בְּרִיטַנִּיָּה הַגְּדוֹלָה: מְנֵה מְנֵה – מִכְתָּב לַנְּצִיב הָעֶלְיוֹן

הוד מעלתך!

מתוך מנוחה פאטאלית גמורה, מנוחת-הגזרה הארורה, מתוך אותה שלות-איתנים המצוּוה עלינו בשעה שמתנו מוטל לפנינו ועלינו לעמוד על משמר החיים – אני מרהיב עוז בנפשי לפנות אל כבודך במלים אחדות, שצריכות להאמר מעבר לכל אהבה ושנאה ומעבר לכל בצע ושלטון עלי אדמות.

לא שליח מפלגה אני ולא שליח צבור בכלל; ומה שאני רוצה להגיד בזה אינו לא בגדר הפוליטיקה ולא בגדר הספרות ואפילו לא בגדר הז’ורנליסטיקה. דברי בן-אדם הם, שעבר דרך שבעים מדורות התופת של המלחמה הגדולה ושבעים-ושבעה מדורות הגיהנום של-מטה שבשבי – ושאחרי אלה הנה עוד ממשיך הגורל להתעלל בו בגיהנום הגאולה המשיחית, באותה הגאולה המשיחית, ההופכת תחת ממשלתך הנאורה גיהנום לי ולכל בית ישראל. – לאלה שבאו הנה מתופת אירופה המשתוללת, ולאותם החיים שם ובכל העולם, המביטים על מקלט אחרון זה כעל חזות-הכל ועל בריטניה הגדולה כעל מבצר-התבונה בטירוף העולם.

אינני חרזן תמים, וחוץ מן הטכניקה של השיר מתבונן אני כל ימי גם בטכניקה של שנואת-נפשי – הדיפלומציה. ויודע אני את שלשת העיקרים, שחייב לדעת האדם, הפונה אל הוד מעלתך, אל בן עם-המדיניות הגאוני, בן בריטניה הגדולה. יודע אני:

א. שבפוליטיקה אפשר לחפש ולמצוא את כל יסודות החברה האנושית לכל פרטיהם ורק דבר אחד לא: את המוסר האנושי; יודע אני:

ב. שכוחה של בריטניה הגדולה היא לא במוסריותה, כי אם בחכמתה; ולבסוף יודע אני:

ג. שלא בנציב אחד או שני תלוי מצבנו פה בארץ בכללו, כי אם בממשלת המרכז בלונדון. ועוד לפני שתים-עשרה שנה בערך שערתי, שאנגליה תשלח הנה את נציביה לסירוגין: אחד יתיר את דמנו והשני – לא, והשלישי שוב יתיר והרביעי – לא, וכן הלאה. ולפיכך, כשבאה השמועה, שהממשלה המרכזית האריכה את ימי משרתו של הוד-מעלתך בחמש שנים נוספות – נשמתי נשימת-הקלה: תהלה לאל! עוד חמש שנות מנוחה ועבודה ויצירה!

והנה, אין אני משתומם על עצם הדבר, שגם בזה טעינו; שגם בזה לא ירדנו לסוף דעתה הפוליטית של בריטניה. מדינאים גדולים ממני אינם יורדים לסוף דעתה של בריטניה הגדולה. ואם היא “אין לה הכוח הצבאי” להגן על נתיניה העברים, הנתונים להפקר משיסת כלבי-הפוליטיקניות, ועל חיי נתיניה הערביים, שמנהיגיהם מפקירים את דמם (לא את דם-עצמם חלילה!) כדמי עבדיהם המרומים והמגורים על ידי סיסמאות “לאומיות” כביכול – אם “נבצר מידי בריטניה הגדולה” להגן על נפש שני העמים, הרי זה לא מפני שאדוני שונא חלילה את היהודים או את הערביים או את שניהם יחד. לא, אדוני, אלא ––

ופה הגעתי לעצם הענין. מטרת דברי אלה היא לא: להראות את בקיאותי בערמת הפוליטיקה ותחבולותיה, אלא להיפך: לעקוף את השטח הפוליטי ולהעיר להוד מעלתך דברים, שכנראה גם בריטניה הגדולה אינה יודעת אותם, או אינה שמה אליהם לב, מחמת שמהומת-העולם שבתקופתנו טשטשה אותם אפילו בעיניה הבהירות והנבונות של בריטניה הגדולה.

קודם כל רוצה אני לקבוע – סליחה! – שגיאה דיפלומטית בדברי הוד מעלתך, שהודיע רשמית, “שיש בכוחו לדכא כל מהומה בארץ”. – אני שואל: איזו מסקנא צריך להסיק מצירוף ההודעה “אני יכול לדכא” עם העובדה: שאינו מדכא – ?

והנה גם מושל המחוז יפו אמר כדברים האלה ורק בהוספה, שרוצה הוא “לעשות בחכמה”.

ועל “החכמה” הזאת הנעשית בממשלת הוד מעלתך, וודאי לא בלי הסכמתו, עלי להעיר:

תורת-גורלם של העמים, וביחוד של העמים הגדולים, אינה תורה ברורה ומסויימת כל כך; אינה מתימטיקה של בית-ספר תיכוני. ישנם דברים ומעשים בחיי העמים, שאינם ניתנים לניתוח על השולחן הירוק בבית הלורדים. ישנם דברים ותופעות בחיי העמים, שרק הדורות הבאים רואים אותם בעין בהירה – ואחרי שאותם עמים עצמם כבר ירדו מעל במת ההיסטוריה. אותו העם הכביר והנאור, המשמש עד היום סמל החכמה המדינית המפוארת, ושגם בריטניה הגדולה לומדת ממנו פרק בתורת המדינה, העם הרומאי, שהצטיין בשתי התכונות התרומיות והיסודיות של חיי מדינה ושלטונה: הגבורה והפקחות – גם עם זה ראה והבין את כל מה שאפשר היה לראות ולהבין באפקי המעשים והמאורעות המדיניים בימים ההם, הוא איזן וחיקר ותיכן את נפש העמים בימיו למיניהם, הלא מתוך כך היה חולש על גויים ומדינות גדולות ממנו פי הרבה, הבין את מעלות העמים וחסרונותיהם, את סיבות נצחונותיהם ותבוסותיהם – ורק דבר אחד נעלם ממנו: במה תלוי עתידו שלו בעצמו. את זה רואים הדורות האחרונים בבהירות של לעג וחמלה כאחד, ואם תרצה, אדוני, גם של נקמה. – היום רואים אנו כבר ברור, שגורלה של רומה היה נחתם באותו רגע, שכוח פקחותה המדינית נתקל בכוח חזק ממנו ונצחי ממנו: בכוח החכמה העליונה. – אני בטוח באדוני שיבין את הדבר, ובכל זאת לא אמנע הפעם את הביאור לכך:

לפני שנים אחדות, בהיותי אורחה של הממשלה ההונגרית, היתה לי ההזדמנות להעיר לאחד המיניסטרים שלה, אדם בעל השכלה בלתי מצויה ובעל תבונה יתירה, שסכנה גדולה צפויה להונגריה ביסוד האנושי שבמדיניותה הפנימית: ביסוד השנאה שבה. יסוד מסוכן מאוד בחייו המדיניים של כל עם. ובארתי לו: ישנו בעולם עם, המשמש סמל הכוח והשלטון והמדיניות העליונה: העם האנגלי. וסודו של הכוח הזה הוא: חוסר רגש השנאה במדיניותו. האנגלי אינו שונא שום עם אחר בעולם; הוא רק אוהב את עצמו. החייל האנגלי לעולם אינו יורה מתוך שנאה. אף כדור אנגלי אחד לא יצא מאשפתו במלחמה הגדולה בכוח השנאה, כי אם בכוח החכמה שבמדיניות ממשלתו. זהו עם, שבמרחק קילומטר אחד מחזית האויב, וחצי שעה לפני ההתקפה או ההגנה, יש לו מצב-הרוח לשחק בכדור רגל – ולו ניתנה לו האפשרות, היה משחק באותו מקום עצמו ובאותה שעה עצמה עם האויב עצמו. ומכאן סוד הנצחון הבטוח שלו. –

והנה: תופעת השנאה יש לה הסימפטומה שלה, סימפטומה לא יפה ביותר: יחסו הרע של איזה עם אל החלש שבכל העמים, אל העם היהודי. יחס זה משמש גם אבן-בוחן למדרגת חכמתו של אותו עם, כלומר: למדרגת ירידתו מן החכמה העליונה אל הפקחות המדינית וממנה – אל הטעות ההיסטורית, אל הטפשות והחדלון.–

וממשלת הוד מעלתו התחילה להראות סימנים של סכנה זו לעצמה ולבריטניה הגדולה. מתחילה היא להדבק במחלה המסוכנת ביותר בחיי האומה, באותה המחלה, שעם בריטניה הגדולה עמד נגדה איתן במשך דורות, באותה מחלה, שאדם חולה אחד הרעיל ומרעיל בה את העם הגרמני האדיר, ההולך ויורד במדרון חייו כלפי התבוסה הברורה, כלפי המפלה הבטוחה. אותה מחלה עצמה התחילה כוססת בתוך הגוף האנגלי. – הדם האנגלי הקר, החשבן והאיגואיסטי הבריא – מתחיל להראות סימני חום, הבא לו מאוּרו של האדם היערי המטומטם; בתוך העם הבריטי הנבון ישנם המוסרים את מקום השכל לטמפרמנט של הגורילה החורק שינים. והחכמה הבריטית העליונה, חכמת עם כביר ובוטח – הופכת אצלם ערמה קטנת-המוחין שפלה של שבט פראי מסכן, המפחד מפני צל-עצמו.–

והסימנים לכך לא בתוך המאורעות האחרונים בלבד הופיעו לנו. הם התחילו להיראות לאט-לאט עם השנים האחרונות ותחת ממשלת הוד-מעלתך – והם אינם מוסיפים כבוד להוד-מעלתך. ולאו דוקא בעלילות ומעשים גדולים, הראויים לבוא על השולחן הירוק שבבית הלורדים, אלא במעשים קטני-ערך כביכול:

– לפני שנתיים, כשחיילים בריטיים הופיעו פתאום בתערוכת יריד המזרח וצלב-הקרס עליהם –

– כשהצנזורה הבריטית פה הרשתה להפיץ פה בארץ את החולירע האנושי בצורת ספר “מלחמתי”, ובו באותו זמן לא הרשתה להפיץ פה את “הספר החום” שכנגד – –

– כשמשטרת הוד-מעלתך – לפי דברי כל העתונות, שהודעותיהם לא הוכחשו רשמית כל הזמן! – מתנהגת באסירי עליה שנמלטו מן הגיהנום מבלי יכולת לשוב שמה אל האינקביזיציה של המאה העשרים, וגם בנשים ובילדים התנהגות, שאין דוגמתה בתולדות המשטרה הבריטית.

וכעת: כשצלב-הקרס ו“הייל היטלר” הולכים ועולים פה בארץ לסיסמאות השלטון וההצלה ברחוב –

– כשפקיד בריטי חשוב עומד ומסתכל איך מענים והורגים באמצע הרחוב, לעיניו, איש-יהודי – והוא אינו זז להצלתו אף לא במלת-איום אחד –

– וכשפקיד בריטי שני, פקיד המשטרה, שבאים אליו בנשימה קצרה להודיע לו על רציחות ברחוב – עונה למודיע: “אתה שלם? ובכן, מה אתה רוצה?!” –

כבודך רואה, ש“במקרה” קשורים סימני ירידה אלה בצלב-הקרס. “במקרה”? מסופקני. –

באותו צלב-הקרס, המסמל את השנאה ואת הבוז לא רק לנו היהודים, כי אם לכל העמים, ובתוכם עם בריטניה הגדולה.–

איפה בזה החכמה הבריטית העליונה?

ואיפה החכמה הבריטית העליונה בזה, שהוד מעלתך נותן מקום לשקר-השקרים להתפשט: על “תסיסה לאומית” ועל “מהפכת השחרור” – כאילו לא לחם ותרבות נחוצים לעם הערבי, כאילו לא אותו החופש נחוץ להם, שעבדול חמיד לא נתן לו ממנו אפילו בקצה המַטה ושאנגליה נותנת להם אותו מלא הגוף והנפש. וכאילו לא כסף זר הוא, המסיק את המסיתים, כי אם “רגש הפטרוטיות” שאפילו בחלומם לא טעמו את טעמו?! –

אדוני! אני אינני חושב את עצמי לגאון בחכמת המלחמה, אך בתור חייל, שגמר את בית-הספר לקצינים ושבילה חלק מחייו בחזית, אני יודע, ואתי יחד לא רק אנשים בעלי השכלה צבאית: שבעזרת מאה (אמור: מאה) אנשי-מלחמה, ובעזרת עשר (אמור: עשר!) מכונות-יריה ואוירון אחד (אמור: אוירון אחד!) אפשר להשליט פה סדר ושלום לאורך ימים ושנים!

אם רוצים בכך. –

ואיפה היא החכמה הבריטית העליונה: לתת להפסיק את דפק החיים המסחריים והתעשיתיים, המביאים לעם הבריטי הכנסה, שלא זכה לה בשום מושבה אחרת כזו מיום קיומו ועד היום הזה? איפה האיגואיזם הבריטי הבריא, אותו האיגואיזם, המעדיף את אהבת מולדתו, את התועלת לעמו על כל יתר הסנטימנטים הסובייקטיביים-אישיים החולניים שאצל העמים הקטנים והחלשים?

ואיפה החכמה הבריטית העליונה, להעמיד פנים כאלו הוד מעלתו מאמין בשקרי המסיתים, שאנו באנו לגרש מפה את העם הערבי, ובשקר הגדול ומחוסר-הבושה שבכולם: שהעם הערבי הוא-הוא המתנגד ליהודים פה בארץ ואינו רוצה להיבנות מהם ולשפר את חייו יותר ויותר על ידי התועלת שהוא מפיק מאתנו במסחר ובתעשיה ובציביליזאציה בכלל?

ואיפה היא החכמה הבריטית העליונה, להאמין, או להעמיד פנים כמאמין בשקרי “ההתנפלות היהודית”, שבקרוב יגיעו לידי כך, שהמשטרה תאסור עגלת-ילדים יהודית, “הרומסת בשצף-קצף ערביים העוברים לתומם ברחוב”? –

הוד מעלתך, אדם בעל השכלה גבוהה ובעל תבונה מפותחת מאוד, יודע לא פחות ממני, שמפלתם ההיסטורית של היונים והרומאים התחילה באותה שעה, שקציניהם חדלו להיות “אגואיסטים עליונים”: שלא הסתפקו במסים וארנוניות, בתועלת המדינה, אלא נדחקו דוקא אל תוך קדשי-הקדשים של העם העברי, מעשים שההיסטוריה העברית מסמלת אותם בהכנסת “צלם לתוך ההיכל”. – היודע הוד מעלתך מה פירוש הסמל: “צלם בתוך ההיכל”?

– צלם בתוך ההיכל פירושו: לא תועלת חמרית בלבד, כי אם התנקשות בחיי המוסר של העם הנתין;

– צלם בתוך ההיכל פירושו: השתוללות “רוחנית” של עכו"ם פרא-אדם, המפחד מפני חייו הרוחניים של העם החלש ממנו בצבא –

צלם בתוך ההיכל פירושו: אלהיך מפריע לי יותר מדי, מעליב הוא בי יותר מדי, נסתר הוא ממני ועל כן מפחיד הוא אותי –

צלם בתוך ההיכל פירושו: לא בטחון בריא בכוחי ולא חשבון קר ומעשי בהפקת התועלת להתפתחותי ולחיי הבריאים, כי אם מעשי-קונדס אויליים, שנאת-חנם בלי כל הגיון – פירוש: ירידה חמרית ומוסרית כאחת. התנוונות. –

אינני שוביניסט עברי וגם אינני דימגוג, הרוצה לדבר מתוך גרונם של אבותי, “שכל הנוגע בעם ישראל כנוגע בבבת עינו של הקדוש-ברוך-הוא”. את זאת אמרו אנשים, שהאמינו יותר ממני ומהוד-מעלתך. אך אני מאמין ויודע, שההתנקשות בקדש-קדשיו של עם-ישראל מביאה את המתנקש עצמו לידי תבוסה היסטורית, יען כי זה סמל לירידת החכמה הבריטית מעל הפרק ותחילתה של מחלת השנאה, שלא התועלת המעשית לפני עיניה, כי אם האיבה העוורת, המתאימה לעל עם אחר בעולם, חוץ מן העם הבריטי! חוץ מבריטניה הגדולה, שהבטחון העליון, והשכל הנבון היה לה למבצר משך דורות, ושבזכותם של שני אלה היתה מה שהיא היום.–

הוד מעלתך רואה, שאין אני מדבר בשם המוסר, שיש לי הזכות לדבר בשמו כירושת אבותי הנביאים. בפוליטיקה אין מוסר טוב או רע, ויש רק חכמה מועילה, וטפשות מזיקה.

ומה שנעשה פה תחת ממשלת הוד מעלתך – רחוק מאוד מחכמה מועילה לבריטניה הגדולה.

עמנו הוא עם מפוזר בכל העולם, ובכל העולם מוכשר הוא להועיל ולהזיק גם יחד. והנוער העברי שבכל העולם, כמו כל נוער אחר, וביחוד נוער עם סובל ומקוה, מחפש לו את הרומנטיקה, את היופי שבצדק והיושר. והנה: עם הכרזת באלפור נכנסה בלב הנוער העברי אהדה מיוחדת לבריטניה הגדולה, הרואה בה את מלכות-כורש השניה שבימינו. איני יודע, אם להוד-מעלתך ידוע מספר המקרים בעולם, שהנוער העברי מכריע בהם את כף-האהדה לבריטניה הגדולה במומנטים חשובים למדי. ואיפה החכמה הבריטית בזה, שפקידי הוד-מעלתך עושים מעשים המבחילים על הנוער העברי שבכל העולם את שמה של בריטניה הגדולה? – יען כי כדאי לדעת: כל מה שמישהו עושה לעמנו, כל הבויקוטים והזלזולים שבעולם, לרבות גם פרעות-הדמים שבעמים ובארצות יחד, אינם עולים בד-בבד ואינם מכריעים את הכף לעומת מעשה-זלזול קטן שבקטנים, שאיש-בריטי עושה בנו! ואין דבר, שיחלחל בו בנוער העברי בכל העולם, ואפילו במתבוללים שבו, חלחול של-זיעה, כמו שמזעזעת אותו השמוּעה:

– פרעות בארץ ישראל! ותחת שלטון בריטי! –

הוד מעלתך! יודע אני, שגורל מצבנו פה בארץ נחתך לא פה, כי אם בלונדון, אך ישנם דברים שבפרט, שאינם נעשים על פי ההוראה הפוליטית שמלמעלה – ודוקא הם-הם הדברים שבהם תלויה חכמתה של בריטניה. לפקודתו של קאיוס קאליגולה המטורף, להעמיד את צלמו בהיכל הקודש שלנו קדמה השנאה הפרטית, האישית של חיילי רומא וקציניה פה בארץ. של אותם האַנשים, המעדיפים את רגשותיהם הפרטיים על הרגש הפטריוטי אל מולדתם ואל תועלתה. אלה – לא רק הטמטום הוא תכונתם, כי אם יותר מזה: בוגדים הם במולדתם, חותרים הם תחת השלטון הבריטי יותר מכל המרגלים שבעולם! גרועים הם מן השודדים, העושים את מעשיהם מתוך שהם להוטים אחרי שלל וביזה – ואלה מזיקים לאחרים ולעמם-הם!

ומי מאתנו מאמין כבר היום ב“פעולות בודדות”, בפעולות יחידים שבאיזו ממשלה – ובפרט אם הממשלה אינה מעכבת בעדן!?

את אלה מצאתי לי לחובה להגיד להוד מעלתך, שליחו של עם, שאני מכבד אותו יותר מכדי לכבוש את דברי אליו, שלוּ כבשתי אותם, הייתי דן את עצמי לבוגד נבזה וחדל אישים יותר מאשר את אלה, שאני מאשים אותם בכל ההאשמות הללו!

על שנאה מזיקה זו יאָמר:

– מְנֵה, מְנֵה – –

והנני בכבוד להוד-מעלתך:

אביגדור המאירי

ברגע זה שאני יושב לפנות אליכם בשורות הללו, אין אני יודע, איך יגיעו הדברים אליכם? אינני יודע אם יימצא אחד מבין המבינים עברית שבקרבכם, שיתרגם לכם את הדברים, ואם יימצא אדם כזה – איך ימסור לכם? כלום יש עתון ערבי כזה בארץ-ישראל, שיעשה לכם את הטובה הזאת, כלום יש עתון ערבי שהוא שלכם, של הפשוטים, של העניים שבכם, של הקרועים והבלויים, של בעלי המלאכה הרוצים לעבוד, להשתכר ולחיות, של הפועלים המזיעים בעד פרוסת-לחמם הדלה ושל הסוחרים הקטנים הרוצים להרויח וליהנות מן החיים הקצרים והרעים פה על אדמות? לו היה לכם עתון כזה, ודאי שהיה אומר: הבה, נשמע מה אומר לנו סופר עברי, אדרבה, נשמע, מה בפיו להגיד לנו! העתון היה מביא את דברי, אתם הייתם יושבים וקוראים, בלי עוזרים מן הצד, בלי “מנהיגים”, בל “אפּוֹטרופּסים נדיבי-לב”, בלי מפרשים ומסרסים ומזייפי המלים ומעקמיהן, הייתם קוראים בשכלכם שלכם, בתבונתכם, שאינה אמנם “תבונה פוליטית עליונה”, אך תבונה פשוטה של אדם פשוט, שאינו יודע חכמות “ובּוליטיקה”, הייתם יושבים וקוראים את דברי, דבריו של אדם שגם כן אינו לא מנהיג, לא בעל מפלגה, לא פּוליטיקן, שיש לו להגיד דברים אחדים, שלעולם לא תשמעו אותם מפי אחר, דברים פשוטים מאוד-מאוד, שכל ילד יוכל להבין אותם, ולחשוב ולהגות בהם רגעים אחדים, להרהר בהם לא במוחם של אחרים, כי אם במוח-עצמכם – – ואז – – היו הרבה דברים משתנים בחייכם, ואז – אז לא הייתם במדה כזו ראוים לחמלה, לא הייתם במדה גדולה כזו ראויים לצחוק, אף כי לא לצחוק-לעג, כי אם לחיוך של-רחמים, של רחמים גדולים מאוד-מאוד.

יען כי ישנם דברים שאתם יודעים יותר מכל הפוליטקנים שבעולם – ויש דברים שאינכם יודעים, אף כי נמצאים הם בקרבכם ונעשים לעיניכם, מעשים בהירים מאוד, ואתם עוברים עליהם ואינכם מרגישים בכם, כאילו מישהו מהבּיל על עיניכם ערפל-עשן ואתם מתהלכים בסנוורים ממש. –

ישנם דברים שאתם יודעים יותר מכולנו. מי כמוכם יודע, שהאדם הפשוט, העובד במלאכה, או בעבודת-שכיר אין לו כל ענין באותם הדברים הגבוהים, שהמנהיגים והשרים מדברים עליהם באזניכם?

מי כמוכם יודע, שהאדם הפשוט רוצה לא אחרת, מאשר לקום בבוקר ולאכול ארוחת בוקר לשובע ואח"כ ללכת לעבודה, למלאכה למסחר, ולפנות ערב ליהנות קצת מן החיים, לחיות במנוחה, להשתעשע בחברה, לשמוע מוסיקה יחד עם משפחתו ועם חבריו-ידידיו ולהתפלל בשעה שצריך, ושוב לעבוד במנוחה ולגדל את משפחתו וליהנות מבניו, ויחד אתם להזדקן ולראות בטובתם ושמחתם כל הימים?

מי כמוכם יודע, שכל יתר “הדברים הגבוהים” כמו “מולדת קדושה” ו“ממשלה לאומית” ו“העם הנאור” ו“האומה הנעלה” ועוד כאלה הם רק מלים ריקות נבובות כמוץ, אם אין לחם בכל יום, אם אין לילד צעצוע ובגד ללבוש, אם אין לאשה מה לבשל בבית, ואם אין דירה הגונה ואין פרוטות ללכת לסינמה ואם אין פרוטות אפילו לכוס גזוז או לגלידה או לסיגריה – אם אין פרנסה פשוטה, הרי כל הדברים היפים שאתם שומעים בקדושה, כל “הפוליטיקה הגבוהה” אינה שווה אף לימון סחוט המתגלגל ברחוב!

ומי כמוכם יודע, שלא רק אתם כך, אלא כל אדם בעולם, כל אדם פשוט העמל לפרנסתו, וביניהם גם אנו היהודים, שבאנו ובאים הנה גם-כן רק בשביל לחיות באיזה אופן שהוא, לעבוד, להשתכר או להרויח קצת פרנסה כמוכם, ואתכם יחד לסחר, לעבוד ואתכם יחד להפגש, לשוחח, לשמוע מוסיקה וליהנות מן החיים?

ומי כמוכם יודע, שאיש מאתנו אינו רוצה יותר מאשר לחיות בשלום, אינו רוצה לא להפריע לכם בשום פנים ובשום מקום, לא בעבודתכם, שהיא נחוצה גם לנו כמו שעבודתנו נחוצה לכם, ולא בחיי המשפחה שלכם ולא בבית התפלה שלכם ולא בשום דבר שבחיים – מי כמוכם יודע זאת?

ומי כמוכם יודע, שדאגתנו הקטנה ביותר היא גם כן גדולה יותר מאשר להתערב בעניני הדת והמשפחה שלכם וכי גם הטיפש או המשוגע היותר מטורף שבינינו לעולם אינו מהרהר על מסגד עומר, או על דברים דומים לאלה, כפי שאומרים לכם, שרוצים אנו להרוס אותו, או להשתלט עליו – מי כמוכם יודע, שזאת היא שטות המעוררת רק צחוק בעיני כל העולם?

את כל אלה אתם יודעים היטב כמונו; זה שנים על שנים חיים אתם אתנו פה בשלום ובעבודה, ומעצמכם מעולם לא עלה על דעתכם לבדות שטויות כאלה, יען כי יודעים אתם, כי שטויות הן! –

אך ישנם דברים שאין אתם יודעים. ישנם דברים, הנעשים לעיניכם – ואתם אינכם מביטים בהם, אינכם מהרהרים אחריהם ולפיכך אינכם רואים אותם.

אתם אינכם יודעים, שאותם האנשים “הנכבדים”, המדברים לכם כל הזמן על “המולדת הקדושה” ועל “האומה הערבית הנאורה” ועל “קדושת הנביא” – אותם האנשים רוכבים על גביכם כמו על חמורים שלהם, ושדירתם הנאה והאוטומוביל שלהם היפה חביב עליהם יותר מאשר כל המולדת הקדושה, עם האומה הנאורה ועם אמונת הנביא ביחד!

אתם אינכם יודעים, שהאנשים האלה, בשעה שהם משסים אתכם להלחם, לסכן את חייכם ואת חיי משפחתכם בעד “קדשי האומה” – “שצריך להציל אותה מידי היהודים” – באותה שעה עצמה הם שומרים על ילדיהם-הם מכל סכנה והם עצמם נשמרים מכל כדור ומכל ריח-מות!

אתם אינכם יודעים, שבאותה שעה עצמה, שהם שולחים אתכם להרוג ולשרוף ולהשמיד את היהודים, “המנשלים אתכם מעל אדמתכם” – באותה שעה עצמה מנהלים באי-כוח שלהם משא ומתן עם קוני-אדמה, באותה שעה עצמה מוכרים הם עצמם את אדמתם – אם רק נותנים להם מחירים טובים! –

הלגלות לכם את שמו של אחד המנהיגים שלכם, שבשנת 1929 היה אחד המסיתים הנלהבים שלכם לפרעות ושצעקתו הרמה ביותר היתה: “הצילו את אדמתכם” – וּמזכירו היה נמצא באותו יום עצמו בתל-אביב, ובבית יהודי ועל יד שולחן יהודי היה מנהל משא ומתן בדבר הפרדס של אותו “מנהיג”, שבאמת הצליח למכור אותו בתוך כדי מהומה, בתוך כדי מלחמה עם היהודים, שבה אחיכם שכבו חללים יחד עם היהודים המדוקרים – – –

והיודעים אתם, איפה שכבו החללים האלה יחד?

על יד אותו פרדס עצמו, שנמכר בשעת המהומה ושהמנהיג, המפקד על “המלחמה הקדושה”, קבל את מחירו השמן באותו יום עצמו בכסף מזומן.

רצה אלהים, אותו האלהים ששמו העברי הוא “אדוני” ושמו הערבי “אללה”, הוא רצה בכך, שדווקא על-יד הפרדס ההוא ישכבו שני “האויבים” זה על יד זה אלמים ועורים ומבלי שיוכלו להביט זה בפני זה ולהתבייש אחד בפני השני – ואחר כך להתחבק ולפרוץ בבכיה!

והוא רצה, שדוקא שם, על יד הפרדס ההוא תפגשנה האלמנות, שהביטו זו בזו אילמות ולא הבינו, על מה ולמה איבדו את בעליהן ולמה בעליהן “שנאו” איש את רעהו? –

הלגלות לכם את שמו של אותו “מנהיג נכבד”?

למה? מה זה יועיל לכם או לנו? כלום יחידי הוא במעשיו אלה? אם לגלות, הרי צריך הייתי לחבר רשימה ארוכה למדי, רשימת כולם, לא רק של אחדים מהם! –

את זה יודעים גם אתם, שאנו היהודים באנו ובאים הנה מתוך גיהנום רותח, מבין פראים אירופיים, כדי לעבוד פה אתכם יחד כמו עם אחים – אך את זה אינכם יודעים, שדוקא מזה מפחדים מסיתיכם: מפחדים הם מפני חיינו המשותפים בשלום!

ראשית מפחדים הם, שמא יוטב לכם מצבכם המסכן, תתחילו ללמוד, לדעת, להכיר ולהבין אותם ולראות אותם כמו שהם – ואז לא יוכלו להשתלט עליכם כמו על עבדים שלהם!

ושנית: אתם אינכם יודעים, שהמריבה בינינו נחוצה להם למכירת הקרקעות שלהם: צריך להרים צעקה, שהיהודים “גוזלים את האדמה של האומה” – – – בכדי שהיהודים יתנו מחיר גדול! ובזה הם מצליחים באמת!

את זה יודעים אתם, שאחיכם הולכים כמו סוסי-מלחמה מדורבנים להרוג ולהיהרג – אך אינכם יודעים, שתמיד, אחרי כל מלחמה כזו, באים אלינו ערבים מסכנים, המשלמים בפרנסתם בעד מלחמה זו, באים, ומכים על חזיהם ותולשים את שער ראשם ומבקשים מאתנו סליחה על השטות שעשו, ושהם אינם אשמים בדבר!

את זה אתם יודעים, שמלחמה זאת צריכה להיות באמת קדושה ואמתית, פירוש: אם באמת רוצים היהודים ברעתכם, הרי באמת צריכים אתם להלחם בהם – אך את זה אינכם יודעם, שלו היתה המלחמה הזאת אמתית, כלומר לו באמת היו מנהיגיכם כואבים על עוול שנעשה למולדתכם – הרי היו צריכים לשלוח למות לא רק אתכם כי גם הם עצמם היו צריכים לצאת לקראת הסכנה, הם עצמם היו צריכים ללכת בראש עם סכינים ועם מקלות ולפניהם היו צריכים לצאת קודם בניהם הנחמדים – ולא לשבת באותה שעה בבית ולשתות קפה במנוחה וליהנות מן הסכנה ומן המות שלכם –

או אולי ראיתם בין עצמכם אחד מן המנהיגים שקרב לתל-אביב בראש המחנה לסכן את חייו?!

אנחנו אף אחד מהם לא ראינו מעולם בראש!

או אולי ידעתם, כמה אלמנות השאירו “הגבורים הנכבדים” ההם, או כמה יתומים נשארו אחריהם רעבים ללחם ובלי אב מלטף?!

את זה יודעים אתם, שמחלקים לכם פרוטות וסיגאריות וארוחות בשעת המהומות – אך את זה אינכם יודעים, שהפרוטות האלה והסיגאריות והארוחות אינם שלהם, כי אם מחוץ-לארץ בא הכסף. מאת אנשים, או מדינות, הרוצים להשיג את שלהם פה – ובעזרתכם, בעזרת כוחכם, התלהבותכם ואמונתכם התמימה! ובעוד שאתם מקבלים ארוחה דלה – הם עצמם, “המפקדים” שלכם מקבלים יותר מארוחה ויותר מפרוטות! הסכומים שהם עצמם מקבלים – אתם אפילו בחלומכם לא ראיתם סכומים כאלה! –

ולפיכך מעוררים אתם בנו ובכל העולם לא שנאה – כי אם חמלה! חמלה גדולה ורחמים גדולים, על אנשים בעלי משפחות, סוחרים, עובדים, בעלי מלאכה, החיים אתנו יחד שנים אחדות, מרויחים מאתנו, אנו מרויחים מכם ושלום בינינו – ופתאום שומעים אתם לקול רמאים, רודפי-כסף, ספסרי-קרקעות, בעלי אבטומובילי-פאר, רועי-תענוגות – שומעים להם, ובין-רגע נעשים לנו אויבים צהובים, שוכחים את החיים המשותפים, את האינטרסים המשותפים לנו, את המסחר ואת הידידות – וחורקים את שיניכם כחיות פראיות להרוג אותנו ויחד אתנו להשמיד גם את החיים, המסחר, הידידות ואת עצמכם ביחד.

הראיתם פעם שני תרנגולים מתנגחים ומורטים זה את זה, כרצון האנשים המשחקים בפרוטות על חייהם?

את זה רוצים הם! רוצים הם אותם האנשים הנותנים את הכסף, שהערבים והיהודים ימרטו אלה את אלה כאותם התרנגולים – והם עצמם ישבו מרחוק וישיגו את שלהם! –

מי ראוי לחמלה יותר מאשר שני תרנגולים כאלה?

והיודעים אתם, מי המשיל לי את המשל הזה עליכם?

אגלה לכם: משורר ערבי נכבד מאוד, שהתודעתי אתו בימים האחרונים ושוחחתי אתו עליכם ועלינו. הוא אמר לי את המשל הזה, ואחר כך הוסיף בכאב: "כלום יכול אתה לשער, איזה טרגדיה היא, להיות משורר של עם מסכן כזה הרוצה לחיות חיים שקטים וטובים – ותמיד מאבד את שכלו בעד סוכריה יפה – ומקלקל בעצמו את חייו ואת עתידו כל הזמן! –

יודע אני: כעת שוב יבואו המנהיגים ויצעקו עלי: – הנה את האומה הערבית הוא מחרף ומגדף!

לא. לא את האומה הערבית אני מחרף ומגדף, כי אותם, רק אותם! הם, המסיתים את זולתם למלחמה וקרבנות – והם עצמם אינם מסכנים את חייהם ואינם מקריבים כלום – למסיתים אני אומר: נבלים, פראים, חיות רעות בצורת אדם, נוכלים ורמאים מן המדרגה הכי שפלה!

יען כי: כל המסית לרציחה והוא עצמו עומד מרחוק – גרוע הוא אפילו משודד סתם! השודד הלא מסכן גם את חייו למען בצע כסף, למען השלל, והם: את השלל הם מחלקים ביניהם – אך את חייהם מסתירים הם במבצריהם יפה יפה.

לא את האומה הערבית אני מחרף חלילה, הם לא האומה הערבית! אוי ואבוי לאומה הערבית, לו היו הם באי כוחה! ואם יש מישהו המחרף את האומה הערבית ומחלל את כבודה, ואם יש מישהו המחלל את כבוד הנביא ואלהיו – הרי זה הם עצמם, המוכנים למכור את כל כבודו של הנביא בעד נסיעת-תענוגים אחת לחוץ-לארץ!

יודע אני את ספר-קדשכם, את הקוראן, נמצא הוא אצלי על יד התנ"ך והברית החדשה. שלושת הספרים האלה קדושים הם בעיני, יען כי מאמין אני באמונה שלמה, שכל הטוב והיפה שבשלושת הספרים האלה יהיו פעם לחטיבה אחת, “לתקן את העולם במלכות שדי”. ואם יש אדם בעולם, החרד לקדושת הקוראן, הרי זה אני לא פחות מאשר אחד מנאמני האומה הערבית – אך לא הם, לא הפחדנים ההם, שפחדו להרים ראש נגד הממשלה התורקית – וכעת מסיתים הם אחרים נגד – – – נגד מי? נגד עם, שאין לו לא צבא ולא תותחים, רק מחרשה ופטיש ואַמת הבנין!

לא הם!

לא הם, המנצלים לטובתם גם את הקוראן וגם את חייכם-אתם ואת האומה הערבית כולה!

לא הם, הגוזרים עליכם שביתה, שלא תשתכרו ולא תרויחו את פרוטות המזון שלכם – והם עצמם סוחרים ומוכרים עם יהודים ומתעשרים מהם.

לא הם, המוכרים אתכם לזרים, ואת פיכם סותמים בצעקות על הצלת המולדת ובארוחות-נדבה עלובות, שכלביהם היו עוזבים אותן, לו היו מציעים אותן להם.

ומדברים הם גם בשם הקוראן ובשם הנביא.

הנביא שלכם היה היחידי בין הנביאים, שהיה גם גבור-מלחמה אדיר – והראיתם גבור מלחמה המתנפל על אנשים ההולכים ברחוב שלוים ושקטים לתומם?

הראיתם גבור מלחמה, המתנפל בשצף קצף על נשים וילדים תמימים?

והאם מן הקוראן למדו את לשונם לשקר?

הקוראן שונא את השקר ואת הערמה ואת הפחדנות ואת המרמה – יען כי רק החלש בכוחו, שאין בו כוח האמת, הכוח המוסרי, רק הוא מוכרח להשתמש בערמה, בשקר ובמרמה!

יבוא יום, והטובים והנאמנים שבכם יוכלו להגיד לכם את אשר בלבבם, לא יפחדו מפני איומי המות שלהם – ואז נבוא יחד אליכם, יחד עם משורריכם, מלומדיכם ומנהיגיכם האמתיים – נבוא יחד ונגיד לכם את אשר הישרים שבכם מפחדים כעת להגיד בגלוי! –

את אלה רציתי להגיד לכם, אתם המשוסים והמרומים פי-שבעה יותר מכל מרומה אחר בעולם, אתם מרומים לא רק במחיר חייכם, פרנסתכם ושלומכם, כי גם באמונתכם הקדושה!

מְרֻמִּים אַתֶּם בָּעוֹלָם הַזֶה וּמְרֻמִּים לְעוֹלָם הַבָּא!

וכשאני רואה אתכם מתקרבים אלינו בסכינים ומקלות – נשבע אני באלוֹהי ובנביאי ישראל ובכל הנביאים הקדושים, כי לא שנאה אני מרגיש אליכם, כי אם רחמים, רחמים גדולים וחמלה לדורות.

אלהינו המשותף ירחם עליכם ויפקח את עיניכם, כי גדלה עליכם חמלתי עד מאוד!

אביגדור המאירי

בימי מבוכה אלה, המתקדרים עלינו לא במקרה, כי אם מזמן לזמן, מפקידה לפקידה, מרגיש הסופר העברי חובת-הכרח פנימית וצורבת לבוא אליכם בני-הנוער בדברים אחדים, גם כן לא בדברים שבמקרה, לא בהתלהבות השעה או הרגע, כי אם בדברי-הגיון שקולים ובשלים, שלא השראת בת-השיר הולידה אותם, כי אם החרדה המתמידה לגורלנו, הדאגה המעיקה לחיינו, לתקוותינו, למצבנו בהווה ובעתיד: אותה הדאגה, שברגע-הצריבה שלה מצעיקה היא אותנו בדברי שירה כואבת, אך ברגעי דין-וחשבון, ברגעי המנוחה, המצווה עלינו מטעם הסכנה המתמדת, מרתקת היא אותנו אל ההגיון, אל המחשבה הקרה, אל ההבלגה, אל אותה ההבלגה שקצין-המלחמה מצווה עליה ברגעי סכנת-המות באחריותו הגדולה לא על חייו שלו, כי על חיי כל אלה, שגורלם מסור בידיו.

וברגעים כאלה באתי לידי מסקנה מעציבה, שהנוער העברי הוא הנוער הטרגי ביותר בעולם. טרגי, לא באשר בן עם חלש ורפה-אונים הוא. החולשה אינה עדיין טרגדיה. אך טרגדיה היא, אם נוער לוהט, רוצה, מלא חיים ומרץ אומר לבנות את מבצר עתיד-עמו, אומר לכוון את מהלך חיי עמו במבוכת העולם – ויחד עם זה עוצם הוא את עיניו מראות את הנעשה סביבו מזה דורות: אינו לומד לדעת את אשר עליו לדעת והולך הוא אחרי דברי-להטים יפים או לא יפים, המובילים אותו אל המטרה ההפוכה מאשר רוצה הוא בעצם. טרגדיה היא, אם הנוער אינו לומד כלום, אינו מפנה את לבו להתעמק בהוויות העולם ובתולדות מלחמת חייהם של העמים ובמסקנותיהן ההגיוניות, המעשיות, שבלעדיהן מגשש הוא באפלה כל ימיו. טרגדיה היא, אם הנוער חי רק על כרוזי הרחוב שאחרים מכינים לו ובשמו-הוא, על סיסמאות נוצצות, המבליחות וכבות, והמאירות לו לרגע רק את ערוות “האויב” כביכל, ולא את המצב כמו שהוא, לא את סכנת עצמו, את סכנת עמו במצב העולם כולו.

אָבד עמי מבּלי דעת" – צעק הנביא הישראלי לפני אלפים שנה – והנוער שלנו הולך ואובד מיום ליום בים ההסתה המפלגתית, בנחשולי השנאה האישית, שנאה אל בני המפלגה שכנגד, שנאה אל האדם, ההולכת ועוברת יותר ויותר לשנאה אל הרעיון עצמו – אך ורק יען כי המפלגה שכנגד דוגלת ברעיון זה ומכבדת אותו.

יודע אני היטב, שמשמעת המפלגה דורשת מאת הנוער פרישות גמורה מהציץ אל תוך עולם-האידיאות, שאינו קשור ואינו תלוי בשום מפלגה ובשום אדם; גוזרת היא על הנוער בוּרוּת גמורה: “אסור ללמוד ואסור לדעת!” – והנוער הדוגל בשם ההכרה האישית והלאומית אינו מרגיש בעלבון זה ומציית הוא למצות-הבערות של אדוניהם אל עבדיהם הנכנעים. – אך כל זה אינו מונע אותי מלהגיד את אשר עלי להגיד. ולפיכך אנסה לרכז את האני-מאמין שלי בפרקים קצרים ובמסקנה סופית.

ודוקא בשעת תסיסה זו אבוא לא בשיר קינה או “במאמר פוליטי” כביכל, כי אם בדברי-יסוד שבעיון, דברים, שמשך הרבה שנים נבחנו אצלי, נסתננו והוצרפו בי והתגבשו עד כדי יכלתי למסרם כיסוד להפשרת כל הויכוחים והשיחות שבחיינו.

א. הִתְפַּתְּחוּת וּמַשְׁבֵּר

התפתחותו השכלית של האדם הביאה אותו לידי משבר. המשבר העולמי שבתקופתנו, שלא היה עדיין דוגמתו בהיסטוריה, אינו מקרי, כלומר: לא תוצאת מעשה ידוע או מפעל מן המפעלים, כמו המלחמה וכדומה, אלא תוצאתו הישרה, ההגיונית וההכרחית של המשטר הקיים, שבהתפתחותו צולע הוא יותר ויותר לצלע אחת, עד שהולך הוא ומאבד את שווי-משקלו: מפותח הוא במדה ידוע בשכלו, בערמתו – ואינו מפותח באותה מדה עצמה במוסרו, בחכמתו. – אמנם, הוא הגיע כבר לידי הכרה, שהמוסר הוא מדה יפה, אך לידי הידיעה הברורה, שהמוסר היא מדה טובה, תועלתית – לא הגיע עדיין. כילד הזה, היודע כבר, שהנימוס, ההתנהגות ההגונה מדה יפה היא, אך אינו רואה עדיין שהיא גם מדה המביאה לו תועלת בחייו. – ולפיכך: מדת התפתחותו הכללית, האנושית של האדם המפותח צריכה להיות נמדדת לא במדת חושו המוסרי באשר הוא מוסרי, אלא במדת הכרתו, שהמוסר הוא טוב ומועיל לבעליו – והיפוכו רע לו בהחלט. אדם החי חיים טובים ונוחים וחייו נעימים לו בתוך חברה סובלת מחסור ורעב – אדם כזה אינו בבחינת בן-אדם מפותח, כי אם בבחינת בעל-חי אחר, שאינו רואה ואינו שומע את סבל זולתו ויסוריו, ואינו דואג אלא לעצמו ולהנאתו הפרטית. האדם המפותח יודע ומרגיש, שאין מוסר או פשע כשהם לעצמם, אך יש חכמה וטפשות. המוסר הוא: חכמה עליונה, והרשע: טפשות. – יש שכל גם ברשע, אך היא אינו חכמה, אלא רק ערמה, שהיא תמיד ההפך מן החכמה. – מטרתו של האדם המפותח ושל החברה המפותחת צריכה להיות: אדם מאושר בחברה מאושרת, שפירושה: אין אדם יכול להיות מאושר, אלא בחברה מאושרת. – ביחיד נאמר – והוא הדין באומה: אין אומה יכולה להיות מאושרת, אלא בעולם מאושר, פירוש: בחברת אומות מאושרות, שאין סכנת המלחמה מאיימת עליה בה. –

חוסר ההכרה הזאת, חוסר ההתפתחות המוסרית-המעשית הזאת, שצריכה להחזיק את שווי משקלו של המשטר האנושי – הוא המהפך את כל טוב החיים למארה: הוא המשתמש באוירון, בראדיו, במכונת-החשבון ואפילו בגיתה ושפינוזה לרע לו; לרעתו ולא לתועלתו: למלחמת אדם באדם ולא לשלום של יצירה ואושר. התפתחות צולעת זאת, התפתחות בציביליזציה בלבד ולא גם בתרבות המוסר – הביאה אותנו לידי משבר עולמי: לידי רכוש-תועפות בידי יחידי-סגולה – ומיליונים גוועים ברעב.

ב. מַשְׁבֵּר וּמַהְפֵּכָה

החיפוש לפתרון המשבר אינו פוסק, ולא רק אצל הוגי-דעות, שרחמיהם נכמרים למיליונים הסובלים, אלא גם בין אותם יחידי הסגולה, שכל טוב האנושיות ברשותם הוא. ואם מוצא אתה בין אלה גם בני-אדם, שלכאורה אין בלבם כל מקום לרגש המוסרי ובכל זאת מחפשים הם מוצא – הרי זה משום שלאט-לאט עומדים גם הם על העובדה, שחרב דאמוקליס תלויה מעל ראשם ושאי-אפשר להמשיך ככה בלי סכנת-חורבן כללית וגדולה. – אלה והנגררים אחריהם מחפשים כל הזמן תרופות שונות, שבעצם אינן תרופות אלא רפואות-אליל של ימי-הבינים התמימים. כל רפואה חלקית במשטר החולה, דומה לרפואת רופא הרוצה לרפא את האבעבועות שעל גוף החולה במחלת-הדם – ומבלי לקחת בחשבון את המחלה עצמה, הגורמת לאבעבועות אלו, ולרפאה ריפוי ראדיקאלי וקרדינאלי כאחד. –

והנה – הרפוי הטוב והיחידי למחלת המשטר הזה, שהגיע עד משבר, הוא: שנוי המשטר עצמו. שנוי, שפירושו קודם כל: הפקעת כוח-הרכוש הכביר מידי יחידי-סגולה ומסירתו בידי הממשלה. ביתר דיוק: הפקעת אמצעי-הייצור, המכונה, המכרה וכדומה, מידי יחידים ומסירתם לידי הלאום עצמו. אמונת עמי-הארצות שבנו, האומרת, שהרכוש עצמו הוא אויבה של ההתקדמות הסוציאלית – אמונה מוטעית היא. אלא, שהרכוש צריך שיעמוד לשרות האינטרסים הלאומיים והסוציאליים, צריך שיחדל מהיות גורם לסבל, למחסור ולרעב של הלאום ואסור לו לרכוש שהוא ינהיג את הפּוליטיקה ויכוונה כרצון בעליו היחידים. – ובכן: לא שהרכוש עצמו גורם למשבר, כי אם בעליו, הנאחזים בו בכל כוחם ואינם רוצים לוותר עליו גם במחיר רעבונם של מליוני האומה ומיתתם המשונה ברעב. – ועקשנות זו, עקשנותם של בעלי-הרכוש, שעדיין לא הגיעו לידי הכרת הרע והמזיק שבשלטון הרכוש על האומה, היא המכריחה לשנות את המשטר על ידי מהפכה. המהפכה אינה אידיאל בפני עצמו, כי אם רע הכרחי, שבעלי הרכוש עצמם גורמים לו בחוסר ההכרה הלאומית המפותחת, ההכרה המוסרית-המעשית, ששנוי המשטר טוב לאומה וטוב להם, ההכרה שרק בעל-החי שפל-המדרגה אינו דואג אלא לעצמו ועל חשבון אחרים, ולא האדם המפותח. – שרק זאב בצורת-אדם, ובשכל-אדם משמיד צרכי-אוכל, כדי להעלות את מחירם, כלומר: רק בעל-חי שאינו חברתי ואינו יודע, שהאושר האמתי אינו קיים אלא בחברה מאושרת. – ועד שלא עמד על עובדה זו – צריך להכריח אותו לטובת המיליונים הסובלים: לטובת האומה עצמה.

ג. מַהְפֵּכָה וּמִלְחָמָה

שני יסודותיו הארורים של המשטר הקיים הם: רעב-ההמונים והמלחמה. ואם לקחת בחשבון את העובדה האיומה, שההמונים הרעבים הם-הם המשתתפים במלחמה, המתמותתים במלחמה, שכל עצמה אינה באה, אלא להגדיל את כוחם ורכושם של אותם יחידי-סגולה המרעיבים אותם, ושאחרי המלחמה – אפילו אחרי מלחמת-נצחון – אין הרכוש דואג אפילו ללחם חוקם – הרי לא צריך להיות טבע-מהפכן בשביל להחליט: כך להמשיך אי-אפשר לחלוטין. אי-אפשר להמשיך חיים המשוללים כל הגיון, כל רגש-מוסר וכל תבונה מעשית מינימאלית. ואם בעלי-המשטר אוחזים בכל האמצעים שבעולם בשביל להמשיך את משטרם זה – הרי האדם המפותח מסיק את המסקנה ההגיונית והישרה: כוחו הכביר של הרכוש השולט משתמש בכל האמצעים שבעולם לשלטונו – ואף אנו כך: כל האמצעים שבעולם כשרים במלחמה נגד משטר שלטונו של הרכוש. – חסידיו הראשונים של שנוי-המשטר אמרו אמנם: לא הרי האדם המפותח החברתי-המוסרי כהרי בעל-הרכוש שאינו מפותח ואינו חברתי-מוסרי: הוא אינו בודק באמצעי מלחמתו בי, לא כן אני, עלי מוטלת החובה ללמדו דרך-ארץ ולהראות לו, שאפילו במלחמתי יש מן המוסר. אני לא אשפוך דם, אני אלחם באמצעי מוסר, בהשפעה חינוכית, ולכל היותר בשביתה. לזו, לשביתה יש לי רשות וזכות לכל הדעות. וכן הלאה. – אך חסידות צדקנית זו פשטה את רגלה הנכאה, בהחלט. שום אמצעי אנושי, שום השפעה מוסרית ושום תורת-חינוך אין בכוחה לשנות את בן-האדם הנמצא בזרועות-קסמו של הרכוש. הרכוש הפרטי עלול להפך את הצדיק-בטבעו לרשע פושע לכל ימי-חייו. ורק דבר אחד יוכל להכריח אותו להיות לבן-אדם הראוי לשם זה: כוחו של המשטר. פקודה פשוטה של המשטר מועילה לקיים את המצוה ולהשמר מן העבירה, יותר מכל דברי-נבואה והטפת מוסר שבעולם. כל מה שיש לנו היום הן מן ההישג והן מן הפראות למיניהם – בכוח המשטר בא לנו, בכוח המשטר נשתמר מה שנשתמר מקדמותו הפראית, או שהמשטר עצמו חינך אותנו לכך. אלף מיני דוגמאות שבעבר ובהווה מלמדים אותנו זאת: “מוראה של מלכות” – כדברי חכמינו ז"ל – הוא הוא המתקן, המקלקל והמחנך לטוב או לרע. – ולהיפך: צריך ליצור את המשטר הטוב והמועיל לחברה, לאומה, לכל האומות, משטר שיכריח את האדם להתפתח – ועד שהאדם ממאן, מסרב ומתנגד: להכריח אותו בשלטון הכוח: במלחמה. באמצעיו שלו-עצמו, לכל סוגיהם ופרטיהם. –

ד. מִלְחָמָה וְדִיקְטַטּוּרָה

המלחמה היא התופעה האיומה ביותר, המחפירה ביותר והמבחילה ביותר בכל תופעות המשטר הרע. כל שלא טעם את טעמה ואת טעם הכרוך בה: השבי – לעולם לא ידע מהי. וטעם בחילה מיוחדת נוסף לזה על ידי ההכרה הנוראה, שהיא בעצם מיותרת לגמרי. אמנו האדמה יכולה לספק את צרכיהם בשפע לא של שני מיליארדים בני-אדם, כי אם של כמה וכמה יותר. ידיעה זו יצרה את תנועת הפּאציפיזם בעולם. – ואולם ככל נסיון של רפוי חלקי, גם הפּאציפיזם כשהוא לעצמו ולבדו אינו אלא רפואת-אליל. להלחם נגד המלחמה, ויחד עם זה להסכים למשטר הרע, הרי זה שוב דומה לנלחם במחלה ואינו נלחם בסיבתה הגורמת אותה. ולפיכך עומד האדם המפותח בפני ברירה: או להסכים למשטר הרע ולראות עוד תקופות על תקופות, איך טמטום איום זה, המלחמה, יעשה בנו שמות – או יחליט פעם להתנער מסיוט זה, ולהסכים למלחמה, על אף בחילתו וגעלו אליה, למלחמה גדולה, הבאה להשמיד את הסבה, את הגורם עצמו. ואפילו אם מלחמה גדולה זו תמשך מאה שנה, או מאתים שנה – עדיין יש חשבון להסכים לה: במלחמה זו יאבדו פעם מספר נפשות כזה וכזה – והמשטר הרע, הנזון מן המלחמות, אינו פוסק להשמיד כל הזמן פי כמה וכמה. ומכאן אתה מוצא, שפּאציפיסטים ותיקים ונאמנים כמו רומין רולאן, אנדריי זיד וחבריהם מודיעים בעליל ובעקשנות, ש“ברגע שרוסיה הסובייטית תאָסר במלחמה עם מישהו או מישהם – הם יהיו הראשונים, שילכו ברובה בידים להגן עליה” – יען כי מאמינים הם, שמלחמתה של רוסיה הסובייטית היא מלחמה בעד משטר עולמי המשולל את המלחמה בין עם לעם. מובן, שאלה הם דברים שבלב, שבאמונה. – אך כל המאמין בזה כמוהם ודאי, שעליו להסיק את המסקנה ההגיונית ולא לפסול את המלחמה סתם, כי אם להבדיל בין מלחמה נגד המשטר הרע, כלומר: נגד המלחמה עצמה, ובין מלחמה בעד משטר הרע וכל הכרוך בה, כלומר: מלחמה בעד מלחמה. והוא הדין בפּאציפיזם: לא הפּאציפיזם כשהוא לעצמו מונח פה על הקלף, אלא הפּאציפיזם המזויף, זה המדבר נגד המלחמה ואינו רוצה לראות, שבלי מלחמה גדולה ומכריעה לעולם לא נשיג את הפּאציפיזם הנכסף, הסופי.

ואם למלחמה, וביחוד אם למלחמה גדולה ומכרעת – הרי זו אינה אפשרית בלי אותו האמצעי, שכל מלחמה בכלל נוקטת בו, והיא: הדיקטטורה.

ה. דִּיקְטַטוּרָה וּרְצוֹן הָעָם

המושג דיקטטורה, בדומה ליתר המושגים שבחיי החברה, עמד גם הוא למבחן בתקופתנו. ברגע שאנו מתעוררים מתרדמתנו, תרדמת המוסר המזויף, האומר לבלום את החיה הרעה, השולטת, בחוט-השני של הטפת מוסר, של דברי הנבואה – ברגע שאנו מחליטים לנקוט באמצעיו של הרכוש עצמו, יען כי המטרה מקדשת את האמצעים – עלינו לבדוק גם את “הדיקטטורה” בדיקה- מוסרית מעשית, ולא לפסול אותה סתם מתוך הרגל, או מתוך מסורת.

רגש-השלילה שלנו למושג דיקטטורה בא לנו מתוך יחסנו לשלטון-היחיד, משך תקופות היה לסמל העריצות האיגואיסטית, ההתעללות בקדשי האדם ובזכויותיו המינימאליות. – וכך היה הדיקטטור למרכז מלחמתנו, מלחמת ההתקדמות וההתפתחות, מלחמה שהופיעה בצורותיה השונות, אך תמיד הסתלמה במושג דימוקראציה. וטכסיסי-המלחמה השונים אם גם היו שונים מן הקצה אל הקצה – הולידו את הסיסמא: “רצון העם!” – הכל ברצון העם, לפי רצון העם ועם רצון העם! – והרבה זמן לא העיזו לנגוע באזמל-הנתוח ההגיוני והמעשי ולבדוק, אם רצון העם עצמו יש בו מן החיוב לו לעצמו, אם יש בו מן הברכה לחברה עצמה, כלומר: להתקדמות ולהתפתחות העם? מקובל היה ומפורסם, שמה שהעם רוצה – טוב הוא ויפה בהחלט. “רצון העם”, עם “התועלת לעם”. – ופה ספונה כל הטעות המעציבה, המטשטשת הרבה מושגים וביניהם את המושג “דיקטטורה”, הפסול אצלם בלי כל בדיקה, ומכאן אתה מוצא הרבה אנשי-שלומנו, ולא רק בעולמנו-אנו, שכל חייהם עמדו בחזית המלחמה בעד הדימוקראציה – עברו פתאום והתיצבו אל תחת דגל הסימפּאטיה לדיקטטורה הלאומית (מוסוליני), ומאידך גיסא: הרבה מהם נשבעים לדיקטטורה המהפכנית (סטאלין). וביחוד גדלה המבוכה עם הופעת הדיקטטורה הגזעית (היטלר): זו הביאה לידי הרהורים אחרי קדושתו של המושג “רצון העם”. כל היודע, מתוך למוד ונסיונות את גבהו התרבותי והציביליזיאציוני של העם הגרמני, ולא פחות מזה את גבהו המוסרי-הפּרטי של בן-גרמניה בחייו הפרטיים ובמסחרו – לא יסתפק בנחמת-ההשליה הבטלנית והנוחה: “זה לא עמו של גיתה, שיללר ולסינג ואוסבאלד!” – אלא יתעורר משנתו הדימוקראטית התמימה ויחליט בעוז: כן, זהו רצונו של העם הגרמני, שבחר בהיטלר ברצונו החפשי – וזה יוכל להיות רצונו של כל עם אחר בעולם, בלי יוצא מן הכלל, אם תנתן לו הזדמנות לכך. – סיסמתו של פרא-אדם זה: “בתעמולה נבונה אפשר להביא את העם לידי אמונה, שהגיהנום הוא הגן-עדן, ולהיפך!”, מעידה, שיודע הוא מה זה “עם”. – וביחוד, אם גם חינוכו של הנוער עוזר לכך. רותמים את הנער ברסן המפלגה, משביעים אותו בקדושת הדגל – והרי לך עם נאור ומסור ל“אידיאל” עד כדי שבירת חלונות ועצמות. –

ואולי מצא מישהו מאתנו דוגמא לכך בהיסטוריה, שאיזו סטיכיה המונית התעוררה פעם לרצון קונסטרוקטיבי ולא דיסטרוקטיבי? לרצון לבנות, לשפר, להיטיב ולאהוב – ולא להרוס, לקלקל, להרע ולשנוא?! יען כי אני לא מצאתי דוגמא שכזו. בכל סטיכיה המונית יש תמיד מאותו היסוד המתועב, ששמו מלחמת אדם באדם – ולא לטובת האדם בכלל.

ועל זה באה המסקנה ההגיונית והישרה: לא הדיקטטורה כשהיא לעצמה ולכתחילה פסולה, אלא אותה הדיקטטורה העושה באמת את רצון העם: המשחררת את האינסטינקטים הפראים הקדמונים, הטבעיים של רצון העם. – ולעומת זו ישנה דיקטטורה שניה שהיא חיובית בהחלט: אותה הרוצה בטובתו של העם על-אף רצונו. – הדיקטטור החיובי, האמתי הוא אינו בבחינת אב טפש, או פושע, העושה את רצונו של בנו הסורר, כי אם בחינת אב נבון, העושה ורוצה בטובתו של בנו על אף רצונו הסורר.– ואת דוגמתה של דיקטטורה זו ינקתי עם חלב אמי, ספגתיה עם אויר ה“חדר” ו“הישיבה” – מתוך תורת משה ומפעלו הכביר: “מלמד, שכפה עליהם הר כגיגית – – ואם לאו פה תהא קבורתכם!” – ואחרי התפרצותו של רצון-העם, אחרי מעשה העגל: “הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו!” – ומכאן גם הסתירות המדומות במעשי הדיקטטור החיובי. פעם: “לא תרצח!” – ופעם: “לא תחיה כל נשמה!” – כדי ליצור את האפשרות של “לא תרצח”, מוכרחים קודם לצוות: “לא תחיה כל נשמה”: – ואַבד תאבדם" – והנה גלוי מענין הראוי לתשומת-לב: בחוקי משה רבנו אין עונש מאסר. איך אומר הדיקטטור?: “העונש הקל ביוצר במהפכה הוא – עונש המות!” –

ו. רְצוֹן הָעָם וְאַבְטוֹנוֹמְיָה לְאוּמִית

מתעוררת השאלה: במה ייבחן הטוב והרע ברצונו של הדיקטאטור? – על שאלה זו יענה האני-מאמין השני שהוא שנים: א. מאמין אני בהכרה שלמה, שכל שאלה כלכלית בעולם היא שאלה בין-לאומית בעלת אינטרסים בין-לאומיים, שכן כל יסודות המשק הלאומי בין-לאומים הם, החל מן הכסף ועד תעשיית המחט הפּרימיטיבית ביותר. האינטרנאציונאל הראשון אינו הסוציאליזם, כי אם הרכוש, הכסף ופירות-הייצור, העבודה והיצירה. והאינטרנאציונאל “השני”, הסוציאליזם לא בא, אלא להעמיד אותנו על אמת זו, שהיתה חבויה עד אז, ולהסיק את המסקנה ההגיונית האחרונה: לטפל בו ברכוש כבענין בין-לאומי באמת, בהגיון גלוי ובתועלתיות בין-לאומית לטובת הלאום, ולא לכסות על בין-לאומיותו במסוה לאומי קדוש – למען המנצלים והמרעיבים את העם עצמו, את הלאום. – ב. מאמין אני ויודע ששום לאום אינו לאומי, אלא אך ורק בתרבותו, ברוחו, בצביונו, ובבית-הקבול של אלה: בלשונו הלאומית. במלה אחרת: במסורת שלו. וגם זו אינה עומדת על גבהה בהתפתחותה, אלא אם-כן יוצרת היא ערכים בין-לאומיים. אין משורר יפני, למשל, נכנס אל תוך שלשלת-הזהב של תרבותו הלאומית, אלא אם כן יש בו משני היסודות: מן המסורת של רוח-עמו, של הלך-רוחו, של צביונו ושל אידיאליו המיוחדים לו – ומן הערך הבין לאומי: אין הוא משורר בכלל, אם לא יצר ערכים, הנכנסים כערכים אל תוך ערכיה הכלליים של תרבות-העולם הבין-לאומית. ערכו של גיתה או של ייסינין הוא ערך בין לאומי מוחלט. את האמת הבאנאלית הזאת יודע כבר היום כל בר בי רב דחד יומא. – ובכן: הכלכלה, המשק, הלאומיים בפרטיהם, צריכים להיעשות ולהתפתח על פי האינטרסים הבין-לאומיים (שאלו את פי כל מנהל-בנק ויגיד לכם) – והתרבות הלאומית צריכה להיעשות ולהתפתח באופיה המסורתי של הרוח הלאומית בהחלט – אך כמו-כן במשקל-ערך בין-לאומי. – וכאן ספונה הבחינה וההבדל שבין הדיקטטור החיובי והשלילי: כל הרוצה ומתאמץ להרחיב את הקרע שבין אומה לאומה, שבין מדינה למדינה – רעה הוא רוצה ועושה לעמו, ולא טובה. רוצה הוא במלחמה ולא בשלום כלכלי ביניהם. – בנידן זה אפשר לבנות את הפאראדוכסון המדומה: השלום האידיאלי האמתי הוא – אותו השלום שאין בו כל אידיאליזם! – שלום האינטרסים המשותפים לכל האומות: שלום חמרי בהחלט. ואפשר להגיד: ההבדל שבין האדם המפותח ובין היפוכו, הוא: שהאדם המפותח מחפש ומוצא תמיד את המשותף שבין אדם לחברו ובין אומה לאומה, והפרא-אדם מחפש תמיד ומוצא את השונה שבהם, את ההבדל שביניהם. – צאו וראו, מה עשתה “האמביציה הקדושה” של המלחמה ל“אבטונומיה לאומית”: חלקי עם אחד שאינם נבדלים זה מזה אלא בשנוי דיאלקט קל שבקלים, כמו הצ’יחים והסלובקים, האוקריינים והרותינים, וכדומה – נלחמים בכל כוחם כל אחד בעד “אבטונומיה לאומית” נפרדת, במקום להכיר בעובדה, שההתאחדות המוחלטת שלהם עושה את כולם לעם חסון, בריא וחזק אחד בתכלית. הסיסמא היא: “איזה עם מוותר על דרישותיו הלאומיות?!” כל אבטונומיה לאומית כלכלית, אינה אלא קומפּרומיס ארעי, זמני ועובר – עד שתנצח ההכרה, שאין כלכלה לאומית בעולם בכלל, שכל רכוש היא בין-לאומי ושהגיע הזמן לטפל בו בצביונו האמתי, מה שהוא באמת: בין-לאומי. –

ז. אַבְטוֹנוֹמְיָה לְאוּמִית וְהַצִּיּוֹנוּת

האינטרסים הבין-לאומיים של המשק הלאומי הולכים ומתפתחים יחד עם התפתחות המשק הלאומי עצמו. היה זמן, ואַשור היתה חיה עם חיי מִשְקָה הלאומי בלי קשר עם יון או אפילו מצרים. היום: אם איזה בנק סרבּי פושט את הרגל – מרגישים זאת בבורסה הצרפתית ואפילו – היפּנית! ומשום כך אני מאמין, מה ששוב כל בר בי רב דחד יומא יודע, שאין אנו יכולים להקים את ביתנו הלאומי, או אם תרצו את המדינה העברית, בלי עזרת כל העולם, או חלק ממנו. – ולעומת זה מאמין אני כמו-כן, ששום לאום בעולם, עד שהוא לאומי במובנו המקובל כהיום של מושג זה, לא יעזור לנו בבנין הטריטוריה העברית, אם אינו מעונין, עד שאינו מעונין, או כל עוד שאינו מעונין לנצל אותנו לטובת עצמו. כל לאומיות בעולם מיסדת על ההבדל שבינה לבין חברתה (מוטב: אויבתה), על השנאה ללאום אחר ועל המלחמה בכל לאום אחר, ועל-פי רוב גם על הבוּז ללאום אחר. – הציונות אינה מטרה בפני-עצמה, כי אם אמצעי למטרה ידועה: להפסיק את סבלו האיום של עם-פרולטארי, על-ידי כברת-ארץ, שבה יהיה דומה לעת-עתה ליתר העמים; לעת-עתה, עד שתחדל המלחמה שבין עם לעם ועד שלא יכירו כל העמים, שאינטרסים משותפים להם במשק העולמי, המשותף לכולם עלי אדמות. ומשיכירו בעובדה זו – שוב לא יהיה גם לנו אינטרס מובדל לאומי בחיינו הכלכליים, כשם שלא יהיה לשום עם אחר בעולם. ומה שישאר לנו מן הלאומיות שלנו, הוא: תרבותנו, חיי הרוח שלנו, המתחילה באור-כשדים – וסופה מי ישורנה. – ומשום כך מאמין אני ויודע ברור, שרק תנועה אחת בעולם מעוניינת לפתור את שאלת היהודים, את שאלת הטיריטוריה העברית: זו התנועה הסוציאליסטית, כשם שמעוניינת היא לפתור את שאלת המשק העולמי בכלל על-פי אינטרס עולמי, בין-לאומי. –

תנועה עולמית זו הולכת ומכירה יותר ויותר גם באינטרסים המיוחדים של עם ישראל, הנמצא במצב מיוחד גם בשאלת הטריטוריה. אלא שמבדילה היא הבדל מעשי והגיוני בין הלאומיות הטפשית, הקטלנית, המיוסדת על שנאה, על מלחמה, על הבדלים משקיים מדומים שבין עם לעם, בין השליה לאומית, שחציה שקר וחציה לרעת האומה עצמה, ובין הלאומיות הבריאה, המעשית, האמתית, הַתַּרְבּוּתִית, המיוחדת לכל עם ועם. –

שום תרבות בעולם אינה מותנית בהכנעה או בהסכמה למשטר כלכלי-מדיני זה או זה בעולם. התרבות העברית ודאי שעברה דרך כל מיני גיהנום של משטרים מדיניים שונים – ונשארה תרבות לאומית בעלת אופי מיוחד שלה. יהודה הלוי הוא משורר עברי לא מתוך שמרוצה הוא במשטר ימי-הבינים שבתקופתו, אלא מתוך שממשיך הוא את המסורת הרוחנית של עמו ואופיה המיוחד לה. כשם שייסנין אינו משורר רוסי, מתוך שהוא נוטה למהפכה שבתקופתו, אלא עד-כמה שממשיך הוא את המסורת של הנפש הרוסית המיוחדת לה. לולא כך, היה כל משורר לאומי משך כל התקופות ראוי לשם זה רק אם מחזיק הוא עד היום הזה במשטר – – העבדות והבערות הקדומה ואינו נסחף חלילה אחרי “המהפכות”, אחרי השנויים שחלו בזה אחר זה בחיי-עמו! – כשם שלאומונינו מאמינים היום, שהמשורר העברי של היום אינו משורר עברי, אם אינו מקדש בקדושה לאומית את המשטר השולט היום! – המשטר עובר, בא אחר תחתיו – והמסורת העברית ממשיכה את חייה העצמיים. “אורחת-התרבות הולכת – וכלב המשטר נובח אחריה”. – ולפיכך אין המשורר העברי מותנה אפילו בצורה מדינית-ציונית אחת או שניה. – אך מותנה הוא ברוחו, בהשקפת-עולמו המוסרית, במסורת העברית=הלאומית שלו, שבה אתה מכיר אפילו בין השיטין את אברהם אבינו וחיפש-אלהים שלו, את משה רבנו המורד, את רבי עקיבא המתקומם ואת רבי יוחנן בן-זכאי המתון כאחד, וכמו כן את הגאון מוילנא ואת הבעש"ט ומנדלסון ביחד. כל אלה, שבחייהם ובהלך מעשיהם ורוחם הופיעו כמתנגדים זה לזה – במורשתם התרבותית נפש משותפת להם לדורות. נפש זו – בה מותנית לאומיותו משל המשורר, ולא בהסכמתו למשטר הכלכלי מדיני, או בהתנגדותו לו. – ולגמרי אחת היא, אם הוא פאשיסט, או קומוניסט בהלכתו המדינית. ואם לא להיות “אובייקטיבי” יותר מדי, צריך בכל זאת להעיר ולהזהיר: יסודה של המסורת העברית המוסרית: מסורת הנביאים, היא בכל זאת מהפכנית ביסודה, מתקוממת נגד כל עבדות, ניצול יחידים ועושק משטרי – ולא להיפך! –

וּלְעֶצֶם הַמְּאוֹרָע

כל הדברים האלה, כל “האני-מאמין” הזה אינו בא היום כתורה מופשטת בלבד. אפשר להסכים, או לא להסכים, זאת לא שאלת הרגע או האימון בכותב. אך להתכחש להם, לא לרצות לדעת אותם במצות המפלגה – זוהי בערות שאינה הולמת את הנוער, בערות הגובלת עם בגידה בעם ובמולדת. כל הסובל בצער מצבנו, הסובל באמת בטרגדיה שבגורל היהודי, אינו אוטם את אזניו משמוע תורה זו או זו, האומרת והמתאמצת להביא מוצא מן המחנק. בוגד הוא האדם, הרואה את חברו בסכנה ואוטם את אזניו משמוע לעצתו של מישהו להצלה, ביחיד נאמר – על אחת כמה וכמה באומה! ומכאן מסקנות אחדות למצבנו היום:

א. בחיי המעשים המדיניים אין מוסר. כלומר: אין אדם מחויב חובה מוסרית להקריב את תועלת עמו על מזבח תועלת עם שני. אך כל המקריב את תועלת עמו בגלל סיסמאות נבערות, מתוך שנאה מקובלת לאיזו אידיאה – בוגד הוא בעמו. ולפיכך: כל המכריז על מלחמה – ואין לו אפילו תותח אחד, למלחמתו זו, יותר משהוא מועיל, מזיק הוא לעמנו. אנו, שאין לנו נשק מאורגן ככל יתר העמים, יש לנו חובה מיוחדת במינה: להתכונן ולאמן את ידינו להגנה על נפש עמנו בכל האמצעים ובכל המרץ כלפי פנים – וכלפי חוץ אין לו לעמנו אלא כוח אחד מיוחד ונצחי: האמת המוסרית שלנו, החזקה מכל כוח מוסרי אחר בעולם. שני אמצעים אלה: החכמה בהתגוננות (ולא הצעקה עליה ועל כוחנו הגופני!) והכוח המוסרי – הם הם כל כוחנו בעולם. וכל הצועק בשם העם העברי לנקמה – בוגד הוא, פּרובוקטור הוא וקנאים פוגעים בו. וכל המדבר בשם “הדם היהודי, הדורש נקמה ומלחמת תנופה” – במקום לדבר בשם השכל היהודי, החכמה היהודית העמוסה אחריות נוראה על המוטל בסכנה – לא רק טפש הוא, אלא אסון לאומי הוא, בין אם הוא שוגג ובין הוא מזיד.

ב. מרבים אצלנו לדבר על גבורה, ודוקא על גבורה יהודית לאומית. ועל פי רוב מרבים לדבר עליה אנשים, שמעולם לא הביטו פנים אל פנים נוכח המות הבטוח. הגבורה היהודית אינה יודעת נקמה, אדרבה: מבזה היא אותה משך כל הדורות הן במצביה החלשים והן בתקופות-הזהב של הממלכה העברית. גבורת רומא היתה גבורה לרצוח – והגבורה הישראלית היא: למות מות-קדושים בהגנה עד טיפת דמנו האחרונה – ובינתים: לרדוף אחרי השלום עם כל העולם ובכל האפשרויות!

ג. אחד האמצעים המסוכנים לנו ביותר הוא: השקר. רק אדם שאין לו כח האמת, הכח המוסרי, הוא אנוס להשתמש בשקר. אנו המאמינים אמונה אלהית באמיתות רצוננו הלאומי – אוי לנו, אם נשקר. אם מחובתו של הכוח הוא: האומץ, הרי מחובתו של החלש-שבעמים היא: האמת. ולפיכך עלינו לא להסתיר את טעותם, או את נבלתם של אחדים מאתנו, הפורצים מתוך התלהבות טפשית, או מתוך בגידה את גדר המוסר הלאומי שלנו, כי אם להוקיע אותם נגד השמש. הנה: אותו הבחור המטומטם, שצעק בהפגנה העלובה: “נלך ליפו!” גרם לנו, שבכל העולם עברה השמועה, שתל אביב רצתה להתנפל על יפו! – ואיש אינו יודע שם בחוץ לארץ, ואפילו לא פה בארץ, שאותו האיש שסתם לו את פיו לאותו טפש או בוגד, בסטירת-לחי הגונה, היה לא שוטר, כי אם בחור שני, בחור יהודי דוקא! –

ד. כל מי שדיבר פעם בחייו עם יהודי רוסי על הפרעות ברוסיה שמע את ההנחה העקשנית, שהעם הרוסי עצמו מעולם לא רצה בפרעות, ורק שכירים אחדים הם, שמכרו את עצמם לתפקיד שפל זה. – אל ישכחו אותם היהודים הרוסים עצמם את האמת הזאת גם ביחס לעם הערבי. ובשעה שמדברים על המאורעות, אל נא ישכחו להזכיר את העובדה, שרבים מבני העם הערבי הגן ומגין תמיד על יהודים הן ביפו גופה והן בכל רחבי הארץ. האינטרס הלאומי שלנו דורש מאתנו ליצור פה כלכלה משותפת עם העם הערבי, משק שאינו לאומי – ויחד עם זה לפתח את תרבותנו הלאומית ולעזור גם לערבים לפתח את תרבותם הלאומית על ידי פתוח המשק המשותף שלנו. – כל המעדיף את השנאה, את הרגש הפרטי שלו, אם יש לו כזה, על האינטרס הלאומי שלנו – טפש הוא, או בוגד – או שניהם יחד.

ה. עם כמונו, שאין לו כוח גופני, שאין לו תותחים מאחוריו – אין לו אלא אמצעי אחד להבנות ולבנות את עתיד עמו: לבנות, לבנות ולבנות. וכל הדוגל בשם הרעיון הלאומי הקדוש – ויחד עם זה מגדל הוא בפרדסו ובביתו פתנים משפלי-העם-הערבי, שבכל רגע של אי-מנוחה מוכנים למכור את עצמם ולהתנפל עלינו – בוגד נבזה הוא, שהנוער מחויב להתרחק מארבע אמות שלו. כל עם בעולם יש לו שפלי-רוח וגם אנו “מבורכים” בהם למדי. ולפיכך: כל זמן שלא הצלחנו לארגן את כוחותיו הטובים שבעם גדול זה לחיות אתנו חיים משותפים בכלכלה, כל זמן, שהמעבידים שבהם אינם מעבידים כוחות יהודים – אין לנו החובה להעביד אותם. יען כי בלי ארגון זה – עלול כל עובד כזה לתחוב לנו סכין בגבנו. –

ו. לא בדגלים ובתלבשות ובקומנדו ובהכרזות סיסמאות ניבנה – כי אם בהתמדה, בעקשנות יוצרת, בעמידה על משמר חיינו בחכמה, בתבונב, ובכוחנו המוסרי, ששמו נצח-ישראל! –

ז. לא בקרָב אישי ובמלחמה במפלגה שכנגד עליכם לשחרר את מרצכם הצעיר, כי אם באויבים המשותפים לכולנו, ואלה שנים הם, ושניהם נמצאים בקרבנו, בתוך גופנו החולה עצמו. האחד הוא בר-יוחסין, בר-אבהן: בני חלוצינו הראשונים, בני ביל"ו ונכדיהם, שאבותיהם השחירו את חייהם כשולי קדירה באלפי מיתות משונות למען בנין הארץ, השאירו לבניהם אלה יסוד לחיים ולעתיד, והם מתכחשים בלי כל בושה לחלוצים החדשים, המתהלכים ביניהם מזי-רעב, רעבי עבודת לחם יבש – ובגלל בצע כסף עלוב מטמאים הם את קרקע-אבותיהם בזוהמת רוצחים, היורקים גם בפניהם ברגע הכושר הראשון לשוד ולביזה ולבוז גם יחד. – לאלה שייכים גם הבוערים, או הרשלנים מדעת או שלא מדעת, המעדיפים את הזיבורית שבזיבורית מתוצרת חוץ על העידית שבעידית מתוצרת ידינו פה בארץ.

שניהם מסיקים לנו גיהנום במקום גן-עדן פה בארץ.

והשונא השני הוא: כנופית ממזרי הרעיונות, שמוחם החולני, המסולף והסיפיליטי נולד לכתחלה להתנגד לעצמם, לגרד את מכת-עצמם בהנאה חולנית של סאדיסמוס ומאזוחיזמוס גם יחד. מוחות משוחררים מכל מוסר, מכל רגש ומכל הגיון בעלי-חיים, שהנאתם מגיעה לשיאה אם יורקים להם בפניהם יריקת מרה ירוקה. יהודים, המסיתים לפרעות באותיות עבריות והמקדשים את היד המרצחת בקדושת “הרעיון האנושי”.

לאלה שייכים גם המתחסדים, המגינים על זכויותיהם האנושיות: על “זכיותיה האנושיות” של הבקטריה – – –

יריקת חומצת-גפרית עליהם ועל מגיניהם!