(לימים נוראים כמנהג הקהלות בּארץ קאלומבּוס).

ברח דודי מבית אלהיךָ, כי נעלו הדלתות בעדךָ, מחוץ למחנה שמו מושבךָ, יען בדקו ומצאו כי אין כסף בצלחתךָ.

ברח דודי מן הבית הזה, האינךָ רואה על הבמה מי זה, מכהן פאר במזה בן מזה, ידו נטויה וקצפו יזה? פה ירום ונשא וגבה נבזה.

ברח דודי מבית התפלה, מי רוכב על הקהלה, אשם ואשם מעילה, ונבונים יהגו מן המסלה, וישימום לבוז דראון ותהלה.

ושאר עניני בית הכנסת לכל פרטיו ודקדוקיו עיין בערך “כבוד מדומה”.

חכם – שם התאר לאיש אשר לו המתכת הנקראת כסף, זכה אדם למתכת הזאת, מיד מושיבים אותו בשבת תחכמוני וקהל חסידים נאספים אליו ושותים בצמא את דבריו, וקושרים לו כתרים וישלשו לו קדושה, ויסלדו בחילה את פניו, ויעריצוהו חסידיו, ויחנפוהו מלקקי קערותיו, ויקראו עליו אתה אחד ושמךָ אחד, לךָ החכמה ולךָ הבינה, אתה מקור התבונה ואתה מעון המזמה, אתה אתה…. יפקד – וצבא חסידיו יקומו וישחקו לפניו וידלגו על החבלים, ויפרטו על הנבלים, ויתקטנו לפניו כנמלים, וידו נטויה להלמות עמלים, ויגבר חילים ויפל חללים וימשל משלים, ולאריות יקרא שועלים, ולצדיקים נבלים, ולנבונים כסלים, והיה כי המתכת כסף תעשה לה כנפים ותדד ממנו, והנה פתאום ואין חכמה ואין תבונה לאדון זה, חסידיו נדדו, מעריציו נשמדו, מקשרי כתריו אבדו, ומזמותיו שדדו, וכרוזא יקרא בחיל, בן בעור, אחי החמור והשור, הלכת חשכים ולא אור, הנה שכרך לפניךָ, כי אין כסף בכיסךְָ.

מצוה – שם נקבה, המצות נחלקות לשתי מפלגות: שרות ושפחות, וכמחזה אשר נראה בכל החיים כי הכל תלוים במזל, כן נראה גם במצות כי במזל הן תלויות, יש מצוה שפחות רוכבות על סוסים ושרות – כעבדים הולכות על הארץ, “נטילת ידים” רוכבת במרכבת המשנה, רביד הזהב על צוארה, וששים רבוא גבורים אחוזי חרב רצים לפניהם וקוראים אברךָ, “ואהבת לרעךָ כמוךָ”, היא פשוטה ועורה, אין שמלה לעורה, ואין מתעורר בצדק לאספה הביתה וצאי טמאה יקראו לה. “אכלת ושבעת” ענקים לגרגרותיה, שש ואטון מצרים שמלותיה, נזמי זהב באפיה, ועורות אלים מאדמים מכסותיה, “וכי ימוךְ אחיךָ והחזקת בו” בשפל יושבת כלה נגה ועצבת, ונפשה עליה דואבת, כי יושבי תבל החרימוה, מן גו גרשוה, לשפחה נחרפת שמוה, ועד עפר מות שפתוה. ועוד רבות כמו אלה, ועיין בספר תורת משה ובספר החיים.

אמת – שם המפשט או שם המקרה, מין נקבה, ושני השמות האלה נאים ויאים לה; שם מפשט – פשוטה ועורה, ושם המקרה, כי מקרה יקר הוא לפגש את האמת, החכמים אומרים כי אמת היא חותמו של הקב"ה אבל בני אדם גם בני איש יזרוה כמו דוה, צאי יאמרו לה. נפלא מאד הדבר כי רבים ישאו את שמה על שפתותיהם ובכבודה יתימרו לאמר כי אתם האמת, שב ועישבעות להם כי האמת נר לדרכם ונר לנתבתם ובאמת רחוקים הנם ממנה כרחוק מזרח ממערב, קרובה היא כפיהם ורחוקה מכליותיהם, בארצות רבות חדל לאמת להיות אורח בין האנשים כי מן גו גרשוה, ואוי לו לאיש אשר יאמר באמת להחזיק בה, כי תומכיה אומללים והמחזיקים בה בכל לבותיהם עדי אובד המה – הנגינה על האמת מלרע כי היא שפלה ונמבזה.

אני – המדקדקים קוראים למלה הזאת תחת השם או שם הגוְף, אךְ באמת יתכן לקראה רק שם הגוף, כי כל עמל ה“אני” הוא רק הגוף, וכל מעשי ה“אני” ותחבולותיו מיום הולדו ועד רדתו קבר, כל מצעדי רגליו, הגיגיו ומזמותיו המה רק להשביע את הגוף רצון, לשכללו לחזקו לסעדו ולאמצו, ה“אני” הוא ממשפחת בעלי החיים ההולכים על שתי רגלים להם קוראים אדם, משכנו במחשבות האדם וכליותיו. משפחת ה“אני” רבה ועצומה מאד בתבל ארצה, ומספר צאצאיה הוא כמעט כמספר מתי חלד, בעלי “האני” יפרדו ללשונותיהם לגוייהם ולארצותם, למדרגותיהם וכהונותיהם; יש בני “אני” הלובשים בגדי מלכים ושרים תלבושת, והמה קוראים: אני ואפסי עוד, לאמר, רק אני הוא מושל העולם, לי לבדי נתנה הארץ ואין לאחרים חלק עמדי, כי האחרים מאפס המה כלם נגדי, אני – ולא אחר, הבריאה כלה לא נבראה אלא בשבילי, ושאר בעלי ה“אני” רמש המה, אשר לחסד לרחמים ולכבוד הוא להם, אם ברגלי ארמסם ואשימם כטיט חוצות, יש בעלי “אני” הלובשים בגדי כהנים תלבשת וגם המה קוראים: אני ואפסי עוד, אני ולא אחר, רק לי נפתחו השמים ואראה מראות האלהים, רק בני אמונתי קרואים אדם ולא אחר קרוא אדם, רק המאמינים בי ובתורתי יכנסו אל גן עדן אלוה ויטילו חנגא בהדי דשכינתא, ולהמפקפקים בי ובגדלי כבר ערוךְ מאתמול תפתה ונפשם לא תראה באור לנצח נצחים – יש בני “אני” השליטים במכמני כסף ולנגה ברק הזה יכלו¹ קוממיות, והמה יביטו מגבוה בעין בוז על אלה אשר המתכת הנקראה כסף נעדרה מהם ולזבובי מות יחשבום, המה בכל רגע ישלשו בקדושה לכבוד עצמם ויקראו: אני, אני, אני – ולא אחר, – אני – שרף, אני מלאךְ עוד יש בני “אני” הנקראים פרנסים גבאים וכו' וכו' וכל אחד יסלסל את שפמיו, ישית ידיו על בטנו ויקרא שישו בני מעי הלא אני הוא, אני ראשון ואני אחרון ואין בלעדי, אין כמוני ואפס זולתי, אין כמוני בעולם הזה ואין זולתי לימות המשיח – ה“אני” הוא מזיק גדול ונורא, ובכל יום הוא מכה ברבבותיו, ימחץ ויפצע לאלפי אלפים וימחה פיו ויאמר לא פעלתי און, (ושאר באור ה“אני” עיין בערךְ “אנכי”).

יהודי – יצור נפלא אשר בכל יצורי הטבע וברואיה, דומם, צומח, חי ומדבר אין משלו, מבנה גויתו ויצוריו דומים ליצורי כל האדם; הוא אוכל ושותה כבני אדם, יולד וגוע ככל בני אדם, אבל בכל אלה הוא יצור נפלא ומין בפני עצמו, וטבעו ומזגו קרובים יותר לטבע הסלמנדרא, יחידת עולמים הוא מאז ומכבר לכל יושבי תבל, האש לא תשרפנו והמים לא ישטפוהו, שני אריות לא תוכלנה לו והמית זאבי ערב, שחל ופתן לא תבעתנו. זה שנות אלפים נלחמים בו יושבי חבל ואומרים להכחידו ולהשמידו מתחת השמים, מחנות מחנות ענקים יצבאו עליו צבא ואשפותיהם מלאות גפרית ואש, וירבו עליו ברקים להומו והוא קטן גמד וננס, הוא יתיצב נגדם במערכה, מפניהם לא יבהל ומהמונם לא יחת, בידו הוא אוחז קמיעת ניר קטנה – תורתו – ובקמיעה הזאת יעשה פלאות ויניס את אויביו ממנו, המה יאבדו והוא יעמוד, המה יחלופו והוא על שדה המערכה יקים – ליצור הנפלא הזה עוד נצפנו עתידות וימים יבאו יגידו תהלתו.

מלמד – כת ידועה בין היהודים יושבי ארץ רוסיא ופולין, הכת הזאת שפלה ונמבזה היא מאד בעיני בני אמונתם, כמו מלפנים כת העבדים בארץ מצרים, והאיש החפץ לחרף את רעהו בשם גנאי “מלמד” יקרא לו, מלמד² הוא שם נרדף עם “גבר לא יצלח” “חדל אישים” “איש בער” וכו', בעלי הכת הזאת המה מורים לבני אמונתם תורה ודרך ארץ ושפת קדשם, וזאת היא כל חטאתם ופשעם, לא במחתרת נמצאו, כי אם על כל אלה, מדוע נתנו היהודים את המלמדים לחרם ואת מוריהם לגדופים? גם זאת חידה היא כחידת טבע היהודי בכלל.

קיבה – מכונה קטנה בכמותה וגדולה באיכותה, כי היא נוצת הדחיפה הדוחפת את כל מעשי האדם בחיים ומוציאתם לפעולת ידים, ונביא בזה בתרגום עברי את דברי הסופר המהלל טשאקע ואת באורו על מלת “קיבה” ואלה דבריו: “איפה ומה הוא מרכז העולם?” אחרי השאלה הנכבדה: מה נאכל היום, לא תוכל היות שאלה אחרת חשובה כראשונה למין האדם כשאלה: מה הוא מרכז העולם? יש אשר יחליטו בלא דעת כי הארץ היא מרכז העולם ואחרים יאמינו כי השמש היא מרכז העולם, אבל האמת כי רק הקיבה³ היא מרכז העולם, ודבר נקל מאד הוא להוכיח לכל בצדק אמתת הדבר; כל איש ואיש יודע כי רחבי התבל עד אין סוף יגיע, ובכל אשר יפנה האדם הוא באמצע התבל, וכל היצור סובב סובב הולךְ עליו, הנה כי כן האדם הוא מרכז העולם, והקבה⁴ באמצעו, אם כן אפוא נראה בעליל כי הקיבה היא מרכז העולם, והדבר ברור כצהרים.

אני מתנועע סביב קיבתי, אדם ובהמה רבה מתנועעים הולכים סביבותי, שמש ירח וכוכבים מתנועעים סביבות כלנו, נמשךְ מזה כי הקיבה היא המרכז האמתי לכל צד, מעלה ומטה, פנים ואחור.

נשוב ונתבונן עוד בעין פקוחה אז נראה כי הקיבה היא רוח החיה בכל עניני התבל, על פיה יבאו ועל פיה יצאו, וכל המעשים אשר כבר נקרו ויאתיו בתבל ארצה ואשר עוד יולדו רק לרגלה יבאו, למענה ולרצונה.

כל הרומש על פני האדמה, כל המעופף תחת השמים, כל אשר ישוח במים, צמח השדה ופרי העץ, כלם יעופו ירמשו וישוטטו יגדלו ויצמחו רק למען הסירו ממנו אל פי האוכל ומשם אל הקבה.

על מה אנחנו עמלים עוד בימי נעורינו בבתי הספר, ואחרי כן בהיותנו לאנשים ניגע וניעף יום יום מבלי הרף, בעבודת השדה, בכרמים ביקבים ובכל מלאכה המתשת כחותינו, נשחק לכל עמל ותלאה, אם רק נדע כי על ידי אלה נשכרה מעט כסף, ונקטיר על מזבח חפצנו – לצבר כסף חלבנו ודמנו, נעופה נרוצה וניגעה, יומם יאכלנו החרב וקרח בלילה? האם לא למען הטריף לנו לחם חקנו ומזונותינו נעשה כל אלה, ומזון ומחיה לא תדרשנה מאתנו הידים או הרגלים, כי אם – הקיבה.

הנקודה הקטנה הזאת, היא רוח החיה באופני מעשי בני האדם מימות עולם ועד עתה, ועליה יסבו כל מעשי אנוש ותחבולותיו; איש הצבא יתפש כלי ינשקו ויחרף את נפשו על שדה קטל; יורדי הים באניות ישכחו תבל ומלואה וישישו לקראת המים הזדונים, חופרי במעבה האדמה ישתכחו מני רגל וירדו אל בטן הארץ, יודעי ספר יקראו ויכתבו ספריהם באין מנוח, הרועה ינהג צאנו על פני ההרים הגבוהים, העגלון ידפק סוסיו ברעש, ולמה כל זאת? – יען כי כן תחפץ הקבה.

ואם היא תחפץ ותצוה, מי יאמר לה: “מה תעשי?” כפקיד צבא מהיר ההולךְ חלוץ לפני גדודיו, וינחם בעצתו, כן תלךְ חלוצה לפני האדם ואיש מדבריה לא ישיבנה, ובעת אשר תצוה יסורו למשמעתה כל אשר רוח חיים באפו; מלכי ארץ, רוזנים נסיכים שופטים ושוטרים, כי להשתיקה מזעמה אם לא ימלאו את פקודתה אין לאל ידי מלךְ וחלךְ, חכם ואיש תככים. אדע גם אדע כי לא הכל יאמינו לדברי אלה ואחד המתחכמים או אחד המתמשכלים יכחש את דברי ולא יכיר את השלטת הזאת – אשר מושבה מתחת לצלעות האדם ומשמה תמשל בממשלת בלתי מגבלת – כהאבר היותר יקר וחשוב בכל אברי האדם, באמרו: האם הראש או הלב אינם יקרים ממנה עשרת מונים? – הוי חכמים בעיניכם! הוי אנשי רוח! האם בעד הראש או הלב תצברו כסף, הלא בעד קיבתכם, – לא למען הראש או הלב תהיו למליצי יושר, למגידי פשע, לשופטים, לשוטרים, לכהנים לקדושים, לחכמים לסופרים למוכרים ולקונים, לאופים ולרופאים, הלא רק למען הכסף האהוב תעשו זאת, אשר אותו תקדישו ותעריצו, והוא? –הלא הוא פקיד הקבה פה בארץ ההשכלה.

גם ביום חתונת איש, אשר אז גם על האהבה לשבת על כס המשפט וגם על הלב לחות דעתו, גם אז ישאלו בראשונה את פי הקיבה, ובתחלה יערכו את משפטיה ואת הדברים הראוים לה, וממשפטי הלב יגרעו שיחה, שאל ישאלו בראשונה: היש לו הון ונחלת אבות? כמה נדה ושלוחים תביא לו? – ורק אחרי כן ידברו דברים אחדים על אדות משפטי הלב, והברית נכרתה.

למי משפט הבכורה, לראש או לקיבה? – דבר ברור אמת ויציב, כי לקיבה משפט הבכורה, כי באין קיבה לא יוכל איש להשתקם, אבל אנשים רבים מתהלכים אתנו, ובקרבנו הם יושבים, וראש אין להם, והמה יגדלו ויצליחו למעלה ראש, ויש אשר גם יוסב נזק לאיש אם ראשו אתו והוא יורידהו אבל שאולה, לכן אם ידאגו האבות לטובת בניהם רק למען הרבות להם הון ידאגו, ומחקם המוסרי יעלימו עין “כי לאשר העליון ינחיל עטרת תפארת, ממנו גם הדעת בלתי נעדרת”.

אם נשים את לבנו לחקור מה יהיה בימים הבאים משפט התבל ומלאה – אם הקיבה המפקדת על צבא האנשים פה בחבל ארצה, ומנהגת את האדם העצל לרוחה ולכל אשר תחפוץ תטנו, אם הקיבה לא תמשל בנו עוד, כי יבאו הימים המאשרים אשר עליהם נבאו החוזים כי יגור זאב עם כבש ונמר ומריא, ואנחנו בני אדם לא נרעבה ולא נצמאה עוד? – אז אל נכון במשךְ שבועות אחדים יחדל שאון התבל, בכל מקום ישליךְ הס, והיתה כלא היתה, חכמים ובוערים, עובדי אדמה, חרשי צירים, תופרי מנעלים, סופרי ספרים כלם יחדלו מעבוד עבודתם. כל יום ויום שבת שבתון יהיה לתבל, וכל ימי התבל בחגים ומועדים ינקפו. כל איש ישב בביתו, אין עובר אורח, ואין רץ בלי הפוגות, דברי ריבות לא ישמעו עוד בשערים, כי מלחמת “שלךְ שלי” כליל תחלוף מן הארץ, מלכי ארץ לא ילחמו עוד זה עם זה, כי מי זה ישליךְ את נפשו מנגד בעד אגורות כסף אשר כנבלי חרש יחשבו אז (כי הלא באין קיבה, גם הכסף לא נחשב) קשתות ורמחים, עטי סופרים, פטישים ומלקחים, כלי מדות, ועוד, ישתפכו בראש כל חצות, אין נגש אליהם ואין מאספם הביתה, לאומים ועמים שלמים ומלכיהם בראשם ילכו לשוח לרוח היום או יצאו במחול משחקים, או יביטו על הכוכבים במסלותם ועל ירח יקר הולךְ, יטמנו ידיהם בצלחתם מרוב עצלות, יגהקו ויפהקו, וכל ימיהם יבלו בתנומה ושנה, עד אשר יקוצו בחייהם ויבקשו המות.

הנה הראינו לכל לדעת כי הקיבה היא מרכז העולם, רוח החיה באופני מעשי כל בני אדם, ורק כפויי טובה, יבושו לשאת את שמה על שפתותיהם, אבל אם יאמר לכם איש: “כזאת וכזאת אני עושה מאהבתי לרעי, לגבר עמיתי מחמלתי עליו, או מאהבתי לעשות טוב” אם כזאת יאמר אז דעו לכם כי בסתר דבריו צפונה הכונה: “מאהבתי לקיבה” ולא יותר.

ע“כ דברי הסופר טשאָקע וד”ל.

טפש – שם העצם ושם התאר, והוא נרדף עם “איש מצליח”, “גבר מאושר”, "איש כל יכול וכו' “, חלקו שמן בארץ, ובמקום שהטפש עומד, אין חכמים ונבונים יכולים לעמוד, הטפש בכל אשר הוא פונה הוא מצליח, יגזור אומר ויקום לו, הטפש לא ילמד חכמה ודעת כי תועבה הנה לו, שקץ ישקצן ותעב יתעבן ובכל זאת הוא בקי בשבע חכמות ושבעים לשון, ועל כל ענין וענין יחוה דעתו וישא מדברותיו. הוא יעביר תחת שבט משפטו את החכמים והנבונים וימדדם בחבל אולתו, מאה חבלים להמית, ואף לא חצי החבל להחיות, הוא מרום מראשון, צדיק הוא, חסיד הוא, יחסן הוא, למדן הוא, חכם הוא, הוא הכל, והכל בו, הוא לעילא ולעילא, משפחת הטפשים פוריה וענפה היא, ומלא כל הארץ כבודה.

עליה – מין מרכלת קדושה העוברת לסוחר בבתי הכנסיות בימי השבת והמועדים, העליות בכלל גם הנה במזל תלויות כ“הכל” התלוי במזל, יש עליות שמנות ובריאות ויש עליות דלות ורזות, ואי; איש יודע נכונה מדוע גרם המזל לאלו להיות חלקן ברום עולם, ולאלו לשבת בשפלי העליות “שלישי”, “ששי” ו“מפטיר” נחלת שפרה עליהן, ונתן אותן במרכבת המשנה ושמו רביד הזהב על צואריהן, וקראו לפניהן אברךְ, והעליות: רביעי חמישי ואחת לפני אחרון על שפם תעטנה ובלויי הסחבות מכסה לבדי עורן, ולהמלמדים הבזויים ולבעלי המלאכה העניים תהיינה לנחלה, וכבר היה מעשה בעדה אחת אשר כל בניה היו עשירים וקצינים, מיוחסים וגאונים, ולא היה איש אשר חפץ לפגל את עצמו בעלית “רביעי” ולא ידעו הפרנסים מה לעשות באחות הקטנה הזאת ביום שידובר בה, עד אשר נועצו ויכפו הר כגגית על השמש האמלל כי לו תהיה למורשה לכל שבתות השנה – העליה היא תולדה דקרן כי בה יתנגחו אלופי יהודה ואלפי אפרים – ושאר באור עליה עיין בערכי “מצה ומריבה”.

צבוע – בריה נוראה אשר כל החוקרים והחכמים אינם יכולים לעמוד על אופיה ומהותה, חכמי הדורות הראשונים דמו, כי הצבוע הוא מין עוף ואדם אךְ חוקרי הטבע בימינו אלה יחליטו כי הצבוע הוא מין אדם, מורכב מאדם בהמה, שדים ופריץ חיות, ואלה תולדות הצבוע ביום הבראו ובהעשותו על האבנים; משדמות סדום ועמורה לקח יה גוש עפר וייצר ממנו אדם, ותמונתו מבחוץ ומראה כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו כמראה כל האדם, אחר הוציא העליון מאוצרותיו – אוצרות הבריאה – כליות נמר עריץ, ולב אריה טורף טרף וריאת דוב שכול ויטבלם במח זאב ערבות עם חמת תנינים וזוחלי עפר, וישימם בחובי בריאתו הנוראה הזאת אשר ברא, וישרוק העליון לנשמת שד אכזריה ואיומה ויאמר לה: “באי ושכני בגוית יצורי זה אשר יצרתי ואשר שם אדם לו, למען היות יהיה למטה זעם ושבט אף לבני אדם, למען ענותם ולמען נסותם אם ידעו להבדיל בין אמת לשקר ולהבחין בין תמימות למרמת ערומים” אחר לקח העליון מרמת שועל נוכל וימזגנה בתמימות כבשה תמה, וירקם מהן

עור להיות פנים לפני יצורו זה, וירד הצבוע מעל האבנים ויקם להתהלךְ בארץ, ובכל מקום בואו ושבתו ירבה צוחה ופרץ, יגזר על ימין ולא ישבע, וחטף על שמאל ולא יאמר הון, ואדם אין בארץ אשר יוכל לו ואשר יכריעהו תחתיו, כי כלי נשקו – יסודות גויתו ורוחו – אדירים מהררי טרף, פעם ישתמש בכליותיו כליות הנמר, ופעם בלבו לב הארי, פעם ישם וישאף בריאתו ריאת הדוב, ופעם יהגה במוחו מח זאב הערבות, ותמיד פני הכבשה התמה עם מרמת השועל הנוכל הולכים לפניו, ונשמת השד הנורא רודה בהם. נשמת השד הנורא אשר תקנן בגוית הצבוע תתחפש בפנים מפנים שונים; פעם תתחפש בבגדי כהונה ותרדף באף חלשים וחלכאים. תערךְ מדורות עצים ותעלה על המוקד ישרים תמימים, ואת כל אשר יפגע מבט עינה תשימהו לגל של עצמות, עפר ועפר פעם תתחפש בבגדי רוזנים ונסיכים ותעביר תחת השלח אלפים ורבבות על אשר נפקחו עיניהם לראות את ערמתה ומזמתה ויאנחו ויאנקו מתחת עולה הקשה, פעם תתחפש בבגדי קנאים יושבים על מדין ותצוה לחפש חטאים בעיר לבנות “קונע” ולבער אחרי השכלה כבער הגלל, להכחיד ולהשמיד מתחת השמים כל איש אשר לא דרכיו דרכיה ולא מחשבותיו מחשבותיה, ופעם תתחפש בבגדי בעל הבית פשוט, תדקדק אף בכל המצות הקלות הנקראות “עקב” מה שאדם דש תחת עקביו, ותרבה שוד וחמס בארץ, מדנים ומשטמה, ריב ומצה. רוממות אל בגרונה וחרב פיפיות בידה, תדכה תשוח ונפל בעצמיה חלכאים – אויה! מי יחיה בקום הצבוע לשוט בארץ! – הצבוע יפרה ויפרץ עד מאוד, והוא מוליד ששים וששה בכרס אחד, ואין עיר וממלכה בתבל אשר לא תמצאנה בה תולדותיו.

צדיק – מין אדם קדמוני, המין הזה חיה על פני הארץ בדורות הראשונים, אךְ מדור אל דור הוא הולךְ ומתמעט, ובצדק יפחדו פחד חוקרי הטבע פן באחרית הימים יתם המין הזה כלו מעל פני האדמה, גם בימי דוד המלךְ כבר החל מין “הצדיק” להתמעט, כמו שנאמר בספר התהלים: “נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק” – כפי שנמצא כתוב בספרי הקדמונים בה היו תהלוכות הצדיק, ארחו ורבעו; הוא אהב לרעהו כמהו, לא הלךְ רכיל בעמיו, לא התקוטט על דבר גבאות ופרנסות, עליות וכבודים, לא שת בחלקות לעשירי ארץ, ולא דכא תחת רגליו עניי עם, תורת אמת היתה בפיהו בצדק ובמישור החהלךְ את כל, כבוד חבירו היה יקר בעיניו ככבודו, ואף גם פני “מלמד” נשא ויחלק לו כבוד.