(לחג השבועות).

חדש סיון הגיע ואתו חג השבועות, ועוד הפעם תחג בת יהודה את יום זכרון כלולותיה לפני שנות אלפים, עוד הפעם תתנער מעפר, תלבש בגדי תפארתה, ותחג את חג חתונתה, חתונת האַל־מות. יום מועד מקרא קדש היום הזה לבת יהודה הזקנה הגלמודה, אך בהיותה עדויה בשמלות חגה פניה נוגים ועננה הרת יגון תכסם; זכרונות רבים לאלפים ורבבות יעלו על לבה, זכרונות המקרים הכבירים והעצומים אשר קרוה למיום כלולותיה ועד עתה, ומה רב מספרם, מה עצמו מאד, תחשבם ותספרם לאחד אחד הנה שנות אלפים יתמו והמה לא יתמו; תזכר את ימי אשרה בהיותה צעירה לימים וסוד אלוהי עלי אהלה, ראוה בנות ויאשרוה, מלכות – ויהללוה, שלוה ושאננה ישבה בהיכלה, וצור יצוק עמה פלגי שמן, בעלה, אלוף נעורה משכה חסד וכצנה רצון עטרה, חמודות היתה לכל רואיה, ומה נהדרו הליכותיה בקדש, כי בעת אשר החשךְ עוד כסה ארץ וערפל לאומים, וכל בנות התבל הליזו מעגלותיהן, ויתרפּקו באהבה על שור אוכל עשב, על אלילים אלמים, על פסלים מעשי ידי חרש ולהם כרעו אף השתחוו ואותם העריצו, אז היתה בת יהודה הראשונה אשר הכירה כי שקר נסכם, תהו והבל חמודותיהם, וכמחאה חיה וקימת עמדה על גפי מרומי קרת ותכרז: “חדלו לכם מן ההבלים האלה, מפסילים אלמים, ומעצבים נבזים, אךְ אל אחד בתבל קונה שמים וארץ, הוא אלהי אלוף נעורי, אותו תיראו ואותו תעבדו” שמעו עמים וירגזו וקנאת רצח אחזתם וכאריות שואגים לטרף יצאו ממחבואיהם להתנפּל על הבת יהודה המביאה שטות חדשות בארץ, אמונה אשר לא שערוה אבותיהם. ויאמרו לרטשה על בניה, להכחידה מגוי ולא יזכר שמה בארץ, אבל בת יהודה התחזקה באלהיה, ותצא ערכה לקראת האריות הטורפים, הזאבים הרעבים, והדובים ההומים, לא בחרב וחנית במגן ונשק נלחמה בהם כי אם בדגלה אשר עליו חקוק באש שחורה על גבי אש לבנה:

“ד' אלהינו ד' אחד” ודגלה הראה לה נפלאות כי החיות הטורפות נפזרו לכל עבר ופנה ויכחדו מתחת השמים, והיא לכדה את שדה המלחמה, ועדוית זר הנצחון על ראשה הוסיפה להתהלךְ בארח זו פלס לה אַלוף נעוריה ולקרא כל היום בקול, השכם וקרא: “חדלו לכם מן העצבים, כי אךְ ד' אלקינו ד' אחד”.

זכרתי לךְ חסד נעוריךְ אהבת כלולותיךְ לכתךְ אחרי במדבר בארץ לא זרועה, קדש ישראל לד'.

ילדות היתה אז בבת יהודה, וכיצר לבב כל בני הנעורים ילודי אשה אשר דמם רותח בהם ושוטף במרוצה כבירה, כן היתה אז גם הבת העדינה הזאת, כי לפעמים סרה מן המסלה אשר התוה לפניה אלופה, ותתחכם לעשות הטוב בעיניה ואת פיהו לא שאלה, ויתאנף בה בעלה רגעים אחדים ויהי כמסתיר פנים ממנה, ויקצף עליה עד מאד, אבל לא מאסה ולא נטשה ולא געלה כי ידע את תם לבה את אמון רוחה ואת דרכיה אשר תפארת להם, ואחרי ימי הרגז הופיע לה את שמש אהבתו, ועוד הפעם ונר אלהים מאיר עליה ותהי מאשרה בארץ. –

התשכח אשה עולה, מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחךְ.

פתאם תזכר הבת יהודה, את יום התקרר עליה השמים מכל העברים ועננה הרת מות ורצח, שוד ואבדון השתפכה בעים עזה על ראשה, הכפירים השואגים לטרף הנקראים בשם רומאים פרצו בארצה ויבזו וישסו, ויחריבו וישרפו אח כל מועדיה, היכליה וארמנות תפארתה, הרגו וטבחו את בניה, וכמעט אשר שמו מחנק גם לנפשה ויכחידוה מתחת השמים. תזכר ורסיסי דמעות ינוצצו מבין ריסי עיניה ואל על תשא עפעפיה ונפשה עליה תתעטף ולפני אלוף נעורה תשפךְ שיחה, אךְ לא תאשימנו ולא תרשיעהו, כי תדע בנפשה כי בעון בניה אשר אי־אחדות ומריבות שררו במגורם באוה כל אלה.

אהה! האשמה האם אם הבנים יריבו ויתקוממו, אם כל אחד חכם בעיניו משבעה משיבי טעם, וגבר במסלה סלל לו ילךְ, ומי זה יעמד בפרץ, בבא האד כחתף? – כמעט תמה אז הבת יהודה לגוע, אךְ פתאם החזיקה עוד הפעם בדגלה ונפוצות בניה המקשיבים לקולה האסיפה ליבנה אושא ופּומבדיתא, וממבצריה אלה המטירה חצים ואבני בלסטראות על ראשי הרומאים לוכדי התבל, חצי ניר, ואבני קלע של גויל, הלא המה דברי תורתה ואמונתה אשר קבצה כעמיר גרנה ותחקם על ספר התלמוד, ומה פלא? כי קשתות הרומאים עריצי התבל היו כקש נדף, וחניתותיהם כעץ רקבון מול נשק הבת יהודה, והזמן המכלה ומבלה כל דבר אשר בעפר יסודו כרע לפני בת מלכה זאת וישתחוה ויאמר: "התנחמי בת יהודה השדודה, מחי דמעה מעיניךְ היפה כנשים, וראי במפלת אויביךְ, את מצרים ואשור, פלשתים וכל צורריךְ מאז כבר הובלתי לקברות ותכס עליהם צלמות, ועתה הנה התפתה ערוכה גם לרומאים מציקיךְ, הרומאים עליזי הגאוה אשר אמרו בנפשם כי לעולם חסנם ותפארתם לדור דור, הנה המה ירדו למצולות הנשיה ואת תעמדי על קברם, ובבוז נפש וגעל נצח תביטי עליהם, כי גבורתךְ לא בנשק וברזל, ואילותךְ לא בחרב וחנית כי אם ברוח ד' צבאות אשר דברו יקום לעולם.

יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם.

תפושה ברוב שרעפיה תשב הבת יהודה ופתאם תזכר את תלאותיה וצרותיה הרבות אשר באות מבנות חורגותיה; הנצרות והמחמדות אויה! דם בניה שטפו ויהיו לנהרים נחלים רחבי ידים, הנוצרים בכל ארצות ממשלותיהם שאפו כל היום לבלע את בני יהודה חיים, בדם ואש שפטים, מדחי אל דחי הדיחום, את טוב בני ציון ובנותיה אכלו ככל פה, אשכנז צרפת ושאר בנות הנצרות רעצום וירוצצום ועד עפר מות שפתום.

ונם שאר העמים לא טמנו ידם בצלחת ובחרב שלופה ובזרוע נטויה רדפו בכל עת אחרי שה פזורה ישראל, וברגל גאוה רמסו את תולעת יעקב.

אויה! איה פנה, אשר לא היתה לנו לקנה, ואיה מקום בתבל אשר לא היה לנו למעון אבל, דור אל דור הביע אמר: רמסו את בני יהודה כטיט וחמר, ותקופה לתקופה חותה דע, רצעו את אזניהם במרצע, אל תתנו להם חנינה, ושמתם אותם לבוז ולשנינה.

ובכל זאת ובת יהודה החזיקה במעוזה, הרבה כקנה הרכינה את ראשה לפני כל רוחות הסערה, הזועות והסאון אשר סאן עליה ברעש, ועל עמדה עמדה, ובעיניה ראתה בהגדע ארזי הלבנון הרמים והנשאים ובהיותם לשבבים, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, כי דגלנו דגל יה הלךְ לפנינו בכל שנות הבינים, וקימנו לא נכחד מתחת השמים.

כי דכאתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות, אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר.

תביט בת יהודה על מצבה עתה בתבל ואנחה חרישית תתגנב מפתחי פיה, כי גם עתה עוד לא הונח לה, עוד לא באה העת לחננה אשר עליה נבאו החוזים, כי בני אדם לא ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו כי תמלא הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים, עוד השודד שודד, והרומס רומס, במאַראָקא ורוסיא ירמסונו, ברומניא ואשכנז יבזונו, בצרפת ואמעריקא בשמות בוז יכנונו, ובשאר הארצות מראשינו מזרועינו יקלונו.

אךְ בכל זאת לא תתיאש בת ציון, רוחה לא יפול עליה, ורוחה החזק ואמיץ מנחשת וברזל עשת, יתן לה עוז להחזיק בדגלה, ובבאה בחג זכר כלולותיה לבקר את בניה באשר המה שם, תדבר להם נחומים חעודדם ותנחמם, אף תטיף דברי מוסרה להם.

“אנא בני! אל תרפינה ידיכם, חזקו ואמצו ואל תנוסו מן המערכה החזיקו בדגלי אשר בו החזקתם שנות אלפים, וכל צר ואויב לא יוכל לכם, אךְ עזבו מעשי הילדות, ונטשו תעלולי הנערות, אל נא תריבו איש ברעהו על דברים נקלים אשר בילדות יסודם, ובפתיות בלדתם, אם “ברוך שאמר” קודם “הודו” או “הודו” קודם “ברוך שאמר” אם להתחיל הקדושה ב”נעריצךָ" או ב“בתר”. אם תלבשו בגדים קצרים או ארוכים, אם הסדר בבתי תפלותיכם שונה איש מרעהו, בני אתם כלכם, בעצבון ילדתיכם, טפחתיכם אף רביתיכם, מדוע תתקוטטו ותריבו איש ברעהו על דברים אשר בקטנות המוחין יסודם.

גם השליכו אחרי גוכם את גאות האולת להתנאות בארצות שונאיכם ומנדיכם, אלה יקראו בשם “ספרדים” ויתגאו על עם ד' אחיהם עצמם ובשרם, ומה הכבוד אשר יעטרכם השם ספרדי, העל כי עם ספרד הרוה את ארצו בדמכם ויערוך לכם התפתה, לכן הכבוד הוא להקרא על שמו? ואלה יתנפחו בגאות מולדתם בארץ אשכנז, הארץ אשר קראה אחריכם כל היום: “העפּ” “העפּ” ותסקל באבנים, ותעפר עליכם בעפר. ובימים האחרונים חוללה את האנטיסימיטים, אשר נשמת פרעה והמן, נבוכדנצר וטיטוס נתגלגלו בהם, הבכבודם תתימרו? אנא בני אל תריבו ואל תתגאו, הושיטו איש לרעהו יד עזרה והחזיקו בדגלכם, או אז כל כלי יוצר עליכם לא יצלח ונצח כימי השמים על הארץ תעמדו, ושטף הזמן אשר שטף וגרף את מצרים ואשור, בבל ורומא יגרוף גם את שונאיכם בימים האלה, ואתם אחרונים על עפר תקומו.

הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, ומדוע נבגד איש ברעהו.