בית־הבית וצחק כאחת. תמה המנהל ושאל:

על מה אתה נאנח ועל מה אתה צוחק?

החזיר לו בעל־הבית:

לכך אני נאנח – משלי נתן לך, ולכך אני צוחק – שלוש הלירות, שיצאו מכיסי, שבו לכיסי…

2632 בעל־בית ודייר עמדו בדין לפני שופט בתל־אביב. טען בעל־הבית ואמר:

אדוני השופט, בעל דיני זה יושב בביתי, בשדרות רוטשילד, בדירה של ארבעה חדרים, ויותר מחצי־שנה אין הוא מעלה לי שכר־דירה. התנצל הדייר ואמר:

אף קודם לכן ישבתי בדירה של ארבעה חדרים בשדרות, ולא שילמתי. ראה בעל־הבית, שאיני משלם, פסק לי “פיצויים”, שאפנה את הדירה ואלך לי. לקחתי את “הפיצויים”, שכרתי את הדירה בביתו של בעל־הבית העומד לפניך, אדוני השופט, וקיוויתי, שאלהים יזמין לי פרנסה ויהיה בידי לשלם שכר־דירה. ואלהים לא הזמין לי פרנסה ואין בידי לשלם.

שמע התובע ואמר לו:

גם אני מוותר על שכר־דירה שיש לי בידך, אוסיף לך גם חמש לירות “פיצויים” ופנה את הדירה שלי כשם שפינית את הדירה ההיא.

רגז הדייר ואמר:

אדוני השופט, שמא שמעת מימיך חוצפה כזו? בשכר חמש לירות אפנה לו דירה של ארבעה חדרים בשדרות רוטשילד!…

2633 בעל־בית בתל־אביב אמר לדיירו:

שכר־דירה אין אתה משלם לי. הכל מחול לך, ובלבד שתפנה את הדירה.

השיב הדייר:

בוא ונלך אל הרב לדין.

תמה בעל־הבית:

מה טענה יש לך עלי?

החזיר הדייר:

נלך אל הרב ותדע.

הסכים בעל־הבית והלכו שניהם אל הרב. טען תחילה בעל־הבית, כדינו של תובע, ולאחר שהוא גמר אמר הרב לדייר:

ואתה מה בפיך?

נענה הדייר ואמר:

כל דבריו של בעל־דיני אמת וצדק. אף־על־פי־כן תובע אני מאתו, שישליש בידך לזכותי שכר־דירה של שנה.

לא הבין הרב ושאל:

מה טעם?

החזיר הדייר:

גלוי וידוע לפניך, רבי, שהוא ישכיר דירתו לאחר, וגם הלה לא ישלם לו שכר־דירה. דיירים המשלמים שכר־דירה אין עכשיו בתל־אביב. ואם־כן, הרי אני בּר־מצר…

2634 לא היה בידו של דייר לשלם שכר־דירה לבעל־בית בתל־אביב. בא אליו ואמר לו:

החוב שיש לך בידי איני יכול לשלם, אבל את הדירה אני מפנה.

אמר לו בעל־הבית:

בבקשה ממך, אל תפנה את הדירה. שכר־דירה לא אתבע ממך, ועוד אוסיף לך מכיסי שלוש לירות במזומנים.

תמה הדייר:

זו למה לך?

הסביר לו בעל־הבית:

עומד אני למכור את הבית, ונוח לי, שלא ימצא הקונה דירות פנויות.

הסכים הדייר ונטל שלוש הלירות. ולמחר חזר ובא אל בעל־הבית:

הוא חוזר בו ומפנה את הדירה. אין התנאים יפים לו.

הציץ עליו בעל־הבית ושאל:

מה פירוש אין התנאים יפים לך? שכר־דירה אין אתה צריך לשלם, שלוש לירות מכיסי נתתי לך, ומה לך עוד?

החזיר לו הדייר:

בתנאים אלו יכול אני למצוא דירה טובה מזו שלך – עם הסקה מרכזית ועם מים חמים כל־היום…

2635 שאל ילד תל־אביבי את אביו, בעל־בית בתל־אביב:

אבא, מה זאת “פּרוספּריטי”, ומה זה “משבּר”?

החזיר לו אביו:

בוא ואסביר לך בקצרה. “פרוספריטי”: אוטומוביל, יין־שמפניה ונשים זרות; “משבר”: “המעביר”¹³, גזוז ואמך…

2636 תל־אביב. רחוב הרצל.

ילדים וילדות שופעים מן הגימנסיה “הרצליה” אחרי הלימודים. אותה שעה נזדמנו לשם שניים ממפורסמי היודישיסטים, שבאו לראות את הארץ. אמר הגדול שבהם לחברו:

הציונים משתבחים ואומרים, שהעברית נעשתה טבע לילדי ארץ־ישראל. עכשיו תראה, שדבריהם שקר וכזב. אצרום לילד באוזנו ומובטחני, שלא יקרא עברית: “אמא”! אלא יקרא יודית: “מאמע”!

אמר ועשה: ניגש לילד מאחוריו וצרם לו באוזנו. מיד הפך הילד פניו אליו וקרא:

חמור!…

החזיר היודישיסט המפורסם ואמר לחברו:

חוששני, שהדין עמהם…

2637 בחורים ובחורות, חניכי הכיתות הגבוהות של גימנסיה בתל־אביב, טיילו על שפת־הים ומורה ממורי הגימנסיה ליווה אותם. פנה המורה כה וכה וראה: בחור אחד ובחורה אחת מחבורת המטיילים נתעלמו מן העין. עברו חמישה, עשרה רגעים: הבחור והבחורה אינם. התחיל המורה דואג להם וקרא:

שמואל, יהודית, איכם? אבדתם?

נענה תלמיד אחד מן החבורה ואמר:

אדוני מורה, הם איבּדו עצמם לדעת…

2638 ההוא שנכנס לבית־חרושת בתל־אביב שלא ברשות. עיכּבו השוער ואמר לו:

לא ראית את הכתוב באותיות גדולות על השער: “הכניסה לזרים אסורה”. החזיר לו הנכנס:

ראיתי וקראתי. אבל – אני כוהן…

2639 עולה חדש מספר לחברו בתל־אביב:

אתמול קראתי ב“דבר לעולה”¹⁴ פתגם יפה של סופר עברי. אבל איני זוכר שמו של הסופר: אחד־העם או נחלת־בנימין¹⁵…

2640 עולה חדש הלך כל־יום לשיעורי־הערב של עברית בתל־אביב. יום אחד תקפתו עטישה שאינה פוסקת, ושאל את המורה:

מה שמה של מחלה זו בעברית?

אמר לו המורה:

נזלת שמה.

נזלת… נזלת, – חזר העולה החדש על המלה החדשה ששמע. – מלה קשה.

אמר לו המורה:

תהא עירו של ישו סימן בידך: נצרת.

עברו יום־יומיים, – המנוזל לא בא אל השיעורים. וכשחזר ובא, שאל אותו המורה:

למה לא באת אל השיעורים גם תמול, גם שלשום?

התלבט המנוזל בלשונו והחזיר:

היתה לי… היתה לי… איני זוכר – נצרת או בית־לחם…

2641 אחרי ניציוֹן קשה של פועלים בבניין חדש בתל־אביב הודיע שוטר יהודי לראש־המשטרה האנגלי:

תפסתי שניים מן הצה“ר, שניים ממפא”י, שניים מפועלי־ציון, שניים מן המזרחים ושניים מן הכלליים.

היכן הם? – שאל הראש האנגלי.

כאן, בחוץ הם עומדים, ליד בית־המשטרה, – השיב השוטר היהודי.

ומי שומר עליהם, שלא יברחו? – שאל הראש האנגלי.

אין צורך, אדוני הראש, – השיב השוטר היהודי. – שינאת־מוות הם שונאים אלו את אלו, ומאליהם ישמרו אלו על אלו…

2642 מורה סיפר לילדים בבית־ספר עממי של תל־אביב על נס חנוכה:

“הגדול שבגיבורי־ישראל בעת ההיא היה יהודה המכבי”…

הפסיקו ילד אחד וקרא:

לא, אדוני המורה, לא יהודה המכבי, אלא – יהודה הפועל¹⁶…

2643 היה יום “חמסין” קשה. לפנות ערב רפה החום, ויצאו זקנים לנוח בשדרות רוטשילד של תל־אביב. אמר זקן אחד לחברו: כּלה כוחי. שלושים ושבע בּצל!

החזיר לו חברו:

חכם! למה ישבת בּצל?…

2644 פריקה ראשונה בנמל תל־אביב היה מלט, שבא מצ’כוסלובקיה, ושק־המלט הראשון הניחו למשמרת במוזיאון תל־אביב. אותה שעה אמרו:

כשתגיע השעה והשלטונות יתירו להוריד עולים בנמל תל־אביב, יירא איש־איש מן העולים הראשונים לרדת, פן יניחו גם אותו למשמרת במוזיאון תל־אביב…

2645 אורח בא לתל אביב והלך לראות את הנמל. נהנה הנראה מרובה, שהעיר העברית זכתה סוף־סוף לנמל שלה, בירך “מציב גבול אלמנה”, הוסיף ואמר:

והלוואי, ריבונו של־עולם, ולשנה הבאה יזכו בּרמן והאמבורג לנמל כזה!…

2646 אגדה ירושלמית:

רפש־התמיד של “מאה שערים” בירושלים מהיכן?

בשעה שברא הקדוש ברוך־הוא את אדם הראשון הראהו מסוף העולם ועד סופו וכל מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות. כיון שהגיע למקומה של ירושלים, אמר לו הקדוש ברוך־הוא!

כאן, במקום זה, עתידה שתיבּנה בירתם של ישראל.

קרנו פניו של אדם הראשון, – ומכאן אור־התמיד על הרי־ירושלים.

כשהגיע למקום־המקדש, אמר לו הקדוש ברוך־הוא:

כאן, במקום זה, עתידים בּני שיבכּו את השריפה, ששרפתי את ביתי ואת היכלי.

קדרו פניו של אדם הראשון, – ומכאן צל־התמיד על הכותל המערבי בירושלים.

וכשהגיע למקומה של “מאה־שערים”, אמר לו הקדוש ברוך־הוא:

כאן, במקום זה, וכך, בצורה זו, עתידים בּני שיבנו חורבותיהם.

חוורו פניו של אדם הראשון ורקק רקיקה גדולה:

טפו!

ומכאן רפש־התמיד של “מאה שערים” בירושלים…

2647 בוכרי נכנס לאיטליז בירושלים ועמד והסתכל בכל ארבע רוחות האיטליז. אמר לו הטבּח:

מה אתה מבקש?

החזיר לו הבוכרי:

חביבי, שמא יש לך שכל בהמה?¹⁷ …

2648 חשוב אחד מחשובי ירושלים נכנס אצל רופא־עיניים ואמר לו:

אדוני דוקטור, בבקשה ממך, שתבדוק לי עיני ותאמר לי, מה צבע יש להן.

גחך הרופא ואמר לו:

גש אל המראה ותראה.

אמר הלה:

ניסיתי ולא עלתה בידי: איני בקי בצבעים.

ראה הרופא, שאדם זה מדבר בלב תמים, ואמר לו:

מה צורך יש לך בכך?

החזיר לו אותו חשוב:

חמישה פספורטים יש לי, ובכל אחד מהם צבע עיני שונה משל חברו. עכשיו אני נעשה, בעזר השם, שד“ר ל”חלוקה" ונוסע למדינות־הים, ואיני יודע, באיזה מן הפאספורטים לנסוע…

2649 ברחוב יפו של ירושלים עמד בוכרי ומכר “בּרד”¹⁸. חצי־גרוש הכוס. עבר עליו אדם אחד, ביקש לשתות, ומיד נרתע לאחוריו:

הכוס לא נקייה.

זעף הבוכרי:

לא נקייה? הרי הכל שותים מתוכה…

2650 אחרי המאורעות של תרפ"ט בירושלים.

אשה הסיחה את לבה לפני חברותיה במאה שערים:

מה נאמר ומה נדבר? כל האומות שבעולם שונאות את היהודים.

הערבים, האנגלים, הרוסים, הגרמנים, – כּולם צוררי־ישראל.

רק החלוצים אינם צוררי־ישראל.

עבר עליה בחור אחד וליגלג:

דודה טיפשה! כלום לא יהודים הם החלוצים?

רקקה האשה שלוש פעמים, נענתה ואמרה:

באמת? גם החלוצים יהודים? תיפח רוחם של השקרנים האומרים עליהם, שהם חלוצים…

2651 בימי המאורעות הגדולים של תרצ"ו.

אבטובוס של “אגד” נוסע מירושלים לתל־אביב. מרחוק יורים בו.

הנהג ממהיר את האבטובוס, וחברו היושב לידו מזרזו:

עוד גז, עוד, עוד.

אשה ירושלמית סמוכה אליהם סופקת כפיה ופותחת פיה ביודית מאה־שערימית:

אוי ואבוי לי! כאן יורים, והם – מדברים עברית…

2652 במסיבה ירושלמית ישבו ודנו:

מה טיבה של האוניברסיטה העברית שבהר־הצופים?

נענה אחד מן המסיבה ואמר:

האוניברסיטה העברית שבהר־הצופים מרכז גשמי היא לבעלי המרכז הרוחני…

2653 קטע מספר־ההחלטות של משפּרי הלשון העברית:

“שם יפה אף נעים לקֵרֵחַ – יער הרצל”…

2654 מה בין ירושלים לתל־אביב?

ירושלים אומרת: “יש ארץ־ישראל, ומרכזה – ירושלים”;

תל־אביב אומרת: “יש תל־אביב, ולידה – ארץ־ישראל”…

2655 ציוני מפורסם בא לארץ־ישראל. הלך לראות את העמק, ובין סעודה של צהריים לאבטומוביל שהה בחיפה. אמרו לו:

חיפה מהי בעיניך?

החמיצו פניו של המפורסם והחזיר:

עיר יפה, אילמלא הכרמל…

תמהו הכל:

מה פגם מצאת בכרמל?

השיב המפורסם:

מוטב, שהיה עומד מצד זה, ולא מצד זה…

2656 עד זיקנה ועד שיבה ישב הרבי בעירו שעל נהר הוויסלה, וכל ערב־שבת היה שמשו ניגש אל הנהר ואומר:

מפי עיר וקדיש, אדוננו מורנו ורבנו, גוזרני עליך, נהר וויסלה, שתוציא דגים לכבוד שבת!

ומיד היו אלף־אלפי־דגים צפים ועולים, וכל ישראל שולים אותם מן המים בידיהם וביארמולקותיהם.

כשהזקין הרבי פרש מעירו, עלה לארץ־ישראל וקבע לו דירה בטבריה עיר־הקודש, שיהא סמוך לקברו של רבי מאיר בעל־הנס ויתפלל על כל ישראל, כי ייעשו להם ניסים כל־יום, ערב ובוקר וצהריים. וכשהגיע ערב־שבת והשמש ניגש אל הכינרת וגזר עליה, שתוציא דגים, צחקו מימי־זהבה ולא נענו לו.

נרעש ונפחד השמש:

שמא נסתלקה, חלילה שכינה מן הרבי, אין גזירתו גזירה?

בא השמש ברתת ובזיע אל הרבי ואמר לו:

רבי, אין היא מקבלת את הגזירה.

החזיר לו הרבי:

אין לך מוח בקודקודך. לא כוויסלה, להבדיל, הכינרת. הוויסלה כולה חול וחייבת לקבל את הגזירה; הכינרת היא גופה קודש ואינה חייבת לקבל את הגזירה. שוב לשם ותחנונים תדבר אליה, – אולי תֵענה…

2657 בחורה עלתה מן הגולה לארץ־ישראל ונצטרפה לקבוצה חדשה, שישבה עדיין בדירת ארעי. ראתה הבחורה, שאין בדירה מקום מיוחד לרחיצה, ושאלה:

איך רוחצים כאן?

החזירו לה:

פושטים את החולצה ורוחצים.

תמהה הבחורה:

כיצד אפשר?

החזירו לה:

פושטים עד כמה שאפשר.

שוב שאלה הבחורה:

איך רוחצים כאן את הרגלים?

החזירו לה:

מפשילים הכל למעלה ורוחצים.

שוב תמהה הבחורה:

כיצד אפשר?

החזירו לה:

מפשילים עד כמה שאפשר.

הירהרה הבחורה ושאלה:

ואיך רוחצים את “העד כמה שאפשר”?…

2658 בחורה בת־כרך עלתה מן הגולה לארץ ונצטרפה לעבודה בקבוצה. אמרו לה:

לכי לרפת ותחלבי את הפרות.

הלכה לשם ומיד חזרה ואמרה:

עד שאלמד לחלוב את הפרות הגדולות, שמא תתנו לי קודם לחלוב עגלה קטנה?…

2659 חימאי עלה מגרמניה לארץ־ישראל, התיישב בבני־ברק ונעשה חקלאי. ראוהו, שהוא מאכיל פרתו אשכוליות, ואמרו לו:

למה אתה עושה כך?

החזיר החימאי:

רוצה אני, שיתמלאו עטיניה קום…

2660 רצה עולה בן־כרך להתאכּר והתיישב בכפר, כדי ללמוד חקלאות. יום ראשון הלך לרפת להסתכל בחליבת־הפרות. השתאה לראות פועל ידיה של החולבת, ואמר לה:

ואיך את סוגרת?…

2661 בתחילת שנות התשעים למאה הקודמת קנתה “אגודת האלף” של מינסק את עין־זיתים שבגליל העליון, ולשם הקיצור היו החברים קוראים לנחלתם “נע”ז" (ראשי־תיבות: “נחלת עין־זיתים”).

לאחר זמן הוברר, שהמקח מקח טעות, וכל הכסף שמשקיעים בנחלה יוצא לבטלה. הזהיר אחד מן האגודה את חבריו וכתב להם: “עם! נעז לא תראה”¹⁹…

(מאיר היילפרין, “ספר הנוטריקון”, ווילנה תרמ"ב, עמוד 182).

2662 עם עלייה חדשה התחילה ספסרות קשה של קרקעות בארץ־ישראל. ספסרים רמאים עשו סחורה באדמת־חול, שאינה ראויה לשום דבר, וגרמו הפסד מרובה לעולים חדשים, שהשקיעו ממונם בקרקע זיבורית זו. אותה שעה אמרו:

לשעבר הרג משה למצרי ויטמנהו בחול; עכשיו הורגים יהודים ליהודים וטומנים אותם בחול…

2663 היה מי שאמר:

טובה אשה ארצישראלית מכל הנשים שבעולם, שכל הנשים מדברות ואינן מבינות, ואילו אשה ארצישראלית מבינה ואינה מדברת²⁰

2664 קטע מנאומו של עסקן ציוני:

“… אי אתם יודעים, רבותי, כמה טוב ונוח אקלימה של ארץ־ישראל. בקיץ, כשהחמה מטרידה, עולים ללבנון, ובחורף, כשהגשמים מטרידים, יורדים למצרים”…

2665 משה־ליב ליליינבלום היה אומר:

נמשלה ארץ־ישראל לפרה אדומה. מה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף ארץ־ישראל כך: עושה לא־ציונים לציונים, וציונים – ללא־ציונים…

2666 סיפרו לו לאלפרד מונד (= לורד מלצ’ט) על חוסר־מים בארץ. נענה ואמר:

אי־אפשר. מים יש להם לבני ארץ־ישראל דיים; חסירה להם – אש…

 

[ג]    🔗

2667 כשנתמנה זאב טיומקין מטעם חובבי־ציון (בשנת תר"ן) לראש הוועד ביפו, לא ידע צורת אות עברית. ביפו התחיל לומד אלף־בית, הגיע עד וי“ו וזי”ן ועמד: התקשה להבחין בין אחת לחברתה. ומכאן ואילך, כשבא לידו דבר, שהתקשה להכריע בו, היה אומר:

הרי זה ממש וי“ו וזי”ן…

(אליהו־זאב הלוי לוין־אפשטיין, “זכרונותי”, תל־אביב תרצ"ב, עמוד 98).

2668 בירושלים מספרים:

אחרי כיבוש הארץ אסרו השלטונות שחיטת הבּקר, משום שנתמעט בשנות המלחמה. נמלך ראש “ועד־הצירים” והלך לגנרל בּוֹלס, ראש השלטון הצבאי בעת ההיא, ודרש מאתו היתר שחיטה, לכל הפחות, בשביל שבת. לא היתה שעה מרובה והוא שב מאת בּולס שמח וטוב־לב:

הגנרל התיר לשחוט כל ערב־שבת – עשרה סוסים…

2669 עוד מספרים בירושלים:

אחרי הכיבוש באה אשה ירושלמית לראש “ועד־הצירים” והפילה תחינה לפניו. הבין הוא מכלל דבריה, שיש בבקשתה עניין התלוי בדת, ואמר לה:

מוטב, שתפני למזרחי.

העמידה בו האשה עיניים תמהות ושאלה:

מה זה מזרחי?

גימגם הוא והחזיר:

מזרחי… צורכי רליגיה…

לא הבינה האשה הירושלמית כלום ושאלה:

מה זאת רליגיה?

נגע הוא לה בידה והסביר:

תפילין את מניחה?…

2670 בחבורה של נוער ציוני, העוסק בתרבות ציונית, נשאלה שאלה:

מי יודע לספר על ליליינבלום?

קם אחד מן החבורה ואמר:

אני יודע לספר. הייתי בתל־אביב יום־יום התהלכתי שם ברחוב ליליינבלום…

2671 שניים שישבו על ספסל אחד בשדרות רוטשילד של תל־אביב: עולה פולני ועולה גרמני. קינתר הפולני את הגרמני ואמר לו: אותך הביא היטלר לכאן.

נעלב הגרמני והשיב:

חס ושלום! אותי הביאה קרן היסוד לכאן.

תמה הפולני ושאל:

הא כיצד?

פירש הגרמני ואמר:

עשר שנים רצופות בא לעירי שליח של קרן־היסוד, וכל שנה ושנה נאם אותו הנאום. לסוף נמאס עלי, קמתי וברחתי לכאן.

החזיר לו הפולני:

מה תיקנת? מחר יחזור משם ואותו הנאום ינאם גם כאן…

2672 חידה ארצישראלית:

אחד הולך על ארבע ועושה: “מיאו – מיאו – מיאו”, – מי יודע?

אני יודע: חתול.

אחד הולך על ארבע ועושה: “מה – מה – מה”, – מי יודע?

אני יודע: אייל.

שנים הולכים על ארבע ואינם עושים כלום, – מי יודע?

אני יודע: שני שליחים של קרן־היסוד…

2673 שלושה ששיחקו בשחמט בבית־הקהווה “ווינה” שבירושלים, וסיפר אחד מהם לחבריו:

פלוני בן־פלוני, חבר ההנהלה של הסוכנות היהודית, נולד לו בן.

אמר השני:

ילד מסכן! עד העולם לא יזכה להיות נשיא ארצות הברית של אמריקה.

שאל הראשון:

מה טעם?

החזיר השני:

משום שלא נולד באמריקה.

נענה השלישי ואמר:

ועד העולם לא יזכה להיות גם חבר ההנהלה של הסוכנות היהודית בירושלים.

שאלו שניים הראשונים:

מה טעם?

החזיר השלישי:

משום שנולד בארץ־ישראל…

2674 בחורף תר"ץ ירה ערבי במי שהיה יועץ המשפטים של ממשלת ארץ־ישראל בעת ההיא, והכדור פגע במקום, שממנו הרגליים יוצאות. תפסו את היורה והעמידהו לדין. נהג בו הנפצע מידת חסידות וסלח לו, לקיים מה שנאמר: “יתן למכהו לחי”²¹.

אמרו עליו:

אשרי סלחן זה, שנתחלפה לו לחי עליונה בלחי תחתונה…

2675 כשישבה בחורף תר"ץ בירושלים ועדת החקירה של שאוּ נשאלה שאלה:

מה אירע לו לעד הראשי, מר לוּק, שהוא שוכח הכל ואינו יודע להחזיר תשובה על מה ששואלים אותו באי־כוחם של היהודים, וזוכר הכל ויודע להחזיר תשובה על כל מה ששואלים אותו באי־כוחם של הערבים?

הסביר חריף אחד:

אף דרכו של תינוק כך: בוחן אותו אביו בפרשת־השבוע – הוא שוכח ואינו יודע כלום; חוזר ובוחן אותו מלמדו – מיד הוא זוכר הכל ויודע הכל…

2676 בו בחורף נשתגרה מימרה בארץ־ישראל:

העדויות בוועדת־החקירה של שאו יפות הן בשביל היהודים; מסקנות החקירה עתידות להיות יפות בשביל הערבים; תוצאות החקירה תהיינה יפות בשביל האנגלים…

2677 שופטים ושוטרים שומרים על שעריה של ארץ־ישראל וסוגרים אותם בפני בניה היהודים. והיהודים דוויים וסחופים בכל תפוצות הגולה, ועיניהם תרות כל־היום למצוא פשפש־שהוא – להיכּנס בו לארצם ולמולדתם. וכל הנכנס דרך פשפש – “בלתי־חוקי” קוֹרא לו. אמר השליט להרב קוק:

אדוני הרב, שמא תשפיע אתה, כי יחדלו ה“בלתי חוקיים” לעלות?

החזיר לו הרב:

אדוני השליט, “בלתי־חוקי” הוא כל אדם מישראל שאינו עולה לארץ־ישראל…

2678 בחורות ישראל מצאו פתח פתוח כחודה של מחט בשערי הארץ הסגורים:

נישואים לשעה.

נמלך בחור, שעלה לארץ, ושלח טלגרמה לאביו, שהורשה לעלות, וכתב לו: “אבא, שא ארוסתי ועלה”…

2679 בימי המאורעות הגדולים של תרצ"ו באו מנהיגי הערבים אל השליט ואמרו לו:

רצונך, שאנחנו נשכין מנוחה בארץ? שלח צבאותיך מכאן לחמישה ימים.

החזיר להם השליט:

חכמים! בתנאי כזה מבקשים להם מנהיגי היהודים זמן של חמש שעות…

2680 ראו הציפורים בימי המאורעות של תרצ"ו, שהצבאות יורים באוויר ומביאים עליהן כלייה, נתכנסו ושלחו פטיציה לנציב העליון:

“השמים שמים לה', הארץ נתן לבני־אדם והאוויר נתן לנו, ומה ראה הוד־מעלתו לצוות על צבאותיו, שיירו לתוך רשות שלנו”?…

2681 בעצם ימי המאורעות של תרצ"ו, ישבו גבוה וגבוה מעל גבוה ודנו:

מה לעשות לארץ ותשקוט?

אמר הגבוה:

תן לי רשות להגלות שניים, ומיד תשקוט הארץ מדן ועד באר־שבע.

שאל הגבוה מעל הגבוה:

שניים אלה מי הם?

החזיר לו הגבוה:

השני הוא המופתי…

2682 באביב תרצ“ו נוסד הראדיו הארצישראלי, ומנהיגי הערבים מיחו בפני השלטונות על הקריינים העברים, שקראו “ארץ־ישראל” ולא קראו “פלשתינה א”י”. אותה שעה נשאלה שאלה:

“א”י" מה פירושו?

נענה פיקח אחד ואמר:

שלושה פירושים הם. היהודים מפרשים: “ארץ־ישראל”; הערבים מפרשים: ,ארץ־ישמעאל"; והאנגלים מפרשים: “אנחנו יודעים”.

2683 במסיבה של עסקנים ציונים קבל מי־שהוא:

האנגלים אינם עומדים בדיבורם: הבטיחו לנו גדולות, ואין הם מקיימים.

נענה אחד מן המסיבה ואמר:

קובלנה של־חינם אתה קובל. כך דרכם של האנגלים, שאין הם עומדים בדיבורם. פעם אחת מלך עליהם מי שביקש לעמוד בדיבורו – ומיד סילקוהו…

(י' קלינוב, “הארץ” מיום 7.5.37).

2684 ההוא שעמד בתפילה. גמר והפסיע פסיעה אחת אחריו.

אמרו לו:

גמרא מפורשת היא: “המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות אחריו”²².

החזיר ההוא:

פאספורט אין לי בכיסי, וחוששני, שמא אכּנס לקאנטון אחר…

[נוסח אחר:

בוועידה האחרונה של המזרחי הוחלטה פה אחד התנגדות גמורה לחלוקת הארץ.

שאלו לראש הוועידה:

מה טעם החלטתם כך?

החזיר הוא:

החלטנו כך מחמת חשש שמא לא יספיק שטח המדינה לשלוש פסיעות שאחרי שמונה־עשרה…

נוסח שלישי:

צייר מציירי ארץ־ישראל צר צורת חותם למדינת־היהודים, שמציעה אנגליה מפיה של הוועדה המלכותית: דוד מלך־ישראל רכוב על סוס, והסוס שתי רגליו עומדות על הקרקע, ושתיים – תלויות לו באוויר.

אמרו לו לצייר:

מה ראית לעשות ככה לסוסו של דויד מלך־ישראל?

החזיר הצייר:

צאו ומידדו שיטחה של מדינת־היהודים מיסודה של אנגליה, אם תמצאו בה מקום לכל ארבע רגליו של הסוס…]

2685 במושבה של עולי אשכנז היתה אסיפה כללית ודנו על חלוקת הארץ. הללו שיבחו, והללו גינו. נענה אחד מן האסיפה ואמר:

מה לי מדינה עברית, מה לי מדינה ערבית? המושבה שלנו תהיה לעולם ועד – אשכנזית…

2686 שביעי לחודש השביעי, שנת השלושים ושבע.

עיני כל ישראל אל צוהר הראדיו ואוזניהם קשובות לשמוע דבר הגזירה שגזרה הוועדה הממלכתית:

“ארץ־ישראל קרעים תהיה; ירושלים ושבע ידות של הארץ כּולה ייקרעו מעל מלכות ישראל; לא יהיו לה למלכות ישראל בלתי אם שלוש ידות בארצה ובמולדתה, ועליה תהיה שומה לפרנס מלכות ישמעאל”…

הישח זקן אחד ראשו, נאנח ואמר:

אף גם זאת? “אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו”. פעם אחת קילקל אברהם אבינו עם הגר שפחתו, והרי אנו חייבים במזונות בניה ובני־בניה עד העולם…

2687 חרדים קנאים ישבו בחבורה וליגלגו על הציונות ועל המחזיקים בה. נכנס רבי יוסף־זכריה שטרן, רבה של שאוול, שמע דבריהם של המלגלגים ואמר:

מעשה ונטרפה ספינה בים. מיד קפצו הנוסעים לתוך הים, תלו עיניהם בשברי קרשים, שצפו על פני המים, ובשארית כוחם שטו אחרי הקרשים והתחילו מקרבים קרש אל קרש לעשותם אסדה ולהציל נפשותיהם מטביעה. אותה שעה עמדו אנשים על החוף, וכשראו מעשיהם של הטובעים ליגלגו עליהם. היה שם בעל נפש אחד, נענה ואמר: “לא דייכם, שאין אתם בוכים, אלא שאתם מלגלגים. כל המלגלג – מופקר”…