לפני קרוב למאה שנה כתב בן־יהודה את הדברים האלה במכתבו אל סמולנסקין: “אם כמתים אנחנו, והנה חיה נחיה מחר. אם בארץ נכריה אנחנו היום, הנה מחר נשב על אדמת אבותינו. אם שפות נכריות אנחנו מדברים היום, הנה מחר נדבר עברית. אבל יכול לא נוכל להחיות שפה עברית בלתי אם בארץ אשר מספר יושביה העברים יגדל ממספר הגויים. נרבה נא אפוא מספר היהודים בארצנו השוממה ונשיב את שארית עמנו על אדמת אבותינו. נחייה נא את האומה וחייתה גם שפתה. – – – העם הזה, עם בני ישראל, כל יכול הוא. מיום היוולדו עד יומו האחרון השכיל לעשות נפלאות. נפלאים דברי ימיו, נפלאת תורתו ואמונתו, נפלא העם הזה ועל כן לא ייבצר ממנו לעשות גם את הפלא הזה, כאשר עשהו בימי המלך כורש, וחיו יחיה אחרי מותו וחיה יחייה גם את שפתו אשר מתה איתו”.

אם כן, הפלא הזה התרחש. ואמנם כשם שאדם מתרגל לפורענויות כך הוא גם מתרגל לפלאים, אך חייבים אנחנו מפעם לפעם להתעכב רגע ולראות עד כמה גדול הוא הפלא הזה, ששלושה מיליון ויותר אנשים מדברים עברית יום־יום, בהם עולל וזקן ואנשים מארצות רבות. זהו הישג שנדמה לי שאין דומה לו בשום אומה ולשון. היו עמים שניסו לחדש את שפתם העתיקה, האירים ניסו, הוולשים ניסו, הסקוטים ניסו, ניסו עמים באסיה, ולא עלה בידם. הנה עלה בידינו הדבר הזה, ואנחנו בעברית יכולים לבטא הכל – מדעים ואומנויות וספורט, להשמיע צרורות של עשרות מלים בדקה, כשמדווחים ברדיו על תחרות כדורגל, למשל; אפשר להשמיע קללות בעברית ואפשר להשמיע ברכות.

אבל הפלא הגדול ביותר הוא זה שמעשי בראשית אלה מתרחשים למעשה יום־יום. אנחנו יודעים על מהפכה שחלה בעם היהודי עם המעבר משפה לשפה, אבל המהפכה הזו חלה יום־יום באנשים שבאים ארצה. ואני אינני חדל להעריץ את האנשים האלה. כאשר אני רואה עולים מרוסיה, שלאחר 4־3 חודשים מדברים עברית שוטפת ונכונה מאוד, אני משתומם: איך הם עשו את זה? הרי זה מהפך הרבה יותר גדול מאשר לעבור ממקום למקום. מפני שכשם שהמחשבה מעצבת את הלשון גם הלשון מעצבת את המחשבה. אדם צריך לעשות שינוי גדול במחשבתו כדי לדבר בלשון אחרת, באוצר מלים אחר, בתחביר אחר. וכאשר אני נפגש עם סופרים שכתבו בלשונות אחרות בארצות אחרות – ברוסית או ביידיש או בגרמנית – והם באים הנה ומתקשים לעבור לשפה החדשה ואינם יכולים, הרי אני מבין אותם יפה. לעולם לא אדרוש מהם לעבור לשפה אחרת בכתיבה. זכותם לכתוב בלשון האם שלהם, בלשון מחשבתם, ואנחנו צריכים להעריך את הדבר הזה.

אבל בינתיים אוצר המלים שלנו גדל והוא פרה ורבה. יום־יום נוספות מלים לשפה, שפת התנ"ך, ואנחנו מוסיפים אותן לדיבורנו באופן טבעי ובאופן לא־טבעי, מרצוננו ועל־כורחנו.

חידושי הלשון לא תמיד הם משתמרים. יש חידושי לשון של בן־יהודה שאנחנו דשים אותם בעקבנו, ומי זוכר שמדרכה ומסעדה ומשטרה ואדיבות וגנדרנות, רצינות, מגבת, מגהץ, מקלע, גלידה, חביתה, לטיפה, תפישה, גננת, דייל, חייל, כתבה, אוירון, מילון, עיתון, זמרת, נזלת, רכבת, מטרייה, עשבייה, שמשייה, מקלחת, משרד – מי זוכר ומי יודע שאלה הם חידושים של בן־יהודה? אבל, כמובן, לא כל חידושיו התקבלו. אנחנו איננו אומרים בית־מורשים אלא כנסת; איננו אומרים שאנחנו יושבים עכשיו בבית־חזיון אלא בתיאטרון; אנחנו אומרים מחזה במקום חזיון, ואומרים מתווך במקום מליץ, ולא אומרים מקראה אלא אולם־קריאה, וחבר כנסת לא נואם מנאם אלא נואם נאום.

סופרים גדולים כמו ביאליק ושלונסקי ואלתרמן חידשו רבות, והאקדמיה מחדשת הרבה, והעיתונות מחדשת המון. אנחנו כמעט שאיננו חשים בזה, אבל היא מחדשת יום־יום.

אחד הסימנים לחיוניותה של שפה היא ההסתעפות וההתגוונות שלה. יש לנו בעצם לא עברית אחת, אלא עבריות רבות. עבריות רבות בכתב ועבריות רבות בעל־פה. בכתב יש לנו עברית של עיתון שאיננה דומה לעברית של ספר; יש עברית של משרד ושל מכתבים משרדיים, שאינה דומה לשתיים הראשונות; יש עברית של חוק ומשפט, ואנחנו איננו משתמשים בה יום־יום; יש עברית של הוראות ופקודות צבא כמו: “1. מאשר קבלת מכתבך מיום… בעניין טוראי ישראל יעקבי מספר אישי כך וכך… 2. היות והנ”ל לא הופיע במועד למקום ההתייצבות בהתאם לצו קריאה מיום… עליו להתייצב בפני רס“ן ראובן שלמה ביום… בשעה… 3. לידיעתך!…”מה זה “לידיעתך” אינני יודע. בכל פעם שאני מקבל צו קריאה, בסוף כותבים לי “לידיעתך”.

ויש עבריות רבות בעל־פה – יש עברית שפעם היתה נחלקת לעברית של הגליל ועברית של יהודה. היו אומרים שבגליל מדברים עם דגשים באות ב', אך היום כבר אין זה קיים. בכל־אופן, יש עברית של בני המושבות הוותיקות, ומי שיש לו אוזן קשבת יכול לשמוע אותה אפילו בכנסת, מפי ותיק של עתלית או של זכרון־יעקב או של ראש־פינה. יש עברית של אנשי העליות הראשונות, יש של רוסים, יש של ייקים, של מרוקאים, של תימנים. יש עברית של חיילים, יש עברית של נואמים, יש עברית של קרייני רדיו וטלביזיה שאנחנו מכירים אותה היטב. יש עברית של אקדמאים. אבל כל אלה בעצם מתערבבות זו בזו.

אין הדבר דומה למה שקיים אצל עמים אחרים ובלשונות אחרות. באנגליה, למשל, אפשר בנקל להבחין במעמדו של אדם ובמוצאו ובאזורו ואפילו במעמדו החברתי, על־פי לשונו. יש אנגלית אוקספורדית, אנגלית אריסטוקרטית, יש קוקני, יש של יורקשייר, יש של הסקוטים. כל אחת מהלשונות האלה היא לשון מאפיינת. יש גבולות ברורים ביניהן. כשסופר אנגלי בא לכתוב על מלחים, למשל, הוא ישים בפיהם שפה של מלחים, וכשיכתוב על בני־אצולה, ישים בפיהם שפה של בני־אצולה. ואין השפות מתערבבות זו בזו.

אצלנו קשה הדבר. אפשר אמנם לאפיין תימני, או בן עדה אחרת, אך אי־אפשר לאפיין מקצועות ולא מעמדות. איך אפשר לאפיין מעמדות אצלנו? אדם משכיל מדבר עברית משופרת, אקדמאית, אבל כשהוא מגיע למילואים הוא מתחיל לדבר את העברית של כולנו, כמו כל חבריו. עיתונאי מדבר עברית אחרת מאשר ירקן? לא, לא תמיד. וכאשר הוא מדבר עם הירקן הוא מדבר בלשונו. יש נטיית הסתגלות לסביבות שונות, ללשונות שונות, לעבריות השונות.

ביטויים כמו “דפק אותו”, “תוריד לו זבנג”, “תתלבש עליו”, “סידר אותו”, יש אנשים שמאוד נזהרים בחברה טובה לא להשתמש בהם, אבל בחברה אחרת – ישתמשו. נתיבה בן־יהודה סיפרה פעם שהיא מכירה נהג טכּסי אחד שבכל פעם שנכנס איזה איש חשוב למונית שלו, הוא מתחיל לומר “אולם” במקום “אבל”. אני מכיר חברי כנסת שכשמדברים אתם פנים־אל־פנים הם אומרים “אני חושב”, אבל בראיון פומבי הם יאמרו תמיד “אני סבור”. אינני יודע מדוע “סבור” יותר יפה מ“חושב”. יש לי שכנה אחת שיורה צרורות של קללות מעבר למרפסת, אבל בשעה שהיא רואה את חדר המדרגות מנוקה יפה ושטוף ורחוץ, היא אומרת לי: “אדון מגד, יש לי ספוק רוחני”.

מהו ההבדל בין עברית שבכתב ועברית שבעל־פה?

בתקופת התנ"ך ודאי דיברו אבותינו עברית, אבל איך הם דיברו? האם אנחנו יודעים איך הם דיברו? אין לנו עדות לכך. הרי רשם־קול לא היה קיים וסרט קולנוע וטלביזיה לא היו, ואין עדות. מה אנחנו קוראים? אנחנו קוראים, למשל, כי בפגישה בין אליעזר ורבקה ליד באר המים, לעת ערב, לעת צאת השואבות, התנהל דו־שיח כזה: העבד אליעזר אומר: “הגמיעיני נא מעט מים מכדך”. רבקה: “שתה אדוני, גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות”. העבד: “בת מי את, הגידי נא לי, היש בית אביך מקום ללין?” רבקה: “בת בתואל אנכי, גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון”. לבן אומר אחר־כך: “בוא ברוך אדוני, למה תעמוד בחוץ ואנוכי פיניתי הבית ומקום לגמלים”. האם באמת כך דיברו אנשים? האם היו כל־כך מנומסים, כל־כך אציליים? ואולי לא? אולי רק כאשר הגיעו דבריהם לספר הם לבשו צורה כזאת, מסולתת ומסולסלת.

או ביטויים שחוזרים ונשנים בתנ"ך, כמו: “אם נא מצאתי חן בעיניך”, “שבה נא פה עמדי”, “לוא יהיה כדבריך”, “אל נא באפך”, “יש לי רב אחי, יהיה לך אשר לך”, “נסעה ונלכה”, “עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך”.

והאם דלילה, “חתיכה” מבנות הפלשתים, שחיתה עם פרא־אדם כמו שמשון, האוּמנם אמרה לו: “הנה היתלת בי ותדבר אלי כזבים, עתה הגידה נא לי במה תיאסר?” אולי קיללה אותו במלים גסות? מי יודע? וגם איננו יודעים איך דיברו בתקופת המשנה. בתקופת המשנה אנחנו מוצאים שיחות שגם הן נאות מאוד. אדם אומר לאשתו: “קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון”. או רבי שמעון ברבי אליעזר, כשהוא רכוב על החמור ומטייל על שפת הים, הזדמן לו אחד שהיה מכוער ביותר והוא אומר לו: “ריקא, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?” אומר לו הלה: “אני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה עשית”. ור' שמעון יורד מן החמור ומשתטח לפני ואומר: “מחל לי”. והלה אומר לו: “איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית”. כך מדבר ריקא? – משונה.

בדורות שהעברית לא היתה מדוברת (אם כי אני חושב שבכל הדורות היו יהודים שדיברו עברית, בחוגים מצומצמים אולי, חוגים של תלמידי חכמים) – שפת הדיבור היתה שפת הספר, כלומר שפת הדיבור שבספר היתה שפת הספר. כאשר מאפו כותב את “אהבת ציון”, מסתבר לאוזן שהשיחות הן בשפת התנ"ך; אבל כאשר הוא כותב את “עיט צבוע”, רומן על ימיו, גם אז הוא כותב בלשון זו:

“למה נסוגות אשה יקרה ולמה נפלו פניך למראה גבר? הרי את היא שרה בת ירוחם, אולי שגיתי, כפרי נא לי, האם לא תכירי פני גבר?” והאשה עונה: “לא ידעתיך ולא חפצתי לדעתך, צא לך מהר מזה והשלך כספך הנמאס אל נחלי בליעל, כי צר לך המקום ללון פה”. ואביה אומר לאיש הזר: “סור לך מזה איש נועז ובליעל, צא לך מזה ואל תדמה לשאת על שפתיך משאת חרפה ולצאת נקי מפה. סור לך מפה פן ארוצץ קדקד, סור פן תלחך עפר כנחש”.

ברור לנו שאין כל מגע וקשר בין נוסח זה ובין לשון הדיבור האמיתית. גם אצל מנדלי מוכר־ספרים, ב“ספר הקבצנים”, אפשר למצוא שיחות כמו: “הוי, רב אלתר, יהמו נא רחמיך והרתיע נא, בבקשה ממך, רתיעה קטנה כחוט השערה… מה אני מדבר? אני לא כלום, הוא בעצמו מדבר, תשעה קבין שיחה רחמנא לצלן…”

זהו, אמנם, תרגום מיידיש, כמובן, מפני שאנשים לא דיברו שם עברית, ויש כאן גם הנגינה הנכונה, אבל בכל־זאת זה נשמע לנו קצת גבוה מדי.

בארץ, לאחר שהתחיל הדיבור העברי, או ראשיתו, כותב יואל משה סלומון, ממייסדי פתח־תקווה, שיחה בבית־מלון ביפו, כאשר נכנסים שני אנשים שזה עתה עלו ארצה: “ומאין אתם אדונים?” – “מארץ איטליה באנו עתה, אני ורעי יהודה הנצב עמך בזה”. – “ומה שמך אדוני?” – “אפרים שמי”. – “האח, הנה הגיע היום שנקבצו בני יהודה ואפרים יחד לעלות אל הארץ”. – "אמנם כן, גם אזנינו שמעו כי מרבים העם בעת הזאת לעלות ולשכון בערי קודשנו. “הגידה נא לי, אפרים, האם קרוב ומודע אתה אל המשפחה הרמה או אולי מצאצאיה אתה, כי כה נפשך תערוג אליהם?”

ובן־יהודה עצמו, כשהוא כותב על נסיעה מאלכסנדריה לארץ, הוא כותב: “ואשתחווה לאשת רעי ואומר: אקווה כי תכבדני גבירתי ותספחני לחברתכם שני ימי מסענו, והיו לי הימים האלה לתענוג משנה, כי אכלה את ימי המסע אשר היה עלי למשא בחברה נעימה איתכם, ויוחנן ידידי יספר לי את אשר קרהו בשלושת השנים מאשר נפרדנו איש מרעהו”.

האם נכון שדיברו אז ככה? לא בירושלים, לא ביפו, וגם לא במושבות. תל־אביב עוד לא היתה, אבל כמה שנים אחרי זה כותב ברנר ב“מהתחלה” איך באמת דיברו עברית אז. “מהתחלה” הוא סיפור על גימנסיה “הרצליה”, והוא כותב: “החבריה של אביתר היא דוברת עברית, השפה השוררת בביה”ס. אבל היא אינה דוברת, היא מגמגמת. זוהי חבריה של צעירים אילמים כמעט, צעירים בלי לשון כלל. יוצאים מפיהם איזה שהם צלצולי הברות הדומים לעברית החדשה אבל בלי קשר, בלי טעם. מלה עברית שיודעים אותה משתמשים בה, בה בלבד או בצירוף עם עוד מלה, אבל מבלי לבנות מן המשפטים הקשורים שום מאמר שלם: ‘התפתחות… בשביל התפתחות… לא היתה התפתחות… בזמן שהתחילה ההתפתחות…’ הדלות הנוראה בביטוי, בכלי המחשבה, מתבלטת עם כל נסיון הכי קלוש לדבר על עניין יוצא מגדר משחק הקלפים. המלה העברית נשארה זרה לנכרים הללו, אינה מקשרת ואינה מרוממת, אינה מגידה כלום. כל אותו הסיפוק הנפשי הגדול אצל בן הספר, המתקבל על ידי חדירה לתוך שירת שפה קרובה, חסר כאן מעיקרא. שימוש הלשון הוא של פעוטות, מעין ‘מדגדג לי, מגרד לי, כסא בעד לשבת, כדור בעד לשחק, נשחק בלי לרוץ’…

בשפת המליצה כתבו בימי בן־יהודה גם בעיתונים. על חנוכת מסילת הברזל, למשל: “ביום ההוא לפנות ערב עשו מנהלי המסילה משתה גדול בחצר בית התחנות לגדולי עירנו, אשר הוזמנו לזה על פי פתקאות מכבוד פחת עירנו ומנגני הצבא השמיעו שנית קול מנגינותיהם והמון העם ששו ושמחו ויקראו בקול: יחי הוד מלכותו השולטן לעולם”.

היום היינו כותבים את זה כך: “אמש בשעה חמש אחה”צ נערך טקס חנוכת מסילת הברזל בחצר תחנת הרכבת בירושלים, בהשתתפות רבים מנכבדי העיר או הכנסת, שקיבלו הזמנות מיוחדות לאירוע מן המושל. תזמורת הצבא ניגנה והקהל הרב שקיבל אותה בתשואות הריע לחיי השולטן".

ב־“הצבי”, ב־1909, אפשר למצוא מודעה כזו במדור של שידוכין: “עלם משכיל, יפה עיניים, למד באירופה, הולך בדד כל הימים, אין לו ידידים, אין לו מכירים. רוצה העלם לדעת אם אין בא”י עלמה יפה, משכילה, המרגשת גם היא בדידות. אולי תמצא חן בעיני העלם והעלם ימצא חן בעיניה, ואז לפנות למערכת ‘הצבי’ במכתב סגור מס' 12".

בנוסח של היום: “משכיל נאה בעל תואר אקדמאי, 183/21, מעוניין בנחמדה, אקדמאית וסימפטית עם דירה. להתקשרות רצינית”.

ב“האור”, בשנת 1893, אפשר למצוא ידיעה פיקנטית: “חכמי צפת ישתדלו להסיר את האדון אברהם אבולעפיה, מורה ערבית באחד מבתי הספר העבריים, מפקודתו, יען כי מצאו בו עוון גדול והוא, ששאל לשלום אשה בשוק”.

היום כותבים את זה כך: “מחלקת החינוך של עיריית צפת עומדת לפטר מורה בגלל חשד במעשה מגונה”.

ב־1903, ב“השקפה”, יש סיפור על תאונה שאירעה: “ביום ב' קרה במושבתנו פתח־תקוה מקרה מעציב ונורא מאד – הנפח אייזיק ויסוקר עמד ותיקן את הבאר העליונה ובעשותו כה וכה להניע את גלגל האנטילים נמעדו רגליו ויפול אחורנית לתוך הבאר. בנפלו היכה ראשו בתיבות מלאות מים עד שירד מטה ואנחה חרישית נשמעה בנופלו, וזעקת ‘הא’, המסכן צלל כעופרת במים. חיש מהר הוציאוהו בחבלים. הד”ר שטיין מיהר לבוא, אך רק שם עיניו על ראש האומלל וינד בראשו, ויגע בכתפיו, ובאנחה אמר כי להאומלל אין כל תרופה, כי כבר נפח נפשו ונשמתו עלתה השמימה. לפנות ערב הובא למקום מועד לכל חי. כל אנשי המושבה ליווהו אל בית הקברות".

השבוע מצאתי ידיעה בעיתון שלנו על תאונה, והידיעה אומרת: “טכנאי מעליות, מוריס אליאלי, בן 27, מבת־ים, נמחץ למוות כשטיפל במעלית בקומה ה־19 של בניין איי־בּי.אם. ברחוב וייצמן 2 בת”א. אליאלי היה עובד ‘אלקטרה מעליות’. עדי ראייה סיפרו שהטכנאי העלה את המעלית מעל לקומה ה־19 ונכנס מתחתיה. לפתע השתחררה המעלית ומחצה אותו. משרד העבודה חוקר את נסיבות התאונה".

למען האמת אינני יודע איזו משתי הכתבות להעדיף. אבל מי שחושב שהיום אין מליציות בעיתון, טועה. ברפרטז’ה על מה שמתרחש בצבא מצאתי בעיתון ערב את הדברים הבאים: “אך זה הפציע השחר וכבר פצח הטנק של יוסי בנהם שירתו המרטשת עפר”. או בכתבה אחרת, שמדברת על בחורה מופקרת, כתוב כך: “אחר שחרורה מן הצבא פרשה מביתה אשר בכפר ויצאה אל הרחוב אשר בעיר הסמוכה. פרשה מן הכפר משום שהשדות סגרו עליה בחוסר תקווה, משום שהבתים פיהקו לעברה ואמרו לה כי כאן נתיב חייה מתמשך ישר וארוך, נתיב העולה כמו תלם בשדה אט־אט, ישר וחדגוני”. זהו מה שקוראים בעברית טובה: “שמאלץ”.

מאז הופיעה עיתונות העלייה הראשונה עברו כבר שנים רבות, ונדמה ששני הקווים המקבילים האלה, של שפה שבכתב ושפה שבעל־פה נוטים ומתקרבים זה אל זה. אבל הדבר מתרחש לאט־לאט. בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים אפשר היה עוד למצוא בספריהם של בורלא ושל הזז ושל עבר הדני ושל יהודה יערי ושל יצחק שנהר ושל ישראל זרחי, שפת דיבור מלאכותית. כל אדם שקורא את הדברים היום, חש ויודע, שלא כך דיברו. לא אמרו: “אני סתם כך בעלמא אומר דברים”, או: “אני השגחתי בה בסוסה, הנה היא חגה והנה היא נעה”. או: “מה כל הרעישות הזאת, הרי הסעודה עוד לא מוכנה. מה לעשות, האש שלי מהבהבת”.

ההתקרבות הגדולה בין שתי הלשונות התחילה מזמן שצמח בארץ דור של סופרים שנולד בה וגדל בה. מאז ואילך אנחנו מוצאים איזו תכונה של חיים חדשים בסיפור וברומן העברי, שלא היתה בו מעולם. והיא שנתנה את הדחף העצום לראיית שפת הדיבור היומיומית כשפה לגיטימית, שמותר להשתמש בה. מותר לכתוב אותה באותיות הקודש.

אביא דוגמה מיזהר. ב“השבוי”, השיחה היא בלשון שלא היתה בספרות לפני־כן: “תפשנו, ועוד איך, איתנו זה אין חוכמות. – אפילו בלי כדור הבין שכדאי לו להרים ידיים. – בטח, אתם אייזן. – זהו זה, לגמור איתו? – תן לי. – אתה שב בצד, זה לא עסק שלך, אני כבר אגמור איתו. – הוא טמבל גמור. – הוא מעמיד פני טמבל, צריך שידעו לדבר איתו…”

או קטע מ“חירבת חיזעה”: “מה הוא מבלבל? תפסיק, תפסיק, אצלכם זה ככה פשוט ואני אומר לכם שזה לא בסדר ועוד תזכרו את דברי. נבלות, אין להם דם להתלחם. איפה, אין להם שום כוח עמידה. לטובתם הייתי מחטיף להם כדור וגומר אותם. זה עושה רושם של טינופת, מה הוא מסתובב לו כאן? מכאלה שמסתובבים ככה בין הרגלים יש תמיד צרות. אני מכיר את הטיפוס הזה, כל זה שהוא עושה לכם זה פויילעשטיק. סיפרו לו עלינו כנראה יענע מעייסעס. טינופת, משהו לא בסדר עם הטיפוס הזה. אין להם בכלל דם בעורקים, ככה לעזוב כפר כזה? אילו אני הייתי כאן במקומם הייתם מוצאים אותי עם רובה ביד. מה זאת אומרת? בחיי, רואים יהודים ועושים במכנסיים. השד יודע אותם”.

האם מותר לכתוב כך? האם מותר להכניס “נטעים זרים” כאלה? האם מותר להכניס ביטויים גסים, כמו חארא? לומר ז’תומרת במקום זאת אומרת? נבלות? מותר או אסור? אפשר לומר כמובן שזה סלנג, הסלנג מתפתח, הסלנג הוא חלק מהשפה. המחזור של הסלנג הוא מחזור שנמצא בתנועה מתמדת של נכנסים־ויוצאים. נכנסות מלים ובו־בזמן גם יוצאות מלים. אפילו מהמלים שהזכרתי כאן משנות הארבעים, מימי מלחמת העצמאות, גם כן יש כאלה שלא משתמשים בהן יותר. למשל “אתם אייזן”. היום לא אומרים כך. או מי אומר היום “חברמן”? מי אומר היום “התחרבנת”? הפילו “דחילק”, מי אומר היום? זה שייך לתקופה מסוימת.

אבל מדברים עברית העשויה להרגיז את המדקדקים. למשל: “למה עושים את זה? לא ברור, אבל פאקט שעושים”. “אין לו דם”. “הנכון הוא שזה די כואב, נשבר לנו מהם”. “כמה שאדם יותר עשיר ככה הוא גם יותר חכם”. “הכי טוב זה שישתוק מה שיותר, זה ההצעה הכי טובה”. “דווקא בעיני העברית שלו לא כל־כך אי־אי־אי”. “חשבתי שאני אמות על המקום, החוצפה של הבן־אדם!” “הנושא הזה הכניס אותי לקריזה”. “הספונטניות הולכת פייפן”. “בעיה בוערת לאללה”. “היא מתעסקת עם כל המי ומי”. “מה שנכון נכון, שיגעה אותו לגמרי”.

עברית טובה או לא טובה? ואולי שעטנז? מה זה “פאקט”? מה זה “פייפן”? מה זה “קריזה”? “ספונטניות”? מותר להגיד “אַי־אַי־אַי”? מותר או אסור? אינני יודע. אבל אם תקראו את המשנה תמצאו שם המון מלים כאלה, לא מהאנגלית ולא מהיידיש, אבל מהיוונית ומהארמית. כמה מלים לועזיות אנחנו מוצאים במשנה ובאגדה, במדרשים! לא רק שאנחנו מאשרים לשון זו, אלא שאנחנו מסגלים לנו אותה, אנחנו מלמדים אותה!

אילו היינו מקבלים את הגרסה של קנאי הלשון, או של מכון התקנים – היינו אומרים כך: במקום “אין לו דם” – “אין לו עוז רוח”; במקום “הנכון הוא שזה די כואב” – “האמת היא שהדבר מכאיב למדי”. במקום “נשבר לנו מהם” – “קצה נפשנו מהם”. במקום “כמה שאדם יותר עשיר ככה הוא גם יותר חכם” – “ככל שהאדם עשיר יותר כן רבה חוכמתו”. במקום “הכי טוב זה שישתוק מה שיותר” – “יפה שתיקה לחכמים”. במקום “חשבתי שאני אמות על המקום” – “כמעט התפגרתי”. במקום “הנושא הזה הכניס אותי לקריזה” – “הנושא הזה שבר את לבי”. במקום “בעיה בוערת לאללה” – “בעיה העומדת ברומו של עולם”. במקום “היא מתעסקת עם כל המי ומי” – “היא מתנה אהבים עם כל הנכבדים”. במקום “שיגעה אותו לגמרי” – “בילבלה את עשתונותיו”, וכיוצא בזה.

השאלה הנשאלת היא לא רק אם זה חוקי לדבר עברית כזאת, עברית־בר כזאת, אלא אם זה פחות יפה? כי הרי בעצם יש לנו שלוש לשונות, גם בכתב וגם בעל־פה: לשון גבוהה, לשון נמוכה, ולשון תִּקנית. בלשון נמוכה ייאמר “נורא מעט אנשים היו שם”. בלשון גבוהה – “מתי־מעט נמצאו שם”. בלשון התִּקנית: “היו שם אנשים מעטים מאוד”.

וכאן אני רוצה לומר דבר מאוד בלתי־מוסרי, והוא – שלפי דעתי כדאי לסור מדרך הישר. כלומר, כדאי לסור מן הלשון התקנית. צריך לדעת אותה, ללמוד אותה, אבל לעתים קרובות לא כדאי ללכת בה. ולמה? – מפני שבדרך הישר מאבדים את שני העולמות. אני בעד הלשון הגבוהה ובעד הלשון הנמוכה, ואילו הלשון התקנית נשמעת לי תפלה לעתים קרובות. כי הלשון היא לא רק אמצעי של קומוניקציה, היא משהו הרבה יותר עמוק. היא סימן השתייכותו של אדם לקיבוץ מסוים; השתייכות גם היסטורית וגם עממית, כלומר, גם לעומק וגם לרוחב. אם נאבד את הלשון שאנחנו קוראים לה “גבוהה” – נאבד דבר גדול מאוד, נאבד את השורשים ההיסטוריים. כל מלה שאנחנו מבטאים, ושהיתה מבוטאת על־ידי דורות קודמים, מקדמת דנא – יש לה תהודה היסטורית עמוקה. היא מעוררת בנו אסוציאציות היסטוריות, מיתיות, רגשיות, מפני שאנחנו נזכרים לא רק במי שביטא אותה אלא גם בנסיבות שבהן בוטאה. אם למשל קוראים ביטוי כמו “כי פנה היום” – הרי זה צירוף שיכול להעביר צמרמורת בבשר, כי הוא מזכיר את יום־הדין, יום הכיפורים, ומעלה אסוציאציות ליתורגיות והיסטוריות. או “פתחו שער”, או “רוח מרחפת”, או “אור גנוז”, או “נשמה יתרה”.

באחת הכתבות שהזכרתי קודם אומר בעל בית־המלון ביפו: “האם נפשך תערוג?” אמנם זוהי מליצה, אבל איך אני יכול לוותר על מין צירוף כמו “נפשי תערוג”? האם יש עוד משהו דומה לזה, שמעורר כל־כך הרבה אסוציאציות, כל־כך הרבה תהודה, שהוא כל־כך נכון וכל־כך יפה? או “סודות ורזים”. או אפילו ביטוי שהוא באמת מליצי, כמו “ליבבתיני כלה”. “ליבבתיני כלה” לא יאמר חתן לכלה היום, אבל יש נסיבות מסוימות שאפשר לכתוב כך. זו השירה של השפה.

יש קבלה למלים. אצלנו יש קבלה גם לאותיות הכתובות, גם למלה הנשמעת. העם הסיני לא מוותר על הכתב שלו, אף שיכול היה לעבור ללטינית. גם אנחנו איננו מוותרים. לכל האותיות באלף־בית יש סיפורים, יש אגדות. איך נוכל לוותר על התהודה הזו לעומק ההיסטוריה? אוי ואבוי לנו אם נוציא מן הלשון את הביטויים האלה! נהיה עם שטוח ורדוד, של הווה בלי עבר.

אבל לעומת זאת, יש גם תהודה לרוחב. כלומר, לרוחב העם. יש ביטויים ששכבות מסוימות חוזרות ומשמיעות אותם. גם בהם יש אסוציאציות; אסוציאציות של שכונות, של עדות, של תקופות בחיי הארץ, אפילו של מלחמות. ביטויים המופיעים ב“ילקוט הכזבים”, למשל, מעלים רוחה של תקופה שלמה. אם אנחנו אומרים “אין לך דם” – הרי אין זה לפי ספר הדקדוק, אבל רואים טיפוס מסוים וסביבה חברתית. או כשאומרים “נשבר לי”, או “זה משגע אותי”, או “מחטיף לו מכה” – כל אלה הם פולקלור.

כשם שאסור לנו לוותר על ביטוי כמו “נפשי תערוג”, כך אסור לנו לפסול ביטוי כמו “מחטיף לו מכה”. לשניהם יש מקום. ואם נתחיל לדבר עם כל תיקוני השגיאות היפים – הרי ניהפך לעם עקר. תהיה זו שפה סטרילית, שפה ששורר בה שממון רב, ללא חיוניות, ללא עסיסיות.

אם כן מותר לנו לומר – “מחריד שכך היה”. אבל יחד עם־זה עלינו לזכור שיש גם “חרדה גדולה”. מותר לומר “החטיף מכה”, אבל כדאי גם לזכור שיש “חטוף ואכול”. מותר לומר “מה בוער לו”, אבל צריך לזכור שיש גם “והיה בלבי כאש בוערת”. אפשר לומר “הוא אפס”, או “אפס מנופח”, אבל נזכור שיש “אני ואפסי עוד”. מותר לומר “נשבר לי”, אבל כדאי לדעת שיש גם “שבר בת־עמי”. מותר לומר “קפוץ לי”, אבל לא צריך לוותר על “קופץ ידו”. וכמובן, ביטוי לגיטימי הוא “מה פתאום?” אבל טוב לזכור שיש גם “אל תירא מפחד פתאום”, או “פתאום יבוא שודד עלינו”.

אסכם את דברי בשני נוסחים. בנוסח אליעזר בן־יהודה:

“מיום שבת ישראל על אדמתו היתה העברית משוש חייו, וכאשר קמה הרוח באבותינו ברוסיה ובפולין ובתימן וביתר המדינות לשוב ולכונן עפרות ארצנו, נעורה גם שאיפתם הלאומית להחיות את שפתם העתיקה ולחדשה. והנה, כאשר יתלכדו הגרגרים וידבקו זה לזה להיותם רגבים אשר יחזיקו הלחלוחית, לזרוע בהם זרע או לטעת עץ נושא פרי, כך גם יתלכדו כל נפוצות שפתנו העשירה מכל זמניה להיותה שפה אחת בה ידברו ועליה יתענגו נערים וזקנים גם יחד. על השפה הזאת הלא נחנך ונתחנך, כי היא ציפור נפשנו ועליה נייסד עוזנו. ואל לכם להטיל בה מומים או לבזותה או לחלל את כבודה, כי רכה עודנה הנערה”.

ובנוסח נתיבה בן־יהודה יהיה זה כך:

“מאז שעם ישראל חזר לארץ הוא נורא החשיב את השפה העברית, זה פאקט. ומהרגע שאבותינו בכל הארצות בגולה החליטו לבוא לארץ, היה להם ברור שהעניין הזה לא ילך בלי השפה. וכמו שכל אלה שהגיעו הנה מכל הגולות, כל אחד עם הפעקאלע שלו, מבחינת שפה ותרבות וכל זה, ככה גם נוצרה השפה העברית וככה גם מדברים אותה כל הסוגים של האנשים: עניים ועשירים, בורים ואינטליגנטים, זקנים וילדים. והם נהנים או לא ממנה. ובגלל שהעברית היא בהחלט חלק – איך להגיד – מהקיום הלאומי שלנו, אז אתם לא מוכרחים להשמיץ אותה כל־כך. אתם לא חושבים? כי זו רק ההתחלה. אז תנו לה שאנס”.

ושני הנוסחים כשרים.

1979