רקע
אהרן מגד
המורשת התרבותית והלשון

באמצעות השפה, ודרכה, עוברת המורשת התרבותית של עם מדור לדור. המלים — הן שנושאות בתוכן, מאב לבן, את התכונות ואת סימני האופי של העם, את נסיונו המצטבר — כמו גֶנים בזרע החיטה, או בזרע האדם. אתה משמיע מלה, משפט, והם מהדהדים מקצה אחד לקצה שני של דברי ימי עמך; מקדמת דנא ועד היום הזה. אתה אומר “רוח” בעברית, שמשמעה גל אוויר, ונשמה, ושד, ואלוהים — ורוחות מכל הזמנים באות אליך: מאז ימי בראשית, כש“רוח אלוהים היתה מרחפת על פני המים”, ועד הרוחות החמות הנושבות היום במרחבי הנגב.

עברית היא שפתו של עם אחד בלבד. וכל ההיסטוריה שלו מגולמת בתוכה. הולדת עמנו, לפני כ־35 מאות שנה, והולדתו במחדש לפני יותר ממאה שנה — שתיהן קשורות באות העברית. כששנים־עשר שבטי ישראל נדדו במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת ומשה נקרא אל הר סיני לקבל את התורה, עלה למרום — כך מספרת האגדה — ומצא את הקדוש־ברוך־הוא “שהיה קושר כתרים לאותיות”. כך נתקדשו האותיות, כל אות ונשמה שלה, ובתודעתנו המשותפת, הן היו כבריות שרוח־חיים בהן. הן היו התגלמות של הישועות והפורענויות שעברו עלינו, עדות לכל המאורעות הגדולים בחיינו. לפני חורבן הבית, כל כ"ב האותיות נקראו להעיד על ישראל לפני הבורא “ונתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו”.

מן האלף הראשון של תולדותינו, ובהיותנו עם יושב על אדמתו, קיבלנו בירושה את התנ“ך, ומעט מאוד בנוסף לו: כמה מגילות, כמה כתובים חרוטים על לוחות אבן או חרס. התנ”ך כולו שירה. יש בו ספרים ופרקים של מיתולוגיה, של היסטוריה, של חוק, של נבואה, של דברי מוסר ופילוסופיה — כל אלה כתובים בלשון פיוטית, במשקל, במשפטים בנויים בהקבלות ובצורות אחרות. מר אשר גולדנברג, חקלאי ממושב עובדים, שאיבד את מאור עיניו והקדיש את כל ימיו למחקר מקראי, הראה במחקריו, שכל הטקסט התנ"כי, לרבות החלקים ההיסטוריים והמשפטיים שבו, בנוי על־פי חוקים של חיבור מוסיקלי, מורכב ממלים דמויות צליל, אליטרציות ולשון־נופל־על לשון. כולו דומה לקומפוזיציה טוֹנלית.

הנה כי כן, שירה היתה הדבר שקיבלנו במורשה מן הימים של ערש תרבותנו. במשך דורות רבים, אבותינו ואבות־אבותינו בגולה לא ידעו לומר בעברית את המשפט הפשוט “אני אוהב אותך”, אבל ידעו לומר: “יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את מראיִך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאווה”. ואפילו באָמרם כך, התכוונו לאהבה שבין אלוהים וכנסת ישראל.

מאוחר יותר, בסוף ימי הבית השני ולאחר חורבנו, נוצרו צורות ספרותיות אחרות. התורה שבעל־פה, שנרשמה בספרים, פירושים על המקרא, דרושים, דברי חכמים, משלים, אגדות תפילות. השפה הרחיבה את תחומיה. אוצר המלים, שקודם לכן כלל רק 8000 מלה, גדל עד 20,000 מלה, כשהוא מטמיע בתוכו ומעבד מלים וניבים מן הארמית, היוונית, הרומית והפרסית, ונערך בתחביר בעל אופי חדש. אפשר לקרוא לתחביר הזה “פרוזה”, אבל אפילו הוא לא היה פרוזה רגילה. הוא לא היה העתקה של לשון דיבור, או של הרצאה פשוטה ודו־שיח פשוט. הוא היה בעל סגולות ליתורגיות, מקודשות, ועסק ברובו בענייני דין והלכה, טקסים ומנהגים. מאות שמות־עצם נוספו לעברית — שמות כלים וחפצים, מלבושים ורהיטים, מן החי מן הצומח; מאות מלוֹת־פועל, לציין מלאכות ואמנויות, עבודת הבית והשדה. וכולן מתייחסות בדרך זו או אחרת אל קיום תרי"ג מצוות שבתורה.

“תא שמע: בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, נוטל, ולכשיחזור ישלם — דברי רבי אליעזר. אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן” (חולין, קל: )

האם זהו סגנון יבש־אפור של ספר חוק? — אמנם כן. אך גם “מידת חסידות” יש כאן. כ"ב האותיות עדיין מעוטרות בכתרים.

בימי שלטון הרומאים ביהודה, במאה השנייה לאחר הספירה, נאסר לימוד התורה על־פי הגזֵרה. אף־על־פי־כן המשיכו חכמים לקבץ תלמידים בסתר, במערות של אותו זמן, מחתרת שכלי נשקה לא היו חרבות וכידונים אלא ספרים ואותיות, בהם היה אצור כוחו של העם.

פעם, מספר התלמוד, מצאו אנשי רומא את חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים. אסרוהו וגזרו עליו שרֵפה. הוציאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן אש. אמרו לו תלמידיו: “רבי, מה אתה רואה?” אמר להם: “גווילים נשרפים ואותיות פורחות”. ובמלים אלו יצאה נשמתו.

במשך 15 מאות שנים האותיות העבריות היו פורחות, כמו ציפורים, ללא ארץ למצוא מנוח עליה. והן לא מתו. הן מצאו מקלט בנקיקים ובמערות של הספרים העתיקים. מרוב האימה הן היו רועדות. בהיותן נרדפות, הן התקבצו יחד והצטופפו זו אל זו, התכווצו ככל יכולתן. מצאו מסתור בחשֵכה.

ספרים, ספרים. ספרים היו כל רכושנו במשך כל תקופת הגולה והפזורה. לא היתה לנו מלוכה, לא ארץ, לא מקדשים, לא מבצרים — רק ספרים. ספרי קודש עבריים, שאבותינו, בהיותם מגורשים מארץ לארץ, הצילו מתוך האש ומתוך הפרעות, ונשאו אותם בדרכם. ספרים היו נחלתנו. אבות הורישו אותם לבניהם, דור לדור.

במשך דורות היתה העברית מלומדת, נקראת ונכתבת, אך כמעט לא מדוברת. היא שימשה מטרות קדושות: תפילות, הלכות, דיונים דתיים, תיאולוגיה, קבלה, שירה דתית. כמו צמח הגדל בחשֵכה, ללא אור שמש, היא לא יכלה להתפתח. ללא אדמה להכות בה שורש, היא איבדה את הקשר עם המציאות והחיים. רק מזמן לזמן, במשך ימי־הביניים, אי־פה אי־שם בספרד, באיטליה, בתימן — היו לה שעות קצרות של חידוש עלומים.

תחייתו של עמנו — כלומר, תקומתו מחדש לשחרור ועצמאות למן המאה הקודמת — היתה קשורה, כמו הולדתו לפני 3500 שנה, באותיות עבריות. זמן רב לפני השיבה המעשית לציון נכתבו שירים וסיפורים בעברית על שיבת־ציון, ברוסיה, ליטא, גרמניה, פולין, תימן, מארוקו, וארצות אחרות. תחיית הלשון קדמה לתחיית האומה.

כך הקיצה הלשון העברית מתרדמה ממושכת וממצב של איבון. היא יצאה מתוך המחבואים החשוכים והכוכים הקדושים. אך ביציאתה אל האוויר החופשי היה עליה להתרגל לאורו של עולם חדש, העולם החילוני, המודרני, של המאה ה־19 והמאה ה־20.

היה זה תהליך ממושך. לא ביום אחד, לא בבת־אחת, יכלו האותיות להסיר מעליהן את הכתרים הקדושים בהם היו מעוטרות. לא ביום אחד יכלה הנסיכה התנ"כית ליהפך לעקרת־בית ולאמן את ידיה בכל מלאכות־הבית.

אבל הדבר הזה קרה, והוא נתאפשר על־ידי שובו של העם אל ארצו, ארץ ההולדת של שפתו. האותיות הפורחות מצאו לבסוף מנוח על אדמתן. העברית נעשתה שוב לשון מדוברת, חיה, שמשתמשים בה לכל צורך: לעבודה ולמשחק, ולסרט, לעיתונים ולספרים.

מחקר שנתפרסם באחרונה על־ידי פרופסור חיים רבין, מן האוניברסיטה העברית בירושלים, מראה שמתוך 60 אלף מלים עבריות, 8000 הן מקראיות, 14,000 — משנאיות ורבניות, ו־19,000 הומצאו או חודשו בתשעים השנים האחרונות. אך יחד עם־זאת, הוא מציין את העובדה שמתוך אלף מלים של עברית בסיסית, זו הנלמדת על־ידי כל עולה חדש — 800 הן משורש מקראי. היחס שבין העברית החדשה לעברית העתיקה איננו דומה ליחס שבין היוונית החדשה לעתיקה, או בין האיטלקית ללטינית, או אפילו לזה שבין האנגלית של ימינו לאנגלית של ימי־הביניים. היא המשך, התפתחות, רובד על־גבי רובד. אדם שלמד עברית מקראית בלבד יכול להשתמש בידיעתו למילוי חלק גדול מצרכיו היומיומיים.

איך משפיעה הרציפות הלשונית הזאת של השפה העתיקה על היצירה בת־ימינו?

ביטויים וניבים שהוטבעו בעבר מעלים רוחות מן העבר. אפילו צורתן של האותיות העבריות, כשהן נכתבות על הנייר, יש להן איכות מיסטית, כי אין אנו יכולים לשכוח שאבותינו יחסו להן כוחות על־טבעיים. בספרות — יש לדבר זה השפעה בשני כיוונים מנוגדים: הוא מרתק את הדמיון לארכיטיפים שהמלים מייצגות והוא מעמיק את תחושת הזמן. הסופר נמשך בכוח אל ביטויים וניבים מן הכתבים העתיקים מתוך תחושה שהדבר יוסיף מֵמד של עומק ללשונו, מתוך תחושה שהשימוש בחדש בלבד נעדר תהודה מספקת, והוא כמו צלצול בפעמון של ברזל, אך בה־בשעה יש לו פיתוי גדול לפרוק מעל עצמו את כל הארכאי והעתיק כדי לדייק יותר, כדי להיות נאמן יותר לתפיסת עולמו של האדם המודרני, כפי שהוא הנו.

המורשת התרבותית הפכה אפוא לקללה ולברכה כאחת. קללה, כי אתה חש עצמך כפוף תחת משא השק הכבד של ספרים ואותיות; וברכה — כי כשאתה חופר באותו שק, אתה מוצא בו אוצרות. קללה — שעה שסופר כותב סיפור על המקום הזה והזמן הזה, וחש שלשונו אינה גמישה למדי, או שהיא עמוסה משמעויות שהיה רוצה לדחותן או להשילן מעליו, או שהיא “רמה” מדי, “נמלצת” מדי לגבי דידו. ברכה — כי סופר השולט במקורותיה של אותה לשון עצמה, מגלה כי הוא מסוגל להפוך בה ולהפוך בה באופנים רבים, לחדש את הישן, לטבוע בה צורות חדשות, להמציא בה המצאות, להשתמש בה באופנים עקיפים, לנהוג בליתורגיה באירוניה, בקדוש בסטירה, ב“גבוה” בטון נמוך, לשחק במשמעויות ולנצל את כל הדו־משמעויות שבמצב המיוחד הזה של הפגישה בין הישן והחדש.

הנה כך יכול היה טשרניחובסקי ליטול אגדה עתיקה, חקוקה היטב בתודעת העם, על המשיח שיבוא רכוב על חמור לבן, ולהשתמש בה בשיר מבודח למחצה על שלוש הדתות:

שלוש אתונות משרכות את דרכן,

שלוש אתונות — מבאר־שבע לדן:

חומה ושחורה וצחורה — לאִטן.


עברו השלוש על־יד צריח מסגד,

כרעה השחורה, כי קראו למועד.

עברו השלוש על־יד פתח מנזר,

צנחה החומה מול איקונין מושזר.

עברו השלוש על־יד חורבה קדושה,

עמדה הצחורה מרכינה את ראשה.

וכולי.


ומשורר מאוחר יותר, נתן אלתרמן, יכול היה להשתמש בפתגמים תנכ"יים, קבלה ימי־ביניימית ואמונות עממיות בבניין שיר אהבה מַקַבּרי, כמו זה הפותח בשורות:

לא הכל הבלים, בתי,

לא הכל הבלים והבל.

גם לכסף הפרתי בריתי,

גם זריתי ימי להבל,

רק אחרייך הלכתי בתי,

כצואר אחרי החבל.

לא, איננו יכולים להימלט מן המורשת, הכמוסה בכל מלה שאנו מבטאים. שיר־עם פשוט, פופולרי, מלותיו הן אלה:

על שפת ים־כנרת

ארמון רב תפארת

צגל שם לא קולח

עוף שם לא פורח —

וכולי.


והנה שתי המלים העבריות “עוף פורח”, יש להן קונוטציות אגדיות כה רבות, שהן מעוררות זכרונות של גן־עדן, של הדממה ששררה בעולם שעה שניתנה התורה למשה על הר סיני, זכרונות של סיפור מדרשי על עוף פורח שנשרף בשמים שעה שהיה אחד החכמים יושב תחת עץ ועוסק בתורה, ועוד ועוד. מעטים מאוד הם האנשים שאמנם זוכרים כל זאת שעה שהם שרים את השיר, אבל הדברים חיים בתת־תודעתם ומרעידים את נימי הרגשות.

ומיתוסים ממשיגים לחיות. הם אינם מתים. הם רק עוברים גלגולי נשמה.

המשורר אברהם שלונסקי, אשר בא לארץ כחלוץ בשנות העשרים, כתב שיר זה בשנת 1935:

הגדי שהלך

והבן שהלך,

ונדמה: הסולם כה גבוה.

אז באלף שלביו הוא ניצב כאנך

בין הילד וגדי ואלוה. — —

\— — —

ויושבות אמהות אל ערשי תינוקות.

ומבקש את הזמר הילד.

לשוא תנסינה לשיר או לבכות.

הזאב לבדו מיילל עוד.

\— — —

שעיר משתלח.

עגלה ערופה.

הבן העקוד על המזבח.

אך שבתַ כמוני: אל אמא יפה.

מבוגר

ועייף

וסולח.


כמה זכרונות חיים ב־16 שורות אלה! סולם יעקב, עקֵדת יצחק, השעיר המשתלח של יום הכיפורים, הלילות האפלים בגולה כשזאבים היו מאיימים על חיי ילדים… אבל זהו שיר של שנת תרצ"ח, כאשר סערת השואה כבר ריחפה באוויר והתקרבה מתוך היערות של אירופה.

בספר הזוהר נאמר:

“שלושה קולות הם שאינם אובדים לעולם, מלבד קולות התורה והתפילה: קול חיה בשעה שהיא על המשבר, קול אדם בשעה שנשמתו יוצאת מגופו, קול נחש בשעה שפושט עורו… קולות אלה של צער הם והולכים ומשוטטים ונכנסים לתוך נקיקים ומחילות־עפר ונחבאים שם… וכשאדם נותן קול, הם מתעוררים לאותו קול”.

כך, כשאנו מבטאים מלים עבריות, או כותבים אותן על הנייר, הן מעוררות קולות המרחפים מקצה אחד של ההיסטוריה שלנו אל קצה. כשאנו אומרים או כותבים “פתח שער”, יכולים אנו לראות את שערי חומת יריחו, את שערי בית־המקדש בהם יבואו צדיקים, את שערי השמים הנפתחים לתפילות בימים הנוראים; יכולים אנו אפילו לראות את שערי מחנה המוות של אושביץ, נסגרים על אלה שלעולם לא יחזרו, ורעד עובר אז בכל תולדותינו.

1974



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47974 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!