ציור מחיי המשפחה בבני ישראל.
בספורי דברי ימי עמנו לא אדע למצא סמך למנהג אכילת הדגים אצלנו בני ישראל בשבתות ה' ומועדיו, אשר כל יהודי ואף העני ישחד מכספו ויוציא את שארית פרוטותיו לקנות דגים, להטיב בהם את לבו בשבתו ומועדו; בכתבי הקדש נמצא זכר למאכלי התאוה אשר אוו אבותינו רק הבצלים והשומים1, ואניח את החקירה הזאת לחוקרי קדמניות: אךְ זאת יודע אני, כי בעיר מולדתי, אשר רוב מספר יושביה פרוטיסטנטים, וגם קהלת קאתולים בה, ועדת יהודים נכבדה בקרבה, הביאו תמיד האכרים אשר בסביבות עירנו ביום הששי העירה דגים למכור רק בעד היהודים וטבחות היהודים במטפחות נקיות, ובעלי הבתים בחריטים מהודרים או בלתי מהודרים ישאו את חוק “דגי שבתם” הביתה בהרחבת הלב ובפנים מאירים. לפי קדושת החג וערכו, ערכו בביתנו את מאכל הדגים וטובם! בשלש הרגלים הכינו את דג הלאַקס, בחגים האחרים את דגי ה“קארפּף” ובשבתות כל השנה הסתפקו בדגים פשוטים, אךְ מבלי הביט אל ערך הדגים וטובם, לא חלו בהם בביתנו ידי אחרים להכינם ולבשלם מבלעדי ידי אמי, כי אבי גזר אומר כי בכל אפסי תבל וקצוי ארץ אין איש אשר יוכל לבשל מרק דגים כמו אמי, בגאון לבב חגרה אמי בכל ערב שבת בבקר את הסינר הלבן עליה, ואני ואחותי הקטנה אוחזים בשתי קצותיו ומביטים בעין פקוחה על אמנו בעשותה את האותות והמופתים בדגים מאכל תאותנו. כאשר הוציאו נתחי הדגים מן הקלחת הנוצצת והמברקת ביפיה, והונחו בסדר ומשטר על הקערה הארוכה, למען יהיו קרים לעת ערב, אז בחרה אמי תמיד ראש מבחר הדגים ותניחה על קערה מיוחדת, ותענדהו בזר בצלים וקליפות הציטראן, ותשפוך עליו מרק מתובל המפיץ ריח ניחוח על סביבותיו, ותציג את הקערה על שלחן המאכלים הנקי, ותאמר “לדודתנו גוטטראוד”.
בכל שבוע ושבוע ראינו אנחנו הילדים את האשכר היקר הזה נשא אל בית דודתנו, ויש אשר נשאנוהו גם אנחנו, ולא באנו בחשבון עם הדגים בני בלי בינה אשר הכבידו עלינו את משא על הזה, כי שם דודתנו קדוש היה בביתנו, ומי זה לא ישרתה?
הדודה גוטטראוד היתה אחות לאם אמנו, והיא גרה עם אישה החולה ועם שתי בנותיה הגדולות אשר כבר הגיעו אז לפרקן, ברחוב קטן וצר אשר אצל בית הכנסת הישן, בית תפלת החרדים, ומעולם לא יצאה מפתח בית מושבה הצר החוצה, ובכל עת אשר הזכירה אמנו את שמה, הזכירה אותו בחרדת קדש, וגם אנחנו הקדשנוהו ונכבדהו2, מבלי אשר ידענו שרש דבר נמצא בקדושתו ומבלי התחקות עליו.
גם עלינו הילדים תפול חרדת קדש, בצאתנו ביום הששי בערב מביהכ"נ, ונעלה על מדרגת העצים הישנה המובילה אל חדר מעון דודתנו; מצדי המדרגה לא היתה מעקה כי אם חבל לאחוז בו, ובמדרגה הזאת עלינו בלילות השבת לקחת ברכה מאת דודתנו הזקנה, כי כן שמה אמנו לחק ולא יעבור.
עוד היום עומד לנגד עיני מראה החדר ההוא, עוד היום אני חש את ריח החדר ההוא, אשר בכל עת צעדי בו עורר בקרבי גועל נפש. כח גדול ונפלא לחוש הריח, כי גם עתה בכתבי את דברי אלה, כמעט אשר אני מריח באפי את הריח ההוא, ריח גחלים, ריח מנורה וריח קאַמפער, אשר הכבידו אז לפני חמשים שנה את אכפם על נשמת אפי בבואי בבית ההוא, וכל ימי חיי בבואי במשכנות העוני במעון המסכנות, ובהריחי בריח ההוא, יעלה מבלי משים זכר דודתי גוטטראוד לפני.
החדר היה ארוךְ ושפל; על קורת הבית התיכונה השחורה משחור, היחה תלויה מנורת נחשת־קלל בעלת שבעה קנים, ומשני נרותיה האירו להבות שמן, אשר הפיצו אור כהה על השלחן העגול המכוסה במטפחת לבנה, והעומד מתחת למנורה. ובשאר חלקי החדר השמם ההוא שררה עלטה או חשכת בין השמשות. רצפת הבית אשר כבר היתה למסוס נוסס, היתה מכוסה בחול לבן, אשר בצעדנו עליו נשמע כמו קול גניחה מתחת לרגלינו; באחת מפנות החדר לארכו, עמד תנור ברזל הבוער באשׁ, והרוח בנשבו דרךְ פתח הדשן הוציא לרגעים על פני הבית ענני עשן. בפנה השנית עמדה מטה, ולמסךְ לה יריעות כתון מצבע אדום ותכלת, במטה הזאת שכב בעל דודתנו החולה במחלת כאב האברים, ואשר לא קראנוהו בשם “דוד”, וידיו ורגליו מחותלות בחתולים המשוחים בסם הקאמפער; על כסא עור לא הרחק מן המטה ישבה דודתנו, הסדור העב המכורך בעור שחור, עודנו בידיה, ושפתותיה עודן נעות בתפלה, קמה ממקומה לברכנו בבואנו.
ביראת הכבוד הושיטה אמי ידה לה, ותגיע ראשה כאלו היא משתחוה להזקנה אשר שמה את ראש אמי על כתפותיה, ובידיה הרזות החליקה את מצחה פעמים אחדות.
“ברכי את ילדי, דודתי הכבודה!” תאמר אמי לה, והזקנה הכבודה אשר חכתה לזאת, יצאה מן האפל אשר בירכתי הבית, ותלךְ הלוך וקרוב אל מקום עמדתנו, אל השלחן אשר אחזנו בו בכל מאמצי כחנו.
קומת דודתנו גוטטראוד היתה ממוצעת, וגויתה רכה ושחה מעט מזוקן; היא היתה מכוסה בשמלת כתון כהה, על חזיה מטפחת לבנה ואין כל עדי עליו, וצבע הלבן אשר למטפחת בשלחו קרנים על פניה החורים הפכם לעין צבע דונג ירקרק, שבכה שחורה כסתה את ראשה ותרד על מצחה, למען אשר לא תראה אחת משערותיה, ורדיד לבן תאר את ראשה כמסגרת לתמונה הנכבדה הזאת; חוטמה היה מחוטב יפה כמעשה שן בהיר, שפתותיה הצרות בהפתחן גלו שינים אשר עודן בשלמותן ושכולה אין בהן; מתחת לעפעפיה הכהות האירו עינים אמוצות, הרטובות בזוהר רוטב כזהר דמעות, שתי ידים רזות וירקרקות כצבע הדונג הונחו על ראשינו, וברוח קדושה והשתפכות הנפש נשאה עיניה השמימה, ובברכה אותנו היו רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, בבית שררה דומיה, רק קול משק הזבובים השוקקים סביבות לשלהבת המנורה ישמע, וקול האנחות הדקות המתמלטות מפתחי פי החולה, השוכב בסתר חביון יריעות המטה; הברכה כלתה, ואז נשקה לנו על על מצחנו, ואנחנו משכנו בחרדה ולב נמוג את ידה הרזה אל שפתותינו; בצעדים רכים נגשה הזקנה אל ארון זכוכית, אשר מתחת לשמשותיו האפלות נשקפו ספלי זכוכית אחדים, ותוציא משם תפוחים אחדים ותתן לנו, ונבלה בהם את עתותינו, בעת אשר אמנו נאלצה לשבת אצלה ולהשתעות אתה.
“מה שלומך דודה יקרה?”
“מהולל ה' לא הורע לנו, המחלה הרעה עזה מאד, ומה גם בימי הבציר, אך העליון יושיע”.
“הישנת מעט בלילה הזה?”
“אך מעט. מעט שנות לאנשים זקנים, גם הוא יישן אך מעט, אבל מהולל ה' כי תאות האכל לא סרה ממנו, והדגים טעמו מאד לחכו וישיבו את נפשו ותאורנה עיניו, כי מי כמוך מבשלת דגים”.
“האם לא תבואי פעם לאכול בביתנו, דודה יקרה, כאשר הבטחת לי לא אחת?”
“אבואה כאשר אוכל למוש ממנו, וטוב כי אשלח אליך אחת מן הנערות; בתפרן כל היום תשחתנה את עיניהן בנות ישרות, ברוכות תהיינה לעליון”.
“ומה שלומךְ את?”
“שלומי אני? מהולל ה', ומי יתן ולא ירע “לו” ממני; מהולל רופא החולים וברוך סועד החולים וזוקף הכפופים!” ובדברה הרימה את ידה הרזה מעל לראש אמי, ואמי בהביטה בעיני הזקנה המלאות דמע השפילה בבושה את ראשה לארץ.
אמנו קמה ממושבה, התפוחים כבר נבלעו, אנחנו יצאנו לחפשי ונשאף רוח כתנים, בצעדנו דרך השער הקטן אל הרחוב הצר.
“בני! קראה אמנו – הידעתם כי דודתנו גוטראוד היא קדושה בישראל?” האמננו לדברי אמנו, יען כי את הקדושים יכבדו מבלי הרבות חקירות ודרישות, מה גם ילדים כמונו, לא בקשנו אותות ומופתים על אמתת הדבר, כי באמת היתה הדודה הזקנה רחוקה מכליותינו ומעניני שעשועי ימי ילדותנו. ורשומה על חיי חלדנו אז היה ארכו רק כארךְ ראש הדג אשר נשאנו אליה, וכבדו ככבד התפוח אשר נתנה לנו וגם אלה נשכחו מלבותינו בהיותנו עסוקים בתענוגי הילדות.
עשרים שנה חלפו ועברו מן העת ההיא, ואני שבתי מבית מדרשי המדעים לעיר מולדתי, ומה רבו החליפות והתמורות אשר מצאתי בעירי! כל דבר ודבר נישא עליו תו זרות לי; המות בראש משרתו הנאמן, החלי־רע, הניף את חרמשו על רבים וכן שלמים. ויגזר על ימין ועל שמאל, וגם אבי האהוב נאסף אז אל עמיו, וימצא מנוחתו בבית מועד לכל חי; בית אבי נשם; אַחי נפזרו לכל רוח, אחותי היתה לאיש ותגר בעיר אחרת; האחת אשר נשארה בבית היתה אמי היקרה, אשר לא בלתה עתותיה בחבוק־ידים, כי מלאכה כבדה ויקרה העמיסה על שכמה, מלאכת הקדש; היא היתה אם ליתומים ומעוז לאלמנות, משען לכל קשה־יום ונגוע הזמן, ובכנפיה הביאה מרפא לכל אובד בעניו בעדתנו. קשים היו לי הרגעים האלה, רגעי שובי לראות את אמי הגלמודה, כקריעת ים־סוף; באין אומר ודברים חבקנו איש את משנהו, שפתותינו נאלמו, כי לא חפצנו להחיות בדברינו את כאבנו הנעכר, והדומיה הזאת עם דומית הבית ונשמותיו העיקו על רוח נשמת אפּנו.
“נלךְ נא לבקר את אהוב לבבנו” קראה אמי אחרי דומיה ממושכה.
אנכי בקשתי ללכת לבדי בלא חברתה, אךְ היא שחקה ותאמר:
“חצר המות הוא מקום טיולי, ובית מועד לכל חי הוא גני ופרדסי אשר בו אני מתהלכת לשוח תמיד”.
חצר המות אשר ליהודים רחוק מן העיר מהלךְ שעה אחת, ומשתרע על ראש גבעה אחת הנשקפת אל מול חורש־מצל, ודרךְ אחו הנטוע עצים רעננים יבאו אליו; מפתח חצר־המות היה בידי אמי, כי היא היתה מבאי שעריו תמיד. צעדנו בין שורות הקברים, ומכל מצבות האבן דרשו לשלומנו שמות אנשים הידועים לנו. על קבר אבי נסכנו דמעות לרוב, ויקל ללבנו העמוס מכאובים מרבה להכיל; הוספנו ללכת בין שורות הקברים, ויש אשר הרימונו אבן קטנה מאבני המקום, לשימה לזכרון על קבר אחד מקרובינו או מיודעינו; אצל מצבה אחת עצרה אמי את מהלכה ותעמוד על מקומה, וכאלו חפצה להציג לפני את מכירה היקר, אמרה בקול רועד: “דודתנו גוטטראוד!” זכרון ימי ילדותי עלה פתאום על לבבי, ומראה תמונת הזקנה הנכבדה, אשר שרש דבר קדושתה היה תמיד מכוסה ממני בצעיף הסוד, חלף ועבר על פני, ובמקום הנכבד והנורא הזה, אשר בו חידת המות משתמררת ואין פותר לה, במקום הזה אמרה נפשי למצוא פתרון החידה, על מה נקראה תמיד דודתי בפי אמי בשם “הקדושה בישראל”. אנכי ישבתי תחת צל האלון אשר נטעה אמי בידיה על קבר דודתה, ואחל את פניה כי תשב גם היא אצלי, ואומר: “מה שרש דבר בדודתנו גוטטראוד, כי תמיד – מני העת אשר אזכרנה ועד עתה – תזכירי את שמה ביראת הכבוד, והוד קדושה חופפת על שפתותיךְ בדברךְ בה? מה מאד נשגבה ורמה היתה האשה הזאת, אם נפש דגולה כמוךְ משתחוה וכורעת לפניה ביראה ורעדה!”
כמעט בחלחלה שמעה אמי את דברי אלה, בדמותי אותה אל דודתה, ותען ותאמר: "איך תדמה אותי, בני, אל הקדושה הזאת, אשר רבות נשאה וסבלה עלי אדמות! אני בחסדי העליון שבעתי בכל ימי חיי שובע שמחות מצאצאי, וכל דאגתי היתה רק לגורל עניים ומרודים מבלי הבדל דת, אבל היא היתה הקדושה בסובלות עמל ותלאה, הגבורה בענות הרוח והנהרגת על קדושת אמון רוחה; אנחנו אומרים כי נבין מה הוא קרבן על מזבח האהבה, יען כי כל אחד ידמה כי גם בידו להקריב את נפשו על מזבחה, אבל אחת היא דודתי גוטטראוד; היא הקריבה את נפשה וכבודה על מזבח אמון רוחה. בימי ילדותכם, בני, לא ספרתי לכם קורותיה, כי דבר קדושתה יעטה בזכרונו חרפה על משפחתנו, ותו קלון הוא על מצחנו, ולא טוב לעכר רוח ילדים בספורים מוראים כאלה, המספרים עונות בני אדם וחטאותיהם, אךְ עתה, כי כבר גדלת ותדע את החיים עם אורותיהם וצלליהם, עתה אספר לךְ במנוחת לבב את תולדות דודתי:,
"דודתי גוטטראוד היתה אחות לאמי, תהי מנוחתה כבוד, כבירה ממנה לימים; היא היתה נשואה לאיש, ותגר באחת מערי השדה הקרובות לעיר הבירה, ורק מעט מזער שמענו ממנה, עד אשר מת עליה אישה, ותבוא לגור בעירנו, היא ושתי בנותיה. הון ורכוש לא היו לה, ותעש בחפץ כפיה למצא את לחמה לנפשה, כי היא היתה רוקמת “מעשי רקמות פנינים”, וגם שתי בנותיה תפרו שלמות בעד אחרים, ותחיינה מעמל כפיהן. בת ארבעים שנה היתה אז, ובכל זאת היה שפוךְ עוד על פניה הוד עלומים, ומהלכה ותנועות גוה עודם חקוקים בזכרוני למשמרת עד היום.
הימים ההם היו ימי ממשלת הצרפתים בארצנו. המלךְ יעראמע ישב בעירנו, ומצרפת ועלזאסס באו אנשים רבים המחפשים את הצלחתם, ויתישבו בקרבנו. רגש חיים נראה אז ברחובות קריה, וחנויות ובתי מסחר כלולים בהדרם נפתחו בכל עבר ופנה; גם שני יהודים אחים ילידי עלזאסס יסדו בעירנו בית מסחר גדול, והבכור בהם לקח לו לאשה את דודתנו גוטטראוד. הדבר היה לשיחה בפי כל, ושואפי החדשות שערו עליו השערות שונות. כן תמהו ימים רבים; וכפי הנראה היה כל ישע וחפץ הסוחר העשיר ההוא להתקשר במשפחתנו, אשר אף כי לא היתה העשירה, אךְ הנכבדה בעדתנו, ועוד כי היתה דודתנו גוטטראוד אז ביפי הוד עלומיה, ובצעיף חופתה התנוססה בין רעותיה כגברת ממלכות. אני הייתי אז נערה ויצאתי במחולות בין המחוללות ביום חתונת דודתי, ואמי – זכרונה לברכה, שבה הביתה ממשתה החתונה ופניה נוגים, כי מראה פני החתן לא לקח לבבה, ונפשה נקעה ממנו, מבלי דעת שרש דבר נמצא בשנאתה אותו. “לבי ינבא לי כי חבלי אחותי לא נפלו בנעימים תחת צל הגבר הזה” אמרה אמי, ואהה! כי את אשר יגורה בא לאחותה, כי האיש ההוא היה משחת המדות, ויתעמר באשתו ויכעיסנה תמרורים, והיא – סבלה בדומית השקט את אשר נטל עליה, וגם לא גלתה לאיש מכאובי לבבה, ופצעיה מצאו בחובה קברם. בנותיה התנחמו כי עתה יונח להן מעבודתן הקשה כל היום, וגם כי תלבשנה עתה שמלות יפות לעורן, והיא נשארה כמלפנים צנועה וענוה, ולא רם לבבה בעושר אישה. אנחנו התרחקנו לאט לאט מביתה, כי גועל נפש ואיבה מסותרה שמו את הדוד החדש לאיש נכרי לנו.
“ימי הצרפתים” חלפו עברו! הנסיךְ הנגרש מארצו שב בפקודת מלכי הברית אל אחוזתו ואל ממלכתו, ואני הייתי בין הנערות אשר קדמו את פניו לפני שערי העיר בזרי פּרחים, אךְ העתים לא נשתנו אז לטובה כי אם לרעה; ממשלת הצרפתים הביאה אתה את אהבת המותרות, הלוקסוס גבר חילים ויהפוךְ משרש מצב אנשים רבים, הסוחרים הגדולים פשטו את הרגל איש אחרי רעהו, וכן היתה גם אחרית שני האחים העלזאססים, האחד ברח וימלט, והשני בעל דודתי העני מיום אל יום, ובאבדן עשרו גדלו משובת לבו ומדותיו הנשחתות, ויצק לאשתו עד מאד, אבל היא סבלה בדומיה ותשא בשרה בשניה, ותשב אל מלאכתה לעשות מעשי רקמה, כיסי כסף משובצים בפנינים וכאלה, ואת מעשי ידיה נשאה בעצמה למכרם, ובנותיה תפרו כמלפנים כתנות ושמלות, ותשתכרנה להן אגורות כסף, אךְ כאשר אחד מבני משפחתנו נדרש ללא שאלוהו ויאמר לתמוךְ בידי דודתנו, אז השיבה את פניו ריקם, ובגאון ענתה: “הוא לא יחדל מדאוג בעד בני ביתו”.
אני יצאתי מבית הורי והייתי לאיש, ואביךְ הטוב נתן לי רשיונו לתמוךְ בידי דודתי העניה, ובעת אשר בעלה הלךְ בדרךְ למסעיו, אשר ילךְ בכל שבוע ושבוע, והתמהמה בדרכו שלשה או ארבעה ימים, אז בקרתי את דודתי בביתה; פּניה כחשו וידלו, כי העוצב הנסתר שלח בה את שניו וידכאנה, ובכל זאת לא עבר דבר עצב על דל שפתותיה, רק בהחבא ובסתר התגנבתי בכל עת בחדר המבשלות אשר בביתה, ואתן לבנותיה את אשר הבאתי אתי, מעט נפת־צופים, מעט קאַפפע ומעט טהעע, כי יגורתי פן תתפשני דודתי בהביאי את אלה וחרה אפה בי. התבוננתי כי בנותיה נושאות על בשרן את שמלותיה אשר היו לה, והיא לבשה בימי החרף הקרים שמלת קאתון דקה, ובכל אלה משען לא לקחה; על בעלה אמרה כי הוא נוסע בערים לערוב מערכו, כי כן האמינה, אךְ באמת היו עסקיו שונים מאשר דמתה היא, ובעיר התלחשו כי בכסף הוא שב תמיד, ושרשרות מורי־שעות זהב וטבעות זהב הוא מביא אתו מדרכו.
היא ידעת, בני, כי ארצות אשכנז היו אז נפרדות, ועל גבול כל ארץ וארץ היו בתי מכס, ארצנו היתה סגורה וחתומה אז משני עבריה, גם מהאנאווער גם מפראנקפורט, ואף בעד הסחורות אשר באו אלינו מהאמבורג שלמנו מכס רב. מובן מאליו כי נמצאו אנשים רבים, אשר עשו את גנבת המכס לענף מעץ חייהם, ובמערות נסתרות ובמנהרות הסתירו את הסחורות האסורות, ובדרכים נסתרים הביאון העירה, ויהיו המקומות האלה גם קן לגנבים ושודדים, אשר החביאו שמה כל דבר גזל ושוד והחפצים הגנובים אתם, והממשלה הוסיפה שמירה על שמירה, ותבט בשבע עינים על מגנבי המכס ותענישם קשה, ולנמצאים לא היתה כל חנינה.
ויהי היום – הדבר היה כשבוע לפני הימים הנוראים – ודבר נפל בעיר, כי שומרי הגבול גלו מערת גנבים ומגנבי המכס, וראשי הפריצים ובני הבליעל נחפשו בכף, והמה מובאים העירה אסורים בכבלי ברזל; במנוחת נפש שמעתי מספרים את הדבר הזה, כי מה זה יגע אלי? ויען כי תמיד ישבתי בחדרי וציפיתי הליכות הבית, לא דרכה כף רגלי החוצה ולא ראיתי עמל המחזה הנורא ההוא בהובא האסירים העירה, לולא עמדתי אז לפני החלון אשר נקיתי את שמשותיו למשעי, ופתאום והנה קול הקריה הומה, וקול שאון ופרוע עלה באזני, הבטתי בעד החלון והנה עגלה ארוכה מוקפת שוטרים מזוינים, ועליה יושבים האסירים, עוברת דרך השוק אל בית הכלא, וקול ההמון ברעו נשמע, “יידע, יידע!” (יהודי, יהודי!). הבטתי ועיני חשכו בארובותיהן, ולולא החזקתי במזוזת החלון, כי אז נפלתי ארצה. הרים כסוני, גבעות נפלו עלי, כי בין האסירים הכרתי גם אותו את בעל דודתי גוטטראוד האמללה, ידיו אסורות בחבלים ועיניו נטויות לארץ.
אין בפי די מלים לתאר לךְ את המחזה הנורא ההוא, ברכי כשלו, וכמעט אשר המיתה אותי החרדה; הצעקה הקיפה את כל הרחובות כמו בעת תפרץ שרפה נוראה, ולפני הבתים ובחלונים עמדו המונים המונים, אנשים ונשים, ויקללו ויחרפו ויגדפו אותו ואת כל היהודים; מהרתי ואוריד את מכסות החלונים, ואביךְ שב מבית מסחרו, ופניו לבנים כלבנת השלג, גם כל עדת היהודים נבוכה, ואימת מות נפלה עליה, כי הלא זה אסוננו מאז, כי אם איש יהודי יחטא ועל כל העדה יצא הקצף! אךְ אני הסחתי ברגע ההוא את דעתי מאסון כל העדה, וכאשר ספר לי אביךְ כי בעל דודתי היה זה ימים רבים ראש לבני הבליעל ומגנבי המכס, אשתוללו רעיונותי, ורק המלים הבודדות “הה! דודתי גוטטראוד האמללה!” הגיתי בשפתי.
“לכי נא ודעי את שלומה!” אמר לי אביךְ ברב טובו.
הלכתי ואחל לסדר רעיונותי ולמצא מלין במה לנחמה, אךְ נבצרה ממני מזמה, ולא מצאתי כי אם את המלים: “הה דודתי האמללה!”
עליתי על עלית ביתה, ומצאתי אה בנותיה משתוללות מייאוש לבבן, מקור עיניהן יבש, ותאלותיהן וקללותיהן להאכזר, אמן איננה, ואנה הלכה לא ידעו, אם אל בית פקודות העיר, אל בית הכלא, או אל ראש העדה, והנערות שפכו לפני את מרי שיחן, כי זה כבר התבוננו כי לא ישרה נפשו בו, וכי הוא יארח לחברה את פועלי און, אף כי מכסף החמסים לא הביא הביתה אף אגורה אחת, כי פזר כספו על משובותיו ותעלוליו, והנה – שנאוהו תמיד תכלית שנאה, אבל אמן הוכתה בעורון, ולא תחפוץ לשמוע דבר מר עליו, לא יען כי תאהב אותו אהבה מצרים, או כי לא תביט אָון בו, אךְ יען כי אמונת רוחה והכנעתה אליו גברו על כל חושיה בה, ועתה – הנן ברעתן, כי כבודן גלה מעליהן ומחיי בוז כאלה טוב להן המות".
כרוב עמל השקטתי את רוח הנערות הנואשות ואת צעקותיהן, והנה נפתחה הדלת, ודודתי באה הביתה.
השתוממתי בראותי כי מנוחת לב דודתי לא סרה ממנה, וכמעט לא שונתה מאומה, רק כי פניה הלבינו, ומתחת עיניה האמוצות הגדולות נשקפו כמו עגולי תכלת, ועפעפיה התנועעו הנה והנה, כאלו יחפזו עורקיה במרוצתם, בקול בוכים נפלתי על צוארה, ובנותיה נאלמו.
“בתי הטובה! – קראה בקול שקט ומנוחה – נסיון קשה הביא עלי העליון, אבל מעשי ד' כלם ישרים, ואין בהם עולתה”.
“האם העליון עשה את הדבר הזה?” קראה הבת הבכירה בקול מורא ובשחוק פרוע קורע לבב.–
האם התיצבה הכן ותכונן מבט איום, מבט בוז ותוכחה על בתה:
“הגם את תאשימי “אותו” (את בעלי) ככל שונאינו המאשימים אותו? למען מי עשה את הדבר הזה, האם לא למעננו? וישם את נפשו בכפו למען הטריפנו לחם חוקנו, כי חמל על אצבעות ידיכן הפצועות כל היום מן המחטים, ויאמר לכונן את אשרכן, ואם לפני אנשים נכתם עונו, אבל אני אשתו הנני, אשר נשבעתי תחת החופה שבועת אמון ותום לבב, וחלילה לי משמוע עליו דבר בליעל, ואם לא, חי ד'! כי אלךְ ואאָסר עמו בבית הכלא באשר הוא יושב”
“דודתי גוטטראוד!” קראתי, ודמעות עינים החזקתי בימינה, אךְ היא השמיטה ידה מידי ותאמר:
“מה זה תתפלאי, בתי, כאלו עיניךְ תראינה זרות ואזניךְ תשמענה נפלאות? האם פראי אדם ביער אנחנו, כי נדה אבן בעצם מעצמינו ובשר מבשרנו? הלא אשה עבריה אנכי, ויודעת את הכתוב בתורתנו, וכמוני תדבר ותעשה כל אשה עבריה אשר לא תחרף את דברי ד'. ועתה בתי, דברי את אישךְ, כי הלא “תקיף” ונכבד הנהו בעיני שר העיר. בבית פרנס העיר כתותי לשוא את רגלי, הוא יאמר, בי ראשי העדה לא יוכלו להתערב בדבר, והמה שמחים כי יתנו להם מרגוע, אךְ שר בית האסורים, הנחשב לרשע וצורר היהודים מאין כמוהו, הטה אזן קשבת לתחנוני, ויתן לי רשיונו להביאו “לו” מאכלים כל הימים אשר יהיה כלוא בבית האסור, ובכן לא יהיה אנוס לאכול מאכלי טרפה, ועתה בעטטי, סלחי נא לי, כי עלי ללכת עתה אל חדר המבשלים להכין לו ארוחתו, ויאכל וישיב נפשו”.
ותצא מן החדר, ואני העיפותי עיני אל הנערות ואחל את פניהן לבל תדאבנה לבב אמן הצדיקה והסובלת, ולפני צאתי מן הכית הבטתי בחדר המבשלים, ואתבונן בשפות דודתי את הסיר, ובהכינה המרק בשמחת לב וברחמים גדולים, כמו אם רחמניה המכינה מעדנים בעד בנה החולה.
ואמי עצרה רגעים אחדים בספורה, ואחרי כן הוסיפה לספר:
"התדמה בני, כי כבר כלה ספורי? הנוראות והנפלאות בו תשמענה עתה אזניךָ! דבר המשפט ארךְ שבועות רבים, וכל מזמה נבצרה ממנו לעשות דבר מה לרוחתו לישועתו, כי עדים רבים קמו עליו להרשיעו, וגם פיו ענה בו כי חטא ואשם, וגם עוד עלילות רבות ממעלליו נודעו בעת המשפט, ואנשים רעים הגדילום על אחת שבע, ויתארום בצבעים שחורים, וכל אלה לא נכחדו מאשתו האמללה, ובכל זאת לא שנתה את רוחה אליו, ואמון לבבה לו לא נמר. בכל יום ויום נשאה לו אוכל לבית האסורים, ושר בית הסוהר נתן לה גם הרשיון לדבר אתו בפני עדים, ותדבר אתו רק דברי נחומים, דברי ישע ונדבה, ותעודד את רוחו ותאמצהו במו פיה. ואל נכון גם שלא בפני עדים לא דברה אתו אחרת, ומלבד לכתה אל בית האסורים לא משה כל היום מביתה החוצה, לא בקרה את איש ולא באה בדברים עם איש, וגם את מעשי רקמותיה, רקמות הפנינים, אשר מספר פניניהם היו דמעותיה, לא נשאה עוד בעצמה למכרם, רק בליל ראש השנה הלכה אל בית הכנסת להתפלל. הנשים השאננות נעו גם נדו לה, אךְ היא לא שמה לבה אליהן, ותעמוד על עמדה מבלי נוע, ועיניה בסדור תפלתה; אךְ בתפלת “אבינו מלכנו” במאמר “זכור כי עפר אנחנו” הרימה את עיניה בהשתפּכות הנפש וברוח קדושה השמימה, כמו מבקשת היא רחמים וחנינה בעד כל קרוצי חומר.
אחרי חג הסכות נגמר דבר המשפט. לרוב הנתפשים הוקל ענשם, כי השופטים חשבום “למודחים מאחרים”. אךְ עליו כעל איש מסית ומדיח וראש לכל פועלי האון, יצא משפט להאסר עשר שנים בבית הכלא בכבלי ברזל, וגם – אויה גם עתה בספרי הדבר הזה תסמרנה שערות בשרי – לעמוד שלש שעות אל עמוד הקלון לפני קהל ועדה.
המשפט החרוץ הזה דכא לעפר את רוח כל היהודים, כי ידענו נאמנה, כי לולא היה הנאשם יהודי כי עתה לא גזרו עליו את הדין הקשה הזה לעמוד על עמוד־הקלון, אחרי אשר משפט כזה לא נראה ולא נשמע בארצנו זה עשר שנים, אבל הממשלה לאות תודתה לאל עליון בעד “חפש האשכנזים” אשר השיגה אז, היתה צנועה מאד, ובחגגה אז ביום 18 לחדש אקטאבר את חג חופשתה במגרש קראטצענבערג, העלתה גם את כל היהודים על המדורה – לוא רק יכלה – ביום המאושר ההוא.
אביךְ הישר, מנוחתו עדן, בלוית עוד שנים מנכבדי עדתנו, מהרו אל שר העיר, ושמו שאמבורג, והוא היה איש נאור וחפשי בדעותיו, ויתחננו לפניו, וישביעוהו בשם ד', כי יסיר מעליהם את החרפה הגדולה הזאת, כי מי יודע אם לא ישתובב ההמון משובה נצחת ויפריע פרעות בבתי ישראל, אךְ שר העיר אשר ידע היטב מאין נושבת רוח האכזריות הזאת, משךְ בכתפיו ויאמר:
“הנגזר אין להשיב, ולסדרים בעיר ולמנוחת התושבים כי לא יפרעו, הנה נדאגה”. בכל זאת לא אמרנו נואש, ונקבץ בין בני משפחתנו מאה שקלי זהב, ונתנם למשרת הנסיך המושל, אשר דבריו היו נשמעים לפני אדוניו, למען אשר יטה את לבב אדוניו לחומלה עלינו, אךְ את הכסף קבל באהבה וגזר הדין הנורא לא נשתנה. רבות נשאתי וסבלתי בימים הרעים ההם, ושעות רבות הייתי ערה בלילות, ואבךְ מרה על שבר דודתי העניה ועל כלימת משפחתנו, ורק בהביטי על בעלי וילדי שבה רוחי אל קרבי, ודודתי גוטטראוד – בפגשי אותה בלכתה אל בית האסורים, ובקחתי דברים עמה היתה נפשה שלוה ושוקטת ועיניה ליה, כמו לא חלו ידי אנשים בשברה ואסונה, כי אם שוד משדי בא עליה, רעם וברק ויהלמנה, ועליה לשאת בדומיה את אשר נטל עליה העליון. בנותיה ישבו כלואות כל היום בחדרן ולא התראו לפני איש, ובכל יום שלחנו אליהן אוכל מאשר בשלנו, אךְ הן השיבו את הקערות מכוסות לעומת ששלחנו, ולא נגעו באוכל. יום העברות, יום הוצג המחזה הנורא ההוא, נועד להיות ביום הששי אחרי הצהרים. בית פקודות העיר היה בנוי אז בשוק בקצה רחוב הדגים, ומתחת למורה השעות אשר במגדלו היתה כתובה הכתובה הזאת: “איינס מאננס רעד, קיינ’ס מאננס רעד, דוא זאלסט דיא פארט הארען בעעד” (דברי איש אחד אינם דברים, כי אם שמע לדברי שני הצדדים). בקצה הבית ההוא היה בנוי מגדל קטן, מעשה שבכה מבחוץ, ובפנים קיר ברזל הסובב על גלילים, ואל הקיר הזה יקושר הפושע בחבלים וחזהו מגולה. הקיר יסוב על ציריו, והנאשם יבא בחוץ לראוה בו כל ההמון, לחרפהו, לגדפהו, לידות אבנים בו ולשחוק על משבתו. משפטים כאלה, אשר כל בעל נפש יפה יקוץ לשמעם, והמשפילים את ערךְ האנשים למדרגת חיה אכזריה טורפת טרף – את נעורי משפטים כאלה חדשה אז כנשר ממשלת אשכנז הצנועה, תחת אשר ממשלת הצרפתים גרשתם לפני זה מן גו. נורא היה הרעיון לבני משפחתנו3, בזכרנו כי אל עמוד קלון כזה יוצג אחד מבני משפחתנו, משפחתנו אשר תמיד התגאתה ביחוסה, כי אף כתם עון וכלימה לא העים אותה, גם לכל עדת היהודים היה היום ההוא יום חשךְ ואפלה כיום חרבן בית מקדשנו; הגויות היהודים לא נפתחו ביום ההוא, ואיש לא נראה על פני חוץ, גם את הילדים עצרו בבית, ולא נתנום ללכת אל בית הספר, לבל יפרע בהם ההמון פרעות,
לפני השעה הקבועה ורוחי התעטפה בקרבי, בזכרי כי נפש דודתי האמללה מתמוגגת עתה, ומשתוחחת בהמון צרותיה ומצוקותיה ואין מנחם לה, ואם תורתנו תצוה עלינו לבקר חולים, מה נכבד הדבר לבקר קשת־יום כמוה, אשר כל מחלה, כל נגע, כל תלאה עוברים בזה הרגע עליה! הגדתי הדבר לאביךָ הישר, ויאמר לי: “עשי כרצונךְ! לכי וראי את שלומה, ואני אשגיח על הילדים”.
מהרתי אל ביתה ואמצאהו סגור, דפקתי על הפתח, אך אין קול ואין עונה, ושכנה אחת הגרה בעלית הבית ההוא יצאה מביתה ותאמר לי, כי הנערות נעלו את הבית מבפנים ודודתי יצאה מן הבית ותלךְ לה.
“הלכה? אנה הלכה?” שאלתי.
“מי יודע – ענתה השכנה – האיש האמלל לא יחשב חשבון המעשה אשר הוא עושה, ומי יודע אנה הלכה קשת־היום, צר לי עליה”.
בלב נשבר ונדכא שבתי הביתה, ורעיון נורא הבהילני, מי יודע אם לא אמרה דודתי מרוב תוגתה, לקצץ בידיה את פתיל חיתה…. אךְ מה מאד נקוטותי בפני בהודעי אחרי כן את מעשיה. השעה הקבועה אשר יוצג בעל דודתי על עמוד הקלון הגיעה, וההמון לאלפיו התאסף וימלא את כל ככר השוק. פריצי החיות האלה שמחו על הצחוק הנורא אשר יוצג לפניהם, וישירו שירי מהתלות על היהודים. שוטרי העיר ואנשי הצבא סבבו את בית פקודות העיר ויחסמו את המבואות הקרובים אליו; מחלון גבוה קרא שופט העיר את פסק הדין, וההמון צהל לקראתו בקול המולה, ותבקע הארץ לקולם. הקיר סבב על ציריו, ובחזה מגולה, בראש כפוף לארץ, ובפנים נזעמים, אשר הזקן הגדל־פרא בימי שבתו בכלא עוד הוסיף להשחיתם, נראה האמלל לעיני כל; ההמון הריע עוד הפעם תרועת נצחון בקול גדול מהראשון, וכבר שחו רבים מבני ההמון להרים מעל הארץ אבני חצץ ולידות כפושע, והנה פתאם (כל אשר ספרתי לך בזה היה כתוב אז לכל פרטיו בכתבי העת) נפתחה דלת בית הפקודות, אשר לעבר רחוב הדגים, ומן הבית יצא דודתי גוטטראוד ותכנס בשטח המעגל המוקף מאנשי החיל, ותתיצב אצל פנת עמוד הקלון, ובידיה הרזות והצנומות החזיקה במטילי הברזל אשר לעמוד הקלון, ותתרומם ותעלה עליו, ותעמוד אצל אישה – אשר תחת החופה נשבעה לו שבועת אמון נצח. שעות אחדות עמדה כה על מעמדה בלב נכון וברוח שקטה, ולא כנואשת, רק שפתיה נעות כמו יוצקת היא צקון לחשה לפני אביה שבשמים, ועיניה נטויות “אליו” (אל בעלה) והוא הביט אליה, ואגלי דמעות נזלו4 מעיניו וירדו על זקנו, מבלי יכלו למחותם, כי ידיו היו אסורות.
כהלומי רעם, או כאלו ירד קרן אור מאת ה' על ראשי ההמון, כן נשארו עומדים על עמדם, כנטועים במסמרים, קול הגדופים והחרופים שבת5, תרועת העם ומשובתו חדלו, רק קול אחד נשמע מקצה השוק עד קצהו: “הנה אשתו! אשתו! אשתו האמללה!” וכל איש אשר שאר רוח לו, מהר להסוג אחור מעמק הבכא הזה וישב לביתו. כהן הנוצרים אשר הלךְ בעת ההיא אל בית התפלה, וישמע את כל הנעשה, נקרב אל המקום ההוא, ובחרדת קודש הסיר את מצנפתו מעל ראשו.
כחץ מקשת עברה השמועה ותגיע לכל בתי העיר, והמונים המונים מאחינו בני ישראל נהרו אל ככר השוק. רגש הכלמה סר מלב כל איש, ורגש גאה וגאון לקח עמדתו; כי דברי עונות הלא תמיד יגברו וישמעו בארץ, אךְ דבר חסד, ענות תם ואמונת רוח אשה לבעלה במדרגה גבוהה כזאת, עוד לא נשמע בכל הארץ. בעינים דולפות מתוגה, ובהאנק דם הביטו הכל עליה, וינועו וינודו לה, וההשתוממות והפלא עלו למעלה ראש, עד כי גם הרב הזקן קרא במועל כפיו השמימה: “אלי! נער הייתי ונם זקנתי, ולא אדע את הברכה אשר יברכו על דבר נפלא כזה”. כאשר אאמינה נקצרה על פי פקודת שאמבורג ראש העיר, זמן עמידת הפושע על עמוד הקלון, והאומלל לא נראה עוד לעינים, והנאספים חפצו לשבר את הגדר המקיף את המעגל, ולשאת את דודתי גוטטראוד על כפיהם אל ביתה, אבל היא נעלמה, ותתחמק בפתח אשר יצאה ממנו, ויבקשוה ולא מצאוה. פעמים רבות הלכו לבקרה בביתה ראשי העדה ונכבדיה, אבל לא מצאוה, כי אל נכון היתה אתו בחדר כלאו, או כי סגרה חדריה בעדה. פעם אחת, אחרי אשר רבות יגעתי לראותה מצאתיה, בביתה, אימת קדש נפלה עלי וברכי כשלו ושחו ואומר לכרוע לפניה, אבל היא הביטה עלי בעין תוכחת ותאמר:
"בעטטי, מה המעשה אשר את עושה לחטא לד', ומה תאמר אמךְ עליה השלום לזאת; היא היתה טובה וישרה ממני עשרת מונים''.
כאשר נולדה הנסיכה בת השליט בארץ, נחנה הטמשלה סליחת עון לפושעים רבים, ואז יצא גם “הוא” לחפשי, אךְ בתי הכלא הרטובים והלחים הרסו את עמודי גוו, ויחלה את ידיו ואת רגליו במכאובים קשים ונוראים, וכה בלה את שארית טפחות ימיו, בשכבו על ערש דוי וידיו ורגליו מחוחלות בחתולי סמי הקאַמפער, כאשר עוד תזכר, ואשתו הטובה כלכלתהו בכל ימי חליו כאם רחמניה את ילד שעשועיה, ובני משפחתנו קצבו להם משען תמידי מכלת לביתם. אחרי שנים אחדות כאשר עזבת את עירנו, פדהו המות ממכאוביו הנוראים וגם אשתו הצדיקה הסובלת, במלאותה את חוק צדקותיה לבעלה האומלל, עלי האדמות, לא האריכה ימים אחריו, ותקרא אל על, אל אביה יוצר נשמתה. בתה הבכירה היתה למורה בבית ספר למלאכה, ובתה הצעירה נשאה למורה ילדים. אלה הם תולדות הקדושה, אשר מצאה מנוח תחת האבן הזאת".
אמי קמה ממקומה; מאחרי החרש המצל ירדה השמש, ותשלח את קרניה האחרונות, אשר נכפלו בעיני אמי הרטובות מדמעה. “הרבות בנות כאלה בישראל?” שאלה אמי.
באין אומר ודברים הבטתי בפני אמי, ואחבק באהבה את ידיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.