(ציור מחיי הערים הקטנות בליטא).

יום תרועת ששון, גילת אף רנן היה היום ההוא לבני עירנו הקטנה קליפּה ובחוצות וברחובות, בשוקים ובבית המדרש נשאו שמות עוג מלךְ הבשן והנמלה על שפתי כל, וחוכא לא פסק מפי כל באי שער עיר קליפּה כל היום ההוא וממחרתו, ועוד גם היום בהעלותי על לבבי את זכרון השחוק ההוא מבלי משים וצחוק קל ירחף על שפתותי, וכמו חיים וקימים עומדים לפני עוג מלך הבשן והנמלה.

עוג מלך הבשן אשר אמרנו בזה לא הוא העוג אשר נלחם באבותינו בעברם דרךְ ארצו ואשר משה נביאנו הכריעו לפני חרב, וגם הנמלה אשר אמרנו בזה לא היתה הנמלה הנזכרת בספרי המוסר אשר תכין בקיץ לחמה, ואשר שלמה המלך מצוה את העצל ללכת אליה, כי כעוג כנמלה שניהם היו אנשים אשר בתוךְ עמנו ישבו בעיר קליפה, שניהם היו יהודים נאמנים עם ד' ותורתו, ושניהם היו בעלי יחוס ותורה, יחוסי הראשון עלו עד “ברוךְ שאמר” ויחוסי השני עד בעל “ויאמר דוד”, וגם שמות שניהם לא היו עוג ונמלה, כי הראשון נקרא באמת בשם “חיים יעקב”, והשני “יעקב חיים”.

ומדוע נקראו בשם עוג ונמלה?

עמנו הוא עם חכם ונבון, ואחינו – וביחוד בערים הקטנות בליטא יצטינו בחכמת קריאת שמות, והשם אשר יקראו לאיש ואיש, הנה השם נאה לו והוא נאה לשמו כאלו הוא והשם תאומים יצאו ויחד גחו מבטן, והשם בולט על פני האיש ונאחז בו כשלהבת בפתילה; הנה שמה הולךְ ר' צבי הנקרא בפי כל בשם ר' צבי קל הרגלים, הידעתם למה נקרא כן? כי פּסח האיש את שתי רגליו ולכן קל הרגלים שמו. הנה שמה יקרא אחד בפי כל בשם ר' נחום חריף, הידעתם למה, כי בור ועם הארץ גמור הנהו, ואם תשאלוהו דבר בתורת היהודים, למשל, "מי היו האנשים הנזכרים בתפלת שמונה עשרה: תעקר ותשבר ותמגר, הצדיקים אם רשעים היו? ואמר וענה: אינני למדן ובקי אשר אדע תולדות איש ואיש, ולכן בשם ר' נחום חריף יקראוהו.

ומדוע יקראו לפלוני ר' בצלאל המזוזה, יען כי הוא החצוף הגדול אשר בעיר ואוי לו לאיש אשר פגע בו, ולכן בשם מזוזה יכונה. וכן היה הדבר גם בנדון עוג מלךְ הבשן והנמלה או ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים; חיים יעקב היה קטן הקומה זרת ארכו וזרת רחבו, צנום ורזה כאחת משבלות חלום פרעה הצנומות ושדופות הקדים, וכמו להכעיסו תמרורים גרעה ממנו הטבע גם את הדרת הזקן, ורק זעיר שם זעיר שם נראו על קצה סנטרו שערות אחדות בודדות ומפזרות כשבלים בעמק הרפאים, ועתה מה השם אשר יקראו לו בני קליפה אם לא עוג מלך הבשן, ויעקב חיים היה ההפךְ ממנו בתכלית ההפךְ ושונה ממנו כשנוי עוג מלךְ הבשן מנמלה, כי הוא היה גבה הקומה ורחב הכתפים וזקן ארוךְ ומסלסל ירד על פי חזהו ולכן נקרא בפי כל בשם הנמלה.

וההשגחה החכמה אשר כל מעשיה המה בחשבון ודעת הוכיחה גם לחיים יעקב גם ליעקב חיים נשים כערכם וכפי תכנית שניהם ותבניתם; לחיים יעקב הקטן הרזה והדל עוג מקוראנו, הוכיחה לאשה את חיה דבורה הגדולה והבריאה כאחת מפרות הבשן, וליעקב חיים הגדול והבריא ורחב הכתפים – הנמלה – הוכיחה לאשה את דבורה חיה הקטנה והרזה וצנומת הבשר, ועוד הוסיפה ההשגחה לעשות מעשה בחשבון ודעת כי הושיבה את שתי המשפחות האלה לגור בבית אחד, כי בהנחל עליון את העיר קליפה ליושביה, בהשיבו בה משפחות, חלק את הבית הבנוי הקרוב לבית המדרש לשתי משפחות, את חצי הבית הנשקף אל הרחוב הוריש לאבות אבות חיים יעקב, ואת חציו האחרון לאבות אבות יעקב חיים והאבות הורישו בתיהם לבניהם, ויהי חיים יעקב יושב בחצי הבית הקדמוני, ויעקב חיים בחצי הבית האחרון מאחוריו, ועוד יתרה עשתה ההשגחה להשות ולהתאים את שתי המשפחות האלה, כי על שתיהן לא השפיעה במדה מרובה ברכת פרי בטן! לחיים יעקב נולד רק בן אחד וליעקב חיים רק בת אחת.

ובכל זאת איבה נצחת שררה בין שתי המשפחות הקצובות האלה, שנאה עזה ועצומה אשר איש לא בא אל תכליתה, ואיש לא ידע מתי החלה, מדוע ולמה, איש את גבול עסקי רעהו לא הסיג, כי חיים יעקב היה עושה נרות חלב למאור, ויעקב חיים – יין לקדוש ולהבדלה, וגם קנאת עשר לא היתה הסבה לשנאת שתי המשפחות האלה, כי חיים יעקב לא ראה מימיו צורת שטר מלכות בעל מאה, וגם יעקב חיים לא ידע תבניתו, ובכל זאת שנאו האנשים איש את רעהו תכלית שנאה, והנשים אשה את רעותה לא דברו שלום. ומה שקרב חיים יעקב הרחיק יעקב חיים ומה שאהב יעקב חיים שנא חיים יעקב, וגם בבית המדרש היו מקומותיהם קרובים איש אל רעהו, והיה בעמדם להתפלל ונטה חיים יעקב את ראשו צפונה והתפלל, ויעקב חיים יטה את ראשו דרומה להתפלל, והיו תפלותיהם בבואן אל כתר עליון ובקבען מקומן שמה רחוקות אשה מרעותה כרחוק צפון מדרום, ובערב בערב בשבתם אל שלחן חברת הש“ס ללמד את הדף פה ימצאו מקום לגבות את חובם איש מרעהו, כי אם חיים יעקב יאמר כי הפשט ברש”י הוא ככה ובא רעהו וחקרו ואמר: לא כן ונהפוךְ הוא, וחיים יעקב לא ימצא ידיו ורגליו בדברי רש"י, ויש אשר יקראו איש לרעהו בשמות: בור ועם הארץ, שוטה דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והיושבים מימינם ומשמאלם לא התערבו בריבם ולא התעברו כי ידעו כי ריב לא להם הוא, כי שנאת עולם הנה בין שני השכנים הנלחמים ואיש לא יזיזנה ממקומה. חיים יעקב אהב חזנים ומנגינותיהם, וממילא מובן כי באזני יעקב חיים היה קול החזנים כקול הסירים תחת הסיר, ויעקב חיים אהב מגידים, והיה בבוא מגיד העירה ויקרבנו יעקב חיים בשתי ידיו והאכילהו מלחמו ויצא בלוית עוד אחד לקבץ בעדו נדבות, וחיים יעקב יחתה נחלים על ראש המגיד וירדפנו עד חרמה, ונסב הגלגל בבא חזן העירה כי אז יהיה המקרב למרחק והמרחק למקרב ולפעמים מפני סמיכות השמות וסמיכות הדירות של שני השכנים המריבים יצמחו קלקולים רבים והלבנת פני רעהו מבלי דעת, כי אם יבא מגיד חדש העירה וידרש למשכן חיים יעקב ועל פי שגיאה יסור אל יעקב חיים או אז יפתח יעקב חיים את פיו בריב ומצה וימטר על האורח הלא קרוא פּחים וגפרית, והמגיד ימהר לנוס מפניו כאלו נשכו נחש, וככה יעשה חיים יעקב לחזן לא קרוא אשר על פי שגיאה יסור אל ביתו, וליצני הדור אשר בקליפה מצאו להם במלחמת השכנים האלה כר רחב ידים להפיק את לצנותם ומהתלותיהם¹, כי בזדון ישלחו מגידים אורחים אל בית יעקב חיים וחזנים אורחים אל בית חיים יעקב למען ראות והתענג במלחמת עוג והנמלה, כי יש אשר יעמד מכבד המגידים לימין המגיד הנעלב, ומכבד החזנים לימין החזן הנעלב, ותפרץ המלחמה בחרופים וגדופים קללות וחרמות עד אפס מקום, והרואים עומדים ומתענגים על המראה ומוסיפים אש לגחלים.

ואיבה נצחת שררה גם בין חי' דבורה לדבורה חי‘, ומה שקרבה האחת רחקה השניה, והיה בבואן באטליז הבשר ואם חי’ דבורה קנתה בשר פרה וקנתה דבורה חי' בשר עגל, ואם בשער הדגים תבאנה וקנתה דבורה חי' דגי הרקק, אז תקנה חי' דבורה דגים מלוחים, וכל מעשיהן אשר תעשינה בשבתן בביתן, בלכתן ברחוב, בעמדן ובנוחן היו כמו להכעיס אשה את רעותה תמרורים.

ושעת הכושר הגיעה לחי' דבורה להכעיס תמרורים את שכנתה מעת אשר בנה נסע לארץ החדשה והיה בכל עת קבלה מכתב מבנה, והרימה קולה בדברה, למען יגיעו דבריה לאזני שכנתה: “חיים יעקב, הנה זה בא מכתב מבננו ובמכתב רצופים גם חמשים שקלי כסף” ואף דבורה חיה לא תתרפה בעת צרה והרימה קולה וענתה: “הארץ החדשה טרפה, אנשיה טרפים, וכספם הוא טרפה כבשר החזיר העכבר והשקץ אשר יאכלו” או אז תוסיף חי' דבורה וכמדברת לעצמה תקרא: בכסף הזה אקנה אדרת שער לאישי, וחליפות שמלות לי ואהיה עדויה כגברת ממלכות" או אז תדבר דבורה חיה אל עצמה בקול: “בנה יחידה בלוית החזירים הצלוים אשר יפטם בהם את בטנו יוציאוה וימשכוה אחרי מותה ממדורת הגיהנם, קדיש יקר לה” וכן תתמשכנה הדברות, חיה דבורה מדברת אל עצמה, ודבורה חי' עונה לעומתה עד אשר תיעפנה לשונותיהן ושבה אשה אל מלאכתה ועבודתה בבית.

ויום נקם ושלומים הגיע לדבורה חיה, כי גם בתה נסעה לארץ החדשה, כי אחותה חשוכת הבנים שלחה אחרי בתה להביא אותה אליה, והיה בקבל דבורה חיה מכתב מבתה ורצה בשוקים ורחובות וספרה את דבר אושר בתה ועשרה כי היא עדויה בבגדי פאר כבת מלכים ובכל יום ויום היא נוסעת לשוח במרכבה רתומה לסוסים אבירים וגדולי אמעריקא ואציליה קרבתה יחפצו, והיה בשמע חי' דבורה השיחות הללו וענתה ואמרה: שקר הדבר שקר, כי מי זה ישית לבו אל החצופה הזאת ואם גם תשב עד שילבינו שערותיה, היקחנה לאשה לו, מרשעת וחצופה הנה, בת אמה היא.

כה חלפו שנים רבות ללא שלום וללא אהבה בין חיים יעקב לבין יעקב חיים, בין חי' דבורה לדבורה חי', וכל דיפּלאמאטי קליפּה ויודעי העתים אשר בה נבאו כי שנאת שתי המשפחות האלה תתמשךְ עד ימות המשיח, עד בא דבר החוזים ונבואתם: כי יגור זאב עם כבש ופרה ודב תרעינה, או אז אולי יחד ירעו גם ירבצו עוג והנמלה.

ויהי ביום ההוא, יום חמשה עשר באב היה, וחג משנה ליושבי עירנו קליפּה, כי החברה ש“ס חגגה בו חג סיום הש”ס, החל אחת בשבע שנים, בית המדרש היה מקשט ברב פאר והדר, על הארון הקדש מתחו את כפרת היום טוב, ובכל המנורות האירו נרות סטערין, חברי החברה ש"ס באו לתפלת השחרית מלובשים בגדי השבת, וגם כל בני העיר נהרו ביתה המדרש לראות בכבוד לומדי התורה.

אחרי תפלת השחרית והחברים ישבו אל השלחן לסיים את הדף האחרון אשר בש“ס, והרב פתח את ההדרן והחברים התחרו איש ברעהו להקשות קושיות, ולתרץ תרוצים ולהראות לכל באי שער עיר קליפה עד מה כחם גדול בתורה וכי לא לחנם טרחו כל מה שטרחו, ואף גם חיים יעקב ויעקב חיים לא טמנו ידיהם בצלחותיהם ויעמדו חמושים איש כנגד רעהו בנשקי שאלות ותשובות קשיות ואַבעיות, אך הפעם במתינות ובמעט דרךְ ארץ כי כבוד ד' מלא את כל הבית והדרת קדושה חופפה עליו, וההדרן כלה והמשמשים החלו להגיש לפני כל המסובים כוסות מלאות יי”ש, מגדנות ופרפראות. והגה הגביר ר' משה כספי הופיע וגם הוא חבר להחברה ש“ס, אךְ מפני עסקיו המרובים היום התאַחר מעט לבא ביתה המדרש, ואחרי ברכו לשלום את הרב ואת גבאי החברה ישב אל אחד השולחנות וכמו במתכוין אל השלחן אשר ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים יושבים אליו. ואחרי שתותו כוסו פנה אל שני השכנים ממולו ויאמר בקול רם “יום טוב משלש היום לכם; חמשה עשר באב, סיום הש”ס, ובשורה טובה לכם, ועתה התברכו בברכת המז”ט, כי בן ר' חיים יעקב ארש למזל ובשעה מוצלחת את בת ר' יעקב חיים".

– שקר הדבר שקר – קרא חיים יעקב וידלג על השלחן – שקר הדבר, ארור האיש אשר ברא הדבר למען הלבין את פני ברבים, הבני יחידי יקח את בתו של זה?''

– שקר הדבר שקר – קרא גם יעקב חיים חלקו ויעמוד על רגליו ערוךְ בכל ומוכן למלחמה – הבתי יחידתי תקח את בן הבור הזה, בנו האוכל טרפות שקצים ורמשים? –

– העל בני תדבר כדברים האלה? – קרא עוג ויהי נכון לקפץ על ראש הנמלה ולהסתבך בשערות זקנו הגדול והארוךְ.

– הסו, הסו, קרא ר' משה, הנה בזה המכתב עם התמונה והכסף אשר נשלחו על שמי והיום בבקר קבלתי החבילה – ובדברו הוציא מצלחת בגדו מכתב ויקרא באזני כל: לכבוד הגביר וכו' מו“ה ר' משה כספי, יסלח כבודו על הטרחה שאני מטריח אותו וייטיב למסור לאבי את התמונה הרצופה בזה, ואת השטר על חמשה ועשרים רו”כ, ויודיע לאבי כי במז“ט ובש”ט באתי בברית הארושין את בתו של ר' יעקב חיים שכננו, וזאת היא תמונתי ותמונת מיועדתי על לוח אחד, ואת הכסף אני שולח מתנה לו ולמחותני, וחלק כחלק יחלקו, מכבדו ומוקירו כערכו אורי בן חיים יעקב".

– שקר הדבר שקר – קרא חיים יעקב ויפל התמונה מיד ר' משה כספי ויחל לרמסנה ברגליו.

– האם את תמונת בתי תרמוס ברגליךָ? – קרא יעקב חיים – הוי עם הארץ ובור, ובדברו ובידו הגדולה והחזקה הכה על לחיי חיים יעקב.

– הידד! הידד! נשמע קול הלצים והחברה הלבנה אשר נקבצו גם המה בבית, וברגע ולצים אחדים יצאו מן הבית וירוצו בחפזה אל חיה דבורה ויגידו לה: “מהרי חיה דבורה ביתה המדרש והצילי את אישךְ הנה יעקב חיים מכה אותו עד מות”. וגם אל דבורה חיה באו ויגידו לה כדברים האלה: “מהרי דבורה חיה ביתה המדרש, הנה חיים יעקב ואחוזת מרעיו מכים את אישךְ”. וכרגע ומחזה חדש נראה בבית, חיה דבורה ודבורה חיה באו בחפזון הביתה ומבלי הביט על כל סביבותיהן התנפלו אשה על שכנה איש ריב בעלה, האשה הגדולה והבריאה על האיש הגדול, והאשה הקטנה והרזה על האיש הרזה והדל, והמלחמה פרצה, כי רבים אמרו להפריד בין הנלחמים ותהי יד איש ברעהו, וכובעים ומצנפות, טליתות וספרים עפו כצפרים עפות, וקולות “מז”ט, איה התמונה, חדלו מריב, אל תחללו הקדש", נשמע מכל עברים, ומי יודע עד כמה ארכה המלחמה, אם לא הרב ור' משה כספי והגבאים אשר שמו נפשם בכפם, ואחרי קבלם אל קרבם אבני בליסטראות אחדות, הצליח חפצם בידם להפריד בין הנלחמים, ויתיצבו כמו נד בין חיים יעקב ובין יעקב חיים ובין נשותיהם, ואחרי אשר הושיבו אותם על הספסלים ושומרים הפקדו עליהם לשמרם לבל יחדשו שנית המלחמה, דבר הרב עם ר' משה כספי רגעים אחדים, ואחר עלה הרב הבמתה ויקרא:

ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים הנה היום חללתם את כבוד התורה, כבוד בית המדרש, וכבוד החברה ש“ס כלה, ומן הדין היה ראוי להעביר את שניכם מן החברה וגם להעניש אתכם בעונש בית דין, אךְ יען כי יום טוב היום לנו וגם יום טוב מיוחד לכם כי צאצאיכם נתקשרו בברית הארושין, לכן אנחנו תולים כי מפני חמת היין שרף עשיתם מה עשיתם, והרי אנחנו מוכנים לסלוח לכם ולהעביר חטאתכם בתנאי אם תעשו שלום איש לרעהו, ופה בבית המדרש תצא לאור עולם ברית השלום וזה הוא גזר הדין אשר יצא עליכם מטעם כל החברה ש”ס.

"משפט חרוץ ויציב ונבון, וכרגע יעשה השלום'' נשמע קול הנאספים.

מזל טוב! מזל טוב! הריעו הנערים והבחורים וינועו אַמות הבית לקולם – עוג מלךְ הבשן והנמלה עושים שלום. –

“וגם בין נשותיהם תכרת ברית שלום” צעקו אחרים.

"אמנם כן, נכון הדבר, בגזרת עירין קדישין פתגמא, ומי משניהם אשר יסרב ענוש יענש.

“ולמי תהיה התמונה?” שאל אחד הלצים.

“התמונה לי” קראה חיה דבורה.

“לא, כי לי תהיה” השיבה דבורה חיה.

“גם לי גם לךְ לא תהיה, גזורו”.

“ואיה התמונה?” וכרגע חפּשו וימצאו את התמונה מתחת לשלחן כלה משקה יין שרף אשר נשפך עליה, ואחרי אשר הושיבוה לר' משה כספי ענה ואמר:

“יין שרף הוא סימן לשמחות ואחרי אשר גם החתן גם הכלה משקים בזה יין שרף סימן הוא למז”ט להם ולכם, ולהשלום אשר עוד מעט ויכרת ביניכם, ועתה מהרו כרגע ועשו שלום".

“ומי יפיס בראשונה את רעהו”? שאל חיים יעקב.

“אני לא אפיסנו” ענה יעקב חיים “כי מעולם לא רבתי בו”.

“וגם אני לא עשיתי לו כל רעה מימי” ענה חיים יעקב.

“שניכם תפייסו איש את רעהו ועתה מהרו ושקו איש לאחיו”.

“הידד! הידד! מז”ט, מז“ט”, נשמע קול העם בהריעו בשעה שנפל יעקב חיים הגדול והארוך על צוארי חיים יעקב הקטן וכמו גבר המגביה ילד קטן ונושאו על זרועותיו הגביהו אליו ויקחהו על זרועותיו ויחבקהו וינשקהו, וחיים יעקב תלש בשעשועים בזקן מחותנו הארוך וישיב לו עתרת נשיקות, וגם חיה דבורה נפלה על צוארי דבורה חיה ותחבקה ותנשקה ותקרא “מז”ט מז“ט, מחותנות”.

ומז“ט, מז”ט מחוחנות, נשמע מכל עברים, ובצאת הנשים מן הבית אחוזות ושלובות זרוע, והמון נערים לוון עד ביתן בקול: “מז”ט! מז“ט! מחותנות”.

יום שמחות היה היום ההוא לבני עירנו קליפה, יום עליצות וגיל, ובערב היום ההוא עמדו כל נערי העיר מאחורי חלונות בית ר' משה כספי, אשר בביתו נעשה המשתה לכל בני החברה ש“ס, ויציצו אל החרכים לראות ולהתענג במחזה איך ר' חיים יעקב ור' יעקב חיים יוצאים במחול הקאָזאַק, איש כוס יי”ש בידו ושניהם רוקדים איש כנגד רעהו ומזמרים בקול: “לחיי הרב יחיה, לחיי כל אלופי חברה ש”ס, ולחיי בנינו באשר הם שמה“. וקול הנערים מן החוץ לעמתם יענו בקול: “מז”ט! מז”ט מחותנים". וכטוב לב יעקב חיים ביין עלה על השלחן ואת מחתנו הקטן לקח על זרועותיו ויקפּץ וידלג ויזמר כיד הזמרה הטובה עליו, והמסבים כלם מחאו כף ויהי הבית למעון גיל וששון.

ולא הרבה התענגו² על השלום אשר בין המחותנים האלה, כי ההשגחה גזרה אומר לקחת אותם ממנו, כי אחרי עבור חצי שנה ומכתב בא אל חיים יעקב ואל יעקב חיים מבנם ומבתם, כי רצונם כי ימכרו את ביתם וכל אשר להם בעיר קליפה ויבאו לשבת אתם בארץ אמעריקא בעיר נויארק, וכדבריהם עשו.

וכיום תמצאו את חיים יעקב ואת יעקב חיים בעיר נויארק ברחוב לודלאוו, שניהם יושבים בבית אחד ומתענגים על רוב שלום, דברי ריבות לא ישמעו עוד ביניהם, כי אם לפעמים יריבו בדבר הלכה, אךְ כרגע יעשו שלום איש לרעהו, לקים מה שנאמר: את והב בסופה. –