לב מי מאחינו בני ישראל לא יתר בקרבו, בקראו את הספורים הנוראים מעלילות האינקוויזיציה בספרד, חטאותיה הלא הן כתובות בעט ברזל, בצפורן שמיר חרותות על לוחות ספרי דברי הימים, אךְ מתי הקיץ הקץ עליה, ומתי חדלה מהעליל עלילותיה ברשע? עוד לא נודע לכל הקוראים, לכן אמרנו כי לא לשפת יתר יהיה, אם נביא בזה בהעתקה עברית דברי אחד מעדי הראיה, אשר ידיו עזרו להרוס אותה, דברי הפקיד הצרפתי לעמאניאר, כי בשנת 1809 בפרוש הצרפתים אח מטות ממשלתם על ספרד ועל הבירה מאדריד, צוה הקיסר נאפּאלעאָן הראשון, להאביד את האנקוויזיציה הזעומה, שנואת נפש כל איש ישר, ופקודתו נעשתה, ואלה דברי הפקיד:
כאשר צוני המאַרשאַל סאולה נציב מאדריד, בפקודת הקיסר להרוס את ארמון האינקוויזיציה, הודעתיו כי גדודי לבדו לא ימצא לי, וישלח המארשאלל לעזרתי עוד שני גדודי רגלים, אשר הגדוד האחד מהם, גדוד 117, עמד תחת פקודת הראש דעלילע, עם הגדודים האלה הלכתי ואקרב אל ארמון האינקוויזיציה, אשר בתיו היו מוקפים כחומות בצורות, וארבע מאות אנשי חיל עמדו למשמר בם. כבואי שם דרשתי מאת הכהנים לפתח לי את שערי הבית, ואנשי הצבא העומדים על המשמר על אחת הסוללות הגבוהות נדברו רגעים אחדים את איש בפנים החומה, ובתשובה על שאלתי ירו עלינו בכלי נשקם וימיתו את אחד מאנשי. הדבר הזה העלה את חמתנו עד להשחית ואצו לאנשי צבאי, כי כל איש אשר יראה על החומה ממעל ירה יירה. נועצתי כי לא טוב להלחם את האנשים, ואצו ויכרתו עצים, ואשים כרים לבקע את החומה; ושתי מכונות כאלה, בלוית זרם כדורים, הראו נפלאות, ויפרצו פרצים בחומה, ואנשי צבא הקיסר באו לחצר הארמון.
עתה נוכחנו לדעת את תרמית היעזואיטים ונכליהם הרעים; כי בבואנו אל החצר, יצאו לקראתנו ראש האינקוויזיטארים והכהנים הקדושים אשר לפניהם יתודו, כלם לבושים בגדי כהונתם, וידיהם על חזיהם, וכמו לא ידעו מאומה מכל הנעשה בזה, ורק להתבונן באו הנה, גערו באנשי צבאם לאמר: “מדוע התגריתם מלחמה באוהבינו הצרפתים?”. בדברים האלה דמו להוליכנו שולל למען נאמין כי לא על פי פקודתם נעשתה המלחמה, ובלי ספק קוו כי בעת אשר אנשי צבאי יבוזו בז ימלטו על נפשם, אךְ המה שגו בתקותם, כי אני נתתי צו להשגיח אליהם לבל ימלטו, ואת כל אנשי צבאם לקחתי בשבי. החילונו לחפש את מוצאי ומובאי בית הכלא הנורא הזה, הבית אשר מלאכי השטן יקוננו בו, הלכנו מחדר אל חדר; מזבחות, אותות, נרות דונג בהמון רב, ועושר והוד נראו על כל שעל ושעל, קירות הבית והקרקע היו מיופים ברוב פאר והדר, ורצפת השיש המחוברת לה מאבנים בעלי צבעים שונים, עשויה בטוב טעם ודעת, אכל איפה הם כלי המשחית והמועקה אשר רבות שמענו מהם? ואיפה הם חדרי הכלא אשר בם יקברו אנשים חיים? לשוא חפּשנו אותם חפש מחופש, והקדושים הגידו לנו נאמנה: כי לא היו ולא נבראו הדברים האלה, ורק עלילות שוא העלילו עליהם מלשני בסתר, וכי כבר ראינו את הכל. לשמע דבריהם אמרתי לחדול מחפש עוד בדמותי כי האינקוויזיטארים האלה, המה אנשים אחרים, טובים ובעלי מדות נכונות, מאלה אשר שמענו את שמעם הרע והנורא; אבל השליש דעלילע, לא נתן אומן לדבריהם ויאמר אלי: “הבה נחפש עוד הפעם את רצפת הבית, נשפךְ עליה מים, ונראה אם המים לא יגרו וירדו באחד המקומות”. אבני השיש היו גדולות וחלקות מאד, ואחרי אשר שפכנו המים לדאבון לבב האינקוויזיטארים, בקרנו את כל הסדקים אשר לבינות האבנים, לראות אם לא יעברו דרךְ בם המים, והשליש דעלילע קרא בקול כמנצח, כי את אשר בקש מצא, כי בין שתי אבני שיש גדולות, נעלמו ויסופו המים חיש מהרה, כמו היה תחתם מקום ריק. הפקידים ואנשי חיל מהרו להסיע את האבן הזאת ממקומה, והכהנים צעקו מרה על חלול ההיכל הקדוש והנהדר. איש חיל אחד הכה בקנה הרובה אשר בידו על נוצת ברזל, אשר מתחת לאבן, וכרגע נראתה במורד מדרגה נגד עינינו, ואני לקחתי מאחד השלחנות נר דונג דולק, – ארבע רגל ארכו – לחפש היטב את הנסתרות אשר גלינו, אךְ אחד האינקוויזיטארים עצר אותי בדרכי, ובהניחו את ידו על זרועי קרא בשפה רכה ובפני ירא אלהים: “בני אל תגע בנר הדונג הזה כי קדוש הוא”. “טוב מאד – עניתי אני – ולי דרוש לחפצי נר קדוש, לחפש בו את מעללי מחרפי אל”, וארד במדרגה אשר הובילה אותי מתחת לתקרה, ואשר מוצא אחד אין לה מלבד הדלת הערוכה אשר ירדתי בה. בבואנו בתחתית הארץ פגענו בחדר גדול מרובע, הנקרא אולם המשפט, באמצע החדר הזה עמדה אבן גדולה, ועליה כסא למשפט, בעבר האחד באולם היה מושב גבוה להאינקוויזיטאר הראש, הנקרא בשם כסא המשפט, ומשני צדדיו מושבות נמוכים ממנו לכהנים. מהאולם הזה אחזנו דרכנו ימינה, ונמצא תאים קטנים אשר השתרעו לאורך על הבנין; אבל מה נורא המראה אשר נראה פה לפני עינינו! ומה מאד חללה בזה חורת מחוקקנו! התאים האלה היו בתי כלאים אשר בם סגרו קרבנות האינקוויזיציא חיים, ויהיו שם עד אשר גאלם המות מידי ענוייהם הרעים, ונבלותיהם היו משלבות פה עד אשר נרקבו, ולמען אשר לא יהיה רוח הרקבון למשחית בארץ הקדושים, היו בהם ארובות רוח (וועטילאטאָרען), בתאים ההם מצאנו שרידי גויות אשר זה לא כבר גועו, בהתאים אחרים – גלי עצמות מרתקות בזקים אל האדמה, עוד בתאים אחרים מצאנו קרבנות חיים, אנשים ונשים, נערים וזקנים, ובהם גם זקנים בני שבעים שנה, וכלם ערומים כביום הולדם. ראשית דבר יגעו אנשי חילנו לפתח את הכבלים מעל האמללים, ויפשטו את בגדיהם מעליהם, ויכסו בם את מערומי האומללים, אחרי אשר חפשנו בכל התאים, ונפתח את כל דלתות בתי הכלאים, ואת הקרבנות החיים הוצאנו לחפשי, הלכנו שמאלה לראות את הנמצא שם, ומה נורא היה המחזה: כל כלי משחית וכל כלי יוצר לענות ולחבל נפש, אשר הרה והגה רוח האדם, או רוח שדים נורָאים, נמצא פה. למראה הכלים האלה עלתה חמת אנשי צבאנו עד למעלה, ולא יכלו משל עוד ברוחם ויקראו: “בכלים האלה יעונו כל האנקוויזיטארים האלה, כל כהניהם ואנשי חילם” לא עצרנו בעד אנשי צבאנו מהפיק זממם ומעשות נקמות בעדת חנפי לב אלה, ויחלו בכהנים, ולפני עיני ענו אותם בארבעה מיני ענויים, ואז נסוגותי אחור, כי לא יכולתי לראות בעיני את מעשה האדם בהשפל רוחו וברדתו למדרגת חיה טורפת טרף ואנשי החיל עשו נקמות בכל האנקוויזטורים, הכהנים וצבאם, הנמצאים פה בשאול.
כאשר הובאו האומללים, אשר היו נכונים לממותי אַכזרים, לאור העולם, התפשטה השמועה על אדות חפשיותם בכל קצות העיר, והאנשים אשר האנקוויזיציה הקדושה גזלה מהם את שאריהם ורעיהם, מהרו לבא ולראות אם מחמלי נפשם עודם בחיים חיתם. כמאה אנשים שבו ממחשכי נאות הצלמות לאור באור החיים, וישובו איש אל משפחתו ואל קרוביו. רבים מצאו בהם בנים אובדים, אח ואחות, אב ואם, ואחרים, אהה! בקשו לשוא. כי קרוביהם היו לברות לשיני האינקוויזיציה הארורה.
אבק שרפה במדה מרובה הושם במנהרות אשר מתחת לבנינים והחומות הבצורות והמגדלים הגבוהים פור התפוררו ויעופו למעלה בהבעיר בהם אבק השרפה, והאנקביזיציה ספתה תמה מן בלהות.
– ועל דבר ענוי המים, יספר שר הצבא לאמר: בין המון הענויים אשר חוללו חרשי משחית חברי האנקביזיציה בספרד לענות בהם נפש שבוייהם היה גם “ענוי המים”, וזה היה משפטו ומעשהו: את האיש המעונה הניחו בצנור חלול אשר היה פתוח משתי קצותיו ויכסו את פניו במטפחת רטובה, ועל המטפחת שפכו מים, אך לא במהרה נכנסו המים בגרון המעונה, כי דרךְ המטפחת הרטובה, הסתננו וירדו לאט לאט, ויען כי האף והגרון לא יכלו לשאף רוח דרך המטפחת הרטובה, לכן בהסירם אותה ממנו, היו האף והגרון, וגב הלוע פצועים ונוזלים דם, כי כל כלי הדם הקטנים נבקעים במסה כזאת. אויה! מי הוא השטן יליד התפתה אשר רוחו חבלה את התחבולה הזאת!"
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.