ברגע זה שאני יושב לפנות אליכם בשורות הללו, אין אני יודע, איך יגיעו הדברים אליכם? אינני יודע אם יימצא אחד מבין המבינים עברית שבקרבכם, שיתרגם לכם את הדברים, ואם יימצא אדם כזה – איך ימסור לכם? כלום יש עתון ערבי כזה בארץ-ישראל, שיעשה לכם את הטובה הזאת, כלום יש עתון ערבי שהוא שלכם, של הפשוטים, של העניים שבכם, של הקרועים והבלויים, של בעלי המלאכה הרוצים לעבוד, להשתכר ולחיות, של הפועלים המזיעים בעד פרוסת-לחמם הדלה ושל הסוחרים הקטנים הרוצים להרויח וליהנות מן החיים הקצרים והרעים פה על אדמות? לו היה לכם עתון כזה, ודאי שהיה אומר: הבה, נשמע מה אומר לנו סופר עברי, אדרבה, נשמע, מה בפיו להגיד לנו! העתון היה מביא את דברי, אתם הייתם יושבים וקוראים, בלי עוזרים מן הצד, בלי “מנהיגים”, בל “אפּוֹטרופּסים נדיבי-לב”, בלי מפרשים ומסרסים ומזייפי המלים ומעקמיהן, הייתם קוראים בשכלכם שלכם, בתבונתכם, שאינה אמנם “תבונה פוליטית עליונה”, אך תבונה פשוטה של אדם פשוט, שאינו יודע חכמות “ובּוליטיקה”, הייתם יושבים וקוראים את דברי, דבריו של אדם שגם כן אינו לא מנהיג, לא בעל מפלגה, לא פּוליטיקן, שיש לו להגיד דברים אחדים, שלעולם לא תשמעו אותם מפי אחר, דברים פשוטים מאוד-מאוד, שכל ילד יוכל להבין אותם, ולחשוב ולהגות בהם רגעים אחדים, להרהר בהם לא במוחם של אחרים, כי אם במוח-עצמכם – – ואז – – היו הרבה דברים משתנים בחייכם, ואז – אז לא הייתם במדה כזו ראוים לחמלה, לא הייתם במדה גדולה כזו ראויים לצחוק, אף כי לא לצחוק-לעג, כי אם לחיוך של-רחמים, של רחמים גדולים מאוד-מאוד.
יען כי ישנם דברים שאתם יודעים יותר מכל הפוליטקנים שבעולם – ויש דברים שאינכם יודעים, אף כי נמצאים הם בקרבכם ונעשים לעיניכם, מעשים בהירים מאוד, ואתם עוברים עליהם ואינכם מרגישים בכם, כאילו מישהו מהבּיל על עיניכם ערפל-עשן ואתם מתהלכים בסנוורים ממש. –
ישנם דברים שאתם יודעים יותר מכולנו. מי כמוכם יודע, שהאדם הפשוט, העובד במלאכה, או בעבודת-שכיר אין לו כל ענין באותם הדברים הגבוהים, שהמנהיגים והשרים מדברים עליהם באזניכם?
מי כמוכם יודע, שהאדם הפשוט רוצה לא אחרת, מאשר לקום בבוקר ולאכול ארוחת בוקר לשובע ואח"כ ללכת לעבודה, למלאכה למסחר, ולפנות ערב ליהנות קצת מן החיים, לחיות במנוחה, להשתעשע בחברה, לשמוע מוסיקה יחד עם משפחתו ועם חבריו-ידידיו ולהתפלל בשעה שצריך, ושוב לעבוד במנוחה ולגדל את משפחתו וליהנות מבניו, ויחד אתם להזדקן ולראות בטובתם ושמחתם כל הימים?
מי כמוכם יודע, שכל יתר “הדברים הגבוהים” כמו “מולדת קדושה” ו“ממשלה לאומית” ו“העם הנאור” ו“האומה הנעלה” ועוד כאלה הם רק מלים ריקות נבובות כמוץ, אם אין לחם בכל יום, אם אין לילד צעצוע ובגד ללבוש, אם אין לאשה מה לבשל בבית, ואם אין דירה הגונה ואין פרוטות ללכת לסינמה ואם אין פרוטות אפילו לכוס גזוז או לגלידה או לסיגריה – אם אין פרנסה פשוטה, הרי כל הדברים היפים שאתם שומעים בקדושה, כל “הפוליטיקה הגבוהה” אינה שווה אף לימון סחוט המתגלגל ברחוב!
ומי כמוכם יודע, שלא רק אתם כך, אלא כל אדם בעולם, כל אדם פשוט העמל לפרנסתו, וביניהם גם אנו היהודים, שבאנו ובאים הנה גם-כן רק בשביל לחיות באיזה אופן שהוא, לעבוד, להשתכר או להרויח קצת פרנסה כמוכם, ואתכם יחד לסחר, לעבוד ואתכם יחד להפגש, לשוחח, לשמוע מוסיקה וליהנות מן החיים?
ומי כמוכם יודע, שאיש מאתנו אינו רוצה יותר מאשר לחיות בשלום, אינו רוצה לא להפריע לכם בשום פנים ובשום מקום, לא בעבודתכם, שהיא נחוצה גם לנו כמו שעבודתנו נחוצה לכם, ולא בחיי המשפחה שלכם ולא בבית התפלה שלכם ולא בשום דבר שבחיים – מי כמוכם יודע זאת?
ומי כמוכם יודע, שדאגתנו הקטנה ביותר היא גם כן גדולה יותר מאשר להתערב בעניני הדת והמשפחה שלכם וכי גם הטיפש או המשוגע היותר מטורף שבינינו לעולם אינו מהרהר על מסגד עומר, או על דברים דומים לאלה, כפי שאומרים לכם, שרוצים אנו להרוס אותו, או להשתלט עליו – מי כמוכם יודע, שזאת היא שטות המעוררת רק צחוק בעיני כל העולם?
את כל אלה אתם יודעים היטב כמונו; זה שנים על שנים חיים אתם אתנו פה בשלום ובעבודה, ומעצמכם מעולם לא עלה על דעתכם לבדות שטויות כאלה, יען כי יודעים אתם, כי שטויות הן! –
אך ישנם דברים שאין אתם יודעים. ישנם דברים, הנעשים לעיניכם – ואתם אינכם מביטים בהם, אינכם מהרהרים אחריהם ולפיכך אינכם רואים אותם.
אתם אינכם יודעים, שאותם האנשים “הנכבדים”, המדברים לכם כל הזמן על “המולדת הקדושה” ועל “האומה הערבית הנאורה” ועל “קדושת הנביא” – אותם האנשים רוכבים על גביכם כמו על חמורים שלהם, ושדירתם הנאה והאוטומוביל שלהם היפה חביב עליהם יותר מאשר כל המולדת הקדושה, עם האומה הנאורה ועם אמונת הנביא ביחד!
אתם אינכם יודעים, שהאנשים האלה, בשעה שהם משסים אתכם להלחם, לסכן את חייכם ואת חיי משפחתכם בעד “קדשי האומה” – “שצריך להציל אותה מידי היהודים” – באותה שעה עצמה הם שומרים על ילדיהם-הם מכל סכנה והם עצמם נשמרים מכל כדור ומכל ריח-מות!
אתם אינכם יודעים, שבאותה שעה עצמה, שהם שולחים אתכם להרוג ולשרוף ולהשמיד את היהודים, “המנשלים אתכם מעל אדמתכם” – באותה שעה עצמה מנהלים באי-כוח שלהם משא ומתן עם קוני-אדמה, באותה שעה עצמה מוכרים הם עצמם את אדמתם – אם רק נותנים להם מחירים טובים! –
הלגלות לכם את שמו של אחד המנהיגים שלכם, שבשנת 1929 היה אחד המסיתים הנלהבים שלכם לפרעות ושצעקתו הרמה ביותר היתה: “הצילו את אדמתכם” – וּמזכירו היה נמצא באותו יום עצמו בתל-אביב, ובבית יהודי ועל יד שולחן יהודי היה מנהל משא ומתן בדבר הפרדס של אותו “מנהיג”, שבאמת הצליח למכור אותו בתוך כדי מהומה, בתוך כדי מלחמה עם היהודים, שבה אחיכם שכבו חללים יחד עם היהודים המדוקרים – – –
והיודעים אתם, איפה שכבו החללים האלה יחד?
על יד אותו פרדס עצמו, שנמכר בשעת המהומה ושהמנהיג, המפקד על “המלחמה הקדושה”, קבל את מחירו השמן באותו יום עצמו בכסף מזומן.
רצה אלהים, אותו האלהים ששמו העברי הוא “אדוני” ושמו הערבי “אללה”, הוא רצה בכך, שדווקא על-יד הפרדס ההוא ישכבו שני “האויבים” זה על יד זה אלמים ועורים ומבלי שיוכלו להביט זה בפני זה ולהתבייש אחד בפני השני – ואחר כך להתחבק ולפרוץ בבכיה!
והוא רצה, שדוקא שם, על יד הפרדס ההוא תפגשנה האלמנות, שהביטו זו בזו אילמות ולא הבינו, על מה ולמה איבדו את בעליהן ולמה בעליהן “שנאו” איש את רעהו? –
הלגלות לכם את שמו של אותו “מנהיג נכבד”?
למה? מה זה יועיל לכם או לנו? כלום יחידי הוא במעשיו אלה? אם לגלות, הרי צריך הייתי לחבר רשימה ארוכה למדי, רשימת כולם, לא רק של אחדים מהם! –
את זה יודעים גם אתם, שאנו היהודים באנו ובאים הנה מתוך גיהנום רותח, מבין פראים אירופיים, כדי לעבוד פה אתכם יחד כמו עם אחים – אך את זה אינכם יודעים, שדוקא מזה מפחדים מסיתיכם: מפחדים הם מפני חיינו המשותפים בשלום!
ראשית מפחדים הם, שמא יוטב לכם מצבכם המסכן, תתחילו ללמוד, לדעת, להכיר ולהבין אותם ולראות אותם כמו שהם – ואז לא יוכלו להשתלט עליכם כמו על עבדים שלהם!
ושנית: אתם אינכם יודעים, שהמריבה בינינו נחוצה להם למכירת הקרקעות שלהם: צריך להרים צעקה, שהיהודים “גוזלים את האדמה של האומה” – – – בכדי שהיהודים יתנו מחיר גדול! ובזה הם מצליחים באמת!
את זה יודעים אתם, שאחיכם הולכים כמו סוסי-מלחמה מדורבנים להרוג ולהיהרג – אך אינכם יודעים, שתמיד, אחרי כל מלחמה כזו, באים אלינו ערבים מסכנים, המשלמים בפרנסתם בעד מלחמה זו, באים, ומכים על חזיהם ותולשים את שער ראשם ומבקשים מאתנו סליחה על השטות שעשו, ושהם אינם אשמים בדבר!
את זה אתם יודעים, שמלחמה זאת צריכה להיות באמת קדושה ואמתית, פירוש: אם באמת רוצים היהודים ברעתכם, הרי באמת צריכים אתם להלחם בהם – אך את זה אינכם יודעם, שלו היתה המלחמה הזאת אמתית, כלומר לו באמת היו מנהיגיכם כואבים על עוול שנעשה למולדתכם – הרי היו צריכים לשלוח למות לא רק אתכם כי גם הם עצמם היו צריכים לצאת לקראת הסכנה, הם עצמם היו צריכים ללכת בראש עם סכינים ועם מקלות ולפניהם היו צריכים לצאת קודם בניהם הנחמדים – ולא לשבת באותה שעה בבית ולשתות קפה במנוחה וליהנות מן הסכנה ומן המות שלכם –
או אולי ראיתם בין עצמכם אחד מן המנהיגים שקרב לתל-אביב בראש המחנה לסכן את חייו?!
אנחנו אף אחד מהם לא ראינו מעולם בראש!
או אולי ידעתם, כמה אלמנות השאירו “הגבורים הנכבדים” ההם, או כמה יתומים נשארו אחריהם רעבים ללחם ובלי אב מלטף?!
את זה יודעים אתם, שמחלקים לכם פרוטות וסיגאריות וארוחות בשעת המהומות – אך את זה אינכם יודעים, שהפרוטות האלה והסיגאריות והארוחות אינם שלהם, כי אם מחוץ-לארץ בא הכסף. מאת אנשים, או מדינות, הרוצים להשיג את שלהם פה – ובעזרתכם, בעזרת כוחכם, התלהבותכם ואמונתכם התמימה! ובעוד שאתם מקבלים ארוחה דלה – הם עצמם, “המפקדים” שלכם מקבלים יותר מארוחה ויותר מפרוטות! הסכומים שהם עצמם מקבלים – אתם אפילו בחלומכם לא ראיתם סכומים כאלה! –
ולפיכך מעוררים אתם בנו ובכל העולם לא שנאה – כי אם חמלה! חמלה גדולה ורחמים גדולים, על אנשים בעלי משפחות, סוחרים, עובדים, בעלי מלאכה, החיים אתנו יחד שנים אחדות, מרויחים מאתנו, אנו מרויחים מכם ושלום בינינו – ופתאום שומעים אתם לקול רמאים, רודפי-כסף, ספסרי-קרקעות, בעלי אבטומובילי-פאר, רועי-תענוגות – שומעים להם, ובין-רגע נעשים לנו אויבים צהובים, שוכחים את החיים המשותפים, את האינטרסים המשותפים לנו, את המסחר ואת הידידות – וחורקים את שיניכם כחיות פראיות להרוג אותנו ויחד אתנו להשמיד גם את החיים, המסחר, הידידות ואת עצמכם ביחד.
הראיתם פעם שני תרנגולים מתנגחים ומורטים זה את זה, כרצון האנשים המשחקים בפרוטות על חייהם?
את זה רוצים הם! רוצים הם אותם האנשים הנותנים את הכסף, שהערבים והיהודים ימרטו אלה את אלה כאותם התרנגולים – והם עצמם ישבו מרחוק וישיגו את שלהם! –
מי ראוי לחמלה יותר מאשר שני תרנגולים כאלה?
והיודעים אתם, מי המשיל לי את המשל הזה עליכם?
אגלה לכם: משורר ערבי נכבד מאוד, שהתודעתי אתו בימים האחרונים ושוחחתי אתו עליכם ועלינו. הוא אמר לי את המשל הזה, ואחר כך הוסיף בכאב: "כלום יכול אתה לשער, איזה טרגדיה היא, להיות משורר של עם מסכן כזה הרוצה לחיות חיים שקטים וטובים – ותמיד מאבד את שכלו בעד סוכריה יפה – ומקלקל בעצמו את חייו ואת עתידו כל הזמן! –
יודע אני: כעת שוב יבואו המנהיגים ויצעקו עלי: – הנה את האומה הערבית הוא מחרף ומגדף!
לא. לא את האומה הערבית אני מחרף ומגדף, כי אותם, רק אותם! הם, המסיתים את זולתם למלחמה וקרבנות – והם עצמם אינם מסכנים את חייהם ואינם מקריבים כלום – למסיתים אני אומר: נבלים, פראים, חיות רעות בצורת אדם, נוכלים ורמאים מן המדרגה הכי שפלה!
יען כי: כל המסית לרציחה והוא עצמו עומד מרחוק – גרוע הוא אפילו משודד סתם! השודד הלא מסכן גם את חייו למען בצע כסף, למען השלל, והם: את השלל הם מחלקים ביניהם – אך את חייהם מסתירים הם במבצריהם יפה יפה.
לא את האומה הערבית אני מחרף חלילה, הם לא האומה הערבית! אוי ואבוי לאומה הערבית, לו היו הם באי כוחה! ואם יש מישהו המחרף את האומה הערבית ומחלל את כבודה, ואם יש מישהו המחלל את כבוד הנביא ואלהיו – הרי זה הם עצמם, המוכנים למכור את כל כבודו של הנביא בעד נסיעת-תענוגים אחת לחוץ-לארץ!
יודע אני את ספר-קדשכם, את הקוראן, נמצא הוא אצלי על יד התנ"ך והברית החדשה. שלושת הספרים האלה קדושים הם בעיני, יען כי מאמין אני באמונה שלמה, שכל הטוב והיפה שבשלושת הספרים האלה יהיו פעם לחטיבה אחת, “לתקן את העולם במלכות שדי”. ואם יש אדם בעולם, החרד לקדושת הקוראן, הרי זה אני לא פחות מאשר אחד מנאמני האומה הערבית – אך לא הם, לא הפחדנים ההם, שפחדו להרים ראש נגד הממשלה התורקית – וכעת מסיתים הם אחרים נגד – – – נגד מי? נגד עם, שאין לו לא צבא ולא תותחים, רק מחרשה ופטיש ואַמת הבנין!
לא הם!
לא הם, המנצלים לטובתם גם את הקוראן וגם את חייכם-אתם ואת האומה הערבית כולה!
לא הם, הגוזרים עליכם שביתה, שלא תשתכרו ולא תרויחו את פרוטות המזון שלכם – והם עצמם סוחרים ומוכרים עם יהודים ומתעשרים מהם.
לא הם, המוכרים אתכם לזרים, ואת פיכם סותמים בצעקות על הצלת המולדת ובארוחות-נדבה עלובות, שכלביהם היו עוזבים אותן, לו היו מציעים אותן להם.
ומדברים הם גם בשם הקוראן ובשם הנביא.
הנביא שלכם היה היחידי בין הנביאים, שהיה גם גבור-מלחמה אדיר – והראיתם גבור מלחמה המתנפל על אנשים ההולכים ברחוב שלוים ושקטים לתומם?
הראיתם גבור מלחמה, המתנפל בשצף קצף על נשים וילדים תמימים?
והאם מן הקוראן למדו את לשונם לשקר?
הקוראן שונא את השקר ואת הערמה ואת הפחדנות ואת המרמה – יען כי רק החלש בכוחו, שאין בו כוח האמת, הכוח המוסרי, רק הוא מוכרח להשתמש בערמה, בשקר ובמרמה!
יבוא יום, והטובים והנאמנים שבכם יוכלו להגיד לכם את אשר בלבבם, לא יפחדו מפני איומי המות שלהם – ואז נבוא יחד אליכם, יחד עם משורריכם, מלומדיכם ומנהיגיכם האמתיים – נבוא יחד ונגיד לכם את אשר הישרים שבכם מפחדים כעת להגיד בגלוי! –
את אלה רציתי להגיד לכם, אתם המשוסים והמרומים פי-שבעה יותר מכל מרומה אחר בעולם, אתם מרומים לא רק במחיר חייכם, פרנסתכם ושלומכם, כי גם באמונתכם הקדושה!
מְרֻמִּים אַתֶּם בָּעוֹלָם הַזֶה וּמְרֻמִּים לְעוֹלָם הַבָּא!
וכשאני רואה אתכם מתקרבים אלינו בסכינים ומקלות – נשבע אני באלוֹהי ובנביאי ישראל ובכל הנביאים הקדושים, כי לא שנאה אני מרגיש אליכם, כי אם רחמים, רחמים גדולים וחמלה לדורות.
אלהינו המשותף ירחם עליכם ויפקח את עיניכם, כי גדלה עליכם חמלתי עד מאוד!
אביגדור המאירי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.