בימי מבוכה אלה, המתקדרים עלינו לא במקרה, כי אם מזמן לזמן, מפקידה לפקידה, מרגיש הסופר העברי חובת-הכרח פנימית וצורבת לבוא אליכם בני-הנוער בדברים אחדים, גם כן לא בדברים שבמקרה, לא בהתלהבות השעה או הרגע, כי אם בדברי-הגיון שקולים ובשלים, שלא השראת בת-השיר הולידה אותם, כי אם החרדה המתמידה לגורלנו, הדאגה המעיקה לחיינו, לתקוותינו, למצבנו בהווה ובעתיד: אותה הדאגה, שברגע-הצריבה שלה מצעיקה היא אותנו בדברי שירה כואבת, אך ברגעי דין-וחשבון, ברגעי המנוחה, המצווה עלינו מטעם הסכנה המתמדת, מרתקת היא אותנו אל ההגיון, אל המחשבה הקרה, אל ההבלגה, אל אותה ההבלגה שקצין-המלחמה מצווה עליה ברגעי סכנת-המות באחריותו הגדולה לא על חייו שלו, כי על חיי כל אלה, שגורלם מסור בידיו.

וברגעים כאלה באתי לידי מסקנה מעציבה, שהנוער העברי הוא הנוער הטרגי ביותר בעולם. טרגי, לא באשר בן עם חלש ורפה-אונים הוא. החולשה אינה עדיין טרגדיה. אך טרגדיה היא, אם נוער לוהט, רוצה, מלא חיים ומרץ אומר לבנות את מבצר עתיד-עמו, אומר לכוון את מהלך חיי עמו במבוכת העולם – ויחד עם זה עוצם הוא את עיניו מראות את הנעשה סביבו מזה דורות: אינו לומד לדעת את אשר עליו לדעת והולך הוא אחרי דברי-להטים יפים או לא יפים, המובילים אותו אל המטרה ההפוכה מאשר רוצה הוא בעצם. טרגדיה היא, אם הנוער אינו לומד כלום, אינו מפנה את לבו להתעמק בהוויות העולם ובתולדות מלחמת חייהם של העמים ובמסקנותיהן ההגיוניות, המעשיות, שבלעדיהן מגשש הוא באפלה כל ימיו. טרגדיה היא, אם הנוער חי רק על כרוזי הרחוב שאחרים מכינים לו ובשמו-הוא, על סיסמאות נוצצות, המבליחות וכבות, והמאירות לו לרגע רק את ערוות “האויב” כביכל, ולא את המצב כמו שהוא, לא את סכנת עצמו, את סכנת עמו במצב העולם כולו.

אָבד עמי מבּלי דעת" – צעק הנביא הישראלי לפני אלפים שנה – והנוער שלנו הולך ואובד מיום ליום בים ההסתה המפלגתית, בנחשולי השנאה האישית, שנאה אל בני המפלגה שכנגד, שנאה אל האדם, ההולכת ועוברת יותר ויותר לשנאה אל הרעיון עצמו – אך ורק יען כי המפלגה שכנגד דוגלת ברעיון זה ומכבדת אותו.

יודע אני היטב, שמשמעת המפלגה דורשת מאת הנוער פרישות גמורה מהציץ אל תוך עולם-האידיאות, שאינו קשור ואינו תלוי בשום מפלגה ובשום אדם; גוזרת היא על הנוער בוּרוּת גמורה: “אסור ללמוד ואסור לדעת!” – והנוער הדוגל בשם ההכרה האישית והלאומית אינו מרגיש בעלבון זה ומציית הוא למצות-הבערות של אדוניהם אל עבדיהם הנכנעים. – אך כל זה אינו מונע אותי מלהגיד את אשר עלי להגיד. ולפיכך אנסה לרכז את האני-מאמין שלי בפרקים קצרים ובמסקנה סופית.

ודוקא בשעת תסיסה זו אבוא לא בשיר קינה או “במאמר פוליטי” כביכל, כי אם בדברי-יסוד שבעיון, דברים, שמשך הרבה שנים נבחנו אצלי, נסתננו והוצרפו בי והתגבשו עד כדי יכלתי למסרם כיסוד להפשרת כל הויכוחים והשיחות שבחיינו.

 

א. הִתְפַּתְּחוּת וּמַשְׁבֵּר    🔗

התפתחותו השכלית של האדם הביאה אותו לידי משבר. המשבר העולמי שבתקופתנו, שלא היה עדיין דוגמתו בהיסטוריה, אינו מקרי, כלומר: לא תוצאת מעשה ידוע או מפעל מן המפעלים, כמו המלחמה וכדומה, אלא תוצאתו הישרה, ההגיונית וההכרחית של המשטר הקיים, שבהתפתחותו צולע הוא יותר ויותר לצלע אחת, עד שהולך הוא ומאבד את שווי-משקלו: מפותח הוא במדה ידוע בשכלו, בערמתו – ואינו מפותח באותה מדה עצמה במוסרו, בחכמתו. – אמנם, הוא הגיע כבר לידי הכרה, שהמוסר הוא מדה יפה, אך לידי הידיעה הברורה, שהמוסר היא מדה טובה, תועלתית – לא הגיע עדיין. כילד הזה, היודע כבר, שהנימוס, ההתנהגות ההגונה מדה יפה היא, אך אינו רואה עדיין שהיא גם מדה המביאה לו תועלת בחייו. – ולפיכך: מדת התפתחותו הכללית, האנושית של האדם המפותח צריכה להיות נמדדת לא במדת חושו המוסרי באשר הוא מוסרי, אלא במדת הכרתו, שהמוסר הוא טוב ומועיל לבעליו – והיפוכו רע לו בהחלט. אדם החי חיים טובים ונוחים וחייו נעימים לו בתוך חברה סובלת מחסור ורעב – אדם כזה אינו בבחינת בן-אדם מפותח, כי אם בבחינת בעל-חי אחר, שאינו רואה ואינו שומע את סבל זולתו ויסוריו, ואינו דואג אלא לעצמו ולהנאתו הפרטית. האדם המפותח יודע ומרגיש, שאין מוסר או פשע כשהם לעצמם, אך יש חכמה וטפשות. המוסר הוא: חכמה עליונה, והרשע: טפשות. – יש שכל גם ברשע, אך היא אינו חכמה, אלא רק ערמה, שהיא תמיד ההפך מן החכמה. – מטרתו של האדם המפותח ושל החברה המפותחת צריכה להיות: אדם מאושר בחברה מאושרת, שפירושה: אין אדם יכול להיות מאושר, אלא בחברה מאושרת. – ביחיד נאמר – והוא הדין באומה: אין אומה יכולה להיות מאושרת, אלא בעולם מאושר, פירוש: בחברת אומות מאושרות, שאין סכנת המלחמה מאיימת עליה בה. –

חוסר ההכרה הזאת, חוסר ההתפתחות המוסרית-המעשית הזאת, שצריכה להחזיק את שווי משקלו של המשטר האנושי – הוא המהפך את כל טוב החיים למארה: הוא המשתמש באוירון, בראדיו, במכונת-החשבון ואפילו בגיתה ושפינוזה לרע לו; לרעתו ולא לתועלתו: למלחמת אדם באדם ולא לשלום של יצירה ואושר. התפתחות צולעת זאת, התפתחות בציביליזציה בלבד ולא גם בתרבות המוסר – הביאה אותנו לידי משבר עולמי: לידי רכוש-תועפות בידי יחידי-סגולה – ומיליונים גוועים ברעב.

 

ב. מַשְׁבֵּר וּמַהְפֵּכָה    🔗

החיפוש לפתרון המשבר אינו פוסק, ולא רק אצל הוגי-דעות, שרחמיהם נכמרים למיליונים הסובלים, אלא גם בין אותם יחידי הסגולה, שכל טוב האנושיות ברשותם הוא. ואם מוצא אתה בין אלה גם בני-אדם, שלכאורה אין בלבם כל מקום לרגש המוסרי ובכל זאת מחפשים הם מוצא – הרי זה משום שלאט-לאט עומדים גם הם על העובדה, שחרב דאמוקליס תלויה מעל ראשם ושאי-אפשר להמשיך ככה בלי סכנת-חורבן כללית וגדולה. – אלה והנגררים אחריהם מחפשים כל הזמן תרופות שונות, שבעצם אינן תרופות אלא רפואות-אליל של ימי-הבינים התמימים. כל רפואה חלקית במשטר החולה, דומה לרפואת רופא הרוצה לרפא את האבעבועות שעל גוף החולה במחלת-הדם – ומבלי לקחת בחשבון את המחלה עצמה, הגורמת לאבעבועות אלו, ולרפאה ריפוי ראדיקאלי וקרדינאלי כאחד. –

והנה – הרפוי הטוב והיחידי למחלת המשטר הזה, שהגיע עד משבר, הוא: שנוי המשטר עצמו. שנוי, שפירושו קודם כל: הפקעת כוח-הרכוש הכביר מידי יחידי-סגולה ומסירתו בידי הממשלה. ביתר דיוק: הפקעת אמצעי-הייצור, המכונה, המכרה וכדומה, מידי יחידים ומסירתם לידי הלאום עצמו. אמונת עמי-הארצות שבנו, האומרת, שהרכוש עצמו הוא אויבה של ההתקדמות הסוציאלית – אמונה מוטעית היא. אלא, שהרכוש צריך שיעמוד לשרות האינטרסים הלאומיים והסוציאליים, צריך שיחדל מהיות גורם לסבל, למחסור ולרעב של הלאום ואסור לו לרכוש שהוא ינהיג את הפּוליטיקה ויכוונה כרצון בעליו היחידים. – ובכן: לא שהרכוש עצמו גורם למשבר, כי אם בעליו, הנאחזים בו בכל כוחם ואינם רוצים לוותר עליו גם במחיר רעבונם של מליוני האומה ומיתתם המשונה ברעב. – ועקשנות זו, עקשנותם של בעלי-הרכוש, שעדיין לא הגיעו לידי הכרת הרע והמזיק שבשלטון הרכוש על האומה, היא המכריחה לשנות את המשטר על ידי מהפכה. המהפכה אינה אידיאל בפני עצמו, כי אם רע הכרחי, שבעלי הרכוש עצמם גורמים לו בחוסר ההכרה הלאומית המפותחת, ההכרה המוסרית-המעשית, ששנוי המשטר טוב לאומה וטוב להם, ההכרה שרק בעל-החי שפל-המדרגה אינו דואג אלא לעצמו ועל חשבון אחרים, ולא האדם המפותח. – שרק זאב בצורת-אדם, ובשכל-אדם משמיד צרכי-אוכל, כדי להעלות את מחירם, כלומר: רק בעל-חי שאינו חברתי ואינו יודע, שהאושר האמתי אינו קיים אלא בחברה מאושרת. – ועד שלא עמד על עובדה זו – צריך להכריח אותו לטובת המיליונים הסובלים: לטובת האומה עצמה.

 

ג. מַהְפֵּכָה וּמִלְחָמָה    🔗

שני יסודותיו הארורים של המשטר הקיים הם: רעב-ההמונים והמלחמה. ואם לקחת בחשבון את העובדה האיומה, שההמונים הרעבים הם-הם המשתתפים במלחמה, המתמותתים במלחמה, שכל עצמה אינה באה, אלא להגדיל את כוחם ורכושם של אותם יחידי-סגולה המרעיבים אותם, ושאחרי המלחמה – אפילו אחרי מלחמת-נצחון – אין הרכוש דואג אפילו ללחם חוקם – הרי לא צריך להיות טבע-מהפכן בשביל להחליט: כך להמשיך אי-אפשר לחלוטין. אי-אפשר להמשיך חיים המשוללים כל הגיון, כל רגש-מוסר וכל תבונה מעשית מינימאלית. ואם בעלי-המשטר אוחזים בכל האמצעים שבעולם בשביל להמשיך את משטרם זה – הרי האדם המפותח מסיק את המסקנה ההגיונית והישרה: כוחו הכביר של הרכוש השולט משתמש בכל האמצעים שבעולם לשלטונו – ואף אנו כך: כל האמצעים שבעולם כשרים במלחמה נגד משטר שלטונו של הרכוש. – חסידיו הראשונים של שנוי-המשטר אמרו אמנם: לא הרי האדם המפותח החברתי-המוסרי כהרי בעל-הרכוש שאינו מפותח ואינו חברתי-מוסרי: הוא אינו בודק באמצעי מלחמתו בי, לא כן אני, עלי מוטלת החובה ללמדו דרך-ארץ ולהראות לו, שאפילו במלחמתי יש מן המוסר. אני לא אשפוך דם, אני אלחם באמצעי מוסר, בהשפעה חינוכית, ולכל היותר בשביתה. לזו, לשביתה יש לי רשות וזכות לכל הדעות. וכן הלאה. – אך חסידות צדקנית זו פשטה את רגלה הנכאה, בהחלט. שום אמצעי אנושי, שום השפעה מוסרית ושום תורת-חינוך אין בכוחה לשנות את בן-האדם הנמצא בזרועות-קסמו של הרכוש. הרכוש הפרטי עלול להפך את הצדיק-בטבעו לרשע פושע לכל ימי-חייו. ורק דבר אחד יוכל להכריח אותו להיות לבן-אדם הראוי לשם זה: כוחו של המשטר. פקודה פשוטה של המשטר מועילה לקיים את המצוה ולהשמר מן העבירה, יותר מכל דברי-נבואה והטפת מוסר שבעולם. כל מה שיש לנו היום הן מן ההישג והן מן הפראות למיניהם – בכוח המשטר בא לנו, בכוח המשטר נשתמר מה שנשתמר מקדמותו הפראית, או שהמשטר עצמו חינך אותנו לכך. אלף מיני דוגמאות שבעבר ובהווה מלמדים אותנו זאת: “מוראה של מלכות” – כדברי חכמינו ז"ל – הוא הוא המתקן, המקלקל והמחנך לטוב או לרע. – ולהיפך: צריך ליצור את המשטר הטוב והמועיל לחברה, לאומה, לכל האומות, משטר שיכריח את האדם להתפתח – ועד שהאדם ממאן, מסרב ומתנגד: להכריח אותו בשלטון הכוח: במלחמה. באמצעיו שלו-עצמו, לכל סוגיהם ופרטיהם. –

 

ד. מִלְחָמָה וְדִיקְטַטּוּרָה    🔗

המלחמה היא התופעה האיומה ביותר, המחפירה ביותר והמבחילה ביותר בכל תופעות המשטר הרע. כל שלא טעם את טעמה ואת טעם הכרוך בה: השבי – לעולם לא ידע מהי. וטעם בחילה מיוחדת נוסף לזה על ידי ההכרה הנוראה, שהיא בעצם מיותרת לגמרי. אמנו האדמה יכולה לספק את צרכיהם בשפע לא של שני מיליארדים בני-אדם, כי אם של כמה וכמה יותר. ידיעה זו יצרה את תנועת הפּאציפיזם בעולם. – ואולם ככל נסיון של רפוי חלקי, גם הפּאציפיזם כשהוא לעצמו ולבדו אינו אלא רפואת-אליל. להלחם נגד המלחמה, ויחד עם זה להסכים למשטר הרע, הרי זה שוב דומה לנלחם במחלה ואינו נלחם בסיבתה הגורמת אותה. ולפיכך עומד האדם המפותח בפני ברירה: או להסכים למשטר הרע ולראות עוד תקופות על תקופות, איך טמטום איום זה, המלחמה, יעשה בנו שמות – או יחליט פעם להתנער מסיוט זה, ולהסכים למלחמה, על אף בחילתו וגעלו אליה, למלחמה גדולה, הבאה להשמיד את הסבה, את הגורם עצמו. ואפילו אם מלחמה גדולה זו תמשך מאה שנה, או מאתים שנה – עדיין יש חשבון להסכים לה: במלחמה זו יאבדו פעם מספר נפשות כזה וכזה – והמשטר הרע, הנזון מן המלחמות, אינו פוסק להשמיד כל הזמן פי כמה וכמה. ומכאן אתה מוצא, שפּאציפיסטים ותיקים ונאמנים כמו רומין רולאן, אנדריי זיד וחבריהם מודיעים בעליל ובעקשנות, ש“ברגע שרוסיה הסובייטית תאָסר במלחמה עם מישהו או מישהם – הם יהיו הראשונים, שילכו ברובה בידים להגן עליה” – יען כי מאמינים הם, שמלחמתה של רוסיה הסובייטית היא מלחמה בעד משטר עולמי המשולל את המלחמה בין עם לעם. מובן, שאלה הם דברים שבלב, שבאמונה. – אך כל המאמין בזה כמוהם ודאי, שעליו להסיק את המסקנה ההגיונית ולא לפסול את המלחמה סתם, כי אם להבדיל בין מלחמה נגד המשטר הרע, כלומר: נגד המלחמה עצמה, ובין מלחמה בעד משטר הרע וכל הכרוך בה, כלומר: מלחמה בעד מלחמה. והוא הדין בפּאציפיזם: לא הפּאציפיזם כשהוא לעצמו מונח פה על הקלף, אלא הפּאציפיזם המזויף, זה המדבר נגד המלחמה ואינו רוצה לראות, שבלי מלחמה גדולה ומכריעה לעולם לא נשיג את הפּאציפיזם הנכסף, הסופי.

ואם למלחמה, וביחוד אם למלחמה גדולה ומכרעת – הרי זו אינה אפשרית בלי אותו האמצעי, שכל מלחמה בכלל נוקטת בו, והיא: הדיקטטורה.

 

ה. דִּיקְטַטוּרָה וּרְצוֹן הָעָם    🔗

המושג דיקטטורה, בדומה ליתר המושגים שבחיי החברה, עמד גם הוא למבחן בתקופתנו. ברגע שאנו מתעוררים מתרדמתנו, תרדמת המוסר המזויף, האומר לבלום את החיה הרעה, השולטת, בחוט-השני של הטפת מוסר, של דברי הנבואה – ברגע שאנו מחליטים לנקוט באמצעיו של הרכוש עצמו, יען כי המטרה מקדשת את האמצעים – עלינו לבדוק גם את “הדיקטטורה” בדיקה- מוסרית מעשית, ולא לפסול אותה סתם מתוך הרגל, או מתוך מסורת.

רגש-השלילה שלנו למושג דיקטטורה בא לנו מתוך יחסנו לשלטון-היחיד, משך תקופות היה לסמל העריצות האיגואיסטית, ההתעללות בקדשי האדם ובזכויותיו המינימאליות. – וכך היה הדיקטטור למרכז מלחמתנו, מלחמת ההתקדמות וההתפתחות, מלחמה שהופיעה בצורותיה השונות, אך תמיד הסתלמה במושג דימוקראציה. וטכסיסי-המלחמה השונים אם גם היו שונים מן הקצה אל הקצה – הולידו את הסיסמא: “רצון העם!” – הכל ברצון העם, לפי רצון העם ועם רצון העם! – והרבה זמן לא העיזו לנגוע באזמל-הנתוח ההגיוני והמעשי ולבדוק, אם רצון העם עצמו יש בו מן החיוב לו לעצמו, אם יש בו מן הברכה לחברה עצמה, כלומר: להתקדמות ולהתפתחות העם? מקובל היה ומפורסם, שמה שהעם רוצה – טוב הוא ויפה בהחלט. “רצון העם”, עם “התועלת לעם”. – ופה ספונה כל הטעות המעציבה, המטשטשת הרבה מושגים וביניהם את המושג “דיקטטורה”, הפסול אצלם בלי כל בדיקה, ומכאן אתה מוצא הרבה אנשי-שלומנו, ולא רק בעולמנו-אנו, שכל חייהם עמדו בחזית המלחמה בעד הדימוקראציה – עברו פתאום והתיצבו אל תחת דגל הסימפּאטיה לדיקטטורה הלאומית (מוסוליני), ומאידך גיסא: הרבה מהם נשבעים לדיקטטורה המהפכנית (סטאלין). וביחוד גדלה המבוכה עם הופעת הדיקטטורה הגזעית (היטלר): זו הביאה לידי הרהורים אחרי קדושתו של המושג “רצון העם”. כל היודע, מתוך למוד ונסיונות את גבהו התרבותי והציביליזיאציוני של העם הגרמני, ולא פחות מזה את גבהו המוסרי-הפּרטי של בן-גרמניה בחייו הפרטיים ובמסחרו – לא יסתפק בנחמת-ההשליה הבטלנית והנוחה: “זה לא עמו של גיתה, שיללר ולסינג ואוסבאלד!” – אלא יתעורר משנתו הדימוקראטית התמימה ויחליט בעוז: כן, זהו רצונו של העם הגרמני, שבחר בהיטלר ברצונו החפשי – וזה יוכל להיות רצונו של כל עם אחר בעולם, בלי יוצא מן הכלל, אם תנתן לו הזדמנות לכך. – סיסמתו של פרא-אדם זה: “בתעמולה נבונה אפשר להביא את העם לידי אמונה, שהגיהנום הוא הגן-עדן, ולהיפך!”, מעידה, שיודע הוא מה זה “עם”. – וביחוד, אם גם חינוכו של הנוער עוזר לכך. רותמים את הנער ברסן המפלגה, משביעים אותו בקדושת הדגל – והרי לך עם נאור ומסור ל“אידיאל” עד כדי שבירת חלונות ועצמות. –

ואולי מצא מישהו מאתנו דוגמא לכך בהיסטוריה, שאיזו סטיכיה המונית התעוררה פעם לרצון קונסטרוקטיבי ולא דיסטרוקטיבי? לרצון לבנות, לשפר, להיטיב ולאהוב – ולא להרוס, לקלקל, להרע ולשנוא?! יען כי אני לא מצאתי דוגמא שכזו. בכל סטיכיה המונית יש תמיד מאותו היסוד המתועב, ששמו מלחמת אדם באדם – ולא לטובת האדם בכלל.

ועל זה באה המסקנה ההגיונית והישרה: לא הדיקטטורה כשהיא לעצמה ולכתחילה פסולה, אלא אותה הדיקטטורה העושה באמת את רצון העם: המשחררת את האינסטינקטים הפראים הקדמונים, הטבעיים של רצון העם. – ולעומת זו ישנה דיקטטורה שניה שהיא חיובית בהחלט: אותה הרוצה בטובתו של העם על-אף רצונו. – הדיקטטור החיובי, האמתי הוא אינו בבחינת אב טפש, או פושע, העושה את רצונו של בנו הסורר, כי אם בחינת אב נבון, העושה ורוצה בטובתו של בנו על אף רצונו הסורר.– ואת דוגמתה של דיקטטורה זו ינקתי עם חלב אמי, ספגתיה עם אויר ה“חדר” ו“הישיבה” – מתוך תורת משה ומפעלו הכביר: “מלמד, שכפה עליהם הר כגיגית – – ואם לאו פה תהא קבורתכם!” – ואחרי התפרצותו של רצון-העם, אחרי מעשה העגל: “הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו!” – ומכאן גם הסתירות המדומות במעשי הדיקטטור החיובי. פעם: “לא תרצח!” – ופעם: “לא תחיה כל נשמה!” – כדי ליצור את האפשרות של “לא תרצח”, מוכרחים קודם לצוות: “לא תחיה כל נשמה”: – ואַבד תאבדם" – והנה גלוי מענין הראוי לתשומת-לב: בחוקי משה רבנו אין עונש מאסר. איך אומר הדיקטטור?: “העונש הקל ביוצר במהפכה הוא – עונש המות!” –

 

ו. רְצוֹן הָעָם וְאַבְטוֹנוֹמְיָה לְאוּמִית    🔗

מתעוררת השאלה: במה ייבחן הטוב והרע ברצונו של הדיקטאטור? – על שאלה זו יענה האני-מאמין השני שהוא שנים: א. מאמין אני בהכרה שלמה, שכל שאלה כלכלית בעולם היא שאלה בין-לאומית בעלת אינטרסים בין-לאומיים, שכן כל יסודות המשק הלאומי בין-לאומים הם, החל מן הכסף ועד תעשיית המחט הפּרימיטיבית ביותר. האינטרנאציונאל הראשון אינו הסוציאליזם, כי אם הרכוש, הכסף ופירות-הייצור, העבודה והיצירה. והאינטרנאציונאל “השני”, הסוציאליזם לא בא, אלא להעמיד אותנו על אמת זו, שהיתה חבויה עד אז, ולהסיק את המסקנה ההגיונית האחרונה: לטפל בו ברכוש כבענין בין-לאומי באמת, בהגיון גלוי ובתועלתיות בין-לאומית לטובת הלאום, ולא לכסות על בין-לאומיותו במסוה לאומי קדוש – למען המנצלים והמרעיבים את העם עצמו, את הלאום. – ב. מאמין אני ויודע ששום לאום אינו לאומי, אלא אך ורק בתרבותו, ברוחו, בצביונו, ובבית-הקבול של אלה: בלשונו הלאומית. במלה אחרת: במסורת שלו. וגם זו אינה עומדת על גבהה בהתפתחותה, אלא אם-כן יוצרת היא ערכים בין-לאומיים. אין משורר יפני, למשל, נכנס אל תוך שלשלת-הזהב של תרבותו הלאומית, אלא אם כן יש בו משני היסודות: מן המסורת של רוח-עמו, של הלך-רוחו, של צביונו ושל אידיאליו המיוחדים לו – ומן הערך הבין לאומי: אין הוא משורר בכלל, אם לא יצר ערכים, הנכנסים כערכים אל תוך ערכיה הכלליים של תרבות-העולם הבין-לאומית. ערכו של גיתה או של ייסינין הוא ערך בין לאומי מוחלט. את האמת הבאנאלית הזאת יודע כבר היום כל בר בי רב דחד יומא. – ובכן: הכלכלה, המשק, הלאומיים בפרטיהם, צריכים להיעשות ולהתפתח על פי האינטרסים הבין-לאומיים (שאלו את פי כל מנהל-בנק ויגיד לכם) – והתרבות הלאומית צריכה להיעשות ולהתפתח באופיה המסורתי של הרוח הלאומית בהחלט – אך כמו-כן במשקל-ערך בין-לאומי. – וכאן ספונה הבחינה וההבדל שבין הדיקטטור החיובי והשלילי: כל הרוצה ומתאמץ להרחיב את הקרע שבין אומה לאומה, שבין מדינה למדינה – רעה הוא רוצה ועושה לעמו, ולא טובה. רוצה הוא במלחמה ולא בשלום כלכלי ביניהם. – בנידן זה אפשר לבנות את הפאראדוכסון המדומה: השלום האידיאלי האמתי הוא – אותו השלום שאין בו כל אידיאליזם! – שלום האינטרסים המשותפים לכל האומות: שלום חמרי בהחלט. ואפשר להגיד: ההבדל שבין האדם המפותח ובין היפוכו, הוא: שהאדם המפותח מחפש ומוצא תמיד את המשותף שבין אדם לחברו ובין אומה לאומה, והפרא-אדם מחפש תמיד ומוצא את השונה שבהם, את ההבדל שביניהם. – צאו וראו, מה עשתה “האמביציה הקדושה” של המלחמה ל“אבטונומיה לאומית”: חלקי עם אחד שאינם נבדלים זה מזה אלא בשנוי דיאלקט קל שבקלים, כמו הצ’יחים והסלובקים, האוקריינים והרותינים, וכדומה – נלחמים בכל כוחם כל אחד בעד “אבטונומיה לאומית” נפרדת, במקום להכיר בעובדה, שההתאחדות המוחלטת שלהם עושה את כולם לעם חסון, בריא וחזק אחד בתכלית. הסיסמא היא: “איזה עם מוותר על דרישותיו הלאומיות?!” כל אבטונומיה לאומית כלכלית, אינה אלא קומפּרומיס ארעי, זמני ועובר – עד שתנצח ההכרה, שאין כלכלה לאומית בעולם בכלל, שכל רכוש היא בין-לאומי ושהגיע הזמן לטפל בו בצביונו האמתי, מה שהוא באמת: בין-לאומי. –

 

ז. אַבְטוֹנוֹמְיָה לְאוּמִית וְהַצִּיּוֹנוּת    🔗

האינטרסים הבין-לאומיים של המשק הלאומי הולכים ומתפתחים יחד עם התפתחות המשק הלאומי עצמו. היה זמן, ואַשור היתה חיה עם חיי מִשְקָה הלאומי בלי קשר עם יון או אפילו מצרים. היום: אם איזה בנק סרבּי פושט את הרגל – מרגישים זאת בבורסה הצרפתית ואפילו – היפּנית! ומשום כך אני מאמין, מה ששוב כל בר בי רב דחד יומא יודע, שאין אנו יכולים להקים את ביתנו הלאומי, או אם תרצו את המדינה העברית, בלי עזרת כל העולם, או חלק ממנו. – ולעומת זה מאמין אני כמו-כן, ששום לאום בעולם, עד שהוא לאומי במובנו המקובל כהיום של מושג זה, לא יעזור לנו בבנין הטריטוריה העברית, אם אינו מעונין, עד שאינו מעונין, או כל עוד שאינו מעונין לנצל אותנו לטובת עצמו. כל לאומיות בעולם מיסדת על ההבדל שבינה לבין חברתה (מוטב: אויבתה), על השנאה ללאום אחר ועל המלחמה בכל לאום אחר, ועל-פי רוב גם על הבוּז ללאום אחר. – הציונות אינה מטרה בפני-עצמה, כי אם אמצעי למטרה ידועה: להפסיק את סבלו האיום של עם-פרולטארי, על-ידי כברת-ארץ, שבה יהיה דומה לעת-עתה ליתר העמים; לעת-עתה, עד שתחדל המלחמה שבין עם לעם ועד שלא יכירו כל העמים, שאינטרסים משותפים להם במשק העולמי, המשותף לכולם עלי אדמות. ומשיכירו בעובדה זו – שוב לא יהיה גם לנו אינטרס מובדל לאומי בחיינו הכלכליים, כשם שלא יהיה לשום עם אחר בעולם. ומה שישאר לנו מן הלאומיות שלנו, הוא: תרבותנו, חיי הרוח שלנו, המתחילה באור-כשדים – וסופה מי ישורנה. – ומשום כך מאמין אני ויודע ברור, שרק תנועה אחת בעולם מעוניינת לפתור את שאלת היהודים, את שאלת הטיריטוריה העברית: זו התנועה הסוציאליסטית, כשם שמעוניינת היא לפתור את שאלת המשק העולמי בכלל על-פי אינטרס עולמי, בין-לאומי. –

תנועה עולמית זו הולכת ומכירה יותר ויותר גם באינטרסים המיוחדים של עם ישראל, הנמצא במצב מיוחד גם בשאלת הטריטוריה. אלא שמבדילה היא הבדל מעשי והגיוני בין הלאומיות הטפשית, הקטלנית, המיוסדת על שנאה, על מלחמה, על הבדלים משקיים מדומים שבין עם לעם, בין השליה לאומית, שחציה שקר וחציה לרעת האומה עצמה, ובין הלאומיות הבריאה, המעשית, האמתית, הַתַּרְבּוּתִית, המיוחדת לכל עם ועם. –

שום תרבות בעולם אינה מותנית בהכנעה או בהסכמה למשטר כלכלי-מדיני זה או זה בעולם. התרבות העברית ודאי שעברה דרך כל מיני גיהנום של משטרים מדיניים שונים – ונשארה תרבות לאומית בעלת אופי מיוחד שלה. יהודה הלוי הוא משורר עברי לא מתוך שמרוצה הוא במשטר ימי-הבינים שבתקופתו, אלא מתוך שממשיך הוא את המסורת הרוחנית של עמו ואופיה המיוחד לה. כשם שייסנין אינו משורר רוסי, מתוך שהוא נוטה למהפכה שבתקופתו, אלא עד-כמה שממשיך הוא את המסורת של הנפש הרוסית המיוחדת לה. לולא כך, היה כל משורר לאומי משך כל התקופות ראוי לשם זה רק אם מחזיק הוא עד היום הזה במשטר – – העבדות והבערות הקדומה ואינו נסחף חלילה אחרי “המהפכות”, אחרי השנויים שחלו בזה אחר זה בחיי-עמו! – כשם שלאומונינו מאמינים היום, שהמשורר העברי של היום אינו משורר עברי, אם אינו מקדש בקדושה לאומית את המשטר השולט היום! – המשטר עובר, בא אחר תחתיו – והמסורת העברית ממשיכה את חייה העצמיים. “אורחת-התרבות הולכת – וכלב המשטר נובח אחריה”. – ולפיכך אין המשורר העברי מותנה אפילו בצורה מדינית-ציונית אחת או שניה. – אך מותנה הוא ברוחו, בהשקפת-עולמו המוסרית, במסורת העברית=הלאומית שלו, שבה אתה מכיר אפילו בין השיטין את אברהם אבינו וחיפש-אלהים שלו, את משה רבנו המורד, את רבי עקיבא המתקומם ואת רבי יוחנן בן-זכאי המתון כאחד, וכמו כן את הגאון מוילנא ואת הבעש"ט ומנדלסון ביחד. כל אלה, שבחייהם ובהלך מעשיהם ורוחם הופיעו כמתנגדים זה לזה – במורשתם התרבותית נפש משותפת להם לדורות. נפש זו – בה מותנית לאומיותו משל המשורר, ולא בהסכמתו למשטר הכלכלי מדיני, או בהתנגדותו לו. – ולגמרי אחת היא, אם הוא פאשיסט, או קומוניסט בהלכתו המדינית. ואם לא להיות “אובייקטיבי” יותר מדי, צריך בכל זאת להעיר ולהזהיר: יסודה של המסורת העברית המוסרית: מסורת הנביאים, היא בכל זאת מהפכנית ביסודה, מתקוממת נגד כל עבדות, ניצול יחידים ועושק משטרי – ולא להיפך! –

 

וּלְעֶצֶם הַמְּאוֹרָע    🔗

כל הדברים האלה, כל “האני-מאמין” הזה אינו בא היום כתורה מופשטת בלבד. אפשר להסכים, או לא להסכים, זאת לא שאלת הרגע או האימון בכותב. אך להתכחש להם, לא לרצות לדעת אותם במצות המפלגה – זוהי בערות שאינה הולמת את הנוער, בערות הגובלת עם בגידה בעם ובמולדת. כל הסובל בצער מצבנו, הסובל באמת בטרגדיה שבגורל היהודי, אינו אוטם את אזניו משמוע תורה זו או זו, האומרת והמתאמצת להביא מוצא מן המחנק. בוגד הוא האדם, הרואה את חברו בסכנה ואוטם את אזניו משמוע לעצתו של מישהו להצלה, ביחיד נאמר – על אחת כמה וכמה באומה! ומכאן מסקנות אחדות למצבנו היום:

א. בחיי המעשים המדיניים אין מוסר. כלומר: אין אדם מחויב חובה מוסרית להקריב את תועלת עמו על מזבח תועלת עם שני. אך כל המקריב את תועלת עמו בגלל סיסמאות נבערות, מתוך שנאה מקובלת לאיזו אידיאה – בוגד הוא בעמו. ולפיכך: כל המכריז על מלחמה – ואין לו אפילו תותח אחד, למלחמתו זו, יותר משהוא מועיל, מזיק הוא לעמנו. אנו, שאין לנו נשק מאורגן ככל יתר העמים, יש לנו חובה מיוחדת במינה: להתכונן ולאמן את ידינו להגנה על נפש עמנו בכל האמצעים ובכל המרץ כלפי פנים – וכלפי חוץ אין לו לעמנו אלא כוח אחד מיוחד ונצחי: האמת המוסרית שלנו, החזקה מכל כוח מוסרי אחר בעולם. שני אמצעים אלה: החכמה בהתגוננות (ולא הצעקה עליה ועל כוחנו הגופני!) והכוח המוסרי – הם הם כל כוחנו בעולם. וכל הצועק בשם העם העברי לנקמה – בוגד הוא, פּרובוקטור הוא וקנאים פוגעים בו. וכל המדבר בשם “הדם היהודי, הדורש נקמה ומלחמת תנופה” – במקום לדבר בשם השכל היהודי, החכמה היהודית העמוסה אחריות נוראה על המוטל בסכנה – לא רק טפש הוא, אלא אסון לאומי הוא, בין אם הוא שוגג ובין הוא מזיד.

ב. מרבים אצלנו לדבר על גבורה, ודוקא על גבורה יהודית לאומית. ועל פי רוב מרבים לדבר עליה אנשים, שמעולם לא הביטו פנים אל פנים נוכח המות הבטוח. הגבורה היהודית אינה יודעת נקמה, אדרבה: מבזה היא אותה משך כל הדורות הן במצביה החלשים והן בתקופות-הזהב של הממלכה העברית. גבורת רומא היתה גבורה לרצוח – והגבורה הישראלית היא: למות מות-קדושים בהגנה עד טיפת דמנו האחרונה – ובינתים: לרדוף אחרי השלום עם כל העולם ובכל האפשרויות!

ג. אחד האמצעים המסוכנים לנו ביותר הוא: השקר. רק אדם שאין לו כח האמת, הכח המוסרי, הוא אנוס להשתמש בשקר. אנו המאמינים אמונה אלהית באמיתות רצוננו הלאומי – אוי לנו, אם נשקר. אם מחובתו של הכוח הוא: האומץ, הרי מחובתו של החלש-שבעמים היא: האמת. ולפיכך עלינו לא להסתיר את טעותם, או את נבלתם של אחדים מאתנו, הפורצים מתוך התלהבות טפשית, או מתוך בגידה את גדר המוסר הלאומי שלנו, כי אם להוקיע אותם נגד השמש. הנה: אותו הבחור המטומטם, שצעק בהפגנה העלובה: “נלך ליפו!” גרם לנו, שבכל העולם עברה השמועה, שתל אביב רצתה להתנפל על יפו! – ואיש אינו יודע שם בחוץ לארץ, ואפילו לא פה בארץ, שאותו האיש שסתם לו את פיו לאותו טפש או בוגד, בסטירת-לחי הגונה, היה לא שוטר, כי אם בחור שני, בחור יהודי דוקא! –

ד. כל מי שדיבר פעם בחייו עם יהודי רוסי על הפרעות ברוסיה שמע את ההנחה העקשנית, שהעם הרוסי עצמו מעולם לא רצה בפרעות, ורק שכירים אחדים הם, שמכרו את עצמם לתפקיד שפל זה. – אל ישכחו אותם היהודים הרוסים עצמם את האמת הזאת גם ביחס לעם הערבי. ובשעה שמדברים על המאורעות, אל נא ישכחו להזכיר את העובדה, שרבים מבני העם הערבי הגן ומגין תמיד על יהודים הן ביפו גופה והן בכל רחבי הארץ. האינטרס הלאומי שלנו דורש מאתנו ליצור פה כלכלה משותפת עם העם הערבי, משק שאינו לאומי – ויחד עם זה לפתח את תרבותנו הלאומית ולעזור גם לערבים לפתח את תרבותם הלאומית על ידי פתוח המשק המשותף שלנו. – כל המעדיף את השנאה, את הרגש הפרטי שלו, אם יש לו כזה, על האינטרס הלאומי שלנו – טפש הוא, או בוגד – או שניהם יחד.

ה. עם כמונו, שאין לו כוח גופני, שאין לו תותחים מאחוריו – אין לו אלא אמצעי אחד להבנות ולבנות את עתיד עמו: לבנות, לבנות ולבנות. וכל הדוגל בשם הרעיון הלאומי הקדוש – ויחד עם זה מגדל הוא בפרדסו ובביתו פתנים משפלי-העם-הערבי, שבכל רגע של אי-מנוחה מוכנים למכור את עצמם ולהתנפל עלינו – בוגד נבזה הוא, שהנוער מחויב להתרחק מארבע אמות שלו. כל עם בעולם יש לו שפלי-רוח וגם אנו “מבורכים” בהם למדי. ולפיכך: כל זמן שלא הצלחנו לארגן את כוחותיו הטובים שבעם גדול זה לחיות אתנו חיים משותפים בכלכלה, כל זמן, שהמעבידים שבהם אינם מעבידים כוחות יהודים – אין לנו החובה להעביד אותם. יען כי בלי ארגון זה – עלול כל עובד כזה לתחוב לנו סכין בגבנו. –

ו. לא בדגלים ובתלבשות ובקומנדו ובהכרזות סיסמאות ניבנה – כי אם בהתמדה, בעקשנות יוצרת, בעמידה על משמר חיינו בחכמה, בתבונב, ובכוחנו המוסרי, ששמו נצח-ישראל! –

ז. לא בקרָב אישי ובמלחמה במפלגה שכנגד עליכם לשחרר את מרצכם הצעיר, כי אם באויבים המשותפים לכולנו, ואלה שנים הם, ושניהם נמצאים בקרבנו, בתוך גופנו החולה עצמו. האחד הוא בר-יוחסין, בר-אבהן: בני חלוצינו הראשונים, בני ביל"ו ונכדיהם, שאבותיהם השחירו את חייהם כשולי קדירה באלפי מיתות משונות למען בנין הארץ, השאירו לבניהם אלה יסוד לחיים ולעתיד, והם מתכחשים בלי כל בושה לחלוצים החדשים, המתהלכים ביניהם מזי-רעב, רעבי עבודת לחם יבש – ובגלל בצע כסף עלוב מטמאים הם את קרקע-אבותיהם בזוהמת רוצחים, היורקים גם בפניהם ברגע הכושר הראשון לשוד ולביזה ולבוז גם יחד. – לאלה שייכים גם הבוערים, או הרשלנים מדעת או שלא מדעת, המעדיפים את הזיבורית שבזיבורית מתוצרת חוץ על העידית שבעידית מתוצרת ידינו פה בארץ.

שניהם מסיקים לנו גיהנום במקום גן-עדן פה בארץ.

והשונא השני הוא: כנופית ממזרי הרעיונות, שמוחם החולני, המסולף והסיפיליטי נולד לכתחלה להתנגד לעצמם, לגרד את מכת-עצמם בהנאה חולנית של סאדיסמוס ומאזוחיזמוס גם יחד. מוחות משוחררים מכל מוסר, מכל רגש ומכל הגיון בעלי-חיים, שהנאתם מגיעה לשיאה אם יורקים להם בפניהם יריקת מרה ירוקה. יהודים, המסיתים לפרעות באותיות עבריות והמקדשים את היד המרצחת בקדושת “הרעיון האנושי”.

לאלה שייכים גם המתחסדים, המגינים על זכויותיהם האנושיות: על “זכיותיה האנושיות” של הבקטריה – – –

יריקת חומצת-גפרית עליהם ועל מגיניהם!