לאה היתה בת שלוש במות עליה אמה. בת ארבע ניתנה לה “אם” חדשה. ובשנתה הששית נגזר עליה להיות לעזר בבית, לטאטא את הרצפה, לעשות “ספונז’ה” בכל בוקר, ולהבעיר את הכיריים כל ערב בפחם עץ ולהרתיח את הקומקום, שיהיה התה מוכן בבוא “האם” מן החנות. את החנות קיבלה תמורת “כתובה”, כשנתגרשה מבעלה הראשון. הבית של אבא היה, ירושה מסבא. בית קטן בשיפולי העיר, בקצה הסימטה הצופה למול העצמון. רק חדר אחד היה בבית, מסדרון קטנטן הפונה ל“חצר”, שהיא משותפת עם הבית השכן, ומיטבח קטן.
לאה היתה ממלאה תמיד את פקודות האם בדייקנות. את ה“ספונז’ה” שנאה נפשה; אבל היא אהבה להתיז טיפות נפט על הפחם, להדליק גפרור ולהסתכל בלהבה. ודווקא את עבודתה השנואה עליה לא שכחה אף פעם. ואת העבודה החביבה עליה יש והיתה שוכחת לעשותה במועד הנכון, והאם היתה רוגזת וגם מכה אותה; והשכחה באה בשל כינור. עם הדימדומים חוזר אבא מבית־הכנסת, עומד בפינת החדר ומנגן על כינורו. הוא מקדים להתפלל מנחה ומאחר במעריב. ובין תפילה לתפילה מנגן. לאה ידעה, כי אביה אוהב אותה, בתו היחידה, מאוד. ואולם בנגנו היא מביטה אליו והוא אינו רואה אותה. אמנם, יודעת היא שאין אביה סובל כשמפריעים לו בשעה זו, ואף על פי כן מתקרבת היא אליו בחשאי ומחבקתו בשתי ידיה הקטנות והרזות. הוא מתעורר כמו מחלום עמוק ומפסיק את נגינתו.
ולשמע ריטונו אין אומללה כלאה בכל העולם. ואולם יש שאבא מניח את הכינור מידו, מגביה את ילדתו אליו ונושקה. ובאושרה שוכחת היא להבעיר את האש בכיריים.
הדלת נפתחת פתע ברעש. האם נכנסת פנימה. מה זה? העששית עדיין לא הודלקה? את הקומקום לא שפתו, והאב והבת חבוקים! האב שם את כינורו תחת בית שחיו ובורח מן הבית. והילדה רצה למיטבח.
– הלוואי ולא תשוב עוד הביתה, הלוואי ואראך מוטל על שני המוטות! – רודפות קללות האשה אחרי בעלה. והיא מוסיפה בריטון: ־ אַת עבדי עבודת פרך מן הבוקר ועד הערב, והוא מנגן על כינורו ומתנשק עם בתו.
ועל פני הילדה היא סוטרת בכל כובד כף ידה ונוזפת בה:
– ואַת, כלבה שכמוך! אני גוועת לכוס תה, ואת מקשיבה לכינורו!
כשמלאו ללאה עשר שנים, הטילה עליה האם את כל עבודת הבית, בישול, כיבוד החצר וגם כביסה, לשם קימוץ שכר כובסת. לאה מבשלת רק את ארוחת הערב, כי בצהריים אוכלת האֵם בחנות, והאב והבת מסתפקים בלחם יבש ושום. וביום הששי תכבד עליה עבודת הבישול לשתי ארוחות של שבת, ביום הזה היא מכבדת את ה“חצר”, בוֹזקת חול אדום על הקרקע, ומסיידת את מבוא הבית. וביום הכביסה, ביום השלישי, כבדה עליה העבודה.
האב היה מתהלך כצל כל הימים מן השוק לבית הכנסת. מה עושה אבא בשוק אין לאה יודעת. ורק מדברי הריטון של האם הבינה, שהוא היה פעם אחד ה“כלי־זמרים” המנגנים בחתונות בעיר וגם בטבריה ובראש פינה, וחבריו פסלוהו על שניגוניו, ואפילו ניגוני הריקוד, היו עצובים ביותר. ומאז הוא חי על פרוטות ה“חלוקה” שהוא מקבל.
כבימי ילדותה אהבה לאה גם בנערותה את אביה ואת נגינתו אהבה עזה. אין היא מחבקתוֹ עוד. ואולם יש שיושבת בפינה ומקשיבה לנגינתו קשב רב, ובוכה חרש.
כאשר מלאו ללאה שלוש־עשרה, מצאה לה האם שותף לחנותה, כי כבדה עליה העבודה לבדה. השותף היה אלמן, איש אדמוני, עב הבשר וגס, ועיניים לו קטנטנות וערמומיות. השותף שכר לו חדר ב“חצר” השכנה, ובכל בוקר היה נלווה אל האם בדרכה אל החנות, ובערב בלכתה בחזרה. לאה שנאה את פניו הגסים ואת עיניו הערמומיות. ושנאתה גברה אליו מאז התחיל מציק לה. בערבים, בחושך, שומר את צעדיה ברחוב או בחצר ומבקש לנשק לה, לצבוט את בשרה צביטות של חיבה. היא יורקת בפניו, פורצת בכוח מידיו ובורחת על נפשה. לאה לא העיזה לספר את הדבר לאב, ולאֵם לא רצתה לספר, והיא שמרה את צערה בלבה.
בת שש־עשרה התחילה לאה לסייע לפרנסת הבית. היא עוזרת בבית־חולים, עושה כל עבודה שחורה במיטבח ובחדרי החולים, וגם את כל עבודת הבית עשתה כקודם.
האב נפל למשכב, הוא משתעל בלי הרף. בליחה שלו, אומרים, יש סימני דם. כל הימים אין נפש חיה על ידו. האם יושבת, כמנהגה, בחנות, ולאה טרודה בבית החולים. ורק בשובה לפנות ערב מעבודתה, היא מבשלת את ארוחת הערב. משקה את אביה חלב עזים ואת רפואתו, כעצת הרופא. בפרוטותיה היא קונה את החלב, ואת הרפואה נותנים לה חינם בבית החולים. ובשבתה ליד אביה, נזהר הוא שלא תגע בו בידה, וכשהיא מנסה לנשק לו, הוא דוחה אותה. והוא לוחש לה לחש של חיבה שתיזהר לנפשה.
כינורו של האב חבוי תמיד למראשותיו, ולפעמים רחוקות מאוד, כשהוא מרגיש עצמו קצת יותר בטוב, הוא מנגן בחשאי לנפשו. וכינורו מתייפח ובוכה בכי מר.
מיום שהאב מוטל במיטתו הולכת האם לאחר ארוחת הערב לחדר שותפה ומאחרת לשוב. ויש שקולות צחוק וצהלה בוקעים ועולים משם דרך החלון הפתוח ומגיעים לאזני האב ולאה.
באחד הימים, כשהקיץ האב משנתו, לא מצא את כינורו. וכשהלכו האם והבת מן הבית, קם לאיטו ממיטתו, ביקש בכל פינות הבית והמיטבח, ולא מצא.
כשחזרה הבת מעבודתה, ראתה את פני אביה רעים מתמול שלשום ועיניו קודחות. רק בקושי רב השפיעה עליו הפעם לשתות את כוס החלב ולגמוע את הרפואה.
כשחזרה האם מן החנות, התרומם האב לפתע ממשכבו ופנה אליה בקול תחנונים:
– השיבי לי את הכינור.
האשה לא ענתה דבר. פני האב החווירו מאוד:
– החזירי לי את כינורי!
– שמעו נא, ה“אילם” פתח את פיו, זה שנתיים לא שמעתי את קולו!
והאשה ישבה אל השולחן לאכול, כאילו לא קרה דבר.
– שניכם קשרתם עלי קשר, אתה ובתך – אמרה, ומחתה את פיה, – קשרו, התקוממו, עד שתחדלו! – והיא יצאה מן הבית.
וכשיצאה, ביקש האב בלחש את בתו לקחת את מפתחות החנות, ולבקש שם את כינורו.
החנות היתה בשוק, רחוק מן הבית, בקושי עברה לאה בסימטאות העקומות ובקושי פתחה את המנעול; זמן רב ביקשה וחיפשה בכל הפינות ואת אשר ביקשה לא מצאה. מדוכאה ועייפה חזרה על עקבותיה. ובעברה ליד בית השותף הגיע לאזניה, דרך החלון הפתוח, צחוקה של האֵם… ולאור העששית ראתה אותה ואת השותף יושבים ליד שולחן, שעליו היה בקבוק יין וכוסיות, וביניהם הכינור.
בבוקר קראה לאה לרופא. הלה בדק את החולה ושאל את הבת, מה קרה לו בינתיים? הרופא הקשיב לסיפורה. הוא לא כיסה ממנה את האמת שמצבו של אביה חמור ביותר, אבל אם יחזירו לו את הכינור אפשר שיתרחש נס ויאריך ימים יותר.
מה לעשות? לבקש את הכינור מאת השותף? איזה גועל־נפש! ואולם החזרת הכינור עלולה להמתיק לאביה את רגעי חייו האחרונים. היום ערב שבת, בשבת החנות סגורה, האם שוכבת כל היום במיטתה, והשותף נמצא בחדרו. אז תבקש ממנו את הכינור שלא בפני האם.
ובשבת בבוקר יצאה לאה בחשאי מן הבית ודפקה על דלתו של השותף. היא שמעה כיצד קפץ ממשכבו וניגש לפתוח. וכשראה את לאה עומדת לפניו מבויישת, חיוורת ונפחדת, הופתע ופניו הסמיקו. הוא הושיט אליה את שתי ידיו, הכניסה לחדרו ונעל את הדלת מאחוריה. ולאה השפילה את עיניה ואמר:
– בקשה לי אליך.
– בקשי, מלכתי, עד חצי המלכות.
– השיבה לי את כינורו של אבי. חייו תלויים בשערה.
על פניו המתועבים התפשט צחוק.
– אם־כן נשקי לי ותקבלי את הכינור… הנהו על השולחן. ובטרם שהספיקה לאה לירוק בפניו ולברוח על נפשה. תפשה בין זרועותיו האמיצות, הרימה כנוצה, הטילה על מיטתו. היא התפרפרה בכל מאמצי כוחה, נשכה את ידיו ואת פניו עד זוב דם, אבל הוא לא הירפה ממנה.
לבסוף קפצה ממקומה, מעל המשכב הטמא, כנשוכת נחש ותפשה את הכינור בשתי ידיה. וכשנכנסה במרוצה לחדר האב פרצה זעקה מפיה. אביה שכב על הרצפה, וכל רוח חיים אין בו. והיא נפלה מלוא קומתה ליד גופתו.
כשכלו ימי “שבעה”, העביר השותף את חפציו מחדרו לבית אבי לאה. והאם אמרה לה, כי מעתה יהיה מעונה בחדר של השותף, כי אחרי “שלושים” תינשא לו.
ואולם בלילה הראשון שלאה יצאה לגור בחדרו של השותף, לא שכבה על המשכב הטמא. חרש התגנבה, דרך המיטבח, אל בית אביה, שפכה נפט על שמלתה, על שערותיה, על הכלים ועל הפתח הפונה לחדר השינה של השניים.
עם אור הבוקר נשאר רק אפר מהבית ומכל אשר בו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.