רקע
אברהם היימן חרל"פ
נספּה בלא משפט.

הירצעל לעווי קרבן קנאת האמונה.

מכתבי בית המשפט למאה העברה.

שימה דמעתי בנאדך (תהלים נ"ו).


א.    🔗

ביום 31 דעצעמבר שנת 1754, נפח נפשו על במת המטבח בעיר קאָלמאַר (בעלזאסס) היהודי הירצעל לעווי יליד וועדעלסהיים, אשר עלה כליל על מזבח קנאת האמונה ויספה בלא משפט בזדון לבב השופטים אשר עקשו הישרה בעשותם נקמות ביהודי איש עברתם. עוד נטף אחד נפל אל הים האדום, ים תלאות דברי ימי ישראל, עוד אנקות אחדות סערו ותתבוללנה בתוךְ סופות המדבר הנורא; מדבר מצב ישראל המעציב, עוד נחל דמעות נפל אל הנאד המלא, והירצעל לעווי היה כלא היה, ורק זכרון קצו הנורא נשאר רשום בכתב אמת, בידי אנשים נאמנים בני הדור ההוא אשר רשמום על ספר, ובכתבי בית המשפט אשר לממשלת צרפת.

לא הרחק מעיר קאָלמאַר ימצא כפר קטן ושמו הוסען הנחשב לפלךְ ריבאָפיאָר (ריבאוויליע). ביום השני בשבוע, כ"ה כסליו (בליל יום התשיעי, אור ליום העשירי לחדש דעצעמבר שנת 1754), התנפלו בכפר ההוא אנשי חמס על בית האשה מאַדלעני קאָפען, אלמנת פקיד הכפר ההוא. האלמנה העידה כי בלילה ההוא, בין השעה העשתי עשרה ובין השתים עשרה, חדרו השודדים בביתה ויגזלו ממנה שנים עשר לואידארים מחדר ביתה התחתון, חמשה לואידארים מעלית ביתה, דובלאן ספרדי אחד ועוד מטבעות כסף רב, הכל ביחד לערךְ שלשת אלפים ליוורים, מלבד כלים וחפצים שונים, וגם בשר החזיר המעושן בארובת הכירה, אשר האכרים בארץ עלזאסס יכינו להם בימים ההם בשר צלי כזה.

בעת אשר התנפלו השודדים על בית האלמנה קאפען, היתה אתה בבית רק משרתת אחת ושמה קאטערינא שטרוטמאן (בכחבי בית משפט מעטץ יקרא שמה שרוימאן). האשה צעקה צעקה גדולה ומרה, ולקולה הקיצו משנתם, ויאספו כל יושבי הכפר, וגם בן מאַדלעני אשר כהן בעת ההיא במשרת פקיד הכפר החיש אל בית אמו, וישלח את אנשיו הסרים למשמעתו ואת האכרים לחפש את השודדים בכל עבר ודרךְ, אבל לשוא – הטה שבו על עקכם ועקבות השודדים לא מצאו, וגם כל צל חשד על איש לא נמצא.

יושבי עלזאסס הנוצרים התגעשו מאד בשמעם את דבר הנבלה הזאת, ומה גם באשר נפוצה השמועה בעם כי ידי היהודים היו במעל הזה, והשמועה על דבר השערוריה הזאת הגיעה אל כל הכפרים והמושבות אשר מסביב, בנוספות עוד ספורים בדוים אשר בדו חרשי רשע למען הגדיל המבוכה, ובשיחות האכרים בלילות החורךְ הארוכים ספרו, כי ממחרת הלילה ההוא ספרה האלמנה השדודה לבנה, כי ארבעה אנשים אשר על פניהם מסכות נסוכות או כי היו משוחים בשחור הפיח, באו לה ויענוה בענויים קשים ונוראים, ואת רגליה להטו בברזל לוהט או באוד בוער בּאש, למען1 תגלה להם איפה טמון כספה, והיא העידה בלי כל שמץ ספק כי עושי הנבלה היו יהודים, וכי בעת עשותם המזמתה שמעה כי הם מדברים איש אל רעהו בשפת יהודית־אשכנזית המדוברת בין היהודים בעלזאסס (עתה נודע ממקורות נאמנים כי גדוד שודדים וחומסים התהלכו אז בארץ אשר אצל על שפת הרהיין אשר בשפתם המעוקשה והנלעגה ערבו מלות עבריות רבות, למען ידמו השומעים כי יהודים המה). וגם כי בידי אחד מהם ראתה מאכלת חדה אשר לפי חקי תורת היהודים ישחטו בה בהמותיהם.

מפתשגן הכתב אשר ערךְ ויסדר פקיד השוטרים נראה, כי האלמנה האשימה במעשה העושק אשר נעשה לה שלשה יהודים ושמותיהם: הירצעל לעווי מוועדעלסהיים, מענעבאָק (או מענקא) לעווי מוועדעלסהיים ומשה לאנג מריבאָוויל, אבל בפתשגן הכתב אשר סדר ראש שוטרי המחוז נאמר, כי העשוקה לא אמרה כי היא הכירה את שלשת היהודים האלה, אךְ כאשר תדמה היו שלשת היהודים הנ"ל עושי מעשה העושק בביתה; גם נאמר בכתב ההיא, כי משרתת האלמנה הגידה כי רק את אחד מהשודדים הכירה, והוא הירצעל לעווי מוועלדעסהיים אשר אסר אותה ואת גברתה בחבל אחד יחד.

שלשת הנאשמים האלה וגם יהודי רביעי ושמו פייס (בפסק דין בית המשפט נקרא שמו פעסט) יבאו כמעט בכל יום להוססען (בכפר ההוא לא גרו יהודים ישיבת קבע), וכל יושבי הכפר אהבום ויכבדום. וגם הילדים ידעום והכירום. שמותיהם העברים היו: הירש בן יצחק לעווי, מענקא בן ברוךְ לעווי, משה בן יצחק לאנג ופסח בן שמשון מגרוסענהיים. הערצעל היה העשיר והנכבד בין הנאשמים האלה, וזאת היתה בעוכריו לרדפהו עד חרמה ולמתח עליו את קו האשמה הנוראה אשר יסודתה היתה בקנאת הרכוש וההון; מענקא היה שו"ב וגם בפי יושבי הוססען נקרא בשם מענקא השוחט, ואת משה לאנג קראו על שם כנוי משפחתו: משה הארוךְ.

דבר האשמה כלה נוסדה רק על פי הגדת האלמנה והמשרתת, לאמר: על פי עדות אנשים הנוגעים בדבר.

סבת תולדות האשמה יוכל להיות הדבר הזה, כי יהודי עלזאסס נהגו בימים ההם להכין להם בימי החרף בשר מעושן לימי הסתיו, ובשבוע לפני יום המעשה ההוא קנה הירצעל מאת אלמנת הפקיד בהמה אחת ויתננה למענקא השוחט לשחוט אותה בחצר המוכרת, ומשה לאנג, אשר גם הוא נתן ביום ההוא למענקא לשחוט את בהמתו אשר היתה לו בהוססען, עזר להירצעל להוציא אה בהמתו הקנויה מרפת האלמנה. וזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה אשר בקר משה בבית האלמנה. (בכתב ראש שוטרי המחוז נאמר כי האלמנה חשדה את שלשת הנאשמים הנ"ל, יען כי בערב היום ההוא באו אליה לקנות ממנה פרה).


ב.    🔗

חבלי שוא העלילה הזאת, היו לעבותות העגלה בידי פקידי המקום, והפקודה יצאה לתפוש את שלשת הנאשמים: את הערצעל, מענקא ולאנג, ולשימם בבית הכלא, ועוד ביום ההוא נאסרו מענקא ולאנג ויכלאו בבית הכלא בהוססען, אךְ בבוא השוטרים לאסור גם את הערצעל לא מצאוהו בביתו, ויחתמו בטבעת בית המשפט את חפצי ביתו ומטלטליו. ביום 12 דעצעמבר נתפש גם פייס ויובא לבית הכלא בהוססען.

והערצעל היה בעת ההיא בעיר סירענץ אשר אצל באַזעל, מבלי דעתו את האשמה הנוראה המתחוללת על ראשו. לסירענץ נסע לבקר בבית אחותו הגרה שמה ולנחמה ביגונה על דבר מות בתה הנשואה לאיש, אשר מתה עליה בדמי ימיה, ויבחר לו את העת הזאת, ימי חג החנוכה, הימים אשר היהודי ישבות מעט מעמל עסקיו ויקח מועד להתעלס בחברת רעיו וקרוביו. אבל עד מהרה נהפכה לו שמחת הימים האלה לתוגה, כי אוהביו מהרו וישלחו סירענצה ציר מיוחד להודיע לו את כל הנעשה בהוססען, וכי עליו יחשבו רעה, אךְ כי איש לא דמה ולא שער כי סכנה גדולה צפויה לו, כי שם משמן טוב היה לו בכל הסביבה. לוא ידע בנפשו כי כפיו נגואלו בפשע, כי עתה היה יכול לברח ולהמלט על נפשו ארצה שווייץ (כי העיר סירענץ היתה רחוקה אך מהלךְ שתי שעות מגבול שווייץ), או מעבר לנהר רהיין הרחק אךְ מהלך חצי שעה מסירענץ. אבל הוא בדעתו את תומתו וישרת לבו, וגם בדאגו לאחרית אחיו אשר ברזל באה נפשם וגם מה בחוסו על כבוד עם ישראל כלו אשר יחולל בגויים, בברחו והמלטו על נפשו, כי יאמרו כי כל דברי העלילה נכונים כשמש בצהרים, כל אלה הניאו את רוחו ממחשבות מנוס ומפלט, ולא שמע לעצת קרוביו ומיודעיו אשר הזהירוהו מהלכד בפח אשר טמנו לו.

בלב נכון היודע תומתו נסע וועדעלסהיימה ביום א' טבת (יום ראשון לשבוע 15טען דעצעמבער) בחברת חתנו יצחק דרייפוס, ועוד בערב ההוא בא ויעמוד לפני ראש העיר ההיא. אךְ יען כי ראש העיר ההיא לא השיג עוד כל פקודה ממקום גבוה לעצור את הערצעל ולאסרהו בכלא, לכן נתנהו ללכת לדרכו וממחרת היום ההוא בא הוססענה, בהיותו בדרךְ עבר דרךְ הכפר קאַלמאַר ויבקר שם בבית סוחר אחד ושמו מיזעל, ובבית ההוא נפגש עם אשה כבודה אחת ושמה ראָקענבאַךְ. ויהי בראותה אותו צעקה צעקה גדולה ותדבר על לבו כי ימהר לברוח מעל הארץ מעבר לנהר רהיין, ואשת מיזעל אחות פקיד בית־הדואר הבטיחה להכין לו סוסים קלי המרוץ למנוסתו. אךְ הוא לא שמע לדבריה ולא נטה מדעתו.

שלשת הנתפשים הראשונים הובאו לפני השופטים להחקר עוד ביום 13 דעצעמבר, וגם הערצעל נתפש, ועוד בעצם יום התפשו עמד לחקירה ודרושה לפני שופט ריבאוויל2, וגם בפעם הזאת התאכסן השופט בבית בן האלמנה העשוקה ויבלה שמה את ימי שבתו בעיר בתענוגים, בשחוק ובמשתה. לדברי הצטדקות הערצעל אשר טען, כי ביום הקרות העושק בבית האלמנה היה בדרךְ רחוקה בעיר סירענץ, לא שם השופט את לבו. אף לא העלם על הגליון ולא הזכירם בכתב האשמה אשר ערךְ, באמרו כי לא הוברר הדבר; גם דברי הצטדקות שלשת הנתפשים הראשונים לא הזכיר השופט בפרטי כל אשר ערךְ בכתב. וגם לא הזכיר כי הצטדקו, ועוד יותר השחית התעיבה עלילה השופט הזה, כי בעצם העת ההיא השיג הקטיגור מכתב מאיש נוצרי אחד ושמו האָמעל, אשר בו אשר וקים את כל דברי הערצעל הנכוחים, והקטיגור מסר את המכתב הזה אל השופט, והנאשמים נוכחו אחרי כן כי את המכתב ההוא קרא הקטיגור באזני השופט בקול רם, בפניהם ובפני השוטרים אשר שמרום, אךְ גם את דברי המכתב הזה לא הזכיר השופט בכתב האשמה.

ביום 17 דעצעמבר קרא השופט את הנאשמים לחקירה ודרישה שנית, וביום המחרת העמידו אותם בפני העדים למען יענו את עונם בפניהם, ביום 23 דעצעמבר חקרו ודרשו את הערצעל, מענקא ולאנג, בענותם אותם בענויים קשים, וביום ההוא (יום ב' ט' טבת) חרץ השופט את גזר דינם הקשה והנורא.

"הערצעל, מענקא ולאַנג, הנאשמים בעון גזלה, אם לא יודו על פשעיהם יקצצו את שתי ידיהם ואת שתי רגליהם על במת המטבח, ואחרי כן יאסרום אל אופן ופניהם למעלה, וכן יהיו אסורים לאופן עד אשר יגועו וימותו, ובטרם היעשות להם גזר דינם יענום ענויים קשים ומרים אחרים, למען יודו ויקרא בשם את חבריהם במעשה העולתה, ומלבד זאת על כל אחד מהנשפטים לשלם כסף ענושים מאה ליוורים, וכלם ערבים זה בעד זה לשלם חמש מאות וששה ליוורים ותשעה סו, הוצאות המשפט.

ועל פייס, אשר הפקיד לא האשים אותו כלל, יצא משפטו להאסר בבית הכלא עוד ארבעה שבועות, ואם אחרי עבור הימים האלה אם לא ימצא עונו להרשיעהו, ישולח לחפשי.

מי יתאר את תוגת היהודים יושבי עלזאַסס ומבוכתם הרבה. המשפט הזה דכא לארץ רוחם ועד עפר מות שפתם, כי חמת יושבי הארץ ושנאתם נתעוררה בעצם תקפה על כל היהודים, וקנאת האמונה ואי הסבלנות עלו למעלה ראש, וייראו היהודים גם מעסוק בעסקיהם ומבוא בכפרים אשר עם הארץ יושבים שמה. וארבעת הנשפטים, אשר בהיות אמונתם רבה בישרת לבב שופטי בית המשפט העליון, כי מפני קנאת האמונה לא יעקשו הישרה הגישו אליהם מחאה על משפט שופטי המקום, ותקותם שעשעתם כי משפטם כאור יצא. ביום התשיעי לחדש טבת (23 דעצעמבר) הובאו הנשפטים אל בית האסורים אשר בקאַלמאַר.

ובית משפט העליון אשר בעלזאַסס היה נחלק אז לשתי מחלקות: מחלקת דיני ממונות ומחלקת דיני נפשות, ומפני קדושת חג ההולדה וראשית השנה לא ישבו אז למשפט שופטי דיני הנפשות, ושופטי דיני ממונות מלאו גם את מקומם, ויען כי המחאה באה אל בית המשפט ביום 23 דעצעמבר בערב חג ההולדה, לכן עיינו בה דיני הממונות ולא ענו את הדין, כי עוד ביום ט"ז טבת (30 דעצעמבר) הוציאו את גזר דינם כדברים האלה:

1) משפט פייס לא ישונה מדברי הפסק הראשון.

2) במשפט לאנג ומענקא יעיינו בימים הראשונים לחדש יאנואר הבא יען כי יוכל היות כי בעת אשר יענו בענויים את ראש הנאשמים את הערצעל, יודה על אשמתו ויגלה תעלומות דבר הנבלה לכל פרטיה.

3) משפט השופט על הערצעל ישאר באיתנו וכגמר דינו כן יעשה לו, אין נגרע דבר.

ובכן נחרץ על הערצעל האמלל למות במות נורא ואכזר, במשפט עריצים הלוקחים להם מסוה החקים לכסות עינים. ומותו הנורא נחרץ להיות באופן כזה: בתחלה ישבר הטבח את עצמות ידיו ורגליו במוט ברזל. ואחרי כן יטו ויכופו את רגלי האמלל הנשברות לאחוריו, עד אשר תגענה עקבותיו עד ראשו. ובהיותו במצב בזה בתמונת עגול יקשרוהו אל אופן ופניו למעלה, ועל האופן ישאר שמונה עשר שעות רצופות, והיה אם לא ימות במשךְ העת הזאת ממכאוביו הנוראים האלה על הטבח להכותו מכת־מות (לפעמים יצרפו השופטים מדת הרחמים אל הנשפט ויצוו לתלין להכותו מכת־מות תיכף בהקשרו אל האופן אךְ מהירצעל הקשיחו את לבם מחננהו ברחמים כאלה), ומלבד זאת גזרו, כי בו ביום העשות בו משפט מותו הנורא, יענוהו תחלה בענויים קשים ומרים למען יודה על חטאתו בלב שלם וטהור.


ג.    🔗

אי־צדקת המשפט הזה ועותתו יראו לפנינו בהיר, כאשר נתבונן איךְ גדרו את כל דרכי ההצטדקות בעד הנאשמים, ועל איזה יסודות המשפט חרצו עליהם את גזר דינם; בראשונה נתבונן כי דברי האשמה סותרים אלה את אלה וכולם מיוסדים על בנין רעוע; אךְ גם באחד מכל כתבי המשפט הזה אשר היו למראה עינינו לא נזכר דבר אם הוברר באמת דבר האשמה, אם השופטים יגעו בטרם כל לדרוש ולחקור אם כצעקת האשמה עשו הנאשמים באמת; הבאמת אסרו את האלמנה קאפטון, ענוה, ויגזלו ממנה את כספה? ההוכיחה באותות ומופתים כי באמת היה לה אז כסף רב וישדדוה3? הבאמת אבדה חושיה בעת העשות לה השוד? איפה נשארו החפצים הגזולים אשר גזלום הנאשמים? ואם חפשום בבתיהם או בבתי אחרים? – כפי הנראה לא שמו השופטים אז לבם לפרטי כל הדברים האלה – בראשונה האשימה האלמנה קאפטון לפני בנה הפקיד את שלשת הנשפטים: את הערצעל, את מענקא ואת לאנג וכזאת הגידה גם לשוטר, אבל לפני פקיד שוטרי המחוז כבר הגידה אחרת: כי היא לא הכירתם בפניהם אךְ כאשר תדמה, הם הם עושי המזמתה, ובאחרונה כאשר הובאה לפני השופט להראות פנים אל פנים עם הנאשמים ולהוכיח בפניהם אשמתם ענתה ואמרה, כי מרוב הפחד והבלהות אשר הפיל עליה המקרה הנורא, אין לאל ידה להכיר גם את אחד מהם, גם היתה נכונה ברגעים ההם להשיב אחור את כל דברי תביעתה ולשבות מריב, לולא השופט אשר עקש הישרה באימו אותה כי אם תשיב דבריה אחור, עליה יהיה לשלם כל הוצאות המשפט, לשלם להנאשמים דמי שבת ובושת, וגם כסף ענושים יטילו עליה, גם זה יוכיח כזבה על פניה, כי לפי דברי עדותה היו פני הנאשמים נסוכים במסכות, ואיך הכירתם?

גם עדות המשרתת לא תתאים עם דברי הגברת; הגברת העידה כי ראש עושי השד – לאלמנה – היה הערצעל, והמשרתת העידה כי בכל עת אשר עמד הערצעל עליה ויחזיק בידיה ויצו עליה כי תשתק, ועל האלמנה התנפלו רעיו וידכאוה ויגזלו את כל אשר לה, גם הוסיפה המשרתת להעיד כי אותה ואת גברתה אסרו בחבל אחד, והאלמנה קאפטון לא הזכירה ולא העלתה הדבר הזה על שפתותיה כלל, ובאחרונה תתעורר השאלה הזאת: אם שתי הנשים היו אסורות בחבלים ומי התיר אחרי כן את מוסרותיהן וישיב להן את חפש תנועתן? אבל גם שופט המקום גם שופטי בית הדין העליון לא התעוררו לשאל את השאלה הזאת.

בעזרת קנאת האמונה נמצאו עוד עדים אשר העידו על תקף דברי האשמה: אשת אחת מוועדעלסהיים ושמה מאריא קאללער, אשר על דבר מעשה גנבה נשפטה פעם להטביע בבשרה את חתם בית המשפט ולהגרש מן הארץ לחמש שנים, האשה הזאת באה ותעיד כי אשת מענקא חפצה לשחד אותה בכסף למען תעיד כי היא ראתה את מענקא בוועדעלסהיים בליל כ“ה אור ליום כ”ו כסליו (ליל ט' אור ליום י' דעצעמבר) ואף אם גם דברי האשה ההיא נאמנים המה, אין בהם רע, כי כאשר נראה בהמשך ספורנו, אמנם כן היה הדבר באמת, כי מענקא היה בלילה ההוא בוועדעלסהיים.

איש אחד ושמו פעטר באיער מריבאוועל אשר גם הוא נשפט בבית דין הגבוה ביום השנים עשר לחדש סעפטעמבער שנת 1753 להגרש מעירו לחמש שנים, האיש הזה העיד כי ביום העשירי לחדש דעצעמבר, פגש בבקר השכם בין השעה החמשית לששית בערכךְ, בדרך בין ריבאוועל לבין אטהיים באיש אחד והוא ברךְ אותו לשלום והאיש ענהו שלום על ברכתו, וכפי אשר נדמה לו היה הקול, קול לאַנג.

השוטר העומד לפני שערי ריבאוויל העיד: כי הוא ראה את לאנג בצאתו מאת העיר ביום התשיעי לחדש דעצעמבר בשעה העשירית בבקר, ולא ראה אותו בשובו ביום ההוא העירה.

ובאחרונה העידו שנים אכרים אשר נשלחו ביום העשירי לחדש דעצעמבר בבקר לקאלמאר למען הודיע את מקרה שוד האלמנה לפקידי השוטרים, הם העידו כי בין השעה הרביעית לחמישית בבקר השכם פגשו בדרךְ שאפּענוויר בשני אנשים, אשר בהתקרבם אליהם מהרו להתרחק מהם ולנטות מפניהם הצדה, וכפי הכרותם הברורה היו שני האנשים ההמה הערצעל ומענקא (ולא שמו השופטים אל לבם כי בחדש דעצעמבר בשעה החמישית בבקר, החשך עודנו פרוש על הארץ מבלי אשר יכיר איש את רעהו וגם אור הירח לא נגה אז, כי בשני ימים אחרי כן חל ר"ה), ואכר שלישי העיד: כי ביום התשיעי לירח דעצעמבר בשעה הרביעית אחרי הצהרים ראה את הערצעל בהוסען (לפי דברי הסופר האשכנזי הלך העד הזה בלוית האכרים השנים הנזכרים; והוא אמר להפךְ כי לא הכיר כל איש), כל דברי העדים האלה המה רק עלילות שוא ודברים לא היו ולא נבראו, אשר כקש נדף יסערו מפני הצטדקות שלשת הנאשמים הנכונים כשמש בצהרים, בהוכיחם באותות ומופתים איפה היו ונמצאו בליל המעשה, ואשר איש לא יספוק באמתתם אף רגע אחד.

ולמען הוכח היטב בצדקתם יזכר נא הקורא ואל יסיח דעתו כי מעשה השוד קרה בליל התשעה לחדש דעצעמבר אור ליום העשירי בין השעה האחת עשרה לשתים העשרה.

לעווי מענקא שוחט בוועדעלסהיים הוכיח, כי בלילה ההוא בשעה התשיעית בערב, שחט שתי עזים ברחוב בוועדעלסהיים, וכי בעת ההיא עמדה אצלו אשת אנטאן הייצער ועוד אשה אחת נוצרית שכנתו, וזאת האחרונה החזיקה בידה כלי ותקבל בו את דם העזים השחוטות בקלחו מבית השחיטה; וגם דאמיניק פערזארבורגער ופּעטר פּעטערלי ראש וועדעלסהיים היו שם ויראו הדבר בעיניהם; אחרי כן הלך אל ביתו וישחט שם פרה; בשעה האחת עשרה בלילה באו אל ביתו שני יהודים יהודה ורב האססאן, (וזה האחרון רב) והראשון שאל ממנו להחליף לו שקל במטבעות קטנות; בשעה הששית בבקר יום העשירי לחדש דעצעמבר ראתה אותו אשת היועץ פרייבורגער ועוד שתי נשים נוצריות במכרו את בשר הפרה אשר שחט אתמול, והנה וועדעלסהיים רחוקה מהוססען מהלךְ שלש שעות, ואם כן היתכן הדבר כי מענקא אשר היה בשעה האחת עשרה בלילה בוועדעלסהיים יהיה בשעה האחת עשרה, באותה שעה ממש גם בהוססען בעת אשר קרה מעשה השוד, האמת צוחת; לא יתכן הדבר בכל אופן, גם אם היה בשעה הששית בבקר בוועדעלסהיים לא יתכן הדבר כי ראוהו בין השעה הרביעית לחמישית בבקר בדרךְ קאלמאר.

גם הוכחות משה לאנג מריבאוויל היו חזקות ומוצקות, די והותר להוכיח צדקתו; בתשיעי לחדש דעצעמבר מכר בריבאוויל יין לאיש שווייצי אחד, והיועץ האנגוואלף שלם לו את מחיר היין ההוא בשעה החמישית בערב, בשעה ההיא ראוהו גם כן בריבאוויל הקטיגור כריסטיאן אולריךְ ובנו, בשעה הששית בערב באה אל ביתו בת האלמנה כריסטינא הערמבאך ותשחרהו לקנות ממנה קנבוס, ותתמהמה בביתו עד השעה השביעית, מן השעה השביעית עד השמינית אכל את ארוחת הערב, בשעה השמינית הלךְ אל בית הרב ווייל, אשר שמה נאספו אנשים אחדים לבלות את הערב בשיחות רעים כי ליל החנוכה היה, ויאחר שמה עד השעה האחת עשרה, וגם נקב בשמות את האנשים אשר ראוהו בשעות ההן בבית הרב, ואלה הם: זעליג מוטציג, זלמן שפייער, אברהם בן ליפמאן בערכהיים וגרשון קאבלענץ, אחרי השעה האחת עשרה בשובו מבית הרב לביתו פגש ברחוב בשומר הלילה ריבאלדט העסס ובאשתו, ביום המחרת בבקר בשעה הששית ראוהו האנס יערג, ואשה אחת ושמה בומאן, בשעה השביעית ראוהו האנשים באלדיוועק ומארטין באיער, ולו גם אמרו השופטים כי דברי העדים היהודים אשר ראוהו בריבאוויל משעה השמינית בלילה עד האחת עשרה מסופקים המה, וגם עדות שני האנשים (שומר הלילה ואשתו) אשר פגשוהו ברחוב אחרי השעה האחת עשרה, לא נכונה היא בכל; יען כי בחשכת הלילה לא יכלו להכיר אותו כי אם בקולו, אבל בכל אופן שאר דברי הוכחת לאנג ברורים ונכונים ואיש לא יוכל להכזיבם, כי ריבאוויל היתה אז עיר מוקפת חומה ושעריה נסגרו בערב ויפתחו באור בקר, נמצא כי בחדש דעצעמבר בעת הלילות הארוכים היו השערים סגורים ומסגרים מן השעה החמשית בערב עד השעה השביעית בבקר ואיש לא יכול לצאת ולבא בעיר מבלי אשר יראוהו ויתבוננו בו שומרי החומה, ואנשים רבים וכן שלמים העידו כי ראו את לאנג בעיר ביום התשיעי לחדש דעצעמבר בשעות הששית והשביעית בערב וכן בעשירי לחדש ההוא ראוהו בעיר בשעה הששית בבקר לפני הפתח שערי העיר, ובמשך עת הלילה לא ראהו אחד משומרי החומה לא בצאתו מן העיר ולא בשובו העירה, אם כן הדבר ברור ונראה בעליל הוא, כי בלילה ההוא ליל התשיעי לחדש דעצעמבר אור ליום העשירי לן משה לאנג בעיר ריבאוויל.

ובאחרונה, הוכחות הנאשם הערצעל על צדקתו ותמתו, חזקות ומצקות עוד יותר מהוכחות הראשונים להראות לשופטים את תמתו, ובכל אמתלאות והצטדקות אין משלן באמתותן ובישרן, הוא הראה בעליל על כל מעליליו ומצעדי רגליו אשר פעל ועשה במשךְ כל יום התשיעי לחדש דעצעמבר ובערב ההוא עד השעה האחת עשרה, וגם עלילותיו בבקר יום השני, ואף גם רגע אחד איננו נעלם מעינינו.

כבר ספרנו מראש כי הערצעל נסע סירענצה לבקר את אחותו ואת חתנו יצחק, ביום השמיני לחדש דעצעמבר בבקר שם לדרךְ פעמיו, בראשונה נסע לקאלמאר ושמה ראוהו אנשים רבים ובתוכם גם הסוחר עדקאפּער ולו הגיד בשוחחו אתו לפי תמו כי הוא נוסע סירענצה, ביום ההוא בא לרעגיסהיים ויאכל שם ארוחת הצהרים בבית מרזח איש יהודי, וילן שם בבית זעליגמאן רעקסהיים, בבקר יום התשיעי לחדש השכים קום וילךְ אל בית הכנסת ויתפלל שמה תפלת השחרית בצבור עם אנשי הקהלה, בין השעה השביעית לשמינית הלך לדרכו הלאה, בדרך העולה מרעגעסהיים לענסיסהיים פגש במשרת זקן הכפר מאיענהיים אשר נסע היערה לקחת עצים וישב בעגלתו ויסע אתו, ובכפר באטענהיים הקרוב ליער הארט ירד מעל העגלה, בצהרים אכל ארוחת הצהרים בהאבסהיים בבית שלמה האאַס, בהיותו רחוק כמהלך חצי פרסה מסירענץ פגע בעגלון יעקב שאללער, עוד כברות ארץ אחדות לסירענץ פגש באדון וואלדנער אחר מאצילי סירענץ אשר נסע עם אחוזת מרעים בשתי מרכבות, ובין הנוסעים ההם הכיר את האדון שפעבאק (או שפעבאַכט) פקיד צבא בגדוד השווייצי ואת חיי האָממעל אומן בן וואָלדנער וגם משרתים אחדים, כל אלה ידעוהו פנים אל פנים ויכירוהו, בלכתו עוד כברת ארץ פגש בעגלון שלעגל ואז היתה בערכך השעה הרביעית אחרי הצהרים, בבאו סירענצה ראוהו אנשים רבים וגם השתעה עם רבים ובתוכם גם עם בעל בית המלון הנקרא בשם “הכוכב”.

בכית חתנו ראוהו האנשים האלה; עד השעה השמינית בערב ראתהו תופרת אחת ושמה קאטערינא, אשר עבדה עבודתה כשכירת יום בבית חתנו. בערך עד השעה העשירית בערב ראוהו יעקב סוטטער ושני יהודים נתנאל דרייפוס ויוסף אולמא, בשעה העשירית בערב בא לבית חתנו הגנן אשר לאשת וואלדנער לקנות נרות והערצעל שם לפניו כוס יין, וכאשר שב הגנן אל גברתו, והגברת וואלדנער גערה בו על אשר התמהמה בדרכו לקנות הנרות כשעה חדא התנצל לפניה כי בבית יצחק עכבוהו זמן רב, כי יצחק היה שקוע בשיחה רבה עם הערצעל חותנו ועם סוטטער – בשעה האחת עשרה ראתהו המשרתת העבריה אשר בבית חתנו בהכינו לשכב על משכבו, בבקר יום השני בשעה הששית ראתהו התופרת קאטערינא בלבשו את בגדיו, בשעה הששית וחצי השעה באו אל בית יצחק, יוסף שליץ ואשתו ויראו את הערצעל, בשעה השביעית הלך אל בית הכנסת, בין השעה השביעית לשמינית היה עם חתנו בבית מחזיק בית המלון “העטרת” ושם ראוהו אנשים רבים, ובעת ההיא ראתהו גם אשת שר העיר בעברו לפני ביתה, בספור האשכנזי נאמר כי אשת שר העיר ראתהו בבית יצחק בשעה הששית בבקר כאשר שתה את משקה הקאפע וכאשר יצא מן הבית ללכת אל הגברת וואלדנער אמר לה: “את גברת אינך שותה משקה הקאפע כיצחק חתני, כי הוא כורךְ אליו לחם ושותהו” ואחרי כן הלךְ הערצעל עם יצחק אל ארמון האדון וואלדנער בין השעה השביעית לשמינית ושם ראוהו האדון וואלדנער הצעיר ואומנתו, ובעת אשר חכו לקום האדון וואלדנער משנתו מכרו להגנן עור ביבר לכובע חם.

ביום הששי בשבוע, האחד עשר לחדש דעצעמבר, נודעה להערצעל בסירענץ השמועה המעציבה על דבר השוד וכי יחפצו לשום עליו משמר, ויגמר אמר לשוב מיד לוועדעלסהיים, אך קדושת יום השבת עצרתהו משום לדרך פעמיו ביום ההוא. וביום הראשון לשבוע בבקר השכם שם לדרך פעמיו מבלי פנות אל דברי רעיו ובקשותיהם אשר הפצירו בו לבל יעשה כזאת – ועתה היש הוכחות מעולות יותר נכונות מאלה? סירענץ רחוקה מהוססען שנים עשר פרסאות אשכנזיות (שמונה עשר פרסאות צרפתיות) ובימים ההם טרם עוד תהיינה מסלות הברזל בארץ, ובמסע מרכבה הרתומה אף לסוסים היותר אבירים לא יכול הערצעל לבא מסירענץ להוססען בשעה אחת, ומבלעדי זאת הלא ראהו או פגשו איש בשוטו בדהרות אבירים כאלה.

והשופטים האכזרים אשר סככו בענן להם משמע לדברי צדק האלה ולא נתנו להערצעל להביא לפניהם את עדיו לאַשר את דבריו, עקשו עוד יותר את הישרה, כי נודעה להם כי הוכחות הערצעל אינן בנויות על בלימה, ולא שמו אליהן לבם: כי בימים ההם שלח בית המשפט העליון ועד מיוחד לעיר באזעל לחקר ולדרוש בדבר משפט אחר, בעלי הועד היו: האדון מאדאמע אחד מחברי השופטים, חבר הקטיגור, ומזכיר בית המשפט, והאנשים האלה נקרו ויאתיו בדרךְ מסעם בעיר סירענץ בבית ה' וואלדנער ביום השמנה ועשרים לחדש דעצעמבר, ושמה שמעו בדברים אשר אין בהם אף שמץ ספק ופה אחד, מפי אדוני הבית ומפי כל גרי הארמון כי כל דברי הצטדקות הערצעל על דבר היותו בסירענץ בלילה ההוא אשר בו קרה השוד, כלם נאמנים המה, אין נגרע מהם דבר. והאדון מאדאמע בשמעו זאת נרעש מאד וימהר ויכתב מכתב ביום כ“ט לחדש הנ”ל אל ראש השופטים, ובו הודיעהו דברי האמת והצדק האלה, וראש השופטים קבל את המכתב הזה ביום השלשים לחדש בבקר ויקראהו באזני השופטים ברגע הנחרץ, לפני הקרא גזר הדין, אבל השמן היה לב השופטים מהבין, אזניהם הכבידו משמע, ועיניהם השעו מראות נכוחה.


ד.    🔗

ברוח אמץ נשא הערצעל את מסה הענוים אשר ענוהו4 למען יודה עלי אשמתו, לענותו המציאו חרשי המשחית מכונה מיוחדה5 כעין טבעת ברזל בעלת שתי חוליות אשר חבשוה על ראשו, ובלחצם את חוליות הטבעת במועקה, נזל הדם לרב מעיניו ומאזניו, ביום השלשים לחדש דעצעמבר בערב, השליכו אותו וכמעט כל רוח חיים אין בקרבו אל מחשכי בור כלאו, והוא לא ידע עוד את דבר המשפט הנורא אשר נחרץ עליו. ובעת ההיא כבר הכינו בשוק המסחר את במת המטבח, והשמועה כי נגמר משפטו למות נפוצה בכל העיר. וליהודים יושבי קאלמאר יגון ואבל, לבות קרועים ומרתחים, פיק ברכים וחלחלה בכל מתנים. ממחרת היום ההוא ביום השלשים ואחד דעצעמבר – יום הובלו אל במת המטבח – נאספו יהודים רבים אל הקרבן האמלל הזה לדבר על לבו בטרם ילךְ לא ישוב, והערצעל שמע ברוח נכונה את הבשורה האיומה ואת כל אשר נגזר עליו וישב אל המטה ויקרא את תפלת “הוידוי” וכל הנאספים נמגו בים דמעות ויאנחו ויאנקו תמרורים, ואחרי כן צוה לקרא אליו את בנו יחידו אברהם. נער בן חמש עשרה שנה, ויעיר למוסר אזנו לבל תט אשורו מני הדרך הישרה בארץ החיים, וישחרהו כי ידקדק להתפלל תפלת “הקדיש” בעד נשמתו, וגם הביע תקותו כי ימים יבאו וצדקתו ואי־אשמתו לאור תצאנה ושמו הטוב לא יכתם. הכהנים הקאפוצינים הדאיבו את לבבו ברגעים הנוראים האלה בדברם על לבו כי יעזב אמונתו וינצל, אבל הוא השיב הצעתם אחור במנוחת לבב, אך בקשם כי יגידו לבני משפחתו כי ישלמו לאשה אחת שנים עשר שקלים אשר היא נושה בו ואשר לא נרשמו בפנקס חובותיו.

והשעה האיומה הגיעה, בשעה השלישית אחרי הצהרים הובילו את הערצעל אל במת המטבח, ככר השוק היה מכוסה בהמון אדם רב אשר נקבצו ויאספו מכל הכפרים אשר מסביב להתענג על המחזה הנהדר הזה ולהשתעשע בראותם את היהודי עולה לקרבן כליל על מזבח הקנאות. מנין עשרה אנשים יהודים ביחד עם אברהם בן הערצעל נקבצו בבית הקרוב, וכל העת ההיא לא חדלו משאת תפלה ותחנונים בעד נשמת המומת ויאמרו תפלת הקדיש. הערצעל עלה ברוח נכון אל במת המטבח והטבח החל לעשות בו את משלחתו האיומה אחרי אשר שבר וידק היטב את עצמות הערצעל קשרו אל האופן, והאופן היה (לפי עדות כל המספרים הדברים האלה) עשוי בכונה באכזריות נוראה במדה כזאת, אשר האמלל לא יוכל לסמך את ראשו עליו, ויהי ראשו תלוי בחלל האופן, בכל היום ההוא ומקצת הלילה צעק האומלל צעקות גדולות ונוראות הקורעות לבב ונפש, בשעה התשיעית בערב התחנן האומלל אל הטבח כי ישקהו מעט מים לצמאו, אבל התנין הזה לא אבה תת לו מים כי אם הגיש לו יין אשר האומלל לא יכול לשתותו על פי חוקי אמונתו. ולקול צעקתו נשמע עד למרחוק – אם מרגש רחמים אשר נתעורר בלב גרי המקום או יען כי נלאו שמע את הקול הנורא ההוא, בקשו אנשי העיר את הממשלה לשום קץ למכאובי האמלל6.

בשעה העשירית בבקר הכהו הטבח במכת המות, ונשמתו הנקיה והטהורה עלתה השמימה, ואת גויתו ביחד עם האופן אשר אליו נקשר בחייו תלו על עץ גבוה בדרךְ העולה להוססען, להתנוסס כנס ודגל על ישרת לבב השופטים אוהבי אמת ודורשי משפט כאלה7.

אימת מות נפלה על היהודים יושבי עלזאס, קנאת ההמון נשקה ותעל עד מרום קצה, הם שמחו על משפט הערצעל אלי גיל, כאלו על כל היהודים נחרץ המשפט הזה, והיהודים לא הרהיבו בנפשם עז לצאת על פני חוץ, כי על כל מצעדי רגליהם פגשום בחרופים וגדופים, קללות ונאצות, וישירו באזניהם שירי מהתלות אשר חברו על מות הערצעל, בפחד ורעדה בלו היהודים את ימיהם בדאגם כל היום לחיי שני הנאשמים האחרים ולחייהם המה, ובמת המטבח לא נהרסה ותתנוסס לתלפיות בשוק המסחור ב;קאלמאר למזכרת יגון ורעדה ליהודים.

אבל אמונתם באביהם שבשמים צור ישעם ומשגבם לא עזבתם וישאבו נחומים ממעיני אמונתם, בבקר ובערב התפללו בבתי הכנסיות תפלות ובקשות אשר נתחברו על מקרה הצרה הזאת, וצקון לחשם שפכו לפני ד' בדברי נעים זמרות ישראל, בסליחות בקשות ופיוטים. והרבנים קבעו צום ששת ימים, “שני וחמישי ושני” וכל נפש התענתה בהם, מלבד זקנים מבני שבעים שנה ומעלה, ונערים צעירים אשר עוד לא הגיעו לשתים עשרה שנה, וחולים וחלשים היו פטורים מן הצום ויתנו פדיון ת"י אגורות לצדקה, והצדקה נחלקה לעניים בימי הצומות. והעליון שמע לצעקתם ותפלותיהם ויחיש להם עזרה בדרךְ פלא.


ה.    🔗

בבית המשפט העליון שרר חק זר ומוזר על אדות דיני נפשות, לאמר: “דיני נפשות אשר כיוצא מן הכלל, מפני שביתת השופטים בימי החפשה, החלו לעיין בהם בימי החפשה, השופטים ממחלקות דיני הממונות, הדינים האלה צריכים להגמר על ידי השופטים האלה בעצמם בימי החפשה, ואם לא יגמרו בימי החפשה האלה יגמרו בימי חפשה אחרים” ובין כה נקרה כי אחד מן השופטים אשר ישבו למשפט הערצעל נסע מקאלמאר, ולא יכלו עוד השופטים לגמר את הדין על מענקא ולאנג מבלי השתתפות החבר הזה. והיושב ראש במחלוקות דיני הממונות דחה משפטם עד ימי החופשה הבאים, בהתאסף כל חברי בית המשפט ובמושב כלם אחד לא נעדר ישפטום, וימי החפשה הבאים יהיו בחג הפסח, ובכן נתנה לאומללים ארוכת שלשה חדשים שלמים, ותקות היהודים עלתה כפורחת כי בארוכת הימים האלה ארוכתם מהרה תצמח, והעליון ישלח להם מושיע ורב אשר משפטם לאור יוציא.

והדבר הזה היה ליהודים כאות ישע מגבהי מרומים ויגמרו אמר להשתדל בכל מאמצי כחם להמציא עזר לשני האומללים הכלואים בבית הכלא, ראשי העדות והרבנים נאספו לאספה ויחליטו לשלח סגל מלאכי חבורה פאריזה, לקרא מחאה לפני הממשלה הרוממה על פסק דין שופטי עלזאס. כותב הספור הזה בשפת אשכנז אומר עד כי הימים ההם לא קרה בצרפת כי יקראו מחאה לפני הממשלה על משפטי דיני נפשות, אבל היהודים מבלי הבט אל העמל הרב ואל כל התלאות אשר מצאו אותם לא אמרו נואש ותקותם אמצתם כי צור ישראל יקום בעזרתם במשך שלשת החדשים הנתנים להם ארוכה – בספר הזכרון לספור הזה בשפת אשכנז נזכרים שמות האנשים הנכבדים אשר השליכו אחרי גוום את כל עניניהם ועסקיהם ויקדישו את עתותיהם ורכושם לטובת אחיהם הנדכאים, ויעזבו את בתיהם ובני משפחתם ויסיעו פאריזה, ושמותיהם: אהרן מוטציג, לימא ראסהיים ומענדל האלפען שלשתם מעיר נאנסי ומשה בלען משטראסבורג, ארבעתם ראשי הקהלות ופרנסים וגם הפרנס העקל ווייל מאבערנע ועוד נכבדים כלם שמו לדרך פאריז פעמיהם ביום השנים עשר לחדש יאנואר שנת 1755, מלבד הנכבד משה בלען אשר הוא הקדים לנסוע, עמם יחד נסע יצחק מסירענץ חתן הערצל לעווי הקדוש, האות הראשון כמבשר טוב מצמיח ישועה ליהודים היה, כי הצליח חפצם בידם להשיג פקודה מאת שר הפנים לשלח ציר מיוחד קאלמארה, להתחקות על שרשי דבר המשפט, וביום השלישי או הרביעי לחדש יאנואר בא ציר המלך קאלמארה ואתו הפקודה – למהר ולשלח פאריזה כל הכתבים הנוגעים למשפט הזה בכתיבתם הראשונה, והפקודה הזאת פעלה את פעולתה על לבות הצוררים, ותוצאתה הטובה הראשונה היתה כי היושב ראש בבית המשפט צוה להסיר את במת המטבח אשר עמדה על תלה בשוק העיר מיום השלשים ואחד לחדש דעצעמבר, והיהודים הביטו בשמחת לבב בחלף המפלצת הנוראה הזאת.

בני משפחת הערצעל לעווי (בנו אברהם, ובנותיו חנה אשת הערצעל ברונשוויק8 ופילא בלתי נשואה לאיש וגם שני הנאשמים לוי מענקא ומשה לאַנג אשר היו עוד אסורים בבית הכלא ערכו ספר זכרון על דבר המשפט הזה, בידינו נמצא עקזעמפלאר אחד מהספר הזה, ובו רשומים באותיות נדפסות הדברים האלה: “בית משפט למחאות, המליץ יושר רעניאר” – בלי שפק הוגש הספר הזה לפני השופטים אחרי חדש אפריל, כי בו נזכר על דבר החלטת השופטים מיום השני לחדש אפריל שנת 1755, אשר במרוצת ספורנו עוד נדבר עליה.

ובית דין המלךְ כאשר עיין בכל כתבי המשפט אשר היו למראה עיניו דרש מאת בית המשפט אשר בקאלמאר כי ימהר ויחיש מעשהו לחתךְ את פסק דינו על מענקא ולאנג, אבל נעצר מהוציא לפעולת ידים את גזר הדין עד אשר יעיין בית דין המלךְ בדינם, יחד עם דין הערצעל.

כאשר כבר ספרנו היה המועד לשפטם בימי החפשה, ימי חג הפסח, וביום השני לחדש אפריל שנת 1755 חרץ בית המשפט ממחלקה הראשונה את משפטו, כי שני הנאשמים מענקא ולאנג, מפני חסרון עדי ראיה על עותתם יעונו בענויים קשים למען יודו על חטאתם.

עוד שני חדשים וחצי החדש בלו קרובי הנאשמים את ימיהם בלב רגז וברוח נדהמה בחכותם למוצא פי בית דין המלךְ, וביום הששה עשר לחדש יוני יצא דבר מפי הבית דין, וליהודים היתה אורה שמחה וששון; בית דין המלךְ שנה את משפט שופטי קאלמאר, כן בנדון הערצעל לעווי וכן בנדון מענקא ולאנג, ונביא בזה את דברי ההחלטה: "בית דין המלך בעיינו ביום החמישי לחדש מאי שנת 1755 בבקשת המחאה אשר הגישו לפניו היהודים אברהם לעווי ואחיותיו פילא וחנה אשת הערצעל ברוינשוויק בני היהודי הערצעל לעווי גם היהודים משה לאנג ומענעכאק לעווי מעלזאס העליונה, בבקשתם ההיא מבקשים המבקשים כי יהיה לרצון לפני הוד מלכותו לצות להפּארלאמענט במעטץ או לבית משפט אחר כפי אשר יואיל הוד מלכותו, להעביר תחת הבקרת את משפט הבית דין העליון מעלזאס מיום השלשים לחדש דעצעמבר שנת 1754, ומיום השני לחדש אפריל, ואת אשר גזר על שלשת האנשים הנזכרים הערצעל לעווי, מענעכאק לעווי ומשה לאנג ולשפטם במשפט חדש, וגם להודיע ולהביא לפני הפארלאמענט במעטץ או בבית המשפט אשר יואיל הוד מלכותו. את כל הדברים והכתבים החקירות והדרישות הנוגעים למשפט הזה, גם להוציא את מענעכאק לעווי ואת משה לאנג מבית כלאם אשר בקאלמאר ולהושיבם בבית הכלא במעטץ או בעיר ההיא אשר יואיל הוד מלכותו לצות לשפט אותם, על זאת החליט בית הדין לעשות כבקשתם, וכאשר באה ההחלטה הזאת למראה עיני הוד מלכותו הואיל לאשרה ולקימה, ויצוה כי המשפטים מיום השלשים לחדש דעצעמבר שנת 1754 ומיום השני לחדש אפריל שנת 1755 יובאו לפני בית דין חדש לא יאוחר מזמן שני חדשים, והמזכירים בבית המשפט ערבים בדבר להגיע כל הכתבים הדרישות והחקירות אל המקום אשר יצוו עליהם, גם הואיל הוד מלכותו לצות כי פסקי הדין על הנאשמים אשר חרץ בית המשפט העליון בקאלמאר ביום השלשים לחדש דעצעמבר שנת 1754 וביום השני לחדש אפריל שנת 1755 לא יצאו לפעולת ידים עד אשר תבא פקודת המלך – ואחר, כאשר הגיעו כל הכתבים הנוגעים למשפט הזה, אל ועד מקבלי הבקשות, הגישם ראש הועד האדון פּאנטאניע אל בית דין המלך ביום השלשים לחדש מאי, וביום השנים עשר לחדש יוני הביע את החלטתו הוא, אחרי אשר נשמעה החלטת האדון פּאנטאניע יועץ המלך, ואחרי אשר בקר בית דין המלךְ את כל הכתבים והדברים הנוגעים למשפט הזה, חרץ הבית דין בשם המלך כדברים האלה:

“בהסכימנו להחלטה ראש ועד מקבלי הבקשות הננו מצוים להביא את משפט היהודים הנזכרים לפני הפּארלאמענט במעטץ, ואם ימצאו לנחוץ יחתכו גזר דין אחר, וגם לשלח אל הפארלאמענט את כל הכתבים דברי הדרישה והחקירה הנוגעים למשפט הזה, והמזכירים בבית המשפט ערבים בנפשם למלאות אחר כל אלה”, באו על החתום: דע־לא מואנאָק, מאשא, פאנטאני, ווערסאיל ביום הששה עשר לחדש יוני שנת 1755.

ההחלטה הזאת מלאה שמחה וגיל את לבות יהודי עלזאס ולא בשו משברם אשר שברו לחסדי ד'.


ו.    🔗

והפארלאמענט במעטץ לא ענה את הדין, בששה לחדש אב (14 יולי) בא קאלמארה שליח הפארלאמענט להוביל את האסורים מעטצה, ויראה בעיניו דבר אכזריות אשר כמעט לא יאמן כי יספּר: "כי האסור פייס מגרוסענהיים אשר עליו לא נמצא פוצה פה ומצפצף להאשימו, וגם השופטים העריצים בפסק דינם הנורא ביום השלשים לחדש דעצעמבר חרצו להוציאו לחפשי אם במשך ארבעה שבועות לא יקומו בו עדים להעיד כי גם ידו תכו עם הנאשמים, האומלל9 הזה היה עודנו עצור בבית האסורים, השליח חפץ להוליךְ גם אותו אתו, אבל יען כי בפקודה אשר תחת ידו לא נזכר דבר על אדות האיש הזה לכן נטל על האמלל להתענות עוד ימים רבים בבית האסורים בקאלמאר.

כל בני העיר נאספו לראות כאשר הוציאו את לאנג ואת מענקא מבית האסורים, וברב עמל הבקיע השליח לו ולאסורים דרךְ בין ההמונים הרבים, מקאלמאר נסעו בעגלה, אך כאשר הרחיקו פּרסאות אחדות מן העיר שכר השליח מרכבת בי הדואר, ביום השמנה לחדש אב באו מעטצה רגעים אחדים לפני הסגר שערי העיר. ביום השני לשבוע, העשרים ואחד לחדש יולי, הגיש מליץ היושר אשר למשפחת הערצעל לעווי, מענקא ולאנג, מכתב בקשה אל הפארלאמענט אשר יכיל הדברים האלה: כי השופטים יקרבו לפני כסא משפטם את הוכחות הערצעל ושני הנאשמים האחרים כי ביום הקרות מעשה השוד בבית האלמנה נמצאו הנאשמים במקומות אחרים. 2) אם השופטים ימצאו כי ההוכחות והראיות האלה נכונות הנה יצוו להחזיר לקדמותו את שמו הטוב של הערצעל, להשיב את גויתו לבני משפחתו, ולתת להם המשפט לתבע בדיני ממונות כסף ענושים מאת האנשים אשר הסבו במותו. 3) להוציא לחפשי את האסירים מענקא ולאנג. בישיבת הפארלאמענט ביום כ“ו בששה ועשרים לחדש יוני הוציאו מלפניהם דבר משפט להרשות להנשפטים להגיש עצומותיהם והוכחותיהם כי לא היו ביום השוד בכפר הוסען, וביום כ”ט לחדש יוני נקבע ועד מיוחד אשר חבריו היו: אחד מחברי הפארלאמענט, סגן הקטיגור, מזכיר, מליץ ושליח בית המשפט, ועל הועד הזה הוטל לנסע עלזעסה לשאל את פי העדים ולרשם את דבריהם על הספר, ואת יצחק חתן הערצעל אשר התעכב במעטץ להשגיח על מהלך המשפט שם הפארלאמענט לאפיטרופוס המשגיח על עניני חותנו המת ועל בני ביתו.

ביום השלשים לחדש יולי נסעו בעלי הועד ממעטץ ויבאו סירענצה ביום התשעה לחדש אוגוסט, בוועדעלסהיים – ביום העשרים ואחד לחדש, ובריבאוויל ביום העשרים ותשעה לחדש, וישמעו את עדות כל העדים אשר הביאו לפניהם יצחק מענקא ולאנג, ביום האחד עשר לחדש סעפטעמבר הביע הפארלאמענט את פסק דינו הנעטר באמת וצדקה, לטובת היהודים; משפט שופטי קאלמאר בטל: מענקא ולאנג יצאו נקיים בהשפטם ויצאו לחפשי מבית האסורים; שמו הטוב של הערצעל הושב על כנו ואת גויתו צוו להשיב לבני משפחתו, שמות מענקא ולאנג נמחקו מספר האסורים היושבים בבית הכלא בקאלמאר, גם מספר הזכרון אשר לבית המשפּט בריבאוויל נמחק דבר המשפט הראשון, ותחתיו נרשם בשולי הגליונות פסק דין שופטי מעטץ, ולבני משפחת הערצעל נתן המשפט לתבע בדיני ממונות שלומי כסף מאת האנשים אשר הסבו במיתת10 אביהם הנקי וחף מפשע.

העתקת פּרטי כל הדברים אשר עליהם נשענו השופטים רבה היא. ואנחנו נביא בקצרה את תוכנה: “אחרי אשר שמעו השופטים את טענות הנאשמים ואת דברי כל העדים אשר נשבעו שבועת אמונים והיהודים נשבעו בפני הרב יצחק זאיע11 יליד קאבלענץ אחד מרבני מעטץ, מצא בית המשפט המעטצי לנכון לפניו להוציא פסק דין כי משפט שופטי ריבאוויל איננו נכון והיהודים מענקא לוי השוחט, ומשה לאנג נקיים המה מהאשמה אשר חפאו עליהם ופסק דינם הראשון בטל, ובמהרה יצאו לחפשי מבית כלאם, ואת הנוגע להערצל לעווי מודיע בית המשפט כי שמו הטוב יושב על כנו ולא יחשב כמת על דבר פשע ויורשיו רשאים לשלט ברכושו ובכל קניניו: את גויתו ישיבו לבני משפחתו לקברה בקברות היהודים על פי חוקי אמונתם. ואת שמות האנשים האלה למחק מספרי האסורים בבתי הכלא אשר ישבו בהם ולרשם על שולי הגליונות את תוצאות משפטם. הרשות נתונה למענעכאק לוי למשה לאנג ולאברהם בן הערצל לתבע תשלומי נזק ושבת מאת האנשים אשר הסבו ברעתם, ומלבד כל אלה נתונה להם הרשות להדפיס את פסק דין הזה ולהדביקנו בראשי הומיות בכל מקום אשר ימצאו נחוץ להם. אנחנו מצוים את שליח בית דיננו להוציא לפעולת ידים את דבר פסקנו זה, נגמר ונחרץ המשפט הזה בהפארלאמענט המעטצי במחלקת דיני נפשות, ביום כ”ד לחדש סעפטעמבער שנת 1755 בשנת הארבעים ואחת למלכותנו, ורשומים: “לאקרואי מארק קיוני, חברי בית המשפט גאלוא, אמולאן דע־זשואי” – מתחת חותם בית המשפט נרשם עוד הפעם שם החבר גאלוא לאשר ולקים את החותם.

אך יצא יצא פסק הדין ואברהם בן הערצעל אשר התמהמה כל הימים ההם בעיר מעטץ מהר לדאות כעל כנפי נשרים עלזסה, לבשר לאחיו בני אמונתו את הבשורה הטובה הזאת, ממחרת היום ההוא בכ"ה לחדש סעפטעמבר בערב בא לריבאוויל, ליל הושענא רבה היה והיהודים נאספו אז בבתי הכנסיות להתפלל ולהודות לד' ומי יתאר את שמחתם הרבה בהגיע להם הבשורה המצהילה הזאת – ביום הששי לשבוע, שביעי של חג הסכות היה צריך לבא שליח בית המשפט עם פקודת הפארלאמענט הגלויה, אבל כי ארכה ליהודים העת לחכות עד באו, חפצו היהודים להביא את גוית הערצל לקבורה ברוב כבוד, לפני באו, מפני סבת הימים האחרונים לחג הסכות הממשמשים ובאים, (הימים האחרונים לחג הסכות חלו ביום השבת ויום הראשון) אך האיר בקר יום הששי וכל יהודי העיר נאספו מסביב לאופן אשר עוד היתה קשורה אליו גוית הערצעל האומלל, בתקותם כי ינתן להם הרשיון להורידנה מעל האופן ולקברה, גם נוצרים רבים נאספו במקום ההוא ויביטו על המראה הזה, אלה במבטי חמלה ורצון ואלה במבטי איבה ומשטמה, וכלם חכו בכליון עינים לבא השליח, אבל הוא טרם עוד יבא, ובמפּח נפש שבו לבתיהם בראותם כי כבר ינטו צללים12 והחג קרוב לבוא, ועל פי בקשתם העמדו על הגויה שומרים מאנשי צבא הארץ לשמר עליה, והשמירה הזאת היתה נחוצה ומעולה מאוד, כי מבלעדה אל נכון נעלמה הגויה, בשרירות לבב אנשי חמס.

ושליח בית הדין בא, (הוא אחר מבא כי חפץ להביא אתו את פסק הדין בחוברות נדפסות) ביום השבת בא לריבאוויל, ויום המחרת יום שמחת תורה היה ליהודים לחג משנה, ביום ההוא נסע השליח לקאלמאר למלאות שם את דבר הפקודה, ויגמר אמר כי קבורת הערצעל תהיה בבקר יום השני אסרו חג הסכות (כ"ט סעפטעמבער), ביום ההוא נאספו היהודים שנית במספר רב בדרך המלך אשר שם היתה תלויה הגויה, וגם בפעם הזאת באו אתם נוצרים רבים ובכליון עינים חכו לבא השליח, והוא בא ויפתח גליון גדול ויקרא בקול רם את פקודת בית המשפט בשפת צרפת, ואחר צוה להעתיקנה לשפת אשכנז, עוד לא כלה המעתיק לקרא את דבריו האחרונים, והיהודים עלו בסלמות אל עמוד הקלון ויתירו את הגויה מעל האופן ויורידוה אל יריעת בד לבנה, המראה היה מעציב ופולח לבבות – עדי ראיה מספרים כי הגויה היתה שלמה וכל חבל לא עדת בה, אף כי תשעה ירחים היתה קשורה אל האופן, וגם צפרי השמים לא נגעו בה לרעה, ורק שערות ראש הערצעל ושערות זקנו אשר בחייו היו שחורות האריכו עתה ותהפכנה כלן לבן, פניו לא נכרו עוד.

את עצמות הערצעל הליטו ביריעת בד לבנה וישימון בארון; הגויה הושמה בתכריכי מתים הנהוגים, ואת הארון הרכיבו על עגלה, ואת האופן ועמוד הקלון שברו וינפצו לשברים ויניחום בעגלה שניה, תהלוכת המלוים שמו פניהם אל יונגכהאלץ בקרבת סולץ, אשר שם היה אז בית הקברות האחד לכל יהודי עלזאס העליונה, אצל הקבר קרא שליח בית הדין עוד הפעם את פסק דין הפארלאמענט, ואחרי כן החל סדר הקבורה וכל הנאספים התפללו תפלת צדוק הדין בעד נשמת הקדוש, – שבכי האופן ועמוד הקלון השלכו גם המה אל הקבר כפי אשר יעידו עדי אמת – עוד רגעים אחדים והאדמה הסתירה בחיקה למנוחת עולמים את הגויה האומללה הזאת אשר ימים רבים היתה צפויה להיות מאכל לעוף השמים, לבוז ולדראון לעוברים ושבים, ולהכיר על ידה את תמורות הרוחות.

ימים אחדים אחרי כן צוה שליח בית המשפט להדביק מודעות על כל שערי הערים סירענץ וולדעלסהיים הוססען וריבאוויל, והמפקד צבא המלחמה בעלזאס צוה להודיע לאנשי צבאו כי הנוצרים – אשר סערת רוחם על היהודים עוד לא שככה – ישמרו ויזהרו לבלי חרף ונאץ את היהודים אם בדבר משפט הערצעל או מפני סבות אחרות, וביחוד לבלי ישירו את שירי המהתלות אשר חברו על מות הערצעל. בעת ההיא הדיח ההערצאג מריבאוויל, ממשמרתו את השופט פוקס מריבאוויל אשר הוא חרץ את המשפט הראשון על הערצעל ומרעיו, ואשר עוד מראשית המשפט היה השופט הזה כמשטמה וצורר ליהודים והפכפך וזר היה מעשהו. הודות לממשלת הארץ ולאנשים הטובים והישרים בלבותם אשר קדמו את פני השנאה ליהודים באמצעים טובים וצדיקים כאלה שבה המנוחה בארץ לקדמותה והמשטמה לא התערתה עוד13. מענקא ולאנג יצאו לחפשי ממחשכי בית כלאם, ובאחרונה גמר בית המשפט בקאלמאר להוציא לחפשי גם את האסור פּייס מגרוסענהיים, אשר ענו בבור השבי את חייו ימים רבים.

עוד ימים רבים ספרו יהודי עלזאס איש לרעהו ואב לבנו ספוריהם על דבר הערצעל הקדוש האומלל, ונם ספורים אחרים בשפת יהודית אשכנזית נכתבו עליו. וספור אחר כזה היה למראה עינינו בעת כתבנו את המאמר הזה, בכפרים מושב בני ישראל היו נפוצים כתבי יד המכילים את כל הקורות האלה ויקראו בקול רם בחוג משפחת איש ואיש ודמעות לרוב נזלו מעיני השומעים.

מצבת הזכרון אשר עמדה על קבר הערצעל בחצר המות ביונגכהאלץ זה כבר נהרסה ותהי למשואות, ובימים האלה לא נשאר עוד כל זכרון על מקום קבורת הקדוש האמלל הזה.



  1. “לעמן” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “רישאוויל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  3. “וישדוה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  4. אותו ענו בו ביום העשות בו גזר דינו ביום השלשים לחדש דעצעמבער מן השעה השניה עד הששית אחרי הצהרים. מחבר הספור הזה בשפת אשכנז אומר: כי לכן נשא וסבל בדומיה את ענוייו ולא עשה בנפשו שקר להודות על חטא שלא חטא ולקצר רגעי מכאוביו כי חמל על רעיו הנאשמים גם כן בעלילה הזאת אשר בדברי שפתיו יכול להשיבם עד דכא.  ↩

  5. הדבר הזה כי המכונה נעשתה חדשה ומיוחדה לשם הערצעל, יספר הסופר האשכנזי.  ↩

  6. לפי דברי “מכתב העתי הקטן” אשר לבית המשפט, היה הערצעל קשור אל האופן משך שמונה עשרה שעות רצופות, וצעקותיו ויללותיו נשמעו בכל קצוי העיר, ה' נייעמאן יספר כי הוא ידע והכיר זקן אחד עד ראיה אשר שמע את היללות האלה במקום רחוק מבית המשפט.  ↩

  7. דמי הערצעל הנקיים אשר שפכו חולו על ראש ראשי בית המשפט העליון, היושב ראש בבית המשפט ההוא היה אז האיש כריסטוף פאן קלינגלון, איש בלתי נבער מדעת ורוח עז לו, אבל כל מעשיו היו על פי רוח הדעות הקדומות אשר שלטו בו (עיין תולדות בית המשפט העליון בעלזאס, פאריז 1860 צד 282), והיושב ראש במחלקה השניה היה האיש עטיאן סאלאמאן אשר התעצל מבקר את כל דברי המשפט הזה אחרי מנוחת ימי החג, היושב ראש הראשון היה רע להיעזואיטים והוא דבר קשות נגד השופטים אשר חרצו לגרשם מן הארץ, אביו היה שר העיר שטראסבורג, וכבנו זה היה גם הוא איש רע מעללים משחת המזג, ורבים היו שונאיו, גם הרבה להרע ולמעל מעל בחקי משמרתו, ובשנת 1752 נאסר בבית הכלא על חטאים שחטא, ביחד עם אחד מבניו, בין הנאשמים אשר גלו על עונותיו, היו גם שני יהודים יושבי שטראסבורג: רפאל לעווי ובנו מיכאל לעווי אשר האשימוהו בעון שוחד ובצע מעשקות, ויוכל היות כי משפט האב קלינגלון אשר נשפטו עמו היהודים השאירו משטמה בלבב הבן, ופרי המשטמה הזאת היו דמי הערצעל הנקיים אשר שפכו, הדברים האלה על דבר אבי קלינגלון הוצאנו מן “הכתובים” אשר נדפסו בעיר גרענבאל בשנת 1753, ואשר מחברם הוא בן קלינגלון אשר ישב עם אביו ביחד בכלא, רוב דברי “הכתבים” ההם סובבים להכחיש את דברי שני היהודים יושבי שטראסבורג הנזכרים, המאשימים את אביו. האדמיניסטראַטאר בלען הנזכר בספורנו הלאה נקרא “בכתובים” בשם משה בליען “יהודי ישר נכבד מאד, וכבודו גדול ורב בעיני אחיו בני אמונתו”,  ↩

  8. אישה, אשר נתן לה כח ההרשאה להגיש המחאה אל הממשלה, כפי הנראה מת אחרי כן, כי לפי דברי הסופר האשכנזי היתה אלמנה.  ↩

  9. “האומל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  10. “במתת” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  11. על דבר רבני מעטץ עיין באיזראעליטישע אנגאלען לשנת 1839 מצד 380 והלאה.  ↩

  12. “צללי” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  13. נוצרי אחד מערליכסהיים בקרבת קאלמאר עשה תיכף ומיד אחרי הדברים האלה תועבה גדולה כי בערב יום הששי ד' אקטאבער תלה על שערי בית יהודי אחד ושמו משה בן טודרוס אופן עגלה ועל האופן קשר פגר כלב מת. הנוצרי ההוא נתפש והשופטים שפטוהו כדי רשעתו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!