בחדש התשיעי להיותי עבר במעי אמי והמלאךְ המלמד אותי תורה בא אלי ויאמר:“בני: הנה עוד מעט וכבר כלית חוק למודיך בדברי העולמות העליונים, ועוד מעט ועליך לעזוב נאוה שאנן זה ולבא לגור עם מתים יושבי חלד בכדור העולם הנקרא אדמה, ועתה הבן והכן, בא אתי ואלמדךָ גם את תורת החיים, ואראה לך את האדמה אשר עליך לשוטט בה מספר ימי חיי חבלךְ, וגם בתמונות יצוריה ותהלוכותיהם תתבונן”. ויקחני על אברותיו וירוממני מעלה מעלה ויאמר: התבונן אל כל אשר תראה וכל הדבר הקשה ממך שאל ממני ואני אבינך בינה – ואראה והנה ים גדול ורחב ידים לפני, ועל פניו שטים וצפים ברואים מברואים שונים בתבניות שונות, רצים מקפצים מדלגים מכרכרים וחוגרים ואומר: "מה זאת אדוני? ויען ויאמר לי: זאת היא האדמה והברואים השונים האלה המה יושביה, ואחה שיתה כעת לבך להתבונן רק במעשי הברואים ההולכים קוממיות בעלי שתי הרגלים אשר בשם אדם יקראו, כי כאחד מהם תהיה גם אתה ועליך לדעת מעשיהם – ומה המים ההם? שאלתי – האם אחי בני האדם ישוטו על פני המים וכמוהם אשוט גם אני? זאת לא זאת, אחיךְ בני האדם על היבשת יגורו, והמים המה אך דמעות עיניהם המכסים את פני כל האדמה ותהי למקוה מים רבים עד אשר כמעט לא תכר עוד צורתה הראשונה.
החלותי להתבונן בשום לבב אל מעשי בעלי שתי הרגלים ומאד נפלאתי לראות כי כל אחד אוחז מתכת נוצצת בידו ומשתעשע אתה בידידות, זה ישקנה למו פיו, זה ישימנה כחותם על לבו, זה יחבשנה1 פאר לראשו, וזה ישימנה לטוטפות בין עיניו, הרבותי להתבונן ואראה כי תבנית המתכת הזאת חרותה באישון עיניהם, ויצוקה בגידי עורקיהם ונשקפת בכל כליותיהם, ואתפלא הפלא ופלא ואקרא: מה זאת אדוני? מה היא הסגולה אשר במתכת הזאת כי אחי ככה יעריצוה ויחבבוה? ויען המלאך ויאמר לי: זאת היא הכסף והוא הסמל אשר אותו יקדישו ואותו יעריצו בני חלוף – לא הבנותי לרע המלאךְ ואוסיף לשאל: הלא רואה אני כי המתכת אשר תקרא לה כסף היא חיי רוחם ונשמת אפם של אחי בני האדם, ומדוע יקראו בשם בני אדם ואנשים ולא בשם בני מתכת2 וכסף? – צדקת בני צדקת – ענה המלאך וצחוק קל רחף על שפתותיו, באמת על פי מעשיהם היה השם בני כסף יותר נאה להם, אך יען כי הכסף לא יצילם ביום עברה הוא המות, ומן עפר באו ואל עפר ישובו לכן יקראו בשם בני אדם, ועתה התבונן עוד.
ואראה והנה בעל שתי רגלים אחד, המכסה מכף רגלו ועד קדקדו במתכת הנקראת כסף הולך הלך וטפף, הלך ורקד, ראשו נטוי למעלה ועיניו מתרוצצת רומה, ומלפניו ומאחריו ומצדו ומימינו זוחלים על פני האדמה בעלי שתי רגלים כמהו, והוא דורך על גביהם ברגל גאוה, ומדי עברו ירמסם לאלפים ורבבות והמה לא ישמיעו קול, לא יתלוננו ולא יתקוממו, כי אם יאנקו דום וטפות טפות נופלות מעיניהם והמים מתבוללים במקוה המים הרבים, ואשאל את המלאך ואמר: מי זה אדוני? ויען ויאמר: זה הוא בעל זרוע אשר בחזקו לקח לו קרנים לאמר כי הוא מושל על אחיו הנבראים בצלם אלהים כמהו וכל אשר יחפוץ יעשה בהם.
ואראה והנה עוד בעל שתי הרגלים ההוא הולך, הלוךְ וטפף, הלוך ורנן, והנה בעל שתי רגלים אחר לקראתו, ונם הוא מכסה מכף רגלו ועד קדקדו בכסף, וגם הוא הולך הלך וצהל; ויהי כראות הראשון את השני ויבט עליו בעין בוז ויקרא: “איךְ הרחבת בנפשךְ עז לדרוךְ על האדמה אשר רגלי עומדות עליה, ברח לךְ מזה, פן מרה תהי אחריתךְ”, האדמה הזאת לי היא, קרא השני, ומקולךְ לא אענה ומגערתךָ לא אחת, ולמען כבודי אשר חללת אשרוק עוד מעט לאנשי עושי דברי והמה יעשו נקמות בךְ ובאנשיךְ, וישרק השני, וישרק גם הראשון, וסערה גדולה התחוללה על פני המים, וסאון נורא סאן ברעש ותצלנה שתי אזני, מה הסערה הזאת? שאלתי את המלאךְ, האם שני האנשים האלה מחוללי הסערה! – לא, ענני המלאך, אך הסערה הזאת חוללה מרוב האנחות אשר פרצים תצאנה מקירות לבב האנשים החלשים אשר עוד מעט יצאו להורג על פי חפץ שני ההוללים ההמה ורצונם. ראיתי והנה המים הולכים וגוברים, הולכים ופורצים בזרמתם מרוב דמעות העשוקים, אך שני ההוללים לא שמו לב אל כל אלה, וישרקו וישרקו, וכרגע נקבצו אנשים לאלפים ורבבות, ויעמדו במערכה אלה מול אלה. ושני הגאיונים נתנו אות בקריצות עיניהם ובמלילות רגליהם, והאנשים התנפלו איש על רעהו באכזריות רצח כחיתו טרף וידקרו אלה את אלה ויז נצחם לארץ ודמיהם שטפו ויהיו לנחלים גדולים ובהתערבם במי ים הדמעות האדימו פניו וכל האדמה נדמתה לים אדום נדול ונורא. וערמות החללים צפו רגע על פני המים וכרגע צללו כעופרת במים אדירים, וההוללים לא אמרו הון ויצוו וכרגע ואנשים חדשים באו וימלאו את מקום החללים וגם אלה הרגו ויטבחו וידקרו איש את רעהו, וגם דמיהם שטפו כמים המגרים ארצה, הבטתי בפני שני הגאיונים שרי הטבח והנה פניהם לא שנו מאומה למראה ההרג הרב הזה בעמק החרוץ ונהפךְ הוא כי שחוק נחת ורצון רחף על פניהם, נעויתי מראות אקרא: אהה אדוני למה תראני עמל ואון, הנה בזבול יה בנאות הקדש רק אהבה ושלום ראיתי, חמלה ורחמים פגשתי, ואם כן המה החיים בעמק עכור הנקרא אדמה, אנא חוס נא על נשמתי הרכה ואל תורידני אל המרצחים ההמה, כי מה בצע בחיים כאלה – זאת לא זאת – ענני המלאך הדובר בי, סוד החיים והיצירה, למה תברא ולמה תהיה כמוס הוא בעצת שדי, בעל כרחךָ תברא ובעל כרחךְ תחיה, ועלי רק להראות לך את החיים במחזה, כי כן צויתי בפקודת מי־שגבוה עלי, ועתה שובה להתבונן במחזות הנעשים על פני האדמה.
ואראה והנה צלם דמות איש מצויר עלי הגליון ואנשים לרבוא רבבות כורעים ומשתחוים אליו, ומנשקים ומעריצים ומקדישים את הצלם ההוא, ועומדים על ברכיהם ופורשים את כפיהם ומסלדים אליו בחילה – דמות מי היא כי ככה יעריצוה האנשים ההמה? – שאלתי את המלאך, – “היא דמות בן חלוף אחד אשר כמוהם היה וכמוהם חי וכמוהם שב אל עפרו ביום בא קצו, ובני האדם אשר זה דרכם כסל למו, לברא להם תמיד דמיונות מדמיונות שונים, כי המה מגששים באפלה בסוד היצירה והחיים ובסוד מה שגבוה עליהם, ובעבי גבם המה חותרים לבא אל הקדש פנימה מבלי דעתם כי פרכת החֹמר למסךְ לפניהם, וכל עת אשר נשמתם איננה צרופה וזקוקה מפסלת הגויה לא יוכלו לחדר אל חביון שדי, ולכן נלאה שכלם הקצר להאמין באל מסתתר אשר לא יראה האדם וחי, ויעשו להם לאלהים את האנוש הזה אשר תבניתו ראית ובשם אלהים יקראו לו, ועתה התבונן נא למעשיהם”.
ואראה והנה להקת אנשים לובשים שחורים נושאים כל אחד בול עץ בידו, ועל העץ תבנית האנוש ההוא, הלובשים שחורים עוברים בראש ואחריהם רב אדם ימשךְ, עיניהם נטויות מטה ובלחש יצקו שיח – מה המה עושים בזה, שאלתי את המלאךְ – המה מתפללים, התענגתי מאוד על המראה הזה בראותי כי אחי בני האדם אשר עוד מעט וכמוהם אהיה גם אני, חדלו רגע אחד מהשתעשע במתכת הנמבזה אשר את שמה ואת זכרה לא שמעתי בעולמות העליונים אשר בהם ראיתי עד עתה, וגם חדלו רגע אחד מדקר ורצח איש את רעהו, ואמר: אכן גם רוח באנוש ואם יחפוץ יטנו נם למשנים אחרים בלעדי הכסף וההרג. ומי יודע אם רוח האדם לא יתרומם גם מעלה כנעוריו בית אביו, אבל פתאום כצל עברה שמחתי ותענוגי כעב נמחה, כי עוד האנשים בתפלתם ולבושי השחורים נושאי הדמות נתנו צו וכרגע התנפלו כלם על אנשים אחרים בני אדם כמוהם אשר רק חוטמיהם היו שונים מחוטמיהם המה ובאכזריות רצח רמסו ויטרפו ויהרגו ויחנקו את החלשים ההמה, וקול הנהרגים והנטבחים עלה השמימה וכמבול דמעות שטף ארצה, ופני הים האדימו מרב הדם אשר שטף אל תוכו, והמרצחים עוד לא אמרו הון וכרגע נפזרו אל כל כנפות הארץ ובאשר מצאו את בעלי החוטמים השונים הרגום ויטבחום מבלי היות להם חנינה, אם על בנים רטשו, עוללים נפצו אל הסלע, יונקי שדים טבחו וזקנים בזנבות הסוס קשרו ויסחבום אל גיא ההרגה, נבהלתי מראות ואקרא: אהה ד' אלהים למה תעמוד מרחוק, תעלים עיניךָ בהרג יצורי כפיךָ את יצורי כפיךָ, ומה חטאו ומה פשעו אלה?
הס בני הס! קרא אלי המלאךְ, עוד לא באת בסוד אלוה, ולא לךָ לדעת דרכיו ואתה רק ראה והתבונן.
– אבל מה חטאו אלה כי יובילום לטבח, מה עשו ומה פשעו?
לבושי השחורים, – ענני המלאך – המה כהני בן האלהים והמה רודפים באף ובחימה נצחת את בעלי החוטמים השונים על אשר לא יאמינו בבן האלהים ההוא, וזה כל פשעם וכל חטאתם.
– אבל הלא בנאות הקדש אשר תמיד שוטטת אתי לא שמענו ולא ראינו כי יש לאלהים בן כי האלהים הוא יחיד ואין לו גוף ודמות הגוף וכל הבריאה כלה וכל יצוריה המה רק מלאכיו עושי דברו לשמוע בקול דברו, ואיך נועזו החלשים האלה להשבית מטהרו ולדבר על ד' סרה כי כמוהם הוליד בן ולמה יעמוד יה מרחוק, למה לא יברק ברק ויפיצם, למה לא ימטר עליהם אבני אלגביש ירדפם באף וישמידם מתחת שמיו?
– הוא אשר אמרתי לךָ, כי לא לנו לבא אל תכלית שדי ומי אנחנו כי נבין אורחותיו ונלמדנו בינה, ועתה שים עיניך המראה אשר אתה רואה.
ואראה והנה לובשי השחורים ומשרתיהם עושי דברם נאספו לאספה רבה בבקעה גדולה ורחבת ידים וקהל אנשים לרבבות נאספו סביבותיהם ויקדו אפים ארצה וישתחוו ולבושי השחורים נתנו צו וכרגע ערכו מדורה גדולה ואל המדורה השליכו את בעלי החוטמים השונים אסורים ידיהם ורגליהם, אנשים ונשים בחורים ובתולות, עתר ענן העשן עלה השמימה, לשונות האש השתרגו ויעלו מעלה מעלה ואנקת הנשרפים ואנחותיהם סאנו ברעש וימלאו את חללו של העולם כלו, אבל הכהנים לא שמו לב לכל אלה וינצחו בנגינות ויקפצו וירקדו ויצאו במחולות המחנים, והנאספים נשקו בהדרת קדש את שולי מעיליהם ואת כפות רגליהם ויקראו: קדש קדש, הבו גודל לכהני אל עליון", ונשמות הנשרפים בעופם השמימה עברו על פני ואתבונן בהן והנה כלן זכות וטהורות כעצם השמים לטוהר, וכנשמות הטהורות רעיותי אשר בחברתן התענגתי תמיד בעולמות העליונים, ואתמרמר מאד ואקרא: אהה תבל זעומה הזה הוא גמולךְ אשר את גומלת לנשמות זכות וטהורות כי תגרש אותן מקרבךְ ואת נושאת פנים לבני בליעל ההמה, לנחשים הצפעונים ההולכים קוממיות.
– חדל בני חדל מחקר במופלא ממך – קרא אלי המלאךְ, ואתה שובה להתבונן.
– טרם אתבונן עוד אנא הגיד נא לי, – התחננתי – ביום הבראי ובבאי לשכן בארץ הזעומה, אל איזה מפלגה אהיה חבר, אם לעדת המרצחים או לקהל בעלי החוטמים הנרדפים?
– יהודי תהיה ונרדף תהיה כל ימי חייךָ, אךְ אל תירא בני ואל תחת כי לא יוכלו לך כי זה שנות אלפים רודפים לובשי השחורים את אחיךָ ולא יוכלו להם, במו אש ישליכום ונצחם לא יכוה, במים יטביעום ולא יצללו, כל כלי יוצר עליהם לא יצלח וכל לשון תקום עליהם תכרת.
– הנני לשאת כל יד עמל ותלאה, ומאשר אהיה בחלקי אם רק בקהל המרצחים לובשי השחורים לא תבוא נפשי3 ובקהלם אל יחד כבודי, אך מי יתן ואשאר פה בשמי השמים בנאות השלום והאהבה ואל יורידוני אל העמק העכור, כי מה בצע בחיים בכדור ההוא המלא הוללות ורשע, מלא על כל גדותיו דמעות ואין מי מיבשן, המלא אנחות ואנקות מבלי מקום, ומה חיי יצורי ומה מטרתם, אם לא רק להיות טורפים או נטרפים להבה או קש, והישר אם נכון הדבר כי שופט כל הארץ יסגיר נשמות טהורות בידי אליל הכסף והמתכת הנמבזה ההיא תתיךְ אותן ותמוגגן חושיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.