יום ו', שעה שלישית אחרי חצות, עידַן רִתְחָא בהבִּיבְּליוֹתֵיקָה בשומימקה: הקוראות והקוראים מכינים לעצמם מבעוד יום רומנים למקרא. אלא שחיים יעקב המלמד בעל הבִּיבְּליוֹתֵיקָה מצא אף על פי כן לעצמו שעת הכושר לצאת מביתו. את כל העבודה בהבִּיבְּליוֹתֵיקָה נטש על בנו, בן שלוש-עשרה, משה לֵיבּ ולא מפני שהיא עבודה קלה ביותר; אדרבה, עבודתו של בּיבּליוֹתֵיקָר עבודה קשה מאוד, שרוב משא ומתן שלו עם שוליה דחייט ועם בתולה של סנדלר; הללו שבאים ליטול לעצמם רומן, סתם רומן, בשמו לא נודע להם, הרי הבּיבּליוֹתֵיקָר צריך לקרוא לפניהם שמותיהם של רומנים כאחד, לכאורה, יפים ונחמדים, ואף על פי כן שוהים ותוהים הלוקחים עד שיבחרו במה שיבחרו. וגם אלה לבּיבּליוֹתֵיקָר חכם להבין מדעתו: למי יש ליתן את הרומן ראשון, למי מה שהוא דורש, ולמי מה שאתה רוצה; ממי יש לדרוש בשביל הספר כמה שאפשר, וממי אפשר ליטול כמה שתרצה.. ואף על פי כן מובטח חיים יעקב שמשה לֵיבּ יעמוד על כל אותם הדברים הצריכים לבקיאות גדולה בספרים ובּבּריוֹת, ולא ייכשל בהם.

ומשה לֵיבּ הריהו קטן מכפי שנותיו, כתפיו עם שתי עצמות בולטות צרות, פניו קטנים, מָאֳרכים וחיוורים בלא קורטוב של דם, אלא שעיניו השחורות הגדולות ומצחו הגבוה כמו של גדול מיוּשב.

הריהו עומד על ספה של קרשים ערומים אצל שולחן גדול שמונחים על גבו שני ציבורים של ספרים, כשהוא כפוף על גבי ספר פתוח וקורא, כנראה, בעיון, ואף על פי כן כאילו רק בעין אחת: בתוך קריאתו הוא רואה ושומע כל הנעשה והמדובר סביב לו… והריהו שומע קול אחותו דבורה, נערה כבת שבע עשרה, שהיא טָחה בשעה זו קרקעו של החדר השני, כשהיא קוראה מתוך ייאוש:

“האלוהים! מה משלחת זו עלי היום! הרי הם מכניסים כל הרפש של החוץ אל תוך הבית. למה באו הללו כדי לקצר שנותי?”

דבורה שזוחלת על גבי קרקע החדר כשהיא יחפה ושולי שמלתה הבלה והמלוכלכה מאוד מופשלים עד לקרסוליה, מקבלת באופן זה פניו של נער שנכנס באותה שעה אל חדר הבישול בנעליים גדולות מרופשות. הימים ימי בציר.

“מי שם?” שואל משה לֵיבּ בקול רם מחדרו כשהו מפסיק בקריאתו.

“תפצה האדמה פיה עליך ועליו ביחד,” מקללת דבורה בצעקה. “בשבילכם” לא אגמור לעולם טיחת הקרקע, כמעט פנה היום ואת עודך כשוֹר בעוּלוֹ."

“שאולה תרדי, ריקא, תני להנער לעבור!” גוערת בה אמה מתוך חדר הבישול הסמוך לחדר, “וכי ראיתם מימיכם ריבה כגון זו? שבע שנים תהא מטנפת הקרקע! בשבילה לא אעשה היום את השבת. הוא מטייל לו שָׁמה, השד יודע אותו היכן ואני פה סובלת צרות גדולות מבת יקרה שלי; דבורה, תיפח רוחך, תני להנער לעבור!”

“בנךְ,תיפח רוח שלו,” משיבה דבורה כמעט בבכי.

“סרוחה, דומי!” משתיקהּ משה לֵיבּ. הוא עבר על גבי הספה, שעמד עליה, עד הפתח והציץ בעדו אל החדר השני ואל חדר הבישול. “בוא לכאן,” אומר הוא להנער, שעמד נבוך על ספו של החדר השני לנוכח דבורה, “מה אתה מֵשים לבך לה?”

“כפרתו תהיי,” מקנאה בינתיים אמו של משה ליב קנאת בנה ומקללת את בתה, “אַת אינך שווה אילו האדמה שרגלו דורכת עליה. אַת ואביך שניכם רשאים אתם להיות כפרתו. יהודי שנושא עולה של פרנסה, שעה קלה לא ישב בביתו, יום ו' אחר חצות הריהו מתקשט ויוצא לו דרך טיול…”

הנער השתמש בזה שדבורה נכנסה בוויכוח עם אמה, ומיהר לעבור על פני החדר בזהירות יתרה, שלא לרמוס ברגליו הקרקע המשוחה בטיט, ונכנס אל חדרו של משה ליב. משה ליב יודע אותו, ששוליה הוא אצל אברהם וולף הסנדלר, ושמו יחזקאל; הוא כבן שבע עשרה שנה, בעל פנים דלים וחיוורים עם עיניים טבועות בעיגולים כחולים שחרחרים.

“מה רצונך?” שואלו משה ליב.

“וכי יש אצלך ספר של שירים?” פותח הנער אף הוא בשאלה.

“מה אתן לך? וכי אתן לך ‘המשורר היפה’, ‘החייט הנשרף’ או ‘השיר כיצד נטרפה הספינה ולדימר בים’?”

“וכי יש אצלכם ספר של שירי אהבה?” שואל יחזקאל את משה ליב, כשהוא שוחק בשחוק של שטות ומבוכה קלה כאחת.

“ספר של שירי אהבה?” חוזר משה ליב,“יש ויש. טול ספר זה, ספר של שירים הוא. בו יש גם שירי אהבה. הרי ‘שיר של אוהב לאהובתו’ והרי ‘שיר של אהובה לאוהבה’ ועוד… אלא שתשלם בשביל ספר זה חמש קוֹפּיקות, הריהו ספר יקר.”

“חמש קוֹפּיקות?” משתומם יחזקאל כשהוא מביט על הספר הדק והקטן בלא כריכה שבידיו של משה ליב.

“הריהו ספר יקר,” מדבר אליו משה ליב, “קריאתו שווה אף יותר מחמש קוֹפּיקות.”

לא יהא לי במה לקנות זרעוני דלעת לשבת, חולפת מחשבה במוחו של יחזקאל, והריהו מכניס ידו לאחד מכיסי מעילו הקרוע ומחפש בו זמן לא מעט, שהכיס קרוע והיד המחפשת מגיעה והולכת עד לשוליו של הבגד, ומוציא משם לבסוף בעמל מטבע נחושת ומוסרו לידו של משה ליב.

“ומחירו של הספר כמה?” שואל כשהוא נוטל הספר בידו.

“קראהו תחילה ואחר תקנהו לעצמך אם תרצה,” משיבהו משה ליב, שמסתכל כבר בעינו האחת בספרו שמונח לפניו.

“הרי בֶּרְל הולך!” קורא פתאום הנער בקול של יראה, ומוסיף בבקשה, “אל תאמר לו שנטלתי ספר אצלך.” הוא מסתיר ספרו הקטן תחת מעילו וממהר לֵיצֵא מן החדר.

אצל דלתו של חדר הבישול הריהו פוגע בצעיר בן עשרים ושתיים, בעל קומה ממוצעת, שכתפיו רחבות ופניו בריאים, שחרחרים ושעירים.

“הגם אתה בכאן?” תמֵהַ הצעיר וגוער ביחזקאל בקול עב ועז, “הרי שלחנו אותך לקנות מסמרות ואתה נכנס לכאן…”

הנער מיהר לֵיצֵא מן החדר מבלי דַבּר דבר.

“הָא בֶּרְל!” מפסיק משה ליב שנית קריאתו לקראת בואו של הצעיר.

“אני הוא,” אומר בֶּרְל בסבר פנים יפות ושואל: “ומה עשה יחזקאל בכאן? וכי ספר נטל?”

“לאו, לא נטל,” משיבהו משה ליב, “הוא היה רוצה ליטול ספר לעצמו ולא נטל, שלא נמצא ספר בשבילו.”

“אף הוא נוטל ספרים, אף הוא בן אדם! הרי בעל הבית יודיעהו דבר!…ואתה, משה ליב,” מוסיף בֶּרְל, “תן נא לבתולתו של בעל הבית שלי איזה רומן יפה, ובלבד שיהא מן המובחר. היא אמרה שאם יש כבר אצלכם ‘האברך השחור’, תתנהו לה.”

“אין ‘האברך השחור’ בבית, שלא החזירוהו עדיין. השד יודע אותם כמה הם מחזיקים אצלם ספר, שׂכרך יוצא בהפסדך. אילו היה ‘האברך השחור’ אצלי לא הייתי מונעו ממנה,” מכזב משה ליב, ש’האברך השחור' מונח אצלו בארגז, אלא שלפי דעתו לא הגיעה עדיין השעה לאותה בתולה של הסנדלר לזכות בו.

“ובכן לא תיתן לבתולתו של בעל הבית שלי את ‘האברך השחור’?” מצטער בֶּרְל על שלא תשיג הבתולה את מבוקשה.

“מפני מה לא אתן? כשיחזירוהו אתננו לה ראשונה, אלא שאין הוא עכשיו בבית. הרי לפניך רומנים אחרים טובים מאוד: טול בשבילה את ‘הציפור של גן עדן’, או את ‘מכת לחי של שמו האהוב’, או טול זה, ‘הרוצח הנורא’ הריהו רומן יפה מאוד, זמן מועט קודם לכן החזירוהו לי.”

הרומן “הרוצח הנורא” עולה בכמותו פי שניים על “הציפור של גן עדן” ו“מכת הלחי של שמו האהוב”, לפיכך נותן בֶּרְל עיניו בו ליטול אותו.

“וכי מה מסופר ברומן זה?” שואל הוא את משה ליב.

“הרי זה רומן יקר מאוד,” מְגַזֵם משה ליב שִבחו סתם, שאין נפשו חושקת להרצות לפני בֶּרְל תוכנו של הרומן; אלא מכיוון הוא רואה שבֶּרְל כבר הזדמן לשמוע המסופר, הוא מוסיף: “ברומן זה יסופר על דבר נערה אחת שאבותיה עשירים, והיא אהבה צעיר אחד כמו כן עשיר, ואותה אהב צעיר אחר עני, וסוף דבר שנודע שאותו הצעיר העשיר אינו עשיר כלל ואינו אלא גנב וגזלן, והנערה העשירה משיבה אהבה להצעיר השני, שאף הוא נעשה עשיר, שדוד מת לו באמריקה והניח לו ממון הרבה…”

“ומה היה בסופם?” שואל בֶּרְל בבת צחוק של תשוקה על פניו לכשנשתתק משה ליב.

“סוף הרוצח שנשלח לארץ גזֵרה, ואותה הבתולה עם אותו הצעיר השני סופם נכנסים לחופה…”

על שפתיו העבות של ברל מרחפת בת צחוק של קורת רוח, ופתאום מנצנצת במוחו איזו מחשבה: הנערה העשירה – הרי היא שרה, הצעיר העשיר – מרקל, הצעיר העני – הוא בעצמו… מרקל הריהו הגנב והגזלן וסופו רע… “הרוצח הנורא” מוצא חן בעיניו של ברל מאוד.

“תן, תן לה הרומן הזה,” מרעים הוא פתאום בקולו הגס, עד שמשה ליב הציץ לתוך פניו בתמיהה קלה, ומוסיף כשמשפיל קצת קולו: יהא זה, אם לא ‘האברך השחור’."

משה ליב נוטל “הרוצח הנורא” ומחזיקו בידו כשהוא ממתין שברל יפרע לו מחיר קריאתו. ואמנם ברל פושט לו מטבע שהיתה מונחת בידו ואומר:

“הרי לך עשר פרוטות,” ומוסיף הוא ונוטל את “הרוצח הנורא” מידו של משה ליב.

“ומה תיטול בשביל עצמך?” שואלהו משה ליב.

“בשבילי? תן נא לי ספר מן המובחר, אלא שיהא מן המובחר.”

“יש אצלי בשבילך ספר טוב: ‘הגולם’.”

“וכי רומן הוא?”

“רומן. אלא שתיתן לי במחיר קריאתו חמש קופיקות, שהרי ספר טוב הוא זה,” מוסיף משה ליב בשעה שעל פניו נראית דוגמתו של בת צחוק ואת “הגולם” אינו מראה עדיין לברל.

“הראהו נא לי,” אומר לו ברל, ומכיוון שהציץ בו הריהו מוסיף אף הוא בבת צחוק של בדיחות הדעת: “הרי אתה, בר הדיוט, היית מִתְאַווה שאתן לך עשר פרוטות, ומ’הרוצח הנורא' יצאו עשרה ספרים כגון זה.”

“אין אני נוטל בשביל ‘הרוצח הנורא’ מבתולתו של בעל הבית שלך ער פרוטות אלא מפני שהיא קוראה ספרים תדיר,” אומר משה ליב, “ואלמלא כך לא הייתי נותנו לה אלא אם כן היתה פורעת בשבילו עשר קופיקות.”

“אם רצונך ליטול ארבע פרוטות, אתן לך,” אומר לו ברל.

“הֵיכִי תִימָצֵא ארבע פרוטות במחיר ספר?” השיב משה ליב בתמיהה, “הכל משלמים אפילו בשביל ספרים יותר דקים חמש קופיקות, ואף… אלא שממך אטול שלוש קופיקות…”

ברל שילם לו שלוש קופיקות שהוציא מאחד מכיסי מעילו, ונטל בידו את “הגולם”.

באותה שעה שומע משה ליב שדבורה, שגמרה כבר טיחת הקרקע ופרשׂה עליה שני שקים בלים, כדי שלא תהא למרמס לרגליים, “פותחת פיה” לקראת איש שבא מן החוץ ומחַבּט מִנעליו על ספר של חדר הבישול:

“כל הרפש של החוץ מכניסים אל בית זה! הרי טַחתי את הקרקע…” התחילה צועקת, אלא שנשתתקה מיד.

משה ליב עובר שנית על גבי הספה עד הפתח, מציץ ורואה שנכנס אל הבית צעיר גבה קומה ובעל צורה כבן עשרים ושלוש, זקנו הצהוב מסופר ושפמו מסולסל יפה יפה; והרי מלובש מעיל קצר נקי ונעליים גבוהות יפות, ששלושה רבעים שלהן שאינם מלוכלכים ברפש מבהיקים. הרי זה מרקל, רֵיש דוּכְנא שעל אודותיו חשב ברל קודם לכן.

פנים מצוינים הוא מרקל בשומימקה, שבא לשם זה מקרוב. באחד הימים הופיע בשומימקה צעיר בעל צורה, שמלבושיו, בתוארו ונימוסיו הוא דומה לבן כרך ממש, והריהו אינו אלא רֵיש דוּכְנא אצל ברוך המלמד. הוא בא לשומימקה אחר חג הסוכות שעבר, ובימי החנוכה הציג על הבמה, בעזרתם של כמה רֵישֵי דוּכְנא ובעלי מלאכות צעירים, “מכירות יוסף” באמנות כל כך גדולה (שנים עשר בניו של יעקב אבינו היו מלובשים בגדי שרד ישנים, מעין אלו של אנשי צבא, ויוסף היה משתטח על גבי מצבה של עץ ממש, שהיה נוטלים אותה בשביל המשחק אצל עושה המצבות בשכר), עד ששיחקו חמישה ערבים על הסֵדר והכנסתם היתה שלמה כפעם בפעם, כעשרה רובל ערב ערב. באותם הערבים הרבה מהבתולות בנותיהם של בעלי מלאכות, שהיו באות לראות במשחק, התאהבו ביוסף, הוא מרקל, הלבוש כותונת אדומה על הבמה, שהיה “יפה כחמה” ולקולו העָצֵב זלגו עיניהן דמעות…

מרקל השתחווה בחדר הבישול לפני האם והבת וַישאלן:

“וכי המלמד חיים יעקב יש בביתו?” הוא נכנס זאת הפעם הראשונה אצל חיים יעקב.

דבורה שתקה, ואמהּ, שהיתה מפוּחָמה ומלוּכלָכה עד מאוד מאחר שקינחה חוטמה בשרוולה, השיבתו:

“אין בעלי בביתו. וכי רצונך ליטול ספר?”

“הן,” השיב מרקל.

“אם כן הַטריח עצמך, במחילה מכבודך, לאותו חדר; בני שם והַיְנו הַךְ כמו אילו היה בעלי – אף הוא ייתן לך כל ספר שתרצה.”

מרקל נכנס לתוך אותו החדר. האם והבת הביטו אחריו כשהן שׂוחקות, ופתאום נראית על פניה של דבורה בת צחוק.

“וכי מה את מגחכת?” התרעמה עליה אמה.

בת הצחוק התרחבה על פניה של הנערה מתוך דיבוריה של מה שלא ברצונה, ולבסוף פרצה דבורה בשחוק. אמה הציצה לתוך פניה בתמיהה, ודבורה נבוכה, שנזכרה שהיא מגחכת בלא שום סיבה.

“ראי נא, אמא, כיצד לכלכלת כל פנייך בפיח,” מצאה לה פתחון פה אחר שעה קלה.

“יפה, על אמך את מלגלגת,” אמרה אמה בלא רצון והתחילה מקנחת פניה בשרוולה המפוחם והוסיפה ללכלך פניה, ובתה הוסיפה לגחך. “מה אתם אומרים לַבּנים של הזמנים הללו, הרי הם מלגלגים על אמם!חדלי לחכך, חדלי נא, ריקא, בָּכֹה אֶבכּה לראשך! עזרי לי לחתות הגחלים בתנור. בעזרתה של בת שכמותך לא אֶסְפּוֹק לסתום פי התנור אפילו עד הערב, מוטב שאביאך לקבורה עד הערב.”

"פגיעתו של מרקל היתה לא נעימה לברל מאוד. מרקל בכנסיתו אל החדר פשט לו ידו באמירת שלום, וברל החזיר לו שלום בשפה רפה.

“מה לך פה?” שאלהו מרקל, ולברל נדמה שהריהו מלגלג עליו.

“באתי ליטול ספר בשביל בתולתו של בעל הבית שלי,” השיב למרקל בלא רצון.

“ספר בשביל שרה? ומה נטלת בשבילה?” שאל מרקל.

“לאו כלום, כך,” גמגם ברל, “את ‘הרוצח הנורא’.” וכנגד רצונו מסר את ‘הרוצח הנורא’ לידו של מרקל, שזה פשט כדי ליטלו ממנו.

“הא, ‘הרוצח הנורא’,” אמר מרקל באותה שעה, “הן, הרי זה רומן מלא עניין. שרה רשאית לקרותו.” ומרקל הוסיף ליטול בעצמו מידו של ברל את “הגולם” הקטן והדק.

“ספר זה הריני נוטל בשביל עצמי,” אמר ברל בפנים זועפים.

“הרי זה ‘הגולם’,” העיר מרקל כשהציץ על שער הספר בגיחוך קל, “הרי זה מעשה יפה.”

ברל לא השיב ולא כלום ורצה לילך לו, אלא שמרקל עצרהו ואמר לו שביחד יצאו, ונשאר ברל מבלי דַבֵּר דבר.

“ולי אפשר לך ליתן ספר?” פנה מרקל אל משה ליב, “וכי אין אביך בביתו?”

“לאו,” השיבהו משה ליב כשקינח חוטמו בשרוול קפוטתו הקטנה, “וכי רצונך מהו?”

“ומה טוב יש אצלכם?” שאלהו מרקל.

“כל מה שתרצה תמצא אצלנו.”

מרקל גיחך גיחוך קל.

“וכי יש אצלכם ‘טובה של אמריקה’?”

“‘טובה של אמריקה’?” חזר משה ליב, “בוודאי יש. ‘טובה של אמריקה’ לא יהא אצלנו הֵיכִי תימָצֵא?”

“וכי אתה קורא ספר זה?” שאלהו מרקל כשהוא נוטל בידו מעל השולחן את הספר שהיה מונח לפני משה ליב.

“הרי זה ספר עברי,” מעיר משה לב שלא מעניין השאלה.

“זה ‘אהבת צדיקים’,” קרא מרקל מעל בי השער, “הן, הרי זה רומן יפה מאוד, קראתיו. וכך, הרי אתה קורא? יפה אתה עושה. קרא, קרא, צעיר, וְהָייתָ לאיש ברבות הימים.”

אוםד קל כיסה לחייו החיוורים של משה ליב.

“קרא, קרא,” שינן מרקל בקולו של מחנך, “וכי יש אצלכם כל חמישה החלקים של ‘טובה של אמריקה’?”

“הספר ‘טובה של אמריקה’ אינו אלא בעל ארבעה חלקים,” העמידו משה ליב על האמת ופשט לו ספר דק, “הרי לך ‘טובה של אמריקה’.”

“הרי זה החלק הראשון בלבד,” אמר מרקל מאחר שהציץ על כירכתו של הספר. ומרקל מתבייש מתוך טעותו שנתפש בה על ידי אותו קטן, בייחוד בפניו של ברל, והציץ בגנבה לצדו של ברל כדי לראות אם עשה עליו אותו דבר רושם, אלא שלא הכיר כלום בפניו של זה, שעמד לו מן הצד בפנים זועפים ושותק. וברל שם לבו אל טעותו הגסה של מרקל וישמרה בלבבו.

“החלק השני אינו עכשיו בבית,” השיב משה ליב למרקל, “כשתגמור קריאתו של זה תיטול החלק השני.”

“הֱווּ זהירים שאמצא אצלכם החלק השני בזמנו.”

“אין לך לחשוש כלום, כשיחזירוהו לי לא אתנהו לאחר זולתך.”

“וכמה מחיר קריאתו של הספר?” אל מרקל.

“חמש קופיקות, חמש קופיקות בשביל החלק.”

“וכי אתם מקבלים פרס בשביל חלק חלק?”

“בוודאי, הרי זה ספר יקר מאוד. הוא עלה לנו בשני רובל.”

“טוב,” אמר מרקל, “וכי אתן הממון לך מיד? הרי לפניך חמש קופיקות.” מרקל הוציא מכיס מכנסיו ארנקי יפה, אלא מלוכלך קצת, ונתן למשה ליב חמש קופיקות.

“נֵלְכָה!” אמר אחרי זה לברל כשהוא אוחז הספר בידו.

מרקל יצא מן החדר וברל הלך אחריו מחריש.

“דרוש בשמי לשלום שרה,” אמר מרקל לברל כשנפרד ממנו בחוץ, “מחר אבוא לבקרכם.”

ברל לא השיבו כלום והלך לו לדרכו. באותה שעה שָׂנֵא את מרקל כל כך, שאילו היה רואה דמיו מוגרים בראש חוצות, לא היתה דעתו מתקררת.

ש ב ת. בביתו של אברהם ווֹלְף הסנדלר.

צורה נאה להבית מבחוץ. הריהו גבוה וגגו שלם, אף הזכוכיות שבחלונות שלמות. לא בעל בית נכבד אחד היה מתרצה לדור בבית כגון זה. והבית נבנה זה זמן לא מרובה בערך, וכבר חדל אברהם ווֹלְף לפרוע חובותיו שחב לצורך בניינו. יש אומרים שאף מונח אצלו בקופסה סכום הגון לנדוניה בשביל בתו. הרי מזלו משחק לו, והרבה בעלי מלאכות ואף בעלי בתים משכניו מתקנאים בו.

בביתו של אברהם ווֹלְף ישנים עכשיו אחרי הסעודה השנייה, אלא שבני הנעורים שבבית לא ינומו ולא יישנו. ב“בית” – מה שמשמש לחדר אוכל וחדר אורחים – שורר ניקיון ומנוחה של שבת, ואצל השולחן הפשוט הגדול, שפרושה עליו מפה לבנה עבה, יושבות שתי נערות וספר פתוח לפניהן: הרי זו שרה קוראה את “הרוצח הנורא”, והשנייה היא קרובתה ושמה פֵיגה לאה – משרתת בבית נגיד בשומימקה, שבאה שבּת שבּת לבקר בביתו של אברהם ווֹלְף – מקשיבה לקריאתה בשו­ֹם לב. מן החדר השני, שבו ישנו אברהם ווֹלְף ואשתו והתינוקות שינה של צהריים, נשמע קול נחרתו הרם של אברהם ווֹלְף עולה ויורד.

שרה הרי היא כבת שמונה עשרה שנה, נערה צהובה גבוהת קומה, פניה מָאֳרכים ומלאים ועיניה אמוצות, ומבנה גופה מוצק ומחוסר חן נשים. ופֵיגה לאה היא כבת עשרים, בתולה שחרחורת, קומתה ממוצעת ופניה עגולים ושערותיה ועיניה הקטנו שחורות, שפתיה עבות קצת וידיה קטנות ועבות, ידיים עובדות. פֵיגה לאה נתייתמה בילדותה ומשנת השלוש עשרה לחייה שירתה בבית זרים. היא לא ידעה צורת אות, אלא שאמה, דודתו של אברהם וולף, היתה יודעת ספר ופיגה לאה זכרה אותה כשהיא קוראת בשבתות “תחינות” וצְאֶינָה וּרְאֶינָה", ויהי כל דף שנדפס עברית קדוש בעיני הבת. כשהיתה מוצאה בשעת כיבוד החדרים בבית אדוניה דפים עבריים מושלכים ומפוזרים, היתה מרימתם ברגש כבוד, מסדרתם לפי טעמה ומסתירתם במקום הנאות להם. ומעין רגש כבוד זה להַסֵּפר שמרה בלבה אף להרומנים שהיתה שרה קוראת.

שרה הרי היתה בעיניה של פיגה לאה מאוּשָרה בתבל, שטוב לה בבית אבותיה מאוד, שהם מאכילים, מלבישים ומנעילים אותה ומקבצים בשבילה נדוניה; אביה הריהו כמעט “נגיד”.

שרה כותבת מכתבים וכתובות על גבי מכתבים בשביל השכנות והשכנים של אותו הרחוב, ורומנים זַ’רגוֹניים היא קוראה משנת החמש עשרה לחייה. את הספרים היא מבליעה בפני עצמה או קוראתם באוזניה של פיגה לאה; מאבותיה היא מכַסה מתחילת קריאתה, על פי הרה לא ברורה לעצמה, כל הכתוב ברומנים שלה. אברהם וולף פונה פעמים אליה בשאלה: “ספרי נא לי מה כתוב ב’האורומניים' שלך,” כך הוא הוגה המילה “רומן” מאי ידיעה ואף מתוך הלצה קצת, אלא שהוא מובטח לכתחילה שאין דבר של ממש כתוב באותם “האורומניים” אלא מיני מעשיות, בדותות, שקריאתן יפה לנערות, ואף שרה לא היתה משיבתו לעולם על שאלותיו מעין זו, ואמרה לה לעצמה שאין אביה מסוגל להבין מה שכתוב בספרים. בין כך צריך לֵידע שלא היה אברהם וולף עַם הארץ: הוא אחד מהראשונים לקריאת “עברי” ולתפילה לפני העמוד בבית התפילה הקטן ויודע גם לעבור הסִדְרָה. ולספרים נודעת ממנו אף חיבה יתֵרה: יש לו בארגז של זכוכית שני סדרים של חומשי תורה, גדול וקטן, שניהם בכריכות טובות, כמה “סליחות”, כולן מכורכות יפה, וכמה ספרי תהלים, אף הם בכריכות שלמות; והריהו אוהב להוציא כמה פעמים בשנה כל ספריו מן הארגז, כדי לחָבטם מן האבק ולראות אם שלמה כריכתם ולחזור ולסדרם שורות שורות על גבי שתי הטבלאות של הארגז בסדר יפה, בספרים הגדולים היה מתחיל השורה ובקטנים כילה. אצל אברהם וולף אפשר למצוא כמה וכמה לוחות משונים: לוחות לשנה, לחמש שנים, אף לוח לארבע מאות שנה; בלוח זה הוא אוהב לעיין בשבתות אחר שינה של צהריים וללמוד לֵידע פשרם של ראשי התיבות שנמצאים בו כמה וכמה… ואמה של שרה הרי דעתה אף היא לא היתה נוחה מקריאתה של בתה, בייחוד בימי החול, שלא היתה רואה במעשה זה אלא איבוד זמן וממון, ופעמים קרובות היתה מריבה עם שרה בשביל דבר זה. כל זו דַיהּ היתה לשרה כדי שתהא רואה עצמה כאחת מאותן העלובות שעל אודותן כתוב בספרים, שאבותיהן אדוקים, קשי לב ואכזרים וגורמים לבניהם ייסורים משונים…

בשעה זו עומדת שרה על הדפים היותר נוראים שב“הרוצח הנורא”: רזליה הנאווה והמעוּגָנָה, שהיתה בבית אביה העשיר אֲמוּנה על משי, נשארה בעוני וחוסר כל, מאחר שאהובה הראשון, מַקְס היפה והנעים, הוריד את אביה לבית האסורים, שנתן לו שטרות מזויפים במקום ממון ומסרו בעצמו לבית דין: וזליה הנאווה והמעוּגָנָה, שכמה משרתים ומשרתות היו מוכנים ומזומנים בכל רגע ובכל שעה לשרת אותה, אנוסה עכשיו לכלכל נפשות בית אביה בשכר תפירתה! מי האמין שמַקְס היפה, האהוב, הנחמד והנעים – עוכר נפשות הוא!… עיניהן של שתי הנערות נושרות דמעות למקרא גורלה של אותה הגיבורה האומללה.

לשרה עצמה כבר היו בחייה כמה “רומנים”, והרי היא “אוהבת” גם בזמן הזה, וכמו שהיא אומרת לעצמה, אוהבת היא בפעם הזו “באמת”. תיכף משהתחילה קוראה רומנים – נתאהבה בשוליה דחייט בעל פנים חיוורים, שהיה יוצא ובא בביתו של אברהם וולף; עוד נתאהבה איזה זמן אחר זה בנגר בֶּרדיטְשוֹבי; בימות החמה האחרונים ניסתה להתאהב בהמורה פַינְבֶּרְג, שאירע לו פעם אחת ליכָּנס אל ביתו של אברהם וולף, כדי שיתקנו לו נעלו שנקרעה לו בדרך הליכתו, וישב בביתו של אברהם וולף, כשהוא נעול נעל אחת, כמחצית השעה. עם שרה, שמצא אותה קוראה בספר, לא דיבר אלא דברים אחדים; הוא שאלה על דבר הספר שהיתה קוראה, והיא התאדמה והשיבתו בקיצור. מאותו יום התחילה מהלכת באותם המקומות ששם היתה סבורה לפגוש בו, ובשעת פגישה היתה כובשת פניה בקרקע ועוברת על פניו במהירות, והוא מצדו לא היה מֵשים אליה לב כלל. ועכשיו הרי היא אוהבת את מרקל – באמת. באחד מערבי חנוכה הלכה אף היא לראות ב“מכירת יוסף”, וראתה את מרקל על הבמה וּנְצָחהּ לגמרי. ולפיכך הרי היא משתתפת בכל לבה בצערה של רזליה, שאהובה בגד בה, ומורידה דמעות על אהבתה שנכזבה… ופיגה לאה אינה בוכה על אסונה של רזליה, אלא מחמת צער בעל חיים סתם, אף משום שגורלה של זו, משי שהיתה עשירה ומאוּשָרה כל כך ושאנוסה לעבוד ולחיות חיי צער ולחץ, נראה לה מר מאוד מאוד. פיגה לאה ממאסת בשירותה ומקנאה בעשירים מאוד. “מוטב למות מלחיות חיים כאלו,” שגור על פיה תדיר כשהיא מדברת על גורלה.

אף ברל לא התנמנם עדיין כל אותה שעה שהיה שוכב אחרי הסעודה של צהריים. כל כך משך “הגולם” לבו. ברל שוכב על ספה של קרשים בחדר הבישול, כר למראשותיו, מין בגד ישן פרוש תחתיו ובמעיל ישן יתכסה; ממקום משכבו הוא אינו רואה שתי הנערות היושבות בבית, ואינו אלא שומע קול קריאתה של שרה, שלא היה משתנה של אותה שעה. ו“הגולם” הרי זה מעשה בצעיר אחד שנתאהב בבתולה עשירה, והלך ולבש בגדים קרועים ולכלך פניו והיה למשרת בבית אבותיה של אותה בתולה, ועשה עצמו גולם. ואותה בתולה נסעה פעם אחת במרכבה רתומה לסוסים קלים, וַישתובבו הסוסים וַיהי כפֶשַׂע בינה ובין המוות, אלא שה“גולם” נזדמן בזה הרגע למקום האסון ותפש בידו החזקה בסוסים והעמידם; ובשביל זה נתאהבה בו אותה הבתולה העשירה, אף על פי שהיתה חושבת שהוא גולם וטיפש באמת, ולבסוף הפשיט ה“גולם” מעצמו צורתו המכועָרה ונגלה להבתולה ברוב יופיו ועושרו, והזוג הנחמד נכנס לחופה… סיפור המעשה מוצא כן בעיני ברל מאוד. בייחוד מתענג הוא על דברי שטותו של ה“גולם”, המעוררים בו צחוק גדול של נחת רוח פעמים תכופות. כשהבתולה העשירה מתחילה מתאהבת בה“גולם”, הרי ברל נהנה הנאה מרובה מזה שהוא יודע טיבו של אותו “גולם”, בשעה שאותה הבתולה חושבתו לשוטה ומכוער. “לא קשה, לא קשה,” מדבר הוא כאילו היתה אותה הבתולה עומדת אצלו, “הרי את רשאית להתאהב בו, רשאית.” וכך הוא מגיע אל סופו של הסיפור, ודעתו נוחה הרבה.

“כסבורה היתה שהריהו משרת דל ומכוער, ואני ידעתי מתחילה…” אומר הוא לעצמו בקור, מאחר שהניח הספר על הכיסא שאצלו, והוא מתמתח ומפהק בפיהוק רם ושוכב לו על צדו ועוצם עיניו, כשהוא נותן דעתו לנום שעה קלה. אלא שאין השינה חוטפתו, מכיוון שנדדה מעיניו עד אותה שעה, ומחשבות והרהורים באים וחולפים במוחו ואף הם גוזלים השינה כזבובי קיץ עוקצים.

ברל הריהו בעל מלאכה טוב וחרוץ, יד ימינו של אברהם וולף, ואברהם וולף, שאצלו הוא עובד משנת הארבע עשרה לחייו, אוהבו כבן ומתגדר בו. “מבית אולפנא שלי יצא,” הוא אומר עליו. אפשר שהוא רואה בו חתנו לוקח שרה בעתיד, כמו שהיה אף ברל מהרהר פעמים בלבו, ששרה כלתו ואשתו היא. הוא הכיר את שרה משנת התשיעית לחייה, ומשעה שהיא נעשתה בתולה בוגרת התחיל מרגיש בלבו לה מין חיבה וידידות, שבע רצון כשהיא מצווה לו לעשות דבר מה או לילך לאיזה מקום בשבילה ואף בשביל אחרים, ומקפיד שיהיו הנערים העוזרים חולקים לה כבוד. אף הספרים למקרא לא התחיל נוטל פעמים בשביל עצמו אצל יעקב חיים אלא הודות לשרה, שהיתה שולחתו פעמים, כשהיתה טרודה מאוד ואמה לא נתנה לה לצאת מן הבית אילו לשעה קלה, ביום ו‘, ליטול ספר בשבילה, ובאופן זה נטל לו ביום ו’ אחד אף ספר קטן בשביל עצמו, ומאותו יום התחיל נוטל בשביל עצמו בכל פעם שהיה הולך אצל יעקב חיים, בשליחותה של שרה, ספר קטן, שהיה קוראו ביום השבת. ברל לא היה בוּר, וספר היה מושך את לבו אליו תדיר; בן חמש עשרה כבר לא היה מתארח לחברה בשבתות וימים טובים עם שאר שוּליה דסנדלרים וחייטים שכמותו, כדי להתהלך ברחובות העיר ולבדוק המנעולים שעל גבי פתחי החנויות המוגפות, אם חזקים וסגורים כדבעי, שכבר ערב לו טעמה של שנת צהריים בשבת, ומאחר שקם משנתו אהב לעיין ב“קב הישר” ובסידור עם תרגום ז’רגוֹני של בעלת הבית שלו.

מחשבותיו של ברל, שאינן מניחות לו עכשיו לישון, הן על אודות מרקל. אותה המחשבה, שמרקל יבוא היום לבקר בבית זה, טורדתו כל אותה שבת ואף בתוך קריאתו היתה באה ומזעזעתו כמה פעמים; ועכשיו הרי היא תוקפתו בתוקף מיוחד. יש לחשוש בכל רגע שמרקל יכנס.

מרקל כבר ביקר כמה פעמים בביתו של אברהם וולף, שאף הוא היה מן הבאים לראות ב“מכירות יוסף” והמשחק נשא חן מלפניו מאוד, ועמד פעם אחת והזמין את מרקל שיהא נכנס אצלו; ולברל, ששנא את מרקל כמעט מאותה השעה הראשונה שפגשו זה בזה, היו ביקוריו למורת רוח, והיה קשה לו מאוד לראות כיצד אברהם וולף נוהג בו סבר פנים יפות, ועוד קשה ביותר ואף היה מקנא מאוד כשהיה רואה שבעיניה של שרה הוא, מרקל, מכובד נעלה, עד שהיא ירֵאה אפילו ומתבלבלת בפניו. לפי הכרתו הפנימית של ברל לא היה מרקל ראוי אף לאחת מכל אלו: הרי אינו אלא רֵיש דוּכְנא, “קומידיאנט”, מהַנֵי אָרְחֵי פָּרְחֵי, ובשעה שהיה מרקל מתגדר בפניו ומייחס עצמו למין חשוב יותר מבני מינו של ברל, הרי היה זה – שבז בלבו, כשאר בעלי מלאכות, לשאינם בעלי מלאכות, ל“הדיוטים” בלשונם – בז ביחוד מעומק לבו למרקל, ל“הדיוט” זה שמִתְאווה אף הוא להיות ברייה נאה ואינו אלא רֵיש דוּכְנא אצל ברוך המלמד… ועכשיו הרי ברל מעלה על זכרונו דיבוריו של מרקל, שזה דיבר אליו אתמול בביתו של חיים יעקב: “שרה רשאית לקרוא זה”, “דרוש בשמי בשלום שרה”, מעלה אותם על זכרונו בקצף ובקנאה ורואה בהם חילול כבודה של שרה.

הבריות מן הצד יכולין לחשוב שיש לו איזו שייכות לשרה, מקנא ברל במחשבתו קנאתה של שרה, רֵיש דוּכְנא כגון זה! ריקא הוא, יחף הוא, השד יודע אביו מי הוא; לא היו צריכים ליתן לו להיות נכנס אל הבית, הכי זה עסק שלו, אם שרה רשאית לקרוא אותו ספר. מי הוא – אינו אלא רֵיש דוּכְנא, ושרה הרי היא בתולה הגונה, בתו של בעל הבית… ובאותה שעה הריהו מזדעזע כולו הזדעזעות פנימית מקול שנשמע ב“בית” מאחר שנפתחה הדלת שיוצאה כלפי חוץ; הקול קול מרקל, שמדבר רוסית ואומר: “שלום עליכן!”

כשנכנס מרקל אל ה“בית”, שרה ופיגה לאה שתיהן התאדמו והחזירו לו שלום אף הן רוסית; מרקל פשט ידו לשרה תחילה ואחר כך לפיגה לאה ושתיהן לא השׂכילו בתקיעת כף. מאמרו השני של מרקל היה כמו כן רוסי: “מה שלומכן?” והנערות ענו אחריו אף הן רוסית: “מה שלומך אף אתה.” אחר כך הזמינתו שרה המבולבלה מאוד בשפה רפה לֵישב, וישב מרקל לנוכחה אצל השולחן.

“וכי אבותייך ישנים עדיין?” שאל את שרה יהודית.

“הן,” השיבתו שרה קצרות כשפניה כבושים בקרקע.

“המ,” התחיל מרקל מדבר מאחר שסלסל שפמו וגיחך, “בעיירות הקטנות נוהגין לישון בשבת… בעיר גדולה אין מנהג זה שולט… בעיר גדולה יוצאים בשבת תיכף אחר סעודת הצהריים לטייל ברחובות ובשווקים, כל החנויות פתוחות והבריות הולכים ונוסעים כבימי חול, ואון להכיר ששבת היום.”

“לפיכך הרי היא עיר גדולה,” העירה פיגה לאה, שלא היתה ביישנית מטבעה, אלא אדרבה, השיחה עם מרקל היתה לה רצון; מה שאין כך בשרה, שלא היתה יכולה בשום אופן להציץ ישר לתוך פניו של מרקל ומילים נעתקו מפיה בפניו. על אהבתם המשותפת לא נִדְבַּר עדיין אצל שרה ומרקל אפילו דיבור אחד; אף על פי שהיתה שרה מסיחה הרבה עם פיגה לאה על אהבתם זה לזו; אלא אפשר שהיה מרקל מבין מעצמו רגשותיה של שרה אליו. ואף שרה לא היתה מכירה סימנים של אהבה מצדו אל עצמה אלא מתוך ביקוריו התכופים בערך, ואף מתוך אותם הדיבורים שנשמעים לכמה פנים, שהיתה שיחתו של מרקל מרובה בהם. לכל הפחות לשרה נדמה שכוונה מיוחדת כרוכה בהם.

“כך, עיר גדולה,” הוסיף מרגל לדבר, מאחר שסלסל שפמו שנית, כשהוא פונה בדיבוריו לשרה, כאילו באה אותה הערה מצד שלה, “טוב מאוד לדור בעיר גדולה; החיים בעיר קטנה אינם קרואים חיים כלל, שאין בכאן שום תענוגים, שום טיול, שום חֶברה… ואני הריני אנוס לבלות בעיר קטנה… ואני הייתי חי בערים הגדולות חיים של שמחה… וכי מי רואה עולמו בחייו כמותנו מְשַׂחֲקִים. אנו הרי היינו משחקים בכל ערים הגדולות: בבֶּרדיטשוֹב, בשדה-לבן ועוד. בכנופיה של קָמינְסְקי הייתי, הרי היא אחת מהכנופיות היותר משובחות שבכל רַסֵיָה. טוב מאוד להיות מְשַׂחֵק!” סיים מרקל כשהיה מציץ בפניה של שרה, בשחוק של רצון.

אלא שפעם הזו לא ערבה לבה אף פיגה לאה להעיר דבר מה והיתה שתיקה שוררת שעה קלה.

“וכי אתן קוראות ‘הרוצח הנורא’?” התחיל אחר כך מרקל שנית כשהוא פונה אל שרה כבתחילה, “הרי זה רומן מושך לב. הייתי אצל המלמד חיים יעקב, כשנטל ברל בשבילך ספר זה. וכי דרש ברל אתמול בשלומך בשמי, שכך ציוויתיו?” בשאלה זו הציץ מרקל לתוך עיניה של שרה במין כוונה, אלא שזו כבשה אותן בקרקע מבוּלבָּלָה ולא השיבה כלום.

“הרי בּיבְּליוֹתֵיקָה זעירה זו של חיים יעקב,” המשיך מרגל השיחה יחידי, “דרשתי לכמה ספרים ולא נמצאו אצלו; ובאמת כיצד יהא הוא קונה ספרים של שניים, של שלושה רובל, כגון ‘מסתריה של החצר התוֹגַרְמית’ או… כך, ספרים מצויים יש אצלו. אלא שספר זה, ‘הרוצח הנורא’, הריהו רומן יפה…”

“הן, הרי זה רומן נפלא,” אמרה לבסוף שרה מבלי להביט בפניו של מרקל.

“הן, הריהו רומן יפה מאוד,” הוסיף מרקל, “מובטחני שהביא לנפשכן עונג רב.”

“הן, עונג רב,” השיבו בפעם זו שרה ופיגה לאה ביחד, אלא שפיגה לאה הוסיפה: “רוזליה עלובה, בשביל שהיתה אוהבת, סבלה כל כך.” שרה קינאה לה בלבה בשביל דיבוריה הללו, שבעצמה לא היתה יכולה לומר לו למרקל דוגמתם של אלו.

“וכי כסבורות הייתן,” אמר מרקל בקולו של בעל ניסיון כשהוא מציץ בפני שרה, “שהאהבה מביאה לעולם אושר לבעליה? פעמים הרי היא מביאה אף ייסורים וצער עמה… האהבה היא… הרי לא דבר קל הוא לאהוב…”

לדבריו של מרקל הללו השפילה אף פיגה לאה בפעם הראשונה עיניה בפניו כאילו מתוך בושה, ושרה התאדמה עד למעלה מאוזניה.

“ואני קורא עכשיו ‘טובה של אמריקה’. כבר קראתיו פעם אחת אלא שהייתי רוצה…” כאן הפסיק מרקל בפני קולו של אברהם וולף, שנפסק על ידי שיעול, שקרא: “גיטל לאה, ברָשקה!”

קולו של אביה נוח היה מאוד לשרה באותה שעה, שייחודה עם מרקל לא היה קשה לה בלבד, אלא שהיתה מתביישָה ואפילו מתייראה בשבילו בפניהם של אבותיה, אף על פי שלא היו באותה שעה עמה, אלא שיראוהו בכך סוף סוף, והיתה כמעט שמחה בלבה שאביה שם קץ לזה, ומיהרה לקום מאצל השולחן ופתחה פתחו של החדר השני ונכנסה אצל אברהם וולף, שקם משנתו וכמעט שירד ממיטתו והיה נועל נעליו. רצה לשלוח אחת מבנותיו הקטנות, שלא היו בבית באותה שעה, כדי ליטול מֵי תפוחים, מפני השינה ומפני המאכלים של סעודה שנייה היה חש בגרונו יְבוֹשֶׁת גדולה.

“הא, מרקל!” קרא כשנכנס אל ה“בית” והפסיק עצמו בגיהוק רם. קומתו היתה ממוצעת, מבנה גופו מוצק, זקנו צהוב קצת ומכסה רוב פניו וקדקדו היה שעיר מאוד. “מה חדש נשמע?” הוסיף לדבר למרקל, שקם ופשט לו ידו, ותוך כדי דיבור פנה אל פיגה לאה – שרה נשתיירה לשום מה בחדר השני האפל – ושאלהּ: וכי אין גיטל לאה בבית?

“אלך ואקרא לה,” אמרה פיגה לאה וקמה ממקומה ויצאה מן הבית.

“הרי יביאו מֵי תפוחים,” פנה אברהם וולף ברצון אל מרקל שנית וישב לו אצל השולחן, “מי תפוחים של דבסיה טובים, טובים מאוד.”

פיגה לאה שבה עם ברכה, נערה בת שבע שנים, ושרה נטלה מעל גבי טבלה שאצל הכותל בקבוק גדול ותמסרהו לברכה כדי שתישאהו, ופיגה לאה הלכה עמה ליטול מי תפוחים. בינתיים קמה משנתה אשתו של אברהם וולף, אשה גבוהת קומה, לא זקנה עדיין, אבל חיוורָה וחלושה; קלסתר פניה של שרה היה דומה לה. היא נשאה על ידיה תינוק בן שנה, בעל עיניים שחורות; אחר כך ירד מעל גבי מיטתו של אברהם וולף שנער שני, כבן ארבע, שפרצופו דומה בכל לאביו; עיניו היו שחורות ומבהיקות כגרגרים וחוטמו קצר, והיה גם מוצק ובריא כאביו.

אחר כך נכנסו אל ה“בית” עוד שני סנדלרים, אחד שכן שדר בבית השני, והשני דר כמו כן לא רחוק. אף ברל נכנס וישב לו מחריש בקרן זווית. הבית נתמלא אנשים וקרקעו נתלכלך מהמִנעלים המרופשים. הביאו מי תפוחים. שרה הביאה כוסות, ואברהם וולף מסך אל תוכן מי תפוחים מן הבקבוק, שאחר כך העמידהו באמצע השולחן. כוסו של עצמו מסך ראשון.

השכן היה יהודי צעיר, גבוה וכחוש עם חוטם דק שמתעקל והולך מאמצעיו, והסנדלר השני היה איש בחצי ימיו, קְצַר הקומה עם זקן שחור קטן, ושתקן. בשעה ראשונה היו הכל שותקים וכל אחד היה מציץ אל תוך כוסו המלאה שעמדה לפניו. אלא שמאחר שהתרוקנו הכוסות התחילו מדברים אצל השולחן על אודות מי התפוחים. השכן אמר ששתה בשבת שעברה אצל קרובו חיים ישעיה מי תפוחים טובים מהללו, מי תפוחים מצוינים. אלא שאברהם וולף היה מוצא אף על פי כן שמי התפוחים הללו טובים מאוד, ומסך כוסו הריקה וּמְסָרהּ לאשתו, וכשזו שתתה, נתמלאה הכוס פעם שנית ונמסרה לשרה ואחר כך לפיגה לאה; ברכה קיבלה שלושה רבעי הכוס – קצת יותר ממה שהיה מגיע לה, וזה היה לה שכר טרחתה – ולאהובו, להתינוק בן ארבע שנים, מסך אברהם וולף מחצית הכוס: זה הקטן “שותה כבר כגדול”. התינוק נטל הכוס בידו כשהיה שוחק בעיניו והֵריקהּ בלא הפסקה עד הטיפה האחרונה.

“הוא יהא בשותים,” מגיד השכן שבחו של התינוק.

“חה, חה,” גיחך אברהם וולף מתוך נחת, “זה הקטן יהא שולה כאביו – וכי שיכור גדול הוא אביו?” אברהם וולף אינו להוט אחרי הטיפה המרה ואינו מוחזק לשיכור, והריהו חושב דבר זה לעצמו לצדקה.

התחילו משיחין אצל השולחן, סחו על המחלוקת שפרצה בזמן האחרון בעיר בשביל בית המרחץ ושהשתתפו בה הרבה מבעלי המלאכות. אברהם וולף היה אחד מהעומדים בראש והיה מדבר עכשיו ברגש, כשהוא פונה בדבריו למרקל:

“אוי לאותה בושה! וכי יהודים עושים מעשה כגון זה? הרי יהודי עמד ובנה בית מרחץ בממון שלו והיה מחזיק אותו שתים עשרה שנה; יפה מאוד. וכי היתה לו הנאה כל שהיא מבית המרחץ כל אותן השנים? הריהו לא היה אלא מפסיד כל הימים. אותם ה’הדיוטים' אומרים שבית המרחץ היה מכניס לו שכר מרובה; בית המרחץ היה מביא לו שכר? יעקב ‘החֲזיר’ כשהוא הולך אל בית המרחץ הריהו נותן חמיש קופיקות דמי מרחץ, והירשל הסבל אינו נותן אלא שתי קופיקות, והמלמד אברהם מיכצ’יס טובל ש”י טבילות ואינו משלב אפילו פרוטה אחת – והרי מוֹטֵלי היה משׂתכר בבית המרחץ שעלה לו באלפים! והתיקון, שבית המרחץ היה נזקק לו שווה פרוטה? הרי אלמלא מוֹטֵלי, שהיה אדונו של בית המרחץ, כבר היה הפרוץ מרובה בו על העומד. יהודי רודף מצווה ובונה בית מרחץ, והרי ה’הדיוטים' אומרים שאל השכר נשא עיניו; ה’הדיוטים' כגון אלו רוצים להיעשות אדונים לבית המרחץ. הבה נראה אם תעלה בידם ליטול בית המרחץ ממוֹטֵלי, דמים יהיו מוּגָרים בחוצות, ובית המרחץ יקום למוֹטֵלי!…"

מעניין לעניין. הסנדלר השכן הזכיר המחלקות בשביל החזן, שחָלקוּ שתי שנים קודם לכן מתפללים של בית התפילה הקטן ואף אברהם וולף בתוכם.

“הן, המחלוקת בשביל החזן! וידם של מי היתה על העליונה?” אמר אברהם וולף ופנה שנית למרקל, “וכי מה – שיהיו היהודים שוכחים יהדותם לגמרי? החזן מת והרי אין הם צריכים לחזן אחר. ובשביל מה יהודים אנו? אף בית הכנסת כבר לא כלום הוא? הם, גודָל החייט וסיעתו, שמו עצמם אפוטרופסים לבית התפילה הקטן ואינם נזקקים לחזן, בשבילם יהא מיכל הזקן הצרוד מתפלל. הרי שמעת תפילתו של החזן שלנו? מה דעתך עליו, מתפלל יפה הוא?” שאל את מרקל.

“הן, הריהו חזן יפה,” השיב מרקל בחפץ לב. הוא היה שומע שיחתו של אברהם וולף בקצת חשיבות ובהנאה, שאברהם וולף פונה אליו בדיבוריו, והנהו נוטל כפעם בפעם כוסו שעומדת לפניו בשלוש אצבעות ידו הפסוקות, מרימה אל פיו ושותה מתוכה קמעא וחזור ומעמידה לפניו על גבי השולחן, ואחר כך מסלסל פעם בפעם שפמו. שרה ופיגה לאה, שהיו יושבות עכשיו בחדר השני, שבו ישן קודם לכן אברהם וולף, אשתו והתינוקות, למול הפתח הפתוח, באופן שהיו רואות כל הנעשה ב“בית”, היו מתלחשות כל אותה שעה על דבר מרקל, שהיה פעמים זורק מבט עין אליהן, לבִלבּולה של שרה; אלא שהיא קראה אף על פי כן באותו המבט מעין זה: “וכי רואה אַת מה קשה לי לבלות זמן בחברה כגון זו? יודע אני, שאף את כך”, ומסרה פירושו של מבט לזה לחברתה והוסיפה: “מה אנו מיטיבים להבין זה לזו…” ובאמת היתה עכשיו מרגישה עצמה יותר טוב הרבה משהרגישה קודם לכן, והישיבה בפניו של מרקל, שיושב בחדר השני למולה, היתה נעימה לה מאוד.

“דומה אני שאין אברהם חידוש אצלך?” פנה השכן ואמר למרקל בגיחוך קל.

שעה קלה לא היה מרקל משיב כלום.

“המ, במה אברהם נחשב לגבי מזַמרים,” התחיל אחר כך, “הריהו חזן יפה; אלא שאין החזן היותר טוב כהרי המְשַׁחֵק היותר גרוע… משַׂחק דבר אחר הוא לגמרי. לא הרי החזן כהרי המשַׂחק. משכורתו של המשַׂחק עולה פי חמישה ואפילו עשרה על משכורתו של החזן. בכאן לא הייתי יכול להציג על הבמה שום דבר אלא ‘מכירת יוסף’ והכנסתי שישים רובל. וכי אף ‘מכירת יוסף’ מִשְׁחָק הוא? הכנופיה שלנו לא היתה לעולם משחקת ‘מכירת יוסף’, שלא לכבוד היה לה הדבר. הרי היינו שׂוחקים ‘בר כוכבא’, ‘שולמית’, ‘המכשפה’, ‘שני קוּנִי לֶמֶליך’, אלא שבכאן לא היה לי עם מי לשחק ואף לא המלבושים הנחוצים והדיקורציה; בתיאטראות שבערים הגדולות יש תמונות שמציגות כל דבר כמו חי, כגון בתים, הרים ויערים – לזה קוראים דיקורציה; בתיאטראות כגון הללו אפשר לשׂחק; התֵיאָטֵר הריהו בעל ארבע מכפלות והרבה שורות של כיסאות עשויות בו למושב הבאים לראות במִשׂחק, והכיסאות בשביל היושבים בשורות הראשונות נחפים בסָמֶט, פתקה של השורות הראשונות עולה בשני רובל וגם בשלושה רובל. הרי היינו מכניסים בערב מאה וחמישים רובל, אף מאתיים ופעמים אף מאתיים וחמישים רובל, כשהיתה ההכנסה שלמה; אלא שכנגד זה הרי היינו כשלושים איש משַׂחקים… בכנופיה של קָמינסקי הייתי משַׂחק, הרי היא כמעט הכנופיה היותר גדולה ברַסֵיָה. משַׂחק הריהו משׂתכר יפה! המשַׂחקים בערים הגדולות, לא הללו שבאים פעמים לשׂחוק בהעיירות הקטנות, אלא אותם המשַׂחקים שבערים הגדולות הרי הם משׂתכרים הרבה מאוד. אלא שכמה שלא יהיה המשַׂחק משׂתכר, הריהו מוציא הכל עד הפרוטה. המשַׂחקים בערים הגדולות אוהבים ימים לראות טוב; הרי הם מתלבשים כגְרָפים, וכל המשַׂחקים הם מגולחי זקן ושפם; המשַׂחק צריך לגלח זקנו אף שפמו; ואף אני הייתי מגלח זקני ושפמי כשהייתי משַׂחק, שכך המשַׂחקים מתגלחים… כשהייתי משׂחק הייתי נושא על אצבעי טבעת זהב עם אבן יקרה טבועה בה במחיר חמישים רובל; מתנה היתה לי מאת הקהל. ואמנם מתנה זו לאו גדולה היא עדיין: הקהל נותן פעמים להמשַׂחקים מתנות שמחירן אף מאה רובל ויותר. בערים הגדולות אוהבים מאוד ומכבדים את המשַׂחקים. כשהמשַׂחקים יוצאים על הבמה משליכים עליהם פרחים. כששיחקנו בשדה-לבן סקלונו ממש בפרחים, עד שקשה היתה לנו ההליכה על גבי הבמה, כל כך פרחים הרבה זרקו על הבמה. אני שיחקתי אז בתור ‘האוהב’, הרי זה ‘התור’ היותר חשוב, והייתי לבוש גלימה של סָמֶט ארוכה עם סרח העודף שהיה סרוח על גבי הבמה ותלתלים ארוכים ירדו לי על כתפַי, שכך משפט מלבושם של האוהבים, ולובשים מין פאה נכרית העשויה לכך, שנמצא שתלתלים ארוכים ממש הם. וכך עמדתי חבוק יד עם המשַׂחקת היותר גדולה שבכנופיה, ואף היא הדורה בלבושה דיקוֹלְטֶה – זה מלבוש שאין לו שרוולים וחזָהּ חשׂוּף – וכך היינו עומדים… והקהל זרק עלינו פרחים, ערֵמות ערֵמות של פרחים, ומחא כף וקרא: גְרינפֶלד, ברַגינְסְקָיא –שם משפחתי גרינפלד ושם משפחתה של המשַׂחקת היותר גדולה היה ברגינסקיא – שהקהל קורא את המשַׂחקים בשמותיהם כשהוא קורא להם שיצאו אליהם.”

מרקל התפעל מסיפור עצמו. הוא נולד בעיר קטנה לאב “בעל בית”, שנתנהו אל החדר עד השנה השלוש עשרה לחייו, אלא שנפשו לא חשקה מעולם בתורה, ומאחר שיצא מהחדר היה הולך בטל כל הימים, ולבסוף יצא לתרבות רעה: גילח זקנו והתנה אהבים עם בתולות, בנותיהם של בעלי מלאכות, ועם משרתות. פעם אחת נזדמנה לעיר מולדתו כנופיה של משַׂחקים, שהציגו את ה“מכשפה” ושני קוּנִי לֶמֶליך", וַיהי להם מרקל למַקריא, וכשנסעו מעירו נסע עמהם ביחד. אבל לא נסע מרקל עם הכנופיה למסעיה אלא כמה שבועות, ונתפרדה החבילה: אל מהמשַׂחקים עזבו את הבמה לגמרי ונעשו תגרנים ומשרתים, אלו מהמשַׂחקות נאבדו אחת אחת בדרך מסעיה של הכנופיה והללו נתאגדו לכנופיה חדשה ואחזו דרכם על פני עיירות שונות. מרקל לא נכנס לתוך הכנופיה החדשה וַיסע לאודיסה וַיָבוֹא שם לעבוד בבית כובסים; אלא שלא עמד אף בניסיון זה, ואחרי כמה שבועות עזב את הכרך ושב אל עיר מולדתו. ומאותו זמן התחילו נדודיו שלא היו פוסקים. בזמן האחרון, מאחר שהצליח על הבמה בשומימקה, עלתה על דעתו לשוב שנית אליה ונסע עם כנופיה שלו אל העיר הקרובה, אלא שדעת השוטר לא היתה נוחה מזה וַיָשָב מרקל שנית אל שומימקה. אלא שבכלל היה לו הזמן הקצר של שַׂחְקוֹ על הבמה כל גאוותו בימי שבתוֹ בתור בין אדם פשוט בהעיירות השונות.

“חה, חה,” צחק אברהם וולף בשחוק קצר מתוך תמיהה ובדיחות הדעת, “משַֹחקים… ובשביל מה חדלת להיות משַֹחק?”

“בוודאי יש טעם לדבר,” נכנס השכן לתוך דיבורו.

“אמנם יש טעם לדבר,” אמר אף מרקל, " על פי סיבה אחת היה הדבר, על פי סיבה, וכי מבינים אתם, היה מעשה… מאחר שנכנסתי לכנופיה והתחלתי משׂחק על הבמה, התחילה המשׂחקת היותר גדולה שבחבורה, היא היתה יפהפייה שאין דוגמתה, והיא התחילה משימה לבה אלי. מן הרגיל יש לו לכל משַׁחק משַׁחקת משלו" – ושרה, ששומעת דיבוריו של מרקל מתוך החדר השני, מתחילה עכשיו ומקנאה בלבה מאוד למרקל, ובייחוד לא נעים לה מה שפיגה לאה שומעת דיבוריו הללו – “כן, יש לו לכל משַׁחק משַׁחקת משלו… וַייחַר הדבר מאוד להמשַׂחק היותר גדול שבחבורה, רצוני לומר שהיה היותר גדול שבחבורה עד שנכנסתי אני לתוכה, והתחיל מתגרה בה ואף בי פעם בפעם, אלא שאנו לא היינו משגיחים בו לגמרי. וַיהי היום ואנו, רצוני לומר אני ואותה המשַׂחקת, היינו מסובים בית האוכל הצרפתי, הרי זה בית האוכל היותר גדול שבאידיסה, באודיסה היה הדבר, ועוד משׂחק אחד עם משׂחק שלו אף הם עמנו, והיינו יושבים ומיטיבים לבנו; סעודה בבית האוכל הצרפתי עולה בעשרה רובל, המשׂחקים אוהבים לראות עולמם בחייהם; והנה… פתאום אותו המשַׂחק בכאן, והוא קָרֵב אל השולחן שלנו, שאנו היינו יושבים באולם גדול בתוך קהל של בריות עשירים ומכובדים מאוד, שהיו אף הם אוכלים ומיטיבים לבם, ואותו המשׂחק הופך פניו כלפי המשׂחקת שלי ומוציא מפיהו דיבור של גידוף; בכאן לא יכולתי לישב על מקומי וָאֶקפוץ וָאַכּהוּ על פרצופו אחת ושתיים ושלוש, עד שלא מצא ידיו ורגליו. וכל המסובים באולם קרבו אלינו כדי להפרידנו וַיאחזו בידי ולא עלתה בידם אלא בעמל רב לחלצהו מידי, כל כך לא יכולתי למשול ברוחי… אילו היה אותו המשׂחק מוסר דינו לערכאות הייתי נידון קשה, שהרי הוא היה משׂחק מכובד, וחילול כבודו הריהו חטא גדול; אלא שאני לא הייתי משגיח באותה שעה בכלום… אלא – בקיצור – הייתי מוכרח לעזוב את הכנופיה, שבאם לאו אמר אותו המשׂחק שימסור דינו לערכאות: או שאצא אני מתוך הכנופיה או שהוא ימסור דינו לערכאות. וָארוֹק על כל הכנופיה וָאעזבהּ, שלא הייתי רוצה בסקנדל. אלא שראש הכנופיה לא רצה בשום אופן לשַלחני, הוא כמעט בכה בהיפרדי מעליו. ‘אין אני אוהבךָ כל כך אלא בשביל קולךָ גרינפֶלד,’ אמר לי בשעה שנפרד מעלי, ‘משׂחק שכמותך לא יהא לי עוד. אלא שמקווה אני שעוד תשוב אלי…’ ואמנם אני יודע שאם אך אהיה רוצה יקבלוני חזרה בשתי ידיים, אלא שעוד יהיו מפצירים בי, עד שאשוב אליהם…”

“ואותה המשׂחקת מה היתה עליה?” שאל השכן את מרקל מאחר שזה נשתתק לשעה קלה, “מכיוון שיצאת אתה מן הכנופיה נתאהבה בוודאי במשׂחק אחר, הָא?”

מרקל לא השיבהו ולא היה אלא מגחך, נבוך קצת.

“ומהיכן הם המשַׂחקים והמשַׂחקות?” שאל אברהם וולף.

“מה שייך מהיכן הם?” העיר השכן, “הרי הם נעשים.”

" משַׂחקים ומשַׂחקות נעשים," אמר מרקל, "לדוגמא, בן עשירים, בנו של אב עשיר, איש צעיר צריך לחיות, ואבא מקמץ באַפּוֹתֵיקָא…נוּ, ולאותו הצעיר קול יפה והוא יכול להיות משחק, מה יעשה, וכי יהא יושב בביתו של אביו? והריהו נוטל לו מאביו קצת מזומנים ונוסע לו עם כנופיה. לכתחילה נזקקים לממון, שעדיין מתלמדים, וצריך לישא חן מלפני המשׂחקות ואף המשׂחקים, וכך… וכך משׂחק נעשה… ומשׂחקות… הרי כנופיה באה, לדוגמה, אל עיר אחת, ובתולות עשירות הרבה הולכות אל התֵיאָטֶר. נוּ, ראתה בתולה אחת אחד המשׂחקים, המשׂחקים הם כולם יפים, ומתאַהֲבָה בו… ולאותה הבתולה קול יפה, והרי היא עוזבת בית אביה מאחר שהיא נוטלת עמה קצת ממון ונוסעת עם הכנופיה… ופעמים הבתולה אפילו אינה עשירה, אלא שיפה היא והרי משחק מתאהב בה, וקולה נאה והריהו מכניסה אל הכנופיה… וכך משׂחקות נעשות.

“אָה, אילו גַבֵּי דידי הווה מעשה כגון זה, בת שלי לא היתה מתאהבת,” העיר בכאן אברהם וולף, שפניו נעשו בן רגע נזעמים וטפח בידו על גבי השולחן עד שהזדעזעו הכוסות שעמדו עליו, “ואותו המשׂחק הייתי מלמד כיצד חוטפים בתולות מבית אבותיהן, והיה מצַווה לבני בניו אחריו שלא לעשות כגון זה.”

הערתו של אברהם וולף זו, שנאמרה מתוך כובד ראש, היתה לו למרקל כקיתון של צוננים. דמיו פרצו לו לתוך פניו ונתבלבל.

אחרי זה לא היה מרקל יכול להשתייר בכאן זמן מרובה.

“אני צריך לילך,” אמר לבסוף וקם מכסאו, “בביתי ממתין לי איש אחד.”

אברהם וולף תקע כפו בכף מרקל הפשוטה לו, מחריש וזועף. מרקל תחב כפו גם לשני הסנדלרים האחרים, שרק האחד מהם, השכן, החזיר לו שלום, ואף קרב אל ברל, שלא כיסה עכשיו ממנו שנאתו לו, ותקע גם לו כפו לפרידה, כששניהם שוחקים. ואל תוך החדר השני, ששם ישבו הנערות, לא הסב אפילו פניו ויצא מן ה“בית”.

ושרה שהיתה מלַוותהו במבט עין נלהב, לחשה לרעותה באותה שעה:

“עלובה אני… אבותי רוצים להפריעני מלאהוב אותו, אלא שאותו אני אוהבת ואותו אֶאֱהַב כל ימי, רק המוות יפריד בינינו…”