תפוש ברב שרעפיו בקרבו הלךְ הקיסר האדיר ניקאָלאי הראשון בהדר מלכותו אחת הנה ואַחת הנה, עננה חשכה שכנה על רום מצחו, וחזות פניו וכל תנועות גוו לא נכרו אותותם, כי מחשבות רבות ונכבדות מתרוצצות בחבו.
זה לא כבר ערךְ מכתב אל מלך פרייסען דודו, ובמכתב ההוא שחר את פניו כי יואיל בטובו לשלח אליו ארבעה פקידי צבא פּרוססים אנשי אמת אשר על ישרת לבבם ואמונתם יוכל להשען, כי מצות הרופאים חזקה עליו להשתמש ברפואות השפשוף, וכפי דברו אשר כתב אל המלך דודו; אף כי אנשי חיל רבים לו גם בעיר ממלכתו, אךְ בכל אלה לא יוכל מצא אנשי אמת אשר בידם יוכל להפקיד את גויתו, כי מי יודע אם בהתפשטו את בגדיו בעמדו לפניהם ערום לא יכוהו אחורנית מכת מות. המושל האדיר אשר מפניו רגזה אירופא כלה ומפני שמו נחתו יושביה, הוא ירא את משרתיו הקרובים אליו, ואל נכון לא לחנם פחד. הה, מה רע ומר גורל האדירים אשר מחוץ אימתם ופחדם על כל השומע שמעם, ובבית מגור מפני כל הסובבים אותם, וסביבם נשערה מאד, ומה רבו מצוקות לבב איש כזה אשר בעת אשר הוא רודה באַלפי אלפים בני אדם ואליו יכרעו אליו ישתחוו, מרדף הוא בלי חשךְ מפני צלו אשר על ימינו וכל רגע נכון הוא למועדי רגל.
ובכל אלה ואמץ רוח הקיסר האביר ההוא העשוי לכלי חת, אמץ רוחו לא עזבהו אף רגע, ולמרות מצוקות לבבו, אשר בקרבו פרש כמו צפעוני פחד נורא מפני הסובבים אותו, העמיד את פניו כאלו לא ידע דבר רע, למען אשר לא יבינו העוטרים אותו אל אש התפתה הערוכה בקרב לבבו, ובתחבולות ערמה משךְ אליו בחבלי אהבה את ראשי הצבא למען אשר יהיו לו מבטח עז בעת צרה, וצפירת תפארה להעניד את ראשו בזר נצחון אשר אליו כלתה ונם נכספה נפשו תמיד, כי משא נפשו תמיד היה להכניע את התוגרמים1 וללכד את כל ארצות הבאַלקאַן, למען אשר יפרש נשר רוסיא את כנפיו על הבאָספאָרים, ואמונתו אשר רק היא האמתית תהיה השלטת בארצות המחמדים הכופרים. ואל המטרה הזאת שאף כל ימי חייו והיא היתה רוח החיה בכל תהלוכותיו והנהגות ממלכתו בעניני בית ועניני חוץ אם איבתו לא היהודים היושבים בקרב ארצו ורדפו אותם כל ימי חייו היו תולדות מטרתו הנזכרת; כי בעת אשר רוחו רחף על שמי דמיונות כי עוד מעט ויפרוש את כנפות ממשלתו על ארצות הסולטאן, ואת אמונת האיסלאם ימגר לארץ וירים על נס אמונתו הקדושה, ואיךְ יוכל לראות כי בארצו הקדושה יושבים יהודים רבים ובקשי ערפם המה עומדים דורות רבים כמו מחאה חיה נגד אמונת הנוצרים ולא יוכל להם? –
וזה היה המקור הראשון לרדיפת היהודים אשר בה החזיק הקיסר ניקאָלאַי תמיד ולא הרפה ממנה.
ידע הקיסר כי לגרש היהודים מארצו כליל, כמו מעשי המלכים בדורות הראשונים הוא מן הנמנעות, וכי לא ככה על נקלה יצלח חפצו זה בידו, כי הארצות הקרובות אל ארצו יסגרו את גבולן בעדם ולא יתנוהו להפיק את זממו, והרעיון איךְ להפטר מאת היהודים בפעם אחת, אם ביד חזקה או בתחבולות מרמה, הרעיון הזה מלא את כל משכיות לבבו, וגם עתה בראותנו אותו הולךְ בחדר משכיתו תפוש בשרעפיו, הרעיון הזה היה הציר אשר עליו סבבו מחשבותיו, וקמטי מצחו ופניו הזועפים העידו והגידו כי עוד לא מצא תחבולה נבונה איךְ להפיק את מאַוויו לעשות כלה בעם עברתו.
לפני חדשים אחדים קרא למטרה ההיא לאספה את ראשי יועציו והתחבולה אשר הציע לפניו אז שר הפנים מצאה חן בעיניו, אבל עתה ראה כי העצה ההיא לא תעשה את אשר חפץ ולא תצליח אל אשר שלחה.
העצה ההיא היתה: כי למען הצדיק את מעשי ממשלת רוססיא בעיני העמים אשר סביבותיהם, אשר לא יאמרו כי שנאת האמונה הוא מקור המשטמה ליהודים, לכן הציע שר הפנים כי יקראו לאספה את יועצי הממשלה, ולאספה הזאת יקראו גם את ראשי היהודים ורבניהם, לפני בעלי האספה יציעו את דבר כל העונות והאשמות אשר יאשימו בהם את היהודים, ולמראה עינים יתנו ליהודים מקום להצטדק, אבל יען כי באספה הזאת יהלכו עליהם אימים הלא יסתתמו טענותיהם ולא יוכלו להצטדק על כל האשמות אשר יחפיאו עליהם, או אז תנתן דת כי על כל היהודים אשר בכל מלכות רוסיא לעזוב דתם ולבא בברית הדת השלטת, ואם לא, ענש יענשו קשה.
והאספה ההיא נאספה בשנה 1844 בעיר פּטרבורג בירת רוססיא, את האספה פתח שר הפנים בדברים בוטים כמדקרות חרב אל לבות הרבנים היושבים גם המה באספה ההיא, כי בתחבולות ערמה עשה זאת מראש, למען הפיל את פחד הממשלה על היהודים ולמען אבד את רוחם, רוח אמץ ולא ימצא בפיהם מענה.
“על פי פקודת הקיסר הרם נאספנו פה – קרא – למען התיעץ בדבר שאלת היהודים, היהודים המה אָסון המין האנושי כלו, מחלת הסרטן אשר בגוית כל הממשלה, זה שנות אַלפּים המה עומדים בקשי ערפּם ובמרדם נגד משיח ד' ולא יביאו את צוארם בעולו, המה ממלכה בתוךְ ממלכה בדתיהם השונות מכל עם המה נבדלים משאר אזרחי הארץ ולא יתחברו אליהם, המה מוצצים את לשד הארץ, וכעלוקות לא תדענה רחם. סוף דבר חידה היא ופלא גדול, על מעשי ההשגחה העליונה, למה תתן מהלכים על פני הארץ וחיים לעם נבזה ונאלח כמו זה”.
והדברים האלה לא החטיאו את מטרתם, ראו הרבנים היושבים באספה, כי המה בכל רעה, כי אם דעת שר הפנים אשר בידו הוטל גורלם אם לשבט אם לחסד, אם רעתו עליהם הוא ככה, ומה תקותם עוד כי יעמדו להצטדק ולעמוד על נפשם, ויורידו את ראשיהם לארץ זקני היהודים ואגלי דמעות נוצצו מבין רסיסי עיניהם, בשמעם דברי צר מחרף מערכות אלהים חיים.
ושר הפנים התענג למראה הזה, ולמסת נקיים לעג בלבבו, ויתברך בנפשו וישמח כי ככה על נקלה הגיע אל מטרת חפצו בשלום: עוד שטף אחד דברי חרופים וגדופים ויגדף את עם עברתו כליל, וכבר אמר לפתוח את פיו שנית ולכלות את דרשתו, והנה פתאום התבונן אל אחד הרבנים הנאספים והנה פניו צוהלים כמו משמן, וכמו ברק שמחה מתרוצץ מבין חרכי עיניו, למרות רעיו היושבים כמו אבלים וחפויי ראש.
"לשמחת היהודי הזה מה זה עשה – השיב שר הפנים בלבבו – האם יהרס היהודי הזה ברוח אמצו את כל תחבולותי בפעם אחת? –
"מה שמך? – דבר השר רתת, – למען הפחיד את היהודי.
– שמי יצחק מוואלאזין כבוד הדרתך.
“מה זה תצחק בעת אשר אני מדבר פה בשם כבוד הוד מלכותו הקיסר ובפקודתו”?
– אני שמחתי על דבריך הנפלאים ועל הרעיונות הנעלים הצפונים בהם.–
“הלא לא הרימותי את קרנכם, היהודים בכבוד, ומה זה שמחת על דברי?”.
– סלח נא הוד כבודך, כל הימים אשר אני חי ונשמת שדי מפעמת בקרבי נכספתי, ומשאת נפשי תמיד היתה לשמע כדבריך אלה, אבל לא קויתי ולא יחלתי כי אחיה ואזכה לשמעם באזני, ועתה כי באה תקותי ובהיסח הדעת, ואשמע הדברים האלה אשר להם נכספתי תמיד, ואיך לא אשמח –
“חידות לי דבריך, הבינני פתרונם, אבל מהר והחישה מעשיךָ”.
– כבר לפני שנות אלפים התנבא חוזה העמים בלעם, כי ימים יבאו וכבוד יעקב ישפל עד מאד, וישראל ידל בעיני שכניו עד מדרגה שפלה כזאת, עד כי גם באלהים בוראו ישימו תהלה לאמר למה ברא עם שפל ונמאס כמו זה, ובהגיע שפלותנו עד קץ תכליתה, כי גם על אבינו שבשמים יביעו ידברו עתק צוררינו, או אז לא נוכל להשפל עוד יותר, ואז, אז פתאם תחל לזרח שמש הצלחתנו, ולעת ערב יהיה אור במחשכי מצבנו בארץ כי אז יקוימו בנו גם הדברים הנאמרים אחרי כן, הלא כן דברי החוזה:
“כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פּעל אל, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא'”. (לאמר אם תבא עת אשר יאמר על יעקב וישראל מה פּעל אל, למה בראם, אז אח"כ הן עם כלביא יקום גו).
(הדברים האלה בדברי הימים יסודם, ונזכרים בספר בית אבות צד 244 אשר הדפיס הרב ס. י. הערשמאנן בהמבורג לפני שנים אחדות).
דברי הרב ר' יצחק נפחו רוח חיים חדשים באף הרבנים הנמוגים תושיה, וכמו רוח ממרום הערה עליהם פתאום ויתאוששו ויתעודדו, ובהשכל ודעת השיבו על כל דברי האשמות והעונות אשר יטפלו על היהודים, ויוכיחו כי לא כצעקתה הבאה עליהם יעשו וכי המה רק ככל האדם יחטאו.
ושר הפנים ראה כי נבצרה ממנו מזמה לנצח בפעם אחת את היהודים ויפל עליו לבו. וגם הקיסר ניקאָלאַי התעצב אל לבו וחמתו בערה בו עד מאד על כי נבצרה ממנו מזמה איך לנצח את היהודים, הוא האדיר באדירים הינוס מן המערכה מפני תולעת יעקב? והאם לא יוכל להם? כי כל הפקודות והגזרות אשר הוציא עד היום ההוא על היהודים לא פעלו את פּעולתם ולא הרוו את תאות נקמתו.
מדי שנה בשנה הוציא פקודות לחטוף את ילדי העברים מידי הוריהם ולמסרם לעבודת הצבא, והפקידים יתפּרצו בחצות הלילה אל בתי היהודים ויגזלו ילדים בני שמנה שנים ובני עשר שנים מזרועות הוריהם, ובחוזק היד יביאום במסרת אמונת הנוצרים, וישלחום אל גדודי הקאזאקים או אל אי הקרים. אבל האסון הזה נגע רק עד נפש משפחות פרטיות ואל הכלל כלו לא יכול בגזרותיו אלה.
גם הוציא הקיסר פקודות על היהודים היושבים בפלכים שונים לאסור עליהם למוד התורה, ולענש קשה את השומרים תורת משה, אבל גם בפקודת אלה לא ראה ברכה בעמלו, ולא הגיע למחוז חפצו, כי מדי הגיע פקודה כזאת אז לא נחו ולא שקטו היהודים עד אשר החלישו את כחה, ויפזרו מלא חפנים כסף וזהב לפקידים אשר בידם נתנה הפקודה להוציאה לפעולות ידים, מן השוטר הצעיר השוטט ברחובות העיר עד שר הפלך, כלם לקחו שחד מאת היהודים למען אשר יניחום לעבוד את עבודת אלהיהם באין מפריע, והפקודה נשארה רק חרותה על הלחות ולפעלות ידים לא יצאה.
וכל אלה לא נכחדו מאת הקיסר, כי הוא העמיק לחקור ולדרוש בשאלת היהודים, וכבר גמר בנפשו אמר לאחוז בכל מדה ומדה אשר תמצא ידו, גם במדת האכזריות היותר גדולה, אם רק ידע כי היא תובילנו אל מחוז חפצו לעשות כלה ביהודים, אבל הוא טרם עוד ימצא עצה נכונה – וקמטי מצחו התעמק יותר ויותר וסערת לבבו הלכה הלוךְ וסער, הלךְ ורב, בהתהלכו בחדרו אחת הנה ואחת הנה. פתאום עמד על עמדו ופניו נהרו כי מצא תחבולה אשר על ידה אמר לפתר את שאלות היהודים, התחבולה האחת אשר עוד לא החזיק בה עד עתה ואשר נשארה לו לפלטה מכל המון תחבולותיו עד היום בנוגע אל היהודים עם עברתו.
והקיסר צוה לקרא אליו את כל השרים היועצים היושבים ראשונה במלכות, ואחרי שתי שעות נאספו כל היועצים לאספה. חזון אספות כאלה לא היה יקר בימי ניקאלאי כי אךְ הרה והגה מחשבה מהר כרגע לקרא לשריו ויועציו למען אשר יחישו מעשיהם להוציאנה לאור.
וביום ההוא וסאון לבב הקיסר סאן ברעש, אש פלדות נוצצה מעיניו הבוערות, עד כי כל איש אשר עליו כונן הקיסר את מבטו דמה כי הוא נשרף באש התפתה המתפרצת מעיניו, וגם לא עמל הקיסר להסתיר את סערת רוחו מעיני הרואים, ונהפוךְ הוא כי כהר פּרצים הוציא את כל רוחו לפני הנאספים, אילי רוסיא אחזמו רעד בשמעם את קול הקיסר החוצב להבות אש בוערה.
"הנה קראתיכם היום לאספה – ענה ואמר – למען הסיר מקרבנו את נגע שאלה יהודים בפעם אחת, החל וכלה, כי אין לנו בעולמנו ובחיינו דבר גדול ויקר הערך כפתרון השאלה הזאת לפי חוקי אמונתנו הקדושה, כי איךְ נצא למלחמה על אויבי אמונתנו, על בעלי חצי הירח, והאורב יושב בקרבנו. נותנים אנחנו מעוז ומחסה ליהודים הכופרים במשיחנו, עלינו להפטר מאת היהודים כליל, או להביאם בחזקת היד בברית אמונתנו, עלינו לאסור על היהודים אח כל הדברים הקדושים להם, והנותנים להם רוח אמץ לעמוד בקשי ערפם נגדנו לבלתי הכנע, אף כי המה החלשים ממנו, עלינו לסגור על מסגר:
א) את כל "חדריהם'' המה בתי הספר לילדיהם.
ב) כל בתי המדרש והישיבות, המה בתי הספר לגדוליהם ורבניהם.
ג) כל בתי הכנסיות.
ד) לאסור על היהודים שמירת יום השבת, המילה ובתי המקואות.
ועתה עליכם המצוה לחק את כל החוקים האלה וגם לקבוע דיני עונש קשים על היהודים אשר יזידו לעבור על דברי הפקודות האלה.
לפעולות ידים לא נוכל להוציא את כל הפקודות האלה ברגע אחד, יען כי שבועות וירחים יעברו עד אשר יגיעו דברי הפקודה אל כל קצות ארץ ממשלתנו הגדולה והרחבה אבל גם לשבת בחבוק ידים לא נוכל, פן נעביר המועד, כי מי יודע אם עוף השמים לא יוליך את הקול ליהודים, ובהודע להם המחשבה אשר אנחנו חושבים עליהם, אז ישובו שנית להרעיש שמים וארץ ולרקום בסתר תחבלות ערמה ומרמה לסכל את עצתנו, ולכן אני מציע בזה: כי החקים החדשים האלה יחלו להשתרר בתקפם בזמן חמשה חדשים מן היום הזה, לאמר: בראשון לחדש אפריל בשנה הבאה, הוא היום הראשון לחג פסח היהודים, ושר הפנים ישלח את הפקודה חתומה בחותם המלך אל כל שרי פלךְ ופלךְ עיר ומחוז, וגם אל ראשי הכפרים אשר בכל ממשלתנו, ורצוף אל דברי הפקודה החתומה יהיה גליון, בו יאמר כי הפקודה תפתח ביום השלשים ואחד לחדש מארץ, וכרגע תצא לפעולות ידים, ובכן תבצר מאת היהודים מזמה להלחם בערמתם בפּקודתנו זאת.
גם יען כי יודע אנכי כי חבלי השוא אשר בהם ימשכו היהודים תרמיתם הולכים ומשתרעים ומגיעים גם עד יועצי הנאספים בזה. לכן הפקדתי שומרים על ארמוני זה לבל יצא איש מכם החוצה, עד אשר תבצעו את דבר פקודתי ערוכה בכל, ואם נחוצים לכם ספרי חק תוכלו לקחתם מחדר אוצר ספרי אשר בזה, ובחדר הנשען אל החדר הזה תמצאו גם ממתקים ומגדנות לסעוד לבבכם, ועתה כמה שעות דרושות לכם לעבודה זאת".
היועצים השתאו איש אל רעהו ומפיהם נעתקו מלים, כבר הסכן הסכינו לשאת בדומיה את עול מושלם העריץ והשתוללותו, אךְ כשגעון הזה לא שמעו ממנו עד היום הזה, אבל מה להם לעשות? הימרו את עיני הדר כבודו, היוכיחו לו באותות השכל הישר, כי דבר אי אפשר הנהו, להוציא מהר פקודה כזאת בשעה שעומדים על רגל אחת, הלא בזאת ימשכו עליהם קו חשד כי ידם תכון עם היהודים ובשחד לקחו את לבבם, והדבר הזה בנפשם הוא. ולכן ישבו מחרישים רגעים אחדים מחשבים לדעת מה להם לענות.
– הנה עתה השעה השניה אחרי הצהרים, הוד מלכות – ענה היושב ראש אחרי דומיה ממשכה – ואקוה כי רעי היועצים בראותם כי הדבר נחוץ ידח מלפניהם את דבר סעודת הצהרים ואת יחד יעדרו בשקידה לערוךְ כל דברי הפקודה, החל וכלות, והמלאכה הזאת תדרש עבודה שתים עשרה שעות רצופות, ובכן בשעה השניה אחרי חצות הלילה בערכךְ תגמר מלאכתנו. –
“אם כן לא אפריע אתכם מעבודתכם וכרגע החלו לעסוק בה, בלילה אבא לבקרכם ולהתבונן אל מלאכתכם, ואספתנו עתה כלתה”.
ובדבר הקיסר את הדברים האלה קם מעל מושבו, ובצעדי און עזב את החדר ויסגר את הדלת אחריו.
הקיסר יצא מן החדר, והיועצים הביטו איש בפני רעהו, ועל כלם נראו אותות משטמה ובזיון למושלם העריץ אשר הכלימם כהכלם עבדים שפלים לסגרם על מסגר, וגם רשמי נקמה חרישית נכרו בחזות פניהם בדעתם מראש כי גם עצת הקיסר הזאת לא תעשה כלה ביהודים, כי כל כלי יוצר עליהם לא תצלח להעבירם מדתם, ובכל זאת לא דברו היועצים איש אל רעהו דבר, וגם הגה קל לא עבר על דל שפתותיהם בפחדם פחד פן יש אזנים לכותל, וגם מיראם איש את רעהו פן ילךְ בו רכיל, כי ידעו את דרךְ מושלם כי תמיד הוא חוקר ודורש מאת כל אחד מיועציו לדעת מה דבר רעהו, ומבלי דבר דבר נגשו אל עבודתם.
שר הפנים ערךְ על הגליון ראשי דברי הפקודה כפי אשר יצאו מפי הקיסר ויחלק לכל אחד מרעיו את עבודתו אשר יעסוק בה, ובשעה התשיעית בערב כלה כל אחד את עבודתו, את החלק אשר עליו הוטל לסדר.
ודברי כל אחד נקראו לפני כל הנאספים, ואחרי שקלאות וטריות תקנו וישנו את כל הדבר אשר מצאו נחוץ לשנות ולתקן, ובשעה האחת עשרה בלילה הונחו כתבי כל היועצים לפני שר הפנים לסדרם כראוי ולחברם בחברת אחת.
רגעים אחדים לפני השעה השתים עשרה, שמעו היועצים הנאספים קול משק אנשי המשמר בערכם כלי נשקם בסדר ובמשטר, אות הוא כי הקיסר נכון לבא, אחר נשמע באולם קול מצעדות שומרי הראש, ואחרי רגעים אחדים ושר אנשי המשמר פתח את הדלתות והקיסר הופיע אל חדר הנאספים, כל השרים קמו מעל כסאותיהם ויעמדו, ויחכו לשאלת הקיסר אשר ישאלם למעמד מלאכתם, אבל הקיסר מבלי דבר דבר, נגש אל מושב שר הפנים ויקח את גליונות הפקודה אשר כלם כמעט נגמרו ונסדרו וישם עליהם עין בוחנת, אחר לקח גם את שאר הכתבים מעשי ידי כל היועצים ויבחנם בעפעפיו, ובקפלו את כל הגליונות והכתבים יחד, נגש אל האח המבערת בחדר וישליכם אל האש, וכרגע היו לשרפה מאכלת אש, ובפנותו עורף אל יועציו עזב את החדר.
המחזה הזה נמשךְ רק רגעי מספר ודומית השקט שררה בו, כי גם הקיסר גם היועצים לא דברו איש אל רעהו דבר, הדלת נסגרה שנית, ועוד הפעם נשמע קול מצעדות שומרי הראש, וצלצל כלי נשק אנשי המשמר בהחזיקם המשמר, והדומיה שבה לקדמותה.
כהלומי רעם וברק ישבו השרים על מושבותיהם, כי מעשה הקיסר נתק את כל מורשי לבבם, ומחכמתם ובינתם נבצרה מזמה לדעת מה ראה הקיסר על ככה ומה הגיע אליו לעשות מעשהו זה. ושר הפנים אשר קוה להשיג בעד מפעלו אשר יפיק רצון מאת מושלו, אות כבוד מצוין, ראה כי סר צלו מעליו וכי אבד את חנו בעיני הקיסר, אף כי לא ידע בנפשו מה פשעו ומה חטאתו, ויעצב מאד אל לבו, ובשברון מתנים נאנח ויאמר: “עוד לא נשמע ולא נראתה כזאת, הלא איננו ילדי בית הספר אשר לרצות עונם יסגירם מורם אחרי שעות למודם בחדר, ויצום לעבוד עבודתם, ומבלי דבר דבר ישרף אחרי כן את כל מעשי ידם”.
– מבלי דבר דבר? לא נכון הדבר, אנכי באזני שמעתי בקרוא הוד מלכותו המלים: “הבל הבלים” בשומו את מבטו הראשון על הכתובים – ענה ואמר שר המלחמה.
השרים היועצים ידעו כי זה רבות בשנים אשר איבה מסתרת שוררת בין שר הפנים ושר המלחמה, ובכל עת אשר ימצא אחד מהם שעת הכושר לדקר את רעהו בחרב שפתותיו ישתמש במקרה הזה, ולכן לא האמינו הפעם להערת2 שר המלחמה ולא פנו אל דבריו.
ושר הרכוש חוה את דעתו כי לפי ראות עיניו הנה כבר נגמרה מלאכתם אשר הוטלה עליהם, ובלב נכון יוכלו לעזוב את החדר וללכת איש לביתו, אבל על זה ענה היושב ראש:
“הנה אף כי למראה עינים לא מצאה עבודתנו חן בעיני הוד מלכותו, כי כן העידו פניו הנזעמים, ומעשהו אשר עשה בשרפו את הגליונות, אךְ מי יודע אם הוד מלכותו לא יחפוץ כי נשוב ונחדש מעשינו באופנים אחרים אשר ימצאו חן בעיניו, ובכל אופן הלא עוד לא נמלא צבאנו ועוד שתי שעות תחסרנה למועד אשר יעדנו לגמור את מלאכתנו, ולכן עלינו לשבת בזה יחיל ודומם עד השעה השניה אחר חצות הלילה, לבלתי המרות את פי הוד מלכותו.”
על זה ענה שר עבודת האדמה.
“אף כי בדבר האחרון מסכים אנכי לדברי השר היושב ראש, כי אסור לנו לעזוב את החדר הזה עד השעה הקצובה אשר קצבנו לנו מראש, כי החדר סגר הקיסר על מסגר בצאתו, על כן כונתו לבוא עוד לבקרנו, אבל בדבר הראשון אינני מסכים לדבריו, כי אם מלאכתנו הראשונה אשר כל דברינו ערכנו עלי הגליון כפי אשר שמענו באזנינו מפי הוד מלכותו, לא מצאה חן בעיניו, ואיךְ תפיק רצונו מלאכתנו אשר נערכה ממערכי לבנו, ולא רוחו, ולכן זאת היא עצתי, הנה שמה בחדר הסמוך נמצא היין המשמח לב, וממתקים ומגדנות, הבה נסורה שמה ונסעד מעט קט את לבותינו, ונאמץ כוחותינו אשר ענו מאד ממלאכתנו הרבה שעבדנו היום, וגם נשתה כוס לחיי הוד מלכותו”.
וההצעה הזאת מצאה חן בעיני כל הנאספים, וכלם כאחד עזבו את תא העבודה ויסורו אל חדר האכל הסמוך, ויסבו את השלחנות המלאים מזן אל זן והיין הטוב הראה את פעולתו ויחיה את רוח השרים היעפים והיגעים, ומשנכנס יין התמלטו בחשאי גם סודות מפתחי פּי שרים אחדים בהפיקם את אי רצונם על מעשי מושלם האכזר, אבל איש לא שת לבו לדברי רעהו, כי רוח היין מרחפת על פני כל.
ויהי כאשר כבר עסקו השרים בתורת מזיגת היין בשעה חדא, ומורה השעות כבר השמיע את מספר השעה האחת ומחצה אחרי חצות הלילה, והנה עוד הפעם נשמע קול משק נשק אנשי המשמר, ועוד הפעם נפתחו הדלתות; והקיסר בלוית שני סגניו הופיע החדרה, צחוק קל רחף על שפתי המושל ופניו נהרו מטוב לבב, זה עת רבה לא ראו השרים את מושלם במצב שובע שמחות כברגע הזה.
והקיסר קרא ואמר:
“הוא הדבר אשר חשבתי מראש, כי כבר בצעתם מלאכתכם לפני העת המיועדת, ועוד נשאר לכם פנאי לזכור לטוב גם את גויותיכם, כי אמנם עבודת הרוח תחליש גם את הגויה, ועבודתכם שעבדתם שתים עשרה שעות רצופות, הלא הוגיעה גם את חמריכם, וטוב עשיתם כי סעדתם את לבכם, ועתה אל נא תפריעו ממשתיכם, ואם תרשוני אשתה גם אני אתכם כוס לחיי כל המסובים כאן, והאדון היושב ראש יואיל בטובו לקרא באזנינו את דברי הפקודה כפי שהיא ערוכה עלי הגליון, ועל כוס יין מלא יערבו לנו דברי הוכוח בפרטי דבר ההצעה או כי לא נתוכח כלל”.
פני היושב ראש חורו עד מאד, עתה ראה ויוכח כי את אשר יגר בא לו, כי אמנם זה היה רצון הקיסר כי יערךְ דבר הפקודה שנית מחדש, אחרי שרפו את המגלות הראשונות, גם מפי השרים האחרים נעתקו מלים, מפחדם אשר בא כשאה עליהם.
הראשון אשר מצא עוז בנפשו לעמוד ולהתנצל לפני הקיסר היה שר הפנים ובמבוכה מסתרת ענה ואמר:
“יזכר נא הוד מלכותו, כי בזמן קצר כזה לא היה לאל ידינו לערוךְ בכתב, ערוךְ ומתוקן בכל, דברי הפקודה כלה כרצון הוד מלכותו, ונדחה מלאכתנו לזמן האספה השניה אשר נתאסף”.
– הזאת היא דעת עצמך, או כי תדבר דבריךָ בשם כל חבריךָ? שאל הקיסר בקול מנוחה כבושה, אשר כל איש אשר עין בחנת לו יוכל לבחון בעפעפיו את פני המושל, ומקולו הרועד ישפוט, כי עוד מעט ומתחת הר מנוחה זה יפרוץ נחל שלהבת, גפרית ואש.
“אמנם כן” –
ענו ואמרו שרים אחדים בבת אחת.
“היכול יכלנו לחרוץ אחרת, הוד מלכותךָ, אחרי ראותנו את מפעלךָ, בעת קצרה כזאת, היה מן הנמנעות לערוךְ בספר את כל דברי הפקודה, ערוכים בכל ומתוקנים”.
אז התלקחה חמת הקיסר עד להשחית ובקול זעם קרא:
“הכהתל באנוש נבזה תהתלו בי? ותקחו אותי למטרה לחצי לעגכם, האם לא פיכם הוא שדבר אלי, כי בזמן שתים עשרה שעות תכלו את מלאכתכם ערוכה בכל ומסודרת היטב, ולו חליתם את פני, בבאי עתה אליכם, כי אַאריךְ לכם צבא השעות, כי עתה בלב ונפש מלאתי בקשתכם, אבל מי שמע כזאת מי ראה כאלה, כי שרים יועצים יתאספו שתים עשרה שעות רק לבלות העת בממסךְ, בתהו והבל, ועתה הואילו נא בטובכם להראות לי למצער, דבר מלאכתכם שערכתם עד היכן שידכם הגיעה”.
“אחרי אשר הואיל הוד מלכותו לפני שתי שעות, לשרוף את מעשי ידינו באש, לכן אמרנו כי זה הוא חפץ הוד מלכותו כי נחדל היום ממלאכתנו, ונעמד מעבוד עוד”.
“מה הדברים אשר תדבר בזה”?! – קרא הקיסר אל השר בקול רעם אדיר, עד כי השר נסוג אחור מפני קול הגערה צעדים אחדות – הכנים הדברים אשר תשמענה אזני או כי הנני בזה במשתה מתחפשים? האם כן הדבר אשר תאמר: כי בשעה השתים עשרה בלילה בערכךָ שרפתי את כתביכם? האם לא כן אמרת? הטרם תדע כי משפטךָ הוא להשלח אל בית המשוגעים או אל ארץ גזרה!"
ילא עט סופר לתאר את חרדת המות אשר הקיפה את כל השרים היועצים, אבדה עצתם ותשתולל בינתם לחדר אל מצפנות המקרים אשר קרום בלילה הזה ולהרים צעיף הסתר מעליהם.
והקיסר חרץ משפט מחרדתם אשר כסתם כי אמנם התל התלו בו.
ובפנותו אל שני סגניו העומדים אל הפתח והמחכים לקריצת עיניו למלאות פקודתו, צוה אליהם לגשת אליו:
“פקודה יצאה מלפני ולא תשוב, לאסור במאסר את כל השרים הנאספים בזה. היהודים הטו את לבבם בשוחד. זה שתים עשרה שעות נאספו בזה לחק חקים על היהודים כפי אשר צויתים, והם טמנו ידם בצלחת ואף אות אחת טרם עוד ירשמו, כי היין לבב אותם בעינו ויקח את לבבם שבי, ובבואי אליהם פתאם ובהפריעם אותם ממסבם, עוד יעיזו האנשים האלה במצח אשה זונה לאמר לי, כי לפני שתי שעות הייתי בזה ואשרוף את כתביהם, הלא אתם אדוני הסגנים יודעים ועד, כי מן השעה העשירית בערב הזה ועד עתה לא יצאתי מחדר עבודתי”.
אז נגש שר המלחמה אל הקיסר ויען ויאמר:
“הוד מלכות, רב חסד, הטה כלפי חסד! חידות לי הדברים ולא אוכל הגיע עד חקר פתרונם. בחיי אשבע את השבועה החמורה, ונכון אנכי להסגיר את חיתי לממיתים על במת הדראון, אם לא אמת נכון הדבר, כי לפני שתי שעות היית בזה הוד מלכותךָ, הדבר הזה היה כעשרים רגעים לפני השעה השתים עשרה, ובעמדךָ על יד ימיני לקרות את כל כתבינו אשר כתבנו, ובקראךָ: “הבל הבלים” השלכתם אל האש אשר באָח הזאת. ואם נסח זכר כל המעשים האלה מזכרונך, הוד מלכות! הואל נא בטובך להעלותם על זכרונךָ, למען אשר לא יספה הוד מלכותך את עבדיו הנאמנים בלא משפט, ומשפטיו כאור יוציא.”
על פני הקיסר נראו חליפות חימה והשתוממות.
“ואתם אדוני השרים, הכלכם תסכימו לדברי שר המלחמה האלה”? שאל הקיסר בשפה רפה.
“כן הדבר, הוד מלכות” ענו ואמרו השרים כלם.
“מרידה אמתית”!
קרא הקיסר בחרי אף ומחתת לבב, “כרגע יאסרו על מאסר השרים האלה כלהם, ולשומרי הארמון צוה להביא את המורדים האלה במשמר”.
וששה קאזאקים גבורי כח הופיעו בפתח החדר ויעמדו נכונים למלאות דבר הפקודה.
ואחד הסגנים נגש אל הקיסר וילחש לו באזניו דברים אחדים.
כפי הנראה שבע הקיסר רצון מדברי הסגן, ובגשתו אל השרים העומדים מסביב לשלחן, דבר אליהם בלחש מבלי אשר ישמעו הקאזאקים העומדים בפתח את דבריו:
"הנה אתם העזתם בנפשכם לאמר לי כי לפני חצות הלילה הייתי בזה; ואני יודע כי שקר וכזב הדבר, יען כי בערב הזה לא עזבתי עד עתה את חדר עבודתי.
ועתה בזאת תבחנו אם כנים דבריכם, הלא ידעתם כי איש לא יוכל לבא פה מבלי הגד לאנשי המשמר את דברי הסמן הנודע רק להם, ואם אני הייתי בזה, הלא אל נכון גם אנשי המשמר ראוני בעברי בתוכם, ועתה אם תמצאו בנפשכם עז, שאלו נא את פי אנשי המשמר ויוכיחו בינינו".
והיושב ראש ענה: “אם עוד לא פסו אמת ואמונה מלבות בני אדם, ואם הוד מלכותו יאמין בישרת לבב עבדיו ואמונתם, אז הננו נכונים להשבע בכל הקדוש כי הוד מלכותו היה בזה, אךְ אם כבודו באחת כי שקר בפינו וכי לשוננו תצמיד כזב, מה בצע לנו להכזיב את הוד מלכותו בפני אנשי החיל הפשוטים, והבאנו עלינו קללה”.
“אם כן אשאלם אני” ענה הקיסר ברגז.
“שאל את אנשי המשמר בקול רם ובשפה ברורה, למען אשר על פי ששה עדים כשרים, אנשי אמת שונאי בצע ומואסים שוחד, אוכיח את עון האנשים התמימים האלה ונשאו את עונם” צוה הקיסר לסגנו העומד לפניו.
“הפקיד המשנה איוואן פעטראוויטש גשה הנה!”
“באיזה שעה באת לעמוד את אנשי המשמר לפני הארמון הזה?”
“היום בשעה הששית בערב”.
“המני אז ועד עתה בא איש אל האגף השמאלי של הארמון הזה, אשר בו אנחנו נמצאים עתה?”
“מלבד הוד מלכותו לא בא בזה איש”.
“הוי פתי! כי הוד מלכותו בא הלום, הלא יודע אני מבלי הגידךָ, כי הלא אני באתי עתה אתו יחדיו, ואם הוא נמצא בזה, אות הוא כי בא”.
“אבל הוד מלכותו היה בזה בפעם הראשונה, בין חצי השעה השתים עשרה, לבין השתים עשרה מבלי חברתך”.
"מה זה תדבר? ואתה הכרת את הקיסר?
“כלנו הכרנוהו, וכלנו חלקנו לו את כל אותות הכבוד כמצוה עלינו, ואשר הוד מלכותו יעיד כי כן דברי”.
פני הקיסר חורו, כי הפקיד איוואַן דבר את דבריו ברוח נכונה, ובלב אמיץ אשר איש לא יכול לפון באמתתם, ולחשוד אותו כי גם ידו תכן עם קושרים ומורדים.
רגעים אחדים שררה דומית השקט בחדר, ואיש לא נועז להפריע את הדומיה ההיא. עד אשר הסגן החל שנית לדבר, ובקול זעם קרא אל הפקיד:
“אולת תדבר, אנכי עמדתי על המשמר לפני סף הוד מלכותו, מני השעה התשיעית בערב, ויודע ועד אני כי מן השעה העשירית בערב ועד עתה לא עזב הקיסר את חדר עבודתו”.
“אם לא תאמין לדברי” ענה הפקיד המשנה “שאל נא את פי הפקיד הראש אשר פתח הדלת בעד הוד מלכותו בבואו הנה”.
“מי הוא הפקיד הראש?”
“המאַיאָר פאן יורקאוויטש”.
“כרגע יבא הנה” צוה הקיסר.
נבוךְ ומשמים הלך הקיסר בחדר אחת הנה, מבלי שית לבו אל כל האנשים אשר סביבותיו, ושפתותיו דובבו: “אמנם כן חידה מסתרה צפונה בעלילות הלילה הזה”.
אחרי עשרת רגעים והפקיד יורקאוויטש הופיע, והקיסר הסתתר מתחת ליריעה הגדולה הפרושה בקצה החדר, למען אשר לא יראהו הפקיד יורקאוויטש, והסגן הבין כי כן הוא רצון הקיסר, כי הוא יחקרהו, ויקרא אליו ויאמר:
“הראית בערב הזה בעמדך פה על המשמר את כבוד הוד מלכותו?”
“אמנם כן, ראיתיו, וגם אני פתחתי לפני הוד מלכותו אח דלתות הארמון הזה, אשר בו נאספו השרים היועצים”.
“באיזה שעה בערב היתה זאת”.
“בין השעה האחת עשרה ומחצה, לבין השעה השתים עשרה בלילה.”
“לא נכון הדבר, שגית, כי אני יודע נאמנה, כי בעת ההיא לא היה פה הקיסר.”
“מה זה תדבר”? קרא הפקיד בקצף, “האני כפקיד משמר לא אדע ואַכיר את אדוני ומלכי? ואם אולי תדמה כי נועז אחד להתחפש בבגדי הקיסר לבא הנה ולהוליךְ אותי שולל, הנה בדבר הזה לא צדקת אענךָ, כי הלא עלי לשאל את פי הוד מלכותו את דברי הסימן”.
“והידע הקיסר את דברי הסימן?”
“האם הקיסר לא ידע את דברי הסימן?”.
ולא יכול עוד הקיסר להבליג על סערת רוחו, ובהגיחו ממקום מחבואו מתחת ליריעה הסיר את מצנפתו מעל ראשו ויקרא:
"היום בערב, בשעה העשירית באתי אל חדר עבודתי ואעבוד את עבודתי עד השעה האחת עשרה, מן השעה האחת עשרה עד השעה הראשונה שכבתי על יצועי ואישן שנתי, אבל:
“הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל” כי הוא שלח מלאכו להוליךְ אתכם שולל, ולשרוף כל החקים אשר חקקו נגד עמו באש.
ועתה הבה ונכף את ראשינו מול רצון יה זה, אשר עין בעין הראה לנו בערב הזה כי לא לרצון הוא לפניו להאביד את עמו, וכעת אני שב ממחשבתי זאת, ולא אוסיף עוד לרדוף באף את עם בני ישראל".
ובכן חלפה עברה הסכנה אשר רחפה אז על ראשי היהודים יושבי ארץ רוסיא, ויד אלהים עשתה פלא.
* *
הספור הזה יספר בפי אחב"י בכל מרחבי ארץ רוסיא פולין וגאליציען, ואין איש אשר יפון באמתתו. – בימים ההם נודעתי לסוחר יהודי אחד היושב בקצה גבול רוסיא וגאליציען, ויספר לי כי אביו היה חוכר נכסי הגראף ג…. ולפני שנים רבות שאל הגראף ג…. את אבי הסוחר ההוא:
“האם ראית פעם בימי חייךָ את אלהיךָ”?
– לא ראיתי – ענה החוכר – כי היראהו האדם וחי?
“ואני ראיתיו – ענה ואמר השר – ראיתיו אז בלילה ההוא בשרפו באש את החקים אשר חקנו נגד היהודים”.
"הגראף ג…. היה אז שר המלחמה לפני הקיסר ניקאָלאי, ואחרי אשר התפטר ממשמרתו התישב על נכסיו בקצה גבול גאליציען, ויהי אוהב את היהודים ומכבדם תמיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.